לבוש האורה· הרב מרדכי יפה
ספר ויקרא
פרק א
פסוק א
רש"י אל משה לכל דברות ולכל אמירות כו' היתה קריאה כו' לשון חבה כו' פי' ס"ל לרש"י ז"ל שקול הקריאה כשקרא ית' את משה כדי שיבא לאהל מועד לדבר עמו איזה דבר מצוה שיצוה לישראל היה הקול הולך ומתפשט אפי' דרך כל מחנה ישראל עד שהגיע לאזניו של משה בכל מקום שהיא היה שם כמו שיתבאר בע"ה ואם כן אין ספק שבכל פעם שרצה הש"י לדבר עמו ולא היה משה באהל מועד מסתמא הוצרך לקוראו ממקום שהיה שם שיבא לאהל מועד שאין סברה לומר שהיה משה יושב תמיד בכל יום באהל מועד ומצפה מתי שידבר עמו הש"י ומחמת פשיטותו לא נכתב בתורה בשום פעם שקראו לכך קשה לרש"י למה הוצרך הכתוב לכותבו כאן שקראו לדבר עמו שאין לומר שהוצרך לקוראו מפני ששכן עליו הענן דעל כרחך לא קראו אלא לאחר שנסתלק הענן דבעוד הענן עליו כבר כתיב ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו' ומה היה מועיל קריאתו שיכנס אלא ודאי אחר שנסתלק הענן קראו שיכנס לדבר עמו ולמה הוצרך כאן שקראו לדבר עמו יותר מבכל המקומות שדבר עמו ומתרץ ודאי דמסתמא כן הוא דלכל דברות ולכל אמירות כו' היה קריאה כו' ומחמת פשיטותו לא נכתב בתורה בשום פעם שקראו ומה שצריך כאן לכותבו הואיל דפשיטא הוא שקראו לכל הדברות הוא כדי להראות לנו בבניין אב ההפרש שבין קריאת נביאי ישראל וקריאת נביאי אמות העולם דגבי נביאי ישראל כתב ויקרא שהוא לשון חיבה כו' כלומר שאותה הקריאה היתה אליו בקריאת שמו בעניין ואופן הוראת אליו חבה ובפנים שוחקות ומאירות או בכפל השם שהוא עצמו עניין חבה אבל בנביאי אומות העולם שנאמר בהם ויקר הוא מורה דאע"ג שקראו בשמו מ"מ היתה אופן אותה הקריאה בעניין ואופן הודעת אליו פנים זעומות וזעופות לנקרא:
בא"ד הקול הולך ומגיע לאזניו כו' הרא"ם כתב לא מאל משה הוא דמפיק ליה שהרי כל התורה כולה מלאה ממלת אל ולא דרשו בה כלום ונ"ל דזו אינה קושיא דאע"ג דבשאר מלת אל הנאמר גבי דיבור או אמירה כגון ויאמר ה' אל משה וידבר ה' אל משה וכיוצא בהם לא דרשו כלום הכא איכא למדרש מלת אל דק' ליה לרש"י ז"ל דהוה ליה למכתב ויקרא את משה שכן מלת את נופל אחר הקריאה להורות על הפעול שהוא הקרוא וכן כתיב ויקרא את עשו בנו ויאמר אליו וגו' ויקרא את יוסף וגו' ויאמר פרעה וגו' ה"נ הוה לי' למכתב ויקרא את משה וגו' לכך דורש רש"י מלת אל דהכא למיעוטא למעט כל ישראל כו' כמו שיתבאר אבל מלת אל הנאמר גבי וידבר ה' אל משה או ויאמר ה' אל משה שהוא עיקר הלשון לא שייך למדרש ביה למיעוטא ויתורצו בזה רוב הקושיות שהקשה הרא"ם על רש"י בסמוך בדיבור זה א"נ מאל משה הוא דמפיק ליה לרש"י כי נ"ל דמלת משה כולו מיותר הוא בכאן והוה ליה למכתב ויקרא אליו וידבר אליו ה' וגו' דע"כ האי קרא לעיל מיניה קאי לפרשה שקודם זו שסיים בה ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן ועלה קאי ויקרא אל משה לומר שכבוד הש"י הוא שקראו אחר שנסתלק הענן דאם לא כן ויקרא ה' אל משה וגו' היה לו לכתוב ולומר מי הוא הקורא אלא ודאי וכבוד ה' וגו' הנכתב למעלה הוא הקורא דעליה קאי ויקרא וגו' וקודם לו כתיב ולא יכול משה לבא וגו' ואם כן בויקרא אליו וידבר ה' אליו וגו' היה די ואם כן אל משה למה לי אלא למיעוטא אתא לומר הקול היה הולך לאזניו כו' ואין להקשות אם כן וידבר ה' וגו' ל"ל וידבר אליו וגו' היה לו לומר ולמה לו להחזיר מלת הש"י אין זו קושיא דגבי המצוה רוצה לכתוב בפי' השם המיוחד מה שאין צריך לעשות כן בקריאה כי הקורא היה כבוד ה' והמדבר היה השם המיוחד וית' הרא"ם הקשה בדיבור זה ואמר וז"ל מאחר שזה שפי' רש"י בויקרא אל משה לקוח ממה שאמרו בת"כ אליו למעט את אהרן שפירושו וכ"ש שאר כל ישראל היה לו להזכיר גם אהרן לומר הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל גם אהרן עצמו לא היה שומעין ולמה חלקו לשנים דגבי ויקרא אל משה אמר שכל ישראל לא היו שומעין ולא הזכיר את אהרן וגבי וידבר ה' אליו אמר למעט את אהרן שלא היה שומע ולא הזכיר את ישראל ועוד שממה שפירש גבי ויקרא אל משה דמיירי בקריאת משה משה שכל ישראל לא היה שומעין משמע שאף קריאת משה משה דעלה קאי שאינו דיבור של ציווי מצוה אלא קריאה בעלמא לא היו שומעין ומנ"ל הא והלא ממיעוטא דוידבר ה' אליו דממנו לקח מה שפי' גבי ויקרא אל משה לא משתמע אלא למעט מהדיבור של ציווי השם למשה שהוא אדם כי יקריב מכם דקאי עליו אבל לא מהדיבור של קריאת משה משה שאינו אלא קריאה בעלמא וא"ת אין הבדל לרש"י בין הדיבור של משה משה ובין הדיבור של ציווי המצוה מנ"ל הא כו' דלמא יש לחלק ביניהם כו' עוד כתב וז"ל ועוד מנא להו לרז"ל לומר דמיעוטא דוידבר ה' אליו הוא למעט את אהרן וכ"ש שאר כל ישראל ודלמא לא בא למעט אלא את ישראל אבל לא את אהרן שיפה כחו להשתתף בדיבור עם משה וכן מיעוטא דקול לו נמי דלמא לא בא למעט אלא את ישראל אף מקל הברתו של דיבור אבל אהרן היה שומע גם הדיבור עצמו עכ"ל הרא"ם והאריך מאד בתירוצים ע"ש אבל לי נראה אם נרד לעומק זך שכלו ודקדוקו של רש"י שהוא אינו רודף בכל מקום אלא פשוטו של מקרא אין כאן שום קושיא עליו ז"ל אך בהקדימי הקדמה אחת אשר לפי הנלע"ד שגם שם לא ירדו הרא"ם והרג"א לעומק העניין והוא זה רש"י כתב בסמוך גבי מאהל מועד שהיה הקול נפסק ולא היה חוץ לאהל כו' עכ"ל רש"י והבינו הרא"ם והרג"א שזה העניין קאי גם על קריאת משה משה שאפילו בשעת קריאת משה משה לא היה הקול יוצא חוץ לאהל כמו שכתבו בפי' בדבריהם ע"ש וז"ל ואם היה משה חוץ לאהל לא היה הקול מגיע באזניו עכ"ל עד שמתוך כך הוצרך לומר שהמדרשי' חולקין זה עם זה עיין בדבריו אבל אני אומר שאין זה פשוטו של מקרא וגם אין דעת רש"י כך כמו שהבינוהו אבל ס"ל לרש"י ז"ל דקול של קריאת משה היה הולך מבין שני הכרובים ומתפשט והולך עד שמגיע לאזניו של משה בכל מקום שהוא היה שם הן במחנה הן אפי' אם היה חוץ למחנה משה היה הקול קוראו שיבא לאהל מועד לדבר עמו שם דיבור של מצוה וזהו שאמר הכתוב סתם ויקרא אל משה ולא אמר ויקרא אל משה מאהל מועד ואחר כך גבי דיבור המצוה כתב וידבר אליו מאהל מועד כלומר שלא הגיע קול דיבור המצוה אלא באהל מועד ולא יצא חוץ לאהל כן נ"ל פשוטו של הכתוב וכן הוא דעת רש"י ז"ל נ"ל ומעתה יתורצו כל הקושיות שהקשה הרא"ם ז"ל בד"ה ויקרא אל משה הקול היה הולך ומגיע לאזנו כו' גם מה שהקשה הרא"ם על רש"י בד"ה מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק כו' וז"ל שם ואם תאמר אם היה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל וכבר היו ישראל עומדים חוץ לאהל ולא היו רשאין לכנם עם משה תוך האהל מדכתיב ונועדתי לך שם וגו' לך היתה יעידה ולא לכל ישראל כדתניא בת"כ שפירושו שהיו ישראל עומדים חוץ מהאהל כשהיה משה נכנס באהל מועד א"כ למה הוצרך הכתוב למעט את ישראל מכל הדברות לומר שמשה לבדו היה שומע וישראל לא היו שומעין עכ"ל הרא"ם אבל לדידי אין כאן קושיא כלל מכל הקושיות שהקשה וזה כיון דס"ל לרש"י שקול קריאות משה משה היה הולך ומתפשט עד שהגיע לאזנו של משה אפי' חוץ לאהל וס"ל דאל מיעוטא הוא מדלא כתיב את אי נמי דאל משה מיותר הוא כמו שכתבתי לפיכך כתב גבי ויקרא אל משה הקול היה הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין ר"ל אע"ג שהיה הקול מתפשט והולך מבין שני הכרובים דרך כל מחנה ישראל עד שמגיע למקום אשר שם היה משה הוצרך לפרש מיעוטא דאל משה של הקריאה למעט כל ישראל וסבירא ליה דממילא ממועט גם אהרן שכיון שלא היה משה באותו פעם באהל ממילא ודאי גם אהרן לא היה שם ואז לא היה הוא עדיף מכל ישראל וכמו שישראל לא שמעו הקריאה שחוץ לאהל גם הוא לא שמע רק למשה לבדו הגיע לאזניו אבל גבי דיבור המצוה דכתיב ביה מאהל מועד לא היה הקול יוצא חוץ לאהל אליו דכתיב ביה למעוטי על כרחך למעט את אהרן קאתי שהיה רגיל לכנס עם משה לתוך האהל והיה צריך הכתוב למיעוטי שלא שמע קול דיבור המצוה ששמע משה תוך האהל אבל לישראל אין צריך מיעוט שהרי כל ישראל עומדין חוץ לאהל כו' ופשיטא שלא היו שומעים כלום שהרי הקול לא יצא לחוץ ולכך כתב רש"י גבי אליו למעט אהרן וכן מיעוט דקול לו קול אליו דכתיב גבי דיבור של מצוה שנ' וישמע את הקול מדבר אליו ע"כ למעט את אהרן אתי ובאם אינו ענין המיעוט ממנו שאפי' קול הבר' לא שמע אהרן כמו שלא שמע חיתוך אותיות וכ"ש ישראל שלא שמעו אפי' קול הברה כמו שלא שמעו אפי' חיתוך אותיות וזה נראה לי ברור לפשוטו של כתוב והוא דעת רש"י ז"ל:
פסוק ב
רש"י אדם כי יקריב כשיקריב בקרבנות נדבה דבר הענין ע"כ וזה לשון הרא"ם פי' כשיארע שיקריב ובפרק שני דביצה כו' פי' רש"י דבשל נדבה דבר הכתוב דכתיב אדם כי יקריב מכם משמע לכשירצה ויקריב וכמוהו כי ימצא בקרבך כי יקרא קן ציפור כי תראה שור חמור כי תפגע שור אויבך שכולם מתפרשים כשיארע וכו' עד וכך שנינו בת"כ אדם כי יקריב יכול גזירה ת"ל כי יקריב אינו אלא רשות ע"כ אבל לא ידעתי מנ"ל לרז"ל לפירושי קרא דכי יקריב כמו כי ימצא בקרבך כי יקרא קן ציפור ודומיהם שהם מלשון אם עד שחייבו מזה שבקרבנות נדבה הכתוב מדבר דלמא קרא דכי יקריב דומיא דכי יביאך וכי תבואו אל הארץ הוא שהוא מלשון אשר שהוא לשון דהא כלומר ושמא בעולת חובה הכתוב מדבר וכאלו אמר מפני שהוא מחויב להקריב קרבן לה' ראוי להודיע שלא יקריב רק מן הבקר או מן הצאן אם הוא מן הבהמה או מן התורי' או מן בני היונה אם הוא מן העוף עכ"ל הרא"ם והרג"א חשב ליישבו וז"ל פי' מדכתיב כי יקריב דמשמע כשירצה להקריב ואע"ג דכתיב כי תבואו אל הארץ והתם לאו רשות הוא התם כיון שיש זמן לזה שבאו לארץ שייך שפיר כי תבאו ור"ל כאשר יהיה הזמן שיהיה זה שהרי לא היה זה רק פעם אחד שבאו לארץ אבל קרבנות חובה שהם נוהגים תמיד לא שייך בהם כי יקריב עכ"ל ואינו נכון שתלה הדבר בדבר התלוי בזמן ושיהיה אותו הזמן דוקא רק פעם אחת מנ"ל לומר כן דכיון שהדבר תלוי בזמן מ"ש שיהיה ענין הדבר התלוי בזמן פעם אחד או שיהיה הרבה פעמים ויש זמן לכל פעם ופעם בכולם שייך לומר כשיהיה הזמן שתעשה זה תעשה כך וכך וא"כ עדיין יקשה מנ"ל לרז"ל לפרשו בעולת נדבה דלמא בעולת חובה הכתוב מדבר וה"ק כשיהיה הזמן שנתחייב בעולת חובה דהיינו אחר שתחטא חטא שצריך אתה להביא עליה עולה בכל פעם שתחטא שאז הוא זמן להביא עולת חובה מן הבהמה מן הבקר וגו' תקריבנו והנה גם במה שרוצה הרא"ם ליישבו נ"ל שהוא דחוק מאד לכך נ"ל שמה שסמכו עליו רז"ל לפרש מקרא זה בקרבנות נדבה ולא בחובה הוא מייתורא דמלת מכם וכ"ש שסמכו למלת יקריב שאמר אדם כי יקריב מכם ולא אמר אדם מכם כי יקריב משמע כשההקרבה תהיה מכם ר"ל מרצונכם ומעצמיכם ולא משום חובה המוטלת עליכם ממני מחמת איזה חטא ואע"ג שהרבה מדרשים נדרשו במלת מכם ס"ל לרש"י שזה משמעות פשוטו של כתוב וכן משמע מלשונו של רש"י שכתב בפר' שני דביצה שהביא הרא"ם שאמר רש"י דכתיב אדם כי יקריב מכם משמע לכשירצה כו' משמע דעל מלת מכם סמך נ"ל:
פסוק ג
רש"י אל פתח אהל מועד מטפל בהבאתו עד העזרה כתב הרא"ם ז"ל ופי' יקריבנו הענין קורבה כאלו אמר יביאנו אל פתח אהל מועד דאל"כ יקריבנו אל פתח אהל מועד למה לי לכתוב זכר תמים יקריב אותו לרצונו לפני ה' ותו לא עכ"ל אח"כ בסמוך גבי מה שאמר רש"י מהו אומר יקריב יקריב אפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון יקריב כל אחד בשם מי שהוא כו' יכול אפי' נתערבה בפסולין או בשאינו מינו ת"ל יקריבנו כתב הרא"ם וז"ל פי' דהוה ליה למכתב זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד למה חזר וכתב יקריב אותו דהוי יקריב יקריב שני פעמים אלא חד לגופא וחד לומר לך שאפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון כו' עכ"ל ויש לדקדק דהיאך קאמר יקריבנו עם יקריב אותו שני פעמים יקריב יקריב ומרבה מיניה אפי' נתערבה כו' הא לפי פרושו אין פירושו של זה כמו פירושו של זה דפירושו של יקריבנו הוא מענין קורבה כאלו אמר יביאנו אל פתח אהל מועד ופי' יקריב אותו הוא לשון קרבן ר"ל הקרבה על גבי המזבח והיאך בא לרבות אבל נ"ל שאין כאן קושיא דס"ל לרש"י דודאי כיון דכתיב יקריבנו גבי אל פתח אהל מועד על כרחך צריך לפרשו לשון הבאה כאלו אמר יביאנו אל פתח אהל מועד אך מדלא כתיב בלשון הבאה יביאנו אל פתח וגו' שכן דרך לשון הכתוב לומר לשון הבאה כמו שכתב לקמן בפר' אחרי מות ואל פתח אהל מועד לא הביאו צריך לפרשו ג"כ בלשון הקרבה אל המזבח וכאלו כתיב יקריב יקריב שני פעמים ואין לומר דלמא כוליה להקרבת המזבח הוא דאתא דא"כ הוה ליה למכתבה אחר אל פתח אהל מועד והכי הל"ל זכר תמים אל פתח אהל מועד יקריבנו אותו וגו' והוי מצינו למימר פי' קרבנו הוא לשון הבאה כלומר קרבנו ר"ל הבאתו יהיה מן הבקר זכר תמים אל פתח אהל מועד ואח"כ יקריבנו יקריב וגו' והוי פירש יקריבנו לשון הקרבה אל המזבח לחודיה והוי יקריב יקריב שני פעמים לרבות נתערבה כו' ומדלא כתב הכי ש"מ יקריבנו תרתי משמע הבאה והקרבה נ"ל:
פסוק ט
רש"י עולה לשם עולה יקטירנו אשה כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש ע"כ הרא"ם תמה על רש"י למה כתב גבי עולה לשם עולה יקטירנו וגבי אשה כתב לשם האש ישחטנו למה לא כתב בשניהם שוה או שניהם על הקטרה או שניהם על השחיטה ואני תמה עליו מאד על תמיהתו זו דיראה שאין כאן קושיא כלל דהא בפירש קאי מלת עולה על הקטרה דכתיב והקטיר הכהן את הכל המזבחה עולה הרי בפי' דקאי עולה על והקטיר ומשמעותו לשם עולה ואשה על כרחך לא קאי אלא על השחיטה שישחטנו לשם לשורפו על האש דאין לפרשו ג"כ והקטירנו לשם האש שהרי ההקטרה היא השריפה ומה שייך לומר ישרפנו לשם שריפה וכן כתב הרג"א והאמת אתו שמשמעות פשט הכתוב כן הוא:
פסוק יד
רש"י מן העוף ולא כל העוף לפי שנאמר זכר תמים בבקר בכשבים ובעיזים תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות יכול אף מחוסר אבר ת"ל מן העוף ע"כ וכתב הרא"ם וז"ל וא"ת מנ"ל לרז"ל לומר שעוף בעל מום כל זמן שלא נחסר ממנו אבר כשר אי משום דכתיב תמות וזכרות בבהמה ולא בעוף סמיכה והפשט וניתוח נמי דכתיבי בבקר ולא בצאן נימא הכי סמיכא והפשט וניתוח בבקר ואין סמיכה והפשט וניתוח בצאן כו' וכתב וי"ו דואם מן הצאן מוסיף לענין ראשון וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון ה"נ נימא וי"ו דואם מן העוף מוסיף לענין ראשון וילמד תחתון מעליון מה צאן זכר תמים אף עוף זכר תמים יש לומר אם כן לשתוק קרא מזכר תמים דבן צאן וילמוד בן צאן מבן בקר מה בן בקר זכר תמים אף בן צאן זכר תמים והדר נילף עוף מצאן מה צאן זכר תמים אף עוף זכר תמים השתא דכתיב זכר תמים בבקר וגם בצאן למדנו דדוקא בבקר וצאן איכא תמות וזכרות אבל לא בעוף עכ"ל והקשה הרג"א וז"ל ותימא דהא רש"י מסיק לעיל זכר לדרשה אחריתי כמבואר בדבריו למעוטי טומטום ואנדרוגינוס ואם כן מהיכי תיתי למעט עופות עכ"ל ותירץ מה שתירץ אבל לי נראה שאין תמיהתו תמיה ולא קושי' כלל דהא אף לפי תמיהתו תמים דגבי צאן מיותר הוא דלמאי אתא אלא עכ"ל דדוקא בבקר וצאן איכא תמים ולא בעוף והא דנקט רש"י ז"ל וכן בת"כ בכל מקום נקטי תמות וזכרות כו' גבי הדדי היינו משום דבכל מקום הוקש להדדי דבכל מקום כתיבי זכר תמים גבי הדדי אבל עיקר המיעוט דתמות וזכרות בבהמה כו' אינו אלא מתמים דפרשה זו ולא מתמים זכר בבקר בכשבים ובעיזים דבפרשת אמור אי נמי מזכר דפרשת אמור ממעטינן זכרות דעוף זכר דהתם מיותר הוא ואתא למעוטי עוף אבל תמים דהתם אינו מיותר דהא עיקר פרשה דהתם לא נכתבה אלא משום מומין לפרש איזה נקרא מום הפוסל בקדשים ולא סגי דלא לכתוב התם לרצונכם תמים וגו' לומר אחריו כל אשר בו מום לא תקריבו וגו' וכל הפרשה המדברת בהלכות מומין נופל עליו נ"ל:
פסוק טז
רש"י מראתו מקום הראי זה הזפק ע"כ פי' הרא"ם ראי ענין טינוף ולכלוך כמו רעי בעי"ן בלשון חכמים ע"כ:
בא"ד בנוצתה עם בני מעיה ונוצה לשון דבר המאוס כמו כי נצו גם נעו וזהו שתרגם אונקלוס באוכליה וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן שאמר נוטל את הקרקבן עמה ורז"ל אמרו קודר סביב הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלה עם הנוצה שעל העור ע"כ פי' ויהיה לפי דברי רש"י מחלוקת אבא יוסי ורבנן במלת דנוצתה דאבא יוסי פי' לשון דבר המאוס והוא הקרקבן צריך להסירו אבל אין צריך ליטול העור עם הנוצה ממש ורבנן פירשו בנוצתה לשון נוצתה ממש והרמב"ן ז"ל טען על רש"י ז"ל ואמר שזה לא עלה על דעת שום אדם מעולם להוציא מלת בנוצתה מלשון נוצה ממש ואומר שגם אבא יוסי בן חנן מודה בזה שגם הוא ס"ל שצריך ליטול הנוצה עם הזפק ומה שאמר אבא יוסי שנוטל את הקרקבן עמה הוא מפני דס"ל שנכללו הקרקבן ג"כ במלת מראתו שהוא לשון ראי וס"ל דמלת ראי כולל הזפק והקורקבן וכל הבני מעיים שהם כלי המאכל וכולן עושין המאכל לרעי וכולם כלולים במלת מראתו וצריכין להסירן כמו שנאמר והסיר את מראתו ורבנן סברי שאין מראתו אלא הזפק לבדו ובנוצתה פי' הנוצה ממש ובזה לא יחלוק אבא יוסי כלל וס"ל גם הוא שצריך ליטול את הנוצה ממש ומביא הרמב"ן ראי' לדבריו מן המשנה ואומר שהיא משנ' אבא יוסי בן חנן וז"ל בא לו לגוף והסיר את המראה ואת הנוצה ואת בני מעיים היוצאים עמם והשליכן לבית הדשן עכ"ל המשנה וסיים הרמב"ן דבריו ומשנה זו משנת אבא יוסי היא וטעמו דאי רבנן הא לא קאמרי אלא שיסיר הזפק לבדו ולא הבני מעיים אלא אבא יוסי היא וקתני נוצה ע"כ ור"ל וש"מ דס"ל לאבא יוסי ג"כ שנוטל הנוצה ממש עמה מפני שהוא מפרש ואת הנוצה הנאמר במשנה לשון נוצה ממש ורוצה לסתור בזה דברי רש"י שכתב דלפי דעת אבא יוסי פי' בנוצתה הוא לשון דבר מאוס כו' לא נוצה ממש והנה הרא"ם שהוא נאמן ביתו של רש"י תירץ שם כל הקושיות שהקשה הרמב"ן על רש"י בזה הענין ולא עמד לפניו אלא קושיא זו של המשנה ואמר עליה וז"ל טענה זו טענה היא בלי ספק וצריך לחפש אחריה ע"כ ולא עלה לו שום תירץ לתרץ להשוות רש"י עם המשנה מפני שהוא מפרש ג"כ הנוצה הנאמר במשנה נוצה ממש עד שסיים ואמר הרא"ם דמשנה זו אינה משנת אבא יוסי בן חנן כמו שיאמר הרמב"ן אלא היא משנת רבנן דפליגי על אבא יוסי וס"ל לרבנן דבכלל מראות הם כל בני מעיים והנוצה הם נוצה ממש ולכך אמר במשנה ואת הנוצה ואת בני מעיים היוצאים עמה מפני שהם כלי המאכל ונגררים אחר הזפק שהוא המראה ואבא יוסי סובר שהזפק לחוד והוא המראה והבני מעיים עם הקרקבן לחוד והם נוצתה דקרא לא הנוצה ממש ואם כן רבנן סברי שצריך להסיר הזפק והבני מעיים והנוצה ממש ואבא יוסי סובר שלא יסיר אלא הזפק ובני מעיים ולא הנוצה ממש והוא דעת רא"ם שזהו גם כן דעת רש"י ז"ל דאליבא דרבנן נוטל הזפק עם הבני המעיים ואינו נכון שהרי בהדיא משמע מדברי רש"י ז"ל דלדעת רז"ל שהם רבנן דאבא יוסי אינו נוטל רק הזפק עם העור והנוצה שעליו ולמדרשו של אבא יוסי נוטל הזפק עם הקרקבן והבני מעיים ולא הנוצה ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל על רש"י מן המשנה שהיא משנת אבא יוסי בן חנן וכתב בה בפי' והסיר את המראה ואת הנוצה ואת הבני מעיים היוצאים עמה כו' ורוצה לפרש הנוצה הנאמר במשנה זו נוצה ממש וסותר בזה דברי רש"י וגם הרא"ם מסכים עמו בפי' זה של המשנה ולכך יאמר דמשנה זו אינה ממשנת אבא יוסי אלא רבנן באמת הפלא ופלא נפלאתי ותמיהני מאוד על האנשים האלה שלמים הם אתנו איך לפי דעתי נעלם מהם דעת רש"י ז"ל במשנה זו ותולים עצמם בחגורתם שרוצים לסתור דברי רש"י ז"ל מן המשנה הזאת על פי הבנתם שהבינוה הם דהנוצה הנאמר במשנה ר"ל נוצה ממש אבל יראה לי דרש"י אינו מסכים עמהם בפי' זה שאני אומר כיון דס"ל לרש"י אליבא דאבא יוסי דנוצתה הנאמר בתורה הוא לשון דבר המאוס כו' ס"ל ג"כ דנוצה שיאמר אבא יוסי במשנה ירצה בו ג"כ דבר המאוס ולא נוצה ממש דניחא ליה לאשתעויי בלשנא דקרא לכך אני אומר דמשנה זו האומרת בא לו לגוף והסיר את המראה ואת הנוצה ואת בני מעיים היוצאים עמה יודה ג"כ רש"י שהיא משנת אבא יוסי כמו שכתב הרמב"ן ולא אתיא כרבנן כדעת הרא"ם דאי כרבנן הא ס"ל לרש"י דאליבא דרבנן ס"ל שאינו מסיר רק הזפק ולא הבני מעיים אלא ע"כ משנת אבא יוסי היא ומה שכתב בה ואת הנוצה אינו רוצה בה נוצה ממש אלא ר"ל הקרקבן וקראו נוצה על שם לשנא דקרא שכונהו בתורה בלשון בנוצתה שהוא לשון דבר מאוס ומשתעי הוא ג"כ בלשנא דקרא והכי יהיה פי' משנה זו אליבא דרש"י והסיר את המראה והוא הזפק כמו שכנהו בתורה ואת הנוצה זו הקרקבן ג"כ כמו שכנהו בתורה ואת בני מעיים היוצאים עמה רצה לומר שאר בני מעיים היוצאים מן הקרקבן כן נ"ל דעת דש"י בפירש משנה זו והוא נכון מאד וברור בעיני ודיקא נמי שכן הוא פירש המשנה מדסדרה המשנה ואת הבני מעיים אחר ואת הנוצה ולפי פירושם שפירושו נוצה ממש וע"כ יצטרכו לפרש ואת הבני מעיים הנאמר במשנה קאי על המראה שהוא הזפק עם הקרקבן ואם כן היה לו לסדר גם כן במשנה ואת הבני מעיים היוצאים ממנה אחר המראה והכי היה לו לומר והסיר את המראה ואת הבני מעיים היוצאים ממנה שכולם בכלל מראתו דקרא הם ואחר כך יאמרו ואת הנוצה שהוא לפי דבריהם נוצה ממש אלא מחוורתה כדפרישית דנוצה ר"ל הקורקבן וזה נ"ל ברור ופשוט ולא אדע איך הרמב"ן והרא"ם ברוחב תבונתם נעלם מהם פירש זה גם הרג"א לא הרגיש בו נ"ל אחר כתבי זה עיינתי במסכת זבחים פרק קדשי קדשים בפירש רש"י על משנה זו ומצאתי שם שינוי ששנה רש"י דרכו שם בפירושו ממה שדרכו לעשות בפירושו בכל מקום והוא זה שהרי ידוע שדרך רש"י בכל מקום לכתוב תחלה אותו המלה שרוצה לפרש ואח"כ כותב פירושו וכאן לא עשה כן שכתוב בפירושי סתם מוראה זפק נוצה שנוטל העור שכנגד הזפק בנוצתה עם הזפק עכ"ל ולפי דרכו של רש"י בכל מקום לא היה לו לעשות כך ולא היה לו לכתוב כאן ג"כ תחלה לשון המשנה שאמרה והסיר את המוראה ויכתוב עליו רש"י זה הזפק ואח"כ היה לו לכתוב לשון המשנה ואת הנוצתה פי' שנוטל העור שכנגד הזפק בנוצתה עם הזפק ומה שלא עשה כן נ"ל מפני שהוא סובר דמשנה זו שנאמר בה אח"כ שנוטל ג"כ את הבני מעיים היוצאים עמהם היא משנת אבא יוסי בן חנן ולא רבנן דלרבנן ס"ל דאית להו שאינו נוטל הבני מעיים ואם כן סבר רש"י דואת הנוצה הנאמר במשנה זו הוא הקרקבן כמו שפרשתי המשנה אליביה וסובר רש"י דאין הלכה בזה כאבא יוסי אלא כרבנן ולכך כתב בפירושו משנה זו שהיא סדר ההקטרה של קרבן העוף נוצה שנוטל העור כו' דק"ל הלכת' כרבנן לומר שכן היו עושין במקדש בשעת מעשה עבודת הקטרת קרבן העוף ולרבנן פי' נוצה נוצה ממש אבל אין זה פי' הנוצה הנאמר במשנה זהו הנ"ל בדע' רש"י כאן לפי דרכו בעומק עיוניו בפירושו:
פרק ב
פסוק ב
רש"י מלא קומצו מסלתה ומשמנה הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה פסולה ע"כ מה שהמתין רש"י לפרש מיעוט דמסלתה ומשמנה שבא למעט המלח והלבונה אחר שפי' על כל לבונתה ואחר שפי' לבונתה והקטירה שהוא מאוחר בפסוק נ"ל משום דלעיל לא הוה מצי למימר דאם עלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה שהוא פסולה שמא לא מיעוט הכתוב מלח ולבונה אלא למצוה שלא יקמוץ אותה עם השמן והסולת לכתחלה אבל לעיכוב לומר אפי' בדיעבד אם עלו בקומץ שהוא פסולה לא הוה פסלינן אבל השתא דכתי' על כל הלבונה שפירושו לבד כל הלבונה יהיה הקומץ מלא אם כן מיעוטה מ"ם דמסלתה למה לי ש"מ לעיכוב א"נ משום דבגמרא ממעט שתיהם גרגיר מלח וקורט לבונה ולעיל הוי לן להקשות ולדחות ולומר שמא מיעוט דמסלתה ומשמנה אינה ממעט אלא גרגיר מלח דלא אקבע להביא בהדי המנחה מעיקרא שאין המלח ניחן בה אלא בראש המזבח כדתני' בברייתא פרק הקומץ אבל לבונה דאקבע להביא בהדי המנחה מעיקרא שהמתנדב מנחה מביא עמה קומץ של לבונה מנא ליה למעוטי מקמיצה לכך הוצרך לפרש תחלה דעל כל הלבונה פירושו לבד כל הלבונה יהא הקומץ מלא דשמעינן בפי' שאפי' הלבונה לא יהא בכלל הקמיצה על זה קאמר רש"י ממילא יהיה פירש דמלא קומצו מסלתה ומשמנה ממעט אפי' הקורט לבונה וכ"ש הגרגיר מלח ולא זו אף זו קתני ומה שפי' לבונתה והקטיר מקודם לכן משום דבלא פי' לבונתו והקטיר שפירושו אף הלבונה בהקטרה הוי לנו להקשות א"כ דנתמעט הלבונה מקמיצה להקטירו למה הוא בא עם המנחה שהרי אינה בר אכילה ואם אינה נקמץ עם הסולת והשמן להקטיר אותו עמהם למה מביאים אותו עם המנחה שהרי עיקרו אינו עומד אלא להקטרה והריח שבו יהיה ריח ניחח לכך הוצרך לפרש תחלה דבלאו הכי מצוה שמקטירין כל הלבונה בפני עצמו בלא הקומץ לפיכך אם היה בו קורט לבונה תוך הקמיצה פסולה נ"ל:
פרק ג
פסוק ח
רש"י וזרקו שתי מתנות שהן ד' ועל ידי הכלי הוא זורק ואינו נותן באצבע אלא חטאת ע"כ אף על פי שכבר פירש רש"י בתחלת הפרשה גבי וזרקו את הדם דעולת בן בקר נ"ל שהוצרך רש"י לפרשו פה פעם שנית משום דס"ל דלשון זריקה נופל על הזאה באצבע כמו שנופל על הזריקה בכלי ואין לו הכרע כל כך מן הלשון ואע"ג דכבר דרשוהו לעיל דקאי דוקא על הכלי ולא על ידי חוט או אצבע אינו מוכרח כל כך מן הלשון אפשר שהכריעו חז"ל כן משום דקאי על והקריבו שפירושו קבלת דמים בכלי כמו שפירש רש"י לעיל וסמוך לו מיד וזרקו וגו' משמע שהזריקה תהיה מתוך הכלי שקבלו שם דעליה קאי ומשום דאפשר לומר שזה למצוה ולא לעיכוב חזר הכתוב לכותבו שנית בעולת הצאן וכתב אותה הפרשה בוי"ו ואם מן הצאן וגו' להוסיף על ענין ראשון להשוות דין עולת צאן לעולת בקר ואם כן מה שחזר וכתב שם וזרקו בני אהרן וגו' כתבו לעיכוב וכל זה מיירי בעולת אבל עכשיו דקיימינן בפרשיות דשלמים והוצרך לחזור ולכתוב וזרקו גבי שלמים דשלמים מעולות לא ילפינן דחלוקים בדינם לפיכך גבי שלמים דבקר דבפ' ראשונה לא פרש"י כלום מפני שאין לו הכרע אם בכלי אם באצבע אבל עכשיו בפרשה שנייה דשלמים דאיירי בצאן וכתבו שנית על כרחך לעכב הוא בא וכיון שבא לעכב קאמר רש"י על כרחך שבא לעכב שתהיה בכלי שהוזכר למעלה ולא באצבע שעדיין לא הוזכר בכל הפרשיות עד הנה אלא גבי חטאת שנאמרה לקמן בחטאת וזהו שסיים רש"י בדבריו ואינו נותן באצבע אלא חטאת ואם לא כן מה הוצרך רש"י לסיים דבריו ואינו נותן באצבע כו' אלא מחוורתה כדאמרן נ"ל וכן נ"ל לפרש דעת רש"י לקמן גבי יסוד המזבח שפירש זה יסוד מערבי שכנגד הפתח והמתין מלפרשו עד פר' פר העלם דבר ולא פירשו בפר' כהן משוח משום דפר' כהן משוח שהוא ראשונה יכול להיות יסוד דמזבח הפנימי או יסוד אחר מיסודות מזבח החיצון מפני שאין לו מעכב אבל כשכתבו הכתוב פעם שנית בפרשה שניה גבי פר העלם דבר דמשמע ליה לרש"י שלא כתבו אלא לעכב לכך פי' מה הוא העיכוב לפי דעתו נ"ל:
פרק ד
פסוק ח
רש"י ואת כל חלב פר החטאת הקשה רש"י חלבו היה לו לומר כו' וכתב הרא"ם שגם גבי ואת כל דם הפר דרשו כן דמו היה לו לומר כו' ולא הביאו רש"י והקשה הרא"ם ואמר ולא ידעתי למה לא הביאו רש"י והנה הרג"א רוצה ליישבו וכתב וז"ל ורש"י לא הביא זה מפני דפרק ב' דזבחים דרש הך קרא למלתא אחריתי ואת כל דם הפר ישפוך שהשוחט צריך לקבל כל דמו של פר דכתיב ואת כל דם הפר ישפוך ומקשה והא בשיריים הוא דכתיב ומתרץ אם אינו ענין לשירים דליתא לכולהו דם תניהו ענין לקבלה ואי כתב כל דמו הייתי מפרש אותו כמשמעו בשירי הדם אבל עכשיו דכתיב ואת כל דם הפר מוקמינן שיקבל כל הדם הפר עכ"ל ואינו נכון דהתם לא דריש אלא ממלת כל דהיאך כתב הכתוב כל הדם ישפוך אל יסוד המזבח והלא כבר הזה ממנו שבע פעמים באצבעו על המזבח הזהב ואם כן למה נאמר כל אלא אם אינו ענין לשפיכתו ליסוד המזבח תניהו ענין לקבלה שיקבל כל הדם בשחיטה ולא מדכתיב דם הפר ולא כתיב דמו יליף לה דבזה אין חילוק בין דם לדמו ותדע דלדידיה יקשה דלמא כולו להכי הוא דאתא ומנא להו למדרש מיניה בת"כ שבא לרבות פר י"כ לשפיכה וזה אין סברא לומר דפליגי גמרא דידן עם דרשה דתורת כהנים נ"ל:
פסוק יב
רש"י מחוץ למחנה חוץ לג' מחנות כו' מה שפירש רש"י פי' מחוץ למחנה אחר שפירש אל מקום טהור מפני שיש להקשות על פי' אל מקום טהור שפי' לפי שיש מחוץ לעיר מקום מוכן לטומאה כו' הוצרך לומר במחוץ למחנה זה שפי' המקום טהור ואימא אפכא שמ"ה כתבה התורה אל מקום טהור שיהא המקום טהור דהיינו תוך העיר לאפוקי חוץ לעיר שיש שם אבנים מנוגעים לכך מביא ראיה למחוץ למחנה שפירושו ג' מחנות והיינו חוץ לעיר כו':
פרק ה
פסוק ד
רש"י לבטא בשפתים ולא בלב פי' שאם גמר בלבו להוציא פת חטין ולא הוציא כלום או להוציא פת חטין והוציא פת שעורים אינו כלום דבשפתים אמר רחמנה וליכא כן מסיק הרא"ם והקשה הרא"ם וז"ל הא דתניא מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מניין ת"ל כל נדיב לב דמשמע אע"ג דלא הוציא בשפתיו כלום חייב מפני שגמר בלבו כבר תרצו בגמרא שאני התם דכתי' כל נדיב לב ופריך התם ולגמר מיניה ומשני משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין תרומה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כיון שחשב אע"פ שלא הוציא בשפתיו קדשי' דכתי' כל נדיב לב הביאו את תרומת ה' ולמ"ד מלמדין חולין מקדשים לא ילפי עכ"ל הרא"ם וכתב הרג"א וז"ל וק' דמאי פריך ולגמר מיניה אם כן בשפתים למה לי עכ"ל ותירץ שם ורוצה לפרש הא דפריך בגמרא ולגמר מיניה רצה לומר למגמר מיניה לענין איסור שיהא לפחות שבועת שקר וקרבן אינו חייב אלא בביטוי שפתים עיין שם אבל אין זה משמעות לשון הגמרא דמשמע דפריך ולגמר מיניה לענין קרבן שבועות ביטוי לכך נראה לי דה"נ פריך ולגמר מיניה שיהא חייב קרבן ביטוי על מחשבת הלב וכי תימא אם כן בשפתים למה לי נ"ל דהכי פירושו וליגמר מיניה שיהא חייב קרבן בטוי על מחשבת הלב ולא הוציא בשפתיו כלום והא דכתיב בשפתים נימא דאתי לאשמועינן נמי כשגמר בלבו להוציא מפיו פת חטין והוציא פת שעורין דאזלינן בתר מה שהוציא בשפתיו ולא בתר מהשגמר בלבו וגזירת הכתוב הוא דמחשבת הלב יהא בטל לגבי הדיבור בשפתים ויהא חייב קרבן ביטוי על מה שהוציא בשפתים אפי' כשלא כיון לכך כשאין פיו ולבו שוין וכ"ש כשגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא אפי' פת סתם שיהא חייב קרבן:
בא"ד ונעלם ממנו ועבר על שבועתו ע"כ הוצרך רש"י לומר כאן ועבר על שבועתו משום שאין ענינו כאן כמו ענין נעלם דלעיל דונעלם דלעיל פי' שנעלם ממנו הטומאה שנטמא ששכח אותה ועשה ענין אחד שאכל קדשים או נכנס למקדש אבל ונעלם דהכא פירושו שנעלם ממנו השבועה שנשבע ששכח אותה ועשה דבר שהוא היפך שבועתו דהיינו שעובר עליה וחלל את דברו שדבר והוא שנזהר עליו שלא לשבע לשקר וזהו ועבר על שבועתו מה שאין שייך לומר למעלה ועבר על טומאתו שחלל אותה אלא שעובר על לאו אחר שנזהר עליו שלא לטמא קודש או מקדש ולא שנזהר עליו שלא לטמא את עצמו:
סליק פרשת ויקרא. ברוך לאל נורא.
פרק ו
פסוק ב
רש"י אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות א"ר שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס ע"כ מה שכתב רש"י זה כאן יותר מבכל המקומות שכתוב בהן לשון צו וגם רבותינו ז"ל בת"כ שקבעו זה על זה הפסוק יותר מבשאר מקומות ועוד שאין כאן כל כך חסרון כיס לכהנים בהקרבת העולה אדרבה שהרי הם נהנים מן העור נ"ל משום דק' לרש"י גם לרבותינו ז"ל שהרי מה שכתוב בפרשה זו אינו אלא תשלום דיני העולה שהתחיל בה למעלה בפרשת ויקרא ולמה התחיל למעלה בפרשת ויקרא לומר בלשון דבר ואמרת אליהם אדם כי יקריב וגו' וכאן אמר לשון צו לכך מפרש ואמר דצו הוא לשון זירוז כו' והכי פירושו למעלה דמיירי הכתוב באדם שמתנדב מנדבת לבו להביא קרבן עולה אינו נופל לומר עליו לשון זירוז שאין שייך לזרז האדם שינדב נדבה אבל בפרשה זו דמיירי בתקרובת העולה שתהא נשרפת כולה כליל והעור הוא לכהנים ואין לבעל בה שום הנאה בא הכתוב וזירז את הכהנים שלא יתעצלו בה ושיהיו זהירים וזריזים להקריבם תכף שיביאנה הבעל אל פתח אוהל מועד ולא יטריחוהו לעכב שם שמא ע"י זה שיטריחו הכהנים את הבעלים ויעכבוהו שם יבא לידי חרטה על נדבתו ויאמרו הרי בקרבן זה אין לנו שום הנאה בו רק לש"י ועתה מצערים אותנו הכהנים בעיכוב רב אלו היינו יודעים לא היינו מתנדבים שהרי אינה חובת כפרה עלינו אלא נדבה ואין לנו הנאה בה רק חסרון כיס וע"י כן יתחרטו ויהיה זה קרוב להבאת חולין בעזרה שיפקע קדושתה על ידי החרטה לכך זירז הכתוב את הכהנים מאד וסיים בה אמר רבי שמעון ביותר צריך הכ' לזרז במקום שיש חסרון כיס לבעלים בעולת נדבה מה שאין בשאר קרבנות חטאות ואשמות שיש שם לבעלי' הנאה בכפרת עונותיהם וכן בשלמים יש להם הנאה שאוכלים מהם כמבואר מדינם לכן יהיו הכהנים זהירים וזריזים ולא עצלים בהקרבתה נ"ל:
פסוק ג
רש"י מדו בד היא הכתונת כו' וכתב עליו הרא"ם וז"ל פי' הכתונת הנזכרת בבגדי כהונה שהוא החלוק הסמוך לבשרו כי על בשרו הכתוב אחריו דבק עם המכנסים בלבד היה ראוי להיות ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד על בשרו אלא מדחזר וכתב ילבש ש"מ אתרוויהו קאי עכ"ל ולא ידעתי מאי קאמר דאדרבה אפכא מסתברא שאם היה כתוב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד על בשרו על כרחך הוי על בשרו קאי אתרוויהו דמדמלת ולבש הוי קאי אתרוויהו הוה גם כן מלת על בשרו קאי אתרוויהו דהא על בשרו על ולבש דלעיל מיניה קאי כאלו כתיב ולבש על בשרו מדו ומכנסי וגו' וזהו פשוט אבל עכשיו כתב לבישה בפני עצמו גבי ומכנסי בד על כרחך ולבש הראשון לא קאי אלא על מדו וקאי מדו בפני עצמו ומכנסי בד קאי ג"כ בפני עצמו משמע ועלי' לבדו קאי מילת על בשרו שכתב אחריו ולא על מדו בד הכתוב לפני פניו ונ"ל דנפל הרא"ם בדוחק זה משום דהוה ק' לו על רש"י שפי' מדו היא הכתונת ולמה לא פרשו כמו שתרגם אונקלוס לבושין שכוונתו לומר שמדו יכלול כל בגדי כהונה כאלו אמר ולבש הכהן בגדי בד וס"ל להרא"ם שבמלת (ראייה) לשמדו היא הכתונת הדין עם אונקלוס שהרי כן מצינו בספר שמואל סי' י"ז מעל למדיו וכן מדיו קרועים שפירושו שם על כל בגדים שהיו עליו לכך כתב הרא"ם דס"ל לרש"י דמדחזר וכתב הכתוב ילבש גבי מכנסי בד קאי על בשרו אתרוויהו וא"כ ע"כ ס"ל מדו היא הכתונת הסמוך לבשרו זהו הנ"ל דעתו של הרא"ם אבל צלל במים אדירים וגו' דנ"ל שאין כאן קושיא על רש"י כלל דס"ל לרש"י שאם היה כאן מדו כולל כל בגדי כהונה היה לו לומר מדיו לשון רבים כמו שאמר בשמואל למה אמר מדו שהוא לשון יחיד דמשמע בגד אחד ילבש וקאמר רש"י שר"ל הכתונת ועוד נ"ל דס"ל לרש"י שיש חילוק בין מדיו למדו דהתם המ"ם בפת"ח והכא בחירי"ק וס"ל לרש"י דהכא דבחירי"ק פירושו לשון מדות כלומר שתהא כמדתו וזה אינו נופל אלא על הכתונת הסמוך לבשרו לא על שאר בגדיו נ"ל:
פסוק ד
רש"י ולבש בגדים אחרים פחותים מהם ע"כ פי' שהרי למדו חז"ל בברייתא מדכתיב בגדיו בגדים דהוקשו האחרים שלובש לאלו שפושט מה אלו שפושט בגדי קדש הם אף אלו שלובש בגדי קדש הם לפיכך ע"כ בפחותים מיירי דאי בחשובים כאלו למה יפשוט את אלו כדי שלא ילכלך אותם משום בגדים שבישל בהם קדרה לרבו כו' יוציא את הדשן באלו וילכלך אותם ואח"כ לעבודה אחרת ילביש את אלו האחרים אם הם חשובים כאלו שהרי אלו ישארו נקיים אלא בפחותים מיירי כדי שלא ילכלך את אלו ויוכל אח"כ לחזור ולעבוד עבודה על המזבח באלו שהדעת נותן שיעבוד לפני הש"י על המזבח בחשובין שבבגדיו שיש לו דהוצאות הדשן אע"ג דגם היא עבודה כיון שצריכה בגדי קדש אינה חשובה כ"כ כעבודה שעובדים במזבח:
פסוק ח
רש"י והרים ממנו בקמצו שלא יעשה מדה לקומץ ע"כ פי' שלא יעשה כלי שמחזיק מלא קומצו וימדוד בו אלא בקומצו ממש וכתב הרא"ם דאל"כ מלא קומצו מבעי ליה דומיא דוקמץ משם מלא קומצו עכ"ל והרג"א כתב דאל"כ והרים קמצו מבעי ליה מאי בקמצו אלא שרצה לומר דוקא בקמצו ולא בכלי ואי הוי כתב והרים קמצו הוי משמע כפי מדת קמצו ירים סולת הימנו עכ"ל ואין אני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה דלא דייק רש"י שלא יעשה מדה לקומץ אלא מהכא דאי הוי כתיב למעלה בפרשת ויקרא קמצו ולא כתיב מלא ה"א אפי' שיעור קומץ חסר ואפי' בראשי אצבעותיו סגי ואע"ג שהוא כלי שמחזיק שיעור קמצו לכך כתב מלא שיהא מלא ואי כתיב מלא ולא כתיב בקמצו דהכא ה"א אפילו מבורץ ומבצבץ לכך כתב בקמצו דהכא לומר שלא יקמוץ אלא שיעור מה שמחזיק התוך של קומצו ולא מבורץ ומבצבץ ובי"ת דבקמצו פירושו ב' התוך כמו שפי' רש"י לעיל בפרשת ויקרא אלא שק' לרש"י כאן דה"ל למכתב בקומץ מאי בקמצו בוי"ו האחרונה ומתרץ דצריכה למעט שלא יעשה מדה לקומץ דאי לא הוה כתב אלא בקומץ ה"א לעולם שיכול לעשות כלי למדת הקומץ דמאי דכתיב למעלה קמצו בוי"ו אחרונה פירושו שיהא הכלי שיעור קומצו של הכהן המקריב וכתב מלא שלא יקח סולת באותו הכלי חסר ואי כתיב מלא קומצו דלעיל לבדו ה"א שיקח אותו הכלי שהוא כשיעור הקומץ מלא וגדוש לכך כתב כאן בקומץ בב' התוך לומר שלא יקח אלא מה שמחזיק התוך ולא מלא וגדוש אבל לעולם הכל בכלי לכך כתב כאן בקמצו בוי"ו למעט ולומר שלא יעשה מדה לקומץ והכי משמע ג"כ בגמ' פ' הוציאו לו את הכף נ"ל:
פסוק כא
רש"י ישבר לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשית נותר כו' פי' שהרי מה שנבלע בכלי ישאר עד הבקר וכתיב לא יניח ממנו עד בקר כתב הרא"ם וא"ת מפני מה הצריכה תורה שבירה ומריקה והרי לא נעשית בליעתן נותר אלא בבוקר כדכתיב לא יניח ממנו עד בקר ובבוקר כבר עברה עליהן הלילה ולמ"ד לינת לילה פוגמת הלא נותן טעם לפגם ומותר י"ל דלמ"ד לינת לילה פוגמת כל זמן שלא עברה כל הלילה נותן טעם לשבח הוא ואין הטעם נפגם אלא בעלות עמוד השחר וכיון דבעמוד השחר דלמחר פגימה ונותר באין כאחד ולא קדמה בהן פגימה לאיסור נותר ולא איסור נותר קדמה לפגימה הוי להו כמו נותנים טעם לשבח וצריכין שבירה ומריקה וא"ת שהלנהו לאחר עמוד השחר דלמחר דלהוי נותנים טעם לפגם ולא להוי בשבירה ומריקה י"ל כיון דבעמוד השחר דלמחר מיד חל עליהם שביר' ומריקה תו לא פקע אפי' לאחר מכאן עכ"ל וכתב עליו הרג"א וז"ל הרא"ם תירץ כיון דלא נעשה פגום אלא בעמוד השחר ולא קדמה פגימה לנותר הוי כמו נותן טעם לשבח ואסור ואין זה טעם וסברא דלמה יהיה זה נותן טעם לשבח וכי עדיף מן נבילה גמורה שהוא נותן טעם לשבח ואם נעשה פגום מותר ה"נ נימא הכי עכ"ל וחשב הוא לתת טעם וסברא לדין זה ולא סבירא לי מטעמא רבה כמו שאבאר וזה דודאי סברת הרא"ם סברא נכונה היא מאד דלא דמי זה כלל לנבילה דבנבילה חל עליה איסור בעוד שהיה בה טעם של שבח ואחר כך כשנפגם הטע' התירתו התורה כדילפינן מדכתיב לא תאכלו כל נבילה לגוי אשר בשעריך תתננה ואכלה ודרשינן מיניה נבילה הראויה לגר לאכילה קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר לאכילה אינה קרויה נבילה שאסרה התורה ולכך מותרת באכילה דהואיל שנפגמה בטעמה התירת' התורה והוא בנין אב לכל איסור שנאסר ואח"כ נותן טעם לפגם שמותר מן התורה אבל הכא איסור הנותר והפגימה באין כאחד ואפ"ה אוסרתו התורה והצריכה שבירת הכלי משום דכתיב והנותר ממנו באש תשרף ש"מ דאוסרת התורה הכא אפי' טעם לפגם ואע"ג שיש לומר אפכא ואדרבה ק"ו הוא מה במקום שהיה חל האיסור תחלה פקע ע"י פגימה כשלא היה האיסור חל תחלה ובא הפגימה ק"ו שלא יהא האיסור חל על הפגימה ס"ל לרש"י דלכך אמרה תורה כלי חרס ישבר לאפוקי האי ק"ו ונאמר דאיסור נותר דוחה הפגימה כשחלין בבת אחת וכיון שאסרה התורה הכא אפי' טעם לפגם אם ישהנו עד למחר לא יחזור להתיר אע"ג שיפגום יותר דאין חילוק בן פגימ' לפגימה לפיכך ישבר הכלי שלא יבא לו עוד זמן תקנה והתירא והנה הרג"א כת' טעם שאמר' התור' דישבר הכלי ולא אמרה לשהותו הוא משום דאין אדם רוצה לפגם את מאכלו שיאכל דברים פגומים ולפיכך אמר ישבר דאין דרך בני אדם לפגם את מאכלם עכ"ל ראה כמה חלוש ופגום טעמו זה דלפי דבריו משמע דאם נשתהה הכלי עד בקר אחר ובשלו בו לא נאסר התבשיל שבו כיון שנפגם טעמו בבקר אחר וזה לא נשתמע בשום מקום שיתירו טעם נותר הפגום ועוד לפי דבריו משמע שדרך בני אדם דלא לבשל בכלי שבלע שום טעם פעם אחת ועבר עליו לינה אחת דאין אדם רוצה לפגם מאכלו ולוקחין כלים חדשים בכל יום וזה אין נוהגין אפי' בחצרות המלכים וטירותם וכ"ת משום חבת מעלת הקדש החמיר בו למה א"כ לא אמרה התורה דישבר הכלי אלא בכלי שבשלו בו חטאת שאינו נאכל אלא ליום ולילה אחד ומיד כעלות השחר נאסר משום נותר דכתיב לא יניח ממנו עד בוקר היה לו לכתוב אפילו בנדר ונדבה שזמן אכילתם שני ימים ולילה אחת דכלי שבשלו בו מה שאכלו ביום הראשון ישברוהו ולא יבשלו בו מה שיותירו בראשון ויאכלוהו ביום השני שלא יפגם טעמו מטעם שבכלי הפגום ומשום חבת הקדש ועוד שהרי מצינו בכמה מקומות שחסה התורה מאד על ממונן של ישראל והיאך נאמר שמטעם חלוש כזה תצוה התורה לשבר את הכלי חנם אלא טעם זה טעם פגום הוא נ"ל:
פרק ח
פסוק ב
רש"י קח את אהרן וגו' כל הענין הזה פרשתי בואתה תצוה על כרחך ר"ל כל הענין פרשת המלואים פי' כבר בפרשת תצוה מש"כ שם באותה פרשה ששם נאמר הציווי וכאן המעשה אבל מה שלא נאמר בפ' אתה תצוה בפ' המלואים אע"פ שפירשו במקום אחר חוזר ומפרשו כאן ומשום הכי פי' מיד אחריו את האורים כתב של שם המפורש אע"פ שכבר פירשו ג"כ בפרשת תצוה בציווי מלאכת הבגדים כיון שלא זכרו בפרשת המלואים בתצוה:
פסוק כח
רש"י ויקטר המזבחה משה שמש כל שבעת ימי המלואים ע"כ הקשה הרא"ם לא ידעתי למה הזכיר זה פה ולא בויקח משה את הדם ויזרוק על קרנות המזבח או בויקח את כל חלב וגומר ויקטר משה המזבחה וכל הנמשכים אחריו שכל אותן השימושים היו על ידי משה עכ"ל ותרצו בדוחק גם הרג"א טרח ליישבו ואני אומר שאין כאן קושיא כלל כי הוצרך רש"י ז"ל לפרש זה פה דוקא כדי שלא נטעה לומר הואיל וברוב העבודות וכמעט בכולן ובפרט בכל ההקטרות שהוזכרו בפרשה זו נזכר שם בפי' שעשאה משה בעבודה הראשונה של פר החטאת שהיא קבלת הדם אחר השחיטה שהיא כשרה בזר מיד כתיב ויקח משה את הדם וגו' ואחר כך ויקטר משה המזבחה ואחר שחיטת האיל כתיב מיד ויזרוק משה את הדם ויקטיר משה וגו' וכן בכל העבודת ובפרט בהקטרות הוזכר שם משה לפיכך קשה לרש"י בהקטרה זו שעשה לכל התנופות שהניף על כפי אהרן ובניו למה לא הזכיר שם משה שהרי יש לטעות ולומר מקרא קצר הוא כאלו אמר ויקטיר המקטיר המזבחה שכן דרך המקרא לקצר בכמה מקומות והוינן יכולין למימר ויקטר אהרן או אחד מבניו הנזכרים המזבחה ואע"ג דכתיב סמוך לו ויקח משה אותם מעל כפיהם ועליהם קאי ויקטר המזבחה דמשמע דקאי על משה אין זה הוכחה כל כך שבהרבה מקראות מצינו דקאי הנסתר של המעשה על שלפני פניו ועוד בפרשה זו עצמה שהוזכר כמה פעמים משה שלא לצורך שהיה יכול לסמוך על מה שכתוב לפניו לכך אמר רש"י ז"ל פה כיון שמצינו במשמעות הפרשה שמשה שמש כל שבעת ימי המלואים כמו שכתוב בסוף הפרשה כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות ופי' כל שבעת הימים ודאי גם ההקטרה זו נעשית על ידי משה אף על פי שלא הוזכר כאן ואפשר דס"ל דאם לא היה המקטיר משה אלא אהרן או אחד מבניו למה הוצרך משה לקחת אותה מעל כפיהם היה לו להניחם על ידי המקטיר מהם שילך מיד ויקטירם לכך לא רצה הכתוב להזכירו כאן נ"ל:
סליק פרשת צו את אהרן. ברוך לשוכן בין ברי ארון.
פרק ט
פסוק א
רש"י השמיני שמיני למילואים הוא ר"ח ניסן כו' מקשין העולם מאי דוחקיה דרש"י לסיים דבריו הוא ר"ח ניסן כו' כיון שפי' דיום השמיני הנאמר כאן הוא שמיני למלואים מה ק' לו לרש"י לסיים דבריו בדבר שאין צריך לפשוטו של מקרא בכאן אין זה דרכו ע"כ ואני אומר שאין כאן קושיא כלל שק' לרש"י למה אמר השמיני בה"א הידיעה ומה הוא ידיעתו לכך פי' ואמר הוא ר"ח ניסן שהיה יום מפורסים בעניינים שארעו בו שנטל עשר עטרות כו' וזה הוא ידיעתו כלומר שהיה יום מפורסם בקדושות ולכך כתבו בה"א הידיעה נ"ל:
פסוק ז
רש"י את קרבן העם שעיר עזים ועגל וכבש כל מקום שנא' עגל בן שנה ומכאן אתה למד עכ"ל וכתב הרא"ם וז"ל ויש לתמוה למה אמר כל מקום שנאמר עגל סתם בן שנה הוא ולא אמר ג"כ כל מקום שנאמר בן בקר בן שתי שנים הוא והלא שניהם דברי רבי שמעון הם ושניהם אמורים פה האחד הוא העגל שהביא אהרן והאחד הוא העגל שהביאו ישראל ולמה הוזכר קצת דבריו של ר' שמעון והניח קצתם ועוד למה לא כתב אותו במקומו בפסוק ועגל וכבש בני שנה אבל המתין הענין בפסוק ועשה את קרבן העם שפי' בו שעיר עזים עגל וכבש שאינו אלא אגב גררא עכ"ל ואומר אני דקושיא אחרונה היא פירוקא דתרוייהו דאדרבה הואיל ולא כתבו רש"י במקומו הראה לנו כוונתו למה לא אמר ג"כ וכל מקום שנאמר בן בקר בן שתי שנים הוא כו' וזה מפני שאין דעת רש"י לומר במה שאמר כל מקום שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה הוא שנלמד זה מבנין אב דועגל וכבש בני שנה כמו שלמדו ר' שמעון מפני שיש לדקדק עליו שאינו בנין אב גמור כמו שהקשה הרא"ם עליו ואע"ג שישבו הרא"ם לא ס"ל לרש"י לפשוטו ואומר רש"י שזה נלמד מכאן ר"ל מפסוק דועשה את קרבן העם וזה שבפסוק זה שאמר ועשה את חטאתך ואת עולתך וגו' שפירושו חטאתך עגל בן בקר ואת עולתך האיל ואחר כך אמר ועשה את קרבן העם פירושו שעיר עזים ועגל וכבש כמו שפירש רש"י יש לדקדק למה כלל הכתוב שעיר עזים ועגל וכבש שהם קרבן העם בכללא דמלת קרבן העם ולא אמר ג"כ בפירוש ועשה את חטאת העם שהיה פירושו שעיר עזים ואת עולת העם והיה פירושו עגל וכבש כמו שכתב גבי קרבן אהרן ועשה את חטאתך ואת עולתך ולא כתב ועשה את קרבניך אלא ודאי כתב כן גבי קרבן העם כדי לאקושי עגל לכבש ולשעיר עזים לענין בני שנה ולומד לכל מקום שנאמר עגל בן שנה הוא כמו סתם שעיר עזים וכבש הנאמרים בכל מקום שהם בני שנה רצה לומר תוך שנתם הראשונה כך הוא עגל הנאמר בכל מקום בן שנה הוא דשעיר עזים גם כן פירש בן שנה הוא דהא נכללו שעיר עזים וכבש בכלל זה כמו שפירש רש"י בפרשת בא גבי מן הכשבים ומן העזים תקחו שאף עז קרוי שה שנאמר ושה עזים וכתיב שם שה עזים זכר בן שנה וגו' ולכך הוצרך רש"י לכותבו כאן גבי קרבן העם שהוא מקומו ואין למעלה מקומו ומטעם זה לא הביא ג"כ רש"י כל דברי ר' שמעון בכל מקום שנאמר בן בקר כו' שזה אין כאן מקומו שזה נלמד מהקישא דתמימים כמו שביאר רא"ם עצמו ומזה ג"כ נתיישב למה הוצרך רש"י לפרש גבי את חטאתך עגל בן בקר ואת עולתך האיל שכוונתו להראות לני הקושיא שאמרנו ולא מטעם אגב שפי' קרבן העם כמו שכתב רא"ם בדיבור שלפני זה כי הוכרח לפרש הכל דוק נראה לי:
פסוק יט
רש"י והמכסה חלב המכסה את הקרב עכ"ל וזה לשון הרג"א דלא מצינו שיקרא בשם מכסה רק חלב המכסה את הקרב ומה שנזכר חלב זה ולא נזכר חלב אחר מפני שכל החלבים נזכרים דכתיב את החלבים והוצרך לפרט חלב המכסה בפני עצמו מפני שיש לו שם בפני עצמו שנקרא המכסה והא דכתיב החלבים מן השור ומן האיל האליה והמכסה כאלו חסר וי"ו ור"ל והאליה והמכסה שאין ר"ל כי החלבים לא היו רק האליה והמכסה דזה אינו רק הוי כאלו חסר וי"ו והאליה עכ"ל ולא דק שאין כאן מקום לוי"ו זו דאדרבה אם תעיין בלשון הכתוב לא היה יכול לכתוב הוי"ו שאם היה כתוב בוי"ו היה טעות גמור שהיתה משנה הענין והפשט שהרי אמר הכתוב וז"ל ואת החלבים מן השור ומן האיל האליה והמכסה והכליות ויותרת הכבד ע"כ וע"כ הכי פירושו דקרא דהאי קרא נמשך למעלה על וימציאו בני אהרן את הדם אליו וגו' כמו שכתב הרמב"ן ז"ל ואחר כך אמר שהמציאו אליו ג"כ את כל החלבים הראוים להקטיר מן השור והם כל המפורשים בפ' ויקרא בפר' שלמים של שלמי שור דכתיב שם ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר וגו' והקריב מזבח השלמים אשה לה' את החלב המכסה את הקרב וגו' וא"כ את החלבים מן השור שאמר בכאן הוא כולל ג"כ אותם החלבים הנאמרים למעלה באותה פרשה של שלמי בקר וכולל ג"כ הכליות הדבוקים בחלב שעליהם והיותרת ג"כ מחמת קרום החלב שבו נקרב עמהם לפיכך כללו בכלל החלבים נ"ל ואח"כ אמר ומן האיל פי' דקאי וי"ו דומן האיל על מלת החלבים הנאמר מקודם שהוא מושך גם כן למטה ופירושו וגם המציאו לו החלבים מן האיל ור"ל הראוים להקטיר ממנו כלומר אותם המפורשים ג"כ בפרשת ויקרא בפרשת ואם מן הצאן קרבנו לזבח השלמים וגו' והקריב מן השלמים אשה לה' חלבו האליה וגו' ופרש"י שם חלבו המובחר שבו ומהו זהו האליה תמימה וגו' ע"כ וא"כ מה שאמר בכאן בפסוק זה ואת החלבים מן השור ומן האיל האליה וגו' פירושו ממש כפירושו הפסוק דוהקריב מן השלמים אשה לה' חלבו האליה וגו' וה"ק מן האיל המציאו לו ג"כ החלבים והוא המובחר בו ומהו זה שהמציאו לו האליה והמכסה והכליות וגומר כלומר ומה הם החלבים דמן האיל האליה חלב המכסה וחלב הכליות וגו' כמו שהם מסודרים למעלה בפר' ויקרא ואם כן וי"ו שהוסיף כאן האריה איה מקומה אם לא אאופת' ומעתה כל מה שאמר הרג"א בדיבור זה אין לו ענין דמה שאמר בראשו דלא מצינו שיקרא בשם מכסה כו' ומה שנזכר חלב זה ולא נזכר חלב אחר כו' לא קאמר מידי שהרי הוזכרו כל החלבים בריש הפסוק וקאי אכולהו כאלו אמר ומן האיל המציאו לו חלב האליה וחלב המכסה כמו שפרש"י וחלב הכליות וחלב היותרת וגו' כמו שהם מסודרים למעלה בפ' ויקרא נ"ל ומעתה תמיהני מאד ג"כ על הרמב"ן שטען על רש"י במה שכתב והמכסה חלב המכסה את הקרב אמר הרמב"ן וז"ל ואיננו נכון בעיני כי למה יזכיר החלב הזה ולא יזכיר החלבים האחרים עכ"ל והנה הרא"ם ג"כ טען בעד רש"י נגד הרמב"ן וגם עליו תמיהני שלא היה צריך לתירוציו דלדידי אין כאן שום טענה להרמב"ן על רש"י שאמר כי למה יזכיר החלב הזה ולא יזכיר החלבים האחרים דלפי מה שאמרתי אשר בעיני באמת כן הוא משמעית פשט הכתוב דמלת החלבים הנאמר גבי שור הוא כולל כל החלבים הנאמרים למעלה בפ' ויקרא גבי שלמי בקר וגם הוא מושך למטה על ומן האיל המציאו לו חלב האליה וחלב המכסה וחלב הכליות וחלב יותרת הכבד ובכולן הכוונה לומר החלב וגם אותו האבר הדבק בו ר"ל הכליות ויותרת הכבד עצמו שהם ג"כ בכלל ההקטרה והכסלי' לא הוצרך להזכיר פה שהרי אינם מן הנקטרים אלא שהם נעשים סימן למקום החלב שעל הכסלי' כמו שפרש"י למעלה בפ' ויקרא והחלב אשר על הקרב נכלל בחלב המכסה את הקרב שהרי הוא ג"כ מכסה הקרב ולדעתי זהו כוונת רש"י בפירושו המכסה כו' וא"כ הרי הוזכרו כאן כל החלבים עם האברים המחוברים להם הנקטרים עמהן ואין כאן מקום לטענת הרמב"ן כלל וגם מה שהשיב הרא"ם בשביל רש"י אינו מן הצורך נ"ל:
פסוק כג
רש"י ויבא משה ואהרן אל אהל מועד למה נכנסו כו' ללמדו על מעשה הקטרת כו' הרא"ם מסיק שזה שכתב כאן שנכנס משה עם אהרן כדי ללמדו על מעשה הקטרת היה כשהקטיר משה את הקטרת שבבקר ואף על פי שזאת הכניסה שנכנס משה עם אהרן ללמדו על מעשה הקטרת משמע שהיתה אחר שנעשה כל המעשים הנאמרים בעבודת הקרבנות שנאמרו עד כאן וזמן הקטרת הקטורת של בקר הוא קודם מעשה העבודה שנזכרו שהרי זמנו הוא בבקר בהטיבו את הנרות וגו' לא חשש משה לזה ביום זה כדי ללמדו לאהרן הכניס את אהרן עמו ללמדו בבוקר כדי שידע להקטירו בין הערבים שאז הוא תחלת חנוכו ע"כ דעת הרא"ם אלא שאינו לשונו וגם הרג"א נראה מתוכו שהוא גם כן מסכים לזה ולא עוד אלא שמדברי רבינו ישעיה שמביאו הרא"ם משמע שאפי' הקטורת של בוקר הקטיר אהרן ביום זה ואני תמה מאד על שלשת הרועים האלה איך נשכח ונעלם מהם דברי רש"י שכתב בפי' בסוף פרשת פקודי שהקטיר משה בו ביום את הקטרת שחרית וערבית וכן משמעות פשוטי המעשים שם בהקמת המשכן שהיה בו ביום ר"ח ניסן שהוא יזם זה שהוא שמיני למלואים ועוד ח"ו שהקטיר משה קטרת של שחר שלא בזמנו בלא טעם לכך נ"ל שקטרת של שחר הקטיר משה בזמנו ומעשה זה שנכנס משה עם אהרן ללמדו על מעשה הקטרת היה בהקטירו קטורת של בין הערבים ללמדו שידע להקטיר מהיום ההוא והלאה אבל בו ביום שמש משה כל העבודות השייכים לבו ביום חוץ מאותן שנצטוו לאהרן בפי' כמו שפרש"י בפרשת פקודי אבל האש מן השמים וגילוי שכינה לא השרה עד אחר הקטרת בין הערבים ועיין במה שכתבתי למעלה בפרש' פקודי:
פרק י
פסוק ב
רש"י ותצא אש וגו' שהורו הלכה בפני משה רבן ע"כ פירש ההוראה היתה כדאיתא בעירובין פרק הדר אמר רבי אליעזר לא מתו בניו של אהרן אלא על שהורו הוראה בפני משה רבן מאי דרשו ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אעפ"י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט ע"כ ונ"ל דמאשר לא צוה אותם דייק לה כלומר הקריבו אש זרה ר"ל הקריבו אש מן ההדיוט שנקרא זר אצל השמים אשר לא צוה אותם אותם לא צוה אבל צוה למשה רבם בונתנו בני אהרן והם לא שאלוהו והקרבוהו לפיכך ותצא אש מן השמים ושרפם מדה כנגד מדה זהו קרוב לפשוטו לפי דעת ר' אליעזר ור' שמעון אינו דורש אשר לא צוה לדיוק זה אלא כפשוטו וסובר מפני שנכנסה פרשת שתויי יין בין מיתת נדב ואביהו ובין מאמר משה לאהרן ולבניו הנותרים שיאכלו הנותרת מן המנחה שלהיום וגו' בא הכתוב לרמז חטאם שחטאו ומתו בעבודה והיינו שנכנסו שתויי יין למקדש וסבירא ליה שכבר הוזהרו על זה שפרשה זו נאמרה להם מקודם לכן אלא שנכתבה כאן לרמז לנו זה ומה שכתב כאן שמחמת שהקריבו אש זרה מתו ס"ל דהכל אחד הוא וזה דס"ל שאין עונש מיתה דשתויי יין אלא כשנכנס כהן שתויי יין למקדש ועבד עבודה כדאיתא בפירוש כן בת"כ מביאו הרא"ם בפסוק בבאכם אל אהל מועד וגו' אבל הנכנס שתויי יין בלא עבודה אינו נענש מיתה לפיכך כתב הכתוב כאן שבעת שהיו שתויי יין לקחו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עלי' קטרת ונכנסו לפנים והציתוהו סמני הקטרת באש להעלות עשן הקטרת שהוא עבודה גמורה שמחייבת השתויי יין עליה מיתה ואעפ"י שלפי סברתו האש הזה לא לקחוהו מן ההדיוט רק מן האש שירד מן השמים על המזבח קראו הכתוב זרה כיון שהציתוהו בזמן שהיו פסולין לעבודה ובאותו הזמן הם כזרים קראו לאותו האש שהציתו באותו זמן גם כן אש זרה ונ"ל דקרא נמי דיקא הכי דהא בתחילה כתיב ויתנו בהן אש ולא כתיב ויתנו בהן אש זרה ואח"כ אמר ויקריבו לפני ה' אש זרה וגו' משמע בשעת הקרבה נעשה זר וה"ק ויתנו בהן אש שלקחוהו מן המזבח וזה לא היה אש זרה ואח"כ כשהציתו בו סמני הקטורת ועלה הלהב מהעשן מהם בשעת הקטרה אותו האש והלהב שניתוסף על ידיהם קראו אש זרה כי לא צוהו ה' לקחת באופן זה ולכך ותצא אש מלפני ה' וגו' מדה כנגד מדה ולפי ששני דעות הללו בחטא בני אהרן הם קרובים לפשוטו כמו שפרשתי לכך מביא רש"י שני אילו הדעות ולא יותר אע"פ שהרבה דעות נאמר בזה בגמרא ובמדרשי' נ"ל:
פסוק ג
רש"י וידום אהרן קיבל שכר על שתיקתו כו' ע"כ מה שהפך רש"י פירושו לפרש וידום אהרן קודם בקרובי אקדש נ"ל משום שצריך לסמוך פירושו לסוף הדיבור הקודם שסיים אותו בזה הלשון עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך מפני שיש להקשות על אותו הפי' דמן הכתוב שאמר ויאמר משה אל אהרן וגו' משמע שבא משה לנחמו אשר האמת הוא כן שמצד האמת נחמה גדולה היא זו שמצד חשיבותם חפץ בם הקדוש ברוך הוא ולקחם לישיבה של מעלה ועל דבר כזה אין ראוי להתאבל אלא שמטבעי בני אדם אינו נחמה ואדרבה דברים כאלה מעוררים הבכי יותר שמפני שהיה המת אדם חשוב האבל מתעצב עליו הרבה ומתאבל עליו יותר ומרבה בבכיה על העדרו לכך מביא רש"י מיד וידום אהרן כלומר אע"פ שהוא כנגד הטבע שתק אהרן ולא הרבה בבכיה על דברי משה וחשבו לו הקב"ה לשבח ונתן לו שכר עליו והרי הוא כאילו דיבור אחד עם הדיבור הקודם ואח"כ חוזר רש"י לדרכו ולפרש הכתובים כסדרן:
פסוק יא
רש"י ולהורות יכול יהא חייב מיתה ת"ל אתה ובניך אתך כהנים בעבודתם במיתה ואין חכמים בהוראתם במיתה ע"כ והרא"ם פי' יכול יהא הוי"ו של ולהבדיל והוי"ו של ולהורות מוסיף לענין ראשון לומר שאף אלו במיתה תלמוד לומר אתה ובניך אתך כו' מכאן משמע דסבירא להו לרבותינו ז"ל דאתה ובניך קרא יתירה הוא ולפיכך דרשי ליה למיעוטא וק' דהא אתה ובניך לגופיה הוא דאתא לכלול גם הבנים בכלל האזהרה וליכא למימר דממלת אתה דרשו למיעוטא דה"ל למכתב יין ושכר אל תשת ובניך אתך דא"כ אתה במיתה ואין בניך במיתה מבעי ליה עכ"ל ולא ידעתי מאי קאמר דהיאך יאמר אתה במיתה ואין בניך במיתה דהא מסיים הכתוב ולא תמותו לשון רבים ואם כדבריו ולא תמות מבעי ליה ואפשר שטעות נפל כאן וראוי להיות דא"כ אתה במיתה ואין חכמים בהוראתן במיתה כלומר היה לו לרש"י לדייק ולומר מלת אתה לבדו כיון דמיעוטא ממלת אתה הוא ולא היה לו לומר אתה ובניך אתך וגו':
פרק יא
פסוק ב
רש"י זאת החיה מכל הבהמה מלמד שהבהמה בכלל חיה ע"כ נ"ל שר"ל ואז יהיה פי' החיה לשון חיים כמו שפירש רש"י בסמוך כאלו אמר זאת הבהמה שיש בה חיות אשר תאכלו וגו' לא שהבהמה נקראת בשם חיה אבל במקום דאמרינן שהחיה בכלל בהמה פירושו שגם מין החיה נקראת בשם מין בהמה נ"ל:
פסוק מ
רש"י והאוכל מנבלתה כגון שתחבה לו חבירו בבית הבליעה כתב הרא"ם דאלו תחבה הוא בידו בתוך בליעתו הרי הוא טמא משום נושא לטמא בגדים שעליו אע"פ שאין נבילת בהמה מטמאה בגדים בבית הבליעה עכ"ל וכתב הרג"א וא"ת השתא נמי נושא הנבילה בבית הבליעה עכ"ל משמע שהם סוברים שאם תחבה הוא בעצמו בידו בתוך בליעתו הוי טמא משום נושא ואין הדבר כן דבהדיא כתב רש"י בגמרא פרק יוצא דופן דכשתחב לו הוא עצמו כזית נבילה לתוך פיו לא הוי אלא נוגע והנה אני אומר דהרא"ם יש לומר דטעות נפל בספרו מתלמיד טועה וכתב נושא במקום שהיה ראוי להיות נוגע ואשגרת לישנא דנושא הביאו אחרי כן לסיים דבריו ולומר לטמא בגדים כו' אבל באמת טעות הוא וראוי להיות משום נוגע ותו לא אבל הרג"א אי אפשר לתקנו להגיהו דהא בנה עליו יסודו בדיבור שאחריו מיד המתחיל ליתן שיעור לנוגע כו' שכתב שם בפי' שהתוחב בעצמו בידו לתוך בליעתו הוי נושא ותירץ בזה קושייתו אבל סמך על משענת רצוץ ולא תירץ כלום אבל הקושיא שהקשה ורצה לתרצה בתירץ זה גם כן אינה קושיא וזה שהוא הקשה וז"ל תימא דסוף סוף לא שייך שיכתוב הכתוב שקר דהא האוכל אין צריך כיבוס רק הנושא בלבד ע"כ אבל אינו קושיא כמו שכתב הרא"ם דהוי האי האוכל כמו והמזה מי הנדה יטמא שהיקשו ז"ל שהרי המזה טהור ואמרו מאי מזה נושא ואפקיה הכתוב בלשון מזה לומר דשיעור נושא ליטמא בו בשיעור הזאה הכי נמי האוכל פירושו נושא ואפקיה קרא בלשון אוכל לומר שיעור נושא ליטמא בה כשיעור אכילה:
סליק פרשת שמיני. ברוך תומך ימיני.
פרק יב
פסוק ב
רש"י אשה כי תזריע א"ר שמלאי כו' לשון הרג"א דאל"כ למה מקדים פרשת בהמה חיה ועוף לפרשת תורת האדם אלא כשם כו' ואע"ג דגבי בריאה מפרש בגמרא בפרק אחד דיני ממונות שאם יתגאה האדם אומרים לו אפי' יתוש קדמך דבשביל זה נברא אדם אחרון למעשה בראשית ועוד יש טעמים אחרים שם ואם כן קשיא כיון דאותן טעמים לא שייך בתורתן אם כן למה מקדים תורת בהמה חיה ועוף לתורת האדם ודוחק לומר שרצה לומר איידי דמקדים ביצירה מקדים נמי בתורה דלשון כשם לא משמע הכי דהל"ל כיון דהקדים יצירת בהמה וחיה ועוף כו' עכ"ל ותירץ מה שתירץ ואני אומר דמעיקרא דקושיא פריכא היא שכתב כיון דאותם טעמים לא שייכים בתורתן אם כן למה מקדים כו' אדרבה אני אומר דכל כוונת ר' שמלאי אינה לומר אלא כשם כו' ולא לשון איידי ור"ל כשם שהטעם התם בבריאה הוא משום שלא יתגאה האדם כו' הכי נמי בתורתן כתבו באחרונה לעורר אותו על שפלותו ויצירתו המנוולת וטפה הסרוחה אשר ממנו נוצר כמה הוא מזוהם כשיראה לפניו תורת הבהמות והחיות והעופות שבחייהם אינם מטמאים שום טומאה וגם במותם אינם מטמאין טומאה חמורה אלא טומאת ערב והאדם תכף שנוצר ונולד ואפי' שנולד מחוי רק שניכר בו צורת אדם כמו שכתב הרא"ם ז"ל מטמא את אמו טומאה חמורה דהיינו טומאת שבעה ושאר חומרות דיני נידה שבה יתבונן ויראה מזה כמה מזוהמת היא ילידתו ואיך יתגאה ע"ד מאמר החכם מי שעבר פעמיו במעבר השתן איך יתגאה לכך איחר תורת טומאתו אחר תורת טומאת הבהמות וחיות ועופות נ"ל:
פסוק ח
רש"י אחד לעולה ואחד לחטאת לא הקדימה הכתוב אלא למקראה כו' כבר פרשוהו המפרשים בפנים שוני' ואני שמעתי שכך פירושו שלא הקדימה הכתוב אלא למקראה כו' שלא יאמר כשהוא מפריש קרבן וקורא שם לחטאת תחלה הרי השני ממילא עולה ואינה צריך לקרות לה שם אלא אע"פ שקרא שם תחלה לחטאת יקרא גם כן לשניה שם עולה אבל לעולם הוא קורא שם לחטאת ראשונה ואח"כ לעולה וה"ק לא הקדימה הכתוב אלא לענין קריאת שם כלומר שיקרא לה שם בפירוש אבל לא להקדים קריאת שם של עולה לקריאת של שם חטאת ע"כ:
פרק יג
פסוק ג
רש"י הפך לבן מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע ומיעוט שער שנים ע"כ פי' ס"ל לרש"י דשער בפתח תחת השי"ן ועי"ן פירושו הוא שער אחד ושער בציר"י תחת השי"ן הוא שם מן השערות וכולל שערות הרבה ולפחות כולל שתי שערות כמו שסיים דבריו ואמר ומיעוט שער שנים לכך על הפסוק שאמר הפך לבן לשון יחיד ומשמע דקאי על מלת שער שהוא לשון רבים ק' לו שהיה לו לומר הפכו ללבן ועל זה פי' ואמר מתחלה שחור ולא דוקא שחור אלא מראה אחר היה והפך ללבן וקאי הפך שהוא לשון יחיד על מראה השער דמראה לשון יחיד הוא וכאלו אמר הכתוב ומראה השער שבנגע הפך ללבן שכן דרך המקראות לקצר מלה במה שהוא מובן ממילא מן המקרא וכן פרש"י בפי' לעיל בפר' לך לך גבי ולא נשא אותם הארץ שפי' מרעה הארץ וקאי נסתר דלשון זכר של נשא על מלת מרעה החסר מן המקרא אלא שמובן מענין לשון המקרא וכן כוונת רש"י הוא בכאן דקאי נסתר דלשון הפך על מלת מראה החסר נ"ל ואח"כ סיים רש"י ומפרש את דבריו ואומר טעם לדבריו למה פי' כן משום דמיעוט שער שנים זה דעת רש"י בכאן והוא ברור בעיני נ"ל:
פסוק ה
רש"י עמד בעיניו במראהו בשיעורו הראשון ע"כ כתב הרא"ם וז"ל פירש במראהו שאם כשראה הכהן את הנגע היתה עזה כשלג וגם בפעם שנית עזה כשלג כשיעורו שאם יעיד ששיעורו כשראה את הנגע בפעם הראשון היה שיעורו כגריס ובשניה גם כן היתה כגרים זהו עמד בעיניו אבל לא ידעתי היכן מצא מלת עיניו בלשון רבים מורה על המראה או על השיעור והלא שם המראה לעולם לשון יחיד הוא והיה ראוי לומר עמד בעינו כמו ועינו כעין הבדולח כעין תרשיש אבל מלת בעיניו לשון רבים לא נמצא כי אם מלשון עינים ממש ועוד שלא נמצא בשום מקום לא בלשון יחיד ולא בלשון רבים שיהיה מורה על השיעור וגו' שהשיעור כבר הוא כתוב בפירש במאמר לא פשה הנגע בעור שפירושו לא נשתנה שיעורו עכ"ל ותירץ מה שתירץ גם הרג"א חשב ליישבו אבל תמה אני על הרא"ם ז"ל שהניח יסוד ובנה עליו בנין ואחר כך חוזר הוא וסותרו שפירש תחלה דמלת בעיניו כולל המראה והשיעור ואמר כשראה הכהן בראשון שהיה עזה כשלג וגם בפעם השנית הי' עזה כשלג וגם שראה בראשון שיעור כגריס וגם בפעם שנית היתה כגרים כל זה נכלל במלת עמד בעיניו ודאי לפי יסודו זה שבנה נופלין עליו כל הקושיות שהקשה והותר בניינו אבל אני אומר נניח יסוד אחר שהוא חזק ממנו ונבנה עליו בניין שאין לו סתירה ונאמר דודאי לשון בעיניו אינו מורה בשום מקום על השיעור וגם כאן אינו מורה על השיעור רק על המראה יהיה זה יסוד חזק שאין כאן קושיא כלל דמה שהקשה והלא שם המראה לעולם לשון יחיד והיה לו לומר עמד בעינו כמו ועינו כעין הבדולח ודאי כן הוא כשאינו רצה לומר במלת בעינו רק על מראה אחד אומר בעינו בלשון יחיד כמו שאמר ועינו כעין הבדולח אבל עיניו דהכא כולל הרבה מראים לכך אמר בעיניו בלשון רבים והכי קאמר קרא דהכא לפי דעת רש"י בתחלה אמר ואם בהרת לבנה הוא וגו' כבר ידעת דבהרת היא עזה כשלג ואמר אם הבהרת לבנה הוא כשלג אלא שאין בה שער לבן והסגיר וגו' ואח"כ אומר וראהו הכהן ביום השביעי והנה הנגע עמד בעיניו ר"ל שעמד הנגע באחד מד' מראות הנגע כלומר שנשאר בשבוע הראשון באחד מד' מראות הנגעים בין עמד במראתו הראשון שהי' עזה כשלג ולא נשתנה אלא נשאר כן עזה כשלג כל השבעה בין שנשתנה לאחד משאר מראות נגעים הנזכרים למעלה בשאת או ספחת או בהרת שכולל כל הד' מראות כמו שפרש"י לעיל וזהו עמד בעיניו לשון רבים ר"ל במראיו והכוונה כל הד' מראות נגעים ויחס כולם לבהרת מפני שהוא היותר לבן שבהם וכולם הם טפלי' אצלו בלובן אז והסגירו שנית אם לא פשה ומה שאמר רש"י במראהו ר"ל מראיו לשון רבים וי' הרבים נראה לי שחסר ברש"י במלת במראה ויהיה במראהו כמו במראיו ורצה לומר כל הד' המראות ומה שאמר אחריו בשיעורו באנפיה נפשיה קאי והנה פי' של לא פשה ולא קאי על פי' של מלת בעיניו ואין כוונת רש"י שאמר זה לפרש לא פשה הוא דאתא דידוע הוא ואין צריך פירושו זה אלא משום שרוצה לומר אחריו הדיוק היוצא ממנו והוא הא אם פשה בשבוע ראשון טמא מוחלט ואע"פ שכל התורה כולה כן הוא מדתה שמכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן אתה שומע לאו הוצרך רש"י לומר כאן הדיוק שיוצא ממנו כדי להחזיק פירושו ולומר שאין בפסוק זהיוצא ממנו דיוק אחר לטומאה אלא זה דהא אם פשה ולא כמו שכתב הרא"ם שהדיוקים היוצאים מזה הפסוק הם שנים הא אם פשה והא אם העז דזה אינו דהא קאי על מראה הבהרת לבנה הנזכרת בפסוק הקודם והיא עזה כשלג ואין לובן עז ממנה והיאך שייך לומר כאן הא אם העז וגם הא אם עמד במראיתו הראשון ליכא למידק ממנו שהוא טמא מדכתיב בעיניו ולא כתיב כהה משמע שעמד בכל המראות אפילו במראיתו הראשון והסגירו כו' אבל בפסוק שני דמיירי בהסגר שני דאמר והנה כהה הנגע ולא פשה וגו' וטהרו יוצאים ממנו שני דיוקים האחד דוקא כשהוכהה ממראה הראשון שהיה עזה כשלג דעליה קאי אע"פ שעדיין יש בו אחד משאר שלש מראות נגעים וגם לא פשה אז וטיהרו הכהן אבל אם עמד במראיתו הראשון דנשאר עזה כשלג בלא שינוי כלל כמו שהיה בראיה ראשונה אע"פי שלא פשה או פשה אע"פי שלא עמד במראיתו הראשון אלא הוכהה ונעשה כאחד משאר הג' מראות נגעי' טמא מוחלט ואין להקשות דלפ"ז היל"ל בפס' ראשון ג"כ ולא פשה בוי"ו דהרבה מקראות מצינו כן שחסרים וי"ו כזו זהו הנ"ל דעת רש"י ז"ל בפשטי הכתובי' ויתורצו הקושיו' שהקש' הרא"ם ז"ל עליו כאן ולא תקשה עלי מן המשנה דפ"ד דנגעי' מביאה הרא"ם בדיבו' והסגירו שני' שאמר' היתה עזה ונעשית כהה כהה ונעשית עזה הרי היא כמו שהיתה וזהו שכתב והנה הנגע עמד בעיניו ע"כ דמשמע דהפסוק דהנגע עמד בעיניו מיירי גם כן בכהה מתחל' ונעשה עזה רש"י ס"ל בפשט הפסוק ודאי לא מיירי אלא בעזה ונעשית כהה ולכך אין יכולין למידק מיניה הא אם העז טמא דהא על ואם בהרת לבנה קאי ובהרת לבנה היא עזה כשלג ואין עזה ממנה ועליו אמר הכתוב והנה הנגע עמד בעיניו ור"ל שעמד באחד מכל הארבע מראות ואפילו במראיתו הראשון ולא פשה בשבוע הראשון והסגירו שנית ולא טמא מוחלט דאל"כ והנה כהה הנגע מבעי ליה והתנא מסברת עצמו או בקבלתו מרבו אומר דה"ה אם הי' בתחלה כהה ונעשה עזה ולא פשה הוי דינה ג"כ כמו עזה ונעשה כהה שנקרא עמד בעיניו והסגירו שנית וגומר זהו בשבוע הראשון וגו' וסבירא ליה לרש"י ג"כ דהוא הדין בשבוע השנית דכתיב ביה והנה כהה הנגע וגו' דמשמע שהיה מתחלה עז כשלג והוכהה ולא פשה וטיהרו וגומר הוא הדין אם היה מתחלה כהה כאחד משאר המראות ונעשה עז ולא פשה ג"כ הוא בכלל וטיהרו הכהן כמו בפסוק ראשון דעמד וגומר אבל אם עמד בשבוע השני במראיתו הראשון ולא נשתנה ביני ביני כלל סבירא ליה לרש"י דהוא טמא מוחלט שזהו ההפרש בין השבוע הראשון בלא פשה שמסגירו אח"כ ובין השבוע השני שמטהרו בלא פשה ויליף ליה מדכתיב כאן עמד בעיניו וכאן כתב והנה כהה וגו' זהו הנ"ל דסבירא ליה לרש"י ז"ל פשוטו של הכתוב משמע כן:
סליק פרשת תזריע, ברוך לאל המושיע.
פרשת מצורע
פרק יד
פסוק ד
רש"י טהורות פרט לעוף טמא לפי שהנגעים כו' כתב הרב ג"א וז"ל יש מדקדקין על דברי רש"י מתחלה אמר חיות פרט לטרפות ואח"כ אמר טהורות פרט לעוף טמא ולא אמר פרט לטרפות ואין זה דקדוק שהייתי אומר ולא טמאות היינו שלא נטמאו טומאה לכך אמר פרט לעוף טמא פירש שהוא טמא במותו ולא אמר לעופות טמאות כי עדיין הייתי אומר לעופות שנטמאו אבל עוף טמא ליכא למטעי שפירושו בודאי מין עוף טמא שעל המין יאמר בלשון יחיד לכך אמר בלשון יחיד פרט לעוף טמא וזה פשוט עכ"ל ואני תמה על הרב הזה מאי קאמר מי הוא הנביא שהגיד לו דעל לשון עופות טמאות יש לטעות ולומר דמיירי בעופות שנטמאו ועל לשון עוף טמא ליכא למיטעי לומר כך לא ידעתי על מה סומך לומר כן דמאי אולמיה האי מהאי אין זה אלא דברי נביאות דודאי יש בלשון זה מין עוף טמא כמו ויהי לי שור וגו' שפירושו מין השור ויסבול ג"כ לפרשו עוף שנטמא ולמה לא יטעו ועוד בר מן דין אומר אני כי ניים ושכב אמר הא מלתא ולא ידע מאי קאמר וכי היכן מצינו שבעלי חיים מקבלים טומאה בחייהם חוץ ממין האדם עיין בכל הלכות דיני טומאה ותמצא שכן הוא שאין שום בעל חי מקבל טומאה בחייו חוץ האדם וגם באדם דוקא ישראל ולא גוים מן התורה ואם כן הדרה קושיא לדוכתא ועוד יש מדקדקין על לשון רש"י שאמר פרט לעוף טמא וסמך מיד אחריו לומר לפי שהנגעים כו' מה עניין זה לזה היאך תולה טעם דלפי שהנגעים באין כו' בפרט לעוף טמא עוד הקשה על רש"י ז"ל מדממעטעוף טמא מטהורות ולא ממעטו מדקאמר צפרים משמע דסבירא ליה לרש"י דשם צפרים כולל בין עופו' טמאים ובין עופות טהורים ולכך הוצרך הכתוב לכתוב טהורות למעט טמאים ואנן בהדיא אמרינן בגמרא פרק שילוח הקן בכל מקום שנאמר ציפור עוף טהור משמע ואני אומר דכל האנשים האלה שלימים הם אתנו אבל לא ירדו לסוף דעתו של רש"י ז"ל ואדרבה מה שדקדק רש"י בלשונו לומר על טהרות פרט לעוף טמא ושינה לשון השנו בפירוש בת"כ טהורות ולא טמאות הראה לנו רוב חכמתו ובקיאותו ועומק עיונו דס"ל ודאי הת"כ חולק על גמרא דידן וס"ל דשם צפור כולל ומורה על עוף טהור וטמא ולכך אמר הת"כ טהורות ולא טמאות כלומר דקאי מלת טהורות על מלת צפרים וכאלו אמר צפרים טהורות והוי צפרים כלל וכולל טהורות וטמאות ואח"כ פרט הכתוב ואומר טהורות ולא טמאות כך משמע לרש"י מלשון דתורת כהנים אבל הוא ז"ל סבירא ליה כגמרא דידן דשם ציפור הנאמר בכל מקום אינו משמע אלא ציפור טהור ולכך כשאמר הכתוב בפי' טהורות קשה לרש"י לפי פשוטו טהורו' למה לי שהרי כבר אמר צפור דמשמעו טהור ולא רצה לפרש דטהורות בא למעט טרפות וחיות שחיין ראשי איברים שלה וכה"ג הרבה דרשות שנאמרו בגמרא כי לא היו נראין לו ז"ל לפשטו של קרא לכך פירש ואמר טהורות בא למעט עוף טמא שזהו פשוטו ואין חילוק בין אמרו עוף טמא או עופות טמאים דהכל ענין אחד כמו ויהי לי שור וחמור שהוא כמו שורים וחמורים כמו שפי' רש"י שם ותדע דס"ל לרש"י דציפור דוקא טהור משמע דאל"כ אלא ס"ל שהוא שם כולל היה לו לומר טהורות פרט לציפור טמא כיון דעל שם צפרים קאי אלא ודאי ס"ל דצפרים טהורים משמע ולכך אחר שפי' דבא הכתוב למעט עוף טמא במלת טהורות ק' לו א"כ למה התחיל הכתוב לומר שתי צפרים למה לא אמר שני עופות חיים טהורים שהרי עופות לכ"ע כולל טמאים וטהורים ואחר כך אמר הפרט טהורים שכן היא מדה בכל התורה לכתוב מתחלה כלל ואחר כך פרט על זה מפרש ואזיל ואומר לפי שהנגעים באין על לשון הרע כו' לכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים כו' ר"ל לכ"כ בתחלה צפרים כי לא למעט בו עוף טמא אתא אלא לדרוש מיניה ולומר דבעינן עוף המפטפט והמצפצף תמיד בכל בוקר שזהו לשון ציפור כמו שכתב הרמב"ן ז"ל ששם ציפור כולל לעופות קטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר מלשון ארמית צפרא עכ"ל הרמב"ן ונ"ל שזה גם כן הוא דעת רש"י ז"ל במה שסמך לפי שהנגעים כו' מיד אחר פרט לעוף טמא וזה נ"ל ברור ופשוט בדעת רש"י ז"ל והיה דין טהרת המצורע לפי דעת רש"י ז"ל דוקא עוף טהור קטון שדרכו לצפצף ולשורר בכל בוקר א"נ כל המצפצפין קרוין ציפור על שם צפרא ואפי' אינם קטנים נ"ל:
פסוק כא
רש"י ולוג שמן ושמן של נסכי המנחה לא הוזקק הכתוב לפרש ע"כ הוצרך רש"י ז"ל לומר זה כאן ולמעלה לא הוצרך רש"י לומר זה דפשיטא הוא דלוג אחד שמן לא סגי לשלשה עשרונים דמעט הוא מאוד אבל כאן היינו יכולין לטעות דנימא דלוג שמן הנאמר כאן מיירי בנסכי המנחה לכך הוצרך לומר דלוג זה הוא לתת ממנו על הבהונת דומיא דלוג של מעלה אבל שמן של נסכי המנחה לא הוזקק הכתוב לפרשו כמו שלא פירשו למעלה:
פסוק מ
רש"י וחלצו וגו' אל מקום טמא שהאבנים הללו מטמאין מקומן בעודן בו פי' שהמקום שהם מונחים עליו הוא בעצמו טמא בעודן בו שהרי קרקע עולם הוא ואין קרקע עולם מקבל טומאה אלא ר"ל כל זמן שהאבנים הללו מונחים שם יטמא האויר שם ויטמא כל הטהרות המשתמשים שם באויר ההוא שעליהם אעפ"י שלא יגעו באבנים הללו:
פסוק מד
רש"י ובא הכהן ומנין שאם עמד בזה ובזה חולץ וקוצה ונותן לו שבוע ת"ל ובא ואם בא יבא במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשון הרי כבר אמור ואם בפושה שני הרי כבר אמור הא אינו אמור ובא ואם בא יבא כו' והקשה הרא"ם ואמר וז"ל זה שאמר במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשון ואם בפושה השני הוא מאמר קשה מאד שאיך יעלה על דעת שהכתוב של אם בא יבא דכתיב ביה וראה והנה לא פשה שהוא מדבר בפושה בראשון או בפושה בשני ע"כ והביא שם תירוצים דחוקים בעיני מאד ע"ש אבל ל"נ ליישב קרוב לפשוטו וה"ק תנא דהך ברייתא פסוק זה דואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע וגו' שע"כ פירושו כמו שפירשו רש"י בסמוך וז"ל ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה יטיחנו ר"ל מדכתיב שם אחרי הטוח וגו' ע"כ צריך להוסיף מקודם יטיחנו ואין טיחה בלא חלוץ וקצוי ואחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית מיד בלא נתינת שבוע כי נרפא הנגע כלומר כיון שלא פשה הוא סימן כי נרפא הנגע ולכך אם חלץ וקצה וטח יטהרנו הכהן מיד כן הוא משמעות פשט הכתוב הזה ומשמע ממנו דוקא אם לא פשה הא אם פשה חולץ וקצה וטח אבל לא יטהרנו עדיין דכיון שפשה אינו סימן לנרפא הנגע אלא מה יעשה יסגירנו ונותן לו שבוע כסדר כל הסגר הנגעים ויראה אם ישוב הנגע ופרח וגו' ועל זה אמר התנא במה מדבר פסוק זה גופו ודיוקו אם מיירי גופו בהסגר הראשון ויהיה גם הדיוק בפושה בראשון הרי כבר אמור כלומר שהרי כבר אמר למעלה ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע וגו' שחולץ וקוצה וטח וגו' וממילא שמעינן ממנו ג"כ דאם לא פשה הנגע הוי דינא כמו שכתוב בפסוק זה דואם בא יבא וגו' וא"כ בא יבא למה לי ואע"ג דבלאו הכי אי אפשר לפרשו הכי דא"כ ובא הכהן דמיירי בפושה בשבוע שני היכי משכחת לה דאי עמד וחלץ בקצה וטח בראשון הא אמרינן דמטהרנו מיד בלא נתינת שבוע שני ניחא ליה לתנא להשיב סתירא שהיא מיניה וביה דהרי כבר אמור דהיינו אם בא יבא למה לי ואח"כ אמר ואי בפושה בשני כו' רצה לומר והשתא לא נאמר דאם עמד בשבוע ראשון ולא פשה שחולץ וקוצה וטח ומטהרנו מיד אלא נאמר דאם עמד בראשון נותן לו שבוע שני בלא חולץ וקוצה וטח אלא מסגירנו שבוע שני ובא הכהן בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה הנגע וגו' חולץ וקוצה וטח ואחרי הטוח וטהר הכהן את הבית מיד שמעינן מיניה דוקא לא פשה אבל פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שמא ישוב ויפרח הרי ג"כ כבר אמור בפסוק ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע וגו' וממילא שמעינן דאם לא פשה הנגע בשני חולץ וקוצה וטח ויטהרנו מיד וא"כ ואם בא יבא למה לי ועל זה אמר התנא הא אינו מדבר ובא ואם בא יבא אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ועמד וזה אין צריך כלום אלא סוגרו עוד שבוע ואח"כ בא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה זה העמד מה יעשה לו יכול יפטרנו וילך ויטהרנו מיד כמו שכתוב וטהר את הבית ת"ל כי נרפא הנגע וגו' כלומר ובא לומר דצריך הסגר שבוע שלישי ולא יטהרנו מיד דילפינן גזירה שוה דביאה ביאה כו' זהו נ"ל פשוטה של ברייתא זו ואינו מאמר קשה כמו שאמר הרא"ם ואין אנו צריכים לכל הדוחקים הנאמרים ברא"ם וברג"א ומעתה גם מה שכתב הרא"ם דמה שכתב ברש"י הא אינו אומר ובא ואם בא יבא כו' דמלת ובא טעות סופר הוא לדידי לא הוי קושיא כלל שכתב הרא"ם וז"ל ומה שאמר הא אינו אומר ובא ואם בא יבא נ"ל שהוא שיבוש נפל בספרים שהסופרים טעו מפני שראו שכתוב קודם זה תלמוד לומר ובא ואם בא יבא וחשבו שכך צריך לכתוב גם פה ואין הדבר כן דבשלמא גבי תלמוד לומר ובא ואם בא יבא צריך לומר שניהם מפני שרוצה להוכיח מדה"ל למכתב ובא כדלעיל וכתב ואם בא יבא ש"מ לאקושי שתי ביאות אהדדי מה ביאה ראשונה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה אחרונה כן כדמפרש תנא לקמיה אבל הכא החקירה במי מדבר ואמר שאי אפשר לפרשו לא בפושה בראשון ולא בפושה בשני אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה אינו צריך לומר אלא הא אינו אומר ואם בא יבא אלא את שבא כו' עכ"ל אבל לדידי בתרוייהו צריך לומר כן ותרוייהו חד טעמא אית להו דהואיל ומפרישנא דעיקר דרש התנא הוא משום דס"ל דחדא מכלל חבריה משתמע דכיון דכתיב ושב וגו' והנה פשה וגו' א"כ ממילא שמעינן מיניה דין דאם לא פשה וגו' וכן כיון דכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה וגו' שמעינן מיניה ג"כ דין דאם לא פשה וא"כ אם בא יבא למה לי לכך הוצרך רש"י לומר הא אינו אומר ובא ואם בא יבא אלא את שבא כו' כלומר אינו אומר הכתוב את שניהם אע"ג דחד מכלל חבריה אתמר אלא ללמד את שבא בסוף שבוע כו' דחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כו' שזה לא הוה משתמע מכללא כמו שכתבתי נ"ל: