לבוש האורה· הרב מרדכי יפה
ספר דברים
פרק א
פסוק ה
רש"י הואיל משה באר את התורה בשבעים לשון פרשה להם ע"כ: נ"ל דהכי פי' דהרי הואיל באר משמע שהתחיל לבאר אותה להם עכשיו כדי שיבינוה והרי כבר למד אותה עמהם כל פרשה ופר' בפני עצמה כדאמרינן כיצד סדר משנה כו' שהיו באים כל ישראל ולמד עמהם תחלה הוא ואחר כך אהרן כו' אלא על כרחך לומר דבאר זה רצה לומר שהתחיל עכשיו ביאור מה שלא ביאור להם כבר ומה הוא זה הוא שעד עכשיו ביאור' להם הכל בלשון הקדש ועכשיו התחיל לבאר אותה להם בלשונות אחרים דחשש אולי אינם כולם בעלי לשון הקדש ולא הבינוהו כולם דודאי עם רב כזו שהם יותר מששים רבוא יש בהם בעלי לשונות הרבה לכך אמר רש"י בשבעים לשון כלומר כיון שחשש שמא יש בהן בעלי שאר לשונות חוץ מלשון הקדש והוצרך לפרש להם ודאי הוצרך לפרש להם בכל השבעים לשונות דהי מנייהו מפקת שמא מאותו לשון שישאר שלא לפרש יש בהם והם לא יבינוה:
פסוק ט
רש"י לא אוכל וגו' אפשר שלא היה יכול משה לדון את ישראל כו' ואין להקשות דהא בפי' אמר יתרו למשה לא תוכל עשהו לבדך דיתרו לא אמר כן אלא מצד הטורח הגדול לא תוכל עשהו לבדך וגומר כמו שאמר בפי' נבול תבול וגו' אבל כאן לא אמר משה מצד הטורח לא אוכל לבדי שאת אתכם אלא מצד עומק העיון והתבונה שצריך הדיין להעמיק בדברים הקשים הנופלים בעוסקיהם וכמו שאמר והדבר הקשה תביאון אלי ועל זה מקשה רש"י אפשר נביא גדול כזה שהוציאם ממצרי' כו' בעומק השגת נבואתו וחכמתו הגדול לא יוכל לדון אותם כו' אבל יש לדקדק בדברי רש"י מאי מקשה על פסוק לא אוכל לבדי וגו' אפשר שלא היה משה יכול לדון כו' והלא משמע מדבריו לקמן בסמוך בפי' פסוק איכה אשא לבדי דהאי לא אוכל לבדי פירושו איני רשאי לבדי שאת אתכם מפני שכך נצטוה מפי הקדוש ברוך הוא וכן משמע ממה שפירש בפסוק לאמור אמר להם משה לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקדוש ברוך הוא ואם כן היאך תלה רש"י הדבר מפני שהוטל העונש על הדיינים ואפשר לי לומר שקשה לרש"י עירוב הפסוקים שאם היה פי' לא אוכל לבדי שאת אתכם איני רשאי לבדי שאת אתכם היה לו לומר מיד אחר שאמר ואומר אליכם בעת ההיא לאמור שפירושו לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקדוש ברוך הוא היה לו לומר מיד איכה אשא לבדי וגו' ואחר כך לא אוכל לבדי לשאת אתכם והיה אז פירוש לא אוכל על כרחך איני רשאי דהוה קאי על איכה אשא לבדי וגו' לכך אמר רש"י דפי' לא אוכל לבדי שאמר משה פירושו איני יכול שאת אתכם מפני שהגדיל והרים אתכם על דייניכם כו' אבל אם הייתי רוצה לקבל העונש הייתי יכול לדון אתכם ואחר כך אמר איכה אשא לבדי וגו' כלומר וכי תאמרו אף אם העונש גדול אם יזדמן לפעמים שאדון ואחייב שלא כדין הרי גם השכר כנגדו גדול מאד כשאדון דין אמת לאמתו והיה לי לקבלו עלי אבל מה אעשה הקב"ה כבר מיחה בידי שלא לקבל עלי העונש ומעתה לשון לא אוכל שאמר רש"י בסמוך בפסוק איכה אשא לבדי אם אומר לקבל שכר לא אוכל פירושו אינו רשאי אבל אינו פי' דמלת לא אוכל שאמר משה לא אוכל לבדי שאת אתכם דההוא פירושו איני יכול וזהו לשונו של רש"י ופירושו איני רשאי וקאי על מה שאמר משה מתחלה לאמר מהו לאמר אלא אמר משה לא מעצמו אני אומ' לכם אלא מפי הקב"ה לפיכך איכה אשא לבדי וגו' אלא שמשה הכניס דבריו בנתיים ואמר לא אוכל לבדי וגו' לומר להם לישראל שגם הוא קודם שצוה לו הש"י למנות דיינים אחרים היתה דעתו מסכמת ג"כ שלא לדון אותם לבדו מפני העונש המוטל על הדיינים אלא שעדיין לא היתה הסכמה גמורה דשמא השכר כשידון דין אמת יהיה מרובה על העונש אם יטעה עד שבתוך כך בא אליו דבר ה' שלא יקבל עליו העונש לפיכך הבו לכם אנשים וגו' נ"ל:
פסוק יא
רש"י ה' יוסף וגו' זו משלי כו' אע"ג דבכלל מאתיים מנה שאם יתקיימו ברכות הש"י הרי אלו בכלל מכל מקום אמר משה ברכות הש"י נתונים על תנאי אם תעשו רצונו ית' שכן כל הבטחותו ית' אם לא יגרום החטא אבל משלי אני נותן בלא תנאי רק תפלתי עליכם שיוסיף עליכם אלף פעמים ואתם תשמעו למצותיו ואז ויברך אתכם כאשר דבר לכם:
פסוק כב
רש"י וישיבו אותנו דבר באיזה לשון הם מדברים פי' דאל"כ דבר למה לי וישיבו אותנו את הדרך אשר נלך בה היה לו לומר ואין זה דומה לדבר הנאמר בפ' שלח לך וישיבו אותם דבר דהתם הוא פירושו התשובה שהביאו ולא כתיב אחריו כלום איזה תשובה הביאו אבל הכא פירש אחריו מה התשובה שהיו מבקשין והוא את הדרך אשר נלך בה ואם כן דבר למה לי וטעם העניין שהיו רוצים לידע באיזה לשון הם מדברים נ"ל שהיה זה מפני שהיתה כוונתם של ישראל להרגיל עצמם באותו הלשון שהם מדברים וללמדו היטב כדי שכשיבאו עמהם למלחמה יבינו מה שידברו כשיתייעצו יחד במלחמה לברוח או להחבא מפני בני ישראל יבינו ולא יוכלו להשמר מפניהם וכיוצא בזה שודאי זה תועלת גדול במלחמה שיבינו ישראל מה שהם מדברים והם לא יבינו מה שישראל מדברים בלשון הקדש כשיתייעצו עליהם נ"ל:
פסוק כג
רש"י שנים עשר וגו' מגיד שלא היה שבט לוי עמהם ע"כ כתב הרא"ם וז"ל יש לתמוה דבלאו קרא דשנים עשר אנשי' תיפוק לי' מפרשת שלח לך שמנה בפירוש כל נשיאי השבטים שהלכו לתור הארץ דנשיא שבט הלוי לא היה בתוכם ע"כ והניחו בצ"ע ולי נראה שגם זה הוא מן התוכחה והוא שהביא להם משה כמו ראייה על מה שאמר וייטב בעיני הדבר שכוונתו היתה כדי שיחזרו בהם ולא ישלחו וכמו המשל שהביא רש"י מאחד שאומר לחבירו מכור לי חמורך כו' וה"ק להו ראו שלא היתה כוונתי להסכים עמכם בשליחות המרגלים שהרי משבט לוי שהוא שבט שלי לא שלחתי להיות מרגל אחד עמהם שאף על פי שלא היה להם חלק מיוחד בארץ על פי הגורל כשאר השבטים מ"מ היה להם ארבעים ושמנה עיר מפוזרים בארץ ואם היתה כוונתי להסכים בשליחות המרגלים אם טובה הארץ אם לא היה לי לשלוח גם כן אחד משבטי אבל לא שלחתי מפני שידעתי שטובה היא מאד וגם אתם כשראיתם זה שלא בררתי אחד משבטי היה לכם לחזור בכם מן השליחות ואעפ"כ לא חזרתם בכם ולפי פשוטו יש לפרשו דואקח מכם וגו' קאי על ותקרבון אלי כולכם וה"ק להם משה ואקח מכם רצה לומר מאותם המקובצים שם שנקרבו אלי בררתי שנים עשר אנשים איש אחד לשבט כי לא מצאתי יותר שבטים באותו קיבוץ שנתקרבו אלי רק י"ב כי שבט לוי לא היה בהם באותו קיבוץ וזהו לשון מגיד שלא היה שבט לוי עמהם רצה לומר באותם המקובצים שם לא היו שם שבט לוי ולכך לא שלחתי אחד מהם כי ראיתי שלא היו בהסכמה עמהם לשלוח וכל זה מפני שראו שלא היה הסכמתי באותו השליחות נ"ל:
פסוק כד
רש"י וירגלו אותה מלמד שהלכו בה ארבעה אומנין ע"כ פי' ד' שורות אע"ג דלעיל בפרשת שלח לך אמר שהלכו כמין גאם דהיינו צד דרום וצד מערב ומשם חזרו לאחוריהם נ"ל דהכי פירש דהלכו ארבע שורות רצה לומר שבחזרה לא הלכו ממש באותו דרך שבאו אלא נכנסו יותר בארץ והלכו בחזרה תוך גבול הארץ ממש אצל הדרך שבאו בהליכה כדי לרגל היטב בפנים גבול הארץ ואין להקשות אם רצו לרגל היטב למה לא הלכו יותר לפנים הימנה לתוך אמצע הארץ נ"ל מפני היראה שמא ירגישו ויסגרו הארץ מפניהם אבל לעולם גם בחזרה הלכו כמין גאם ושתי וערב שאמר רש"י רצה לומר גם כן מערב ודרום בחזרה והיינו ארבע שורות:
פסוק כז
רש"י הוציא וגו' הוצאתו לשנאה היתה כו' פי' דאל"כ הוציאנו מארץ מצרים למה לי בשנאת ה' אותנו לתת אותנו ביד האמורי וגו' הל"ל אלא ודאי שתי תלונות הם ומלת בשנאת מושך לשניהם וה"ק בשנאת ה' הוציאנו ממצרים משום משל למלך כו' ועוד שנאה יתירה יש לו עלינו לתת אותנו ביד האמורי וגו' כי עם חזק וגדול הוא וא"א שנכבוש אותם:
פרק ב
פסוק טז
רש"י וידבר ה' אלי אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר וידבר אלא ויאמר ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד לו הדיבור בלשון חבה כו' וכתב הרא"ם וז"ל אבל גבי ותדבר מרים כתב אין דיבור בכל מקום אלא לשון קושי וכן הוא אומר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים כו' והניחו בצ"ע ואני אומר שאין כאן קושיא דודאי לשון דיבור הוא שידבר אחד עם חבירו בחוזק שיצונו לומר עשה כך וכך או למה עשית כך וכך אבל מ"מ מראה לו פנים יפות פנים אל פנים ותנועות אהבה וחיבה בדיבורו כדי שיקבל ממנו ויעשה מה שיצונו אז מה שידבר אליו אבל האמירה הוא לשון של תחנונים ובקשה שיבקש ממנו דרך בקשה עשה כך וכך ובתנועה זו שהוא דרך בקשה ותחנונים אין נזכרבה עניין חבה ופנים יפות כל כך:
סליק פרשת דברים.
רא"ם היטב בצירופו עם החשבון הקודמי עולה שבעים ע"כ רצה לומר כזה ה' ה"י הי"ט היט"ב:
פרק ג
פסוק כג
רש"י אין חנון בכל מקום אלא מלשון מתנת חנם אף על פי כו' ד"א זה אחד מעשרה לשונות שנקראו תפילה כו' פירש ובעשרה לשונות של תפילה אחד מהם הוא לשון תחינה ונ"ל דה"פ דלפי' הראשון דאין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם תהיה התי"ו של ואתחנן תי"ו המתפעל ועיקר התפילה היתה בלשון חנם כאלו אמר ואתחנם כלומר הייתי מכניס עצמי להתפלל תפלה לתת לי מתנת חנם ולפי הד"א תהיה התי"ו של ואתחנן תי"ו הנוספת בלשון תחנה כמו תי"ו דלשון תפלה כשאומר ואתפלל שהיא ג"כ נוספת כמו תי"ו דתרומה תנופה תקומה וכיוצא בהן הרבה תוי"ן הנוספים בתחלת התיבה בלשון הקדש ויהיה פי' ואתחנן שהתפללתי בלשון תחנה שהוא אחת מלשונות התפלה ומ"מ נ"ל יש קצת הפרש ביניהם דתחינ' אינה נופל' אלא כשמתפלל האדם בכל לבו ומבקש ומתחנן מאת הש"י בהכנעה גדולה מתוך שברון לב ובדמע ובכי שיצילהו מצרה או יכפר לו על עונותיו שלא להענישהו עליהם או אם הוא בתוך צרה גדולה או חולי עליו שיושיענו מצרותיו או ירפאנו מחוליו וכה"ג שהוא צורך לו מאד להנצל מעונש רב זהו הנקרא דווקא תחנה שבכיוצא בזה היתה גם כן תפילתו של משה רבינו ע"ה בזו הפרשה שהתפלל והתחנן מאד לעבור את הירדן לראות את ההר הטוב והלבנון וגו' שמפני שידע שמה שלא יעבור את הירדן ולא יראה את הארץ לא היה מפני שהגיעו זמנו למות שאי אפשר לו (לחיות) להחיות יותר אלא מפני גזירת העונש שנשבע השם ית' מחמת חטאו בחטא מי מריבה וגו' שלא יבא לארץ לכך התפלל בלשון זה של תחנה בהכנעה ובכי רב שיכפר לו הקב"ה על עונו ולא יענישנו ויתיר לו את נדרו וכן הוא משמעות מזמור ה' אל באפך תוכיחני כו' שאנו קורין אותו סתם תחנון וכן הוא בפי' במזמור קמ"ב שאמר קולי אל ה' אתחנן אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד וגו' שאמר על לשון אתחנן צרתי לפניו אגיד וגו' ומטעם זה נראה לי אמרו חכמים ז"ל שאין אומרים תחנה בשבת וי"ט ור"ח וכה"ג מפני שהם ימי משתה ושמחה ותענוג ואסור לעורר עצמו בענייני התחנה השוברת לבו של אדם כי הטבע כן נותן שדברים כאלו כשמתפלל עליהם הוא מתפלל בהכנעה ושברון לב מאד שישמע הש"י תפילתו אבל תפלה ובקשה נופלת גם כן על דברים שמתפלל האדם ומבקש מלפניו ית' שיתן לו מתנות רבות מאד יותר מכדי צרכו שאף אם לא היה נותנם לו לא היה מצד העונש אלא שלא זכה למדרגה גדולה כזו שמתפלל עליה ואף על פי כן הוא מתפלל ומבקש ומפציר בתפילה עד שישמע הש"י תפילתו ובקשתו ומתפתה לו לתת לו בקשתו אף על פי שהיא גדולה עד מאד יותר מכדי זכותו ותפילה כזו אין טבע האדם נותן להתפלל אותו בהכנעה ובשברון לב אלא בהפצרה בעלמא דרך בקשה וזה מותר להתפלל אפי' בשבת וי"ט וזו נ"ל היתה כוונת מסדרי סדר המעמדות שסדרו לומר בכל יום וסדרו וסיים בבקשות ובבקשה של שבת סדרו בקשות כזו שכל ענייניה בקשה על היות טוב כמו שהתחיל ותנני לחן ולחסד כו' ותספיק על ידי לעשות מצות וצדקות כו' וכל הבקשות בעניין כזה וכל זה מותר לבקש בשבת שאיני מעורר שברון לב בבקשה זו לאפוקי שאר הבקשות של שאר הימים הם כולם מעורבים בדברי תחנונים ממש עם קצת בקשות כאלו אותם אין לאומר' ביום טוב ור"ח:
פסוק כד
רש"י ואת ידך זו ימינך כו' אע"ג דבעלמא אמרינן סתם יד הנאמר בשי"ת פירושו יד שמאל דכתיב ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים מ"מ ס"ל לרש"י דיד שם כולל הוא וכולל שתיהם הימין והשמאל והתם דכתיב אחריו ימיני על כרחך פירוש יד סתם ר"ל השמאל אבל ידי דהכא דכתיב אחריו החזקה שפירושו שכובש ברחמיו את מדת הדין שזה היה צריך משה לתפילתו זו על כרחך פירושו דיד דהכא ר"ל הימין:
פרק ד
פסוק לב
רש"י ולמקצת השמי' ומדרשו מלמד על קומתו של אדם שהיתה מן הארץ עד השמים והוא השיעור עצמו אשר מקצה אל קצה עכ"ל רבים טועים בפי' זה וגם הרא"ם והרג"א עמהם מפני שמבינים מקצה אל קצה שאמר רש"י ז"ל פירושו מקצה הגלגל שבמזרח עד קצה הגלגל שבמערב ועל ידי הטעות הזה הם מתמיהים מאד איך יכוין השיעור שהרי לפי הידוע ומושכל ראשון הוא שמקצה אל קצה הוא ממש כפל המדה שמן הארץ עד השמים ומתוך קושיא זו יצאו לדוחקים רבים אשר לא עלה על לב איש מעולם ונפלו לטעותים ודוחקים כאשר תראה בפירושם וזה מחמת שלא דקדקו בלשון של הגמרא ולא בלשונו של רש"י אבל אם תדקדק בלשון הגמרא ובלשון רש"י ז"ל יבא הכל כפשוטו בלי שום גמגום ודוחק וזה שבגמרא אמרו בזה הלשון א"ר אליעזר אדם שברא הקב"ה מן הארץ ער לרקיע היה שנ' למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים אמר ר' יודא אמר רב אדם הראשון היה מסוף העולם ועד סופו שנ' מקצה השמים עד קצה השמים קשו קראי אהדדי אידי ואידי חד שיעורא הוא עכ"ל הגמרא ומעתה ראה כמה דקדק רב יודא בלשונו כדי שלא יפלו בטעות זה ולא אמר אדם הראשון מקצה השמים ועד קצה השמים היה רק אמר מסוף העולם ועד סופו הי' גם רש"י דקדק בלשונו ולא אמר מקצה השמים אל קצה השמים רק אמר מקצה אל קצה לכך נ"ל דלפי דרש רב יודא לא יהי' פי' קצה השמים כמ"ש לפי דרש רבי אליעזר דלפי דרש ר' אליעזר ודאי פי' ולמקצה השמי' ר"ל עד קצה הגלגל דהא התחיל לומר מן הארץ וסיים עד השמים אבל לפי דרש רב יודא לא יהיה פי' קצה השמים קצה הגלגל רק קצה סוף העולם שבמזרח עד קצה סוף העולם שבמערב וכן בשאר הרוחות כגון צפון ודרום כמו שאבאר לך בע"ה וה"פ כבר ידעת שהארץ היא ככדור גם השמים הם כדוריים סביבה והארץ היא עומדת באמצע כמרכז בתוך המקיף גם ידעת שכל עיגול שעוביו טפח הקיפו הוא שלש טפחים ומעתה אם תתבונן ותשכיל יבא הכל על פשוטו ואני אציירנו לך בחוש העין עשה לך עיגול שקוטרו אמה יהיה הקיפו שלש אמות ואחר כך עשה לך עוד עיגול אחר סביב עיגול זה כן על המרכז של עיגול זה שיהיה קוטרו שתי אמות ומעתה בין וראה שהיקף חצי העיגול הפנימי הוא אמה וחצי ומשטח אותו העיגול עד העיגול השני הוא גם כן אמה וחצי והנה יהיה לך העיגול הפנימי הוא הארץ והעיגול החיצון הוא השמים ואמר רבי אליעזר אדם שברא הקב"ה מן הארץ שהוא העיגול הפנימי עד העיגול השני שהוא השמים היה ואתא רב יודא אמר רב ואמר שאותו השיעור הוא כמו שיעור ההיקף שממזרח הארץ עד מערב הארץ משום דס"ל שחצי קוטר הארץ הוא הרביע מחצי קוטר השמים וזהו שדקדק בלשונו ואמר מסוף העולם ועד סופו ר"ל מסוף העולם המיושב בארץ במזרח עד סוף היישוב במערב כמו שנאמר ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה' גם רש"י ז"ל דקדק בלשונו ולא אמר מקצה השמים עד קצה השמים אלא אמר מקצה אל קצה ור"ל גם כן מקצה הארץ עד קצה הארץ ואל תשיבני מדברי בעלי התכונה שאמרו שהארץ כמרכז ר"ל כנקודה קטנה כנגד השמים ואני אמרתי שחצי קוטר הארץ הוא כמו רביע הקוטר מן השמים כי התוכני לא אמרו כן אלא שכנגד גלגל העליון היא נחשבת כנקודה קטנה אבל כנגד גלגל התחתון שהוא גלגל הירח אשר חללו הוא העולם אשר אנחנו בתוכו יש לו שיעור וערך כידוע למי שיודע בהלכות קידוש החדש שצריכין לחשוב עובי קוטר הארץ ותדע שהרי חכמים ז"ל אמרו שמן הארץ עד לרקיע הוא מהלך ת"ק וחכמי התכונ' מביא אותם רבינו משה מיימון ז"ל במורה נבוכים חלק ג' פי"ד מהרוחק בין מרכז הארץ ובין העליון שבגלגל שבתי מהלך שמנת אלפים שנה ושבע מאות שנה בקירוב כו' אלא ע"כ חכמינו ז"ל מדברים ברקיע הלבנה שהוא התחתון ולא יקשה עליך לשון הכתו' שסמך רב יודא עליו מדרשו שאמר ולמקצה השמים עד קצה השמים ולא אמר מקצה העולם שדברה התורה בלשון בני אדם שכבר ידעת כשאדם עומד בבקעה שוה שאין עליה שום בניין נראה לו סביב כל אותו האופק שהוא עומד שם כאלו שוכב שם השמים על הארץ ונוגע בה בכל היקף אותו האופק ואותה הנקודה שבארץ שנראה כנוגע שם הרקיע בשמים הוא קורא אותה קצה השמים וזהו מקצה השמים כלומר מקצה הארץ הנוגע בשמים במזרח או בדרום עד נכחו בקצה הארץ הנוגע בשמים במערב או בצפון ותדע שכן הוא לשון הכתוב שהרי פסוק מלא הוא אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' שעל כרחך פירושו כן אם יהיה נדחך בסוף העולם שאין הנידחים נדחים עד גלגלי הרקיעים וקרא הכתוב הנידחים בקצה הארץ שהם נדחים מקצה השמים ומצינו פסוק אחר שקרא הכתוב קצה השמים ממש קצה הארץ שנאמר בפרש' ראה מאלהי העמים וגו' הרחוקים ממך מקצה הארץ עד קצה הארץ ופרש"י זו חמה ולבנה וצבא השמים שהן מהלכין מסוף העול' ועד סופו הרי שקרא קצה השמי' ממש קצה הארץ והטעם בכולם הוא כמו שכתבתי שדברה תורה בלשון בני אדם שנראה להם סביב האופק שהם דרים שם כאלו השמים שוכבים על הארץ והוי קצה השמים קצה הארץ וקצה הארץ קצה השמים שהכל אחד בלשון בני אדם נ"ל פשוט וברור:
פרק ה
פסוק ז
רש"י עשרת הדברות כבר פירשתי ורצה לומר ואין אני צריך לפרש אותם שנית בכאן ומה שפי' רש"י בכאן על פסוק דעל פני פי' אחר שלא הזכיר למעלה כלל והוא שפי' על פני בכל מקום שאני שם ולמה לא פי' זה ג"כ למעלה נ"ל משום דבשעת מעשה מתן התורה פשוטו משמע שלא בא להזהיר מע"ז אלא אותם שעמדו שם במעמד ההוא הואיל וראוהו בלא שום תמונה כמו שאמר ותמונה אינכם רואים וגו' ואעפ"כ השיגו מציאותו יתברך אבל הדורות הבאים אחרי כן שלא השיגו מציאותו כ"כ בלא תמונה שמא יהא מותר להם לעשות תמונות למציאותו ולהשתחוות להם לכך פי' למעלה אותו הפי' האחר שפירושו בכל זמן שאני קיים וסיים דבריו שלא תאמר שלא נצטוה על ע"ז אלא אותו הדור אבל מ"מ עדיין יש לטעות ולומר שמה שהזהיר הדורות הבאים אחריהם על ע"ז ג"כ לא הזהירם אלא במקום שנגלה להם כך בלא שום תמונה מפני ששם מקום דירתו כביכול והוא בהר סיני ולא בשאר מקומות לפיכך עכשיו שהיה בערבות מואב ולא בסיני וחזר להם משה העשרת הדברות כמו שהם ק' על מה שייך לומר להם אזהרת דעל פני כיון שלא היו בסיני לכך פי' כאן דלשון על פני כולל גם כן בכל מקום אשר אני שם וזהו כל העולם ואח"כ אומר ד"א כל זמן שאני קיים והוא הפי' שפי' למעלה ולא סיימו כמו שאמר למעלה שלא תאמר כו' נ"ל שרצה לומר שגם בפי' שפי' כבר כל זמן שאני קיים נכלל זה שר"ל בכל העולם וכל זמן שהוא קיים שהרי אמר סתם על פני שכולל שניהם ואין צריך לסיים מה שסיים למעלה שלא תאמר כו' אלא שלא תאמר שניהם רצה לומר לא הדור ולא המקום:
פסוק יז
רש"י ולא תנאף אין לשון ניאוף אלא באשת איש ע"כ אע"ג שגם זה פירשו כבר בדברות הראשונות חזר ופירשו כאן שנית מפני דהכא מוכח טפי דבאשת איש מדבר הכתוב דלעיל בראשונות לא הוכיח רש"י שמדבר באשת איש אלא מבניין אב של לשון הנואף ונואפת דמיירי באשת איש אבל איכא למפרך דשמא לשון ניאוף הוא שם כולל של זנות וכולל בין פנויה בין אשת איש לכך חזר ומפרשו כאן להחזיק פירושו של מעלה דבכאן ק' לו הוי"ו למה כתב כאן בדברות אלו ולא תנאף בוי"ו מה שאין כן בדברות הראשונות שהוא בלא וי"ו ומתרץ ואומר שבא להורות לנו בכאן שאין ניאוף אלא באשת איש ר"ל דבעיטוף הוי"ו משמע שהוא דומיא דלא תרצח מה לא תרצח מדבר במיתת ב"ד אף לא תנאף מדבר במיתות ב"ד והוא ניאוף של אשת איש ועל זה נאמר למעלה שפי' לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר כו' שהוא הדבר הלמד מעניינו כו' דלא תרצח ולא תנאף פשוט לו שם שמדברים במיתת ב"ד ובלא תנאף אין הפשיטות כל כך אלא מהכא דכתיב בוי"ו וה"ה דשאר הווי"ן דלא תגנוב ולא תענה מורין כן אלא שא"צ לפרש כיון שאמר פירושו למעלה ממדה שבמדות התורה נדרשת בהן והוא לימוד גמור:
סליק פרשת ואתחנן.
פרק ו
פסוק יב
רש"י והיה עקב תשמעון אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון ע"כ כל המפרשי' דברי רש"י ז"ל נתחבטו מאי דוחקיה דרש"י שהוסיף מלת אם ופי' עקב מלשון עקב הרגל שדשין בה ולא פי' הפסוק כפשוטו לומר שעקב הוא מלשון עקב אשר שמע אברהם בקולי ולפרש הפסוק דוהיה עקב וגו' והיה בעבור שתשמעון וגו' ישמור לך הבטחתו כו' ונכנסו לדוחקים הרבה ליישב דעת רש"י ז"ל בזה ואני אומר שלא ירדו לסוף דעת רש"י ז"ל כי לפי הפשוט דברי רש"י ז"ל הם פשוטים וברורים ונכונים וזה דסבירא ליה לרש"י שאם הי' עקב זה מלשון בעבור הוי קשו קראי אהדדי שהרי כל ההבטחות שבפרשה זו אינם מדברים אלא בשכר העולם הזה כמו שאמר ואהבך וברכך והרבך וגו' לומר שבעבור שישמרו המצות והמשפטים האל יתן להם שכרם כל היעודים הנאמרים בפרשה בעולם הזה ולעיל בפסוק האחרון של פרשת ואתחנן סיים ואמר ושמרת את המצוה ואת החקים וגו' היום לעשותם שפירושו היום לעשותם ולא היום לקבל שכרם ר"ל בעולם הזה רק למחר ר"ל בעולם הבא לקבל שכרם ואם כן יהיו שני הפסוקים הסמוכים זה לזה סותרים זה את זה דפסוק הראשון מסיים לומר דשכר המצות בהאי עלמא ליכא ומיד אחריו יאמר והיה בעבור שתשמעון את המשפטים וגו' ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד וגו' ומבטיח כל מין שכר שבעולם הזה לכך פרש"י דחסר מלת אם ובחסרון מלת אם אין נופל אחריו לפרש מלת עקב בעבור והוצרך לפרש דמלת עקב רצה לומר מצות הקלות שאדם דש בעקביו כו' ובזה מתורץ הקושיא שמה שאמר למעלה דשכר מצות בהאי עלמא ליכא אלא בעולם הבא מדבר במצות חמורות וגדולות שאותו השכר הוא גדול מאד וההוא הוא דצפון לצדיקים וטמון לעולם הבא ומה שמבטיח בפרשת זו הבטחת שכר בעולם הזה מדבר במצות הקלות שאדם דש כו' דאותו שכר הוא ית' נותן לאדם בעולם הזה נ"ל:
פרק ז
פסוק ח
רש"י זית שמן זתים העושים שמן ע"כ נ"ל דקשה לרש"י דפשט כל הפסוק הזה משמע דמיירי כולו לשבח את הארץ שמוציאה אילנות טובים והם הנושאים הפירות הטובו' שהם גפן ותאינה ורימון דגפן פשוט הוא שפירושו האילן הנושא את הענבים וכן תאינה פירושו אילן הנושא תאינם כמו התאינה חנטה פגיה וכן רימון הרי שהזכיר בכולן האילנות ולא הזכיר הפירות שגדלים עליהם אם כן למה כתב בזית שמן שהוא הפרי ולא כתב גם כן זית סתם ומתרץ ואומר שפירושו זתים העושים שמן כלומר בשאר האילנות שזכר לא היה צריך להזכיר הפרי היוצא ממנו מפני שהכל יודעין אותן הפירות הענבים מן הגפן והתאינים מן התאינה והרימונים מן הרימון ושבח הארץ הוא באותן פירות בעצמם שאוכלים אותה שידוע הוא שהם בעצמם סתמן טובים מאד ושבח הארץ הם אבל בזית אם כתב גם כן זית סתם היה משמע גם כן שהשבח הוא הפרי היוצא ממנו והם הזיתים וזה ידוע שאין העניין כן שהזיתים בעצמן אינם טובים לאכילה ואיך ישבח בהן את א"י לכך הוצרך הפסוק לפרש שהשבח הוא בשמן העושים מן הפרי היוצא ממנו וזהו כוונת רש"י שאמר זתים העושים שמן כלומר השבח הוא בזית בשמן שעושים מן הזתים לא בזתים עצמן נ"ל:
פסוק יח
רש"י ואתנפל לפני ה' שהוא עלה בשמנה עשר בתמוז כו' הקשה הרא"ם כאן כתב שעלה בשמנה עשר בתמוז ובפרשת כי תשא כתב בתשעה עשר בתמוז עלה ותירץ כשרצה רש"י לפרש החשבון של ארבעי' יום וארבעים לילה האמצעיים לפי מנהג החדשים שתמוז לעולם חסר כותב בשמנה עשר בתמוז עלה מפני שלפי חשבון זה כלים המ' יום האמצעיים עם לילותיהם בבקרו של כ"ט לאב וכלים הארבעים יום האחרונים בבקרו של יום הכיפורים וכשרצה לפרש החשבון של ארבעי' יום וארבעים לילה האמצעיים לפי מה שאמרו בתלמוד תמוז דההוא שתא מלייה מלויה כתב בי"ט בתמוז עלה מפני שלפי החשבון הזה כלים המ' יום האמצעיים עם לילותיהם בבקרו של כ"ט באב וכלים המ' יום האחרונים בבקרו של י"ה וזה וזה יכשר כו' עכ"ל וכן כתב גם כן לעיל בפרשת כי תשא אבל לא דק וטעו' נפל בפיו שהרי התמוז דמלויה היה בשנה השנית כששלחו המרגלים כדאיתא בשילהי סדר תעניות ועליות משה להר היה בשנה הראשונה אחר מעשה העגל דאטו בשביל דמלויה לתמוז דשנה שניה במדבר מלויה ג"כ תמוז דשנה הראשונה ולי נראה ליישב דברי רש"י מה שכתב כאן בי"ח עלה ולעיל בי"ח עלה הוא ע"ד שתירץ הרב לקמן גבי כ"ח אלול שהמ' יום נמנים מי"ט אף על פי שעלה בי"ח מפני שאין לילו עמו:
פסוק כד
רש"י לא יתיצב איש וגו' אין לי אלא איש אומה ומשפחה ואשה בכשפיה מניין ת"ל לא יתייצב מ"מ אם כן מה ת"ל איש אפי' כעוג מלך הבשן ע"כ מקשין העולם מנ"ל לרש"י איש אפי' כעוג מלך הבשן ולרבות אומה כו' דלמא כלל ופרט לא יתיצב כלל ואיש פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט איש אחד אבל אומה ולשון יתיצבו ואין לומר דס"ל לרש"י דלא יתיצבו איש הוי כלל הצריך לפרט וכל מקום שיש כלל הצריך לפרט לא דרשינן ליה לכלל ופרט אלא דרשינן הכלל לריבוי כדאיתא פרק כיסוי הדם גבי וכסהו בעפר דדריש וכסהו לריבוי לרבות כל מין עפר הכא נמי נימא הכי דסבירה ליה לרש"י דלא יתייצב כל מיני התייצבות משמע מדלא כתיב ואיש לא יתייצב לפיכך צריך הוא לפרט האיש כמו שפירש רש"י שם בפרק כסוי הדם על וכסהו בעפר ע"ש ליכא למימר הכי דאם כן יקשה למה לא פרש"י זה לעיל בתחלת הפרשה גבי ונתן מלכיהם בידך וגו' לא יתיצב איש בפניך וגו' הרא"ם תירץ מה שתירץ אבל למה לא פירש רש"י ז"ל זה בתחלת הפרשה גבי ונתן מלכיהם בידך וגו' לא יתיצב איש בפניך עד השמידך אותם וגו' לא תירץ ואמר אני דהיא הנותנת דוראי למעלה א"א לפרשו כן אפי' עוג כו' דאדרבה שמא למעט בכלל ופרט בא אבל עכשיו קשה לרש"י תרתי למה לי שני פעמים לא יתייצב למה לי אע"ג שכל ההבטחות שבזו הפרשה הם כפולות ומכופלת מ"מ יש בהן שינוי לשון בפנים שונות ולא נאמרו בסגנון אחד אבל פסוק זה בסגנון אחד נאמר שני פעמים למה וכ"ת בכאן יש גם כן שינוי דלעיל נאמר בלשון יחיד בפניך וכאן נאמר בפניכם לשון רבים אין זה קושיא דאשגרת לשון הפרשה גרמה זה דלעיל נאמרה כל הפרשה בלשון יחיד וכאן כל הפרשה נאמרה בלשון רבים אבל הכפלות קשה ועל זה מתרץ רש"י דאצטרך פעם שנית לדרוש בו אין לי אלא איש ולרבות אתא אפי' אומה ומשפחה כו' ואפי' כעוג מלך הבשן ודומה זה למיעוט אחר מיעוט שבא לרבות:
סליק פרשת עקב.
פרק יא
פסוק כו
רש"י ברכה וקללה האמורות בהר גריזים ובהר עבל ע"כ פי' קשה לרש"י שאם פירושו שהיה מברכם אם ישמעו וגו' ומקללם אם לא ישמעו הל"ל ראה אני מברך ומקלל אתכם היום וגו' מה זה שאמר נתן לפניכם אלא ע"כ פי' אני מסדר לפניכם היום סדר הברכה והקללה שתסדרום ותאמרום אתם במקום אחר וזהו לשון נותן לפניכם שנותן להם הסדר מה שנעשו במקום אחר:
פרק יב
פסוק טז
רש"י רק הדם לא תאכלו אע"פ שאמרתי שאין לך בו זריקת דם במזבח לא תאכלנו ע"כ מקשין שגם זה פשיטא שהרי כבר למדנו מקראי בפרשת אחרי מות שאפי' דם מבהמה של חולין אסור לאכול אעפ"י שאין בה זריקת דם למזבח ואם כן קרא גבי פסולי המקודשים למה לי לא גרע מבהמת חולין ונ"ל שאינו קושיא דמצרך צריכי דאי כתב גבי חולין ה"א דווקא גבי חולין אסר דם משום שהיה ראוי להקדיש ליקרב על גבי מזבח אבל קדשים שנפדו שהם בעלי מומין שוב לא היו ראוים לבא לידי זריקת דמן למזבח ה"א דשרי קמל"ן ואי כתב קדשים בעלי מומין ה"א דוקא קדשים בעלי מומים שהיה כבר שם הקדש עליהם ליקרב לגבי מזבח ונאסר לפיכך אע"פ שנעשה בעל מום לא פקע איסור אכילת דם מיניה אבל חולין שלא הוקדשו מעולם לא אסר דמו קמל"ן ואין לומר א"כ בעלי מומין חולין יהא דמן מותר באכילה דהא אינן ראוין להקדיש וגם לא היה שם קדשים עליהם מעולם דאדרבה נילף אותם במה הצד דכי פרכת מה לחולין תמימים שראויים להקדיש ולכך דמן אסור תאמר בעלי מומין כו' נימא קדשים בעלי מומין יוכיחו שאינו ראוי' להקדיש ודמן אסור אף אני אביא בעלי מומין חולין וכי פרכת מה לקדשים בעלי מומין שהיה עליהם שם הקדש תאמר בעלי מומין כו' נימא חולין תמימים יוכיחו שלא היה שם הקדש עליהם מעולם אף אני אביא בעלי מומים וחזר הדין כו' לא ראי זה כראי זה כו' הצד השוה שבהם שצריכים זביחה ונזבחים בכל מקום אף אני אביא חולין בעלי מומין כו':
פרק יד
פסוק ג
רש"י לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך כגון צרם אוזן בכור כו' בא ולמד כאן שלא ישחוט ויאכל על אותו המום בשל בשר בחלב הרי דבר שתעבתי לך הזהיר כאן על אכילתו ע"כ וק' שהרי בפי' כתב לאו על איסור אכילתו כמו שכתב רש"י בפירוש פרשת משפטים ובפרשת כי תשא שלשה פעמים כתוב בתורה לא תבשל גדי וגו' אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול ואין לומר דאי לאו קרא דלא תאכל כל תועבה ה"א דלא עבר האוכל על לאו דלא תבשל אלא המבשל עצמו שאוכלו הוא עובר על ג' לאוין אבל אחר שלא בשלו אינו מוזהר על אכילתו לכך כתב לא תאכל כל תועבה סתם להזהיר אפי' לאחרים על אכילתו דכבר מוכח מקרא דלא תבשל עצמו דקאי לאוסרו אפי' לאחרים כמו שכתבתי בסוף פרשת כי תשא ע"ש ואם כן ג"פ לא תבשל למה ליה דבשלמא לאו דלא תאכל כל תועבה הוצרך לכתוב כדי לכלול בו גם כן שאר דברים המתועבים כגון צרם אוזן בכור כו' אבל ג"פ לא תבשל למה לי ונ"ל ליישב דס"ל לרש"י דאע"ג דוודאי איסור אכילת בשר בחלב כלול הוא בלאו דלא תאכל כל תועבה הוצרך לכתוב עוד לאו דלא תבשל וגו' בפני עצמה כדי שילקה האוכלו דאי מלאו דלא תאכל כל תועבה לא הוה לקי עליו דה"ל לאו שבכללות:
פסוק כב
רש"י עשר תעשר וכן לענין בכורים פי' ומטעם זה סמכה התורה ג"כ בפרשת משפטים ובפרשת כי תשא פסוק לא תבשל גדי וגומר לפסוק ראשית בכורי אדמתך וגומר:
סליק פרשת ראה.
פרק יח
פסוק ו
רש"י ושרת בשם ד"א עוד לימד על הכהנים הבאים כו' מה שאמר ד"א עוד הכי פי' דתרוייהו שמעינן מיניה דאי בכהן שבא ומקריב קרבנות נדבתו או חיבתו לחוד מיירי היאך נופל עליו לומר ושרת בשם ה' וגו' ככל אחיו הלוים דלא דמי שירותו לשירות אחיו הלוים ששאר אחיו הלוים מקריבים בין קרבנותיהם של עצמם בין קרבנות הבאים מחמת הרגל והוא אינו מקריב אלא קרבנות של עצמו ואי ללמד על הכהנים הבאים בלא קרבנות עצמם אלא באים להקריב קרבנות הבאים מחמת הרגל לחוד קמיירי בכל אות נפשו למה לי ובא אל המקים אשר יבחר ה' לשרת וגו' היה לו לומר אלא בכל אות נפשו מיירי בקרבנות שלו ועליה קאי ושרת בשם ה' אלקיו ואח"כ יאמר ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו וגו' והיינו בקרבנות הבאים מחמת הרגל כו' ושרת בשם ה' אלקיו קאי למעלה ולמטה וזהו שאמר רש"י ד"א עור כו':
פסוק כא
רש"י וכי תאמר בלבבך עתידים אתם לומר כשיבא חנניה בן עזור כו' מה שפירש האי וכי תאמר וגו' בלשון מגיד עתידות של דבר ודאי עתידים אתם לומר כו' ולא פירשו כמו שפי' בפ' עקב וכי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה וגו' שפירש שם ע"כ לשון דלמא הוא שמא תאמר כו' ה"נ הכי הוה ליה לפרש וכי תאמר שמא תאמר בלבבך איכה נדע וגו' דהכי משמע הכא לישנא דקרא דהא בכל נביא שיבא פתאום ויאמר דבר נביאות בשם הש"י יש להסתפק בכך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' נ"ל שהוצרך רש"י לפרש כן מתוך התשובה שהשיב הפסוק על זה וזה שאם היה כונת הכתוב של וכי תאמר בלבבך וגו' לספק כן על כל נביא שיבא וינבא בשם ה' וגו' היאך משיב הפסוק ואומר אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא היה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' דהוה משמע בין שיבא הנביא וידבר יעוד רע בין שיבא הנביא וידבר יעוד טוב זאת היא תשובתו שכשלא יהיה הדבר ההוא ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' וזה אינו אמת שהרי כשידבר יעוד רע ולא יבא אין אומרים עליו הוא הדבר אשר לא דברו ה' שהרי אפשר לומר דההוא הנאמר עליו נבואה זו שב בתשובה ונחם ה' על הרעה כמו שמצינו באנשי ננוה שנתנבא עליהם יונה בן אמתי ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום וננוה נהפכת וכתוב ויקראו צום וילבשו שקים וגו' וכתיב וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם ה' אלקים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה ואין בתינת הנביא אם הוא שלוח מאת הש"י אם לא אלא אם ידבר יעוד טוב ולא יהיה הדבר ולא יבא זהו ודאי אשר לא דברו ה' כי מיעוד טוב אין הש"י חוזר בו אף עלפי שחוטא אח"כ האיש ההוא אשר נאמרה עליו הנבואה ההיא וכמו שאמר ירמיה בפי' לחנני' בן עזור הנביא אשר ידבר שלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' וגו' לכך הוצרך רש"י לפרש כאן דהאי וכי תאמר דהכא אינו לשון שמא אלא מגיד עתידות הוא על חנניה בן עזור שהתנבא יעוד טוב ואמר כלי בית ה' מושבים מבבלה וגו' וצריכים אנו לומר שזה היה גלוי וידוע לפניו יתברך שדבר זה שיעמוד נביא בישראל וידבר בשמו יתברך יעור טוב או רע על ישראל והוא לא ישלחנו לא יזדמן לעולם כי אם אחד והוא חנניא בן עזור ולכך כתב עליו זה הפסוק כמגיד עתידות והשיב עליו סתם תשובת הפסוק השני אשר ידבר הנביא בשם ה' וגו' אף על גב דזאת התשובה לא שייכ' אלא כשידבר הנביא יעוד טוב אי נמי שיבא נביא וידבר יעוד רע אף על פי שלא שלחו ה' לא רצה הש"י לגלות עליו בחינה כדי לעונשו מיתה דמאי אכפת לי' בו אדרבה שהוא מעורר הלבבות לעשות תשובה מיראתו שמא נבואתו אמת אבל כשיבא ומיעד טוב הוא מונע הלבבות מלעשות תשובה כי סומכים על נבואתו ומונעי' עצמם מן התשובה ולכך ענשו הכתו' הריגה שכן דינו חרוץ:
פרק יט
פסוק טו
רש"י על פי שני עדים ולא שיכתבו עדותם באגרת כו' מה שלא פי' רש"י זה למעלה בתחלת הפרשה גבי על פי שני עדים יומת המת וגו' משום דלעיל י"ל דלאו דוקא על פי דה"ה על ידי אגרת נמי דמ"ש אלא שדברה התורה בהוה אבל כאן מיירי בממון קשה לרש"י דפסוק זה דעל פי שני עדים וגו' מיותר הוא דאם גבי מיתה סגי בשני עדים כ"ש בממון ולא היה לו צריך לכתוב כאן רק לא יקום עד אחד באיש וגו' דעל פי שני עדים יקום למה לי לכך פי' כאן דלדיוק' כתביה רחמנה דדוקא על פי יקום הדבר ולא על ידי אגרת כו':
פסוק יח
רש"י ודרשו השופטים היטב על פי המזימים כו' מה שפרש"י והנה עד שקר העד קודם ודרשו השופטים הוא משום דכל זמן דלא ידעינן דעד שקר העד מיירי בשנים עדים לא נוכל לפרש ודרשו השופטים דקאי שידרשו את המזימים כו' דאם עד שקר העד מיירי בעד א' למאי הלכת' כתיב ודרשו וגו' מה תועיל דרישת המזימים שהרי בלא המזימין אין עונשין על פי עד אחד דלא יקום עד אחד באיש וגו' כתיב לכך הוצרך לפרש מקודם דעד שקר העד בשנים דבר ואם כן פי' ודרשו השופטים היטב פירושו על פי המזימים כו' כלומר יחקרו היטב כדי לעשות לראשונים כאשר זממו וגו':
סליק פרשת שופטים.
פרק כא
פסוק י
רש"י כי תצא למלחמה במלחמות הרשות הכתוב מדבר כו' שמעתי פי' מפי רבינו שלמה לורי' ז"ל דה"פ דק' לרש"י מיד בתחלת הפסוק אם במלחמת א"י שהיא חובה הכתוב מדבר לא שייך לומר כי תצא וגו' דאין נופל לומר כי תצא אלא כשיצא האדם מארצו או ממקום קבוע שלו וילך למקום אחר להלחם שם אבל עכשיו שהם לא היה להם מקום קבוע שדרו שם אלא הי' באים לארץ לכבוש אותם לשבת שם היה לו לומר כי תבא אל הארץ ונלחמתם עמהם וגו' מאי כי תצא אלא ה"ק כי תצא מארצך שאתה תדור שם לחוצה לארץ למלחמה וגו' והרי במלחמות הרשות הכתוב מדבר ואח"כ אמר רש"י וכי תימה היא גופא קשיא למה לא קבע הכתוב דין של פרשה זו על מלחמת א"י ועל זה משיב שבמלחמת א"י אין לומר ושבית שביו כו' ונ"ל שמעתה לא יקשה מה שמקשין על רש"י למה לא פי' כן לעיל בפרשת שופטים גבי כי תצא למלחמה וגו' וראית סוס ורכב וגו' שהרי שם ג"כ מדבר במלחמת הרשות ובמלחמת א"י אין לומר אחריו והיה כקרבכם אל המלחמה וגו' ודברו השוטרים וגו' וכל אותה הפרשה אלא במלחמת הרשות לא פי' רש"י כן למעלה מפני שאין כוונתו לפרש כאן מלת כי תצא דפי' כי תצא כמו שפרשתיו הוא פשוט בעיניו ואין צריך לפרש ואין כוונת רש"י בכאן לפרש אלא לסיים דבריו בפי' דושבית שביו כו' שפירושו לרבות כנעניי' שבתוכה כו':
בא"ד ושבית שביו לרבות כנעניים שבתוכה פירש דאל"כ שביו למה לי ושביתם היה לו לומר הקשה הרא"ם וא"ת תיפיק לי' מקרא דוהיה כל העם הנמצא בה והיו לך למס ועבדוך שפרש"י לעיל וכן תניא בספרי כל העם הנמצא בה לרבות כנעניים שבתוכה שהם ניצולים כמותם שכיון שלמדנו משם שהכנעניים הנמצאי' בתוך שאר האומות שהשלימו נידונים כמותם להחיו' את כולם האנשים והנשים והטף הוא הדין נמי יש ללמד שהכנעניים הנמצאים בתוך שאר האומות שלא השלימו נידונים כמותם להחיות נשיהם וטפם ע"כ ותרצו שם ולי נראה דאינה קושיא דודאי מצרך צריכי תרוייהו דאי מפסוק והיו לך למס ועבדוך ודאי היינו למדין ממנו שכמו שכשנמצאים באומות שהשלימו לדונם כמותה להחיות כן כשנמצאים בתוך שאר האומות שלא השלימו שיהיו נידונים כמותם להחיות נשיהם וטפם אבל שיהיו מותרות לקרב אותם כל כך לקחת אותם לנשים כשיחשוק בה ביפת תואר כולי האי לא הקל בהם הכתוב שהרי עיקר הלאו דלא תתחתן עלייהו קאי לכך הוצרך לכתוב כאן בפי' שהם כמו שאר האומות בדין יפת תואר והא דכתיב ושבית שביו לא להתיר להשבות קאמר דלזה אין צריך קרא דלמדנו מקרא דלעיל אלא כשיזדמן שישבה אותה ויחשוק בה מותר לו לקחת אותה לאשה ואי כתב הכא ביפת תואר ולא כתב לעיל גבי מס ועבדוך כל העם הנמצא בה לרבות כנעניים שבתוכה ה"א דוקא הכא גבי יפת תואר שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע לכך התיר הכנעניות כשישבה אותם כמו שאר האומות ולא להתיר לשבות בא הכתוב אלא כשיזדמן שישבה אותה תוך שאר שביות ובשעת שבייה לא ידע שהיא כנענית והחיה אותה ועתה חשק בה התירתה לו התורה כדי להשקיט תוקף היצר הרע שאם לא יתירנה לו ישאנה באיסור אבל להחיות אותה לעניין מס ועבדוך אפי' במקום שהשלימו לא התיר להחיותה משום המס ועבדות רק הרוג יהרגם ולא יחיה כל נשמה לכך צריך למכתב תרוייהו נ"ל:
פסוק יא
רש"י לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע ע"כ פי' דאם לא כן יפת תואר למה לי דהא אם יחשוק בה אפי' אינה יפת תואר משמע שהותרה לו אלא ה"ק כל אשה שהיא בעינך יפת תואר שתחשוק בה היא מותרת לך ולמאי הלכתא כתבה דמנ"מ שהיא יפת תואר בעיניך אלא ה"ק משום שתלך אחר עיניך אני מתירה לך הא אי לאו הכי לא הייתי מתירה לך והיינו כנגד יצר הרע:
בא"ד אשת אפי' אשת איש ע"כ מה שפרש"י אשת שפירושו אשת איש אחר שפי' ולקחת לך וגו' והוא מוקדם בפסוק נ"ל משום דקודם שפי' ולקחת לך וגו' וסופו שישנאיה וגו' יש לפרש אשת ר"ל פנויה ואע"ג דהיא מלה סמוכה יש ממנה בהפסק כמו נפל אשת אבל אחר שפי' ולקחת לך שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע ושאם ישאנה ישנאיה הוצרך לפרש דאשת זו ר"ל אשת זו אשת איש דאי בפנויה הוה שמעינן מיניה דגויה פנויה אסורה מן התורה כיון שהחמי' בעונשה ואנן ק"ל בגמרא דגויה פנויה אין איסורה מדברי תורה לכך מפרש דאשת זו אשת איש ולא פנויה ועליה נאמרה העונשים הללו:
פסוק יד
רש"י והי' וגו' הכ' מבשרך שסופו לשנאותה ע"כ פי' מדכתיב והיה אם לא חפצת בה ולא כתיב ואם לא חפצת בה והיה למה לי אלא לישנא דודאי הוא ודאי יהיה דבר זה שלא תחפוץ בה וגו':
פסוק יח
רש"י בן סורר ומורה אינו חייב עד שיגנוב ויאכל כו' ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו מה שכתב רש"י הדין הזה שאינו חייב עד שיגנוב כו' ואח"כ אמר הטעם על הדין ההוא על שם סופו כו' ולא פי' בשום פסוק שצריך לפרשו וזה אין דרכו של רש"י שאינו מביא בפי' החומש אלא דבר שצריך לפרש בו פשט הכתוב נ"ל משום שרוצה רש"י ליישב מה שיש להקשות על פירושו שפי' על ויסרו אותו שפירושו שמתרין בו ומלקין אותו שיש לדקדק למה מלקין אותו שהרי בפסוק משמע דקים ליה בדרבה מיניה דהיינו בסקילה ואם המלקות הוא בשביל שלא שמע לקול אביו וקול אמו בפעם הראשון שעדיין אינו חייב סקילה והסקילה היא אחר כך כשישנה עוד בעבירה זו שלא ישמע לקול אביו וקול אמו פעם שנית אחר מלקות הראשון זה לא מצינו בשום עבירה שעונשה שפעם הראשון חייבתו התורה מלקות וכשישנה בה אחר המלקות יהא חייב מיתה לכך הוצרך לומר שבן סורר ומורה אינו חייב עד שיגנוב כו' כלומר המלקות היא בשביל שלא שמע לקול אביו ולקול אמו בפעם הראשון אבל המיתה אינה אלא כשיוסיף בחטאו חטא על פשע דהיינו שיגנוב ויאכל תרטימר בשר כו' ולפי שגם על זה יש לדקדק וכי משום הוספת הגניבה יש לחייבו מיתה שהרי אין חיוב הגניבה מיתה אלא תשלומי כפל לכך הוצרך לסיים דבריו ולומר ובן סורר נהרג על שם סופו כו' לא על הגניבה של עכשיו:
פסוק כא
רש"י וכל ישראל וגו' מכאן שצריך הכרזה בב"ד כו' כבר הקשה הרא"ם לעיל בפרשת שופטים מ"ש גבי וכל ישראל ישמעו וייראו דזקן ממרה שפי' רש"י שם שממתינין לו עד הרגל וממיתין אותו ברגל דס"ל כר' עקיבא ומ"ש גבי בן סורר ומורה שפרש"י וכל ישראל ישמעו וייראו מכאן שצריך הכרזה בב"ד פלוני נסקל על שהי' בן סורר ומורה כרבי יהודא עכ"ל ותרצו שם ואני שמעתי תירוץ מפי רבינו ר"ש לוריא משום דהכא גבי בן סורר ומורה ס"ל דעת ר' יודא פשוט יותר משום דק"ל דבן סורר ומורה אינו נידון אלא בעודנו בן ולא איש ואם יהיה ממתינין במיתתו עד הרגל שמא בין כך ובין כך יגיע שיהיה איש ויפטר מדינו לכך ס"ל לרש"י שממיתין אותו מיד שיגמור דינו ואין ממתינין לו עד הרגל אלא פי' דוכל ישראל ישמעו וגו' דגבי בן סורר ומורה הוא שמכריזין בב"ד ואין להקשות אם כן היכי דידוע שלא יגיע לידי איש עד הרגל למה אין ממתינין לו דמשפט אחד כתיב ואין מחלקין במשפט בן סורר ומורה זה למשפט בן סורר ומורה אחר:
פרק כב
פסוק ה
רש"י ד"א שלא ישיר שער הערוה ושער של בית השחי ע"כ מה שפי' כלי גבר על אשה על לבוש גבר ממש בלא ד"א ועל גבר שמלת אשה פי' דבר אחר שרצה לומר שלא יעשה תקוני אשה דהיינו שלא ישיר שער הערוה כו' דגבי כלי גבר על אשה גם כן יכולין לפרש כתיקוני גבר במלחמה כלומר כלי מלחמה כמו שתרגום אונקלוס לא יהא תיקון זין דגבר על אשה משום דק' לרש"י שינוי לשון הפסוק דגבי אשה קאמר לא יהיה וגו' וגבי איש קאמר לא ילבש וגו' ולא כתב נמי לא יהיה כלי אשה על גבר לכך מפרש דעל כל פנים שני מיני אזהרות נינהו האחת על הבגדים ממש והשני על התיקון והקישוט של אשה וס"ל דלא ישיר שער הערוה כו' קרוב יותר לפשוטו דלא ילבש שמלת אשה וגו' מלא יהיה כלי גבר של מלחמה על האשה דמלחמה מאן דכר שמיה
פסוק יז
רש"י ופרשו את השמלה הרי זה משל מחוורין הדברים כשמלה ע"כ נ"ל לפי פשוטו דה"פ דאל"כ אלא ופרשו ממש להראות שיש עליו דמי בתולין היה לו לכתוב ופרשו את השמלה קודם ואלה בתולי בתי והכי הל"ל ופרשו את השמלה לפני זקני העיר ואמרו אלה בתולי בתי אלא ודאי משל הוא:
פסוק כא
רש"י אנשי עירה במעמד כל אנשי עירה ע"כ מה שמהפך רש"י הפי' ופי' אנשי עירה אחר לזנות בית אביה והוא מוקדם בפסוק נ"ל משום דלעיל לא היה יכול לפרש אנשי עירה במעמד אלא כמשמעות אנשי עירה הם יהיו הרוגמין דאי הוי פירושו במעמד אנשי עירה היה לו לומר וסקלוה באנשי עירה בבי"ת שזה משמעו במעמד אנשי עירה לכך הוצרך לפרש לזנות בית אביה שעל כרחך שפירשו בבית אביה והבי"ת חסירה לכך פי' ואמר לעולם אנשי עירה פירושו במעמד אנשי עירה כמו שהוא הדין כן שהעדים הם הרוגמין ואין אנשי העיר הרוגמין אלא סוקלין אותה במעמדם ומה שחסרה הבי"ת דרך הפסוק כן הוא כמו בלזנות בי"ת אביה:
פרק כג
פסוק ח
רש"י לא תתעב מצרי מה טעם שהיה לכם אכסניא כו' אע"ג שזה כתוב בפירוש בפסוק כי גר היית בארצו הוצרך רש"י לומר זה לפרש מלת גר דהכא שאינו כשאר גר שבפסוק שמיירי בעסק האמונה אלא שהוא לשון אכסניא ומטעם זה לא אמר רש"י כן ג"כ למעלה באדום ולא תתעב אדומי וגו' מה טעם כי אחיך הוא מפני שהוא כפשוטו כשאר אחיך שבכתוב:
סליק פרשת כי תצא.
פרק כו
פסוק ב
רש"י מראשית ולא כל ראשית שאין כל הפירות חייבים כו' מה שמקשין כיון דילפינן ג"ש דארץ ארץ שאין כל מיני הפירות חייבים בבכורים אלא שבעת המינים בלבד אם כן מ"ם דמראשית דמשמע ולא כל מיני ראשית למה לי נ"ל דאינה קושיא דה"פ בתחלה קשה לרש"י מ"ם דמראשית למה לי וסמך על פי' מלת ראשית שפירושו כמו שיפרש אחר כך אדם יורד לתוך שדהו קודם שנתבשלו כל הפירות שבאילן ורואה תאינה שבכרה כורך עליה גמי דאם לא כן כשירד אחר שנתבשלו הרבה מהם היאך ידע איזה מהם נתבכרה תחלה לקרותן ביכורים ומפרש דמ"ם דמראשית מלמדינו שאם נזדמן שירד לתוך שדהו וראה שנים או שלשה תאנים שנתבשלו יכול יעשה כל השלשה תאנים בכורים לכך מפרש דמ' דמראשית ממעט זה שאין צריך לעשות כל השלשה ביכורים וזהו מראשית ולא כל ראשית אלא אחת או שתים מהם איזה שירצה ואין צריך לעשות כולם ביכורים ואחר כך אומר רש"י וכ"ת מנא ליה דהא דלמא אתי למעט שאין כל המינין חייבים בבכורים ומפרש ואומר דהא שאין כל מיני הפירות חייבים בבכורים זה ילפינן מג"ש דארץ ארץ ואם כן ע"כ מ' דמראשית אתי' לכדאמרן והואיל והוצרך לפרש דהשבעה מינין שהוזכרו בשבח הארץ כולם נקראו כאן פרי הוצרכו לפרש גם כן כאן זית שמן ודבש שפירושם הפרי ולא המשקה שבתוכו ואחר כך מפרש מלת ראשית ומקשה והיאך אדם יודע איזה פרי נתבשל ראשונה לקוראו ראשית ומפרש ואמר אדם יורד לתוך שדהו כו':
פסוק טז
רש"י ושמרת ועשית אותם בת קול מברכתו הבאת בכורים היום תשנה לשנה הבאה ע"כ נ"ל דדייק רש"י זה במדה הדבר הלמד מעניינו דשיטת משמעות פרשה זו לא מיירי אלא שהש"י מבטיח את ישראל כשיקיימו המצות שיהיו מברכים בכל המעלות כמו שסיים הפרשה ולשמור מצותיו ולתתך עליון על כל הגוים וגו' לכך מפרש הוא גם כן מה שאמר בתחלה ושמרת ועשית אותם וגו' אינו לשון ציווי אלא לשון ברכה שהבת קול מברכתו כו' נ"ל:
פרק כז
פסוק ח
רש"י באר היטב בשבעים לשון וכתב הרא"ם וז"ל פי' היטב בצירופו עולה שבעים רצה לומר בצירוף חשבון הקודמים וכבר בארתיו בפ' דברים:
פסוק כד
רש"י מכה רעהו וגו' י"א ארורים יש כאן כו' פי' אחד עשר ארורים על העוברים על קצת מצות פרשיות שבתורה נאמרו כאן כו' וכל אחד נאמר גם כן כנגד שבט אחד פרטי אבל ארור הי"ב הוא כולל כל מצות התורה כולה וזה נאמר גם כן כנגד כל כלל ישראל ולא נגד שבט אחד וא"כ אין כאן אלא אחד עשר ארורים פרטיים מטעם שיבאר שלא רצה לומר ארור מיותר כנגד שבטו של שמעון כיון שלא היה בדעתו לברכו:
פרק כח
פסוק מב
רש"י יירש יעני ואי אפשר לפרש יירש לשון ירושה שאם כן היה לו לכתוב ירש פי' היה לו לכתוב ירש ביו"ד אחד וחיר"ק תחת היו"ד שהוא לשון ירוש' כמו לא ירשך זה:
סליק פרשת כי תבא.
פרק כט
פסוק ט
רש"י אתם נצבים מלמד שכנסם משה לפני הקב"ה ביום מותו כו' מדאמר רש"י ז"ל מלמד כו' משמע דלאו מכח סברא למד רש"י זה דמלמד משמע שיש כאן מלה או תיבה שלמד ממנו זה מחמת יתורו או מחמת משמעות לשונו ונראה לי שלומד רש"י זה מדכתיב נצבים בדג"ש תוך הצדיק שמשמעותו הוא שהוא מן הכבדים והוא לשון נפעל כאלו כתיב נצבים על ידי אחרים ואינו מן הקל דמשמעותו שהם בעצמ' באו לכאן ונשארים עומדים שם מעצמם לשמוע דבריו של משה לכך אמר רש"י דנצבים בדג"ש תוך הצדי"ק שפירושו נפעלים על ידי אחרים מלמד שכנסם משה כו' ועוד אם היה מן הקל היה לו לומר אתם עומדים היום לפני וגו' כמו שאמר בסמוך את אשר פה עמנו עומד היום ולא אמר את אשר פה עמנו נצב היום ועוד נצב לשון הזמנה הוא משמע כדכתיב ונצבת לי שם על הצור וגו' שפי' היה מזומן לי שם:
פסוק כה
רש"י ולא חלק להם לא נתנם לחלקם ע"כ פי' הש"י לא חלק אותם אלקות לישראל להיותם שרים עליהם כאשר שמם על האומות כענין שנאמר השמש והירח אשר חלק אותם לכל העמים וגו' ולפי זה א"ש מה שהפך רש"י פי' של לא ידעום ופירשו אחר שפי' ולא חלק להם אף על פי שהוא מוקדם בפסוק מפני שלפי מה שפי' על לא חלק להם שרצה לומר הש"י לא חלק אותם אלקים לישראל כו' יהיה פי' לא ידעום לא ידעו בהם גבורת אלקות כלומר בגנות של ישראל מדבר שקבלום לאלוה אף על פי שלא ידעו בהם שום גבורות אלקות וגם הש"י לא חלק אותם להם להיות לשרים עליהם אבל אם יהיה פירש של ולא חלק להם כמו שתרגם אונקלוס שאותו אלוה שבחרו להם ישראל לא חלק להם שום נחלה ושום חלק יהיה פי' אשר לא ידעום גם כן על זה הדרך שאותם אלקות שבחרו להם ישראל לא ידעו את ישראל בכל עת שהתפללו להם בעת צרתם להושיעם ע"ד שנקראו אלהים אחרים שהם אחרים לעובדיהם כי אזנים להם ולא ישמעו וגו' ויהיה פי' הפסוק לפי התרגום אותם אלהים אשר בחרו לא ידעו את ישראל להושיעם בעת צרתם וגם לא חלק להם שום נחלה ושום חלק ולפי פי' זה מיושב גם כן מה שהביא רש"י תרגום אונקלוס שתרגם על לא חלק להם אחר שפי' לא ידעום ולפי דרך סוגי' פירושו בכל מקום היה לו להביא תרגום אונקלוס של לא חלק להם מיד אחר הפי' הראשון שפיר' על לא חלק להם והיה לו לומר מיד ואונקלוס תרגום לא אוטבה כו' אבל לדידי אתי שפיר שהוצרך לפרש אשר לא ידעום קודם תרגום אונקלוס של על לא חלק להם מפני שהפי' שפי' על אשר לא ידעום אינו נופל אלא על הפירש הראשון שפי' על לא חלק להם אבל לפי פי' התרגום על לא חלק להם יש לו על אלהים אשר לא ידעום גם כן פירש אחר כמו שפירשתי אעפ"י שהתרגום עצמו לא תרגם כן בפירוש מ"מ יש לפרש לשון התרגום ג"כ על שני אלו הפנים שפירשתי את הפסוק של אשר לא ידעום דסובל שני הפירושים וזה ברור נ"ל:
סליק פרשת אתם נצבים.
פרק לא
פסוק ב
רש"י לא אוכל עוד לצאת ולבוא ד"א לצאת ולבא בדברי תורה כו' מקשין למה לא פי' רש"י הד"א מיד למעלה אחר שפי' לא אוכל עוד שנטלה ממני הרשות כו' היה לו לומר מיד ד"א לא אוכל לצאת ולבא בדברי תורה כו' ואני אומר שאינו קושיא כי מה שפי' על וה' אמר אלי זהו פי' של לא אוכל כו' גם מה שפי' על היום היום מלאו ימי ושנותי כו' הכל הולך לפי פירושו של לא אוכל שפירושו שנטלה ממנו רשות כו' ועל זה קאי וה' אמר אלי זה פירושו של לא אוכל ואינו מלתא אחריתי לכן אם פירש היום היום מלאו ימי ושנותי לומר שדווקא ביום מותו נטלה ממני הרשות כו' ולא קודם לכן כמו שפי' לקמן אין שלטון ביום המות זה הכל קאי נמי על פי' דלא אוכל כשאנו מפרשים אותו לא אוכל וגו' שנטלה ממנו הרשות כו' אבל אם פי' דלא אוכל לצאת ולבא בדברי תורה כו' הוי פירש וה' אמר אלי וגו' כמו ועוד שה' אמר אלי וגו' ואיננו פי' על לא אוכל וגו' גם פי' דהיום אין פירושו של היום דווקא על יום המיתה לומר היום מלאו ימי ושנותי אלא יכול להיות שעל יום אחר שהיה זמן רב קודם יום מותו אמר שבאותו יום נסתתמו ממנו מעייני חכמה ולאו דווקא ביום מותו לפיכך אחר שפי' רש"י כל העניין על פי' דלא אוכל וגומר לפי שנטלה ממנו רשות כו' חזר לפסוק דלא אוכל לצאת ולבא ופי' עליו פי' אחר ואמר דבר אחר לצאת ולבא בדברי תורה כו':
סליק פרשת וילך.
פרק לב
פסוק מא
רש"י ותאחז במשפט ידי להניח מדת רחמים באויבי שהריעו לכם את אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה ד"א ותאחז ידי את מדת המשפט להחזיק בה ולנקום נקמתי ע"כ על הלשון הראשון פי' הרא"ם וז"ל פי' ותאחז ידי במדת המשפט להחזיק בה כדי לנקום נקמתי מאויבי ולהניח מדת הרחמים פי' שלא אשתמש בו עמהם כו' עכ"ל וק' א"כ הוא פי' הלשון הראשון היינו הוא פי' הד"א ממש ועל מה אמר רש"י ד"א ותאחז ידי את מדת המשפט כו' ומפני קושיא זו מחק הרג"א הד"א ודבק בה מה שאחריו למעלה לו המה עזרו לרעה ע"ש ונ"ל שלא כוונו יפה דעת רש"י וא"צ למחוק הד"א דנ"ל שרש"י ז"ל עשה שלש פירושים על מלת במשפט ונמשך אחר פירושו שפי' בפ' תצוה וז"ל שהמשפט משמש שלש לשונות דברי טענות הדיינים וגמר הדין ועונש הדין אם עונש מיתה אם עונש מכות אם עונש ממון עכ"ל ומעתה יתבארו לנו דברי רש"י ז"ל על בוריים ופשוטם רק תחלה אומר לך דלדידי אין פירוש להניח מדת הרחמים כו' כמו שפירשו הם שהם פירשו מלת להניח בפת"ח תחת הה"א שהוא לשון הנחה ועזבון שמניחו והולך לו כמו ויניחוהו מחוץ לעיר ואני אומר שהוא להניח בקמ"ץ תחת הה"א שהוא לשון מנוחה ונחת כמו להניח תפילין ולהניח ברכה בביתך וה"פ דעת רש"י ז"ל בתחלה פי' לשון במשפט שהוא דברי טענות הדיין ואמר אם שנותי ברק חרבי כלומר שאשנן להם חרבי להיות לה ברק להיותה מוכן לנקום נקמה מהם ר"ל מן האויבים ואח"כ תאחז במשפט ידי להניח מדת הרחמים באויבי רצה לו' קודם שאנקום מהם במעשה אנוח מדת רחמי עליהם לטעון עוד בעדם על מה שהרעו לכם אולי אמצא להם זכות בטענה שלא לעשות הנקמה בהם שמא בדין עשו מה שעשו אבל ידעתי כי לא אמצא להם זכות שהרי אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה הרי פי' לשון משפט שהוא דברי טענות הדיינים ואחר כך פי' במשפט שהוא חיתוך הפסק דין ואומר ד"א ותאחז ידי מדת המשפט ר"ל הפסק דין להחזיק אותו ולנקום ואחר כך פי' במשפט שהוא לשון עונש הדין ואמר אשיב נקם וגומר למדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא שאומר ותאחז במשפט ידי לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה כו' עד והמשפט הזה לשון פורענות הוא עכ"ל הרי בפי' שהוא מפרש לשון משפט שהוא עונש הדין וזה ברור ונכון:
פסוק מב
רש"י מדם חלל ושביה זאת תהיה להם מעון דם חללי ישראל ושביה ששבו ע"כ הגירס' בספרים שלנו ורבינו המזרחי מביא גרסא אחרת וז"ל זאת תהיה להם מעון חללי דם ישראל ושביה ששבו מהם ע"כ ואח"כ כתב פי' על גרסא זו וז"ל זאת הפורענות שאמרתי שאשכיר חצי מדמו ושחרבי תאכל מבשרו הוא מפני עון החלל לא בעבור עון של חללי דם שהרגו מישראל ומפני עון השביה ששבו מהם ופי' מדם חלל כמו הפוך ואמר מחללי דם מפני שהעון שעשו הוא בעבור הדם עכ"ל ונ"ל שראוי להיות מפני שהעון שעשו הוא בעבור החלל ונשאלתי מאי בנייהו רצה לומר בין לשון גרסת ספרים שלנו לגרסת רבינו המזרחי למה שינה הגרסא שלנו ואומר אני שהבדל גדול יש ביניהם והאמת עם גרס' רבינו המזרחי ז"ל כי משמעו' כוונת דעת רש"י ז"ל משמע שהוא רוצה לפרש הכתוב שהכתוב בעצמו רוצה לפרש החטא שעשה האויב אשר בעבור אותו החטא רוצה הש"י להביא זאת הפורענות על האויב והפורענות הוא אשכיר חצי מדם וגו' זהו דעת רש"י ומעתה מבואר לפניך מה היה דוחקו של המזרחי להפך גרסת רש"י שלפנינו ואמר אחר כך על רש"י שרש"י פי' מדם חלל כמו הפוך כי מפני שהוצרך רש"י להוסיף מלת' מעון שפירושו מפני עון הוצרך ג"כ להפך בפירושו לשון הפסוק להקדים חלל קודם דם כי פי' חלל ר"ל מעשה ההריגה שעשה האויב הוא עון שעשה ואותו ההריגה היא שהיתה כוונתם להוציא דמן של ישראל בעבור אותו העון אביא עליהם זאת הפורענות וכן פירוש ושביה ששבו מהם ר"ל בעבור העון שעשו במעשה השביה ששבו מישראל אביא עליהם הפורענות ועתה כיון שהוצרך רש"י להוסיף בפירושו מלת מעון הוצרך גם כן להפך לשון הפסוק חלל קודם דם דלפי לשון הפסוק שמקדים דם והיה מלת מעון סמוך למלת דם לא היה לו עניין להבינו דמשמעותו הוא מפני העון שעשה הדם חלל וגו' כלומר הדם הוא שעשה את העון וזה אין לו ענין בפסוק לכך הקדים חלל וסמכו לעון ויהיה פירושו מפני עון מעשה ההריגה שעשה האויב להוציא דמן של ישראל כו' כי חלל פירושו שם דבר של הריגה לא שם תואר כי ימצא חלל בקרבך וגו' אבל בלשון הכתו' שמקדים דם לחלל על כרחך צריך אתה לפרשו מפני עון מעשה דם חלל וגו' וזה אין לו הבנה וגו' אם לא שהיית צריך לפרשו מפני העון שעשו אותם החללים אביא פורענות זה וזה ודאי שקר וכי מפני העון שעשו חללים רצה לומר ההרוגים הוא מביא פורענות על ההורגים אותם או מפני עון השבויים הוא מביא פורענות על השובים אותם בתמיה דאדרבה שהרי מצוה עשו בהריגתם ובשבייתם וזהו מה שסיים הרא"ם בדבריו לא בעבור עון של חללי דם שהרגו מישראל ולא מפני עון השבויים ששבו מהם דאדרבה מפני העון שעשה האויב במעשה ההריגה שעשה בישראל להוציא דמן ומפני העון שעשה האויב במעשה השביה ששבה מהם הוא מביא הפורענות עליו ואח"כ מבאר הרא"ם טעם גרסתו ואמר ופי' מדם חלל כמו הפך רצה לומר רש"י פי' הפסוק כאלו היה הפוך כדי לפרש שיובן כמו שפרשתי כי הגרסא שהיא בספרים שלנו אין לה פי' מובן ולא ענין נ"ל אבל גם בפי' הרא"ם בסיום דבריו שסיים בעבור הדם אינו נכון שראוי להיות בעבור חלל הדם רצה לומר בעבור מעשה ההריגה שהיא להוציא דם של ישראל:
פסוק נא
רש"י על אשר מריתם פי גרמתם למרות פי ע"כ יש רוצים להגיה בכאן מעלתם בי במקום מריתם פי מפני שקשה להם למה פרש"י כאן פסוק זה והוא כתוב לעיל בפרשת חקת גבי מיתת אהרן וכאן לא כתיב על אשר מריתם פי רק על אשר מעלתם בי ונ"ל שאין להגיה כלום ואין לשבש כל הספרים שבכל הדפוסים נמצאת הגרסא כן ובודאי בכוונה עשה רש"י כן שמה שלא פי' זה למעלה על פסוק זה במקומו בפרשת חוקת היינו משום דלעיל יש לפרש שעיקר עונש חטאם היה שימותו במדבר שאף על פי שעדיין לא הגיע זמן מיתת הטבעית שלהם ענש אותם שימותו קודם זמנם מחמת שחטאו לפני ית' והכי קאמר לו הקב"ה למשה שיאסף אהרן אל עמיו וגו' על אשר אתם בעצמיכם מריתם פי ולא קיימתם ציווי שאמרתי ודברתם אל הסלע וגו' אבל כאן שהוצרך לפרש על כאשר מת אהרן אחיך שלשון כאשר משמ' באותה מיתה שראית וחמדת אותה כו' רצה לומר מפני שראית שאהרן מת מיתת נשיקה שקלה כל כך בלא שום צער מיתה עד שחמדת אותה לכך תמות גם כן אתה באותה מיתת נשיקה וקלה קשה לרש"י אם היתה המיתה שלהם בכלל עונשם על חטאם שימותו קודם זמנם אין הדעת נותן שמיתת עונש תהיה בנשיקה כ"כ וא"כ למה אמר למעלה על אשר מריתם פי דמשמע שיאסף על אשר מריתם פי לכך מפרש דפי' על אשר מריתם פי אינו רצה לומר שהם בעצמם מרו ועצבו את רוח קדשו במה שעברו על ציווייו ומחמת זה נקנס עליהם מיתה דודאי חטאם ששינו בציווי ודברתם וגומר והם הכוהו לא היה ראוי לעונש גדול כל כך שימותו בלא זמנם כי טעות ושגגה היה בידם שהרי הם דברו אל סלע אחר ולא הוציא מים אז אמרו שצריך להכותו כו' כמו שפי' רש"י בפרשת חקת והמיתה לא היתה בכלל העונש כמו שפירשתי לעיל בפרשת פנחס גבי מה שהביא רש"י פסוק על אשר לא קדשתם שם ופרשו שם שלא במקומו שהרי מקומו הוא בכאן ומוכח שם שלא מתו אהרן ומשה קודם זמנם אלא מיתת טבעם מתו ולא בעונש חטא מתו כמו שפירשתי שם וכיון שמיתתם היתה טבעית ולא בעונש חטא אתי שפיר שלגודל מעלתם וחסידותם מתו מיתת נשיקה וקלה כל כך לכך חזר רש"י לפרש כאן פסוק דעל אשר מריתם דמשמע שמיתתם היתה מחמת שהם מרו ועצבו את רוח קדשו ית' ומפרש שאין פי' אשר מריתם פי שהם עצמם מרו פיו אלא שגרמתם למרות פי וכן פי' על אשר לא קדשתם גרמתם לי שלא אתקדש כו' ולא שהם עצמם מרו כו' ועל חטא הגרם לא היה העונש שלהם עונש מיתה רק שלא יביאו את ישראל לארץ בתורת מנהיגים כמו שאבאר בסוף דברי אלו בע"ה רק צריך אני לפרש לך תחלה למה לא פרש"י ג"כ כאן פסוק דעל אשר מעלתם בי שפירושו שגרמתם למעול בי ואומר אני דאדרבה נ"ל שזהו סיוע לכל מה שאמרתי וזה שכבר ידעת שאין עיקר לשון מעילה נופל אלא על שוגג כמו שאמר בפרשת ויקרא נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה וגו' ופרש"י שם אין מעילה בכל מקום אלא שינוי ע"כ ולשון מרי נופל על הממרה במזיר ובכוונתו להקניט כעניין שנ' ממרים הייתם וגו' לפיכך כאן שאמר הכתוב כאשר מת אהרן אחיך וגו' ורמז שמת מיתה קלה בנשיקה סבירה ליה לרש"י דעל אשר מעלתם בי אינו נתינת טעם למיתתם שמיתתם ודאי היתה מיתה טבעית ועל אשר מעלתם יהיה נתינת טעם למה שמתו מיתת נשיקה בלא צער ואמר שמה שעברתם על הציווי של ודברתם אל הסלע אינו חטא גמור אלא מעילה בעלמא בשוגג וטעות ואין ראוי שתסבלו מחמת זה צער מיתה רק עונש אחר וזה פשוט בעיני רש"י ואין צריך לפרש ואחר כך אמר על אשר לא קדשתם גרמתם לי שלא אתקדש כו' רצה לומר שהוא נתינת טעם למה שלא הוסיף ימים על ימיהם כדי שיהיו עוד מנהיגי' ויביאו את בני ישראל לארץ ישראל שזה ודאי משום עונש הוא לכך פי' על אשר גרמתם לי שלא אתקרש כו' כמו שפי' על אשר מריתם פי שהוא גם כן טעם לשלא יביאו את הקהל אל הארץ וגו' ומעתה נתבאר בפי' שלא היתה מיתת משה ואהרן עונש בחטא מי מריבה אלא העונש היה שלא יביאו את בני ישראל בתורת מנהיגות ומעתה יהיה פירוש הפסוק בפרשת חקת שאמר יאסף אהרן אל עמיו וגו' על אשר מריתם פי וגו' האי על אשר מריתם פי אינו נתינת טעם ליאסף אהרן אל עמיו רק הוא נתינת טעם לכי לא יבא וגו' למה לא יבא על אשר מריתם פי אבל יאסף אהרן אל עמיו באנפי נפשיה קאי וה"פ יאסף אהרן אל עמיו רצה לומר הגיע זמני הטבעים שיאסף אל עמיו וכי לא יבא וגו' הוא דבק עם על אשר מריתם פי' וגו' ויראה לי שזה הוא מדה כנגד מדה ממש שמפני שהם היו מנהיגיהם ומלמדיהם של ישראל להועיל מוטל עליהם שילמדו ליראה את ה' ולקדש שמו ית' ועתה שהיו הם הסבה שימרו ישראל את פי השם ולא יקדשו שמו מכאן והלאה ראויים הם לעונש זה שהם לא יהיו עוד מנהיגים ואע"פ שגם גרם הזה היה ע"י טעות ושגגה כמו שאמרתי גבי עונש המיתה לא דמי דשאני עונש חילול השם משאר עונשים שכיון שגרמו למרות את פי הש"י ושלא לקדש שמו ית' יביא זה גם כן לידי חילול השם וכבר אמרו חכמינו ז"ל אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם כלומר דגבי חילול השם ית' דין השוגג והמזיד דין אחד להם ואין להקשות לפי מה שאמרתי שעונשם לא היה אלא שלא יהיו עוד מנהיגיהם ומיתתם היתה מיתה טבעית ומצד זכותם היו ראויין להוסיף להם ימים על ימיהם למה לא הועיל כל תפילותיו והפצרותיו של משה שיבא אל הארץ ויראה אותה ושיקיים המצות שנוהגים בארץ למה לא נתן מנהיג אחר לישראל ומשה ישאר בחיים ויבא אל הארץ כאחד משאר העם מישראל או יהיה נשיא לשבט לוי יראה לי שזה תלוי בזה שהשם ית' שהוא היוצר כל והוא יתברך צופה כל הנסתרים והוא חפץ ביקרו של משה טבע האנושי וידוע דאף על גב שמשה התפלל על זה לכשיראה משה מנהיג אחר לישראל שהוא יהיה אחד מתלמידיו ולא הגיע לחצי מדרגתו של משה והוא ישב בתוך עמו כאחד מהם כפוף לאותו מנהיג ודאי יצטער בלבו על זה לא מצד קנאתו בו רק שטבע האנושי כן נותן ואם יניחהו בחיים ולא יבא אל הארץ כ"ש שיהיה צערו גדול יותר מזה לכך אמר הש"י דטבא לי' עבדי לי' כי טוב לו מותו וימות בנשיק' כל כך בלא צער מיתה כלל ויתענג בתענוג הגדול שאין לו שיעור הצפון לו בע"ה מכל חיי העולם הזה כי שכרו הרבה מאד ואינו צריך לשכר קיום מצות א"י ואף גם זאת אעשה לו למלאות רצונו שיראה את הארץ ואמר לו כי מנגד תראה את הארץ וגו' נ"ל:
סליק פרשת האזינו
פרק לג
פסוק יב
רש"י חופף עליו כל היום לעולם ע"כ פי' אילו הוה כתיב כל יום הוי משמעו לשון בינוני כלומר בכל יום השכינה היא חופפת עליו ולא הוי משמע לעתיד אלא שבזמנו היה כן שנגלית השכינה עליו בכל יום ולא הוי ידעינן גם כן אם רצה לומר בכל יום פעם אחת או שתים או זמן רב או זמן קצר אבל עכשיו דכתיב כל היום משמע והוא כל הימים שזהו פירושו תמיד ואפילו לעתיד כלומר לעולם דהיינו משנבחרה ירושלים לא שרתה שכינה במקום אחר וגם לא תשרה בשום מקום אחר גם לעתיד לבא אלא בירושלים שתבנה במהרה בימינו:
פסוק יט
רש"י עמים הר יקראו *) {מה שפירש המחבר ז"ל הפסוק עמים הר יקראו באחרונה עיין בהקדמה ושם יבואר.} עמים של שבטי ישראל הר יקראו להר המוריה יאספו כל אסיפה ע"י קריאה היא ושם יזבחו ברגלים זבחי צדק ע"כ כתב הרא"ם וז"ל אינו יודע מה ענין אסיפת השבטים אל הר המוריה בתוך ברכתו של יששכר וזבלון עכ"ל ואני אומר דלא דק דעניין רב יש להם זה עם זה ואדרבה עיקר אסיפת השבטים להר המוריה לזבוח זבחי צדק ברגלים היא באה על ידי שבטי יששכר וזבלון שע"י שהיה זבלון עוסק בפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר הי' להם לבני יששכר פנאי לישב ולעסוק בתורה ונעשו חכמים גדולים עד שנאמר עליהם ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים ואמרו חכמי' ז"ל שהיו יודעים לעבר השנים ולקבוע מועדים וכבר ידעת שאין קובעין חדשים ואין מעברין השנים אלא סנהדרין שבירושלים ואותן סנהדרין היו רובן מבני יששכר כמו שכתב רש"י בפירש בסמוך ראשיהם מאתים ראשי סנהדרין שהיו מבני יששכר היו עוסקין בכך ועל פי עתיהם ועבוריהם עמים של שבטי ישראל הר יקראו להר המוריה יאספו כו' וא"כ ע"כ היו אותם יודעי הבינה צריכין להיות תמיד ואפי' לדור שם בירושלים לעבר השנים ולקבוע חדשים וגם כשיאספו שם השבטים במועדים היו שומעין התורה מפיהם וזובחין זבחי צדק על פי הוראתם וא"כ אין לך מקום בכל ברכת השבטים ששייך לברך ברכה זו של אסיפת השבטים לירושלים במועדות אלא בתוך ברכתו של יששכר וזבלון שהרי הם היו עיקר הסיבה של אסיפה זו נ"ל:
פסוק כד
רש"י ד"א יהי רצוי אחיו שהיו בנותיו נאות כו' שמעתי מקשין והא אמר רש"י לעיל גבי ברוך מבנים אשר שראה בספרי אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר ואמר רש"י עליו ואיני יודע כיצד ע"כ ולמה לא מפרש את הספרי שנתברך בבנות נאות כו' אבל אומר אני שאין זו קושיא דאם כן ברוך מבנות אשר מבעי ליה דבנים זכרים משמע:
סליק פרשת וזאת הברכה
תם ונשלם שבח לבורא עולם.
סוף הספר