אור ברסלב

לבוש האורה· הרב מרדכי יפה

במדבר

ספר ויקרא

פרק א

פסוק א

רש"י מתוך חבתן לפניו מנאן כו' מקשין מה קשה לרש"י כאן שפי' זה כאן שעדיין לא הוזכר המנין בסמוך גבי שאו את ראש וגו' היה לו לפרש זה ואני שמעתי מר"ש לוריא ז"ל דק' לרש"י למה כתב התורה כאן שהיה דיבור זה באחד לחדש כו' יותר מכל דיבורי' שבתורה שלא כתב באיזה יום היו ומשני שהרי מתוך חיבתן מנאן כו' וכיון שהיה דיבור זה מתוך חיבת שריית השכינה ביניהם כתב נמי באיזה יום היה כדרך חתן שכותב כתובה לכלתו שכותב באיזה יום ובאיזה חדש ובאיזה שנה כו':

פסוק יח

רש"י ויתילדו על משפחותם הביאו ספרי יחוסיהם כו' פי' לא שהיו מתיחסים כל אחד על פה שהאמינו לכל אחד שבא ואמר אני ממשפחה זו ומשבט זה דודאי לאו כל כמיניה דכל אחד לומ' כך בלא ראייה שאין זה סברא לומר כן שיתיחס כל אחד על כל שבט שירצה לכך אמר רש"י שהוצרך כל אחד להביא ספר יחוסן כו' ועדות וראייה לדבריו:

פרק ב

פסוק יז

רש"י ונסע אהל מועד יען כי ראיתי הרבה משתבשים בדעת רש"י במסע הדגלים עם מסע האוהל מועד אחוה דעתי בפירושי ראשונה מה שפירש בפרשת במדבר ונסע אהל מועד אחר שני הדגלים הללו ר"ל בני גרשון ומררי הנושאים האהל מועד וכל כליו גם הדברים המקודשים שהיו במשא בני קהת כולם נסעו אחר שני הדגלים הללו קודם שני הדגלים האחרונים וזהו שכתב כאן בתוך המחנות ר"ל באמצע כל המחנות אלא שהלוים עצמם היו מחולקים והלכו מרוחקים זה מזה דהיינו גרשון ומררי נושאי האהל מועד הלכו עם שנים הדגלים הראשונים מיד ובני קהת נושאי הדברים המקודשים הלכו עם שנים הדגלים האחרונים והיה ריוח בין בני גרשון ומררי ובין בני קהת מרחק רב כדי שיוכלו בני גרשון ומררי נושאי אהל מועד להקימו טרם בא בני קהת כמו שפרש"י בפ' בהעלותך על והקימו את המשכן ופירוש הפסוקים במסע הדגלים כך הוא כשתקעו הכהנים בראשונה נסע דגל מחנה יהודה ובלי ספק שהו מלתקוע שנית שעה או שתים עד שהכינו עצמם דגל יהודה להלוך והלכו ואח"כ תקעו הלוים שנית הכינו עצמם דגל ראובן להלוך וב"כ וב"כ מיד אחר התקיעה הראשונה נכנס אהרן ובניו ופרקו את הפרוכת וכסו בה את הארון וגו' ואח"כ באו בני גרשון ומררי והיו פורקין את המשכן וטוענין בעגלות אבל עדיין לא הלכו עד שהלכו דגל מחנה ראובן ואז הלכו הם מיד אחריהם ונשארו הארון וכלי הקדש של משא בני קהת עומדים מכוסים נתונים על המוטות ואח"כ הוצרכו הכהנים לחזור ולתקוע כדי שילכו דגל מחנה אפרים והוצרכו להמתין עוד שעה או שתים עד שהיו דגל אפרים מכינים עצמם להליכה ומיד כשהלכו בני אפרים תקעו הכהנים עוד פעם אחת כדי שילכו דגל מחנה דן המאסף וגו' ומיד אחר אותה התקיעה הלכו בני קהת עם הדברים המקודשים עם דגל מחנה אפרים שבאו סמוך להם אחר שהכינו עצמם להליכה שהרי היו מרוחקים מהם כאורך מיל ועכשיו באו להם והלכו יחד נמצא שבין בני גרשון ומררי ובני קהת היה מרחק רב בהליכתן שהרי גרשון ומררי הלכו מיד עם הדגלים הראשונים ובני קהת המתינו ולא הלכו עד שתקעו הכהנים עוד שני פעמים כדי שילכו שני הדגלים האחרונים וזה שפרש"י בפרש' בהעלותך על והקימו את המשכן בני גרשון ובני מררי שהיו קודמים להם מסע שני דגלים ר"ל מרחק המסע שהיו הולכין כבר השני דגלים הראשונים ומה שפרש"י בדיבור של פ' והורד המשכן כיון שנוסע כו' וסיים דבריו ואח"כ ונסעו הקהתים הטועים נקדו ופסקו הדיבור כן אבל טעות הוא בידם כי סוף הדיבור הוא ואחר כך נסעו ור"ל ואח"כ נסעו בני גרשון ובני מררי ומה שאמ' אח"כ הקהתים נושאי המקדש דיבור בפני עצמו הוא וקאי על הפסוק השני המתחיל ונסעו הקהתים נושאי המקדש כו' עוד טועים בדברי רש"י שפירש בפ' במדבר על פסוק ואת מיתריו לכל עבודתו מיתריו של משכן ולא של חצר והם מבינים שדעת רש"י במה שאמר ולא של חצר ר"ל מיתריו של האהל והמשכן היו במשמר בני גרשון אבל המיתרים של קלעי החצר לא היו במשמרתם וטועים הם בדברי ר' אלי' מזרחי שכתב כי מיתרי החצר במשמרת בני מררי ומביני' אותו ג"כ שר"ל מיתרי קלעי החצר ומקשין אח"כ ואומרים דברי רש"י סותרים זה את זה שבפרשת נשא כתב על פסוק ויתידותם ומיתריהם של עמודים שהרי יתידות ומיתרי הקלעים במשא בני גרשון היו כו' אבל טועים הם בדברי רש"י שמה שאמר בפ' במדבר ולא של חצר אינו ר"ל דמיתרי' של קלעי חצר לא היו במשמרת בני גרשון דודאי היו מיתרי של קלעי החצר במשמרת בני גרשון כמו שפירש בפרשת נשא ומה שאמר כאן ולא של חצר הכי פירושו כינוי של מיתריו שאמר הכתוב במשא בני גרשון שהוא לשון יחיד לא קאי אלא על מיתרי המשכן לבדו או על מיתרי האהל לבדו כלומר על כל אחד מהם אבל לא קאי על מיתרי הקלעים ג"כ לבדם דא"כ ואת מיתריהם מבעי ליה לשון רבים דהא קלעי לשון רבים הוא וכמו שאמר בפ' נשא על עמודי החצר ומיתריהם דקאי ומיתריהם על עמודי שהוא לשון רבים ואח"כ אמר רש"י אבל לא קאי כינוי היחיד על מלת החצר שיכול ג"כ לומר עליו ומיתריו כמו שכתב הרא"ם א"כ היינו צריכים לפרש מיתריו של עמודי החצר שהם עיקר החצר וזה לא יכול להיות שהרי מיתרים של העמודים היו במשא בני מררי ועל זה כתב הרא"ם ופי' כי מיתרי החצר משמר' בני מררי הם כו' ור"ל מיתרי עמודי החצר דוק נ"ל:

פסוק כ

רש"י ועליו מטה מנשה כתרגומו ודסמיכין עלוהי ע"כ הא דלא פירש רש"י זה לעיל גבי והחונים עליו מטה יששכר וגו' וכן השאר עליו הכתובים למעלה שכולן פירושן כתרגומו סמיכין עלוהי נ"ל משום דעליו דכתיב גבי והחונים עליו פשיטא דפירושו סמיכין עלוהי דליכא לפרש שחונה למעלה ממנו כגון על גבי הר שהרי במדבר היו שהיא כולה שוה אבל כאן דכתיב סתם ועליו ולא כתיב והחונים סד"א ועליו פירושו ועליו למעלה ממנו כלומר דנשיא מטה מנשה יש לו מעלה וחשיבות על מטה אפרים ונשיא שלו והא דחשיב ליה קודם ממנו משום ברכתו דכתיב וישם את אפרים לפני מנשה לכך הוצרך לפרש ועליו כתרגומו ודסמיכין עלוהי וכ"ת אימא ה"נ שהוא לשון חשיבות א"א לומר כן דהא כתיב אחריו ומטה בנימן ונשיא וגו' ועל כרחך פירושו ועליו מטה בנימן דקאי ומטה בנימן על ועליו דכתיב גבי מנשה כאלו כתיב ועליו מטה מנשה ועליו מטה בנימן וגו' והתם ליכא לפרשו לשון מעלה דא"כ למה לא חשבו מקודם לכך פירש דפירושו ודסמיכין עלוהי:

פרק ג

פסוק לט

רש"י אשר פקד משה ואהרן נקוד על אהרן לומר שלא היה במנין הלוים ע"כ כחב הרא"ם לכאור' משמע דהאי שלא היה במנין הלוים דקאמר פירושו שלא היה אהרן מתעסק במנין הלוים אלא משה לבדו דקרא דאשר פקד משה ואהרן במונין קמיירי ולא בנמנין וננקד אהרן ללמד שאעפ"י שכתב אשר פקד משה ואהרן דמשמע ששניהם נתעסקו במנין לא היה רק משה לבדו אלא שדרך הכתוב הוא שמפני שהיו שניהם יחד עסוקין במנין שאר כל השבטים דכתיב כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם אתה ואהרן כתב גם במנין הלוים כך ע"כ ולא ידעתי מאי קאמר שמפני שהיו שניהם יחד עסוקין במנין שאר השבטים כתבו ג"כ כאן כן וא"כ ק' למה לא כתב ג"כ אשר פקד משה ואהרן וכל נשיאי ישראל שהרי גם הם היו בכלל המונין שאר השבטים עוד כתב הרא"ם וז"ל ובקצת נוסחאות של רש"י בפרשה הזאת כתיב נקוד על אהרן שלא היה נמנה עם הלוים וא"כ לא אדע היאך דרשו מהנקודה שעל אהרן שלא נמנה עמהן והא קרא דאשר פקד משה ואהרן במונין קמיירי קאי במונין וקא ממעט נמנין והלא דרך כל המדרשות שדרשו על הנקודת אינו אלא למעט מה שמורה עליו הכתוב לומר שאינן כפי הוראתן ממש עכ"ל גם בכאן נ"ל דליכא הוכחה כלל דלעולם אימא לך דגרס שלא היה אהרן נמנה עמהן אמיתי היא וגם הלשון שכתוב בגרס' ספרי' שלנו שלא היה אהרן במנין הלוים ג"כ ה"פ שלא היה אהרן במנין השנים ועשרים אלף של הלוים דהיינו מן הנמנין ומה שהקשה קאי במונין וקא ממעט נמנין כו' אינו קושיא כלל דהכי פירושו דקרא כל פקודי הלוים שהם הנמנין אשר פקד משה ואהרן ומשמע שהם היו ג"כ מן הנמנין תוך הכ"ב אלף שהרי הם ג"כ היו מבני לוי ונופל עליהם לומר שהם בכלל פקודי הלוים היו כך וכך לכך נקוד על אהרן לומר שהוא לא היה בתוך מנין הכ"ב אלף אע"ג שמשה היה בתוכם שהוא היו ג"כ מן הנמנין אהרן אעפ"י שגם הוא היה מבני לוי לא היה בתוך מספר הכ"ב אלף הנמנין מפני שהוא היה תחל' יחוס של הכהני' לכך נקד עליו לומר דלשון דכל פקודי הלוים שפרושו הנמנין לא קאי עליו ואין כאן קושיא קאי במונין וממעט נמנין דאדרבה קאי בנמנין והנקודה מורה למעט עליו שאינו כפי הוראתו ממש דקאי על פקודי נ"ל:

פסוק נ

רש"י מאת בכור וגו' אמר כיצד אעשה בכור שאומר לו תן חמשת שקלי' יאמר לי אני מפדויי הלוים כו' עד אמר להם באו וטלו פתקיכם לפי הגורל ע"כ מקשין העול' שהרי גם על גורל זה של הפתקין יש לפקפק שכל אחד יאמר אני אטול ראשון מן הקלפי שאז יש לו כ"ב אלף פתקין בן לוי שהם רובא ורובא דרובא כנגד רע"ג פתקין של חמשא שקלים וקרוב לודאי שיזדמן לידו פתק של בן לוי וכן השני וכן השלישי וכן כול' עד שיתמעטו הפתקין של בן לוי ונ"ל דכדי ליישב זאת הקושיא סיים רש"י דבריו ואמר באו וטלו פתקיכם לפי הגורל ור"ל שבתחלה היו מטילין גורל ביניהם מי יטול תחלה פתקו מן הקלפי ואפשר לי לומר שאותו הגורל היה כמו שהיו עושין הפייסות במקדש שכן שנינו ריש פ"ב דיומא הממונה אומר להן הצביעו פי' רש"י הוציאו אצבעותיכם כל אחד יראה אצבעו כדמפרש לקמן ב"פ מקיפין ועומדין בעגולה ובא הממונה ונוטל מצנפת מעל ראש של אחד מהם וממנו הפייס מתחיל למנות ומוציא כל אחד ואחד אצבעו למנין ומונין האצבעות והממונה אומר כל שהמנין כלה בו הוא זוכה ומוציא מפיו מנין מאה או ששים או הרבה יותר משהיו שם הכהנים ומתחיל למנות מזה שנטל מראשו המצנפת וסובב והולך ומונה וחוזר חלילה עד סוף המנין עכ"ל רש"י שם ונ"ל דה"נ היו עושין כן היו כותבין כל הכ"ב אלפים ורג"ע לוים על נייר אחד זה אחר זה במספר א'ב'ג'ד' וכן כולם בלא ידיעת הממונה שלא ידע מי הם הראשונים או האחרונים ויבא לידי חשד ואח"כ חזרו ונתערבו ובאו כולם בעגולה סביב הממונה והממונה נוטל מראש אחד מהם המצנפת והזכיר הממונה סך מאה או ששים או יותר מכ"ב אלף ורג"ע והיו מתחילין למנות מזה שנטל מראשו המצנפת ואותו שכלה בו המנין היה מתחיל ונוטל בראשונה פתקו מן הקלפי ואח"כ נוטלי' השאר כמו שהיו כתובין זה אחר זה כסדרן בנייר שהיו כתובין בו כולם וזהו שסיים רש"י דבריו באו וטלו פתקיכם לפי הגורל ור"ל לפי הפייס שעשו כמו שאמרתי ואין להקשות למה לי הפתקים יעשו הכל על פי הפייס ואותו שכלה בו המנין יתן חמשת שקלים וכן יעשו רג"ע פעמים כמו שהיו העודפים דאין זה קושיא חדא דהפייס הזה אינו ברור כ"כ לסמוך עליו רג"ע פעמים זה אחר זה מפני שיכולין לבא בו לידי רמאות כדתנן שם בסיפא ואין מוציאין אגודל במקדש ופי' רש"י מפני הרמאין כשיקרב המנין לכלות ויביט למי יכלה יוציא זה העומד לפניו שתי אצבעות כדי שימנה כשני בני אדם וימהר המנין לכלות בו והממונה לא יבין לפי שאדם יכול להרחיק אגודל מן האצבע הרבה ונראין כאצבעים שני בני אדם עכ"ל ואם כן הכי נמי אם היו עושין כן רע"ג פעמי' היו יכולין לבא לידי רמאות ובלבול בפייס מה שאין לחוש כן בגורל על ידי פתקין ועוד הפייס רע"ג פעמים על ידי האצבעות יש בו טורח גדול יותר מבגורל על ידי פתקין שהוא דבר נקל מאד נ"ל ומה שהיו עושין הפייס על ידי אצבעות ולא במספר גלגלותם ממש משום שלא ישלוט בהם עין הרע מה שאין שייך באצבעות נ"ל:

פרק ד

פסוק ב

רש"י נשא את ראש בני קהת מנה מהם את הראוים לעבודה כו' פי' קשה לרש"י שהרי כבר מנה אותם למעלה ולמה יצוה למנותם שנית ומתרץ כאן צוה שימנה מהם את הראוים לעבודה ומה שדקדק כאן הרא"ם בסדר המניינים אינו מן הצורך לפי זה עיין שם:

פסוק י

רש"י אל מכסה עור תחש כמין מרצוף פי' מדכתיב אל מכסה עור תחש פירושו שיש לו תוך והוא כמין מרצוף אבל שאר כיסוי עור תחש הנאמרים בפרשה לא היו אלא כמין מפה פרושה עליהם:

סליק פרשת במדבר.

פרק ה

פסוק יב

רש"י ומהו המעל ושכב איש אותה ע"כ וכתב הרא"ם כאלו אמר ומעלה בו מעל ששכב איש אותה ואין זה לומר ששכב איש אותה לפי האמת אלא שנעלם מעיני אישה שאם כן יחוייב מזה שאם לא היה האמת ששכב איש אותה אלא שבעל חשד אותה לא ינהוג בה כל האמור בפרשה פי' וזה אינו אמת שהרי משקין אותה עכ"פ אחר שקנא בה בעלה ואין ידוע אם שכב איש אותה אם לא כמו שסיים הפרשה ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע שעל ידי ההשקאה נודע אם שכב איש אותה אם לא ואדרבה אם נודע אפי' לב"ד ולא לבעלה קודם ההשקאה ששכב איש אותה אין משקין אותה והרא"ם קיצר בלשונו כאן ואח"כ כתב וסדר המקראות כן הוא איש איש כי תשטה אשתו ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ונסתרה כשיעור טומאה בין מעלה בו מעל ששכב איש אותה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה בין לא שכב איש אותה שכבת זרע והיא לא נטמאה והביא האיש את אשתו וגו' עכ"ל ואיני יודע מי הכריחו לסרס המקרא כדי להסביר פשט הענין ואין אנו צריכין לזה אלא רק כשנוסיף שי"ן במקום וי"ו ומעלה בו מעל ובמקום וי"ו דונסתרה יבא הכל על פשוטו בלא סירוס לשון המקרא וה"פ איש איש כי תשטה אשתו פי' תֵט מדרכי הצניעות ותחשד בעיניו ומהו החשד שמעלה בו מעל ומהו חשד המעילה שמעלה בו ששכב איש אותה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה שנסתרה והיא נטמאה ועד אין בה והיא לא נתפשה כל זה היא נחשדת בעיניו ועבר עליו רוח קנאה שהתרה בה קודם שנסתרה ויאמר הכתוב בין שקנא בה והאמת הוא שנטמאה אבל לא נודע לשום אדם בין שעבר עליו רוח קנאה שקנאה בה קודם סתירה אבל האמת הוא שהיא לא נטמאה והביא האיש את אשתו וגו' ואע"פ שהרבה דינים יוצאים מלשון החשד אשר ודאי לא עליהם כיון הבעל כתב הכתוב החשד בלשון זה שאם היה האמת שנטמאה הוה דינא כך וכך כגון מה שדרשו מונעלם מעיני וגו' ומועד אין בה נ"ל:

פסוק יג

רש"י ה"ג ברש"י איש אותה שכבת זרע שכיבתה פוסלת אותה ואין שכיבת אחרת פוסל אותה כשתי אחיות ולא גרסינן כמעשה שתי אחיות שהיו דומות זו לזו וה"פ שכיבת עצמה כשהיא עצמה זינתה במזיד פסולה היא לבעלה דטומאה כתיב בה ואין שכיבת אחרת פוסלת אותה מבעלה כגון שתי אחיות וזינתה אחותה עם בעלה לא אמרינן שזנות אחותה עם בעלה תפסל בעלה עליה גם כן דנימא ק"ו הוא דמה כשהיא עברה על איזור הבא עליה מחמת שנתקדשה לבעלה שהוא איסו' אשת איש שיש בו קולא שהרי יכול להתירה אפי' בחייו על ידי גט אפ"ה נאסרה לבעלה כשעבר בעלה על איסור שנאסר לו מחמת שקידש אותה כגון שבא על אחותה וה"ה שאר עריות הבאים לו מחמתה כגון אמה ובתה שהם אסורים עליו איסור עולם שאפי' גירשה אינן ניתרת לו שגם אחותה אינה ניתרת לו כל ימי חייה אפי' נתגרשה היא אינו דין שיאסר הוא עליה על זה אמר ת"ל אותה שכיבתה פוסלת אותה ואין שכיבת אחרת פוסלת אותה מבעלה והכי איתא פרק האשה רבה אבל מעשה דשתי אחיות שהיו דומות זו לזו הוא ענין אחר:

בא"ד רש"י ועד אין בה הא אם יש בה אפי' עד אחד שאמר נטמאת לא היתה שותה ע"כ כתב הרג"א וז"ל אף על גב דק"ל דבכל מקום שנאמ' עד פירושו שנים עד שיפרט הכתוב לומר אחד כדילפינן מלא יקום עד אחד באיש וגו' כאן הוא כאלו כתב אצלו אחד דאי איירי בשנים פי' ולמידק הא יש כאן שנים אינה שותה פשיטא שאם שני עדים יש כאן שאינה שותה פי' שהרי משביעין אותה כשמשקין אותה אם זינתה וכיון שיש שני עדים שזינתה היאך משביעין אותה הרי ודאי זינתה ואם בא לומר שנים אין כאן אבל אחד יש כאן ואפ"ה שותה זה פשיטא דבלאו קרא בודאי עד אחד לאו כלום הוא לכך הוי כאלו כתב בפי' ועד אחד אין בה עכ"ל ולא דק דהיאך קאמר פשיטא דבלאו קרא בודאי עד אחד לאו כלום הוא חדא דהא האמת הוא כך שעד אחד בכאן הוא אוסרה על בעלה דלא דמי לשאר עד אחד כיון שהיה כאן קינוי וסתירה והיאך קאמר הוא פשיטא דעד אחד בכאן לאו כלום הוא ועוד הא ק"ל דעד אחד בדיני ממונות קם לשבועה דלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת הוא דלא קם אבל קם הוא לשבוע' וא"כ ה"נ נימא לעולם אימא לך שבא לומר שנים אין כאן אבל אחד יש כאן וכיון שיש כאן עד אחד משקין אותה ומשביעין אותה נגד העד אם זינתה אם לא אבל אם אין כאן אפי' עד אחד אין משקין אותה ואין משביעין אותה כלל כמו שהוא הדין מן התורה גבי דיני ממונות אלא מחוורתה כמו שפי' הרא"ם ושיעור חיבור הכתוב לפי פשוטו כן הוא איש איש כי תשטה אשתו וגו' שיכנס בה רוח שטות שתזנה ומעלה מעל באישה ואין שייך לומר שטות ומעילה בבעל אלא כשזינתה במזיד אלא שנעלם הדבר מעיני אישה והעלמה ר"ל שאין כאן עדים אבל ידוע הוא שכבר קודם לכן עבר עליו רוח קנאה וקנא וגו' וגם ידוע שנסתרה ואין ידיעה ברורה אלא על פי שנים עדים והביא האיש את אשתו וגו' והשקה אותה ולפי שרצה הכתוב לומר דכל דיני השקאה אינם אלא כשאין עדים כלל על הטומאה אבל כשיש כאן עד אחד על הטומאה אחר קינוי וסתירה בעדים נאסרה על בעלה על פי העד האחד כתב באמצע הענין ועד אין בה והיא לא נתפשה דהאי ולא נתפשה מיותר הוא דהא ודאי דמיירי במזידה ולא בנתפשה דהא כבר כתב תשטה ומעלה בו מעל וגו' אלא על כרחך לומר דחידוש אתא לאשמועינן לעשות בלא השקאה ולומר ועד אין בה ר"ל עדים שנים אין בה בטומאה דסתם עד בתורה שנים הוא ומשמע הא יש בה עד אחד אין לה דין השקאה האמור בפרשה דהא לא נתפשה כלומר דהא מזידה היא והואיל וכבר קנא לה בשנים ונסתרה בשנים ויש כאן עד אחד בטומאה הרי רגלים הרבה יש לדבר ואין ראוי להשביעה ולהשקותה אלא לסמוך על העד לאוסר' על בעלה וכל זה משתמע מיתורא דוהיא לא נתפשה וזו היא כוונת הרא"ם אלא שקצר:

בא"ד רש"י ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים לסתירה ע"כ פי' ועד אין בה שנים בטומאה אלא עד אחד אבל יש שני עדים לסתירה כלומר לטומאה סגי באחד לאוסרה על בעלה והוא שיש שני עדים לסתירה והקשה הרא"ם והא לא אתי לא כר' אליעזר ולא כר' יהושע דאי כר' יהושע האי מיעוטא דבה למעט קינוי וסתירה הוא ולא סתירה לבדה ואי כר' אליעזר למעט קינוי לחודיה הוא ולא למעט סתירה עכ"ל ונ"ל דאינה קושיא דרש"י הולך לפי שיטתו בכל מקום שהוא מפרש פשטיה דקרא ופשטיה דקרא הכא משמע דועד אין בה קאי אוהיא נטמאה דסמיך ליה ולא אונסתרה דקודם לו אעפ"י שהוזכר בפסוק זה אבל קינוי שלא הוזכר בפסוק זה כלל פשיטא דועד אין בה ממעטו לא היה רש"י צריך לזוכרו ופירושו דקרא הכי הוא ועד אין בה שנים בטומאה אבל יש בה עד אחד בטומאה ואוסרה על בעלה ודוקא בטומאה סגי בעד אחד הואיל והיו בה קינוי וסתירה אבל הקינוי והסתירה צריכין ב' עדים ואז הם מועילים לעד אחד שתיאסר על בעלה וס"ל לרש"י כר' יהושע ולא הוצרך להזכיר קינוי דכ"ש הוא דאפי' מה שהוזכר בפסוק זה אלא שהוא רחוק ממנו ממועט כ"ש מה שלא הוזכר בפסוק זה:

פסוק טו

רש"י כי מנחת קנאות הוא הקמח הזה קמח לשון זכר ע"כ וה"ה דטעם זה קאי ג"כ על לא יצוק עליו ולא יתן עליו דמלת עליו שהוא לשון זכר קאי ג"כ אקמח אלא שרש"י פירשו על כולם יחד:

פסוק יח

רש"י לפני ה' בשער נקנור כו' מה שפרש"י ופרע ראש האשה קודם לפני ה' והוא מוקדם בפסוק משום דקודם ופרע וגו' יש לפרש לפני ה' יותר מבפנים אבל אחר שפי' ופרע ראש האשה שהוא כדי לבזותה ואין בזיון אלא במקום שרבים מצוים שם לכך אמר ודאי הוא שער נקנור שהוא דרך כל הנכנסים:

פסוק יט

רש"י והשביע אותה וגו' ומה היא השבועה אם לא שכב הנקי הא אם שכב חנקי כו' ופרש"י בגמרא מדכתיב הנקי בלא יו"ד דרשינן ביה נמי חנקי מלשון חנק וקאי אואת כי שטית דבתריה כלומר הקרי קאי למעלה על אם לא שכב וגו' הנקי והכתיב קאי למטה חנקי ואת כי שטית וגו' וכתב הרג"א וז"ל ותימא לי דלא מצאנו בקרא יו"ד בהאי גוונא דהא הנקי לשון נפעל הוא ואין דרך לבא יו"ד בלשון נפעל עכ"ל ואני אומר שאין כאן תימא דודאי אין דרך לבא יו"ד בבנין זה אבל אין דרך ג"כ לבא דג"ש בנו"ן השרשית שאחר הה"א כגון בתהילים הנשא שופט הארץ שהוא מזה הבנין ואין דג"ש בנו"ן וכן הנשא בעברות צוררי ג"כ אין דג"ש בנו"ן וכיון שאין דג"ש בנו"ן קורין הה"א במשיכה כאלו כתיב אחריה יו"ד המשך וצריכין לקרות הנו"ן בקמץ אבל הנקי דהכא יש דג"ש בנו"ן שאחר הה"א וכיון שיש דג"ש בנו"ן שאחר הה"א הדג"ש מורה שאין מושכין את הה"א בקריאה כאלו כתב אחריה יו"ד רק קורין אותה בתכיפה לנו"ן כאלו היתה הנו"ן נקודה בשו"א והוא מורה לדרוש ממנה גם כן חנקי כי ה"ח וה"ה מתחלפין וא"כ הקרי הוא הנקי בקמ"ץ והכתיב שנדגש הוא חנקי בשו"א זהו כוונת רש"י בגמרא שאמר הנקי בלא יו"ד ר"ל שהדג"ש מורה שלא יקראו במשך כאלו כתיב בה יו"ד נ"ל:

פרק ו

פסוק יא

רש"י מאשר חטא שציער עצמו מן היין ע"כ מקשין וא"כ כי לא טמא נזרו נמי היה לו להביא כפרה ונ"ל דאינה קושיא דדוקא כי טמא נזרו שמת עליו מת פתאום דנראה כאלו מן השמים טמאוהו והוי דינו שהימים הראשונים יפלו וכאלו לא היה כאן שום נזירות של מצוה והוא ציער עצמו מן היין חנם בלא מצוה שהרי מן השמים הראוהו שלא קבלו נזירותו ומה שנדר להיות נזיר למצוה לא קבלוהו וזה הוי כעבד שמוזג כוס לרבו ושופך לו הכוס על פניו כי לא נתקבל לו שירותו אז גם מה שציער עצמו מן היין חנם נחשב לו לחטא למפרע וצריך כפרה וכ"ש המטמא עצמו בפשיעה שלא נזהר שצריך כפרה אבל הנודר להיות נזיר וגמר כל נזירתו כדינו בלי שום פגיעות טומאה בנתים אז נראה שקבלו נזירתו מן השמים לשם מצוה ומה שציער עצמו מן היין לשם שמים היה וקבלוהו זה אינו צריך כפרה על שציער עצמו מן היין דאדרבה מצוה יחשב זהו דעת רש"י לפי פשוטו של מקרא אע"ג דבגמרא לא משמע הכי כבר ידעת דרכו של רש"י לרדוף אחר הפשט:

סליק פרשת נשא. בעזרת אל רם ונשא.

פרק ח

פסוק ב

רש"י על שם שהלהב עולה כתב בהדלקתן לשון עלייה כו' מה שמקשין על שינוי פי' של רש"י במלה זו שבפרש' תצוה פי' על להעלות נר תמיד מדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה ובפרשת אמור כתיב ג"כ להעלות נר תמיד ושם לא פירש כלום וכאן פירש על שם שהלהב עולה כו' וזה הי' לו לפרש ג"כ לעיל גבי להעלות שהבאתי ונ"ל שאין זה קושיא דלעיל בפרשת תצוה דקאי להעלות על ויקחו אליך שמן זית זך וגו' כלומר שעיקר הפרשה לא נאמר אלא משום מצות לקיחת השמן כדי להדליק בו המנורה לפיכך קשה לרש"י למה כתב להעלות ולא כתב להדליק שהוא תכלית הלקיחה שאין לומר משום שהלהב עולה מאליה שזה פשיטא כיון שהשמן הוא זך בלי שמרים בלי ספק שתיכף שיאחז בו האור הלהב עולה מאליה ולמאי הלכתא כתב להעלות יותר נכון היה לכתוב להדליק שזהו עיקר המצוה שם שבלי ספק ממילא עולה ועל זה כתב רש"י מדליק כו' לומר שבא הכתוב ללמדינו שאעפ"י שהשמן זך לא יאמר הכהן אדליק בחטיפה ובחפזון והלהב ממילא תעלה אלא צריך הכהן לשהות בהדלקה עד שתהא השלהבת עולה וכיון שכן בפרשת אמור דכתיב ג"כ שם ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד לא פי' כלום דסמיך על מה שפי' בפרשת תצוה דהכל אחד הוא אבל כאן שעיקר המצוה הוא על איכות ההדלקה הוא כשתדליק את המנורה תדליקם אל מול פני המנורה וגו' ולא הוזכר בכאן שמן זית זך וגו' ק' לרש"י דכאן ודאי היה יותר נכון לכתוב בהדליקך את הנרות וגו' לכך כתב רש"י על שם שהלהב עולה כו' כלומר כיון שהדלקה זו היא בשמן זית זך וגו' כמו שידעת כבר ובלי ספק שהלהב עולה לכך כתב במקום בהדלקתך בהעלתך על שם שפשיטא היא שהלהב עולה מאליה כו' ואף על פי שידליק הכהן בחטיפה ובחפזון וכ"ש שכבר ידעת שצותה התורה בהדלקה זו שצריך הכהן להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה מדכתיב להעלות נר תמיד למעלה ושפיר כתב בהעלותך ואח"כ כתב ועוד דרשו רז"ל כו' ר"ל כיון דמ"מ יותר היה נכון לכתוב בהדלקתך דלצריך הכהן להדליק כו' אין צריך כאן שכבר כתב למעלה לכך אמר ועוד דרשו בו רבותינו ז"ל כו' ותרתי ש"מ כו':

בא"ד יאירו שבעת הנרות ששה שעל ששת הקנים כו' קשה לרש"י למה כתב שבעת למה לא אמר שבעה הנרות ומתרץ דשבעה הוי פירושו כל השבעה אבל שבעת אין פירושו כל השבעה אלא מקצת השבעה כמו שבעת ימים תאכלו מצות שאין אוכלין כל שבעה ימים בלי הפסק וכן הרבה על זה קאמר רש"י ששה שעל ששת הקנים כו' כלומר ה"נ שבעת אין פירושו כל השבעה נירות אלא ששה כו' וקרא אותה שבעת ר"ל הנירות המשובעים כלומר מן כללם שהם שבעה יאירו ששה מהם כו' ואע"ג דגבי שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם דרשינן ימים שלימים ואפי' שעה או רגע אחת בתוך השבעה ימים לא ימצא כדאיתא בלבוש החור בהלכות פסח סי' תל"א כשתדקדק בה היטב תמצא שאין כאן קושיא כלל דהכל ענין ודרש ופירוש אחד הוא דגבי העשה דשבעת ימים תאכלו מצות וגו' פירושו בתוך כלל השבעת ימים האלה בכל עת ובכל רגע שתרעב ותרצה לאכול תאכל מצות ולא חמץ וא"כ ה"נ גבי הלאו דשבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם ג"כ ה"ק בתוך כלל השבעת הימים הללו בכל עת ובכל רגע אם הייתָ רוצה לחפש בביתך ולמצא דבר מה ראה שלא תמצא שאור בביתך אלא תבער אותו מקודם לכן וא"כ אין כאן רגע אחד בתוך השבעה ימים הללו שיהא לך רשות להיות לך שאור בביתך שהרי באותו רגע אם היית רוצה לחפש היית מוצא אותו וכן הפירש בלא יראה לך שאור וגו' וזה נ"ל ברור:

פרק י

פסוק ד

רש"י ואם באחת יתקעו ואף הן יעידתן אל אהל כו' כתב הרב ג"א וז"ל כלומר מצד התקיעה בשתי חצוצרת למקר' העדה ובאחת לנשיאים הוא סימן אבל מצד חילוף המקומות שהם נקראים לשם אין כאן סימן שהרי בשתיהם היה יעידתן אל אוהל מועד ובגזירה שוה בא כו' וא"ת א"כ לא צריך ג"ש דודאי אל אהל מועד היה יעידתן דאל"כ רק אל מקום אחר א"כ יהיה סימן במקום שהם נקראים שם ולמה צריך בחצוצרת סימן למקרא העדה ולנשיאים באחת עכ"ל ואמינא כי ניים ושכיב כתב זה דלעולם אימא לך אי לאו ג"ש ה"א שכבר קודם החצוצרת היה מנהגם כשנתועדו כל העדה ע"י קריאה אל משה היו מתועדים אליו במקום מיוחד שהיה מחזיק כל העדה בבקעה אחת או שדה וכהאי גוונא וכשהיו מתועדים אליו הנשיאים היו מתועדים אליו לבית אחד או לאהל משה וכה"ג וא"כ אי לאו ג"ש של חצוצרת להיכן יתועדו אע"ג שהיה סימן בחצוצרת ובכהנים זו באחת וזו בשתים גם כשהיו מתועדין ע"י חצוצרת ובשתים היו כל העדה ג"כ מתועדין למקום שהיה מיוחד להם כבר להתאסף שם וכן הנשיאים כשהיו מתועדין באחת התאספו ג"כ למקום שהיה מיוחד להם כבר והכהנים כשתקעו עמדו במקום אחד בין למקרא העדה בין למקרא הנשיאים לכך צריך גזירה שוה שיתועדו כולם לאהל מועד וגם הכהנים לעולם עומדים במקומן אלא שזו באחת וזו בשתים:

פסוק כה

רש"י מאסף לכל המחנות אתי' כמ"ד כתיבה היו מהלכין כו' פירש הא דאצטריך הירושלמי לתלות הטעם דמאסף לכל המחנות משום דהיו מרובה באוכלוסין ע"כ אתי כמ"ד כתיבה היו מהלכין דק' לו כיון שהיו מהלכין כתיבה כמו שהיתה חנייתן ודגל מחנה דן חנה צפונה היאך היה מאסף לכל המחנות שהרי עדיין היה דגל מחנה אפרים מאחוריו שהיה במערב ומתרץ לפי שהיה מרובה באוכלסין היה אוכלוסיו מתפשטין לאחור למרחוק עד שנתפשטו גם אחורי מחנה אפרים וע"י כך נעשה מאסף לכל המחנות אבל למאן דאמר כקורה היו מהלכין ונסע דגל מחנה בני דן באחרונה לא אצטריך לטעמא דהיה מרובה באוכלוסין דאפילו לא היה מרובה באוכלוסין ממילא היה מאסף לכל המחנות דהא נסע באחרונה:

פרק יא

פסוק ח

רש"י וטחנו ברחים לא ירד ברחים ולא בקדירה כו' יש מתמיהן מנ"ל לרש"י לומר כן דלמא טחינ' ממש ודיכה ממש ובישול ממש ואני אומר שאין כאן תמיה כלל דס"ל לרש"י דע"כ האי קרא דשטו העם ולקטו וגו' כולו אין כאן מקומו דמה עניינו לכאן אי להודיע לנו ענין לקיטת המן ותיקונו לאכילה כפשוטו אתא לעיל בפר' בשלח בפרשת המן היה לו לכותבו דשם הוא עיקר מקומו מאי בעי הכא אלא ע"כ מפני שגינו ישראל את המן בא הכתוב לשבח המן לספר עילויו ושבחיו כמו שהתחיל לומר והמן כזרע גד וגו' וכתב שטו העם ולקטו לומר שלקטוהו בלא עמל כתב ג"כ וטחנו ברחים וגומר לשבח לומר שלא היו צריכין לטוחנו ברחי' ולא לדוך במדוכה ולא לבשל בפרור אלא משתנה היה כו' ועוד דטחנו ברחים וגו' דומיא דשטו וגו' ר"ל מה הלקיטה היתה בלא עמל וטורח כ"כ שלא כדרך לקיטה כך הטחינה והדיכה היו כן שלא כדרך טחינה ודיכה אלא משתנה היה טעמו לנטחני' כו':

פסוק כו

רש"י וישארו וגו' וברר מכל שבט ושבט ששה והיו ע"ב אמר להן טלו פתקיכם כו' גם בכאן יש לפקפק מי יטול ראשון כמו לעיל בפרשת במדבר גבי הבכורים ומיושב גם כן ממשנת הפייסות דריש פרק ב' דיומא על פרשת במדבר:

סליק פרשת בהעלותך את הנרות בעזרת יוצר המאורות.

פרק יג

פסוק ב

רש"י למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים כו' אע"ג שכן היו מעשים סמוכים זה לזה ק' לרש"י אי למסמך המעשים קאתי למה לא סמך ג"כ מעשה קרח להם שהרי מעשה קרח היה קודם מרגלים שהיה בחצרות כמו שפירש רש"י בתחלת פרש' דברים ומרגלים היו בפארן ואפי' את"ל דמעשה קרח קודם מעשה מרים הוה מ"מ יותר היה ראוי למסמכיה למעשה מרים או קודם לה או אחריה כיון ששניהם היו במקום אחד מלמסמך לה מרגלים שהיו בשני מקומות ומה שחלקן ודאי מחמת דרשה חלקן לפיכך גבי מרגלים דרשו סמכן למרים שהיה להם לקחת מוסר ממנה וגבי קרח דרשו שסמכו לפרשת ציצית לרמוז למחלוקתו של קרח שלקח מאתים טליתות שכולן תכלת כו':

פסוק כג

רש"י משמע שנאמר במוט איני יודע שהיא בשנים כו' מקשין למה שינה רש"י בכאן דרכו שמתחיל לומר ממשמע שנאמר כו' ולא אמרו על שום פסוק היה לו להביא הפסוק וישאהו במוט בשנים ועליו היה לו להקשות ממשמע שנאמר כו' כדרכו בכל מקום ונ"ל דכוונת רש"י בכאן אינו לפרש הפסוק דוישאהו במוט וגומר אלא רוצה לתרץ קושיא שמקשין על מה שפי' זמורה שוכת גפן ואשכול של ענבים תלוי' בה מקשין העולם למה כרתו הזמורה להביא עמהם למדבר להראות לישראל למה נצרכו לה שהרי לא היתה כוונתם ליקח אלא פירות להוציא דבה לומר כשם שפריה משונה כו' ולא היה להם להביא אלא האשכול ומתרץ ממשמע שנאמר כו' רצה לומר ש"מ שהיה האשכול כבד כ"כ שהיו שמנה צריכין לשאת אותה לכך היו כורתין ג"כ הזמורה שהיו צריכין לה כדי להיות לבית יד לאשכול לשאת בה האשכול שאם היו כורתין האשכול לבדה בלא זמורה כדי להראותה לישראל ולהוציא דבתם לומר כשם שפריה משונה כו' לא היו יכולין לשאת האשכול לבדה מפני כובדה אם לא היו מניחין אותה תוך תיבה או תוך כלי אחר והיו הענבים מתרסקין ונשברים והיין היה זב מהם והיה נרא' קטן ולא היו יכולין להחזיק דבתן לכך כרתו הזמורה עמה והזמור' היא עץ חזק שיוכל לסבול אותה והיא תלויה והיו מניחין הזמורה בין שני המוטות שהיו מונחין זו על זה והאשכול תלוי בה למטה ונשאוהו כך והביאוה שלימה בכמותה והראוה לישראל והוציאו דבתם:

פסוק לא

רש"י כי חזק הוא ממנו כביכול כלפי מעלה אמרו ע"כ נ"ל מה שאמר רש"י שאמרו כלפי מעלה דייק ליה מדכתיב ממנו בדגש בנו"ן שפירושו כאלו אמר ממן הוא שכן הוא שמוש הנו"ן בדגש לקרותו כן שאלו הי' בלא דגש היה קל והוי כאלו כתיב מעמנו נ"ל ועוד אפשר לומר דדבריהם הם כמו תשובה לדברי כלב וכיון שאמר כלב עלה נעלה שפירושו אפי' בשמים והוא אומר לנו עשו סולמות כו' וכוונתו משמע שאמר כן מפני שאותו שבשמים ית' יהיה בעזרנו וע"ז השיבו לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו וכוונתם חזק הוא מאותו שבשמים וכביכול לא יוכל לעזור אותנו:

פרק יד

פסוק כא

רש"י חי אני לשון שבועה כשם שאני חי וכבודי ימלא את כל הארץ כך אקיים להם כי כל האנשים הרואים וגו' אם יבאו את הארץ הרי זה מקרא מסורס חי אני כי כל האנשים כו' נראה לי דטעו' נפל כאן בנוסחי רש"י אחד משני טעיות או דגרסינן בראשונה חי אני לשון שבועה כשם שאני חי כך אקיים להם כי כל האנשים הרואים וגו' או דגרסינן בדיבור זה דחי אני הנוסח כמו שהוא ואח"כ גרסינן דבר אחר אם יראו את הארץ הרי זה מקרא מסורס כו' דאל"כ ק' הא דברי רש"י סותרין זה את זה בתחלה הכניס וכבודי ימלא את כל הארץ בכלל השבועה כלומר כשם שאני חי וכשם שכבודי ימלא את כל הארץ כך אקיים כו' ואח"כ פירש וכבודי ימלא את כל הארץ שלא יתחלל שמי במגפה כו' כלומר וכאלו כתיב ואולם חי אני כי כל האנשים וגו' עד וכל מנאצי לא יראוה ואח"כ אמר ואעפ"כ וימלא כבודי את כל הארץ ולא יתחלל כבודי במגפה כו' וא"כ לא יהיה וימלא כבודי את כל הארץ בכלל השבועה לכך נ"ל דגבי מה שאמר רש"י באם יראו את הארץ הרי זה מקרא מסורס הוא חסר דבר אחר דהא פירוש אחר הוא דבראשונה פירוש וימלא כבודי וגו' הוא בינוני ויכנס בכלל השבועה כשם שאני חי כשם שכבודי וכו' ואח"כ אמר דוימלא כבודי וגו' הוא הודעה לעתיד ואינו בכלל שבועה רק שאמר כשם שלא יתחלל כבודי וגו' כך אקיים להם כו' א"נ בתחלה בדיבור חי אני לא גרסינן וכבודי ימלא את כל הארץ רק כשם שאני חי כך אקיים כו' נ"ל:

פסוק כג

רש"י אם יראו לא יראו ע"כ פי' הוצרך רש"י לומר כן משום דלשון אם יראו משמע שנשבע אם יראו את הארץ יעשה כך וכך וזה משמע דאפשר שיראוה אלא שנשבע אם יראוה יעשה להם עונש אחד וזה אינו כתוב בפרשה מה יעשה להם אם יראוה לכך פי' שהשבועה היתה כך חי אני וגו' אם יראוה כלומר כשם שאני חי כך לא יראו וגו':

פרק טו

פסוק ג

רש"י לפלא נדר או בנדבה או שתעשו האשה בשביל חובת מועדיכם כו' מה שפי' רש"י לפלא נדר וגו' אחר שפי' לריח ניחוח והוא מוקדם בפסוק נ"ל משום דקודם דפירוש ריח ניחוח יש לפרש לפלא נדר או בנדבה כאלו אמר לפלא נדר או לפלא בנדבה או לפלא במועדיכם וגו' וה"א דלא מיירי הפסוק אלא בקרבנות נדרים ונדבות שמביאים במועדים לא בקרבנות חובה של המועדי' אבל אחר שפי' לריח ניחוח נחת רוח לפני ר"ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני וקאי על במועדיכם שהרי אמר במועדיכם לעשות ריח ניחוח ולא שייך לומר שאמרתי ונעשה רצוני אלא בקרבנות חובה שצוה לעשות במועדים ועושין רצונו וא"כ לא מיירי במועדיכם אלא בקרבנות חובה ועכשיו ע"כ מה שאמר הכתוב לפלא נדר או נדבה לא קאי על מועדיכ' רק מלתא באפי נפשיה הוא וה"ק קרא ועשיתם אשה לה' עולה או זבח הן לפלא נדר הן לפלא נדבה הן בקרבנות המועדים שהם חובה והם נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני בכולן אני אומר והקריב המקריב וגו' מנחה סולת וגו':

פסוק כב

רש"י אשר דבר ה' אל משה אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו אחת דבר אלקים שתים זו שמענו ע"כ נ"ל דה"פ דס"ל לרש"י פשוטו דקרא שאמר וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה ר"ל לא תעשו המצוה האחת אשר שמעתם אתם בעצמיכם מפי הקב"ה והיא שקולה כנגד כל שאר התרי"א מצות אשר דבר ה' אל משה כלומר שדברם אל משה לבדו ואתם לא שמעתם אותה מפי הקב"ה וכשתעשו זה הרי הוא כאלו עברתם ולא עשיתם את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה וגו' והם כל התרי"א מצות ומנלן דבמצוה אחת שהיא שקולה כו' קמיירי דלמא הכוונה הוא על כל המצות ממש מדכתיב מיד אחריו ואם מעיני העדה נעשתה וגו' לשון יחיד מצוה אחת משמע ובתחלה כתב את כל המצות משמע מצות רבות וסתרי אהדדי אלא ע"כ הכוונה לומר במצוה אחת שהיא שקולה כנגד כל המצות האלה אשר דבר ה' אל משה והם תרי"א מצות חוץ מאנכי ולא יהיה לך וגו' ולכך על פסוק אשר דבר ה' אל משה פי' אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום כלומר לא מפי משה שמענום כמו שדרשו חז"ל מפסוק אחת דבר אלקים שתים זו שמענו ואם כן אשר דבר ה' אל משה דמשמע אל משה לבדו דבר הם שאר התרי"א מצות שהשתים ששמענו שקולות כנגד כולן וקראן מצוה אחת מפני דשתיהן בע"ז קמיירי ונחשבים כמצוה אחת:

סליק פרשת שלח לך אנשים בעזרת אלקים קדושים.

פרק טז

פסוק א

רש"י פרשה זו יפה נדרשת במדרש כו' נ"ל דה"פ קשה לרש"י ויקח קרח ולא כתיב את מי לקח או מה לקח דליכא למימר שלקח את דתן ואבירם דהא כתיב ודתן ואבירם בוי"ו והיה לו לומר את דתן ואבירם ומתרץ על כרחך אין המקרא הזה אומר אלא דרשני ועל זה אמר רש"י דיפה דרשוהו במדרש ר' תנחומא בדרש שהוא קרוב לפשוטו ואומר אח"כ ומהו הדרש ויקח קרח לקח את עצמו זהו הדרש שהוא קרוב לפשוטו כלומר כל ישראל לא העלו על לבם כלל לבקש לחלוק על משה ועל אהרן וגו' וקרח חלק עצמו בדעתו מכל ישראל לחלוק על משה ועל אהרן וס"ל לרש"י דלפי המדרש שאמר לקח את עצמו והיכן כתיב שלקח את עצמו ע"כ הכוונה לומר לקח את מעלת עצמו וכאילו כתיב ויקח קרח את בן יצהר בן קהת וגו' וזהו לקח את עצמו שהרי הוא קרח הוא בן יצהר ולכך התחיל רש"י לומר פרשה זו יפה נדרשת כו' כלומר אע"פ שהוא דרש הוא דרש יפה קרוב לפשוטו ליישב בו לשון ויקח את מי לקח ור"ל שלקח לעצמו מעלת עצמו שהוא בן יצהר בן קהת וגו' וגם לקח עמו בדברים את דתן ואבירם שכיניו וגו' ויקומו לפני משה וגו' ויהיה לשון ויקח כמשמעו שהוא הפועל ולא הפעול כמו שפרשוהו הרא"ם ושאר מפרשי רש"י אלא קרח הוא הפועל ובן יצהר הוא הפעול ומה שתרגום אונקלוס ואתפליג פירש העניין ולא המלה שהרי מ"מ גם קרח הוא הפעול והרי הוא הפועל ולא הפעול כמו שאמר המדרש שלקח את עצמו כו' וכ"ת ומה הוא מעלתו שלקח לעצמו מצד שהוא בן יצהר נ"ל דמעלתו הוא מה שפרש"י אח"כ בסמוך שאמר קרח מי ראוי ליטול את השנייה לא אני שאני בן יצהר כו' ואין להקשות לפי זה היה לו לרש"י לומר מיד ומה ראה קרח לחלוק עם משה כו' כדי לסומכו לפירושו של בן יצהר דעכשיו עדיין לא ידעינן מי היה העיקר במחלוקות זה דשמא דתן ואבירם הם היו להם גם כן מחלוקת אחר עם משה והם היו עיקרי המחלוקת ושתפו עמם את קרח ופיתוהו וצרפוהו עמהם לכך לא כתב רש"י ומה ראה קרח כו' עד אחר שאמר שלא מצינו מחלוקת לדתן ואבירם עם משה והם לא יצאו למחלוקת זה רק מרשעתם שהיו שכנים לקרח ואוי לרשע אוי לשכנו וקרח הוא העיקר במחלוקת זה אז מתרץ מיד ואומר ומה ראה קרח לחלוק עם משה כו' וזה נ"ל דעת רש"י ברור ונכון והד"א שמפרש ויקח שלקח את הראשי סנהדראות מפרש ג"כ ויקח קרח את מי לקח ומתרץ את ראשי סנהדראות הכתובים בפסוק של אחריו שהם החמשים ומאתי' נשיאי עדה וגו' ואעפ"י שלא הוזכרו גבי הלקיחה ונכתבו בוי"ו דואנשים ולא כתיב את ומפרש כן משום שק' לו מ"ש שחלק הכתוב החמשים ומאתים נשיאי עדה וגו' מקרח ודתן ואבירם ואון וגו' שכתב ויקח קרח וגו' ודתן ואבירם וגו' ויקומו לפני משה ואנשים מבני וגו' והיה לו לכתוב ויקח קרח וגו' ודתן ואבירם ואון בן פלת וגו' ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים וגו' ויקומו לפני משה ויקהלו וגו' ולמה כתב ויקומו לפני משה קודם ואנשים מבני ישראל וגו' שהרי לפי משמעות הענין ע"כ אותם האנשים ג"כ קמו לפני משה אלא ע"כ ה"פ דקרא ויקח קרח וגו' ודתן ואבירם וגו' ויקומו לפני משה וגם אותם האנשים שלקח קרח ומשך אותם בדבריו והם האנשים וגו' קמו ג"כ לפני משה ויקהלו על משה וגו' לחלוק עמו והרי הוא כאלו הוזכרו גבי הלקיחה ולא הוצרך לפרש גבי ויקח את מי לקח כי סמך הכתוב על פי מה שחלק אותן מדתן ואבירם וגו':

פסוק ה

רש"י והקריב אותם אליו בתנחומא פי' שלא תאמר בקר ויודע ה' את אשר לו לעבודת לויה ואת הקדוש לכהונה ואותו הקדוש שיודיע והקריב אליו כלומר אותו הקדוש הוא יקריב אליו קרבנות שיהיה כהן ואם היינו מפרשים כן היינו צריכין לפרש ואת אשר יבחר בו יקריב אליו ג"כ יקריב אליו קרבנות והיה הענין כפל לכך מפרש ואומר שאין פירושו כן אלא והקריב אליו קאי על ויודע ה' את אשר לו לעבודת לויה והקריב הש"י אותם אליו להיותם קרובים אליו במשכן לעבודתו ואת אשר יבחר בו יקריב הוא ית' גם כן אליו להיות קרוב לו במקדש ומוכן תמיד לעבודתו בקרבנות ועל זה אמר והתרגום מוכיח כן כו' שתרגם על והקריב אליו ויקרב לקדמוהי כלומר שיהיו תמיד לפניו בעבודת המשכן והמקדש ועל יקריב אליו תרגם יקרב לשימושיה שרצה לומר שימוש ממש בהקרבת הקרבנות:

פסוק יא

רש"י אתה וכל עדתך הנועדים אתך על ה' כי בשליחותו כו' פי' דקשה לרש"י הלשון שהתחיל הכתוב ואמר לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' משמע שיסיים לומר גיזום שיקרה להם כך וכך והיאך פסק דיבורו ואמר ואהרן מה הוא וגו' לכך כתב רש"י ואמר שפירושו הוא הנועדים אתך והיעידה הזאת היא על ה' וכאלו כתיב אתה וכל עדתך הנועדים אתך נועדים על ה' כי מלת הנועדים מושך עצמו ואחר עמו:

פסוק יד

רש"י העיני האנשים וגו' אפי' אתה שולח לנקר את עינינו כו' פי' קשה לרש"י ה"א התימה דהעיני משמע שהשיבו בלשון תימה וכי לנקר עינינו אתה שולח אחרינו והרי זה אינו שהרי לא שלח אחריהם אלא סתם לקרא להם גם אין פירושו שהשיבו לו אם עיני האנשים ההם תנקר לא נעלה ואם לא תנקר עינינו נעלה מטעם זה ג"כ שהרי לא שלח אחריהם לנקר עיניהם אלא סתם קריאה לכך ע"כ אפי' אם אתה היתה שולח אחרינו או עוד היום תשלח אחרינו לנקר עינינו אם לא נעלה אפ"ה לא נעלה:

פרק יז

פסוק יג

רש"י ויעמד וגו' ד"א למה בקטורת לפי שהיו ישראל מליזים כו' מה שפי' רש"י הד"א אחר ויעמוד בין המתים ובין החיים ולא פי' אותו מיד אחר רז זה מסר לו מ"ה כו' נ"ל מפני דלפי פ' הראשון נוכל לומר שהוצרך אהרן לאחוז המלאך ולהעמידו מפני שהמלאך לא האמין לאהרן שבשליחות הש"י שלחו משה כי חשב המלאך ודאי משום שקבל משה זה ממני הוא מעצמו שלח את אהרן לעצרו ולא מפי הגבורה ולא האמין המלאך לאהרן עד ששב עמו אל פתח אהל מועד לשאול אם היה בהסכמת הש"י ואז המגפה נעצרה אבל ב"כ וב"כ כל מי שפגע בו המלאך בשובו אל פתח אהל מועד המית בדרך אבל לפי הד"א לא מסר המלאך רז זה למשה אלא שכביכול הקב"ה בעצמו אמר הטעם שתראו שעוצר המגפה וטעם זה בלי ספק אמר אהרן למלאך המות שהקב"ה אמר כן אז מיד שאמר לו אהרן זה מפי הקב"ה האמין לו ועצר המגפה ויהיה פירש והמגפה נעצרה שכבר נעצרה קודם ששב אהרן אל פתח אהל מועד רק מיד שבא אל המלאך ואמר לו בשם הקב"ה שיעצור:

פסוק כה

רש"י למשמרת לאות לזכרון שבחרתי באהרן הכהן ולא ילינו עוד על הכהונה ע"כ מה שפירשו אחר ותכל תלונותם והוא מוקדם בפסוק מפני דקודם ותכל תלונותם אפשר לפרש למשמרת לאות רצה לומר לזכרון על שני תלונות האחד למטה לוי בכללו שהם נבחרים לעבודת הש"י מכל השבטים והשני לאהרן שהוא הנבחר בתוך השבט לבדו לכהן ולא אחד מהם אבל אחר שכתב הכתוב ותכל תלונתם שפירושו תלונה אחת הוצרך לפרש מה היא התלונה האחת ואמר למשמרת לאות רצה לומר לזכרון שבחרתי באהרן הכהן ולא ילונו עוד על הכהונה ואין להקשות ומנ"ל זה לרש"י דשמא התלונה האחת היא למטה לוי בכללו שהם הנבחרים מכל השבטים דנ"ל דס"ל לרש"י מדכתיב והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ולא כתיב והנה פרח מטה לוי משמע שעיקר בחינת המטות לא באה אלא על בחינת כהונת אהרן שהוא הכהן ולא אחר ואופן הבחינה שהיא מורה דוקא על בחירת אהרן ולא על השבט בכללו אפשר לי לומר מיציאת הפרחים בין האותיות של שמו הכתוב על המטה ואלו לא היתה הבחינה רק על השבט בכללו לא היתה הפריחה לצאת מבין אותיות השם רק במקום אחר והיתה הבחינה על השבט בכללו ואולי סבירה ליה לרש"י שעל בחירת שבט לוי משאר השבטים לא הוצרך אות שהרי עדיין לא שמענו שבאו שאר השבטים לערער עליהם ואע"ג שאמר משה בקר ויודע ה' את אשר לו ופרש"י לעבורת לויה לא מצינו שחלק שום אדם על זה רק משה מעצמו אמר כן שמא יעלה אחד מהם שהוא משאר השבטים כגון דתן ואבירם טינא בלבו ויאמר לחלוק גם על עבודת הלויה הקדים משה לפייסו בדבריו אלה אבל מעולם לא מצינו ערעור משאר השבטים על הלויה כי הצדיקו הדין עליהם הואיל ומשה ואהרן שניהם הם משבטם ראוים הם להיות קרובים להם נראה לי:

סליק פרשת קרח.

פרק יט

פסוק ב

רש"י ויקחו אליך לעולם היא נקראת על שמך כו' כתב הרג"א וז"ל דאם לא כן אליך למה לי הוי ליה למכתב ויקחו להם פרה אדומה והא דכתיב בפרשת אתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך לא קשיא דהתם כך פירושו שיקחו הם זית זך לך והם אינם צריכים לעשות שום דבר רק שיקחו שמן זית ואתה תהיה גומר מצותו ליתן אותה לאהרן הכהן ולצוות לו שיערוך אותו אהרן אבל כאן דכתיב בתריה ונתתם אותם אל אלעזר הכהן אם כן היו ישראל מתעסקין בנתינה לאלעזר א"כ למה כתב ויקחו אליך והרי אלעזר שליח ישראל היה כדכתיב ונתתם אותה לאלעזר הכהן ולמה כתב אליך עכ"ל משמע מדבריו שהוא מפרש דכינוי ונתתם אותה לאלעזר בלשון רבים קאי על ישראל ואינו נכון דא"כ ויתנו אותו לאלעזר מבעי ליה כמו שכתב ויקחו וגו' דהא לפי דבריו עכשיו בצווי לא דבר לנוכח עם ישראל אלא שהש"י אמר לו למשה שידבר אל בני ישראל שיקחו פרה אדומה וגו' ושיתנו אותו לאלעזר וגו' לכך נ"ל דכינוי הרבים דונתתם לא קאי על ישראל אלא על משה ועל אהרן שכללו עם משה בדיבור דאע"ג דודאי עם אהרן לא דבר שכבר מיעטו בי"ג מיעוטין כמו שהביא רש"י בתחלת פר' ויקרא י"ג דברות נאמרו למשה ולאהרן וכנגדן י"ג מיעוטין כו' מ מ הואיל וכלל הדיבור פה אהרן עם משה לכבודו אמר לשניה' ונתתם את הפרה לאלעזר וגו' כלומר שהם שניהם יחד ימסרו אותה לאלעזר וגו' ומעתה נתבאר ג"כ מה שהוצרך לפרש פה גבי ויקחו אליך פרה וגו' לעולם היא נקרא' על שמך וגבי ויקחו אליך שמן זית זך לא פי' כלום משום דכאן ק"ל לרש"י הואיל וכלל הפסוק כאן אהרן בדיבור וכללו ג"כ אח"כ בנתינת לאלעזר שכ' ונתתם אותו לאלעזר וגו' בלשון רבים הי"ל לומר ג"כ ויקחו אליכם פרה אדומה וגו' לכך פי' דכתיב אליך לאשמועינן דלעולם תהא נקראת על שמך כו' נ"ל פשוט:

פסוק ט

רש"י והניח מחוץ למחנה לשלשה חלקים מחלק אחד נתן בהר המשחה כו נ"ל דקשה לרש"י שהרי כל עיקר שריפת הפרה היה כדי לטהר את הטמאים באפרה וא"כ למה צוה להניח האפר חוץ למחנה היה לו להניח סמוך למשכן או למקדש במקום שיש רשות לרוב הטמאים לעמוד שם כדי שכשיבא להטהר וליכנס למשכן או למקדש תהא לו האפר מוכנת שם להזות עליו וליכנס מיד אחר ההזאה למקדש ולמה הניחה חוץ למחנה ומתרץ לשלשה חלקי' היה מחלק האפר כו' ואותו החלק שהיו צריכין ליטול ממנו להטהר היו מניחין חוץ לעזרה כדי שיהא מוכן ליטול ממנו בני העירות כשיבאו להטהר ולכנס לעזרה מיד כמו שאמרנו ואותו החלק שהיה מונח חוץ למחנה היה משומר לקדש הימנה הפרות האחרות שישרפו ישראל מכאן ואילך וכיון שדין שריפת כל הפרות היתה מחוץ למחנה כמו שכתב בפירוש היו מניחין האפר שהיו צריכין להן ג"כ מחוץ למחנה שהוא בהר המשחה כדי שתהא מוכנת שם כשבאו לשרוף פרות אחרות מחוץ למחנה וחלק השלישי שהיו למשמרת הניחו בחיל וכ"ת בשלמא החלקים שבהר המשחה ושבחיל הם מוזכרים בפירוש בפסוק דוהניח מחוץ למחנה הוא החלק שבהר המשחה והיתה לעדת בני ישראל למשמרת הוא החלק שבחיל והחלק השלישית שהוא החלק שהיו צריכין ליטול ממנו בני העירו' כו' דלכאורה הוא הרוב והעיקר שהיו צריכין לו היכן מוזכר בפסוק נ"ל דס"ל לרש"י דבמקום טהור שנאמר בפסוק זה הוא מיותר דפשיטא דאפר שהיתה משומר עיקרה לטהר בה כל הטמאים תהא מונחת במקום טהור ועוד א"א דמחוץ למחנה קאי היה לו לומר ג"כ גבי החלק שהיתה למשמרת שתהא במקום טהור והיה לו לכתוב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת במקום טהור למי נדה וגו' אלא ע"כ האי במקום טהור מלתא באנפי נפשיה הוא וכאלו כתיב והניח מחוץ למחנה ובמקום טהור כלומר והניח גם כן במקום טהור והיתה לעדת בני ישראל למשמרת והרי כאן שלשה חלקים מחוץ למחנה היא אותה שבהר המשחה ובמקום טהור הוא המקום שסמוך לעזרה שהוא החלק שהיה מתחלק למשמרת וקראו מקום טהור סתם משום שהוא קרוב לעזרה וסתמו מקום טהור הוא ולא משום שהוא ציווי שיניחוה במקום טהור דפשיטא הוא שצריך להניחו במקום טהור אלא קראו המקום סתם מקום טהור מפני שהוא סמוך לעזרה והיתה לעדת בני ישראל למשמרת הוא החלק שבחיל זה נ"ל כוונת רש"י ודוק:

פסוק יט

רש"י וחטאו ביום השביעי הוא גמר טהרתו ע"כ פשוטו נ"ל שק' לרש"י האי וחטאו ביום השביעי למה לי דלמאי אתא דהא ע"כ וחטאו רצה לומר בהזאה והרי כבר כתוב והזה הטהור וגו' ביו' השלישי וביו' השביעי ומתרץ שבא ללמד שיום השביעי יהי' גמר טהרתו כלו' שהתחל' הטהרה תהי' ביום השלישי וגמר הטהר' תהי' ביום השביעי שלא תאמר שפי' והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביו' השביעי הכוונה לו' ביו' השלישי או ביום השביעי ואם לא הזה עליו ביום השלישי יזה עליו ביום השביעי ואז וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר לכך א"הכ וחטאו ביום השביעי שיגמר טהרתו ביום השביעי כלומר אבל לעולם צריכה להיות התחלת ההזאה ביום השלישי ואם לא התחיל ביום השלישי להזות הזאת יום השביעי לבדה אינה מועלת נ"ל:

פרק כ

פסוק יב

רש"י להקדישני שאלו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה כו' וכתב הרא"ם וז"ל מהכא משמע שחטאו של משה היה מפני שהוציא המים מן הסלע ע"י הכאה ולא ע"י דיבור ואלו בפרשת מתאוננים גבי הצאן ובקר ישחט להם כתב רבי עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי ואתה אמרת בשר אתן להם וכו' מי מספיק להם ואיזו קשה זו או שמעו נא המורים וכו' וכן כתב כאן גבי יען לא האמנתם בי והלא הצאן ובקר קשה מזו כו' משמע שחטאו של משה היה בדיבור שמעו נא המורים המן הסלע הזה וגו' גבי צאן ובקר ישחט וגו' וכן נראה בהדיא ממה שאמרו ואיזו קשה זו או שמעו נא המורים המן הסלע הזה וגומר דמשמע שמפני שאמר להם המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים ולא היתה לו אמנה בשם שיסמוך עליו שיוציא להם מים מכל סלע שירצו שאז היה השם מתקדש לעיני כל העדה כמו שלא היתה לו אמנה בשם שיביא להם בשר שיספיק להם חטא ולא בעבור שלא דברו אל הסלע כמו שכתב כאן אבל אין זה כ"כ ק' שהרי מדברי הרמב"ן ז"ל למדנו שאילו ואילו דברי אגדה הן ורש"י ז"ל מדרכו שפירוש פעם ע"פ האגדה אחת ופעם ע"פ האגדה האחרת אפי' כשהן אגדות חלוקות כ"ש אילו האגדות שאפשר שבשניהם יחד היה חטאו של משה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי עכ"ל הרא"ם אבל דבריו אלה עדיין צריכין הרחבת ביאור דהיאך קאמר שהאגדות האילו אינם חלוקות ואפשר שבשניהם יחד היה חטאו של משה והיאך אפשר שבשניהם יחד היה חטאו והלא לפי מדרש רבי עקיבא משמע שחטאו של משה היה מפני שאמר להם המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים ולא היתה לו אמנה בשם שיסמוך עליו שיוציא להם מים מכל סלע שירצו שאז היה השם מתקדש כו' הרי דס"ל למדרש הזה שאפילו היה מדבר לסלע אחר היה מוציא מים ולפי המדרש שהביא רש"י והם דברו לסלע אחר ולא הוציא מים והרי סופו מוכיח על תחילתו שלא חטא משה במה שלא דבר לסלע אחר שהרי דבר ולא הוציא והרי שני המדרשים הללו ג"כ מדרשים חלוקים הם אבל נ"ל לומר כי דייקינן בה שפיר אין כאן קושיא כלל דכבר ידעת בלי ספק שדברים נסיים כאלו תלויים בכוונת הנביא במחשבתו וגם בדיבורו שיוציא מפיו שיהיו פיו ולבו שוין לפיכך אומר אני שגם המדרש שהביא רש"י ס"ל שאם היה סומך ובוטח על הש"י שיוציא להם מים מכל סלע שירצו כדי שיתקדש בהם שמו ית' היה כל סלע שדברו לו מוציא מים אפי' סלע אחר שלא נצטוו עליו והיה מתקדש שמו ית' אבל עכשיו שלא דברו לסלע אחר אלא על ידי שחשבו שהיה הוא הסלע שנצטוו עליו הרי זה כאלו לא דברו לאותו הסלע האחר כיון שלא היה מחשבתם עליו ולכך לא השגיח בדיבורם ולא הוציא מים וגם הסלע שנצטוו עליו לא הוציא בדיבור זה שהרי לפי האמת לא דברו עמו בפועל אלא במחשבה שהיו חשובים שזהו הסלע שנצטוו עליו ואין להקשות שכיון דכ"ע מודה שחטאו של משה היה במה שלא היתה לו אמנה בשם שיסמוך עליו שיוציא להם מים מכל סלע שירצו אפילו באחר שלא נצטוו עליו והיה מתקדש שמו יתברך א"כ אח"כ כשדבר אל סלע הן שיהיה אותו סלע הנצטוה עליו הן שיהיה סלע אחר היה לו לש"י לבקעו שיתן מים כדי שיהא יתברך מקודש על ידו וכל שכן שאם היה הדיבור לסלע אחר והיה מוציא מים שהיה שמו מקודש בזה דנ"ל שאין זה קושיא דאדרבה כיון שדבר לסלע אחר אם הי' מוציא מים אפשר שהי' יוצא מזה קלקול גדול ותקלה גדול על ידו שהיה מביא ח"ו לכפירת כל נביאות משה וזה כיון שכבר החליט משה דבריו ואמר בלשון תימה המן הסלע הזה שלא נצטווינו עליו נוציא לכם מים דמשמע מדבריו אלה שזה הוא בחק הנמנע שיוציא מים ע"י דיבור מסלע אחר כיון שלא נצטוו עליו ואם אח"כ כשדבר אל סלע אחר והיה מוציא מים היה פוקרים ואומרים אין ממש בנבואת משה שהרי לא ידע שאפשר להוציא מים מסלע אחר שלא נצטוו עליו ומתוך כך היו כופרים בכל תורת משה ולכך לא רצה הש"י להוציא מים אח"כ כשדברו לסלע אחר:

פסוק טו

רש"י ולאבותינו מכאן שהאבות מצטערים בקבר כשפורענות בא על ישראל ע"כ פי' אבל אין לפר' שהמצרים הריעו גם לנו גם לאבותינו ע"י עינוים שעינו אותם דסבירה ליה לרש"י שהאבות שהוזכרו כאן בוירעו לנו ולאבותינו הם האבות שהוזכרו למעלה בוירדו אבותינו מצרימה והאבות שירדו למצרים שעליהם אמר וירדו אבותינו מצרימה מהם יעקב ובניו וכבר למדנו מפסוקים למעלה שכל זמן שהיה אחד מן השבטים לא התחיל שיעבוד ועינוי ואם כן מה זה שאמר כאן וירעו לנו מצרים ולאבותינו אלא על כרחך פירושו שהאבות מצטערים בקבר כו' זהו ההרעה שהריעו לאבותינו:

סליק פרשת חקת התורה. ברוך לאל נורא.

פרק כב

פסוק ב

רש"י וירא בלק וגו' אמר אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם כו' קשה לרש"י על וירא בלק שהיה לו לומר ויהי כראות בלק את כל וגו' ויגר וגו' שכן דרך הפסוק כמו שאמר ויהי כראות לבן וגו' וכמו שכתבתי ג"כ גבי וישמע יתרו ע"ש אלא כיון שכתב וירא בלק משמע שהוא לבדו ראה וגו' לכך ק' לו וכי הוא לבדו ראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי מה ראה הוא יותר משאר הרואים ומתרץ אמר אלו שני מלכים כו' ר"ל ראה בלבו יותר משאר הרואים כלומר שאר הרואים לא נתנו על לבם ולא חששו למה שהוא חשש כי הוא אמר אלו שני מלכים כו' לפיכך ויגר וגו' ויהיה פי' של וירא לשון התבוננות כמו וירא וירץ לקראתם דאברהם:

רש"י לפיכך ויגר מואב לשון מורא כו' הרא"ם כתב וז"ל ותימה אם מלת ויגר דבקה אדלעיל מיניה מאי כי רב הוא דכתיב בתרי דמשמע שמפני ריבוים הוא שפחד ולא מפני מה שנעשה לשני המלכי' עכ"ל והניחו בתימה ואני שמעתי פירושו שאין כאן קושיא כי פי' כי רב הוא כי דבר גדול הוא כמו רב לכם בני לוי כלומר דבר גדול הוא זה שהרגו שני מלכים גבורים כאלה וחוזר הכל על ויגר מואב להגדיל ענין המורא לומר שדבר גדול הוא זה מה שעשו ישראל לאמורי:

פסוק ז

רש"י ד"א קסם זה נטלו בידם זקני מדין כו' מה שתלה הקסם בזקני מדין שמעתי לפי שהם היו יודעין ומכירין את משה ואת מעשיו והיו יודעין שאמר לפרעה התפאר עלי וגו' אמרו אם היה ממש בבלעם היה הולך ג"כ עמהם בפעם ראשון והיה אמר להם התפארו עלי ואל תדאגו וכיון שלא הלך מיד ואמר כך אמרו א"כ אין בו ממש כמו במשה והיאך יכול לנצחו:

פסוק כח

רש"י זה שלש רגלים סימני אבות הראהו לו ע"כ ומה שראה לו הסימנים על זה האופן בתחלה בדרך ואח"כ במשעול הכרמים ואח"כ במקום צר ודאי כוונה היתה לו והוא זה כי פעם הראשון עמד במקום רחב הראה לו בזה שמצד זכות אברהם עצמו ודאי היה יכול לשטן לו אבל מ"מ יש לך עוד דרך רחב מן הצד לקללם מצד הזוהמ' שיצא ממנו ישמעאל אשר מצד זה נאמר לאברהם לך אתן את הארץ הזאת והניח רחבת ידים לשאר אומות לתת להם כל שאר הארצות ואח"כ עמד במשעול הכרמים והיה לו ג"כ קצת דרך לנטות מן הצד אבל בדוחק מאד כי היה גדר מזה והנוטה מן הצד לוחץ רגליו בקיר והוא סימן כנגד זכות יצחק שהיו לו זכיות הרבה זכות אביו וזכות עצמו אשר מצד זה היתה הבטחתו יותר גדולה מהבטחת אברהם שנאמר לו את כל הארצות האל אתן לזרעך ולא היה לו מקום לקלל כ"א בנטיה בדוחק מן הצד והוא מצד שהיה לו ג"כ בן רשע הוא עשו אבי אדום ולכך עמד במשעול הכרמים כלומר יש לך מקום לקלל בדוחק מאד אבל בפעם השלישי עמד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל הוא סימן לזכותו של יעקב שהיה משולש בזכיות האבות וגם מטתו היתה שלימה מבלי שום פגם ומצד זה נאמר לו ופרצת ימה ונגבה וצפונה וקדמה נחלה בלא מצרים לכך עמד במקום צר כלומר אין דרך לקלל כי אין מקללין את האדם בביתו והרי כל הארצות הם של ישראל ואין לך מקום לקלל:

בא"ד רש"י החוגגת שלש רגלים ע"כ דאל"כ שלשה פעמים מבעי ליה ואין לתמוה מאי שנא שרמז לו מצוה זו יותר מכל המצות דזו היא מדה כנגד מדה דכאן ויחר אף ה' כי הולך הוא שהליכה זו היתה רע בעיני הש"י והליכת ישראל בעלייתם לרגלים היה טוב וחביבה בעיני הש"י:

פסוק לג

רש"י ואותה החייתי ועתה מפני שדברה והוכיחתך ולא יכולת לעמוד וכו' הרגתיה פי' דקש' לרש"י ואותה החייתי למה לי כי לא היה לו תוכח' לבלעם שאמר לו אלמלא נטתה האתון לפני לא העכבה בלבד קראתך אלא גם ההריגה שהייתי הורג אותך מה היה צריך לומר לו ואותה החייתי פשיטה שהחיה אותה אפי' לא נטתה דהיא מה חטאת כיון שבלעם רכב עליה היתה אנוסה ללכת אלא ודאי ה"ק לו דע וראה הטובה שקרה לך על ידי נטייתה שאם לא נטתה ממני הרגתי אותך שהייתה הולך אתה לנגד החרב ממש ואותה החייתי אבל עכשיו משום שנטתה ונשמטת ונצלת מן החרב הרגתי אותה ואותך החייתי וע"כ לא משום שנטתה והצילה אדוניה הרגה שזה היה משפט מעוקל ח"ו אלא משום כבודך הרגתיה משום שדברה והוכיחתך כו':

פסוק לו

עיר מואב אל מטרפולין שלו כו' הפך רש"י פירוש עיר מואב לפרשו אחר האמנם לא אוכל כבדיך כדי לסמוך פי' עיר מואב ופי' קרית חוצות להדדי מפני שהם מענין אחד שיאמר לו בלק לבלעם ראה ורחם על אלה:

פרק כד

פסוק יד

רש"י הולך לעמי מעתה הריני כשאר עמי שנסתלק הקב"ה מעליו ע"כ ומה שהגיד נביאות אחר זה בפרשה זו ידע הכל בנבואה ששרתה עליו מקודם לכן:

בא"ד רש"י נ"ל דה"ג אשר יעשה העם הזה לעמך מקרא קצר הוא זה איעצך להכשילם ואומר לך מה שהם עתידין להרע למואב באחרית הימים ומחץ פאתי מיאב ויקטול וכו' התרגום מפרש קוצר העברי ע"כ והכי פירושו דק' לרש"י על מאמר הכתוב אשר יעשה העם הזה לעמך היאך נופל זה לומר על לכה איעצך מה שייך לומר שיתן לו עצה לבלק מה שיעשו העם הזה שהוא ישראל לעמו אין זה עצה אלא הגדת עתידות והיה לו לומר לכה אגיד לך את אשר יעשה העם הזה וגו' ומתרץ ומקרא קצר הוא זה כו' ואומר לך מה שהן עתידין להרע למואב באחרית הימים מה הוא הרע שירע למואב הוא מה שכתב אחריו ומחץ פאתי מואב שפירושו כתרגומו ויקטול רברבי מואב כו' ומה שאמר רש"י אח"כ התרגום מפרש קוצר העברי הוא קאי על התרגום של פסוק זה דלכה איעצך וגו' שתרגם עליו התרגום איתא אמלכינך מה דתיעבד ואחוי לך מה דיעביד עמא לעמך כו' הרי שתרגם התרגום מה שחסר בין לכה איעצך ובין אשר יעשה העם הזה וגו' והוא מה דתיעבד ואחוי לך מה דיעבד כו':

פסוק יז

רש"י וקרקר לשון קורה גר'.

סליק פרשת בלק.

פרק כה

פסוק יא

רש"י בקנאו את קנאתי בנקמו את נקמתי בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף כו' נ"ל שאין בנקמו את נקמתי פי' של בקנאו את קנאתי אלא בנקמו את נקמתי שאמר רש"י הוא תוספות על מה שנאמר בפסוק וקאי על והשיב את חמתי והכי פירוש של הכתוב לפי דעת רש"י פנחס וגו' השיב את חמתי ובמה השיב את חמתי בנקמו את הנקמה שהיה לו לנקום לא בקצף שקצף כי הצדיק הקוצף על מעשה הרשע אינו משיב חמת השם ית' ע"י הקצף שקוצף כי הרבה צדיקים קוצפים על מעשה הרשעים אם אינם מקדשים את השי"ת ועושים מעשה לבטל את מעשה הרשעים אין הש"י שב מחמתו שיש לו על הדור אבל פנחס השיב חמת הש"י במעשה שעשה בעוד חמתו בערה בו בתוך קצפו שקצף את הקצף שהיה לו לקצוף ועשה את הנקמה שהיה לו לנקום ומה שאמר רש"י אח"כ בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף הוא פירושו של בקנאו את קנאתי כמו שמפרש ואזיל מיד כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר והקוצף הוא המתחרה לנקום כו' בלא מעשה אבל פנחס עשה מעשה בעוד חמתו בערה בו לכן אמור וגו':

פרק כו

פסוק טז

רש"י לאזני אומר אני שהוא משפחת אצבון כו' מקשין והא לעיל פי' רש"י וכן אצבון לגד כו' פי' שבטלה וכאן פי' שאזני הוא משפחתו והרא"ם תירץ מה שתירץ ונ"ל שאינה קושי' כלל דרש"י לטעמיה שפי' בסמוך כל המשפחות נקראות על שם יורדי מצרים כו' ואומר אחר כך וז"ל אומר אני שהיו לבלע בנים הרבה ומשנים הללו ארד ונעמן יצא מכל אחד משפחה רבה עכ"ל ונ"ל דה"נ סבירה ליה לרש"י גבי אזני שכיון שכל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים וכאן בבני גד מונה משפחת אזני שלא הוזכר ביורדי מצרים ואצבון שהיה מיורדי מצרים לא הוזכר כאן יאמר רש"י דודאי אזני הוא מבניו של אצבון כמו שהיה ארד ונעמן מבניו של בלע ומנאן למשפחות מפני שיצא מכל אחד משפחה רבה כן היה הענין באצבון שהיו לו בנים הרבה ומאזני יצא משפחה רבה לכך היה אזני נמנה למשפחה בפני עצמה ושאר הבנים היו תולדותם נקראים על שם אצבון ותולדות כל אותם הבנים בטלו כשרדפו אחריהם בני לוי והרגו שבע משפחות כמו שפרש"י למעלה ומשפחת אזני בן אצבון נשארה והיא שמנה כאן שאפי' אם היו כל משפחות אצבון עדיין קיימים והיה מונה משפחת אצבון היה מונה משפחות אזני בפני עצמו כמו שמנה משפחת ארד ונעמן ואם כן משפחת אזני היא משפחת אצבון ומה שסיים רש"י דבריו ואיני יודע למה לא נקראת משפחתו על שמו ה"פ כיון שתולדות שאר בני אצבון בטלו היה לו לקרות כאן משפחת אזני על שם אצבון שהיה ראש המשפחה ומיורדי מצרים דבשלמא בעוד שהיו תולדות שאר בניו קיימין ומאזני יצאה משפחה רבה אתי שפיר שהיה קורא תולדות שאר בניו על שמו ומשפחת אזני בפני עצמו כמו שעשה בבני בלע עם ארד ונעמן אבל אחר שנתבטלו תולדות שאר בניו קשה לרש"י שהיה לו לחזור ולקרות משפחת אזני על שם אצבון שהוא ראש המשפחה ומיורדי מצרים ואל תשיבני ממשפחת הקרחי שהוא מבני יצהר וקורא אותה משפחת הקרחי ולא משפחת היצהרי אע"פ שגם משפחות נפג וזכרי נתבטלו בתוך הד' משפחות שחסרו משבט לוי כמו שפרש"י לעיל ולא נשאר ליצהר רק משפחות קרח ואפ"ה קורא תולדות קרח משפחת הקרחי ואינו קורא אותה משפחת היצהרי דשאני התם שכבר הוזכר קרח בתורה שהוא מבני יצהר שנאמר ובני יצהר קרח ונפג וזכרי לכך אין קפידא שכתב משפחת הקרחי ולא יצהרי שהכל יודעים שקרח הוא בן יצהר ומשפחתו הוא משפחת יצהרי אבל אזני שלא הוזכר כבר בתורה שהוא מבני אצבון קשה לרש"י שהיה לו לקרות משפחת אזני על שם אצבון הואיל ולא נשארו לו שאר תולדו' ונשאר לו בתימה ואמר איני יודע למה לא נקראת משפחתו על שמו וזה דוחק לומר שבא להודיע לנו בזה שמשפחת שאר בני אצבון בטלה כשחזרו לאחוריהם שהרגום הלוים דמאי נ"מ בזה מאי דהוה הוה נ"ל:

פסוק נה

רש"י לשמות מטות אבותם ואלו מתחל' חלקוה למנין יוצאי מצרים לא היו נוטלין אלו הד' אלא שני חלקים עכשיו נטלו ארבעה חלקים ע"כ נראה מכאן מה שפי' הרא"ם למעלה על מאי דקאמר רש"י לעיל חזרה נחלתן אצל אבי אביהן וחלקו הכל בשוה ע"כ לא ירד לסוף דעתו של רש"י שכתב שם וז"ל הא דקאמר אצל אבי אביהן ולא קאמר אצל אביהן משום דאלו לא חזרה נחלתן אלא אצל אביהם שהיה מבני עשרים שנה ומעלה כשיצאו ממצרי' למה חלקו בשוה כשמחזיר כל אחד לאביו הלא כל א' יחזור ויוריש לבניו ולא לבני אחיו אבל השתא דחזרה נחלתן אצל אבי אביהן כגון שיצא אבי אביהם של הבאים לארץ ממצרים כשהי' מבן עשרי' שנה ומעלה ולו שני בנים פחותים מבני עשרים שנה ולאותם שני בנים לזה בן אחד ולזה שנים והם מבני עשרי' שנה ומעלה כשבאו לארץ ונטלו שלשה חלקים מנחלת הארץ וחזרה נחלתן אצל אבי אביהם יש לו לאותו אבי אביהם לחזור ולחלוק בשוה לאלה הג' הג' חלקים שהם מבאי הארץ שיקח בן של האחד חלק וחצי ושני בני האחד חלק וחצי מאחר שמכח אבי אביהן הם נוחלין ואילו אינם אלא כדמות שלוחיו שיטלו כל מה שיטלו בעבורו עכ"ל הרא"ם ואם הי' דעת רש"י בפירוש חזרה נחלתן אצל אבי אביהן כמו שפירשו הרא"ם שפירש שאבי אביהן היה מיוצאי מצרים והי' בן עשרי' והבנים היו פחות מבן עשרים כשיצאו ממצרים והבני בנים היו בני עשרים כשבאו לארץ ע"כ צריך לפרש ג"כ מה שאמר רש"י לעיל כיצד שני אחים מיוצאי מצרים רצה לומר והיה להם אב שיצא ממצרים שהיה יותר מבן עשרים והם לא היו בני עשרים כשיצאו ממצרים והיה להם בנים בבאי הארץ לזה אחד ולזה שלשה והיו הבנים כולם בני עשרים כשבאו לארץ ונתחלקה להם הארץ כדכתיב לאלה תחלק הארץ ונטל האחד חלק אחד והשלשה נטלו שלשה חלקים וחזרה נחלתן אצל אבי אביהם שיצא ממצרים והיה בן עשרים והבנים שיצאו עמו ממצרים ולא הגיעו לבני עשרים ירשו ממנו וחלקו בשוה וזהו שנאמר לשמות מטות אבותם כו' כל זה צריך אחה לפרש בדברי רש"י אליבה פירושו של הרא"ם ולפי זה יקשה למה אמר רש"י בכאן ואילו מתחלה חלקוה למנין יוצאי מצרים לא היה נוטלין אלו הארבע אלא שני חלקים ולפי פי' הרא"ם לא היה נוטלין אלא חלק אחד שהרי אבי אביהם לא היה אלא אחד מן התר"ג אלף תק"ן שהיו יוצאי מצרים והיה לו לרש"י לומר ואלו מתחלה חלקוה למנין יוצאי מצרים לא היו נוטלין אלו הארבע אלא חלק אחד ועכשיו נטלו ארבעה חלקי' לכך אומר אני שמה שאמר רש"י שני אחים מיוצאי מצרים שהיו להם בנים בבאי הארץ כו' הוא כמשמעו ורצה לומר שהאחים שהיו מיוצאי מצרים היו שניהם בני עשרים ובניהם שהיו לזה אחד ולזה שלשה והיו מבאי הארץ היו בניהם של יוצאי מצרי' ממש שהיו בני עשרי' כשיצאו ממצרים ומ"ש רש"י חזרה נחלתן אצל אבי אביהן ר"ל אצל אבי אביהם שמת במצרי' כאילו אביהם ירש נחלה זו ממנו וחלקוה בשוה ונפלה על בניהם של זה בן אחד ולזה שלשה בנים והגיע להאחד שני חלקים ולהשלשה שני חלקים ועכשיו אלו מתחלה חלקו למנין יוצאי מצרים היו נוטלין אילו הארבעה שני חלקים ומה שהוצרך רש"י לומר חזרה נחלתן אצל אבי אביהן ולא אמר חזרה נחלתן אצל אביהן לפי שקשה לרש"י אלו לא חזרה נחלתן אלא אצל אביהם שהיה מבני עשרים ומעלה כשיצאו ממצרים למה יחלק האחד והשלשה שוה בשוה כשיחזיר כל אחד לאביו הלא כל אחד יחזור ויורש לבניו ולא לבני אחיו לכך קאמר רש"י שגם אלו השני אחים שיצאו ממצרים החזירו הארבע חלקים הללו לאביהם שמת במצרים כאלו ירשוה ממנו וירשה הם בשוה מאביהם ואח"כ ירשו האחד עם השלשה גם כן שוה בשוה מאביהם האחד שני חלקים והשלשה שני חלקים ולא ירש האחד שני חלקים מחמת שירשו מאחי אביו אלא מאבי אביו ואין לתמוה מנא ליה לרש"י סברא זו שכשחזרה נחלה זו של באי הארץ לאביהם שהיו מיוצאי מצרים שתחשב להם ליוצאי מצרים כאלו ירשוה הם מאביהם שמת במצרים דס"ל לרש"י שזה כתוב בפי' בתורה דכתיב גבי יוצאי מצרים שאמר להם הש"י ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' הרי שקרא להם ליוצאי מצרים מתנת הארץ בלשון ירושה כלומר ירושה היא מאבותיכם ומפרש רש"י מאבותיכם ר"ל מהאבות של אלו היוצאים ממצרים שתהא נחשב לו חלקו של כל אחד כאלו ירשו מאביו שמת במצרים לפי שגם הוא כאלו ירש אותה מאבותיו ואבותיו מאבותיו עד אברהם יצחק ויעקב אבינו ע"ה זהו נ"ל דעת רש"י ברור:

בא"ד טעות נפל בספרים ברש"י וה"ג אך בגורל יצאו יהושע וכלב וכן הוא אומר ויתנו לכלב את חברון על פי ה' לכך נאמר ע"פ ה' ואומר על פי ה' נתנו לו את העיר אשר שאל:

פסוק נו

רש"י על פי הגורל הגורל היה מדבר מגיד שנתחלקה ברוח הקדש ע"כ ופי' יצאו יהושע וכלב אך ממעט יהושע וכלב שהם לא חלקו בגורל רק ע"פ ה' בלא גורל וע"ז מביא וכן הוא אומר כו' וסיים דבריו לכך נאמר ע"פ ה' לו' שלא ע"י גורל נתנו לו חברון רק ע"פ ה':

פרק כז

פסוק ד

רש"י כי אין לו בן הא אם היה לו בן לא היה תובעות כלום מגיד שחכמניות היו ע"כ מה שמקשין מה היה חכמתן בזה גדול כ"כ אפי' אומות העולם נוהגין כן שהבן קודם לבת מצאתי דה"פ שאמרו אילו היה לו בן ואפי' אותו הבן היה ג"כ מת והניח בת דהוי נקבה נגד נקבה והיו לנו לומר מאי אולמא דהך נקבה מהך נקבה אפ"ה לא היינו תובעין כלום ע"כ:

פסוק ז

רש"י כן וגו' כך כתובה פרשה זו לפני במרום דריש זה מדה"ל למימר כן בנות צלפחד דוברות ותו לא והפרשה היה לו לכתוב בפני עצמה:

פסוק יג

רש"י על אשר לא קדשתם הא אם קדשתם עדיין לא הגיע זמנכם להפטר כו' מה שהביא רש"י פסוק זה ופירושו לכאן והוא אינו בפרשה זו רק לקמן בפרשת האזינו כבר נתחבטו בו הראשונים וכתב כל אחד את הישר בעיניו בכן אמרתי אענה את חלקי אף אני ואומר שהוצרך רש"י להביאו הנה לפי הר"א שפי' על פסוק כאשר נאסף אהרן אחיך ואמר ד"א אין אתה טוב ממנו שיש לדקדק ולומר שכיון שאמר לו הש"י למשה אין אתה טוב ממנו הואיל ושניהם בעונש אחד מתו והא ראינו שעשהו טוב ממנו במה שהניחו בחיים שמנה חדשים יותר ממנו שהרי אהרן מת בא' באב ומשה בז' באדר ואם בעונש אחד מתו היו להם ג"כ לקבל העונש יחד ולמות ביום אחד כי מצינו שכן הוא המדה בין בעונש רשעים בין בעונש צדיקים שנענשים בעונש אחד בעונש רשעים כמו שהיה בעדת קרח ובמתלוננים בעונש צדיקים כמו שהיה המעשה בנדב ואביהו וכן מצינו בפרץ עוזה ושאר עונשים של צדיקים דלעולם אם נענשו יותר מאחד בעבירה אחת נענשים ג"כ בבת אחת ולמה המתין למשה שמנה חדשים אחר אהרן אם לא היה טוב ממנו ועל זה משיב רש"י ואומר שזה מתורץ מפסוק על אשר לא קדשתם אותי שפירושו הא אם קדשתם עדיין לא הגיע זמנכם להפטר וה"ק ודאי אם היה עונש משה ואהרן קנס המיתה כמו שמשמע מפשוטו של הפסוק שבכאן שאמר כאשר מריתם פי וגו' דמשמע פשוטו שבעונש המרי שמרו פי ה' מתו קודם זמנם ולא חיו כל הזמן שהיה להם לחיות בטבעם ר"ל שמתו מיתה מקרית ולא מיתה טבעית אז היתה זו קושיא חזקה וקשה לתרצה אבל האמת אינו כן דמשה ואהרן לא מתו קודם זמנם רק כל אחד מת מיתה טבעית שלו וכל אחד מלא ימיו ושנותיו וכמו שפרש"י לקמן בפרשת וילך גבי בן מאה ועשרים שנה אנכי היום היום מלאו ימי ושנותי כו' ועונשם לא היה אלא שלא הוסיף הש"י ימים ושנים על חיי טבעיהם כמו שהוסיף לחזקיה ושאר צדיקים כלומר שאם קדשו את הש"י במי מריבה היו מוסיפים ומאריכים ימים על חיי טבעם מאותו הזכות של קידוש הש"י עם זכיותיו הראשונים ובעונש החטא לא נתוספו להם ימים רק מת כל אחד כשמלאו ימיו ושנותיו הטבעיים ואהרן מלאו ימיו הטבעיים בא' באב ומשה לא מלאו ימיו הטבעיים עד ז' באדר שאחריו ומת בו ביום לפיכך אמר לו הקב"ה לא טוב אתה ממנו ר"ל כמו שהוא מת ביום כלות חיי טבעו ולא נתוספו לו ימים על ימיו כן תמות אתה ג"כ ביום כלות חיי טבעך ולא יתוספו לך ימים על ימיך וכל זה משמע בפסוק על אשר לא קדשתם שיש לדקדק למה שינה הכתוב לשונו שכאן כתב כאשר מריתם ולהלן כתב על אשר לא קדשתם אלא בא הכתוב לאשמועינן שאין פירוש כאשר מריתם פי שבשביל המרי נתקצרו ימי טבעם ומתו בלא זמנם אלא שאם קדשתם היה נותן להם זכות קידוש השם עם שאר זכיות שעשיתם שהייתי מוסיף לכם ימים על ימיכם הטבעיים ולא הגיע זמנכם לפטר לא אמר לא הגיע זמנכם למות אלא להפטר כלומר אע"פ שהגיע זמנכם למות בטבע לא הייתי מניח אתכם ופוטר אתכם מעול השררה שעליכם להנהיג את ישראל אלא הייתי מוסיף לכם ימים ומטיל עליכם שררת והנהגת עמי ישראל עוד ימים רבים ושנים זה נ"ל דעת רש"י ז"ל וברור הוא דעכשיו לא יקשה קושיא שמקשים על מה שפי' רש"י גבי בן מאה ועשרים שנה אנכי היום כו' היום מלאו ימי ושנותי כו' דהא בעונש מי מריבה מת ולא מלאו ימיו כו' ולדידי לא קשיא מידי:

פסוק יד

רש"י מי מריבת ד"א הם שהמרו במרה הם היו שהמרו בים סוף הם עצמן שהמרו במדבר צין ע"כ פי' והמים שבבאר זה הם שהמרו את ישראל במרה ובים סוף ובמדבר צין כי הבאר נתן מתחלת יציאתן ממצרים ובכל אלו המקומות נסתלק בעונשן והוחזר להם וטעות נפל בספרים ובמקום בים סוף ראוי להיו' ברפידים אבל לא ידעתי מנין לו זה לרש"י ז"ל:

סליק פרשת פנחס.

פרק ל

פסוק ב

רש"י ראשי המטות חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל ישראל כו' כתב הרא"ם ואם כן יהיה פירוש אל ראשי המטות לבני ישראל אל ראשי המטות ולבני ישראל וא"כ עכ"ל שבא להודיענו שלמד לנשיאים תחלה ואחר כך לכל ישראל כו' ואיני יודע מי הכריחו ליכנס לפירש דחוק זה ולמה לא פירשו כפשוטו וידבר משה פרשה זו אל ראשי המטות של בני ישראל ומה שכתב רש"י מיד ואח"כ לכל ישראל בא לפרש שלא נטעה לומר שדבר פרשה זו לנשיאים לבדן קאמר רש"י שאח"כ דבר ג"כ אל כל ישראל וסמך על הג"ש דזה הדבר זה הדבר וכו' כמו שמפרש ואזיל ועוד אם יהיה פי' לבני ישראל ולבני ישראל כלומר שדבר משה אל ראשי המטות וגם אל בני ישראל אח"כ כמנהגו בכל המצות כמו שכתב בסוף פרשת כי תשא למה חסר כאן שדבר ג"כ אל אהרן ובניו אי משום ללמד שהפרת נדרים בג' הדיוטות מזה הדבר זה הדבר נמי שמעינן דאל"כ למאי הלכתה כתבה רחמנה ג"ש זו ואי משום ללמד שחלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואח"כ לכל ישראל הרי כבר למדנו זה ממה שאמר הכתוב בפירוש וישובו אליו אהרן וכל הנשיאי' בעדה וידבר משה עליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל שהוא מיירי בסדר הלימוד בכל מצות התורה כמו שכתב רש"י שם ופרשת נדרים היא בכלל לכך נ"ל דה"פ דרש"י הכא דס"ל לרש"י כיון דילפינן מקרא דוישובו אליו אהרן וגומר חלק הכבוד הזה לנשיאים וש"מ שכל הפרשיות נאמרו לנשיאים בפני עצמן כמו לאהרן ולבניו ולכל ישראל והיה יכול משה לכתוב בכל פרשיות התורה וידבר משה אל ראשי המטות אם היה רוצה לכתוב בתורה אותה הפרשה בשעה שלמדה עם ראשי המטות ולא כתב אותה בכל פעם על שם שבאותו הפעם למד ג"כ עם כל ישראל שהם העיקר ומשמע ליה לרש"י מלשון הכתוב שזו הפרשה למדה עם ראשי המטות לבדן לכך ק' לו והיכן מצינו שנאמרה פרשה לנשיאים בפני עצמן ועל קושיא זו מפרש ואומר חלק כבוד לנשיאים כו' רצה לומר בשעה שחלק להם כבוד לנשיאים כתב פרשה זו ולכך כתב וידבר משה אל ראשי המטות וגומר וזהו שדקדק רש"י בלשונו חלק להם כבוד כו' לא כתב ללמד שחלק להם כבוד לנשיאים אלא חלק כו' סתם לומר שלא מפני שהלימוד שרוצה ללמד לנו שחלק כבוד לנשיאים כתב בזו הפרשה אל ראשי המטות שכבר הוא למוד מפסוק וישובו אליו אהרן וגו' אלא כך היה המעשה בשעה שדבר משה פרשה זו אל ראשי המטות של בני ישראל כמנהגו בכל המצות שחלק להם כבוד לנשיאים שהם ראשי המטות של בני ישראל כתב פרשה זו ואח"כ אומר רש"י מסברת עצמו ואומר ואח"כ לכל ישראל לא שהוא פי' של לבני ישראל אלא סמך על הג"ש דזה הדבר כו' כמו שכתבתי ולפיכך אומר רש"י מיד ומנין לנו זה שכן היה דרכו של משה בסדר הלימוד בשאר הדברות ומביא פסוק דוישובו אליו אהרן ואח"כ מקשה ואומר מ"מ היא גופא קשיא מאי שנא ששינה משה פרשה זו יותר מכל פרשיות שבתורה שכתבה בשעה שלמד אותה אל ראשי המטות ושאר הפרשיות לא כתב אלא בשעה שלמדה עם כל ישראל ומתרץ ללמדך שהתרת נדרים ביחיד מומחה כו' ואח"כ אומר ולא תימה משום שלמד פרשה זו לנשיאים לבדם ולא לכל ישראל שהרי יש לנו קבלה בג"ש דזה הדבר שזו הפרשה אמרה ג"כ לכל ישראל אחר שנאמרה לנשיאים כמו שאר כל פרשיות התורה וג"ש לא היתה צריכה שהרי יש לנו כבר בנין אב מפסוק וישובו אליו וגו' ולמאי הלכתה כתבה רחמנה אלא ע"כ כתב פרשה זו בשעה שלמדה עם הנשיאים לא ללמד שחלק כבוד לנשיאים אלא ללמד על הפרת נדרים שתהא ביחיד מומחה וכתבה הג"ש דזה הדבר ללמד שכל ישראל שוין ג"כ בצד אחד בענין הפרת נדרים והוא ששלשה אפי' הדיוטות מהם יכולין להתיר כך נ"ל כוונתו של רש"י לפי פשוטו ואין צריכים לכל הדוחקים שכתבו מפרשיו ויהיה פי' ראשי המטות לבני ישראל כפשוטו ראשי המטות של בני ישראל נ"ל ובמה שכתבתי מיושב ג"כ מה שמדקדקים בפרשה זו שהתחיל וידבר משה אל ראשי המטות וגו' ולא כתב מקודם לכן שדבר עמו הש"י הדין הזה ללמדו לישראל כמו בשאר פרשיות התורה שכתב וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל בני ישראל וגו' דאומר אני שזה קשה לרש"י מיד כשהתחיל ראשי המטות ומתרץ ואומר חלק כבוד לנשיאים כו' כלומר מפני שכ' פרשה זו בשעה שחלק כבוד לנשיאים וכל מצוה שדבר הש"י עם משה בלי ספק אמר לו דבר אל בני ישראל בכלל אלא שמשה חלק כבוד לנשיאים לפיכך לא היה יכול כאן להקדים ולומר וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל בני ישראל שהרי לא כתב בפי' בתורה שדבר אל בני ישראל אלא אל ראשי המטות ואח"כ אל בני ישראל וזה לא כתב בתורה בפי' אלא בג"ש אבל לפי פרושו של הרא"ם דלבני ישראל פירושו ולבני ישראל ישאר בקושיא דהוה ליה בפרשה זו ג"כ להקדים ולומר וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וגו' נ"ל:

תוכן העניינים

לבוש האורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה