אור ברסלב
לב שמח מצוה לא תעשה

לב שמח· רבי אברהם אליגרי

מצוה לא תעשה

מצוה עשה

מצוה ה

כתב הרב ז"ל מצוה ה' הזהירנו מהשתחוות לע"ז וכו' חייב סקילה ע"כ. וטענת הרמב"ן על זה כתובה בספר בטעות, והמובן לי ממנה שמלשון זה משמע שמוציא הרב שאר דרכי העבודה מלא תשתחוה בדרך ה"ה כי זכר דרך אחד מדרכי העבודה וה"ה לשאר דרכים דהיינו להקריב ולנסך וכו' וטוען עליו הרמב"ן כי זה אינו שהרי אמרו בגמ' יצאה השתחואה לדון בעצמה ויצאה זביחה פירוש בזובח לאלהים יחרם ללמד על הכלל כולו הא קמן שהכלל כולו דהיינו מקריב ומנסך ומקטיר לא נפקי מלא תשתחוה אלא מזביחה. וזהו שכתב עוד הרמב"ן שהרב בחבורו הגדול נזכר ותקן וכו'. פירוש כי שה פ"ג מהל' ע"ז כתב זביחה בכלל עבודה היתה ולמה יצאה לומר לך מה זביחה מיוחדת וכו'. וזה מבואר ששם הלך בדרך הגמ' ששאר דרכי העבודה נלמדים מזביחה וכו'. ונראה שהוא הרמב"ן מפרש מה שהרב אומר וכן אנו מוזהרין מלהקריב שהוא מוסב אל זכר דרך אחד מדרכי העבודה וכו' כלומר וה"ה לשאר דרכים וא"כ וכן אנו מוזהרין דקאמר ר"ל אנו מוזהרין בכלל דולא תשתחוה. ולכך טען שבגמ' אינו כן דשאר דרכי העבודה לא נפקי אלא מכלל דזביחה. אבל כשנפרש וכן אנו מוזהרין מילתא באפי נפשה ינצל הרב מטענה זו כי יהיה פירוש דבריו כן, זכר דרך א' כו' ולאו דוקא כי כן אנו מוזהרין מלהקריב כו' כלומר שאנו מוזהרין בהן ממקום אחר ולא חש לפרשו כאן. ושאר מה שטען כאן הרמב"ן על אנכי ה' אלהיך שמנה הרב מ"ע כבר כתבתי בו לעיל במ"ע מה שיש בו די יע"ש:

אבל כאן הוסיף הרמב"ן וז"ל ראה הרב לפי דעתו במנין המצות למנות לאו דהשתחואה ולאו דשאר עבודות שתים לא תשתחוה לאו אחד ולא תעבדם לאו אחר וראוי אם כן שנמנה לאו בפני עצמו מגפף ומנשק שלא כדרכה שהוא אינו בכלל אלו ואין בו מיתה וכיון שנתיחד לעצמו בלאו ובעונש ראוי למנות בפני עצמו כו' עכשיו נמנה במצוה כל עובד ע"ז שבמיתה לאו אחר ומגפף ומנשק בשלא כדרכה שהוא דין מיוחד ימנה לעצמו כמו שאנו מונין נודר בשמה ומקיים בשמה ע"כ. ואני אומר דאע"ג דמגפף ומנשק אינן בכלל דולא תעבדם למיתה דמזביחה ילפינן להו מה זביחה מיוחדת כו' וחייבין עליה סקילה כו' מ"מ בכללו הן ללאו שכלן כלולות בולא תעבדם ואין למנותן לאו אחר בפני עצמו. ומה שהקשה מנודר בשמה ומקיים בשמה אינה קושיא כי אותם כמו שהם דין מיוחד כן יש בהם לאו מיוחד דהיינו ושם אלהים אחרים לא תזכירו ולכך ימנה אותן לעצמן בלאו אחר:

מצוה ט

כתב הרב מצוה ט' הזהירנו מעשות מעשה ידעוני כו' ובאה האזהרה בו אל תפנו אל האובות ואל הידעונים ואל תחשוב שזה לאו שבכללות כי כבר חלק אותו בזכרון העונש ואמר או ידעוני כו' ע"כ. והרמב"ן טען הוא ודאי לאו שבכללות ממאמרם בגמ' מ"ש הכא דתני ידעוני וכו' והלכה כר' יוחנן ע"כ:

ובפשטה של שמועה זו ודאי כוותיה משמע, אבל יש לומר לדעת הרב דלענין קרבן דמיירי התם במתני' דכריתות שלא מנו שם ידעוני עם בעל אוב הוא שאמר ר' יוחנן דהואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו אם עשה שתיהן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת ואל זה הוא שנתן הטעם דחלוקה דמיתה אינה חלוקה ר"ל אינה חלוקה לקרבן דכי היכי דחילוק חטאות אינו תלוי בחילוק כריתות כמ"ש רש"י לעיל ה"נ אינו תלוי בחילוק מיתות, אבל לענין חילוק בלאוין לא יכחיש ר' יוחנן שיהיה תלוי בחילוק מיתות והנה המשנה אמרה בפירוש אלו הן הנסקלין ומנו בכללן בעל אוב וידעוני. וכתב הרב בשרש הט' המין הב' מלאו שבכללות שיהיה לאו אחד אוסר דברים רבים עטופים קצתם על קצתם כו' וביארו בתלמוד שחייב מלקות על כל אחד מהעטופים כו' ואותן נמנה כל אחד מהם מצוה בפני עצמה ע"כ. וממנו נקח דבעל אוב וידעוני שכל אחד מהם מבואר במשנה שהוא חייב סקילה ימנה כל אחד לאו אחד למלקות ג"כ ומחיוב המיתות נלמוד חיוב הלאוין דמלקות במקום מיתה עומד ולכך מנה הרב אוב וידעוני לשנים ומאמר ר' יוחנן הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו ומ"ש ג"כ דחילוק מיתות לאו חילוק אינו חולק עליו ודוק:

מצוה כח

אמר הרמב"ן כתב הרב המצוה כ"ח שנמנענו משמוע נביא מתנבא בשם ע"ז וכו', וכן תרגם אונקלוס לא תקבל לפתגמי נביאה ההוא כו', ע"כ לשונו. וראה הוא ז"ל שכתב הרב שנמנענו משמוע נביא מתנבא כו' שאנחנו לא נחקרהו כו' וכתב אח"כ ומניעתו בזה לא תשמע כו', ומזה הבין שהרב מפרש זאת המניעה על השאלה מתחלה שיתן אות ומופת כו' ולכך טען עליו ואמר והמניעה הזאת אחרי בוא האות והמופת כו'. ובאמת פשטיה דקרא הכי הוא דמעיקרא כתיב ונתן אליך אות וגו' ואח"כ קאמר לא תשמע וגו' א"כ זאת האזהרה לאחר שנתן האות היא כדבריו ומ"מ לא יחוייב מזה מה שהוא מחייב שתהא זו אזהרה בע"ז כמו שאבאר:

ואומר כי אנכי הרואה שלשון הרב ז"ל יש בו קיצור מדברי הרמב"ן לא ידעתי אם הוא קצרו או כן היה קצר בהעתקה שבאה לידו אבל בהעתקה שבידינו הלשון כן הוא, הזהירנו משמוע למתנבא בשם ע"ז וכו' והאזהרה מזה הוא אומרו לא תשמע אל דברי הנביא ההוא עכ"ל. ועכ"פ דבריו אלה צריכין פירוש, שתחלה כתב הזהירנו משמוע כו' שאנחנו לא נחקרהו כו' מה האות שלך כו' והנה זה קודם תתו האות והמופת, ואח"כ כתב ולא נביט אל המופת כו' וזה ודאי הוא אחר שיתן המופת וא"כ אלה הדברים סותרים את עצמן. אבל כונת הרב שהוא לא בחר לפרש לא תשמע אל דברי הנביא שהיא מניעה מעשות אשר דבר לעבוד ע"ז וכמו שהרמב"ן מפרש בו כי זו אינה צריכה שהאזהרה על הע"ז מפורשת היא במקום אחר. ומה שהרמב"ן אומר שנכפלו בה אזהרות כמו שנכפלו בשאר דברים, לא יחפוץ הרב בזה שהרי אמר בפ"ב דפסחים (כ"ד:) כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן קרא בלאוי יתירי. ועוד אם זו מניעה היא מהע"ז לא היל"ל אלא לא תשמע אל הנביא ההוא כמו שאמר אח"כ בפרשת המסית לא תאבה לו ולא תשמע אליו כו' מאי לא תשמע אל דברי. והראיה שהרמב"ן מביא מתרגום של אונקלוס קצרה ידי מהשיגה כי אף שלא תשמע יהיה ענינה לא תקבל אין קושיא על הרב בשום צד שהוא גם כן מענין קבלה מפרש אותה אבל אינה קבלה שלא לעבוד ע"ז אלא שלא לשמוע ממנו המופת כדי שלא נבא להמשך אחריו, וז"ש הרב כאן לא נביט לאותו המופת ולא נשמע ממנו טענה, פירוש כי זה יביא חולשה באמונה, ובחבורו הגדול הרחיב יותר וכתב אסור לערוך דין ותשובה עם המתנבא בשם ע"ז ואין שואלין ממנו אות ומופת ואם עשה מעצמו אין משגיחין עליו ואין מהרהרין בו וכל המחשב באותות שלו שמא אמת הן עובר בלא תעשה שנאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא ע"כ. וא"כ זה הוא עצמות האזהרה שאף אם נתן אות מעצמו לא נהרהר בו והיא היא המניעה בלא תשמע אל דברי וגו'. ומה שאמר שלא נחקרהו ולא נשאלהו מה האות שלך כו' דבר הלמד מענינו הוא והכל בכלל לא תשמע כו' שלא נשאל שיתן מופת ולא נשמעהו ממנו אם יתנהו מעצמו, וקרא ודאי הכי משמע דכתיב כי יקום בקרבך נביא וגו' ונתן אליך אות וגו', כלומר ונתן הוא מעצמו לא שאנו נשאלהו וממילא שאין רשאין לשאול. וזה פשוט:

מצוה נח

כתב הרב מצוה נ"ח הזהירנו מלירא מן האויבים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם כו' וכל מי שיסוג אחור ויברח עבר על ל"ת וה"א לא תערוץ מפניהם כו' ע"כ. והרמב"ן טען זו הבטחה ולא מצוה, וזו ג"כ מהשגות הראב"ד שבמנין המצות אשר בתחלת החיבור הגדול כתב שם הרב נ"ח שלא ייראו אנשי המלחמה ולא יפחדו בשעת מלחמה שנאמר לא תערוץ מפניהם כו', וכתב עליו הראב"ד הבטחה היא ולא אזהרה ע"כ. ואין זו השגה דקרא ודאי לא מכרעא מילתיה להבטחה טפי מלאזהרה, גם הוא ז"ל לא הביא שום הכרע לדבריו. אבל הרמב"ן כאן הכריע וכתב שאם מניעה היא יוסיפו השוטרים ויאמרו מי האיש הירא שעובר על לאו יפרסם חטאו ויחזור ע"כ. ולכאורה דברי תימה הן כי אפי' לרבי יוסי דמפרש קרא מי האיש הירא מעבירות שבידו לא משמע אלא דסתמא קאמרינן מעבירות שבידו שלבו לבדו יודע מרת נפשו ואין צריך לפרסם חטאו וזה שעובר על לאו למה יפרסם. ואח"כ ראיתי בספרי כלן היו צריכין להביא עדותן חוץ מן הירא ורך הלבב שעדיו עמו שמע קול הגפת תריסין ונבעת כו', והרמב"ן עצמו בפירושו לתורה הביא זה מן הירושלמי ושאף לר"י הגלילי צריך להביא עדים על עבירות שבידו כו' ואם כן היה מפרסם חטאיו כדי להביא עדים עליהם וצדק במה שכתב כאן יפרסם חטאיו. אבל עדיין קשה שאם פירוש הכתוב הוא מי האיש הירא מעבירות שבידו כר"י הגלילי גם עבירה זו דעובר על לאו בכלל הכרזה זו ומה היה צריך שיוסיפו השוטרים מי האיש הירא שעובר על לאו. ועוד מה קושיא היא זו להרמב"ם דבהדיא פסק כר"ע דמפרש מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו וא"כ מעבירות שבידו לא קאמרי השוטרים ולמה יוסיפו לעבירת עובר על לאו יותר משאר העבירות:

הנה כי כן לא יכולתי להלום טענה זו כפי הנוסחא אשר בספרינו ויגעתי ומצאתי להרשב"ץ ז"ל בספרו זוהר הרקיע פירושו לאזהרות ר"ש ן' גבירול כתב וז"ל. והרמב"ן אמר שזו אינה אזהרה אלא הבטחה שאילו היתה אזהרה לא היו מוסיפין השוטרים ואומרים מי האיש הירא ורך הלבב יפרסם חטאו ויחזור ע"כ. והטענה כפי נוסח זה פנים יש לה, כי על דעת ר"ע שהרמב"ם פוסק כמותו דמי האיש הירא כמשמעו מה היה צריך להכרזה זו הא מכיון שהוזהר שלא יירא והוא עובר וירא יודה ויפרסם חטאו ויחזור. ולהשיב על זה צריך אני להאריך מעט ואעיר לי אזן במה שכתב הרמב"ם פ"ז מהל' מלכים וז"ל שתי פעמים מדבר משוח מלחמה אל העם, אחת בספר בעת שיוצאים קודם שיערכו המלחמה אומר לעם מי האיש אשר נטע כרם כו' כשישמע דבריו יחזור מעורכי המלחמה, ואחת בעורכי המלחמה אומר אל תיראו ואל תחפזו כו' ע"כ. ופשוטו של לשון דקאמר כשישמע דבריו יחזור דברי הרמב"ם הן שאומר שכל אחד מאלו כשישמע דבריו יחזור תיכף ומיד, אבל מהרי"ק ז"ל כתב בכסף משנה שתי פעמים מדבר כו' בפ' משוח מלחמה ת"ר פעמים היה מדבר עמהם אחת בספר כלומר כשיוצאים מארצם ואחת במלחמה בספר מהו אומר שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו, במלחמה מה הוא אומר אל ירך לבבכם אל תיראו כו' ומפרש רבינו דמאי דקאמר בספר מה הוא אומר כו' היינו שאומר להם מי האיש כו' שיהיו מוכנים כשישמעו דבריו שניים במלחמה יחזרו להם עכ"ל. ולפ"ז מה שכותב הרמב"ם כשישמע דבריו יחזור מעורכי המלחמה הכל מקול הקורא מי האיש כו', והוא הוא שאומר לו שכשישמע דבריו שעתיד לומר אח"כ בעורכי המלחמה אז יחזור וכענין האמור בברייתא שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו. והנה כי כן אומר להם הכינו עצמכם בפעם הזה שכשתשמעו הדבר בפעם השנית תשובו ואלו הן הב' פעמים האמורים בברייתא ובהרמב"ם שהולך אחריה. ובזה יתישב מאי דקשיא לכאורה מהברייתא ומהרמב"ם שתחלה היה אומר מי האיש כו' ואח"כ אל תיראו כו' ואילו בכתוב הדבר להפך תחלה אל תיראו כו' ואח"כ מי האיש כו' והרמב"ם עצמו כן כותב בסמוך עת שעורכין המערכות כו' משוח מלחמה עומד כו' ואומר כו' שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה כו' אל ירך לבבכם אל תיראו כו' ואח"כ מדבר משוח מלחמה מי האיש כו' עכ"ל. וזו מהכתוב סתירה גדולה לברייתא ולהרמב"ם ויותר להרמב"ם לבדו מיניה וביה. והחכם האברבנאל בפירושו לתורה נתבלבל הרבה בזה וז"ל ראוי שתדע שכפי דעת חז"ל בספרי לא היו נעשות ההכרזות האלה כסדר הפרשה כי השנית והשלישית היו נעשות תחלה סמוך ליציאתם מגבול ארצם והראשונה היתה נעשית בשעת המלחמה וכמ"ש והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אבל לא נכתבו כאן כי אם כפי סדר מעלתם לא כפי סדר זמנם ועוד האריך יע"ש. לא דק בהאי מילתא שפיר כי ודברו השוטרים מי האיש אשר נטע כרם כו' ויספו השוטרים מי האיש הירא כו' שהן השנית והשלישית שהזכירן הוא ז"ל לא הן אלו הנזכרות שם בפרשה אחרי אל תיראו ואל תחפזו כו' שהיא ראשונה שהוא מזכיר ולפי זה הוליד שא"כ לא היו ההכרזות נעשות כסדר הפרשה ונדחק לתת טעם בדבר, אבל האמת שחוץ מאותו דבור של מי האיש כו' שכתוב בפרשה אחרי אל תיראו ואל תחפזו, כבר קדם לו זה הדבור עצמו תחלה בספר והיה הוא זירוז בלבד בפעם ההיא שיהיו מוכנים לשוב כשיחזור ויאמר עוד פעם ב' מי האיש:

הן אמת יש לשום שכל והבין קריאה זו מי האיש וגו' שתי פעמים למה וההכנה בפעם הראשונה לשוב בפעם השנית מה היא ומה היה הצורך לה ולא ישובו בפעם הראשונה תיכף כשישמעו ילך וישוב וכו', ועוד כי שתי פעמים בכתוב אין אלא פעם אחת בלבד, ועוד הסדר בכתוב הוא אל תיראו ואל תחפזו תחלה ואח"כ מי האיש וכו' ובברייתא והרמב"ם הדבר להפך תחלה מי האיש וכו' ואח"כ אל תיראו. אלה הדברים כלם צריכין ביאור. ואני אבאר שנינו בספרי והיה כקרבכם אל המלחמה יכול זה יום שקרבים בו למלחמה כשהוא אומר שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה הרי היום שקרבים בו למלחמה אמור הא מה ת"ל והיה כקרבכם אל המלחמה כיון שמגיעין לספר כהן מתנה עליהם כל התנאים הללו. ובפסיקתא והיה כקרבכם אל המלחמה לא יום שלוחמים בו אלא יום שמגיעין לספר שכיון שיוצאים מגבול א"י ובאין קרוב לגבול האויבים היה כהן מתנה כל תנאים הללו ע"כ. ואף ע"פ שהם הכריחו הדבר מדכתיב תרי זימני כקרבכם אל המלחמה וכו' ואתם קרבים היום למלחמה וכו' נ"ל דלישנא דקרא נמי דייק, מעיקרא כתיב כקרבכם משמע שעדיין לא נתקרבו ממש אלא הולכים ומתקרבים וז"ט כקרבכם אבל לבתר הכי אתם קרבים היום וכו' משמע קרבים ממש וז"ט היום כי אינו כיום שעבר שעדיין לא היו קרבים ממש למלחמה, בין הכי ובין הכי לרז"ל בספרי קרא מוכח דשתי פעמים היו התנאים הללו ומזה הוא מ"ש בברייתא דסוטה פעמים היה מדבר וכו' אחת בספר וכו', ומינה שזאת שבספר אינה אותה הנזכרה שם בכתוב אחרי אל תיראו ואל תחפזו וגו' כי אותה היתה ביום עצמו שהיו קרבים למלחמה וזו אחרת היתה בראשונה תיכף להגעתם אל הספר וממילא הוא שאז לא היה איש חוזר שא"כ לשוא היתה הקריאה בפעם השנית מי האיש וגו' ילך וישוב וגו' אלא ודאי לא שמשה הקריאה בפעם הראשונה כי אם לזרוז והכנה בלבד, ונ"ל שכמו שלא היה לאלו רשות לשבת בארצם ולא לצאת משם כלל כאותם שאמרו שם עליהם בגמ' ואלו שאין זזין ממקומם וכו' כן לא היה להם רשות לחזור אפי' שהגיעו לספר כדי שיהיו טורחין ונושאין בעול עם אחיהם עד יום המלחמה עצמה. ואומר אני עוד כי בספר לא היו אומרים רק מי האיש וגו' ומי האיש וגו' ילך וישוב וגו', וז"ש בברייתא בספר מה הוא אומר שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו וכו' כלומר שמעו בפעם השנית וחזרו. אבל בפעם השנית היתה זאת ועוד אחרת דאל ירך לבבכם וכו' כי אז עת המלחמה היא השעה הראויה לאזהרה זו. ומ"ש בברייתא במלחמה מה הוא אומר אל ירך לבבכם וכו' לא זה לבדו היה אומר אלא הוא ומה שאחריו ג"כ מי האיש וגו'. והרמב"ם אחרי שכתב ואחת בעורכי המלחמה אומר להם אל תיראו וכו' סמך מיד וביאר עת שעורכים המערכות וכו' משוח מלחמה עומד וכו' ואומר שמע ישראל כו' אל ירך לבבכם וכו' ואח"כ מדבר משוח מלחמה מי האיש וכו' ע"כ. על קול הקריאה הזאת כולה הוא שכתב לעיל שבמלחמה אומר להם אל תיראו וכו' כלומר זה עם מה שכתוב שם אחריו כדאמרן:

וכבר נתבררו ונתלבנו עם זה דברי הברייתא ודברי הרמב"ם כלן בצביונן וכסדרן מכוונין עם הסדר הכתוב בתורה אשר נדחק בו החכם אברבנאל והחליף את משכורתן כנזכר לעיל כו'. וקושטא הוא שגם לברייתא ולהרמב"ם סדרן של ההכרזות כן היה כמו שנזכרים ונעשים בכתוב תחלה אל תיראו כו' ואח"כ מי האיש כו' ומה שהם כתבו תחלה מי האיש כו' היא היתה קריאה אחרת שקדמה לכלן לזרז העם שיהיו מוכנים לשוב כשישמע עוד פעם שנית קול קורא מי האיש כו' ילך וישוב כו' כמו שביארתי. ויש לבאר עוד דאע"ג שהאזהרה שבכתוב אל תיראו כו' היתה קודמת אל הכרזת מי האיש כו' מ"מ צרכה לאחר אותה הכרזה היה והיה אומר אותה לעם מקודם כדרך תחלת המחשבה סוף המעשה, והענין אתם קרבים היום ונכנסין להלחם עם אויביכם הזהרו אל ירך לבבכם אל תיראו וכו' כי עתה תעברו את פי ה' והיא לא תצלח לכם לשוב לאחוריכם ולכך אני אומר לכם מי האיש וכו' ומי האיש וכו' ילך וישוב וכו' ויש לכם עכשו רשות לכך ולא אחרי שתכנסו במלחמה, וזהו שכתב שם הרמב"ם מי האיש הירא כמשמעו וכו' ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל וכו' וכל המתחיל לחשוב כו' עובר בלא תעשה שנאמר אל ירך לבבכם כו'. ומעתה זה שכתב הרמב"ן שאם היתה אזהרה לא היו מוסיפין השוטרים מי האיש הירא יפרסם חטאו ויחזור, אינו ממה שיקשה כלל כי אדרבה ההוספה היתה בחזרה קודם שיכנסו בקשרי המלחמה הפך מה שאסר להם לעת המלחמה והזהירם שלא ירך לבבם ועל כרחם יעמדו ולא יזוזו ממקומן, וא"כ זה שהוא ז"ל אומר יפרסם חטאו ויחזור לא מן השם הוא כי לעת שהוזהר שאל ירך לבבו לא בידו טובו לחזור עוד ודוק:

מצוה סט

כתב הרב ז"ל מצוה ס"ט הזהיר כהן בעל מום מהכנס למקדש בין המזבח ובין האולם ולהיכל וה"א אך אל הפרוכת לא יבא כו' וכבר התבאר סוף פ"א דכלים שבין האולם למזבח עם כל ההיכל נאסרה כניסתו על בעלי מומין ופרועי ראש כו', ע"כ. ומה שהביא ממס' כלים הוא מה שאמרו שם עזרת ישראל מקודשת כו' בין האולם למזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם, וסובר הרב ז"ל שמ"ש אין נכנסין לשם היינו דאיסור תורה יש בדבר ולמד מלשון הכתוב אך אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כו' פירוש הגשה בעלמא אף שלא יעשה שם עבודה, והרמב"ן טוען עליו דמדאורייתא ליכא אזהרה בהגשה אלא שלא לעבוד בלבד דהכי כתיב לא יגש ולא יחלל דמשמע לא יגש לעבוד ולא יחלל עבודתו וכן כל מקום שכתוב גישת מזבח הוא לעבודה, כמ"ש או בגשתם אל המזבח לשרת, ומה ששנינו במס' כלים שאין נכנסין מבין האולם ולמזבח אינו מן התורה אלא מעלה מדבריהם כו'. וזו ג"כ מהשגות הראב"ד שכתב סוף פ"א מהל' ביאת המקדש לפנים מהמזבח מעלות דרבנן ואין בהן מלקות ולא מיתה ע"כ. ומ"מ ריהטא דמתני' מוכחא טפי כהרמב"ם דאיסורא מדאורייתא קא אמרה ולא מדרבנן ופשטיה דקרא נמי כהרמב"ם משמע דאי אין האזהרה בתורה אלא לשלא יעבוד בלחוד כדברי הרמב"ן מאי לא יגש ולא יחלל ודאי שאין עבודה בלתי הגשה אל המזבח וא"כ לא יעבוד ולא יחלל מיבעי ליה אלא ודאי לא יגש כלל אפי' שלא לעבוד קאמר ומה שאמר ולא יחלל פירושו ובזה לא יבא לעבוד ולחלל עבודתו ואם כן משעת ההגשה עובר בלאו מה"ת. ועוד אדבר בזה לקמן ל"ת קס"ג:

כתב עוד וכבר אמרו במס' סוכה כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם למזבח כדי לצאת בערבה שהתירו להם איסור כניסה של דבריהם משום מצות ערבה עכ"ל. וזו גם התוס' פירשוה כן שם דס"ל דאיסור כניסה מעלה דרבנן ומשום הכי נדחה מלפני מצות ערבה שהיא תקנתא דרבנן. ומכל מקום יש לו לרב לומר שאף שיהיה איסור הכניסה מדאורייתא שפיר קאמר דאפ"ה נדחה מלפני הערבה דס"ל דערבה נמי מדאורייתא וכמ"ש לעיל בשביעי דהיא שבת לפרסמה שהיא מן התורה, והתוס' גם כן סיימו שם ואמרו קשה לאבא שאול דיליף ערבה של מזבח מדכתיב ערבי אמאי בכהנים דילמא אפילו בישראל כמו ערבה דלולב וי"ל כו'. גם מה שהביא עוד הרמב"ן מתיקון הבנין שנכנסין אפי' לויים וישראלים כמו שנתפרש בפרקא בתרא דעירובין כו' אינה קושיא דבנין הבית מצוה מן התורה והתיקון בכלל המצוה ומבטלת איסור הכניסה אף שהיא גם כן היא תהיה מצוה דאתי דאורייתא ומבטל דאורייתא. ואני תמה ממה שכתב עוד ומ"ש בספרי יכול לא יכנס לעשות רקיעות תלמוד לומר אך בא להוציא כל כניסה שלא לעבודה ותפס לו המותרת שאילו נכנס אל הפרוכת שלא לצורך היה חייב משום ביאה רקנית שאסור מאל יבא בכל עת אל הקדש עד כאן. הנה רצה לתקן ולא תיקן יפה כי לפי דרכו ודאי קשה מאי יכול לא יכנס לעשות רקיעות והלא לא נאסר בלאו הזה שום דבר אלא שלא לעבוד בלבד ומאין הרגלים לאסור הרקיעות שהן אינן עבודה. ועוד יש לו להרמב"ן דין ודברים עם הרב באזהרה זו לקמן בסמוך במצות ע"ג ושם אדבר עמו בע"ה. והיוצא מדברי במקום הזה שצדק הרב ז"ל במה שמנה מצוה זו לעצמה כי אינה בכלל מצוה אחרת כמו שחתם הרמב"ן וכתב נחסר הלאו הזה מן המנין כי הוא בכלל בעל מום שעבר:

מצוה עא

כתב הרב ע"א הזהיר בעל מום עובר שלא לעבוד כל זמן שהמום בו כו' וה"א כי כל איש אשר בו מום לא יקרב ולשון ספרי איש מזרעך אשר יהיה בו מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מנין ת"ל כי כל איש אשר בו מום לא יקרב ע"כ. והרמב"ן כתב אני אומר שהמניעה הזו עם הקודמת לה מל"ת אחת והיא שמנעו הכתובים כל בעל מום מן העבודה וביארו שכל המומין במניעה הזאת ושניהם יחד להשלים הדין בענין הזה ואם כדעתו זאת ימנה עוד מניעות רבות בזה שכך אמרו עוד בספרא אשר יהיה בו מום אין לי אלא שיהיה בו מום לאחר הדבור בזיבה ונגעים לפני הדבור מנין תלמוד לומר אשר בו מום אבל הכל לתשלום הענין עכ"ל:

ובאמת דבריו בזה של טעם הן ומכל מקום הברייתא דספרי כפשטה הולכת על דרך הרב דמום עובר קא מפיק ליה מקרא אחרינא דהיינו כל אשר בו מום קבוע אפקוה מקרא קמא דאשר יהיה בו מום א"כ תרי לאוי נינהו, ועם זה בטלה טענתו של הרמב"ן שטען שא"כ ימנה ג"כ מניעה אחרת שאמרו שם מלפני הדבור אינה קושיא דהתם לפני הדבור ואחר הדבור תרוייהו מחד קרא מפקי להו דהיינו איש מזרעך אשר יהיה בו מום כו' אבל הכא מום קבוע אפקוה מקרא קמא ומום עובר אפקוה מקרא דבתריה כל אשר בו מום כו' ומינה משמע שהיא אזהרה לעצמה ולאו נפרד, ונראה דמלת כל דכתיבא בהאי קרא קא דייקי דלרבויי אתא כל איש אשר הוא כל מום מ"מ בין בעל מום קבוע בין בעל מום עובר ושמא מסרסי ליה לקרא כאילו כתב איש אשר בו בעל מום דלישנא דכל מום ודאי רבויא הוא דכל מין מום משמע ואפילו עובר. זה כתבתי ראשונה ע"פ הנסחא אשר לפנינו דספרא היה בו מום לפני הדבור מנין ת"ל אשר יהיה בו מום, ואח"כ דקדקתי שהרמב"ן כותב פה מלשון ספרא אין לי אלא שהיה בו מום לאחר הדבור כזיבה ונגעים היה בו מום לפני הדבור מנין ת"ל אשר בו מום, ובלשון הזה עצמו כתובה בילקוט, כי הנסחא אשר בספרינו היה בו מום לפני הדבור מנין ת"ל אשר יהיה בו מום משובשת לפי דעתי דאדרבה מאשר יהיה משמע לעתיד כמו בזיבה ונגעים. ובעל קרבן אהרן הביא בזה משם רבינו הלל דבר אין לו שחר כלל וגם הוא פירש פירוש שאין לו תבלין יע"ש, אבל נסחת הרמב"ן והילקוט נכונה דדרשי לפני הדבור מקרא אחרינא דלא כתיב ביה יהיה אלא אשר בו מום דמשמע אשר בו מ"מ ואפי' מלפני הדבור ולפי נסחא זו קושית הרמב"ן קושיא דההוא נמי דלפני הדבור מקרא אחרינא מפקי ליה כמו מום עובר וה"ל להרמב"ם למימנייה נמי למצות בפני עצמה:

מצוה עג

כתב הרב מצוה ע"ג הזהירנו מהכנס למקדש או להורות בהיותנו שכורים וה"א יין ושכר אל תשת וסמיך ליה ולהורות את בני ישראל ולשון התלמוד שתה רביעית יין אל יורה ויש חלוק בעונש לאו זה כי שתוי יין א"א להכנס מבין האולם למזבח עם ההיכל ואם עבר ונכנס חייב מיתה בידי שמים ואם שתה מן המשקין המשכרין זולת יין ועבר חייב מלקות בלבד ולא מיתה וכל שתוי יין שיורה עובר על לאו בין שתוי יין או שאר משקין. ולשון ספרא אל תשת יין אין לי אלא יין שאר משקין המשכרין מנין ת"ל ושכר א"כ למה נאמר יין על היין במיתה ועל שאר משקין במלקות ושם נאמר מנין שאין מוזהרין אלא בשעת העבודה ת"ל אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו עכ"ל. וטען הרמב"ן עליו שא"כ שעל ההוראה עובר בלאו היה מן הראוי שיאמר בו שלוקה אבל הוא בחבורו הגדול לא מנה בכלל הלוקין אלא שתוי יין שנכנס למקדש ובספרו זה כתב שעל שאר המשכרין חייב מלקות בעבודה ועל ההוראה עובר בלאו ולא אמר בו שלוקה ע"כ:

והנה הוא ז"ל מקשה על הרב ממה שכתב כאן בספרו זה דמנין המצות וממה שכתב ג"כ שם בחבורו הגדול ריש הל' ביאת מקדש וא"כ אצלו מה שכתב הרב על ענין זה באלה השני ספרים כלו דבר אחד ולדעתי הבדל יש ביניהם שבספרו זה כתב בפירוש שעובר על לאו אבל בחבורו הגדול כתב כשם שאסור לכהן להכנס למקדש מפני השכרות כך אסור לאדם בין כהן בין ישראל להורות וכו' וזה הלשון אינו מורה שיש לאו בדבר אלא איסורא גרידא ואף אם ירצה לומר שבאומרו כשם שאסור להכנס למקדש וכו' כך אסור להורות וכו' שם רמז הלאו כי האיסור בכניסה למקדש לאו יש בו וכבר השוה זה לזה מ"מ שם הקדים וכתב יש בכללן שלש עשרה מל"ת אחת שלא יכנס שכור למקדש, ולא זכר מל"ת על ההוראה כמו שזכרה על ביאת מקדש, ופשטה של שמועה במס' כריתות מסכים למה שכתב הרב בחבורו הגדול שאין אזהרה על ההוראה כלל רק על העבודה כי לא זכרוה שם כמו שזכרה ת"ק על היין כל שהוא שישנו באזהרה ור' יהודה זכרה ג"כ בשאר משכרין, גם שם בברייתא אמרו להבדיל בין הקדש ובין החול אלו דמין וערכין ולהורות זה הוראה, ונראה שאף זו לא סבירא לה דאיכא לאו בהוראה כי לא זכרה אותו כלל אלא איסורא בלחוד קא אמרה דאיסורא קא עביד אם מורה והוא שתוי ופירוש הפסוק הוא וצריך להורות בין הקדש וגו' וממילא משמע דאעיקרא קאי כלומר ולפיכך ראוי שיין ושכר לא ישתה כדי שלא יתבלבל דעתו בהוראה ומ"מ לאו אין בו והנהו כלהו משמען כדברי הרב בחבורו הגדול, אבל כאן בספרו הקצר הביא ברייתא דספרא יכול יהיו ישראל חייבין מיתה על ההוראה ת"ל אתה ובניך וגו' אתה ובניך במיתה ואין ישראל על ההוראה במיתה יכול לא יהיו ישראל חייבין מיתה על ההוראה אבל יהיו אהרן ובניו חייבין מיתה על ההוראה דין הוא וכו' יצאו ישראל מן הכתוב אהרן ובניו מק"ו ע"כ. ומדאצטריכנא למעוטינהו ממיתה בהוראתם שמעינן שישנם באזהרה וס"ל דולהבדיל וגו' ולהורות וגו' כלהו אלאו דאל תשת קיימי כלומר אל תשת בבואכם גם כשתצטרך להבדיל וגו' ולהורות וגו' ומשום דאיתנהו בלאו אצטריך לאשמועינן דאעפ"כ אינן במיתה דאי ליתנהו אפי' בלאו שאין בהם מיתה צריכא למימר. וברייתא זו ודאי הביאה כאן הרב ז"ל סיוע לדעתו שכתב דשתוי שהורה עובר בלאו והרמב"ן ז"ל בסוף דבריו הנזכרים הביא סיוע להפך מברייתא זו דספרא דקא אמרה אתה ובנך במיתה ולא קאמרה בפירוש אתה ובניך במיתה ואין ישראל בהוראתם במיתה אלא באזהרה כי כן הוא הלשון המורגל אצלה ע"כ. ואין זה הכרח כלל כי כמו שמורגל אצלם להאריך ולפרש גם מורגל אצלם כמה פעמים לקצר ולסתום במה שהוא מובן מאליו והכא נמי מאומרם שאינה במיתה מובן יפה שהם בלאו כדאמרן ולכך לא האריכו לאומרו בפירוש וק"ל. ומ"מ אף לדעת הרב שעובר בלאו מלקות אין בו ולפיכך טען הרמב"ן ז"ל שאם יש בו לאו היאך לא זכר שילקה עליו, והוא הרמב"ן עצמו כתב עוד ואולי יחשוב הרב שהוא לאו שבכללות כאילו אמר יין ושכר אל תשת בבואכם אל אהל מועד ולהורות את בני ישראל וכו' ויהיו נמנין לו אחת מהסכמתו בלאוין שבכללות כמו שבא לו בעיקר הט' אבל זה אינו נכון שכבר נפסק הענין בעונש שכתוב ולא תמותו שאינו בהוראה ובפ' ולהבדיל בין הקדש וכו' עכ"ל. וזה תימה שכתב כמשנה מדעתו בשמא. ואולי דבר שהרב עצמו כתבו בפירוש בעיקר הט' שהוא הרמב"ן רומז אליו וז"ל שם המין הב' מלאו שבכללות שלאו אחד יאסור דברים רבים עטופים קצתם על קצתם והוא שיאמר לא תעשה כך וכך וזה המין יחלק לשני חלקים ממנו מה שביארו בתלמוד שחייב מלקות על כל דבר ודבר מאותם העטופים וממנו מה שביארו שאינו חייב אלא אחת להיותו לאו שבכללות וכו', ומה שביארו שהוא חייב אחת על הכל נמנה אותו מצוה אחת, ולביאור זה החלק הביא דמיונים רבים ובסופן כתב וכן אמרו יין ושכר אל תשת וגו' ולהבדיל ולהורות וגו' כלומר הזהרו בלאו אחד מהכנס למקדש או להורות בתורה והוא שתוי ע"כ. ובזה נתבאר היטב מה שכתב פה בזה הספר הזהירנו מהכנס למקדש או להורות וכו', שהכניס שניהם בלאו אחד ע"פ שרשו הנזכר בלאו שבכללות, והסמ"ג ג"כ בדרכו הלך וכתב כמוהו, וזהו ג"כ הטעם שלא כתב הרב שלוקין על לאו זה וסרה מעליו תלונת הרמב"ן מזה הצד אלא שהוא חוזר עליו מצד אחר שכבר נפסק הענין בעונש וכו', ובפ' ולהבדיל וכו' כנז"ל, ועל אחרון ראשון שותיה דמר דפ' ולהבדיל הוי הפסקה לא ידענא שהרי הוא עצמו אחד מהעטופים על לאו דאל תשת וכאילו אמר אל תשת בבואכם וגו' ולהבדיל וגו' ולהורות וגו', ובפירוש אמרו בספרא ולהבדיל בין הקדש ובין החול אלו הערכין בין הטמא ובין הטהור אלו הטומאות והטהרות ולהורות את בני ישראל אלו ההוראות וכו' כלומר שעל כל אלה מוזהר ביין ושכר אל תשת וא"כ היאך יחשוב הוא להפסק וזה פשוט, גם מה שכתב מענין הפסקת העונש דלא תמותו וכו', נראה שלמד אותו ממ"ש בפ' ארבע מיתות בגמ' על משנת בעל אוב זה פיתום וכו' וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כר' יוחנן אמר רב פפא חלוקין הן במיתה, כלומר שבפרשה שנזכרה בו מיתתם שם הם חלוקין לשנים וא"כ שני לאוין הם, ואם לכך כיון באמת שתי תשובות גמורות בדבר, חדא דר' יוחנן פליג עליה דר"ל ואמר חלוקה דלאו שמה חלוקה חלוקה דמיתה לא שמה חלוקה והלכה כר' יוחנן כמו שהוא הרמב"ן עצמו כתב בהשגותיו על מצות אלו דל"ת מצוה צ"ח והזכרתי דבריו שם, ועוד אפי' לריש לקיש לא דמיא הך דהכא לדהתם דחלוקין הם במיתה דהתם היינו דכשבא הכתוב להזכיר בהם עונש המיתה הפריד אוב לעצמו וידעוני לעצמו דכתיב כי יהיה בהם אוב או ידעוני דלא כתיב אוב וידעוני ולדידיה הוי כאילו כתב העונש נפרד בכל אחד לעצמו והשיב ליה בלאו אחד בכל אחד מהם אבל הכא דכתיב יין ושכר אל תשת בבואכם וגו' ולהבדיל וגו' ולהורות וגו' דמפרשי ליה כאילו אמר אל תשת בבואכם וגו' ובהבדיל וגו' ובהורות וגו' שהלאו דאל תשת כולל את כולם, אף אם כתב בינתים ולא תמותו לאו הפסקה היא כי הכתוב מבאר את עצמו שבכל הדברים הכלולים בלאו הזה על הראשון חייבין מיתה ולא על השאר שאחריו ומ"מ האזהרה בהם לא זזה ממקומה ועל כל פנים עטופים הם על הלאו הראשון דאל תשת. ומה שכתב כאן עוד הרמב"ן לחלוק על הרב שמניעת כניסת המקדש בכל אלו מעלות מדרבנן הן ולא מדאורייתא ורצה להוכיח זה ממס' יומא עוד אדבר בו לקמן במל"ת קס"ג יע"ש:

כתב עוד הרמב"ן גם זה שהרב מזכיר לשתוי בלא עבודה אזהרה בלא מיתה לא ידעתי לה מקום שהכתוב דיין ושכר אל תשת בבואכם וכו' אם הוא אמור אף בביאה ריקנית ר"ל אפי' שלא יעבוד א"כ חייב הוא עליה מיתה שנאמר בו ולא תמותו ואם הוא בביאת עבודה בלבד ביאה בלא עבודה באזהרה מנין לי, והנה הוא תופס לו זאת השיטה גם בפרועי ראש כתב במצוה קס"ד שאם שימש והוא פרוע ראש במיתה ואם נכנס במקדש ולא עבד באזהרה וכן כתב בקרועי בגדים כו' ולא נתבררו דבריו אזהרה זו בכניסה בלא עבודה מנין לו מאחר שראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו אינו אלא בשעת עבודה מאומרו יתברך ולא תמותו ומדבריו מ"ש בספרא מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך אתך ירצו בשעת עבודה ביום בשעה שהעבודה כשרה וחייב מלקות קאמר. ובעיני כל זה טעות וכל אלו הלאוין אינן אלא מניעות דשתויי יין או פרועי ראש וקרועי בגדים לא יעשו עבודה וזה ששנינו בספרא בשעת עבודה כלומר אם עבד וכו' עד כאן:

ואף שלכאורה דברים אלו נראין כאהובין וקרובים אל הדעת פשטא דלישנא לא מוכחא אלא כהרמב"ם שאם הכונה דוקא כשעבד שתוי או פרוע כמו שהרמב"ן מפרש מאי שאינו חייב אלא בשעת עבודה דקאמר אינו חייב אלא אם עבד מיבעי ליה דבשעת עבודה לא משמע אלא דאההיא שעתא קפדינן ואף אם לא עבד מיחייב מאחר דשעת עבודה היא, וזהו שכתב הרמב"ם בחבורו הגדול יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס שתוי יין וכו' אע"פ שלא עבד עבודה הרי זה לוקה הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת עבודה מנוול ככה וכו' ע"כ, ואין זה אלא דלישנא דבשעת עבודה דברייתא דספרא קא דייק גם מן הכתוב עצמו יש להוכיח כן דכתיב שכר אל תשת בבואכם וגו' דמדלא פריש בבואכם לשרת היך מה דקאמר במקום אחר או בגשתם אל המזבח לשרת משמע בבואכם אף שלא לשרת. ולמה שהרמב"ן טוען שא"כ יהיה חייב מיתה גם על ביאה זו בלא עבודה מדכתיב בה ולא תמותו, דעת לנבון נקל דבבואכם כלל כל ביאה בין לעבודה בין שלא לעבודה ומסברא אמרינן שעל הביאה לעבודה שהיא חמורה היתה המיתה ולא על שאינה לעבודה דהא על היין ושכר כתיב בהדיא ולא תמותו ומ"מ קאמר ר' יהודה על היין במיתה ועל שאר המשכרין באזהרה. ואל יבהל המשיב להשיב דשאני התם שהיין מפורש בכתוב דהתם ודאי צריך להזכיר היין בפירוש ולא סגי בלאו הכי משום שאילו לא פורש לא הוה משמע מכללא דשכר אבל הכא ביאה לעבודה כמפורשת ובכללא דבבואכם היא דכל איזו ביאה במשמע וכי אין הדעת נותן להשוות ביאה ריקנית הקלה לביאה בעבודה החמורה שדינן ולא תמותו על החמורה ודיה שעתה של קלה שתהיה בלאו ולמלקות גרידא דלא גרע האי מהאי דר' יהודה כדאמרן. ועיין מה שאכתוב בזה לקמן מל"ת קס"ג:

מצוה צה

כתב הרב מצוה צ"ה הזהירנו מהקריב בעל מום עובר וה"א לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום והתבאר בספרי שבבעל מום עובר הכתוב מדבר, והרמב"ן כתב גם בזה אני אומר שהמניעה במום קבוע ועובר לאו אחד תמוה כי הכתוב מרבה והולך עד שאסר כל מום בין קבוע בין עובר ע"כ. וגם אני אומר בזה מה שאמרתי לעיל שאם מום עובר הוא נדרש מזה הפסוק כבר יצא מום קבוע מהפסוק דכל אשר בו מום לא תקריבו וא"כ שתי מצות ושני לאוין נפרדים הם. ומה שהרמב"ן מקשה עוד ממ"ש שם אין לי אלא תם ונעשה בעל מום ממעי אמו מנין ת"ל וכו', בעל גרב מנין ת"ל וכו', זקן וחולה ומזוהם מנין ת"ל וכו', לא קשיא דלא דמו דכלהו הנך ושאר השנויין עמהם שם כלם מפסוק אחד הם נדרשים ואזהרה אחת דלא תזבח כוללת את כולם וזה מבואר. ולפי שאין הביישן למד הגדתי היום כי הוקשה לי מאד זה שכתב הרמב"ם וקבלו הרמב"ן שהתבאר בספרי דקרא דלא תזבח בבעל מום עובר הכתוב מדבר ואני לא מצאתי זה בספרי ולשונם שם כך הוא לא תשחט לה' אלהיך שור ושה ר' יהודה אומר יכול השוחט חטאת בדרום יהא עובר בלא תעשה ת"ל לא תזבח וכו' אשר יהיה בו מום על מום עובר בלא תעשה ע"כ. ומסגנון הלשון ברור דעובר דקתני לאו על מום שעובר קאמר אלא אזובח קאי שעובר בלאו מקביל אל מ"ש בסמוך יכול יהא עובר בל"ת וכו', מלבד כי מום קבוע ומום עובר אין אנו צריכין בהם לפסוק זה דמשנה תורה כי מפסוקי פרשת אמור דרשו אותו שם בספרי וק"ל:

מצוה צח

כתב הרב מצוה צ"ח הזהירנו מהקריב שאור או דבש וה"א כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וכו', וכבר ביארנו בשרש ט' שמי שהקריב שאור ודבש לוקה אחת ואינו לוקה שתים בעבור היותו לאו שבכללות ע"כ. והרמב"ן כתב כי החמץ יש בו לאו בפני עצמו אשר תקריבו לה' לא תאפה חמץ והרי לוקין עליו אחת וא"כ הלאו של דבש מיוחד הוא לאסור דבש ואפי' תחשוב אותו לאו שבכללות לוקה עליו אחת וא"כ כבר חייבנוהו שתים וכו', והרב עצמו הביא מאמר בגמ' אומר קלי דמייתר ניחייב חדא אכלהו ניחייב חדא א"כ ניכתוב רחמנא קלי לחם וכרמל אמאי כתביה לקלי באמצע לומר לך לחם בקלי ניחייב קלי בכרמל ניחייב, וביאור זה שהקלי המיותר לוקה עליו בפני עצמו ואחר שהוא פרט לא נשאר בכאן כלל כי הלחם והכרמל שאתה אומר שהוא לאו שבכללות ולא ילקו עליהם כי אם אחת וכבר הפסיק בקלי שלוקה עליו בפני עצמו וכ"ש בכאן שכיון שלוקה על חמץ אחת שיש לו לאו בפני עצמו הדבש אינו לאו שבכללות ועל כ"פ לוקה עליו עכ"ל:

ולכאורה נראין דבריו, ואף גם זאת מקום אתי להליץ על הרב דאע"ג דקרא כתיב לא תאפה חמץ ולפום קושטא שאור וחמץ חדא נינהו מ"מ התם בהדי דבש שאור כתיב ואי רחמנא הוה בעי דנגמור לדבש מיניה דאיתיה לאו מיוחד בקרא אחרינא הוה קאמר הכא כי כל חמץ וכל דבש לא תקטירו כלישנא דהתם לא תאפה חמץ והוה אמרינן שפירוש מה חמץ לוקין עליו אף דבש כו' אבל השתא דכתיב כי כל שאור וכל דבש לא בא שאור בלאו לחודיה בשום קרא כי היכי דנגמור מיניה לדבש, וחילוק זה אינו רחוק. אבל יש לי עוד עיון דק ליישב דעתו של הרמב"ם שלא השוה כל שאור וכל דבש לקלי וכרמל, והוא כי זה הכ"ש שסיים הרמב"ן בו אינו כ"ש אדרבה שניא היא ההיא דקלי וכרמל דהא התם לא אמרינן דאתי לאגמורי אשארא אלא משום דכתביה רחמנא באמצע ובהדיא אמרינן א"כ ליכתוב רחמנא קלי לחם וכרמל כלומר דאי הוה כתיב הכי לא היו האחרים למדין מקלי אע"ג דמייתר, א"כ גם אנו נאמר אף כל שיש בו לאו נפרד לעצמו בפסוק אחד ויכרו עליו חברים בפסוק אחר לא ילמדו הם ממנו ללקות על כל אחד מהם אלא דוקא אי כתביה רחמנא באמצע אמצעיות הוא הגורם כנזכר דון מינה דכל היכא דשנים בלחוד הם דלא שייך בהו אמצעיות לא לקי אתרוייהו אלא חדא אע"ג דחדא מינייהו איתיה לאו לעצמו בדוכתא אחרינא וזהו הטעם לכל שאור וכל דבש שעל שניהם לוקין אחת בלבד אע"ג דאיכא לאו מיוחד אשאור לבדו, ועכ"פ זה דעת הרמב"ם שאין למדין מן הפרט אפי' שיהיה הוא לאו מיוחד אלא היכא דאיכא בהדיא טפי מתרי וכתביה ליה רחמנא באמצע שכן מצאנו לו בשורש ט' כתב שם וז"ל על זה ההיקש עצמו הוא מאמרו ית' לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר כו', שכל אחד מאלו הדברים הוא לאו בפני עצמו כו' הראיה על זה אמרו באמצע מעונן ומנחש וכבר נתבאר בכל אחד מהם לאו בפני עצמו וה"א לא תנחשו ולא תעוננו וכמו שעונן ומנחש יצא לחלק כן יתחלקו אותם שלפניהם ולאחריהם ע"כ. הרי שדקדק ולא כתב הראיה על זה אמרו עמהם מעונן כו' אלא כתב הראיה על זה אומרו באמצע כו', כי זה ממנו להורות שאין ראיה כלל משל מי שאינו באמצע וכן יהיה כשהם שנים בלבד שלא יש מאחד מהם אות ומופת על השני כיון שאין שם אמצעיות לא יצא מכלל לאו שבכללות ולא יהיה חייב על שניהם אלא אחת:

ואמנם אף שזה אצלי דיוק נאה בדברי הרב וחילוק בין קלי וכרמל לכל שאור וכל דבש ונצלנו מטענתו של הרמב"ן באלו מ"מ אין כל זה מספיק אל מה שטען עוד וז"ל והנה הרב אמר במצוה ק"ע כו', וכלל דבריו שהרב כתב שם במצוה ק"ע הזהיר לשבט לוי מקחת חלק בבזה כשיכבשו את הארץ והפסוק אומרו לא יהיה לכהנים חלק ונחלה ולשון ספרי חלק בבזה ונחלה בארץ, ויש לך שתקשה ותאמר מפני מה מנית ענינים אלו שתי מצות ושתיהם בלאו אחד נאמרו, דע אתה המקשה שכבר נחלק זה הלאו באומרו ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו והנה הם שני דברים האחד לא יהיה לכהנים הלויים חלק והיא אזהרה מקחת שלל העיר והשני ונחלה לא יהיה לו והיא אזהרה מקחת חלק בארץ עד כאן לשונו. והא קמן דחלק ונחלה שני דברים בלבד הם ולא שייך בהן אמצעיות כלל ואפילו הכי אומר הרב שלוקין שתים על שניהם משום שהאחד מהם בא בו לאו מיוחד במקום אחר. וא"כ טענתו של הרמב"ן מזה על הרב טענה גדולה למה לא כתב כן גם על שאור ודבש כיון שבא על שאור לאו בפני עצמו בכתוב אחר, ואין ספק שכל הרואה ישוב ויתפלא וכל אשר בתוכו יתמ"ה על הרב מהקושיא החזקה הזאת מדבריו לדבריו עצמן וכבר הרציתי אותה לפני שרים רבים ונכבדים ועליו יקפצו מלכים פיהם:

ועתה אתה המעיין במאמרי הרזה הזה הט אזנך לי ואשמיעך מה שכבר הגדתי והודעתי כמה פעמים שיותר שהיה הרמב"ם חכם גדול ונורא עוד איזן חיקר ותיקן בדבריו כל מה שהיו עתידין הבאים אחריו להעיר עליו, וכי הם לא רצו להעמיק עיונם כי היו דבריו אצלם כדברי הספר החתום והניחוהו מוקצה ומוקשה מכף רגלו ועד קדקדו, והיה זה כאחד מהם. כי הוא ז"ל הכל ראה והבליעו בנעימות מה שכותב עוד אח"כ וז"ל וכבר נכפלה האזהרה משני ענינים אלו בעצמן לכהנים והפסוק אמרו לאהרן בארצם לא תנחל בשעת חלוק וחלק לא יהיה לך בביזה ואולי תחשוב שאלו השני לאוין הנזכרים בתורת כהנים שתי מצות ולכך ראוי למנותך דע כי כשבאה האזהרה על כל שבט לוי כבר נכנסו הכהנים בכלל ואמנם נכפל בכהנים לחזוק כו' או להשלים הדין כו' עד כאן. ובכלל אלה הדברים תשובה חשובה חצובה מתחת כסא כבודו לטענה הנזכרת למה מנה חלק ונחלה לשנים ולא שאור ודבש כי היה זה משום שחלק ונחלה באו עליהם בפירוש שני לאוין נפרדים בכהנים שהם ג"כ שבט לוי וממנו נקח שאלו השנים עצמן ישנם לאוין שנכללין הם בכהנים ואע"פ ששניהם בהם בלאו אחד נאמרו ילקו שתים כמו בכהנים דחד גלי אחבריה והא ודאי הוי שפיר גלוי מילתא ועדיף טפי מקלי דכתביה באמצע לגלות על חילוק הלאוין ודוק הדק היטב, והנה הוברר יפה דעת הרב דכל שאור וכל דבש שאין בו גלוי ברור משום מקום שיהיה כל אחד לאו לעצמו אם כן מידי לאו שבכללות לא נפיק ועל שניהם יחד לא ילקו כי אם אחת וכרבא דאמר אין לוקין על לאו שבכללות וקי"ל כמאן דפריש ביה וחדא מיהא לקי. והתימה מהרמב"ן שכתב כאן ומה שאמר במנחות בענין המעלה משאור ודבש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות לא בא אלא לחלוק על מאמרו של אביי אבל על השאור ועל הדבש לוקה הוא שתים לדברי הכל עד כאן. כי מי ישמע לו בפירוש כזה שהוא מפרש שחולק רבא על אביי בדבר מחוץ ולא בשאור ודבש עצמן שאצלם הוזכר מחלוקת בגמרא בפירוש ולא עוד אלא שיסמוך הרמב"ן על פירוש דוחק כזה ויחתום אחריו שלא יחלוק על שתי מלקיות בשאור ודבש כל מבין עם תלמיד, ומכיר אני בעצמי שאיני מבין אבל מתלמיד לא אחסר ואעפ"כ אחלוק עמו בזה כי פשטה של סוגיא כהרמב"ם אזלא כנזכר וגם כל דבריו שרירין וקיימין מכל המקומות אשר חשב הרמב"ן לדחות פעמיו מהן כאשר כתבתי:

מצוה קסג

כתב הרמב"ם מצוה קס"ג הזהיר הכהנים מלהכנס במקדש מגודלי שער וכו' ע"כ. והרמב"ן כתב עליו וז"ל במקום הזה יש שבושים כבר הזכרתי מהה שאזהרת הכנס למקדש פרוע ראש או שתויי יין אינה מן התורה אלא מעלה היא מדבריהם ע"כ:

אמר הצעיר גם אני כבר כתבתי לעיל במצוה ס"ט טעמו של הרמב"ם שאמר שהיא מדאורייתא כי סמך על פשטן של מקראות שיש בהם הוראה לאיסור מן התורה, וגם על משנה דמסכת כלים שמשמעותה הוא דמעלות דאורייתא קא חשיב תנא ולא מדרבנן, ועתה אוסיף על מה שטען עוד הרמב"ן וכתב במצוה ע"ג ובפרק טרף בקלפי נחלקו מהם אמרו מעלות דאורייתא והכי גמרי להו ומהם אמרו מעלות של דבריהם כלומר שהקדושות ששנו חכמים עזרה והיכל ובין האולם כו' מדבריהם דמה"ת כלן קדושה אחת הן אבל בחומרת הנכנסין לדברי הכל מעלה של דבריהם היא והרבה מעלות של דבריהם נשנו שם עכ"ל. וזה שאומר שיש שם מחלוקת הוא מה ששם בפ' הנזכר הביאו ההיא מתני' דכלים פורשין מבין האולם ולמזבח כו' ועלה אמר רב אחא ש"מ מעלות דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מאי שנא כו' ומשני ליה בין האולם ולמזבח כיון דלא מפסיק מידי לא מינכרא מילתא כו' כלומר ולעולם דמדרבנן הן. ומן המבואר דהאי שינויא דיחויא הוא ולא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרב אחא משום דיחויא בעלמא ועוד דרבא נמי קאמר בתר הכי ש"מ קדושת אולם והיכל חדא מילתא היא כו' כלומר וא"כ מדאורייתא הוא ואע"ג דאההיא נמי שנו לה התם ההוא שינויא נמי דיחויא וארב אחא ורבא אית לן למסמך ולא אשינויי דחיקי והרבה כיוצא בזה מרגלא בפומא דרבואתא ונ"מ אם כן דמעלות מדאורייתא הלכתא היא וכדעת הרב ז"ל, ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו של הרמב"ן במ"ש דחומרת הנכנסין לדברי הכל מעלה של דבריהם, וזה תימה דמאי מעלות מדאורייתא דקאמרינן אם לא דמשום הכי כפי מעלת קדושתן שדינן חומרא על הנכנסין ויוצאים ועוד דהני דאמר מעלות דאורייתא אמתני' דכלים קיימא וההיא מתני' אף להרמב"ן בחומר הנכנסין קא מיירי וצ"ע:

כתב עוד הרמב"ן אמר הרב שנכפל בכ"ג את ראשו לא יפרע שלא נחשוב שראשיכם אל תפרעו יהיה מצד המת לבדו ושלא על צד האבל יהיה מותר ונתבאר בכ"ג שזה מצד העבודה, וזה סותר דברי עצמו שהוא האומר שאזהרת את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום היא על המת ואפילו לא יכנס למקדש כלל כמו שכתב כאן שכ"ג ואפילו שלא בשעת עבודה לא הותר לו שיקרע על מתו והביא ראיה ממ"ש בספרא ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום כדרך שבני אדם קורעין על מתיהם ואם כן מה שכתוב באזהרה פריעה ופרימה בכ"ג וכהן הדיוט יהיה מצד המת לבדו עכ"ל. הן אמת קושיא זו גדולה וחזקה והסתירה ברורה לכאורה בדברי הרב ממטה למעלה, ולהליץ בעדו אני אומר דסיפיה ארישיה לא פליג ולעולם כמו שהוא אומר בסיפא דלא יקרע ולא יפרום על מתו הוא וכמו שהביא מספרא כן הוא אצלו יתד שלא תמוט שלפי שכן דרך האבלים לפרוע ולקרוע על מתיהם הוזהר כ"ג שלא יפרע ויפרום כמוהם, ומה שכתב ברישא דכפל לא יפרע בא להודיע דאף לא על דרך אבלות אסור, לא פליגא דלאו משום הכי לא מוקי קרא דלא יפרע ולא יקרע על מת דלעולם על מת מוקי ליה כדאמר בסיפא אלא דמשום שלא היה צריך למכתביה בכ"ג אחרי אזהרת ראשיכם אל תפרעו כו' דכפל הוא לכך אמר דקרא אורחא דמילתא נקט שכן דרך העולם לפרוע ולקרוע על מת ולאו דוקא על מת אלא הוא הדין שלא על מת נמי אסור והכפל הוא שהשמיענו כזאת. וכי תימא עדיין הקושיא במקומה כי ברישא אמר שהכפל בכ"ג בא לבאר שלא על מת ובסיפא אמר שבא לבאר שלא בשעת עבודה וזו היא הסתירה, אשיבך מילין דתרי יתורי איכא חד לא יקרע וחד לא יפרום, וא"כ שלא על מת מיתורא דלא יפרע קא מפיק ליה וממילא משתמע דה"ה נמי בפרימה בשלא על מת אסורה ולא הוה צריך קדא למכפליה ללא יפרום בכ"ג בתר ובגדיכם לא תפרומו להכי קאמר דלא כפליה אלא למילתא אחריתי דאפילו שלא בשעת עבודה ומינה נמי שמעינן הך רבותא בלא יפרע דחד גלי אחבריה ודברי הרב מדוייקין בזה שכתב רבותא דשלא על מת בלא יפרע ורבותא דשלא בשעת עבודה על לא יפרום, ובזה ניצלהרב מתלונת הרמב"ן שאמר שדבריו סותרין והענין בעצמו דק ונכון מאד כדעת הרב כפי מה שכתב כאן בזה המאמר וכלל הדברים דלדעתו ז"ל אזהרת קריעה ופרימה בכהן הדיוט היא על מת בלבד ובכ"ג אף שלא על מת וזה נלמד מכפל דלא יפרע, ועוד בכהן הדיוט דוקא בשעת ביאה למקדש ובכ"ג אף שלא בשעת ביאה וזה נלמד מכפל לא יפרום. אמנם בחבורו הגדול פ"ח מהל' ביאת מקדש כתב כהן שגדל שערו אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים כו' ואין אסורין לגדל פרע אלא בשעת ביאת מקדש בד"א בכהן הדיוט אבל בכ"ג אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם שהרי תמיד הוא במקדש ולכך נאמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום עכ"ל. ולדעתי שזו מן החזרות בחבור ממה שכתב תחלה במאמר הזה וסבירא ליה שם דלא יפרע ולא יפרום תרווייהו כפלינהו רחמנא לרבויי בהו האיסור לעולם אפילו שלא בשעת ביאת מקדש, אבל אם על מתו או אפילו שלא על מתו בזה לא זכר כלום ומסתמא מפרש הפסוק כפשוטו על מת דומיא דראשיכם אל תפרעו כו', ודבריו עוד שם נוטין לזה שכתב יראה לי שכל כהן אם נכנס וכו' פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים וכו' הרי זה לוקה ע"כ, וכיון שזכר כדרך שקורעין על המתים א"כ כל שהוא שלא כדרך שקורעין על המתים מותר, וגם זה שלא כפי מה שכתב בזה המאמר דאיכפל קרא בכ"ג לאסור לפרוע ולקרוע אפילו שלא על מת, ומ"מ סיים שם ואמר הואיל ונכנס בשעת עבודה מנוול, גם בסוף הפרק כתב אסור לכל אדם בין כהן ישראל להכנס למקדש קרוע בגדים או פרוע ראש דרך ניוול שאינו כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש שיכנס בו מנוול, ומעיקרא נמי לא כתב אלא כהן שגידל שערו אסור וכו' ולא אמר שגדל שערו על מת, ומאליו נשמע דכל איזה אופן שגדל הוא כלומר בין על מת בין שלא על מת וטעמו מוכיח עליו שתלה הדבר בדרך ניוול וא"כ אפילו שלא על מת מ"מ דרך ניוול הוא ולפ"ז צריכין אנו לומר שמה שכתב כדרך שקורעין על המתים לדוגמא בעלמא נקטיה כי כל קריעה על המתים דרך ניוול הוא:

כתב עוד הרמב"ן והנראה מעצת הרב שהוא בונה כל זה על הסברא הנפסדת שתופס לעצמו שני פנים בפ' זה והוא נגלה הכתוב והנדרש בו עוד שלא יצא בשעת עבודה ויתחייב מיתה יחשוב כן בראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום שהנגלה ממנו לא יקרע ולא יפרום על מתו והנסתר בו שלא יעבוד עבודה כן ויהיה במיתה ויחשוב עוד שהנגלה ממנו לא ילמד על כהן הדיוט לפי שהוא ית' חייב אותם להטמא על מתיהם וכ"ש שהם רשאין לצאת אחר מטתן ולקרוע ולפרוע עליהם כדרך שבני אדם פורעין ופורמין על מתיהם וזהו הענין הנוסף בכ"ג שממנו נכפלו המניעות האלו והנדרש בו שהוא לא יעבוד פרוע ראש וקרוע בגדים ושלא יניח העבודה ויצא כל זה ילמד מכ"ג להדיוט לפי שכבר באה מהן מניעה באלעזר ואיתמר שלא היו כ"ג ראשיכם אל תפרעו וכו' וזו באמת מחשבתו של הרב שלא יסתור דברי עצמו וכלן דברים רבי הסתירה, ומ"מ באמרו שלא יכנס כהן למקדש פרוע ראש או קרוע בגדים שלא בשעת עבודה אפילו לפי מחשבתו לא באה אזהרה בזה אלא בכ"ג לא בכהן הדיוט בכל אלה הכתובים לא כפשטן ולא כמדרשן והכלל שהמאמרים הללו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין עכ"ל. וצריך אני להביא פה מה שכתב הרמב"ם ובלשונו כדי שתובן כוונתו וכוונת משיגו ויתבררו ויתלבנו הדברים:

מצוה קסה

כתב וז"ל מצוה קס"ה הזהיר הכהנים מצאת מהמקדש בשעת עבודה וה"א ומפתח אהל מועד וכו' והנה התבאר לך שאומרו ולא יחלל זרעו הוא שלילה לא אזהרה לומר שלא תהיה עבודתו חולין אע"פ שהוא אונן ופשט הכתוב כי אומרו לא יחלל טעם לאזהרה הקודמת שהוא לא יצא כי לא יחלל, ולפי הענינים האלו כמו שהתבאר לאו זה אין ראוי למנותו בפני עצמו וכו' ונכפלה אזהרה בכ"ג עה"ד שהתבאר לנו אזהרה שבשעת עבודה לבד חייבין מיתה כמו שתראה אותם הביאו ראיה לבאר ענין אומרו ומפתח אהל מועד וכו' מאומרו ומן המקדש לא יצא ואע"פ שכל לאו מאלו הלאוין שהן נכפלין בכ"ג ענין נוסף כמו שביארנו הנה אין בזה רבוי מנין מצות למי שיבין מה שהקדמנו כי גופיה דקרא הוא שלא יעשה דבר מזה בשעת העבודה עכ"ל:

וקצת מדבריו אלה הביא הרמב"ן לעיל בשרש ה' וכתב עליהן ולפי המדרש שדרשו בספרא ומפתח אהל מועד לא תצאו יכול שלא בשעת עבודה ת"ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה לפי שזה יזהיר שלא יצא מן המקדש אחר מתו ויניח העבודה כי זה חילול המקדש והוא טעם למה לא יצא משום לא יחלל ואף עפ"כ לוקה שתים משום לא יצא ומשום לא יחלל וכו', ואני תמה מאד כי אין המדרש הזה כמדרש שבגמ' שאמרו בסנהדרין ומן המקדש לא יצא לא יצא עמהם אבל יוצא הוא אחריהם הן נכסין והוא נגלה הן נגלין והוא נכסה ויוצא עד פתח העיר דברי ר' מאיר ר' יהודה אינו יוצא מן המקדש שנאמר ומן המקדש לא יצא וכו' אי הכי אפי' לביתו נמי לא אלא ה"ק ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא וכיון דלית ליה היכר אלא אתי למנגע ור' יהודה אגב מרריה דילמא מיקרי ונגע. ולפי זה המדרש אינה אזהרה לכהן שלא יצא בשעת עבודה מפני כבוד העבודה אבל היא אזהרה שלא יצא אחר מטת מתו מפני חשש שמא יצא מקדושתו כלומר שיטמא את עצמו והוא דוקא בכ"ג שאסור ליטמא בקרובים ואדם בהול עליהם אבל אזהרת לא יחלל את מקדש אלהיו לדברי הכל היא שלא יניח העבודה ויצא ועליה חייב מיתה והוא אף בכהן הדיוט אלא שאמרה בכ"ג לענין שאמרנו ולשון ספרא משמע ששתיהן אזהרות בענין אחד כלומר שלא להניח העבודה. וראיתי לרב במצוה קס"ה חשב לאחד שני המדרשים אמר ודע שיש בכהן גדול תוספת שהוא לא ילך אחר המטה וזה נגלה מן הכתוב באומרו ומן המקדש לא יצא וכך נתבאר בפ"ב מסנהדרין באלו שני פנים לכתוב הזה ופשוטו ומדרשו על שניהם הוזהרו הכהנים ואין זו הדרך בתלמוד עכ"ל. והוא עצמו מה שכתב כאן שיש לרב סברא נפסדת שתופס לעצמו שני פנים הנגלה בכתוב והנדרש בו:

וכמה קשה לשמוע שהוא הרמב"ן יטרח ויחזר להבדיל ולחלק בין מדרש הגמ' למדרש דספרא ולא עוד אלא שלועג לרב שמזווגם והיו לאחדים בידו כי הוא הולך בדרך כל הארץ וכלל גדול אשר בידם דאפושי פלוגתא לאמפשינן, ובאמת דרך הרב סלולה וקשרו בין ב' המדרשים חזק ואמיץ מאד והענין כלו הוא כי עיקר האזהרה לכהנים היא מפתח אהל מועד לא תצאו כו' והיינו בשעת עבודה כמו שכתב הרב והביא ראיה מספרא שלמדוהו מומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי יוצא ומחלל כו', והתוספת שכתב שיש עוד בכ"ג שאמר במדרש הגמ' שלא ילוה מתו ושהוא פשט הכתוב ומן המקדש לא יצא אינו הוא דבר אחר חוץ מהאזהרה שאמרו בספרא שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה כי היא עצמה היא ובתוספת ביאור שבשעת עבודה לא יצא אפילו להלוות מתו, וא"כ לא שני פנים נפרדים הם אחד הנגלה ואחד הנדרש כמו שטען הרמב"ן אבל שניהם אחד הם וסברא יפה ומתוקנת היא זו ולא נפסדת בשום צד כלל, והרב עצמו ביאר כל זה יפה בסוף דבריו שאמר ואע"פ שכל לאו מאלו הלאוין הנכפלין בכ"ג ענין נוסף אין בזה רבוי מנין מצות כו', כי גופיה דקרא הוא שלא יעשה דבר מזה בשעת העבודה עכ"ל. ובאומרו דבר מזה כיון על דבר היציאה מן המקדש ועל דבר ליווי המת כלומר שני אלו הדברים אחד הם ואזהרה אחת תכלול את שניהם והוא שלא לצאת מהמקדש לשום דבר בעולם. ואם הרמב"ן ראה הלשון הזה דהרמב"ם ונזכר ממנו לא ידעתי לו מקום אל מה שטען עליו שחבר שני הפנים הנזכרים הנגלה והנדרש אשר לא כדת התלמוד:

ועוד אחרי זה צעדיו יספור וישחק בו כצפור, כי יחשוב שהנגלה בכתוב לא ילמד על כהן הדיוט כו' והנדרש בו לא יניח העבודה ויצא ילמד בכ"ג להדיוט לפי שכבר ראה מהן מניעה באלעזר ואיתמר שלא היו כהנים גדולים ראשיכם אל תפרעו כו' עכ"ל. ופליאה דעת ממנו טענתו זאת והיא גופא קשיא שאם בא להם בכתוב מניעה מפורשת מאלו הדברים מה היו צריכין עוד ללמד בכ"ג. ומן המבואר אצלי עוד שהלימוד הזה לכהנים מכ"ג אע"פ שהוא הרמב"ן הגזים בו ואמר שבאמת זו היא מחשבת הרב ז"ל, פשיטא לי שהוא מעולם לא חשב כזאת ולא עלה על לבו כי לא הוצרך לו כלל, ובפירוש כתב הזהיר הכהנים מצאת מן הקדש וה"א ומפתח אהל מועד כו' ובשאר הדברים ג"כ כתב הזהיר הכהנים מהכנס למקדש מגודלי שער כו' וה"ה ראשיכם אל תפרעו, הזהיר הכהנים מהכנס קרועי בגדים וה"א ובגדיכם לא תפרומו כו', הא קמן שאזהרה לכהנים מכתובים מפורשים בהם הוציאה ואם למד להם מכ"ג לא למד אלא דברים פרטיים וחלקים מאזהרה עצמה בדרך גילוי מלתא בעלמא. וזה כלו פשוט ברור בלשון הרב למתבונן בו ולא כמ"ש הרמב"ן דברי חלומות הן וכל רוח אין בקרבם כי הנבואה דבר עליו ורוח ה' נוססה בם:

ומ"מ מה שטען הרמב"ן עוד וכתב שאפילו לפי מחשבת הרב לא באה אזהרה מפרועי ראש וקרועי בגדים ושלא לצאת מהמקדש שלא בשעת עבודה לכהן הדיוט בכל הכתובים לא בפשטן ולא במדרשן ע"כ, זו לכאורה טענה ולעיל מל"ת ע"ג הרחיב בה עוד שאומרו ראשיכם אל תפרעו אינו אלא בשעת עבודה מאומרו ולא תמותו, והרב עצמו כן כתב וא"כ קשה אזהרה להם לשלא בשעת עבודה מנ"ל, ועל צד הדוחק יש לומר שאזהרה לכהנים ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו וכן ומפתח אהל מועד לא תצאו כו' כלן סתמיות בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה משמע אלא דמן הסברא דלא ניחא למימר שיהיה עונש מיתה על היציאה שלא בשעת עבודה פלגינן קרא ושדינן ולא תמותו אשעת עבודה בלבד ושלא בשעת עבודה נשאר באזהרה גרידתא דומיא דיין ושכר אל תשת ושכר פירושו הוא שאר משכרין וא"כ יין ושכר ב' דברים הם ולא תמותו אתרווייהו קאי ואפ"ה דריש ליה ר"י איין לחודיה שהוא במיתה ושאר המשכרין באזהרה, וכבר כתבתי בזה לעיל במל"ת ע"ג יע"ש:

מצוה קצד

כתב הרב ז"ל מצוה קצ"ד הזהירנו מלשתות יין נסך וזה לא בא בכתוב בביאור אבל אמר בע"ז ישתו יין נסיכם מה זבח אסור אף יין אסור ואתה יודע שאסור בהנאה ולוקין עליו כמו שנתפרסם בתלמוד ע"כ. והרמב"ן בסוף השגותיו על זה כתב אני לא ידעתי מקום המלקות על זה ולא ראיתיו עד הנה לא בבבלי ולא בירושלמי עכ"ל:

הבין הוא ז"ל שזה שכותב הרב ז"ל נתפרסם בתלמוד איין נסך קאי ולכך מצא מקום לטעון עליו שאין זכרון למלקות זה בכל שני התלמודים. ואחרי בקשת המחילה אני אומר דאזבח דלעיל קאי שלפי שאמר מה זבח אסור כתב עוד שזה האיסור של זבח הוא בהנאה ושלוקין עליו, וכן כתב ריש פ"ז מהל' ע"ז ע"ז משמשיה ותקרובת שלה אסור בהנאה כו' ובמאמרו זה הקצר סי' כ"ה כתב שזה נתבאר במס' מכות, ועל זה הביאור דמס' מכות הוא שכתב כאן שנתפרסם בתלמוד וכוונתו דיין איתקש בקרא לזבח דכתיב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וכיון שהזבח נתבאר בתלמוד שהוא אסור בהנאה ולוקין עליו מאליו הוא דאף היין שהוקש אליו כן. וזה אמר אותו הרב מדעתו דמלתא דמשתמעא ממילא היא כדאמרן, וא"כ מה שטען הרמב"ן שלא ראהו לא בבבלי ולא בירושלמי אינה טענה כלל, וברור מאד אצלי שזו היתה כוונת הרב והתימה ממי שהשיאו לדבר אחר והקשה עליו:

עוד כתב הרב והראיה על היות יין נסך אסור ואיסורו מדאורייתא וימנה ממצות לא תעשה אמרם בע"ז ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בין במינן ובין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו ושלא במינן בנ"ט וזו ראיה ברורה שיין נסך מאיסורי תורה עכ"ל. וכתב עליו הרמב"ן לא הבנתי בירור הראיה הזאת שהרי אפילו סתם יינם במשהו ומאמרם זה חוץ מטבל ויין נסך יכלול אף סתם יינן אע"פ שאמר בו בביאור שהוא מדבריהם וכמה פעמים בגמ' קורין סתם יינם לבדו יין נסך כו' וברוב המקומות לשון יין נסך כולל המתנסך לע"ז וסתם יינם וכך שנויה בתוספתא קדח במניקת ונפלה טפה כל שהוא אסורה מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכל שהוא וכן כתב הרב עצמו בחבורו הגדול עכ"ל:

ושתי תשובות גמורות בדבר. חדא דטבל ויין נסך מיתנו בהדי הדדי ומטבל דבדאורייתא עסקינן וש"מ ליין נסך נמי דבאיסורא דאורייתא מיירי וכיוצא בזה רגילינן למימר יגיד עליו רעו כו'. ועוד אחרת וגדולה היא לי שהוא בונה טענתו זאת על מה שהבין מהרב שראיתו ומה שהוא מכריח שי"נ איסור ש"ת הוא ממה שהזכירו בו שאיסורו במשהו ועל זה טען שגם סתם יינן במשהו. ולפי דעתי ראיית הרב אינה אלא מראשית המאמר שאמרו כל איסורין שבתורה בנ"ט, דממילא משמע דסיפא שאמרו חוץ מטבל דאיסורן במשהו ויין אינהו נמי אאיסורין שבתורה גופייהו דרישא קיימי וה"ק חוץ מאלו דאיסורין של תורה נמי הן ואיסורן במשהו כו' ואל זה הוא שכיון הרמב"ם במ"ש וזו ראיה ברורה שי"נ מאיסורי תורה, כלומר ממה שהתחילו בהם ואמרו כל איסורין שבתורה כו' וסיימו חוץ מטבל וי"נ דסתם יינם מבואר מעצמו דמאיסורין דרבנן ומגזרותיהם הוא א"כ על י"נ גמור הוא שאמרו איסורין של תורה, וזו ראיה ברורה ומובנת לכל מבלי שום דחייה והתימה מהרמב"ן שכתב לא הבנתי ביאור הראיה ודחאה בקש:

כתב הרב עוד ובספרי ג"כ כשהתבאר תואר התפשט ישראל בשטים לזנות את בנות מואב אמרו והוא היה נכנס והנוד מלא יין אצלה מיין העמונים ועדיין לא נאסר יין של עכו"ם לישראל אמרה לו רצונך שתשתה כו' הנה מאומרם ועדיין לא נאסר יינן של עכו"ם יש ראיה שאחר זה נאסר בלי ספק ע"כ. והרמב"ן כתב זה ודאי טעות לפי שעל סתם יינן נאמרו הדברים שהיין המונח אצלם מיין העמוני סתם יינם היה לא יין שנתנסך ממש לע"ז ולפיכך קראוהו יין של עכו"ם ובתחלה לא היו מפתות בשתיה אלא בדברים המותרים והמורגלים להם שאין בהם שמץ ע"ז ואיסור שלא היה שומע עד שהיה היין בוער בם ולוקח לבם לזנות ולפיכך הוצרכו לומר ועדיין לא נאסר עכ"ל:

ועמל הוא בעיני זה שאומר טעות על דבר אמת שפשט הענין והלשון מורה עליו כי אף שהרמב"ן בתר שמא גריר דממה שקראוהו יין של עכו"ם מכריח כי לא יין שנתנסך ממש לע"ז היה אלא סתם יינן אדרבה איפכא מסתברא מן הלשון שיין של עכו"ם משמעותו הפשוט יין שבהחלט הוא של עכו"ם והוא אשר ודאי נתנסך לע"ז ואף שהוא ז"ל אומר שכמה פעמים בגמ' קורין סתם יינם לבדו י"נ אפשר דלישנא דיין של עכו"ם עדיף טפי ומשתמע שפיר יין גמור של עכו"ם ממש שנסכוהו ולפחות לא יבצר מהיותו הוא שם כולל לשניהם גם יחד ליין גמור ולסתם יינם ולא יהיה זה קשה יותר מרוב המקומות שנאמר בהם בפירוש י"נ וכללו בו גם סתם יינם, כמו שהוא עצמו כתב לעיל, ועוד שזה שכתב ובתחלה לא היו מפתות בשתיה אלא בדברים המותרים וחתם שלפיכך הוצרכו לומר ועדיין לא נאסר ע"כ, אין זה מחייב שאותו המותר שהיו מפתות אותם בו היה סתם יינם ולא י"נ כי גם י"נ עצמו לא היה אז להם בו איסור אפילו לשתיה עד ששמעו ישתו יין נסיכם כו', ואף שכתב הרמב"ן ואם יאמר מפני שהיקש ישתו יין נסיכם הוא אחרי כן בשירת האזינו זה דבר שאינו ראוי לשמעו ע"כ. הרב ז"ל הוא ישמעהו וישמעו ולא ההיקש בלבד לאסור בהנאה הוא שלא היה להם עד ישתו יין נסיכם אלא אף האיסור בשתיה לדעתו לא היה להם כל שלא שמעו מפ' זה דישתו יין נסיכם והרב לדרכו הוא הולך שאינו מונה אזהרה דשתיה אלא מפ' זה כנזכר לעיל. ומה שהוא הרמב"ן כותב עוד במדרש תנחומא ביארו עוד זה ואמרו אין אתם רוצים לאכל מזבחותינו ומבשולנו הרי לכם עגלים ותרנגולים שחטו כמצותכם ואכלו מיד משקהו היין ובוער בו השטן והיה נשטה אחריה ואם יתפרש ביין נסוך ממש יהיה הפך דברי הרב כי משם ראיה שאין איסורו מן התורה כי כולה כללותיה ופרטותיה נאמרו למשה בסיני, ומזה בא לו עוד מה שכתב שאין ראוי לשמוע אל הרב כו', אין כל זה כלום והרב יאמר כי אף שכן האמת שכללותיה ופרטותיה נאמרו למ"מ זו לא פירש הוא לישראל עד עתה בשירה הנזכרת ואין זו לבדה כן בתורה כי יש אחרות כמוה ששמען משה בסיני ולא אמרן לישראל עד שנראה לו הזמן לאמרן וזה מבואר:

כתב עוד בראשון של חולין אמרו כן על יהושפט שהיה נהנה מסעודת אחאב הכי השתא בשלמא שתיה סתם יינם הוא ועדיין לא נאסר ס"י של נכרים כו' ע"כ. ובמחילה זו ראיה לסתור כי שם בפירוש אמרו ועדיין לא נאסר ס"י אבל הכא בספרי אמרו ועדיין לא נאסר יינם של נכרים ובמשמעות זה הלשון יש י"נ גמור של עכו"ם כנ"ל ממה שלא אמרו בפירוש סתם יינם כמ"ש בחולין וכן בכמה מקומות בתלמוד כל יין שהוא ספק אם נתנסך כו' מכנין אותו בשם ס"י של נכרים כו'. ועוד כתב וכך הזכירו בפר"א שעל המעשה הזה התחילו באיסור סתם יינם שאמרו עמד פנחס והחרים על ישראל בסוד שם המפורש כו' שלא ישתה אדם מישראל מיינם של נכרים כו' ועם כל זה לא פשט איסורו בכל ישראל עד שבא דניאל וגזר ותלמידי שמאי והלל השלימו איסורו בשתיה ובהנאה ביין שנתנסך ממש עכ"ל. וגם זו אצלי ראיה לסתור שאם מה שהחרים פנחס היה על איסור סתם יינם היאך לא בא ממנו רמז בתלמוד כמו שהזכירו לדניאל ותלמידי שמאי והלל, ועוד היאך יקובל אל השכל שגזרת דניאל והתלמידים באיסור ס"י נתפשטה בישראל ולא מה שהחרים פנחס בסוד שם המפורש ובכתב שנכתב על הלוחות בחרם ב"ד העליון ובחרם ב"ד התחתון כו' כנזכר שם אתמהא, ועוד כי שם בפר"א מסיים שכל יינם של נכרים לע"ז ולזנות שהם לוקחין ראשית תירושם לע"ז כו', וידעתי שהרמב"ן יפרש כל זה על ס"י שרצונו לומר דסתם היין שלהם הוא לע"ז כו' אי"ל שהכונה היא שכל יינם הוא ממש מנוסך מהם בפירוש לע"ז, יורה על זה אמרם ראשית תירושם לע"ז, וכן נראה לדעת הרב שכיון שעדיין לא פירש משה לישראל איסור יין שנתנסך ממש לע"ז ראה פנחס להחרים בו משום מעשה שהיה ולכך לא הוזכר בגמ' בשום מקום חרמו של פנחס כי על ס"י לא היה ולי"נ גמור לא הוצרך כי אח"כ אסרו משה בפירוש בתורה באומרו ישתו יין נסיכם:

מצוה קצה

כתב הרב מצוה קצ"ה הזהירנו מהיות זולל וסובא במאכל ובמשתה בימי הנערות ובתנאים מתוארים בדין סורר ומורה וה"א לא תאכלו על הדם וביאור זה שדין סורר ומורה מכלל חייבי מיתות ב"ד וכבר התבאר בהקדמת זה המאמר שכל מי שחייב כרת או מיתת ב"ד הוא מל"ת זולת פסח ומילה א"כ אחר שנידון זולל וסובא על התנאים הנזכרים בסקילה ידענו שזה המעשה הוא מוזהר ממנו ונתבאר העונש ונשאר לחקור על האזהרה לפי שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, ולשון גמרת סנהדרין אזהרה לבן סורר ומורה מנין תלמוד לומר לא תאכלו על הדם לא תאכלו אכילה שהיא מביאה לשפוך דם כו' וכשאכל האכילה ההיא הרעה על הדרכים ההם כבר עבר על לאו אע"פ שזה לאו שבכללות וזה אינו רחוק שאחר שהעונש מפורש אין לחוש על האזהרה אם היא מן הדין או מלאו שבכללות, וחתם הרמב"ן בזה משם הרב שאמר וכבר ביארנו זה כמה פעמים והקדמתי ממנו משלים ע"כ, נראה שכן היה כתוב בהעתקה שבאה לידו, אמר וכבר כתבתי בעיקר השני שההקדמה שהקדים נשברת ונפסדת, גם אני הצעיר שם כבר כתבתי שקיימת היא ושלמה תכנתי עמודיה וחזקתיה במסמרים בל תמוט יע"ש:

כתב וגם בזו עוד הפסיד שאכילה ראשונה של בן סורר ומורה אין עונשה מיתה אלא מלקות וכו' אבל נאמר שאף אזהרת אכילה ראשונה בכלל לא תאכלו על הדם ששתי האכילות מביאות לשפוך דמו וגם בזו לא נחוש על האזהרה שתהיה מן לאו שבכללות מפני שענשה מפורש למלקות מויסרו אותו כמ"ש למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מבן ויהיה זה על הרב סתירה בדבריו שילקו אותו מזו הג"ש לפי מה שבא לו מעיקר השני עכ"ל. ונראה שודאי יפה הוא מליץ על הרב דאזהרת לא תאכלו כוללת שתי אכילות כי זו בלא זו לא ימהרו לשפוך דם וכמו שהוא הרמב"ן אומר ג"כ שאף בזו לא נחוש אל שהוא לאו שבכללות מפני שיש גם לאכילה זו הראשונה עונש מפורש בויסרו אותו, וכל זה צריך הרב ז"ל אליו. ומה שהרמב"ן טוען שא"כ מלקה הוא על ג"ש וזו סתירה בדבריו כבר תירצתי לעיל במקומו בשרש השני שזה מהדברים שעיקרן כתוב בתורה ופירושו מד"ס שאף הרב מודה בו דתורה היא ושם הארכתי:

מצוה קצח

כתב הרב מצוה קצ"ח הזהירנו מלאכול דברים שיש בהם תערובת חמץ וכו' ושבכזית לוקין עליו וכו'. השיג עליו הרמב"ן ואמר שחייב כרת הוא וכו' והזכירו ה"ה פ"א מהל' חמץ והרב בעל כ"מ הליץ על הרמב"ם והאריך הרבה יע"ש.

מצוה קצט

גם במצוה קצ"ט שכתב הרב הזהירנו מלאכול חמץ אחר חצות ביום ארבעה עשר ושלוקין עליו וכו' חלק הרמב"ן והיא אחת מהשגות הראב"ד וכבר זכרה הרב המגיד בפרק ראשון מהלכות חמץ ומצה והכריע כדברי הרב ע"ש:

מצוה רכז

כתב הרב מצוה רכ"ז הזהיר שלא למכור בא"י מכירה קיימת וה"א והארץ לא תמכר לצמיתות עכ"ל. וכתב הרמב"ן ולא נתברר לי ענין המניעה הזאת שאין אדם חייב להזכיר בשעת ממכרו ולומר עד היובל אני מוכר אבל כל הממכרים נעשים בסתם שדי מכורה לך וכו' היובל מחזיר המכר לבעליו בין בסתם בין במפרש לעולם וכו', ואפשר שהיא מניעה שלא יאמר בפירוש הריני מוכרה לך לעולם אפי' לאחר היובל ואע"פ שאין זה מועיל וכו' והיינו טעמא דלקי משום דעבר אהורמנא דרחמנא וכן כתב בחבורו הגדול ע"כ, והתימה שכתב זה בדרך אפשר שהיא מניעה וכו' לדעת הרב והוא עצמו כתבו בפירוש שם בחבורו הגדול וכו'. ומה שהקשה הרמב"ן שזה אינו מתנהג יפה בסוגיא ההיא כי לא נזכר שם במחלוקתם דאביי ורבא, ראיתי מי שפירש בזה שהרצון לומר שהיה להם להקשות לאביי מהכא דאי עבד לא מהני כי על כרחו ישוב ביובל ואפ"ה לוקה, ואין טעם בזה הפירוש כי לא נזכר דבר זה בשום משנה או ברייתא להקשות ממנה. ולי נראה בכונת הרמב"ן דהתם בסוף הסוגיא קאמרי והשתא דשנינן כל הני שינויי אביי ורבא במאי פליגי ואסיקו בשנוי קונה או אינו קונה כו' והיה להם לומר דפליגי בהך מילתא אם אמר הריני מוכרה לך לעולם דלאביי אי עביד מהני ומכורה ולרבא לא מהני ואינה מכורה, או דלא מהני ואפילו הכא לקי לרבא ולאביי לא לקי, וגם זה לדעתי אינו קשה כל כך דאחריני נמי איכא דהוה מצי למימר דפליגי בהו ולא קאמר וכמו שכתבו שם התוספות בשם ה"ר ברוך:

מצוה רנו

כתב הרב מצוה רנ"ו הזהירנו מענות היתום והאלמנה שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון כו'. וכתב עליו הרמב"ן אפי' נאות לדעתו שהלאו שבכללות לא ימנו פרטיו אלא אחת אבל כאן הוא לאו פרטי וימנו שתים שהרי חלקן הכתוב באמרו אם ענה תענה אותו וזה מדרש חכמים בכל מקום כיוצא בו עכ"ל:

ואני אומר מדרש החכמים בכל מקום כיוצא בו היינו כששום אחד מהפרטים הנכללין בלאו שבכללות חזר הכתוב וזכר אותו לבדו בלאו אחר ואמרינן דכיון שהלאו שבכללות כלל לזה עם האחרים היתה כונת הכתוב בו ללמד על אותם האחרים שילקו על כל אחד מהם בפרט כמו שלוקה על זה האחר שיש בו לאו אחר לעצמו, והדמיון לזה כל שאור וכל דבש לא תקטירו שיש עוד לאו אחר בפירוש בחמץ לבדו לא תאפה חמץ, וכן לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף כו', שבמעונן ומנחש בכל אחד מהם בפ' אחד יש לאו מיוחד בפני עצמו לא תנחשו ולא תעוננו, ולמדנו מהם לכל הנטפלין להם בלאו שבכללות שילקו על כל אחד מהם בפני עצמו אף אם עשאם כלם כאחת, אבל כאן באלמנה ויתום אין בהן לאו פרטי לשום אחד מהם בפירוש, שמה שאמר כי אם ענה תענה אותו אע"ג דאותו קאמר בלשון יחיד אין בו רמז לשום אחד מהם בפירוש שמלת אותו לכל אחד משניהם חוזרת ועדיין שניהם כלולים יחד ולאו שבכללות מיקרי ללקות על שניהם אחת בלבד כשאר כל לאו שבכללות. זה אני צריך לומר ע"פ דרכו של הרמב"ן ולא לדעת הרב כי כבר כתבתי לעיל בסימן ט' שכשהפרטים הם שנים בלבד בלאו הכולל ואחד מהם נכתב בו לאו לעצמו לבדו במקום אחר אין למדין ממנו על השני עיין שם:

מצוה רצ

כתב הרב מצוה ר"צ הזהיר הדיין שלא לחתוך הגדרים באומד הדעת כו' כגון מי שירדפהו שונאו להרגו ונכנס להנצל בבית אחד והרודף אחריו ומצאנו הנרדף נהרג ומפרפר והרודף עומד עליו והסכין בידו מנטף דם הרי זה לא יהרגוהו סנהדרין שאין עדים מעידין שהן ראו ההריגה ובאה האזהרה על זה ונקי וצדיק אל תהרוג כו' וכן כשהעידו שני עדים עליו בשתי עבירות בכל אחת מהן דין מיתה האחד משניהם ראה אותו עובר על אחת והאחר ראה אותו עובר על אחרת לא יהרג כו' שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג כו' ע"כ. והרמב"ן טען עליו שהנכון בזה שימנו שתי מניעות שהם ענינים שונים אין להם דמיון זה עם זה כלל עכ"ל. ולא ירדתי לסוף דעתו בטענתו זאת כי אף שהענינים שונים הם לאו אחד יכללם ולאו שבכללות הוא שקדם זכרו לדעת הרב שעם שהפרטים בו רבים אין לוקין עליהם אלא אחת דומיא דכל שאור וכל דבש לא תקטירו ודומיא דכל אלמנה ויתום לא תענון דסלקינן מיניה:

מצוה רצד

כתב הרמב"ן כתב הרב והמצוה רצ"ד הזהירנו מלדון האנוס על חטא שיעשה וה"א ית' ולנערה לא תעשה דבר ובסנהדרין אמרו אנוס רחמנא פטריה שנאמר ולנערה לא תעשה דבר, וכבר ביארנו אנחנו שאין זה הלאו מניעה אלא שלילה לפטור הנערה האנוסה, ומאמרם שהביא מסנהדרין אנוס רחמנא פטריה ראיה שהוא פיטור לא אזהרה וכבר קדם לנו זכרון זה עכ"ל:

ואני גם כן אומר שכבר קדם לי ביטול כל זה בארוכה בשרש ח' ועתה אבוא אליו בקצרה. כי השלילה הזאת שהוא ז"ל אומר הנה היא במאמר אין לנערה חטא מות שהוא ודאי שולל ממנה המות כי אין לה חטא שראוי שימיתוה בשבילו ואם לנערה לא תעשה דבר ג"כ שלילה בדבריו הנה הן שתי שלילות דחדא מינייהו הוה סגי ולפיכך יש לנו לומר ודאי דלא תעשה דבר אזהרה כמשמעה ואין לנערה חטא מות שלילה וכי יקום איש על רעהו הוא הטעם לשניהם שאנוסה היא, ומה שהוא ז"ל אומר כי הלשון דאנוס רחמנא פטריה ראיה שהיא שלילה ממה שזכרו פיטור ולא אזהרה, אינו הכרח כלל כי הפיטור דאנוס לשאר המקומות הוא דקאמרי דנפיק מאזהרה זו דולנערה לא תעשה דבר וזו היא ראית הרב ממאמר זה שהיתה כונתם בו דאנוס רחמנא פטריה בכל מקום ממה שנאמר ולנערה לא תעשה דבר כלומר שמאזהרה זו למדנו פיטור לכל מקום אשר ימצא שם אונס. והרבה יותר מזה כתבתי לעיל יע"ש:

מצוה שז

כתב הרב מצוה ש"ז הזהירנו מלגלח שער הנתק וה"א ואת הנתק לא יגלח ולשון ספרא מנין לתולש סימני טומאה מתוך נתקו שעובר בלא תעשה שנאמר ואת הנתק לא יגלח. ש"ח הזהיר מלקוץ סימני צרעת או לכוותן עד שישתנו מראיהן וה"א השמר בנגע הצרעת ולשון ספרי השמר לא תעשה ולשון המשנה התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה ע"כ. והרמב"ן כתב לא ידעתי למה מנאן לשתים שאלה השני לאוין מניעה אחת מלקוץ סימני טומאה ולא שהתולש יהא עובר בשני לאוין וילקה ב' כי האחד פרט בסימני טומאת הנתק בשער וה"ה לכל שאר סימני טומאת הנגעים והב' כלל נגעי הצרעת כלם כו' וזה תשלום ענין ולא ימנה מצוה בפני עצמה וכמו שביאר הרב במצות רבות ע"כ. ודעתי קצרה בזה כשהוא אומר ולא שהתולש יהא עובר בשני לאוין, כי הרב מעולם לא אמר כאן שהתולש עובר בשני לאוין שאם תלש סימני טומאת הנתק אינו עובר כי אם לאו אחד ואם קוצץ סימני צרעת עובר הוא ג"כ לאו אחד בלבד דכל אחד שם אחד לו זה נקרא תולש סימני טומאה נתק וזה נקרא קוצץ או כווה צרעתו וכן חלקם המשנה התולש סימני טומאה והכוה את המחיה כו' וא"כ אין זה דומה לאותן המצות הרבות שהרב ביאר בהן שהן תשלום מצוה כי המדקדק בכל אותן יראה שהן דבר אחד ובשם אחד נקראין כלן ומה שקיצר בהן בלאו האחד פירש בלאו הב' ושניהם אם כן ענין אחד אבל כאן הלאו האחד הוא בענין הנתק והשני בענין הצרעת לא שייך כאן שהלאו השני תשלום ענין ראשון אלא ענין שני לעצמו בנושא אחר שלא כנושא הראשון ושני לאוין חלוקין הן ולוקין עליהם שתים:

מצוה שיא

כתב הרב מצוה שי"א הזהיר החתן מצאת מביתו שנה אחת כלה לא לצאת לצבא וכו' ע"כ. והרמב"ן כתב אני אומר שהן שתי מצות וכו' וכגון זה הרי הן שתי מניעות בלי ספק עכ"ל:

הנה הוא עושה את הרב טועה כפי מה שסובר בו שחשב שהלאו נכפל לעבור על כל הוצאה בשני לאוין, וזה ודאי טעות וכמו שהוא הרמב"ן מפרש כי החתן המספק כלי זיין בלבד למה יעבור על לא יצא בצבא והוא אינו מאנשי הצבא הבאים במלחמה. אבל המדקדק ומבין דברי הרב על בוריין לא ימצא בו שעל הוצאה זו לבדה הוא מחייב שני לאוין רק על ההוצאה לצבא בלבד, וזה אינו טעות אבל טעם גדול יש בו כי הוא ז"ל על ההיא דסוטה סמך שאמרו שם וכי מאחר דנפקא מלא יעבור עליו לכל דבר לא יצא בצבא למה לי, כלומר כי לא יצא בצבא בכלל לא יעבור עליו לכל דבר וכאילו אמר לא יצא לשום דבר והיציאה לצבא יציאה לדבר הוא וא"כ לא יצא בצבא למ"ל, ועל זה השיבו לעבור עליו בשני לאוין, וזה מבואר שעל היוצא בצבא הוא שאמרו כן שהרי בזאת היציאה לבדה עובר על לא יצא בצבא ועל לא יעבור לכל דבר כמו שכתבתי שהיוצא בצבא עובר על דבר הוא ושפיר קאמר הרב על זה שלא כל מה שיתחייבו עליו שני לאוין יהיו שתי מצות. גם זה שאומר הרמב"ן שהמוציא החתן למלאכה מן המלאכות עובר בלאו אחד מוסף על הראשון כלומר על הראשון שיצא לצבא וכמו שחתם וכתב אבל הבא במערכה הוא שעובר על שני לאוין וזהו פירוש דברי הרמב"ן דלכאורה סתומין הן, ומ"מ הרב לא יודה לו בזה כי ביציאה למלאכה מן המלאכות על מה עובר כי אם על ולא יעבור לכל דבר. ולאו זה כבר הוא עובר עליו בצאתו לצבא בלבד וא"כ אין כאן שום תוספת ויפרש דברי הרב שאינם שתי מניעות ודוק, וכמה מהחכמה כללה סתימתו ז"ל שאמר בסוף דבריו, ודע כי החתן עצמו מוזהר מלצאת מביתו לסחורה כל שנתו ע"כ, כי מהו העומק בדבר זה שהזהיר עליו ואמר ודע ועוד מה קשר לזה עם מה שהוא בו, ולדעתי סמך זה אל מ"ש שהיוצא בצבא עובר גם על ולא יעבור עליו לכל דבר ולפיכך בענין זה עצמו קאמר ודע כו' כלומר דע שאף שחז"ל לא הזכירו על ולא יעבור וכו' רק שלא יתקן כלי זיין ושלא יספק מים ומזון וכו' מ"מ בלאו זה עצמו מוזהר החתן מצאת מביתו לסחורה כי גם הסחורה בכלל כל דבר והיציאה לה או לצבא שניהם בכלל לאו זה דלא יעבור עליו לכל דבר וזו חתימה מעין פתיחה דהיוצא בצבא עובר על שני הלאוין ודוק:

תוכן העניינים

לב שמח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה