לב שמח· רבי אברהם אליגרי
מצוה עשה
מצוה א
כתב הרמב"ם ז"ל המצוה הראשונה שנצטוינו באמונת האלהות וכו' ע"כ. והוא ז"ל בזה חולק על בה"ג שלא מנה לזו בכלל מ"ע והרמב"ן נתן טעם לו שאין להביא במנין התרי"ג אלא מה שהן מצותיו או גזרותיו ית' לעשות או שלא לעשות אבל האמונה באלהות הוא העיקר והשרש שממנו נולדו המצות ואין להכניסו במנינן. והראב"ע בפ' ואתחנן מסכים ג"כ אל הדעת הזה שכתב דבור אנכי ה' אינו מעשרה כי הוא המצוה. ובפ' יתרו כתב דבור אנכי הוא השרש והוא כנגד העצם הנושא את תשעת המקרים וכדמות האחד במספר העשרה ע"כ. פי' כמו שהאחד הוא מהעשרה ואינו נספר עמהם כי הוא יסוד המספר כן דבור אנכי הוא היסוד ואינו מן המנין והרמב"ן הביא ראיה לבה"ג ממאמר המכילתא לא יהיה לך אלהים אחרים וכו' כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי כו' ע"כ. הנה עשו קבלת המלכות ענין בפני עצמו והמצות הנגזרות מאתו יתברך ענין אחר עכ"ל. כלומר וזה ודאי כדעת בה"ג שלא מנה אנכי למצוה. אבל אח"כ בהשגותיו למל"ת חזר והסכים למנותה מצוה כדעת הרמב"ם והביא עוד שם המאמר הזה עצמו וכתב אחריו ביארנו פעמים הרבה כי דבור אנכי הוא קבלת מלכותו כלומר האמונה באלהות ואמרם שקבלתם עליכם במצרים הוא לומר שכבר האמינו באלהותו במצרים מאמרו ויאמן העם ויאמינו בה' והאמונה ההיא הזכירו עתה וקבלו אותה עליהם ואמרו הן כו' א"כ דבר ברור הוא שדבור ראשון ראוי למנותו אחד והוא המצוה להאמין בעיקר עכ"ל. והנראה ממנו שבזה חזר ממה שטען תחלה שהאמונה באלהות הוא העיקר ואין להכניסו במנין המצות שהן מסובבות מהעיקר ותירץ לזה עכשיו באומרו שהמצוה עצמה זו היא להאמין בעיקר עצמו, ולא יעלם מה שהקשה עליו כי הוא הביא למעלה המאמר הזה לראיה על בה"ג וכן הוא ודאי שפשוטו של מאמר מסייע ליה לבה"ג ולשונו כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי כוונתו שלא זכרו בו הצווי אלא על הגזרות לא על האלהות שהוא השרש אל הגזרות כי לא אמרו קבלו אלהותי וקבלו גזרותי אלא קבלו גזרותי בלבד, וא"כ דברו זה של הרמב"ן האחרון לכאורה לא יערב לחך ומ"מ אנכי אערבנ"ו לקמן בעז"ה:
ותחלה אומר שהראיה שהביא הרמב"ם ממאמר אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום דוחה אותה הרמב"ן באומרו שהכונה באותו מאמר הוא שיש בדבור לא יהיה לך שתי מצות ישלימו לתרי"ג והם לא יהיה לך ולא תעשה לך ענין אחד והוא המניעה בצלמים, לא תשתחוה להם ולא תעבדם מצוה אחרת והיא המניעה בע"ז, כי עד כאן הדברות מפי הגבורה מובנות לכלם כאשר הם בלשון מדבר בעדו אנכי ה' על פני כו' ושאר הדברות בלשון נביא מתרגם ביניהם ע"כ. וכיוצא בו כתב הרב חסדאי בהקדמת אור ה' שלו לא היתה הכונה באמרם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום שיהיה כל אחת מצוה אבל למה ששניהם ישתתפו בלשון מדבר בעדו כו' ע"כ. ובמחילה מכבוד גדולת חכמת שניהם הנה לפי דבריהם על הדבור כלו עד הסוף היתה כונת המאמר שמפי הגבורה שמעוהו ובפירוש כתב הרב חסדאי אמנם אנכי ולא יהיה לך הוא כולל כל הדבור הנמשך עד לאוהבי ולשומרי מצותי ע"כ. וא"כ קשה למה זכרו אלו השני פסוקים לבדם אנכי ולא יהיה לך כו' ולא שאר הפסוקים שיש בדבור עצמו בפרט לא תשתחוה להם כי הוא אחד מהמשלימים המנין לפי דבריו והיה להם להזכירו. ואם יאמר שזכרו השנים הראשונים לרמז ההתחלה ורצונם גם על השאר שאחריהם וזו היתה כוונת הרב חסדאי באומרו כולל כל הדבור הנמשך כו' א"כ גם לא יהיה לך למה הזכירוהו ולא היה להם להזכיר אלא אנכי לבדו שהוא ההתחלה הגמורה ויהיה הוא לבדו רמז על הדבור כולו. והלשון ההגון יותר היה שיאמרו בפירוש אנכי עד ולשומרי מצותי מפי הגבורה שמעוהו, אבל באומרם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה נראה שבדיוק מכוונין אל שני אלו בלבד והעיקר הוא לתרץ מה שהקשו שם דתורה תרי"א הוו כלומר וחסרים שנים ממנין התרי"ג והיה התירוץ ששנים אלו החסרים הנה הנם אנכי ולא יהיה לך שמפי הגבורה שמעום וכאילו אמרו שתי מצות אשר באלו השני פסוקים מפי הגבורה שמעום ובם הוא שלם מנין התרי"ג ולא יכול איש להכחיש שמהלשון הזה להרמב"ם ראיה ראויה כשתובן על בוריה. ועוד לי לאורי ראיה אחרת גמורה והגונה, לית נגר ובר נגר די יפרקינה, ממאי דאיתא בפסיקתא רבתא עשרה דברים ניתנו כנגד עשרה מאמרות אנכי כנגד יהי אור וכן הוא אומר והיה לך ה' לאור עולם לא יהיה לך כנגד מאמר שני יהי רקיע כו', הא קמן בהדיא אמרו אנכי כנגד יהי אור שהוא המאמר הראשון ובהדיא אמרו עוד לא יהיה לך כנגד מאמר שני וא"כ היא מצוה שניה וממילא אנכי ה' היא המצוה הראשונה כנגד מאמר ראשון כנזכר, וזו להרמב"ם ראיה שאין עליה תשובה:
כתב עוד הרמב"ן שם בהשגותיו על מל"ת וז"ל הנה לדברי הרב בפ' לא יהיה לך אלהים אחרים ארבע מצות, מניעה מהאמין האלהות לזולתו, ומניעה מעשיית צלמים אע"פ שלא עבדם והיא למלקות, ומניעה מהשתחוות לכל ע"ז, ומניעה מכל עבודה כדרכה. וכבר ביארו החכמים ששמעו מפי משה מצות מנין תור"ה בגימטריא ושתי המצות ששמעו מפי הגבורה השלימו תרי"ג והרב כותב זה כמה פעמים ואינו נזכר. ועוד הרי הסכימה דעתו שדבור אנכי מ"ע וא"כ נמצאו מפי משה תר"ח ומפי הגבורה חמש, וזה טעות מפורסם עכ"ל:
וכל הרואה או שומע ימלא פיו תמיהת"ו על הרמב"ן שהוא טועה פושע או שוכח ואינו נזכר אפי' מדברי עצמו ע"פ מה שהוא הרמב"ן מפרש במאמר אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה כו' שכוונו על הדבור כלו שלכך הקשה דמאחר שלדעת הרב יש ה' באותו דבור א"כ חמש הן ששמעו מפי הגבורה כו', וזה ודאי תימה שיהיה מקשה על הרמב"ם עם הפירוש שהוא הרמב"ן מפרש במאמר כי הרמב"ם לא יפרש זה המאמר על הדבור כולו ולא יעשה עיקר מהיות כללות הדבור בלשון מדבר בעדו כמו שהרמב"ן מפרש כנזכר לעיל ולא אמר שכוונו באנכי ולא יהיה לך אלא על שתי המצות הנכללות באלו השני כתובים שזכרום בשם אנכי ולא יהיה לך לא על המצות שבשאר הפסוקים וכבר ביאר הוא ז"ל בפ' ל"ג מהשני מהמורה טעם או פירוש במאמר מפי הגבורה שמעום וז"ל, יש להם מאמר כתוב בהרבה מדרשות גם בתלמוד וה"א אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום רוצים בזה שהם הגיעו אליהם כמו שהגיעו למרע"ה ולא היה מרע"ה מגיעם אליהם וזה ששני אלו השרשים ר"ל מציאות האל והיותו אחד אמנם יושג בעיון האנושי וכל שיודע במופת משפט הנביא בו ומשפט כל מי שידעהו שוה עכ"ל:
והרשב"ץ בפירושו לאזהרות קראו זוהר הרקיע כתב שמצא סמך לדברי בה"ג שדבור אנכי אינו מצוה ממה שאמרו בהוריות דרך חקירה בפ' כי תשגו מנ"ל דבע"ז משתעי קרא דבי רבי ישמעאל תנא למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם איזו היא מצוה שנאמר בתחלה הוי אומר זו ע"ז והקשו על זה והאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה אלא מחוורתא כדשניין מעיקרא ואילו היה דבור אנכי נמנה מתרי"ג לא היה הדבור בע"ז מצוה שנאמר בתחלה עכ"ל. וכונתו מבוארת דלא יהיה לך אלהים אחרים על פני היא אזהרה מע"ז ואמרו עליה שהיא המצוה שנאמר בתחלה א"כ דבור אנכי שהוא קודם לא יהיה לך אינו מצוה שאם היתה מצוה היא אשר נאמרה בתחלה ולא ע"ז. ואין זו קושיא כלל כי אנכי ולא יהיה לך שתיהן גם יחד הרחקה הן מן ע"ז והענין בהן אנכי אלוה ולא אחר אין הבדל ביניהן אלא שזו מצות עשה להאמין שהוא האלוה וזו מל"ת שלא לתת האלהות לאחר עמו וצדקו א"כ במ"ש שהע"ז היא המצוה שנאמר בתחלה אף אם כוונו על אנכי שהוא דבור ראשון ומצוה ראשונה כדעת הרב ויפה כיון זה הדבר כאשר הוא כן עלה על דעתי וגם העליתיו על ספר ואח"כ נזדמן לי מ"ש רש"י שם בגמרא שנאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"ז דכתיב בתחלת עשרת הדברות אנכי ולא יהיה לך דהיינו ע"ז עכ"ל, ראו עיני ושמח לבי ומחזיקנא טיבותא לשכלי הדל כי לא יחדל מהשכיל דבר גדול אשר דברו הנביא אבי המפרשים רש"י ז"ל כי נראה לי שזה שהוא ז"ל אומר דהיינו עבודה זרה, אתרוייהו שזכר אנכי ולא יהיה לך קאי וכיון לומר שאלו השני כתובים הבאים כאחד היינו ע"ז והוא מה שכתבתי ודוק:
ומ"מ לנו יש לדעת שאם אנכי היא מצוה היתה ראויה לבא בדרך צווי דע או שמע שאנכי ה' וכיוצא מלשון שיהיה בו הוראה למצוה כשאר כל מצות עשה זכור את יום השבת כבד את אביך כו' וזולתן אחרות רבות בתורה. אבל לשון זה דאנכי כו' אינו לשון צווי אלא לשון הודעה וספור וזאת היתה טענה לקצת החולקים שאמרו שזה הפסוק הקדמה אל עשרת הדברות כלומר אנכי ה' שהיטבתי עמך והוצאתיך וכו' ולכך ראוי לך שתשמע לדברי ותקבל מצותי שהן לא יהיה לך כו' והנמשכות. ואני אומר שאם זו הודעה היא אינה צריכה לגופה במקום הזה כי כבר נאמרה להם מפי ה' על ידי משה במקום הראוי לה שהוא כאשר צוה לומר שרוצה הוא יתברך לתת להם תורה ומצות כדכתיב ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' כו' כה תאמר כו' אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים כו' וכל הענין עד ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים כו' ואם כן עתה למה יחזור השי"ת עוד ויודיעם מה שכבר הודיעם בתחלה. אלא ודאי כאן אינו הודעה אלא מצוה מכלל עשרת הדברים וכן הוא אומר ויגד לכם את בריתו עשרת הדברים, שזה הורה שלא היה כאן שום הודעה והגדה זולת עשרת הדברים והן הם לבדם אשר נכתבו על לוחות האבן וכמה שאמר בסופן בפ' ואתחנן את הדברים האלה דבר ה' ויכתבם על שני לוחות אבנים, והשכל גוזר שלא יכתוב על הלוחות שום דבר אחר חוץ מהמצות ואם כן אנכי ה' שהוא הראשון מהכתוב שם מצוה היא ג"כ. ומה שלא בא בלשון צווי אינה טענה כי יש לנו כיוצא בו החדש הזה לכם ראש חדשים שגם בו אין הלשון מורה על הצווי ומנאן הרמב"ם במ"ע קנ"ז לקדש חדשים כו' וכן מנאוהו כל מוני המצות והרמב"ן עצמו עמהם, במכילתא שנינו החדש הזה לכם רבי ישמעאל אומר משה הראה את החדש לישראל ואמר להם כזה ראה וקדש כו', א"כ צווי הוא ובא בלשון הודעה משום שמאליו הדבר נשמע שאינו עושה להם הודעה זו אלא כדי שיקבעוהו עליהם לראש חדשים ויקדשוהו כן הדבר הזה דאנכי ה' שמשמעותו ספור והודעה ובמקום הזה היא עצמה המצוה כי על מה שוא מודיע להם זה אם לא שרוצה לומר לצוות שיהיה כן גם עתה מקובל עליהם וזו היא מ"ע, ואל ימרדו בו להמירו באחר וזו מצות ל"ת דלא יהיה לך. ונ"ל שזו ג"כ היתה כונת הרמב"ן שאחרי שהקשה להרמב"ם ממאמר דקבלתם מלכותי קבלו גזרותי חזר וסייעו מהמאמר עצמו ונראין דבריו כסתורין כמו שכתבתי לעיל. ואין כאן סתירה כי רצה לומר עתה כי אף שכן הוא כמו שכתב ראשונה שהכתוב הזה הודעה שקבלו מלכותו במצרים מכל מקום הענין מובן מאליו שיש בתוך ההודעה הזו צווי כאומר כמו שקבלתם שם אלהותי החזיקו בקבלה זו ואל תרפו ממנה, וזו שכתב הרמב"ן ואמנם שקבלתם עליכם במצרים הוא לומר שכבר האמינו באלהות במצרים כו', כלומר דודאי לכך הזכיר עתה להם מה שהאמינו במצרים כדי לצוותם שיהיה גם עתה קיימים באותה אמונה דוק:
מצוה ה
כתב הרמב"ם ז"ל מ"ע ה' שצונו לעבדו וכו' את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד כו' ע"כ. והרמב"ן כתב עליו אין הכונה בזה דתפלה דאורייתא וכו' אפי' עמד כמה ימים בקריו עד כאן לשונו:
ועלינו לשבח ולברך בשמו כי מתוך דבריו למדנו סודו של הרמב"ם וטעמו בזה החילוק שעשה מעיקר התפלה לזמנה ויתר הדברים שזכר כי אמנם הוא מחמת מה שמצא בספרי ולעבדו זו תפלה וכיוצא בו במשנתו של ר' אליעזר כמו שהוא הביא לו ראיה מהם שהתפלה מדאורייתא. וכי לא נעלם ממנו ז"ל ג"כ דאיפכא משמע דהויא מדרבנן מההיא דברכות ודסוכה אע"פ שלא זכרן, עשה שלום ביניהם עם זה החילוק דהא והא איתנהו מ"ד דאורייתא הוא על התפלה עצמה ומ"ד דרבנן הוא על הזמן והמנין. ובמ"ע י' הביא ראיה לזה מן התוספתא כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כן נתנו חכמים זמן לתפלה יע"ש. ולדידי לישנא דמשנתו של ר"א דיקא שהיל"ל מנין לתפלה מצוה כו' ואמר מנין לעיקר תפלה כו' לרמוז שעיקר התפלה בלבד הוא מה"ת ושאר הדברים בזמנה ומנינה ונסחאה אינן אלא מדרבנן:
ולמה שהקשה הרמב"ן מבעל קרי שאינו מתפלל עד שיטבול אפילו עמד כמה ימים בקריו, אני אומר כי דבר זה שהוא אומר אפילו עומד כמה ימים בקריו אינו נזכר כן בגמרא והכי גרסינן התם אי הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר כדי שלא יהיו כל העולם עוסקים בתורה והוא יושב ובטל ונגרוס בפרקא אחרינא בדבר שהצבור עסוקים בו והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו ותנן היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר טעמו דאתחיל הא לא אתחיל לא יתחיל כו' ע"כ. ומפרש הרמב"ן דה"ק הא לא אתחיל לא יתחיל כלל כלומר אפילו אם יעבור יום או יומים שיהיה כן בקריו ויפסיד התפלה דכיון דמדרבנן היא לא איכפת לן זהו הוא פירושו ז"ל וממנו עשה פנה ויתד להקשות לרב. ולא היא כי הרמב"ם יפרש הא לא אתחיל לא יתחיל עד שירחוץ כלומר שאם יש שהות ביום ירחוץ ואח"כ יתחיל ומ"מ אם רואה שפונה היום ואינו מוצא מים לא יפסיד התפלה אלא יתפלל בקריו עד"ש בפ' היה קורא לענין נטילה רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה"מ לק"ש אבל לתפלה מהדר. ופירש"י בק"ש דזמנה קבוע פן יעבור הזמן אבל לתפלה דכל היום זמנה צריך למהדר אמיא ע"כ. והכא נמי הכי פירושה לא יתחיל וליהדר אמיא דכיון דאין זמנה קבוע מה"ת לא חיישינן פן יעבור הזמן:
הן אמת דהרי"ף כתב לתפלה צריך טבילה ולאו טבילה דוקא אלא רחיצה בתשעה קבין וכתב רבינו האיי גאון ז"ל כיון דגמרא ליכא בהאי מילתא נקוט מנהג כל ישראל שכל בעלי קריין אע"פ שאין להם מים אין מתפללין עד שירחצו עכ"ל. ופשטא דמילתא דאין מתפללין לגמרי משמע כלומר אפי' שיעבור היום והרמב"ן ודאי מזה עשה עיקר ועשהו טועה לרב בדינו. אבל הא קמן תלמידי ה"ר יונה כתבו שם בשמו זה שכתב הגאון דאין מתפללין עד שירחצו אינו לראה למורי הרב ואם אין לו מים או אפי' שיש לו מים ואינו טובל או אינו רוחץ אפילו הכי אינו מפסיד התפלה מפני כך ע"כ. ומאחר דחילוף פירושים יש בדבר אין כאן שום קושיא להרמב"ם כפי פירושו וזה פשוט:
ומהרי"ק ז"ל בכסף משנה זכר טענתו של הרמב"ן מבעל קרי והשיב עליה מה שאמרו בבעל קרי אינו מתפלל היינו תפלה בנסח זה ג' פעמים ביום אבל אומר הוא לעצמו תפלה קצרה פעם אחת ביום עכ"ל. ונראה לי דאין תירוצו זה עולה יפה משום דהתם לעיל תנן במתניתין היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר ופירש"י לא יפסיק לגמרי אלא יקצר כל ברכה וברכה ואומר כל ברכה בקוצר ע"כ. והנה על זה שאמרו בגמ' טעמא דאתחיל הא לא התחיל לא יתחיל ופירשו טעמא דאתחיל ומש"ה לא יפסיק אלא יקצר וא"כ אם מ"ש עוד הא לא אתחיל לא יתחיל מפרשינן לא יתחיל בתפלת י"ח ארוכה אלא קצרה כמו שמהרי"ק אומר מאי איכא בין אתחיל ללא אתחיל בין הכי ובין הכי תפלה קצרה הוא אומר. ועוד שהתוס' כתבו שם בד"ה הא לא אתחיל וא"ת אימא דבדבור קאמר הא בהרהור שפיר דמי, וי"ל דמשמע לא יתחיל אפי' בהרהור מדלא קאמר יקצר בדבור ע"כ. והדברים ק"ו אם לא יתחיל משמע אפילו בהרהור כ"ש דמשמע אפי' בדבור דלא יתחיל כלל אף בקיצור:
והרמב"ן חזר וכתב על הרב ועוד מי שנאנס ולא התפלל שחרית ובמנחה נסתפק אם התפלל אם לאו לדברי הרב היה צריך לחזור ולהתפלל והם פסקו שלעולם בכל ספק בתפלה אינו חוזר ומתפלל מפני שהוא מדרבנן עכ"ל. וזה ג"כ נ"ל שהרמב"ם יפרש שבשעה שיש תיקון חל הספק הוא שאמרו אינו חוזר ומתפלל כמו שנסתפק בתפלת שחרית אם התפלל אותה אם לאו אינו חוזר ומתפלל פירוש אותה תפלה עצמה דכיון שאין לה קבע מן התורה יכול הוא לצאת עדיין בתפלה שיתפלל במנחה וכן אם נסתפק בתפלת המנחה לא יחזור ויתפלל אותה מספק אפילו אם יש שהות ביום כיון שמן התורה כבר יצא בתפלה שהתפלל בשחרית אבל אם ודאי לא התפלל לא בשחרית ולא במנחה ונזכר בזמן שאם אז לא יתפלל לא יהיה לו עוד שהות להתפלל כלל ויעבור היום לא אמרו בזה אינו חוזר ומתפלל דבכה"ג דמעוות שאינו יכול לתקון עוד הוא אינו רשאי לבטל עיקר התפלה שהיא מדאורייתא:
כתב עוד ואם התפלה אינה מצוה בכל יום מתי תהיה החובה הזאת מוטלת עלינו מה"ת וכו'. ומה שנאמר בספרי לעבדו זו תפלה אסמכתא היא עכ"ל. וזה שאמר שאם התפלה אינה מצוה בכל יום מתי תהיה כו' נראה שהיא כמו הקדמה אל מה שרוצה להקשות מתלתין יומין דרב יהודה ושלא יעלה על לב שמה שאמרנו שאין זמן קבוע לתפלה הוא מיום עד כמה ימים ולפי זה לא היה מקום להקשות מרב יהודה להכי קאמר כי זה אי אפשר שא"כ מתי תהיה החובה כו' וא"כ קשיא מרב יהודה שכיון שהחובה בכל יום היאך היה עומד תלתין יומין בלא תפלה. ומ"מ הא קשיא לי למה הוצרך הוא ז"ל להוכיח דהתפלה בכל יום מהכרח הנזכר דאל"כ מתי תהיה כו' דכיון דלהרמב"ם אתי לאקשויי מיניה דידיה הוה ליה לאקשויי דהא כתב בהדיא פ"א מהל' תפלה מ"ע להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם. ואגב ארחין נדקדק בכל יום בהאי קרא היכא רמיזא. ויכול הייתי לומר דמסתמא ודאי בכל יום קאמר ומהכרח הנזכר לעיל דאי לאו בכל יום מתי תהיה. אבל יש לדקדק עוד אמאי לא אייתי קרא דלעבדו בכל לבבכם כיון דסוף סוף צריך לו שאמרו בו חכמים ולעבדו זו תפלה, והרב בכ"מ הקשה זאת ותירץ יע"ש. ואני אומר דלא אייתי ההוא קרא דלעבדו משום שאין שם רמז לבכל יום ואייתי קרא דועבדתם דסמיך ליה וברך את לחמך ואת מימיך דמדתלה שכר התפלה בברכת הלחם והלחם צרכו בכל יום א"כ גם התפלה בכל יום לצורך מזונו. ואחר זמן רב שכתבתי זה מצאתי בספר לחם משנה בשם ספר קרית ספר כן כאשר כתבתי אלא שהוספתי אני מאז נופך משלי ראיה ממה שאמרו ביומא פרק יום הכפורים מפני מה לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה משל למלך ב"ו שיש לו בן פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה פסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו בכל יום אף ישראל כו' ע"כ. ודוק כי עם זה פשוט מזה הפ' התפלה בכל יום מדסמך לה וברך את לחמך כו' דכיון שהוא פוסק לך מזונותיך בכל יום כן צריך שתקביל פניו בתפלה בכל יום:
ובדברי הרמב"ן שהקשה מרב יהודה דלא הוה מצלי אלא מתלתין לתלתין יומין וחתם וכתב עוד וסמך על מה שאמרו חברים שהיו עוסקים כו', קשיא לי אמאי אצטריך לדרב יהודה שסמך על הברייתא ולא הקשה מהברייתא עצמה ודוחק לומר שמפני שלא נדחה דברייתא משבשתא הוצרך להביא מדרב יהודה דאמורא הוא וסמך עליה כי מאין היה לנו לדחות כן דמשבשתא היא ברייתה דלא קשיא לה מינה ובה ולא משום משנה וברייתא אחריתי. והנ"ל דהתם בפ"ק דשבת במשנה אמרו לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל כו' ואם התחילו אין מפסיקין כו' וכתבו בתוס' ודוקא בדאיכא שהות ביום להתפלל כדמשמע כו' ע"כ. ומהם נקח דכשהקשו שם בגמרא אואין מפסיקין בתפלה הא תנא ליה רישא כו' ותירצו סיפא אתאן לדברי תורה דתניא חברים שהיו עוסקים בתורה כו' ואין מפסיקין לתפלה הכי נמי הוא דבדאיכא שהות ביום קא מיירי דומיא דרישא ואי הכי לית מינה קושיא כלל להרמב"ם והוא מבואר, לכך היטיב הרמב"ן ודקדק להקשות מדרב יהודה דאף בדליכא שהות לא הוה מצלי אלא מתלתין כו' ואין זה אלא שסמך על הברייתא וסבר אם כן דאיהי אף בדליכא שהות קאמרה דאין מפסיקין. והשתא קשיא ודאי להרמב"ם דאם מצוה מן התורה היא להתפלל בכל יום היכי הוה מבטל לה רב יהודה לתפלה כל תלתין יומין ועובר בכל יום מ"ע של תורה. זו אף זו אע"ג דלכאורה קושיא מתורצת היא יפה עם מה שהוא עצמו הרמב"ם כתב פ"ו מהל' תפלה מי שהיה עוסק בת"ת כו' פוסק ומתפלל ואם היתה תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה אחרת כו' אינו פוסק שמצות ת"ת גדולה ממצות תפלה וכל העוסק בצרכי רבים כעוסק בת"ת ע"כ. וכבר כתבו המפרשים שזה למד הרב מפ"ק דשבת דאמר ר' יוחנן לא שנו אלא כגון רשב"י וחבריו שתורתן אומנותן, ונ"ל דאינו פוסק דקאמר הרמב"ם בעוסק בד"ת היינו אינו פוסק ואף אם היום עובר מדקא מחית ליה בחדא מחתא עם עוסק בצרכי רבים ולעיל בה' ק"ש כתב היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהם כו' ומשמעותו הפשוט שכל שאינו גומר עסקיהם לגמרי אינו פוסק מהם כדי לקרות וכן כתב שם מהרי"ק ז"ל, ומעתה הקושיא מרב יהודה דלא הוה מצלי אזדא לה דרב יהודה תורתו אומנותו היה וכבר כתב הרמב"ם בפירוש מצות ת"ת גדולה ממצות תפלה. ונראה לי עוד שזה ג"כ דעת התוס' שכתבו שם כגון אנו מפסיקין והא דאמר ר' ירמיה לר' זירא מסיר אזנו משמוע תורה כו' יש לומר תורתו היתה אומנותו או עדיין לא היתה השעה עוברת ע"כ. דמדחתמו ואמרו או עדיין לא היתה השעה עוברת נשמע דבתירוצא קמא דתורתו אומנותו אף כשהשעה עוברת הם מותרים משום דתורתו אומנותו וק"ל:
מצוה ז
כתב הרמב"ם המצוה הז' שצונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו כו' וה"א יתברך ובשמו תשבע ובביאור אמרו אמרה תורה השבע ואמרה תורה אל תשבע ר"ל כמו שהשבועה אשר אין צריך אליה מזהיר ממנה כן השבועה בעת הצורך יצוה בה והיא מ"ע כו' וכבר אמרו בתחלת תמורה מנין שנשבעין לקיים המצות דכתיב ובשמו תשבע עכ"ל. והרמב"ן כתב עליו ואני תמה בדברי הרב שלא אמרו כן בגמ' תמורה אלא על דרך הויכוח והקושיא כו'. והכתוב הזה אינה מצוה אלא רשות שלא כדברי הרב עכ"ל:
ועין רואה ראה תראה שנסחתו שם בגמ' מחולפת מנסחת הרב ז"ל שהיא כנסחא אשר בספרינו היום והיא נסחתו של רש"י ז"ל, ולא אטפל בזה כי אינו מהצריך לעניננו, ומ"מ זה שהרמב"ם אומר והשיבו שבועת אמת שריא דכתיב כו' אינו לשון הגמ' בשום נסחא אלא פירוש הוא ממנו ז"ל שמפרש כן בגמ' והאמת שזה ג"כ פירושו של רש"י שם כולה סוגיא ארשות רהטא וכל זה אינו שוה לעשות קושיא על הרב ז"ל לפייס לשון הגמ' שם כן שבועת אמת בהדיא כתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם, אימא ה"מ לפייס את חבירו אבל מילקא לקי לא מצית אמרת דכתיב ובשמו תשבע, והרב יפרש דה"ק לא מצית אמרת דלקי דאדרבה הכתוב עשאו מצוה להשבע ופשיטא דלא שייך מלקות כלל בדבר שהאדם מצווה עליו מן התורה, וכי דייקינן אשכחינן דהאי פירושא סליק שפיר טפי מפירושו של רש"י שמפרש לא מצית אמרת דכתיב ובשמו תשבע רשות דא"כ התלמוד מאי מוסיף בהאי תירוצא אתירוצא קמא דהוה מייתי שבועת הרשות משבועת ה' תהיה בין שניהם ואפ"ה פרכי ליה ה"מ לפייס את חבירו אבל מילקא לקי והכא נמי איכא לפרושי הכי ובשמו תשבע רשות לאיזה צורך ומ"מ מילקא לקי, אך לפירוש הרמב"ם ניחא דהשתא מוסיף דובשמו תשבע מצוה ותו לא שייך ביה מלקות בשום צד כדאמרן וק"ל. ואשוב לעניננו כי זה שכתב הרמב"ן והמתבאר מזה שאין השבועה בשמו חובה אלא רשות כו' הכל ממנו מערכה על הדרוש כי לא היה ולא נברא ביאור זה אלא לפי שיטתו ודעתו אבל לדעת הרמב"ם נתבאר הדבר להפך שכשאמר דכתיב שם ובשמו תשבע למצוה אמרוהו ולא לרשות ולישנא דקרא נמי מצוה משמע דוגמת כל השאר את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד שכלם מצוה ובשמו תשבע ג"כ כאחד מהם:
ומה שהביא הרב ממנין שנשבעין לקיים את המצות, לכאורה משמע דסייעתא מייתי ליה מהתם דסבירא ליה דנשבעין ומצווין בכך קאמר והך ודאי לאו סייעתא דשפיר מצינן לפרושי דנשבעין ורשאין קאמר והרב עצמו כתב פי"א מהל' שבועות ומותר להשבע על המצוה לעשותה כו' ואע"פ שמושבע עליה מהר סיני כו' ע"כ. וזה ממנו כטעם למאי דאצטריך קרא למשרייה דה"א שאסור משום שבועה שאינה צריכה שהוא כמזכיר שם שמים לבטלה קמ"ל דמותר לזרוזי נפשיה, וכיון דההיא לדידיה גופיה רשות להיות נשבעין קאמר א"כ הויא תיובתא והיכי קא מייתי לה הכא. ונראה לי דלעולם נשבעין לקיים את המצות רשות היא ואפ"ה שפיר הויא סייעתיה דהא מהתם שמעינן דבדוכתא דאיכא חששת שבועה לבטלה אמרו שהתיר הכתוב להשבע בשם, וממנו נקח דבדוכתא דליכא למיחש להכי ואמרו שנשבעין מקרא דובשמו תשבע למצוה אמרו ולא לרשות וא"כ יש בכלל ובשמו תשבע שני דברים, אחד מצוה כשאין בו חשש שבועה לבטלה, ב' רשות בשיש שם חשש כו'. ולא מצאתי במצוה זו חסרון רק מדרש התנחומא שהביא הרמב"ן אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אלא אם יהיו בך כל המדות הללו את ה' אלהיך תירא כו' אם יש לך מדות אלו אתה רשאי להשבע ע"כ. וזה מבואר דהכא ברשות מוקמי ליה להאי קרא ולא במצוה כדברי הרב, ולומר שהתלמוד במכות לפי פירוש הרב בו חלק על המדרש והוא ז"ל פוסק כמותו דוחק גמור, ואעיקרא דדינא פירכא דמפיש פלוגתא בכדי וקל לפרש התלמוד בפירוש מרווח שלא יחלוק גם הוא על המדרש וזה פשוט:
ואף גם זאת יש בידי להליץ על הרב ולהיות לו מושיע ורב מיד המדרש הזה, ואומר כי גם בדברים עצמם שהם מצוה יש הבדל מקצתן לקצתן ביאר הרב זה בחבורו הגדול פי"א מהל' ברכות ואמר יש מ"ע שהאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותן כגון תפילין וסוכה כו' ואלו הנקראים חובה לפי שאדם חייב עכ"פ לעשותן ויש מצוה שאינה חובה אלא דומה לרשות כגון מזוזה מעקה שאין אדם חייב לשכון בבית שחייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה כל ימיו לשכון באהל או בספינה ישב וכן אינו חייב לבנות בית לעשות מעקה כו' ע"כ. וכבר זכרתי אני לעיל כל לשונו בשרש ו' יע"ש, ועז"ה אני אומר דבשבועות שאף שמצוה הן אינן מאותן שהן חובה רק מאותן שדומין לרשות שהרי ביד האדם הוא שלא להביא עצמו לידי שבועה כל ימיו והמצוה אינה אלא שכשירצה להשבע ישבע בשם, והנה כי כן על צד שהן באדם רשות הוא שאמרו במדרש הנזכר אם יש בך כל המדות אתה רשאי לישבע כו' והוא כאילו אמר אתה רשאי להביא עצמך לשבועה והיא ההתחלה לא הסוף אחר שכבר בא לשבועה כי אז אינו עליו רשות אלא מצוה שישבע בשם וזה דרך לא רחוק בהסכמת המדרש הזה אל דעת הרב ונכון הדבר להשתדל בהסכמה זו מחמת הראיה שהביא הרב מלשון הגמ' אמרה תורה השבע ואמרה תורה לא תשבע כו' והוציא הרב ממנו שכמו שהשבועה שאין בה צורך היא מצות ל"ת כן אותה שיש בה צורך ראויה שתהיה מ"ע, וראיה זו טובה מאד, והרמב"ן ודאי ראה אותה בדברי הרב ותמהתי שהעלים עינו ממנה לא זכרה כלל לחזקה או להרחיקה:
ואמנם הוא ז"ל יצא ונכנס במקומו הרא"ם ז"ל שבפרשת ואתחנן על רש"י שתפם דרך המדרש ואמר ובשמו תשבע אם יש בך כל המדות הללו שאתה ירא אותו ועובד אותו אז בשמו תשבע וכו' כתב עליו וז"ל אבל הרמב"ם סמך על מ"ש אמרה תורה השבע בשמי כו' כלומר כמו שהשבועה שאינה צריכה נמנעת והיא מצות ל"ת כו', ואני תמה היאך סמך על מאמר זה לחייב ממנו שהשבועה בעת הצורך חובה והיא מ"ע והלא הוא אשר למדנו דרכים שמחייבין והיאך לא השגיח בזה וחייב מה שחייב וכי אם אמר הרופא לחולה אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב בזמן שאתה חולה ותאכל צונן ותשכב בטחב בזמן שאתה בריא היחוייב מזה שכמו שהדבור הראשון חיוביי שלא יאכל צונן ולא ישכב בטחב כן הדבור השני חיוביי שיאכל צונן וישכב בטחב זה הוא שקר בלי ספק אלא הראשון חיוביי והב' רשותיי שאם ירצה יאכל צונן כו' כי מאחר שהוא בריא לא יזיקו לו, ואם אמר לא תאכל תאנים ותאכל רמונים לא יחוייב שיהיה מחוייב לאכול רמונים כמו שהוא מחוייב שלא לאכול תאנים והתורה עצמה אמרה לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ופירושו אי אתה רשאי לאכול חמץ אבל אתה רשאי לאכול מצה ואם לא תאכל אלא פירות אינך עובר בעשה אף כאן אמרה תורה אי אתה רשאי שתשבע בשמי שבועה שאינה צריכה ואתה רשאי שתשבע בשמי שבועה צריכה לא שהיא חובה להשבע עכ"ל. הנה הוא ז"ל מודה מה שאין לו מקום להכחישו שהרמב"ם הוא המלמד לאדם דעת דרכי החיובים ותימה על עצמו דא"כ הוה ליה למשכוני נפשיה עליה למיטרח ועיוני ביה להצילו בנפשו ולמצוא לו צד זכות כי קשה הדבר מאד לגזור עליו שלא השגיח כו' ושחייב מה שאינו מתחייב כו'. ואני הצעיר אומר שיפה השגיח ויפה חייב. ותחלה אומר כי המשל שהרא"ם מביא מהחולה והבריא הנמשל בהם בעניננו הם מי שאינו צריך לשבועה ומי שצריך לה כי מי שאינו צריך לה ונשבע הוא החולה ומי שצריך לה הוא הבריא ומזה דן הוא ז"ל שכמו שכשיאמר הרופא לחולה אל תאכל צונן וכשתהיה בריא תאכל צונן הדבור הראשון בלבד חיוביי והשני רשותיי שיוכל לאכול צונן כשיהיה בריא כך כשיאמר למי שאין לו צורך לשבועה אל תשבע בשם וכשיהיה לך בה צורך תשבע הדבור הראשון דוקא חיוביי והשני רשותיי עה"ד שהם במשל החולה והבריא כנזכר. ולכאורה הכי משמע:
אבל כשנדקדק היטב נמצא הנמשל נבדל מאותו המשל בשני הבדלים והוא אשר יביא שגם החיובין המתחייבין מהם יהיו נבדלין אין החיוב המתחייב מן המשל דומה אל המתחייב מן הנמשל וזה כי השלילה והחיוב במשל הן בדבר אחד עצמו שהוא ענין אכילת הצונן והשכיבה בטחב ולכך יצדק יפה ששני הדבורים בהם אל תאכל כו' ותאכל כו' יהיה הדבור הראשון חיובי שאל יעשה כן בשום אופן כי אותה אכילה ושכיבה ודאי מזיקין למי שהוא חולה והדבור השני תאכל צונן או שכב בטחב לא יהיה חיוביי כי אותה אכילה או שכיבה אין לבריא בהן צורך ברור עד שיחייבוהו עליהן כמו שההמנע מהן יש בו לחולה צורך ברור שלכך חייבוהו עליו וזה פשוט, אך הנמשל יתכן שיהיו בו שני הדבורים חיובים כי כמו שאל תשבע בשם הוא לו דבור חיוביי שלא ישבע משום שבמקום שאין לו צורך לאותה שבועה במזכיר השם לבטלה יחטא לאלהים כן ותשבע בשם במקום שהשבועה צריכה הוא דבור חיוביי שהשבועה בשמו ית' לעת הצורך מחוייבת ככל אחת מהעבודות המחוייבות לו ית' כי שבועה זו ג"כ דרך היא מדרכי העבודה וההגדלה לשמו ית' כמ"ש הרמב"ם פי"א מהל' שבועות. והמשל הנאות והמתייחס לזה הוא רופא שאמר לחולה אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב וכשתהיה בריא תאכל לחם או כיוצא בו ממה שדרך הבריאים ניזונין ממנו ותשכב על מטה שדרך הבריאים לשכב עליה שאז ודאי כמו שהדבור הראשון חיוביי לחולה כן גם השני חיוביי לבריא כי אם יהפוך הסדר ויאכל מאכל החולים או ישכב על עצים ואבנים וכיוצא יזיקו לו בודאי ויפסיד בריאותו. ומהתורה שאמרה לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות שהקשה הרא"ם וכתב שפירושו אתה רשאי לאכול מצות וכו'. ובמחילה רבה התם נמי אף שנפרש כך שבעת ימים אתה רשאי לאכול מצות מ"מ עכ"פ כשירצה לאכול פת חייב הוא לאכלו מצה ולא חמץ וא"כ גם זה דבור חיוביי הוא אצל החמץ ואין הרשות בו אלא אצל הפירות שהוא דבר אחר שלא הוזהר מהן בלא תאכל עליו חמץ וזה מבואר, א"כ לא דמי למשל הרופא שאומר אל תאכל צונן וכו' ותאכל צונן וכו' שהוא הדבר עצמו שהזהירו ממנו בעודו חולה וזה ודאי אין בו טעם שיחייבנו לעשות כן כשהוא בריא אלא ודאי רשות הוא שנותן לו בהם מפני שאינו חולה, ובזה ממש הוא משל התאנים והרמונים שזכרו הרא"ם דהתם נמי שניהם לחולה עצמו בזמן שהוא חולה ולא שייך חיוב בדבור ותאכל רמונים אלא רשות גרידא כי אין ברמונים ענין שבעבורו יחייבוהו לאכלם ודי שיתנו לו רשות עליהם למה שאין בהם מה שיש בתאנים שבעבורו יחייבו לו להתרחק מהם ודוק:
ועוד הבדל שני יש בין הנמשל ובין המשל שהוא ז"ל עושה, כי במשל שני הדבורים סמוכים תכופים הדבור השני אחר הראשון כלומר שאומר לו אל תאכל צונן עתה שאתה חולה ואחר שתהיה בריא תאכל וכו' כי בהיות זה כן שיחד יבואו גדודי הדבורים הנה הם יעידו על עצמם שהראשון בלבד הוא החיוביי שעל כל פנים לא יאכל צונן כדי שלא יוזק דברי היזקא מפני שהוא חולה והדבור השני רשות דאגב זה אומר לו אבל כשתהיה בריא תאכל ותשכב אם תרצה, גם במשל התאנים והרמונים שכשאמר אל תאכל תאנים סומך לו ואכול רמונים אין הדבור הזה השני אלא שלילת הא' לומר שאינו חייב להזהר מן הרמונים כמו מן התאנים ורשאי הוא לאכול מהם אם ירצה, וכן הפסוק שהביא מלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות שני הדבורים סמוכים בכתוב והם לא יורו אלא שהראשון לבדו העיקר ואשר הוא מחייבו עליו שחמץ לא יאכל והשני רשות בדרך אגב כלומר אבל תאכל מצות אם תרצה או שאר פירות, אבל בנמשל דנ"ד שהוא אל תשבע בשם שבועה שאינה צריכה והשבע בשם שבועה שהיא צריכה אין שני הדבורים באים כאחד בפסוק אחד רק לכל אחד לבדו פסוק אחד וצווי נפרד לעצמו. ולפיכך צדק מאמר הרמב"ם שכמו שהדבור הראשון במקום שנאמר בו נאמר לחיוב אל תשבע בשם כן הדבור השני במקומו לחיוב שאמר לחייבו שישבע בשם ולא שייך שם רשות בתחלת דבור, והמשל שדומה לזה רופא שאומר לאיש בעת היותו חולה אל תאכל צונן כו' ואל אחר שהוא בריא או לזה עצמו כשיבריא אומר לו אכול צונן כו' דודאי להזהירו ולחייבו בו אומר לו כן שיאכל צונן וטוב לו לשמור בריאותו כפי מזגו יותר מן היום כנ"ל:
מצוה לג
כתב הרמב"ם מצוה ל"ג היא שצוה הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש וה"א ועשו בגדי קדש לאהרן כו' ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות כו'. הרמב"ן טען מצוה זו עם פשיטותה בכתוב ואריכות התורה בביאורה לא מנאה בה"ג ודעתו לומר דכיון שאין בלבישת בגדים שלא בשעת העבודה שום מצוה אינן אלא הכשר עבודה שאם עבד בפחות מהן או ביותר תפסל עבודתו והנה הן חלק ממצות העבודה כו' ע"כ:
ואני אומר אמת שאם עבד שלא בבגדים עבודתו פסולה אבל לא בשביל כך הם חלק ממנה והכתוב יוכיח שלא תלה עשיית הבגדים בה לומר ועשו בגדי קדש לאהרן לעבוד ולשרת כו' אבל אמר לכבוד ולתפארת כלומר כדי שיהיה בהם מכובד ומפואר מבין שאר העם וכן הם היו לו לסימן על הכהונה כמ"ש הרב בפ"ד מהל' כלי המקדש ממנין כ"ג ומושחין אותו בשמן המשחה ומלבישין אותו בגדי כהונה גדולה כו' כשם שמתרבה בשמן המשחה כך מתרבה בבגדים כו' גם בפ"ב דזבחים אמרו בשאר כהנים והיתה להם כהונה בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם כו' ופירש רש"י כהונתם תלויה בבגדיהם כו' וא"כ מצד זה ראוי שלבישת הבגדים ממנה מצוה לעצמה כי כן הם מצווים להיות מכובדים ומפוארים בבגדיהם ונעשים כהנים על ידם ומהיות זה כן שאלו הבגדים מפארין אותם ומורין על כהונתם צוה עוד השי"ת שלא יהיו עושין עבודה בבית מקדשו אלא בהם שגם זה מהגדלת שמו יתברך ומכבודו שיכבדוהו בבגדים נאים וזש"ה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי וכן אמר עוד בשאר הכהנים והלבשת אותם כו' וקדשת אותם וכהנו לי. והנה הנם שני דברים, א' לקדשו וקדשת אותם דהיינו להיות הם עצמם כהנים קדושים על ידי הבגדים וכ"כ רש"י בפ' תצוה לקדשו להכניסו בכהונה ע"י הבגדים. ועוד שני לכהנו לי כלומר שיכהן ויעבוד בהן לפני ה' כו' וכן כתב הרמב"ם פ"י מהל' כלי המקדש מ"ע לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהם, דוק שלא אמר לעשות בגדים להיות הכהן עובד כו' דלישתמע שלזה בלבד הבגדים ר"ל כדי שיעבוד בהם אבל אמר לעשות בגדים ולהיות עובד כו' כוונה ממנו כי עשיית הבגדים בלבד זולת העבודה מצוה היא לעצמה ועוד ג"כ להיות עובד בהן וזו בהן עוד מצוה אחרת, זה היא דעתו ז"ל ודי לו בזה זכות והתנצלות מטענות הרמב"ן. ויש לי עוד ראיה לרב ז"ל מדאיבעיא לן בפ' בא לו אם מותר ליהנות מבגדי כהונה ואיפשיטא דמותר ליהנות בהן ואם מצות עשייתם היא לעבודה וחל מחלקיה כמו שהרמב"ן אומר א"כ ראוי היה שיהיה נאסר להם אפ' שלא בשעת עבודה דבר שהוא עבודת מקדש או חלק מנ, לכך נראה שאע"פ שהעבודה פסולה זולתי באלו הבגדים מ"מ עיקר המצוה בגדים בעצם לא היתה כי אם לכבוד ולתפארת לכהנים ולהגדלתם לעיני כל העם כלשון הכתוב בין לכ"ג בין לשאר הכהנים ועשית בגדי קדש כו' לכבוד ולתפארת, וא"כ הם אינן עבודה ולא חלק ממנה ולכך התירו ליהנות בהם, גם מצוה אחרת נבדלת מן העבודה היא וראוי למנותה לבדה לעצמה:
כתב עוד ואם היינו מונין זה מצוה היה ראוי שתמנה מצות בגדי לבן ביו"כ מצוה אחרת וכן ראוי למנות בגדי כהן גדול מצוה ובגדי כהן הדיוט מצוה שנית אבל כלן חלקים מחלק העבודה המצוה בימים הנאמרים בהם עכ"ל. ואני אומר אדרבה אם היה שהם לא נעשו אלא לצרך עבודה בלבד היה מקום יותר אל טענתו שכיון שכל עבודה היא לעצמה נבדלת מחברתה וזמנה זולת זמן חברתה היה ראוי שתהיה נמנית ג"כ כל אחת לעצמה ותהיה נמנית עשיית הבגדים לעבודת חול מצוה אחת והנעשים לעבודת יוה"כ מצוה אחרת וכן מכ"ג לכהן הדיוט והיינו צריכין אז אל תירוץ הנזכר שחלק הם מהעבודה כו' אבל כשנאמר שהבגדים אינן עיקר לעבודה ולא היא נתלית בהם אין כאן קושיא ואין אנו צריכין אל התירוץ דהא ודאי לאו חובת עבודה הם אלא חובת גברא ובכל כהן ובכל זמן מצוה אחת היא. זה נ"ל טעמו של הרמב"ם ונכון. גם הרמב"ן לא התחזק מאד בזאת הטענה אלא עשאה כסניף להליץ בעד בה"ג ולבסוף חזר והודה וכתב אמנם דעת הרב בבגדים יותר מחוורת למנותם גם במ"ע כי בעבודתם מקיים מצוה כו' אלא שהקשה מטעם אחר ואמר א"כ למה לא ימנה מ"ע שיעשו הכהנים העבודה מעומד לא יושב ולא שוכב כו' ממה שדרשו לעמידה בחרתים ולא לישיבה ואולי מפני שלא בא הכתוב בזה לשון צואה ימנה הכשר עבודה בלבד ואינו מחוור עכ"ל. ואף שזה כתבו הוא ז"ל בלשון שמא ואולי הוא ודאי האמת הברור שלדעת הרב להיות הכשר מצוה לא בא עליו לשון צווי ותימה הוא מה שאמר שאינו מחוור דודאי מלובן ומחוור הדבר שכל אלה ודוגמתן הכשר מצוה הן ואין ההכשר דבר אחר נפרד עד שיבא בו עוד צווי פרטי על הצווי הכולל. ויתר דברי הרמב"ן ומה שטען עוד על הרב בארון ושלחן כו' מטעם שהם חלקי המקדש כתבתי מה שיש בו די לעיל בשרש י"ב יע"ש:
מצוה לו
כתב הרמב"ם מצוה ל"ו שצונו שיהיו כהנים עובדים למשמרות וכו' הסכמתם שבכל סדור משמרות העבודה משמרה בכל שבוע ע"כ. והרמב"ן כתב עליו לפי דעתי אין מצות הכתוב שיעשו משמרות וכו' וזה הלשון מדוקדק יותר ממה שכתב כאן במאמר עכ"ל:
הנה לפי דבריו אלו שאותו הלשון שבחבורו הגדול מדוקדק יותר כלומר משום שתלה המצוה בשיהיו כל המשמרות שוין ברגלים לא כמו שעשה במאמר הזה שתלה אותה בחילוק המשמרות משמרה אחת בכל שבוע כו' א"כ חזרה היא זו מן הרב והאמת שפשוטי דבריו כאן שצונו שיהיו הכהנים עובדים למשמרות כו' אינם כמו שכתב שם מ"ע להיות כל המשמרות שוין ברגל כו' וכפי המשמעות הפשוט לא יבצר מהיות זה כאחד המקומות שיש בהן חזרה ממה שכתב תחלה במאמרו זה הקצר במצות למה שכתב אח"כ בחבורו הגדול ועכ"פ דוחק הוא מלבד שהדברים הראשונים יפלו בטעות מבואר כי לשון הפסוק שהוא מביא אינו מורה כלל על אותה מצוה שהוא התחיל בה שיהיו הכהנים עובדים למשמרות כו' גם לשון המדרש שהוא מביא מספרי אינו מורה על זה וכמו שכתב הרמב"ן. וע"כ נ"ל שגם במאמר הזה כשאמר שצונו שיהיו הכהנים עובדים כו' מלת שצונו דקאמר נמשכת עד הסוף שאמר זולתי ברגלים כו' כלומר שצונו שברגלים יעבדו בשוה ויחלקו בשוה וז"ש עוד ולשון מצוה זו אמרו וכי יבא כו' שביארו בספרי דברגלים מיירי קרא וקמ"ל שאז יד הכל שוה וחלק כחלק יאכלו. והנה מאמרו ולשון מצוה זו כו' הורה שהוא ג"כ אינו מונה אלא מצוה זו ומ"ש ראשונה שצונו שיהיו הכהנים כו' אשגרת לישן הוא לא שזאת אצלו המצוה בעצם אלא היא בכלל לשון מצות הכתוב דחלק כחלק יאכלו ויוצאת ממנו כי ממה שהוצרך לומר שברגלים עובדים בשוה משתמע שפיר שבשאר הימים עובדים למשמרות כל אחד בשבוע שלו ואין יד הכל שוה זולתי ברגלים. זה נ"ל פירוש הלשון ואף כי יש בו דוחק מעט ראוי לסובלו כדי שיהיו דבריו כאן במאמר עולין בקנה אחד עם מה שכתב בחבורו הגדול ומסכים ג"כ אל הגמרא בסוכה:
מצוה פה
כתב הרמב"ם המצוה הפ"ה היא שצונו להביא כל מה שאנו חייבין וכו' מלמד שחייב בטפול הבאתו עד שיביאנו לבה"ב כו' ע"כ. והרמב"ן כתב עליו לדעתי אין זו המצוה באה בחשבון וכו' ולשון ספרי הך הוא וכו'. והנ"ל כי זה הכתוב לדברי הכל אינו אלא לרבות קדשים במצוה שאומר 'שמה תביאו' ולא ימנה מצוה לעצמה עכ"ל. ויש לי לתמוה דאיכפל וטרח להעתיק כל לשון ספרי וכבר הביאו הרב ז"ל וזכר ממנו מה שהיה צריך לו והיינו שהכתוב מדבר בקדשי ח"ל. ויותר קשה מזה שאחרי שהוא הרמב"ן הביא לשון ספרי אמר עוד ואתה למד מזה שבכל הקדשים הוא ענין שוה ומצוה אחת כו', דמשמע שר"ל שמזה הלשון דספרי יש הוכחה שהכל מצוה אחת שלא כדברי הרב שעשאן שתי מצות, והדבר ברור שאין מזה הלשון הוכחה כלל לא למצוה אחת ולא לשתי מצות וק"ל. ועוד שתוך כדי דבור חוזר ואומר הנה הרב תופס לעצמו המדרש כו', כלומר אצלו ודאי המדרש הוא העיקר ועליו סמך אבל מן הראוי היה שיסמוך יותר על מה שקבעו בגמ' להפך. ואלו הדברים מורין שמודה הוא שיש מזה המדרש סיוע להרב אלא שלא היה לו לסמוך עליו. ואפשר לומר שהרמב"ן בהביאו כל לשון הברייתא דספרי כיון לומר שהלשון ההוא במה הכתוב מדבר אי בקדשי הארץ כו' הא אינו מדבר אלא בקדשי ח"ל מורה שבא להשוות קדשי ח"ל לקדשי א"י וסגי לן דנימא שהשוה אותן להן להיותן מצוה כמו הן ושהן עמהן כלן מצוה אחת לא שיהיו הן מצוה אחרת לעצמן דתפסת מועט תפסת. ומ"ש עוד והנה הרב תופס כו' הרצון בו ואף אם המדרש הזה יעשה אותן מצוה לעצמן כמו שהרב מפרש בו מ"מ לא היה ראוי לסמוך עליו ויעשהו עיקר אצל מאמר הגמ' וא"כ זה שבגמ' דאוקומי קא מוקמי קרא בתמורות ובולדות כו' ולא בקדשי ח"ל הוא שעליו סמך הרמב"ן ודוחה מפניו לההיא דספרי. ומ"מ אין בזה די בער ברייתא מפורשת אע"פ שלא בא זכרונה בתלמוד ולא מפני זה שלא זכרוה נאמר שלא היתה אצלם מאחר שאינה חולקת על אותה שזכרוה דהא והא שייכי שפיר בקרא, וכן ראיתי לרש"י בפירוש החומש חבר הברייתות והיו לאחדים בידו דרשות רז"ל וז"ל רק קדשיך בא ללמד על הקדשים שבח"ל וללמד על התמורות ועל ולדות קדשים שיקריבו ע"כ:
ומ"ש שאין המצוה הזאת באה בחשבון כי אנחנו נצטוינו להביא כל הקדשים לבית הבחירה כו' ע"כ. פירוש כל הקדשים בכל מקום שהם בארץ או בח"ל כלל אחד יכללם ומצוה אחת הן. ונראה דמהא לא איריא דלפום קושטא איכא לפלוגי בינייהו טובא דקדשי הארץ קרובים לבית הבחירה ושבח"ל רחוקים וטרחא יתירא אית בהו והיינו דקאמר בהו קרא תשא ובאת מאי דלא קאמר לעיל בקדשים דמוקמי להו בקדשי א"י משום שאלו שבחו"ל צריכין הבאה וטיפול ונשיאות יותר מקדשי א"י ואל זה כיון הרב שהביא דרשה דספרי תשא ובאת מלמד שחייב בטיפול הבאתו עד שיביאנו לבית הבחירה ע"כ, כלומר שחיוב אחר הוא זה ויש בו די לעשותו מצוה אחרת לעצמה נבדלת מאותה ששמנוה בקדשי א"י כי יש כאן טיפול בהבאה יותר ממה שיש שם ולכך אין להשוותן ולהכניסן כלן במצוה אחת:
מצוה צד
כתב הרמב"ם המצוה הצ"ד שצונו לקיים כל מה שקבלנו על נפשנו בדבור משבועה וכו'. והנה נכפל הצווי במצוה זו וה"א ככל היוצא מפיו יעשה עכ"ל. והרמב"ן כתב עליו הרב כלל כאן שתי מצות שהן חלוקות בדיניהם וכו'. והיוצא מכל זה שנמנה מצוה אחת לקיים מוצא שפתיו בנדרי גבוה ונמנה מצוה אחרת לקיים הנדרים והשבועות של בטוי עכ"ל:
והיו אצלו כאן דברי הרב מעורבבין לפי מה שהוא חושב בו שלא הזכיר ענין נדרי הרשות ולפיכך אמר דבמל"ת נזכר כי שם כתב הזהירנו מעבור מה שחייבנו על עצמנו בדבור אע"פ שהוא בלא שבועה וזהו הנדר כמו שיאמר אדם כשיהיה כך או כשאעשה כך פירות העולם או של מדינה זו אסורין עלי או מאכל ידוע כגון יין או דגים כו' הרי הוא חייב לקיים אותו הנדר ובאה האזהרה בעובר על הדבר הזה לא יחל דברו ובא הפירוש לא יעשה דברו חולין כלומר אם חייב על עצמו דבר שיקיים אותו. ובמס' שבועות קונמות עובר עליהן בל"ת משום לא יחל, ובספרי לא יחל מגיד שהוא עובר על בל יחל ועל בל תאחר כלומר כשנדר קרבן ולא הקריבו ועברו עליו שלשה רגלים כסדרן הוא חייב משום בל תאחר ומשום בל יחל כו' וכשעבר ועשה מה שאסר על עצמו לעשותו לוקה עכ"ל, והעתקתי כלו כאן אף שאינו מעניננו כדי שיתבאר מתוכו מה שהתעורר הרמב"ן עליו במקום הזה. ועתה אבאר דעת הרב בכל והוא כי בין נדרי גבוה ובין נדרי רשות שניהם כללה אותם כל אחת משתי מצות אלו רצוני העשה דמוצא שפתיך תשמור והלאו דלא יחל דברו. כי הנה במ"ע כתב כאן לקיים כל מה שקבלנו על נפשנו וכו', דודאי כונתו בזה היא לכל מה שיקבל האדם עליו לאסור איסר על נפשו בדברי הרשות מדפרט אח"כ וכתב וצדקה וקרבן שהן נדרי גבוה. ומבואר יותר מזה כתב עוד שמ"ע לקיים כל מה שאדם מחייב על נפשו באי זה דבר מהדברים וכו', ולא יספק אדם בזה הלשון שהוא כולל כל הדברים שחייב איש את עצמו בהן בין לגבוה בין להדיוט, ובחבורו הגדול פ"א מנדרים כתב מפורש מ"ע של תורה שיקיים אדם שבועתו או נדרו בין שיהיה מנדרי איסר בין שיהיה מנדרי גבוה שנאמר מוצא שפתיך תשמור ועשית וכו' ע"כ. ועוד ממקומנו זה ראיה חזקה שהרי במל"ת אי אפשר להכחיש שביאר בה להביא נדרי הרשות והרמב"ן עצמו מודה שהרב נזכר שם מהם. והנה הוא ז"ל כתב כאן בעשה שהעובר עליו עובר על מל"ת וסמך ואמר ואבאר זה בזכרי מל"ת, וא"כ הרי הוא אומר בפירוש שאין אחריו פירוש שנדרי הרשות שעליהם היתה מל"ת המה היו ג"כ במ"ע. ויצא לנו מכל זה שלא היה כאן במאמר שלפנינו שום שכחה מנדרי הרשות לפני כסא כבוד הרב ז"ל והפלא מהרמב"ן שכתב עליו שחזר ונזכר מהם במל"ת קנ"ז וכו' כי היאך שכחם עד אותו מקום והוא עצמו במקום הזה אומר ואבארהו בזכרי מל"ת ודוק. וצריך אני לבאר עוד בזה כי שם במל"ת שכתב הזהירנו מעבור וכו' וביאר שזהו הנדר באעשה כך פירות העולם אסורין וכו', ולא זכר כי אם אלו לבדם שכלם נדרי איסר לא נחשוב שהיה דעתו כי באלו בלבד היא המצוה הזאת דלא יחל ולא בנדרי גבוה דזה אי אפשר שהרי כתב אח"כ ובספרי לא יחל דברו מגיד שהוא עובר על בל יחל ועל בל תאחר כלומר כשנדר קרבן ולא הקריבו וכו' ואין ספק כי לכך הביא כל זה ללמד שיש בכתוב הזה לאו ג"כ לנדרי גבוה ולא הזכיר תחלה נדרי הרשות אלא לרבותא כי מהם נקח בכ"ש לנדרי גבוה. ועוד ג"כ האריך באלו משום מה שכתב בסוף דבריו וכשעבר ועשה מה שאסר על עצמו לוקה. כי בשאר נדרי גבוה אין לוקין מפני שהוא לאו שאין בו מעשה כשלא יקיים את נדרו בשב ואל תעשה:
ומה שלא טוב בעיני הרמב"ן אשר תלה הרב חיוב דבל יחל בשלשה רגלים וטען כי אין לבל יחל ענין ברגלים, נ"ל שכיון שהכתוב תלה איסור איחור הנדר בשלשה רגלים משמע דכל שלא עברו השלשה רגלים עדיין זמנו הוא ולא קרינן ביה שאיחר הזמן שלפיכך לא עבר על בל תאחר וממנו נקח שעד אז ג"כ אינו עובר על בל יחל כי נעשה כנודר לזמן קבוע שכל בתוך אותו הזמן אינו מיחל דבר ואינו עובר וכן זה זמנו הקבוע מאליו הן השלשה רגלים שבכל משך אותו זמן אם לא קיים לא חילל עד שיעבור ולא יקיים וכ"ש עבר חילל ועבר על בל יחל דברו ובאמת שהלשון שהביא הרב מספרי מגיד שהוא עובר על בל יחל ועל בל תאחר זה הסמיכות מורה שעובר על שניהם בזמן אחד וסתמו דכשעובר על זה עובר על זה כדברי הרב ז"ל וק"ל:
מצוה צו
כתב הרמב"ם המצוה צ"ו שצונו כל הנוגע בנבלה טמא כו' ואזכור הקדמה וכו' ושלא יאכל קדש ושלא יגע בו וזולת זה ע"כ. וכתב עליו הרמב"ן עם אריכות כל דברי הרב וההקדמה שהקדים כו' לא ראיתי להביא דין הטומאות בחשבון המצות וכו' ושלא נחל דברינו רק ע"פ ב"ד או האב והבעל עכ"ל. ואף שכל דבריו בכאן טובים ונכוחים אפשר להליץ על הרמב"ם שלדעתו היות כל מי שנגע בטומאה מחזיק אז את עצמו כטמא מצוה היא עליו כי מזה יחייב את עצמו לצאת חוץ למחנה שכינה ושלא לאכול וליגע בקדש וכיוצא ובענין הפרת הנדרים נראה שהוא הרמב"ן הולך על דרך הסמ"ג שכל שהוא היתר מן האיסור אין למנותו מצוה וכבר האריך הוא ז"ל בקיום דבר זה לעיל בשרש א' וכן הוא זה שהפרת נדרים אינה אלא להתיר מה שאסר עליו ושם בשרש הנזכר ועוד בשרש ו' הלצתי אני על הרב בכללות הענין מה שיש בו די יע"ש. וכפי מה שהעליתי שם יש לומר הכא נמי דאע"פ שאין אדם חייב לנדור ולהפר ואין הנדר ולא ההפרה מצוה מ"מ כשידור וירצה להפר מצוה היא שיפר ע"י הבעל או יתיר על ידי חכם דומיא דשחיטה שאין זה חייב לשחוט ולאכול אבל כשירצה לאכול מצוה עליו שיבדוק וישחוט. והרב בעל החנוך כתב בהיתר החכם המומחה את הנדר כמצות התורה או שלשה הדיוטות ויעשו הענין כלל אשר תצוה התורה עליו כהוגן וכיושר אז קיימו עשה ואם התירו שלא כמצות התורה כגון שני הדיוטות או יתיר שאינו מומחה אע"פ שהיתרם אינו היתר יש עליהם עונש ביטול עשה זה ע"כ:
מצוה קנג
כתב הרמב"ם המצוה קנ"ג היא שצונו לקדש חדשים ולחשוב חדשים ושנים וזו היא מצות קדוש החדש וכו' אבל הוא אינו אלא לגלויי מילתא בעלמא ע"כ. וכתב עליו הרמב"ן כבר הודעתי בעיקר הראשון שבה"ג ישים קדוש החדש בראיה או בחשבון מצוה אחת וישים עבור השנה בתוספת חדש מצוה אחרת והדין עמו. ושם בעיקר הראשון שרמז הביא לזו ראיה ממ"ש בספרי האזינו השמים שלא עשו מצות שניתנו להם מן השמים ואלו הן מצות שניתנו להם מן השמים עיבור שנים וקביעות חדשים כו' ע"כ. ואני אומר דמההוא מאמר דספרי אין ראיה כי אע"פ ששנינו עבור שנים וקביעות חדשים בשם מצות שניתנו כו' בלשון רבים לא כוונו לומר דמצות שתים הן דלאו למנינא דמצות אתו התם ולישנא בעלמא הוא משום דתרי מילי נינהו. ואמנם טעם הרב שמנה שתיהן מצות אחת לא נפלא ולא רחוק כי קביעות חדשים עצמו צריך בו ג"כ אל עבור השנים ושתיהן לענין אחד הם באין דהיינו לעשות המועדים בזמנם ואבוהון דכולהו פסח דכי היכי דצריך שיהיה בחדש האביב כן צריך שיהיה בט"ו לחדש ואם יהיו קובעים החדש שלא בזמנו יבואו לאכול חמץ בפסח והיינו נמי קרא דאייתי הרמב"ן ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה שהוא עשיית המועדים בזמנם שכלן צריכין אל המצוה הזאת אל קדוש החדש וכן כתב הרב פ"ד מהל' קדוש החדש מ"ע מן התורה על ב"ד כו' שיקדשו את החדש וישלחו ויודיעו לשאר העם באיזה יום הוא ר"ח כדי שידעו באיזה יום הן המועדות:
והרמב"ן עוד הולך וסוער מאד על הרב במצוה זו, ואני הצעיר טרם אטפל בו אאריך מעט בביאור דברי הרב ז"ל אף כי מבוארים הם בעצמן לרגיל בהן. כתב המצוה הזאת לא יעשה אותה לעולם אלא ב"ד הגדול בלבד כו'. זה הלשון סתום מעט וכבר ראיתי מי שטעה בו וחשב שר"ל שב"ד הגדול כולו צריך לקדוש החדש, והרמב"ן שהשיג עליו בזה וכתב אינו צריך ב"ד הגדול אלא ג' והם מומחין כו' נותן יד אל הטעות הזה דמשמע לכאורה דקאמר לא כמו שהוא סובר דצריך הב"ד הגדול ר"ל הב"ד כולו אלא בשלשה והן מומחין סגי, וכל זה שיבוש גמור כי היאך יאמן שהרב ז"ל נעלמה ממנו משנה ערוכה עבור החדש בשלשה ופירשו בגמרא שהוא קדוש החדש וברייתא מפורשת שם קדוש החדש בשלשה, גם חלילה וחס שהרמב"ן יחשוד אותו טועה בדבר ברור ומפורסם בזה. אבל פירוש דברי הרמב"ם שאמר שהמצוה הזאת היא לב"ד הגדול היינו שיהיו המקדשין מב"ד הגדול בלבד לא שצריך הב"ד כולו, ובפירוש כתב פ"ד מהל' קדוש החדש בכמה מעברין מתחילין בשלשה דיינים מכלל סנהדרי גדולה כו' וזה עצמו הוא מ"ש שם ריש פ' ה' כל שאמרנו מקביעות ר"ח אין עושין אותו אלא סנהדרין שבא"י כו', ר"ל סנהדרין הם העושין ולא כלם אלא שלשה מהם והיה דעתו שעבור החדש בשלשה האמור במשנה הם שלשה מתוך הב"ד הגדול ובזה הוא שחולק הרמב"ן שאומר דלקדוש החדש ולעבור שנה סגי מומחין וסמוכין בלבד אף שלא יהיו מכלל הסנהדרין של ב"ד הגדול כמו שהרב סובר:
והביא עוד מדברי הרב מה שכתב בחבורו הגדול שאין מעברין את השנה אלא במזומנים לה, כיצד אומר ראש ב"ד הגדול לפלוני ולפלוני מן הסנהדרין היו מזומנין כו' וצריך שיהיה ראש ב"ד הגדול שהוא ראש ישיבה של ע"א והוא הנקרא נשיא עמהם או שירצה ע"כ. וכתב עליו שיש בכל זה שבושים גדולים כו' אבל הענין שהוא שלם מכל דופי בסוגיית התלמוד הוא שבקדוש החדש ועבור השנה אין צריך ב"ד אלא שלשה והם מומחין כמו ששנו משנה שלמה עבור החדש בשלשה עבור השנה בשלשה וכן שנו בפ"ג מר"ה ראוהו שלשה והם ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש מקודש שאין היחיד נאמן על ידי עצמו ואמרו בגמרא פשיטא סד"א כיון דתנן ד"מ בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפי' ביחיד הכא נמי נקדשיה ביחיד קמ"ל דאין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה וקאמר ליה רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב החדש הזה לכם כלומר ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם השלישי עכ"ל. ולכאורה דעת הרב דצריך ב"ד הגדול נראה כמבואר בכמה מקומות בתלמוד, מהם ספ"ב דר"ה איתא א"ל רבי לר' חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא כו', וכתבו התוס' זיל לעין טב וקדשיה שם היו קובעין לקדש את החדש כדאיתא בפסיקתא למה ב"ד מקדשין את החדש בעין טב לפי שהוא בית הועד אמר הקב"ה בית מועד של כל העולם שנא' כי מציון תצא תורה ואמרינן בירושלמי כשם שתוקעים ביבנה כך תוקעים בעין טב משמע שהיה שם ב"ד קבוע כמו ביבנה עכ"ל. וב"ד הקבוע ביבנה ב"ד של שבעים ואחד היה כמ"ש רש"י בריש פרקא וז"ל אלא ביבנה שהיתה שם סנהדרי גדולה כו' וכיון שאמר שבעין טב היה ב"ד קבוע כמו ביבנה ורבי היה משלח לר"ח לקדש את החדש בעין טב הרי א"כ היה מצריך ב"ד הגדול אל הדבר. ובפ"ד דר"ה נמי תנן התקין ריב"ז שאפי' ראש ב"ד בכל מקום שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הועד. וכתב רש"י לא היו צריכין עדי החדש לילך אחריו אלא למקום הועד של ישיבה ילכו וסנהדרין יקדשוהו בלא ראש ב"ד ע"כ. הא קמן בין עם ראש ב"ד בין בלתו עכ"פ ע"י סנהדרין יקדשוהו ולא ע"י זולתם, וגם בעיבור השנה דעת הרב מפורש בפ"ק דסנהדרין ת"ר אין מעברין את השנים אלא ביהודה וכתב רש"י בב"ד הקבוע ביהודה והוא ודאי ב"ד הגדול:
ויש לתמוה על הרמב"ן שכתב יראה לי שבזמן שבהמ"ק קיים שהיה ב"ד במקומם ולהם הרשות נתונה מן הכתוב על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא לא היה רשות לשום אדם לעבר ולקדש אלא להם או ברשותם וכו' לא שיהיו שאר הסמוכין פסולין לזה ע"כ. ודבריו לכאורה אין להם מקום, שכיון שהמצוה בכתוב להם לבדם הוא הדבר מבואר מעצמו שפסל לאחרים זולתם. ונראה שרצונו לומר שהכתוב לא ייחד המצוה להם אלא דוקא בדבר המשפט וזה הוא שאמר על פי הדבר אשר יורוך וכו' ומאליו הרשות להם עוד לשאר דברים בענין הקדוש והעבור ודומיהם כי מי ירים ידו לפניהם בשום דבר, וזהו מה שכתב לעיל בזמן שהיה להם ב"ד הגדול היה הדבר מסור להם והם היו המקדשין וכו' מפני שרשות כל ישראל נטולה מכל ב"ד אחר עמהם וכו' ע"כ. כלומר נטולה מעצמה לענין הקדוש והעבור אף שבכתוב לא באה המצוה על אלה. זה נראה לומר בדעתו ז"ל. מ"מ קשה מאין לו זה החילוק ולא יהיה כל זה נכלל בעל פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא וכן היא פשוטה של ברייתא הנזכרת אין מעברין את השנה אלא ביהודה כי ממה שאמרו הדבר בלשון שלילה מבואר ששללו ופסלו שאר המקומות ושאר בתי דינין אף שיהיה כדברי הרמב"ן שאין זה נכלל בכתוב הנזכר קרא אחרינא אשכחו ודרשו הוא מ"ש הרמב"ם בפ"ד מקדוש החדש אין מעברין את השנה אלא בארץ יהודה שהשכינה בתוכה שנאמר לשכנו תדרשו כו' וכן הוא בפ"א מסנהדרין ופירש שם כל דרישות שאתה דורש לא יהיה אלא בשכנו של מקום ולשון דלא יהיו לא משמע אלא שלילה מוחלטת למקומות אחרים וכדעת הרב ז"ל:
והנה הוקשה לי לשונו זה דהרמב"ם שהוא מסיים בו ואם עברו בגליל מעוברת דהתם בסנהדרין הכי גרסינן ת"ר אין מעברין כו' אלא ביהודה ואם עברוה בגליל אינה מעוברת העיד חנניה איש אונו אם עברוה בגליל אינה מעוברת מ"ט דחנניה א"ק לשכנו תדרשו ובאת שמה כל דרישות שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו של מקום וכתב רש"י שכנו של מקום ירושלים והיא ביהודה ע"כ. ודא ודאי עקא, דקרא דלשכנו תדרשו אייתי ליה חנניה לאוכוחי מיניה שאם עברוה בגליל אינה מעוברת דקא פריש ליה כל דרישות שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו של מקום שהוא ירושלים כמו שפירש רש"י ותימה מהרמב"ם דאיהו פסיק כת"ק אם עברוה בגליל מעוברת ואייתי קרא דלשכנו תדרשו דחנניה איפכא גמר מינה שאם עברוה בגליל אינה מעוברת. והנ"ל בזה דלרבנן לשכנו תדרשו לא לעיבורא הוא ולמעוטי גליל לגמרי דאע"ג דודאי שכנו של מקום העיקרי היא ירושלים לכתחילה בה צריך לעבר מ"מ גליל נמי שכנו של מקום איקרי לגבי ח"ל ולכך אם עברו שם בדיעבד מעוברת ולא אתי האי קרא אלא למעוטי ח"ל בלבד וכן הוא באומרו אין מעברין אלא ביהודה זה דעתו כי יהודה קרי לכל א"י כלומר ולא בח"ל ולהאי מילתא אייתי קרא דלשכנו תדרשו. ועכ"פ לנו יש לדעת דמ"ש שם בגמ' אם עברוה בגליל מעוברת והרמב"ם כן פסק היינו לפי דעתו שעברוה בגליל שלשה מב"ד הגדול דהכי ס"ל שאין מקדשין ואין מעברין אלא בב"ד הגדול וכמו שהוכחנו לעיל מהרבה מקומות ועוד אמרו שם בסנהדרין ת"ר אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. ופירש רש"י שהזמינן הנשיא מבערב ופשיטא דמאחר שהנשיא הוא המזמין לא יזמין אלא מאותם שהם סנהדרין עמו בבית דינו וזהו שפירש הרמב"ם כיצד אומר ראש ב"ד הגדול לפלוני ולפלוני מן הסנהדרין היו מזומנין כו'. ועוד אמרו שם אין מעברין את השנה אלא א"כ ירצה הנשיא ומעשה בר"ג שהלך כו' ושהה לבא ועברו את השנה ע"מ שירצה ר"ג כו'. וכיון שלרצונו של נשיא היו צריכין ממילא הוא שסנהדרי גדולה ובית דינו הם המעברין והנשיא בתוכם או אחריהם ירצה במה שהם עשו הכל כמ"ש הרמב"ם וכל דבריו מפורשין בפשטי השמועה במשנה וגמ' ולמה יוציא אותם הרמב"ם מפשוטן ויכנה דברי הרב בשם שיבושים:
ומה אנו צריכין יותר מהראיה שהרמב"ם הביא לעצמו ריש פ"ה דקדוש החדש שכתב שם וז"ל כל שאמרנו מקביעות ר"ח כו' ועבור שנה כו' אין עושין אותו אלא סנהדרין שבא"י כו' שכך נאמר למשה ולאהרן החדש הזה לכם ראש חדשים ומפי השמועה למדו כו' שכך הוא פירוש הדבר עדות זו תהא מסורה לכם וכל העומד אחריכם במקומכם עכ"ל. וזהו ספ"ק דר"ה דתנן התם ר"ש אומר אב ובנו וכל הקרובים כשרים לעדות החדש אמר ר' יוסי מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש הוא ובנו ועבדו משוחרר כו' וכשבאו לפני ב"ד קבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו. ובגמ' מ"ט דר"ש דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם עדות זו תהא כשרה בכם ורבנן עדות זו תהא מסורה לכם. ופירש"י מסורה לכם לחשובי הדור אני מוסר שיקבלו העדות ויקדשו החדש עכ"ל. ובאמת אין אנו צריכין להביא כאן הסנהדרין מטעם חשובי הדור שזכרם רש"י כי בזולת זה משה ואהרן ראשי הסנהדרין הם ואמר להם הקב"ה החדש הזה לכם וזהו שכתב הרמב"ם עדות זו תהא מסורה לכם ולכל העומד אחריכם במקומכם שהם הסנהדרין שבכל דור ודור העומדים במקום משה והזקנים שהיו סנהדרין עמו. והתימה מהרמב"ן שכתב הכניס אהרן בכלל להורות שצריך שנים דומין לשניהם בהמחאה ותוספת השלישי ידוע מדין אין ב"ד שקול וחזר הדבר לכל שלשה מומחין עכ"ל. ולא יעלם מעין כל הזרות והדוחק שיש בזה שיאמר הכתוב לכם שהפירוש הוא ודאי לכם ולכל הדומין לכם ונעשה היקש למחצה לומר הדומים לכם בהמחאה בלבד ולא בכל מה שיש הם ולא נעלם ממנו ז"ל שזה דוחק עצום לפירושו ולכך הקדים וכתב ז"ל ואל תשתומם בזה ממאמרם (סנהדרין דף י"ג ע"ב) משה במקום שבעים וחד קאי ותאמר לי כי עדות זו מסורה לכם לסנהדרי גדולה הוא כמו שהרב מלמדך שצווי הכתוב לכם אינו אלא למומחין כיוצא בכם שאילו היה מסור לסנהדרי גדולה בלבד היה אומר החדש הזה לך כמו שאמרו אין דנין כ"ג אלא בב"ד של ע"א דכתיב את הדבר הגדול יביאו אליך ומשה במקום שבעים וחד קאי ולא היה לאהרן זכר בקדוש החדש עכ"ל. ושותיה דמר לא ידענא וטענתו זאת איני מכיר דהתם דכל הדבר הגדול דהיינו דבריו של גדול ע"פ השבעים ואחד כלם היה נידון וכמו שאמרו אין דנין כ"ג אלא בב"ד של ע"א שפיר כתב קרא יביאו אליך ואמרינן דנקטיה למשה לבדו במקום כל הע"א והכא אי קרא הוה קאמר החדש הזה לך הוינא אמרין דמשה במקום ע"א נקט והע"א כלם היו נצרכין לקדוש החדש ולכך אמר לכם ושתפיה לאהרן בהדי משה כי אם היה לרמוז על הע"א היה אומר החדש הזה לך במקום כולם ואמר לכם לרמוז דתרוייהו דוקא בעיא או שנים אחרים כמותם מומחין וסנהדרין דלכם כמותכם בכל דבר משמע דמאן דפליג ודוק. ועוד תימה שהנה הוא ז"ל מזכיר מ"ש במכילתא ר' יאשיה אומר מנין שאין מעברין את השנה אלא בב"ד הגדול שבירושלים ת"ל ראשון הוא לכם דברו אל כל עדת בני ישראל ע"כ. ועושה ממנו מערכה על הדרוש ואומר הוא הענין שפירשנו שהיה להם רשות לכל ישראל והסכמה של כלם לא שיהיו שאר הסמוכין פסולין עכ"ל. ועין בעין נראה שהלואי יספיק לו הפירוש הזה לפרשו לעצמו להנצל ממה שיקשה לו ממשמעות הלשון לא שיחשבהו לפירוש מוכרח ויעשהו הוא קושיא על שכנגדו דאדרבה הפירוש הפשוט בלשון אין מעברין אלא בב"ד הגדול הוא דפסל כל השאר ואפי' הסמוכין שאינן מב"ד הגדול שבירושלים וכדברי הרב:
ואמנם מה שמתחזק עוד הרמב"ן על הרב באמרו שב"ד הגדול בטל מא"י ארבעים שנה אפילו קודם החרבן כמ"ש ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות למאי הלכתא לומר שלא דנו ד"נ וכו' דכתיב מן המקום ההוא מלמד שהמקום גורם כלומר כל זמן שסנהדרי גדולה במקומה בלשכת הגזית סנהדרי קטנה נוהגת בכל מקום ואפי' בח"ל ודנין ד"נ בכל מקום אבל משגלתה סנהדרי גדולה מן המקום ההוא בטלו ד"נ מכל ישראל וכו' וכ"ש אחר החרבן כמ"ש בפרק ד' מיתות ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט בזמן שיש כהן יש שופטים ומאותה שעה בטלו כל הדינים התלויים בב"ד הגדול וא"כ לא היו יכולין לקדש על פי הראיה מזמן ארבעים שנה קודם החרבן ובכמה מקומות בגמ' נראה שהיו עושין כך עד זמן קרוב לחתימת התלמוד והרב עצמו הזכיר בחבורו הגדול כי בימי חכמי המשנה וחכמי התלמוד עד אביי ורבא על קביעות א"י בראיה היו סומכין עכ"ל. לכאורה טענה זו חזקה מאד וכד מעיינינן שפיר לאו מילתא היא, כי מה שהוא ז"ל בא לדון ממ"ש שכשגלתה סנהדרי וישבה לה בחנות לא דנו דיני נפשות דמאותה שעה נמי בטלו כל הדינין התלויין בב"ד וכו', נראה לע"ד שאין התחייבות הזה צודק כי דברים כפשוטן גלתה סנהדרי וכו' שלא דנו מהדינים התלויין בהם משמע ומה זו שאלה למאי הלכתא ומה זו תשובה שלא דנו ד"נ אבל זה מורה דאדרבה משום שראו דעדיין מילתא דסנהדרין בדוכתה קיימא לכמה מילי לפיכך שאלו שא"כ למאי הלכתא גלתה וישבה בחנות ותירצו דהיינו לדיני נפשות וכדיהבי טעמא דחזו דנפישי להו רוצחין וכו' והמובן ממנו הוא דלשאר מילי לא בטלה ולכך ודאי היו מקדשין בראיה עד זמן אביי. והתוס' כתבו בריש ע"ז מלמד שהמקום גורם וא"ת והא ירושלים נמי איקרי מקום לגבי אכילת קדשים ומעשר שני וכתיב במקום אשר יבחר ה', וי"ל דלגבי ד"נ לא מיקרי מקום אלא לשכת הגזית וכו' ע"כ. והא קמן דלא קפדי בסנהדרין אמקום מיוחד במקדש דהיינו לשכת הגזית אלא דוקא לד"נ לא לכל שאר מילי דהיינו קדוש ע"פ הראיה ועיבור שנים שאלו כלן נוהגין היו כל אותו זמן שהיו סנהדרין בא"י והיינו טעמא שעד אביי ורבא סומכין היו על קביעות א"י בראיה שנראה שהיו סנהדרין שם בא"י כל אותו זמן. ובזה אין מקום למה שכתב עוד הרמב"ן וכבר ביארנו שלא היתה סנהדרין נוהגת לאחר חרבן ואם היו נוהגין לא היה בהן דין ב"ד הגדול ולא דין סנהדרין כלל עכ"ל. כי הוא ז"ל חשב זה למבואר מתוך מה שמצא בגמ' שלא דנו ד"נ וכמ"ש לעיל. וזה אינו ביאור כלל דלישנא דלדיני נפשות דוקא ועליהם בלבד הוא שאמרו שלא דנו ואדרבה מתוך שהוא עצמו זוכר שעד אביי ורבא היו סומכין על הראיה היה לו לדון שהיה נוהג דין ב"ד הגדול ודין סנהדרין כל אותו זמן אף שהיה לאחר חרבן כי אין הראיה ועבור השנים תלויים במקדש אלא בסנהדרין ובא"י בלחוד ולא נתמעטו מן המקום אשר יבחר ה' אלא ד"נ בלבד וכמ"ש רש"י שם בע"ז המקום גורם לחייב הנדון ואם אינם שם לא ידונו והאי קרא בד"נ קאי כי יפלא ממך דבר בפרשת שופטים בזקן ממרא ואף לשאר ד"נ הוקשה להם לתוס' וכתבו וא"ת מנ"ל קפידא במקום שאר חייבי מיתות שלא כזקן ממרא וי"ל דדרשינן כל זמן שסנהדרי גדולה במקומה כדין אצל מזבח אז שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך לשפוט ד"נ נסתלקו הם בטלו כל ד"נ עכ"ל. וזהו שכתב הרמב"ם כאן בזה המאמר מצוה זו לא יעשה אותה לעולם אלא בב"ד ובא"י בלבד וכו'. גם בחבורו פ"ה מהל' קדוש החדש כתב כל שאמרנו מקביעות ר"ח ור"ה ע"פ הראיה ועבור שנה וכו' אין עושין אותו אלא סנהדרין שבא"י או ב"ד הסמוכין שנתנו להם הסנהדרין רשות וכו' ע"כ. הרי שלא התנה אלא על סנהדרין בא"י בלבד ולא על זמן בהמ"ק או על שיהיו במקומם וזה ודאי מחמת מה שכתבתי שאין מן הכתוב חיוב לקביעות מקום הסנהדרין אלא לד"נ בלבד והם נלמדין מדין הזקן ממרא דקרא דכי יפלא ביה כתיב:
טען עוד הרמב"ן ז"ל לפי דבריו שאפילו בקביעות החשבון צריך שיהיה שם בארץ ב"ד או בחו"ל ב"ד שנסמך בארץ בטלו המועדות היום מכמה שנים שאין בארץ ב"ד נסמך ולא בח"ל עכ"ל. והמדקדק שם בלשון הרמב"ם יראה שכתב ודע שחשבון זה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי חדשים והמועדים א"א לעשותו אלא בארץ עכ"ל, ואילו ובב"ד שבארץ לא קאמר א"כ לענין החשבון אף איהו לא קפיד אלא אא"י בלחוד ואף שחזר וכתב לא מפני חשבוננו נקבענו יו"ט אבל מפני שב"ד הגדול שבא"י קבעוהו כו' פשיטא שזה כפשוטו ב"ד הגדול ממש אי אפשר שבזמנו של הרמב"ם כבר לא היה ב"ד הגדול בא"י אלא ב"ד הגדול אשגרת לישן וב"ד הגדול שבזמנו קאמר. ונראה שבהעתקת הספר אשר לפני הרמב"ן עצמו לא היה כתוב שם ב"ד הגדול ולא זכר ממנו אלא מפני שב"ד שבארץ קבע זה היום מועד כו' ונסחא מדוקדקת היא ולא היתה הכונה רק על כל איזה ב"ד שימצא באותו זמן ובלבד בא"י וזה מוכרח מלשונו של הרמב"ם עצמו לקמיה אילו הנחנו בדרך משל שבני א"י יעדרו מא"י חלילה כו' הנה חשבוננו זה לא יועילנו כלום כו' עכ"ל. ומה הוא צריך לזה ההעדר ח"ו כי אף שלא יעדרו אלא שיהיו שם ולא יהיה בהם ב"ד סמוך לא יועילנו החשבון, אלא ודאי שגם הוא סבור שלענין החשבון א"י בלבד הוא דבעיא ולא ב"ד סמוך רק אם יעדרו בני א"י ח"ו שאז בח"ל צריך ב"ד שנסמך בא"י. וזהו שכתב עוד ולא יהיה שם בא"י ב"ד ולא יהיה בח"ל ב"ד שנסמך בארץ כו'. כלומר שלא היה בא"י שום ב"ד שזה א"א אם לא בהעדר בני א"י משם ח"ו ואם לא יהיה גם בח"ל ב"ד שנסמך אז חשבוננו לא יועיל כו', וזה עצמו חזר וביארו עוד ואמר אנחנו אמנם נחשב היום שקבעו הם (ר"ל בני א"י) בו ר"ח ועל קביעותם נסמוך לא על חשבוננו אבל חשבוננו לגלויי מלתא בעלמא עכ"ל. הרי שלא כתב הכא נמי אלא בני א"י בלבד ולא זכר ב"ד סמוך כי לענין החשבון כל איזה ב"ד סגי ובלבד שיהיה בא"י ועל קביעותם נסמוך בח"ל:
מצוה רלה
כתב הרב מצוה רל"ה צונו בדין עבד כנעני שנעבוד בו לעולם שנאמר לעולם בהם תעבודו ושאין לו חירות אלא בשן ועין וה"ה לשאר איברים שאינן חוזרין כו' ע"כ. והרמב"ן כתב עליו ולפי דעתי ששתים מצות הן וכו' וכגון מצות הגירושין עכ"ל:
ובאמת אין אנו צריכין להליץ על הרב יותר ממה שהוא הרמב"ן עצמו אומר ודבר גדול דבר שאין לעשות החירות בשן ועין מצוה כי שם מצוה לא שייך במה שהוא בא לאדם מאתו יתברך דרך קנס, ולא ינוח השכל הישר במה שהוא הרמב"ן רוצה לתת מקום אל זה באומרו שהוא דין מהדינין שנצטוינו לשלם וכו' דודאי פטומי מילי בעלמא נינהו שאם נצטוינו לעשות לו דין ולשלם לו שחרור גופו בדמי עינו זו היא המצוה עצמה לשחררו בכך והרי הוא בזה חוזר ונותן מקום אל מה שכבר הרחיק מן הדעת שיהיה בעליו מצווה להוציא לחירות אחרי הפילו וכו', והדמיון למצות הגירושין פשיטא שאינו עולה יפה דהתם אין הגירושין לקנס כלל ובודאי שהגירושין ענין אחר ומצוה אחרת זולת הנשואין אבל כאן בעבד הכל דבר אחד שנעבוד בו לעולם רק כשעושה עמו דבר שיהיה ראוי ליקנס עליו שאז נשלחהו חפשי. ובאמת דברי הרמב"ן קשה להלמן אם לא שנאמר שהוא רוצה לסבב פני המצוה אל ב"ד שהם המצווין להוציאו מיד האדון כשיוציא עינו ואפשר שזהו שאמר ומעת עמדו עם בעליו בב"ד ישחררו אותו וכו', ר"ל ישחררו אותו בב"ד. אבל תחלת הלשון קשה לזה כתב שנצטוינו לשלם לעבד וכו', ופשטן של דברים שהבעלים הם המצווין לשלם לו, ואף אם גם זה נפרשהו על ב"ד מ"מ פשוטו של צווי לחפשי ישלחנו תחת שנו עכ"פ אבעלים קאי מדל"ק ישלחוהו ולפי דעת הרמב"ן כך היה ראוי לכתוב. ועוד אם דעתו ז"ל שזו מצוה לב"ד אין לה ענין עם הגירושין שלא דמות לה עמהם להביא שהם מצוה על המגרש. ופה נשלם מה שזכני ה' להליץ על הרב ז"ל במה שהושג על מנין מ"ע. ובעזרו יתברך שמו אבא אל מה שהושג על מנין מצות ל"ת: