אור ברסלב
לב שומע כללים וענינים › מערכת אות ק

לב שומע· רבי חיים הכהן מטריפולי

כללים וענינים · מערכת אות ק

מערכת אות צ

א' קולי ב"ש וחומרי ב"ה דקחשיב בעדיות לא תני אלא דבר שהוא חמור משני צדדים וקל משני צדדים. תו' דפ' האשה שנפלו משם הירושלמי דלא תני בעדיות הא דתנן נפלו לה משנתארסה ב"ש אומרים תמכור ובה"א לא תמכור משום דהוי קל לאשה וחומר לבעל ע"ש ואף דבהגהו' הגאון מוהוו"כ שנדפסו מחדש בש"ס כתוב שבהרי"ף יש פי' אחר בכוונת הירושלמי ע"ש מ"מ העיקר כוונת הירושלמי הוא זה כמ"ש התו' וכבר האריך בזה הי"מ אות תקל"ג והעלה דתלו בוקי סריקי בהרי"ף דנהפוך הוא ע"ש וכך הבין בפשיטות הראב"ד בספ"ד דעדיות ע"ש. ומן האמור יש ליישב הא דאמרינן בשבת דקל"ה א' בש"א מחללין עליו את השבת ובה"א אין מחללין ולא פריך הש"ס ולתנייה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה כדפריך בכמה. דוכתי גם מה דתני בברייתא עיין להי"מ אות תקצ"ח וע"פ האמור מתורת הירושלמי ניחא דה"ג מאי דהוה קולא לב"ש לחלל עליו את השבת הוי חומרא מצד אחר שצריך להטיף ממנו דם ברית אף בשבת ומאי דהוי חומרא לב"ה דאין לחלל עליו את השבת הוי קולא מצד אחר דאין צריך להטיף ממנו דם ברית בשבת אף דהוי זמנו וכן הא דאמרינן בברכות דל"ו צלף בש"א כלאים בכרם ובה"א אין כלאים בכרם דב"ש מספקא להו ומשו"ה עבדי לחומרא אף בערלה וב"ה לא מספקא להו דהוא ודאי מין אילן והנה גבי ס' ערלה נמצא דב"ש מקילי וב"ה מחמרי ולא פריך ולתנייה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה וע"פ האמור ניחא אך אמנם לכאורה נראה דהש"ס דילן לית ליה האי כללא דהירושלמי מהא דאיתא בחולין דנ"ב ב' בכמה חיסרון בשדרה דבש"א שתי חוליות ובית הלל אומרים חוליא א' וקאמר עלה ואמר ר"י אמר שמואל וכן לטריפה ופריך רב אושעיא וליתנייה גבי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה ומשני כי אתשיל לענין טומאה אתשיל דהו"ל ב"ש לחומרא וכו' ע"ש וכפי כלל דהירושלמי הנז' לק"מ דמה דהוי חומרא לב"ה לענין טריפה הו"ל קולא לענין טומאה וכמו כן דמה דהוי קולא לב"ש לענין טריפה הו"ל חומרא לענין טומאה וכל כה"ג לא תני בעדיות וגם המתרץ לא הוה צריך לדחוקי נפשיה לכי אתשיל וכו' אלא דאפי' אתשיל לתרוייהו לא שייך ומזה יש לדון ולומר דהש"ס דילן לא ס"ל להדין כללא. ויש לתמוה על התו' והראב"ד שהביאו כלל זה בסתם וכאלו הוא מוסכם גם להש"ס דילן וגם יש לתמוה דאמאי לא פריך הש"ס ולתנייה כההיא דשבת ודברכות. והנה בההיא דשבת יש מקום לומר כפי מ"ש מרן בפ"ח מה' כלאים והובא להי"מ אות תקל"ז דלא חשיב בעדיות אלא מה דמודו בה כ"ע דב"ש מקילי וב"ה מחמרי אבל אי איכא מאן דפליג בהא לא קאחשיב ע"ש דה"נ איכא ת"ק דפליג אבל ההיא דברכות קשה ואף דגם בזה י"ל דכי אתשיל לענין כלאים אתשיל וכדכתיבנא לעיל במע' הבי"ת אות א' ע"ש מ"מ הו"ל להש"ס ליפרוך ולשנויי הכי וכההיא דחולין:

ואולם כד דייקינן פורתא יש לחלק בין הנושאי' דשאני ההיא דכתובות דגוף המכר לחודיה יש בו שני צדדים קל לאשה וחומר לבעל אבל ההיא דחיסרון בשדרה דאתמר לענין טומאה וטריפה לא שייכי בגוף אחר דאי פליגי לעניין טריפה ע"כ איירי בגוף שהוא חי ולא שייך ביה ענין טומאת אהל עד שנאמר דגוף זה דפליגי בגויה יש בו שני צדדים קולא לזה וחומרא לזה אלא שקולת גוף זה וחומר שבו הוא מכל צד וכמו כן אי פליגי בענין טומאת אהל ע"כ איירי בגוף שהוא מת ולא שייך ביה ענין טריפה דהשתא קולא וחומרא דגוף זה הוי מכל צד ומשו"ה פריך שפיר ולתנייה גבי קולי ב"ש וכו' כנ"ל לחלק כדי דלא לשוויי פלוגתא בין ש"ס דידן להש"ס דהירושלמי וניחא נמי ההיא דשבת ודברכות וכמובן. ומן האמור יש לתמוה טובא על מה שרצה לתרץ הי"מ אות תקל"ז על קושית הי"ש דאמאי לא חשיב בעריות הא דתנן באהלות פ"ב ובגלגולת וכו' דלא בסתר דבר מוהריק"א בשם התו' דר"פ האשה שנפלו הנז' וההיא דגלגולת אמרינן בר"פ א"ט דמ"ב וכן לטריפה וא"כ מאי דהוי קולא לב"ש לענין טומאה הוי חומר' לענין טריפה ומשו"ה לא חשיב לה בעדיות ושכ"כ הרמ"ע בתשו' סי' ק' דמשום שהוא קל מצד אחד וחמור מצד אחד לא חשיב עכת"ד ע"ש. והוא פלא דמלבד שיש לחלק בין הנושאים וכמדובר אלא אף גם זאת נראה דאשתמיט מינייהו מלכי סוגיא זו דחולין דדף נ"ב הנז"ל דפריך על חיסרון דשדרה ולתנייה וכו' דהיא דמיא ממש לההיא דגלגולת ועכ"ל חדא מתרתי או דהש"ס דילן פליג אירושלמי או שיש לחלק חלוק זה שהוא ברור לענ"ד וצ"ע ע"ד הי"מ והרמ"ע ואחר זמן רב בא לידי ס' הרמ"ע לפי שעה וראיתי לו ז"ל שנרגש כפלוגתא זו דחיסרון בשדרה וכתב דמה דמשני הש"ס כי אתשיל לענין טומאה אתשיל לאו למימרא דאי לשריפה אתשיל הוה מתנינן לה אלא כדאמרן וסליקו להו גמרא דילן ורבני מערבא לחד טעמא עיין שם. ולאחר המחי"ר הוא דחוק מלבד דאכתי קשה על המקשה דמאי פריך ודוק:

ב' קולי ב"ש וחומרי ב"ה דחשיב בעדיות הם דברים דאית בהו נפקותא בדיעבד כגון איסור והיתר אבל היכא דליכא שום נפקותא בדיעבד אלא דלכתחילה אסירי לא חשיב. יד מלאכי אות תקל"ג בשם רבינו בצלאל בש"מ מציעא דקט"ז ב' בשם תלמידי הר"ף שבזה ניח"ל מה דלא תני בעדיות מתניתין דר"פ האשה שנפלו לא דמהירושלמי משמע דלא ס"ל האי כללא עכת"ד ע"ש ואני בעניי לא זכיתי להלום כלל זה דהא תני התם הא דתנן השוחט חיה ועוף ביו"ט בש"א יחפור בדקר ובה"א לא ישחוט אא"כ הי"ל עפר מוכן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה הרי דבדיעבד דאם עבר ושחט מודים לב"ש שיחפור בדקר ויכסה ול"פ אלא בלכתחילה דב"ש מתירין לו לשחוט לכתחילה ויחפור כדקר וב"ה אינן מורין כן לכתחילה אי עבר ושחט וכן נמי הא דתנן בש"א פוטר הוא את אשתו בגט ישן וב"ה אוסרין ומאי דפליגי ב"ה אינו לא לכתחילה ובדיעבד גט מעליא הוי כדאיתא בגיטין דע"ט ב' דלחד לישנא אם נשאת לא תצא ולחד לישנא אם נתגרשה תנשא לכתחילה הרי דאע"ג דליכא שום נפקותא בדיעבד ואפי"ה חשיב לה התם בעדיות ומהתימא מהי"מ שלא נרגש מזה ויש לתמוה ג"כ על רבינו הגדול הרי"ף ז"ל שדחה דברי המפרש בכוונת הירושלמי שהביאו התו' בר"פ האשה שנפלו פי' אחר דהיינו קל מצד אחד וחומר מצד אחד ר"ל דחומר מצד אחד הוא שלא תמכור לכתחילה וקל מצד א' היינו מה שמודי' ב"ה דאם עברה ומכרה קיים דכה"ג לא חשיב בעדיו' וכה אמר מר דאפי"ה לא היה אפ' להוציאה מכלל קולי ב"ש וחומרי ב"ה הואיל וב"ש מתירין לכתחילה למכור וב"ה אינם מתירין למכור לכתחילה ואם הם שוים במי שעברה ומכרה מכרה קיים זה ענין שני שהסכימו עליו ולא יאמר קולא וחומרא אלא במה שנחלקו עליו לא במה שהסכימו וכו' וכמו שהובא להי"מ באות הנז"ל ע"ש ואמאי לא דחה דברי המפרש הנז' ממאי דחשיב בעדיות ההיא דהשוחט ביו"ט והמגרש בגט ישן דמשם בא'רה דגם במידי דלא פליגי אלא בלכתחילה תני להו התם וצ"ע. ואחז"ר ראיתי לה' נחמד למראה ח"א דל"א ב' שסתר לכלל זה תלמידי הר"ף מההיא דהשוחט ביו"ט ולא זכר ש'ר שהיא דגט ישן שהבאתי ומן האמור יש לתמוה מהא דלא חשיב בעדיות הא דתנן בפ"ב דמעשר שני הפורט סלע ממעות מעשר ב' בש"א בכל הסלע מעות ובה"א בשקל כסף וכבר הקשו כן התו' בפ' הזהב דמ"ה ב' ד"ה בכל הסלע לפירש"י שם ופי' הם ז"ל פי' אחר על אופן דב"ש לחומרא וב"ה לקולא ע"ש אך אחד הרואה בהירושלמי במס' מעשר ב' ומשם בא"ר לח"י רוא'י שהוא כפירש"י דב"ש לקולא וב"ה לחומרא וקשה לשיטת הירושלמי וצ"ע:

ג' קולי ב"ש וחומרי ב"ה כתב הרשב"א בחי' ליבמות דס"א ב' בפלוגתא דב"ש סברי שני זכרים וב"ה סברי זכר ונקבה דרש"י פי' שני זכרים וכ"ש זכר ונקבה וא"כ הו"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה וי"ל כיון דשנים נמי בעי לאו קולא וחומרא איכא ע"ש. וברש"י שלפנינו אינו כתוב כן רק שני זכרים ולא זכר ונקבה ע"ש ונראה דלדעתו ז"ל דגם לב"ה זכר ונקבה ולא שני זכרים וא"כ אין כאן קולא וחומרא וכמ"ש שם הרשב"א בדרך זה ע"ש:

ד' קולי ב"ש וחומרי ב"ה דחשיב בעדיות הם דברים דמודו בהו כ"ע דב"ש לקולא וב"ה לחומרא אבל אי איכא מאן דפליג אי כ"ש לחומרא או לא לא קא חשיב מרן כ"מ בפ"ח מה' כלאים הובא להי"מ אות תקל"ז ע"ש ובזה ניח"ל הא דלא חשיב ההיא דר"פ האשה שנפלו דבש"א תמכור וכו' ובגמרא קאמר דר' חנניא בן עקבייא ס"ל שלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ע"ש. אלא שיש להרגיש מדברי התו' ביצה דף ג' ב' ד"ה לדידי שכתבו דריה"ו ס"ל שלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ע"ש ועכ"ז תני לה בעדיות ויש ליישב ודוק:

ה' קולי כ"ש וחומרי ב"ה היכא דתרי מתניתין משתעו בחד גוונא ותני חדא מינייהו בעדיות תו לא אצטריך למתני האחרת מהרש"א ביצה דף ט' ב' בתו' ד"ה אמר ריו"ח ע"ש ועין יד מלאכי אות תקל"ב ע"ש:

ו' קל וחומר מדבר דלא שייך לא עבדינן עיין זרע יצחק בקדושין דף ה' א' על הא דאמרינן מה כסף שאינו מוציא וכו' ע"ש ובזה יש ליישב מה דק"ל עמ"ש התו' שם ב' ד"ה חופה שגומרת וכו' וא"ת לדידן דאמרינן דחופה אינה קונה נימא דכסף גומר אחר כסף מק"ו וכו' וי"ל וכו' ע"ש וקשה די"ל ק"ו מחופה שאינה מוציאה גומרת שטר שמוציא א"ד שיגמור ולפי האמור א"ש כיון דלא שייכא חופה ביציאה שהוא רוצה לרחקה והוא מחבבה בחופה ודוק:

ז' קסבר מדמתרץ הנח לתרומה בזה"ז דרבנן ולא קאמר קסבר משמע שסובר שכך הוא. מרן בכ"מ ספ"א דה' תרומות בשם הסמ"ג לדעת הרמב"ם ועיין יד מלאכי אות תקמ"ח ויעיר אזן אות ג' ויש לדקדק מהא דאיתא ספ"ק דקידושין קסבר יובל מתחלתו משמט ע"ש והיא סברת ר"יש בנו של ר"י בן ברוקה כדאיתא בר"ה דף ח' וערכין דכ"ח ופסק רבינו כוותיה בפיו"ד מה' שמטה ויובל הי"ד ומיהו רש"י שם בקדושין פי' מתחלתו משמט מתחי' השנה מיו"הכ עבדים נפטרי' וכו' ע"ש ולכאו' קשה דביו"הכ לכ"ע היא ואין בה מחלוק' ומאי קסבר דקאמר וצ"ל דלאו דוקא וכמ"ש שם בתוספי הרא"ש ע"ש וי"ל דגם רבינו מפרש כן ונוחין דברי מרן ועיין לה' אהל ישרים אות ד' ואות ט"ו ולה' באר משה בשיטת נזיר דנ"ח מהספר ע"כ ע"ש:

ח' קרא ומתניתא מסייע לפלוני. אין דרך הגמרא לומר כן אלא כשה מתניתא מייתי קרא אחרינא דהוי הסיוע משני כתובים וצ"ע על הא דאיתא בקמא דכ"ב קרא ומתניתא מסייע וכו' דהול"ל מתניתא בלבד משום דהיינו הא דקרא דמייתי במתניתא מהר"י גאלאנטי בחי' לשם:

ט' קדימה בכמה דוכתי מקדים כתנאים דברי התלמיד לרב ומיהו לפעמים דייקי התו' להפך דאיכא קפידא בדבר אלא שיש לחלק בין התנאים לאמוראים דרב אשי וסיעתו דקו כחדא בסדרן של כתובים ולא אמרינן דאין קפידא והקדים הש"ס דברי אמורא בתרא ואמנם מילתא כדנא פריך היקף בתלמוד ודברי הראשונים. שער יוסף דפ"ד ד' עש"ב ואני בעניי מצאתי דגם באימוראים זמנין טובא מקדים הש"ס דברי התלמיד לרב וכמו שהוכחתי בסה"ק זכרנו לחיים בקונטריס זכר לפסח פיסקא ד' ושם הארכתי בזה בס"ד דליכא קפידא בזה ודוקא גבי אביי ורבא הוא דאיכא קפידא בקדימ' כמ"ש הרא"ש בפ' הזהב אות י"ט שלא מצינו בגמרא שקבע רב אשי דברי רבא קודם אביי שאביי מלך קודם רבא והיה פותח בתחיה בב"המד ולכך נקבעו דבריו בתחילה ע"ש וכ"כ התו' בשבת דף ע' ב' ד"ה נודע וכו' שרבה גרסינן משום שהקדימו מקמיה דאביי ע"ש ושם כתבתי דגם כאביי ורבא ליכא קפידא אלא היכא דנחתי לפרוקי דומיא או קושיא אי למסבר טעמי וכיוצא דאז מסתמא אביי פתח דבריו יאיר כי לו משפט הבכורה הוא ענ'ה דמעיקר' משא"כ היכא דאתו לאקשויי דבזה ודאי ליכא קפידא דאם אביי לא הוה ק"ל על איזה ענין ורבא ק"ל לא משום זה שלא דיבר אביי ישתוק רבא מלהקשות כי רוח ה' תפעמהו ועצור במלין מי יוכל עש"ב וע"ע מ"ש באות שאח"ז ועיין לקמן במערכת הריש אות י"ב וע"ע שם אות ל"ח מענין קדימת רב לשמואל עיין שם:

יו"ד קדימה כתבו התו' ברפ"ב דע"ז ד"ה אין מעמידין דנראין דברי רבי פדת עיקר אע"ג דרבינא שהוא סוף הוראה פליג מדהקדים דברי רבינא לדבריו דהא רבי פדת קדם ימים רבים לרבינא ע"ש וכ"כ שם הרא"ש דמדקבע רב אשי דברי ר' פדת באחרונה הלכתא כוותיה וכיוצא בזה כתב עוד בפ"ק דב"ק אות ה' דמדקבע רב אשי שינוייא דרב הונא באחרונה ואיהו קדים לרב פפא ולר"ה בריה דרב יהושע חשיב ליה עיקר ע"ש וכ"כ ה' חק נתן בחי' להוריות והובא לה' אהל ישרים אות א' בההיא פלוגתא דרב פפא ורבא דלא אמרו אלא לקטנים דאמר רבא האידנא אפי' לגדולי' וכו' דהיי"ט הרמב"ם כרבא משום דסתמא דגמרא מסדר דברי רבא בתר ר"פ לאשמועינן דהלכתא בזה כרבא וכו' את"ד ע"ש אך מ"ש עוד דהרי"ף בספ"ק דקידושין פסק כר"פ משום דבתרא הוא וכתב ע"ז ה' אהל ישרים שם דנמצא שהרי"ף פליג בזה הכלל עם התו' והרא"ש ע"ש הוא תמוה דא"כ קשה להרא"ש מדידיה אדידיה דהא גם הוא ז"ל בספ"ק דקידושין פסק כר"פ כדעת הרי"ף ואם איתא הו"ל לפסוק כרבא כיון שמסודר באחרונה ובההיא דע"ז ודבבא קמא. גם אשתמיט מינייהו מלכי מ"ש מרן בב"י יו"ד סי' רמ"ד וז"ל הרי"ף והרא"ש השמיטו הא דרבא ואפ' שלא היה בגירסתם ע"ש. והנה לכאורה משמע מדברי מרן דאי הוו גרסי להא דרבא הו"ל למפסק כוותיה וכמ"ש התו' בע"ז דנ"ט ד"ה רב פפא בשם ר"ת דלית הלכתא כוותיה לגבי רבא שהוא רבו ע"ש ואם זאת היא כוונתו צ"ע דהא הרא"ש שם פליג וכתב דעכ"ז הלכה כר"פ דהוא בתרא ואפי' נגד רבא ע"ש וע"ע מ"ש ברפ"ק דב"ק כי על כן נראה בכוונת מרן ז"ל דמדלא הזכירו דברי רבא ולפסוק ה' כר"פ כי אורחייהו משמע דלא היה בגירסתם א"נ אי הוו גרסי להא דרבא הו"ל לפסוק כוותיה בעבור שסידר רב אשי דבריו באחרונה וכמ"ש הח"ן בדעת הרמב"ם ומעתה י"ל דהרמב"ם והרי"ף והרא"ש ור"ת כולהו ס"ל דהיכא דהקדים רב אשי דברי האמורא האחרון קודם דברי הקדמון חשיב ליה עיקר דברי הקדמון אע"ג דהלכתא כבתראי אך קל"ט מ"ש התו' בפ' כיצד מברכין דט"ל ב' ד"ה מברך וכו' דהלכה בריו"ח דהא רב וריו"ח וכ"ש לגבי רב הונא דהלכה כמותו שהיה תלמידו דרב דדוקא באימוראי בתראי אמרינן ה' כבתראי ע"ש וכ"כ שם הרא"ש ומשמע דאם הלכ' כבתראי גם באמוראי קמאי הוה פסקי' שפיר כוותיה דר"ה וקשה דהא התם סברת. ר"ה אתאמרא ברישא וסברת ריו"ח באחרונה וכפי דבריהם דע"ז ודבב"ק הו"ל למיפסק כוותיה דריו"ח הגם דהלכתא כבתראי אף באמוראי קמאי וע"ע מ"ש שם דף מ' ב' ד"ה דריו"ח וכן בהא דאמרינן בחגיגה ד"ג איזהו שוטה וכו' ומ"ש מרן בב"י בח"המ סי' ל"ה ע"ש. ואפשר דהאי כללא דכיילי לן התו' והרא"ש לא נאמר אלא היכא שהאמוראים נחתי לשנויי רומיא דקראי וכההיא דב"ק או רומית המשנה מברייתא וכיוצא דאז מסברא הו"ל לרב אשי להקדים דברי הקדמון משום דמסתמא שהגדול פותח פיו בראשונה וכעין וה כתבתי בס"ד בקו' זכר לפסח הובא באות הקודם ע"ש וכל כה"ג אמרינן כיון שהניח סברתו באחרונה חשיב לה עיקר אבל היכא דאפליגו בסברא דנפשייהו הגם שהקדי' דברי האחרון ליכא קפידא בזה די"ל דמעשה שהיה כך היה דמתחילה דיבר האחרון סברתו ושמע הקדמון ואמר גם הוא סברתו ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה. וכפ"ז י"ל בההיא דהוריו' אפי' את"ל דהרי"ף והרא"ש גרסי בהדיא דברי רבא שפיר פסקו כר"פ דהוא בתרא אע"ג שדברי רבא נסדרו באחרונה ליכא קפידא בזה כיון דלא פליגי אלא בסברא דנפשייהו וי"ל דכך היתה מחלוקתם ובפרט שהלשון מוכיח כן דאי לאו דאמר ר"פ לא אמרו אלא לקטנים לא הוה אמר רבא אפי' לגדולי' דכיון שהבריית' נאמרה בסתם יבא לצורך יכנס מהיכא תיתי לחלק עד שאמר רבא אפילו לגדולים ועכ"ל משום דשמע דברי ר"פ תלמידו שיצא לידון ולומר דוקא לקטנים משו"ה קאמר איהו אפי' לגדולים ושפיר סידר רב אשי דבריהם כמו שנחלקו. ובזה ניח"ל מה שהקשה ה' המגיה בס' אהל ישרים שם מהא דאמרינן בפסחים דף מ' אין לותתין וכו' אמר ר"ח אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש וכו' ושמואל אמר נתבקעו ממש ע"ש ופסקו הרי"ף והרא"ש כמר עוקבא לחומרא וכמ"ש שם הרא"ש כיון דלא אפסיקא וכו' וי"א דהלכה כשמואל משום דמר עוקבא תלמיד שמואל הוה וכו' ע"ש דקשה על הרא"ש דידיה אדידיה דהו"ל לפסוק כשמואל מדאקדים דברי מר עוקבא לדבריו ע"ש וע"פ האמור ניחא דהכא שאני דפליגי בסברא דנפשייהו ומה גם דהל' מוכיח ג"כ שדברי מר עוקבא נאמרו בתחי' דהא אין לותתין וכו' נתבקעו וכו' סתמ' קאמר ומהיכא תיתי דלא נתבקעו ממש אלא עכ"ל דמשום שמר עוקבא אמר להדיא שלא נתבקעו ממש ע"ז פליג שמואל אלא בנתבקעו ממש וכפשטן של הדברים כנ"ל. אלא דאכתי ק"ל עמ"ש הרא"ש בפ' הזהב אות י"ט דרבה גרסי' ולא רבא שלא מצינו בכל הגמרא שקבע רב אשי דברי רבא קודם אביי וכו' וכיון דגרסי' רבה א"כ הלכה כאביי דבתראה הוא. ע"ש ולפ"ד דע"ז ובב"ק קשה דאת"ל דשפיר גרסי' רבא מ"מ מדאקדמיה רב אשי שלא מדרך הנהוג א"כ הלכה כאביי מדסידר רב אשי דבריו באחרונה חשיב ליה עיקר ואין לומר מדקיי"ל ה' כאביי ביע"ל קג"ם ולא חשיב להא בהדיהו ומשו"ה הוצרך לשבש הגי' ולהגיה רבה בהא דכבר כתב הי"ש כלל ת' בשם הרא"ש ביבמות דבה"ג פסק כאביי דר"פ דהוא בתראה דייק כוותיה והא דלא חשיב ביע"ל קג"ם משום דאיירו ביה אמוראי בתראי וכ"כ בע"ז דצ"ז ע"ש וה"נ נימא כיון דקבע ר"א דברי אביי באחרונה כוותיה ס"ל והלכתא כוותיה אע"ג דלא חשיב ליה ביע"ל קג"ם כיון דאיירי ביה אימוראי בתראי כי על כן נרא' לפק"ד דלא כתבו התו' והרא"ש האי כללא אלא לגבי האמוראי שלא היו בזמן אחר ואפ' שלא ראו זה את זה ראו מסתמא מתחילה היו שונין דברי הקדמון ברישא כי הוא קדם זמן רב ואח"ך נשנו דברי האחרון ומהראוי לרב אשי שיסדר דבריהם ראשון ראשון ואחרון אחרון וכשאנו רואים להפך ודאי הלא דבר הוא ויש לנו לו' שהוא בכוונ' מכוונת להורו' דהוא סבר כהאמורא הקדמון אבל באמוראים שהם בזמן אחד ליכא קפידא ואין מוקדם ומאוחר ויש לדקדק כן מדברי התו' שכתבו דר' פדת קדים לרבינא ימים רבים והיינו דרבינא הוא דור רביעי לר' פדת כפי הנראה מסדר הדורות בהליכות עולם פ"ב ש"א דרבינא הוא דור ששי לריו"ח ע"ש ור' פדת הוא בנו של רבי אלעזר תלמיד ריו"ח. וכן י"ל בההיא דב"ק גבי רב הונא ורב פפא ור"ה בריה דר' יהושע שהם ג"כ ראו זה את זה דרב יהודה שהוא חבירו דר"ה אמרינן בקידושין דע"ב ביום שמת רב יהודה נולד רבא ור"ה שכיב קודם רב יהודה כמ"ש התו' מנחות דל"ו ע"ש. ואחז"ר ראיתי להתי"ט ברפ"ד דכריתות שכתב דהיי"ט שרבינו פסק כרב נחמן לגבי רבא משום שדבריו נסדרו בתר דברי רבא וחשיב ליה עיקר ע"ש ולפ"ז צ"ל שרבינו אית ליה האי כללא אפי' באמוראים הרואין זה את זה ואפי' היכא דאפליגו בסברא דנפשייהו ופליג בהא על הרי"ף והרא"ש אלא דלפ"ז י"ל בההיא דפסחים דהו"ל לפסוק כשמואל אחר שנקבעו דבריו באחרונה וי"ל דהיכא דמוכח שאני שהלשון מורה ובא שדברי מר עוקבא נאמרו בראשונה וכמדובר לעיל בסמוך וההיא דהוריות דפסק כרבא אע"ג שהלשון מוכיח דרב פפא הוא שהתחיל לדבר י"ל דגריס רבינא במקום רבא וכמ"ש ה' שער יוסף בחי' לשם ע"ש ודוק:

י"א קונסין אותו עד יו"ד בדמיו נסתפקו קצת מעיינים דאיכא מ"ד עד יו"ד בדמיו דהיינו במה שמכרו ואיכא מ"ד במה ששוה עכשיו ופשיטנא לה מדין מוכר בהמה שקונסין אותו לקנותה עד יו"ד בדמיה וא"א בתר מעיקרא אזלינן הא משכחת לה דליכא קנס כשהוקרו הבהמות והשתא שויא כדי העשרה בדמי מה שמכרה אלא ודאי דיו"ד בדמי מה ששוה עכשיו ומצאתי בהרי"ף דמפרש כפי' קמא וצ"ע דהא פי' בתרא משמע עיקר. כ"כ הפר"ח במים חיים בחי' גיטין לדמ"ד א' עמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה' עבדים המוכר עבדו לכותים וכו' ע"ש והא דלא פשיט לה מדין עבד גופיה דאת"ל כדמעיקרא מ"מ קנסא הוי דהרי יוצא לחירות אך עיקר פישוטו מהבהמה צ"ע מגיטין שם דמ"ד סע"א דדחי הש"ס דלא דמי העבד לבהמה דעבד מילתא לא שכיחא ולא נסרו ביה רבנן טפי מיו"ד הגם דבבהמ' עד מאה לאותו לישנא ע"ש וצ"ע:

י"ב קרא ומאחר דהלכתא היא קרא למ"ל כתבו התו' בקידושין ד"ט א' ד"ה הילכתא דשמא י"ל דהיכא דקרא ההוא לא הוי אלא מד"ק אין להקפיד בכך ע"ש כי עמך מקור חיים:

תוכן העניינים

לב שומע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה