אור ברסלב
לב חיים פלג'י חלק ב ח"ב או"ח סימן רטו

לב חיים פלג'י חלק ב· רבי חיים ב"ר יעקב פלאג'י [החבי"ף]

ח"ב או"ח סימן רטו

ח"ב או"ח סימן ריד

שאלה מנהג עירנו ק"ק תירייא יע"א יב"ן שאין תוקעים שופר על סדר הברכות דבלחש כי אם בחזרת הש"ץ והשלמת מאה קולות היא באופן זה שלשים מיושב אחר קריאת ס"ת ושלשים בחזרת הש"ץ תפילת המוספין עשרה למלכיות ועשרה לזכרונות ועשרה לשופרות. ואחר גמר הש"ץ תפילת המוספין בקדיש תתקבל קודם תענו תוקעים שלשים קולות כסדר שתו' מיושב ואחר גמר אמירת קדיש תתקבל תוקעים עשרה קולות ובזה הם משלימים מאה קולות. והנה בעת'ה נפשם לשאול הגיע מקצת יחידי סגולה העי"א לשנות מנהג הק"ק יב"ץ ולתקוע בלחש והיה טעמם כי התוקע אינו יכול לתקוע שלשים קולות בב"א אחר גמר תפילת המוספין של חזרה דמיצ'רך צרי'ך כח גברא והוא מתשוש כח ומה גם בהיותו עייף ויגע מהתקיעות דמיושב ודמעומד בחירת ש"ץ תפילת המוספין משא"כ אם תוקע בלחש אית ליה רווחא שהוא תוקע עשרה למלכיות ועשרה לזכרונות ועשרה לשופרות אי ש"ד לשנות מנהג הק"ק יב"ץ או לא. ועוד שאלו אם רשאי הש"ץ לתקוע תקיעות דמיושב ודמעומד כיון דאיכא חששא דבלבול וטירוף הדעת ואם יש לחלק בין תקיעות דמיושב לדמעומד על הכל יורה לנו ושכמ"ה:

תשובה מחיים ידעתי בנ"י ידעתי מיעוט ערכי להבל דמה.

כהדין חירגא דיומא ולי הסור"י מחסרא. אבע"א קרא ואבע"א סברא ומ"מ אענותנותיה דמ"מ משיח"א קא סמיכנא. ותורה היא ומגמר צריכנא. וידענא ביה כי חביבותיה גבן מלך חפץ בחיי"ם ודין גרמ'א לי לבוא בארשו'ת החיי'ם. וזה החצ'י בעזר ה' צורי וגואלי נסו'א בראשית מאמר ניחזי אנן מנהג זה אשר הוקבע בעירנו זאת יע"א שלא לתקוע ע"ס ברכות דבלחש ע"מ אדניה הוטבעו ומה ראו על ככה ובאזנינו שמענו שבחמ"ק עוב'י אזמיר יע"א עיר גדולה של חכמים ושל סופרים נוהגים בכל הקהלות לתקוע ע"ס הברכות בלחש ובחזרא ולית חילוקא בינייהו גם בכל העיירות הסמוכות ליה נוהגים כן. זולת עירנו זאת תירייא יע"א שאין תוקעין בו ע"ס הברכות דבלחש כי אם בחזרה דוקא וכד הוינן בה זוהי שק' דעיקר התקיעות הן הן כעל ס' הברכות וכמ"ש בפ"ק דר"ה די"ו ע"א והכי אמרי' התם א"ר יצחק למה תוקעין בר"ה למה תוקעין רחמנא אמר תקעו אלא למה מריעין מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה אלא למה תו' ומריעין כשהם יושבים ותו' ומריעין כשהן עומדים כדי לערבב את השטן ע"כ וכתב הר"ן ז"ל וז"ל פי' כיון שעתידין לתקוע כשהן עומדין שעל ס' ברכות למה תו' ומריעין כשהם יושבים ואמרי' כדי לערבב את השטן ע"כ וכ"כ ריב"ה ז"ל בטור א"ח סי' תקפ"ה וז"ל א"ר יצחק וגו' פי' למה ת"ו מיושב קודם מוסף וחוזרין וכו' ע"ס ברכות למה מקדימין לתקוע מיושב כדי לערבב את השטן פי' כדי שיתערבב מיד בתקיעה ראשונה שלפני התפי' ולא יקטרג בשעת התפי' ע"כ. וכתב מרן זל בב"י וז"ל ומשום דלכאורה משמע דאתקיעות דמעומד מתמה למה הן צריכות כיון שכבר תקעו מיושב וא"א לפ' כן שהרי עיקר התקיעות על ס' ברכות הן לכך פי' רבינו דאתקיעות דמיושב קמתמה למה הן צריכות כיון שסו' לתקוע ע"ס ברכות והן תקיעות של עיקר וכך פי' הר"ן ז"ל ע"כ הרי מבואר דתקיעות דעל ס' הברכות הן עיקר ותקיעות דמיושב אינן אלא כדי לערבב את השטן א"כ אפוא ק"ט למה קבעו הראשונים ז"ל מנהג בעירנו יע"א שלא לתקוע ע"ס הברכות דבלחש כיון שהן עיקר:

וכשאני לעצמי לפי קע"ד בהורמנותיה דמ"מ משיח"א אפשר לומר אם יראה בעיניו דמני"ר נר"ו דמנהג הזה אשר נהגו שלא לתקוע בלחש עיקר שורשוהי הוא מהמשנה והגמ' והוא דבפ' בתרא בר"ה דג"ל ע"א תנן מי שבירך ואח"ך נתמנה לו שופר ת"ו ותו' ופרש"י מי שבירך התפלל תפי' המוספין וברך ט' ברכות ת'ו ומריע ותו' בשביל מלכיות וכן בשביל זכרונות וכן בשביל שופרות ע"כ וכן פי' הרמב"ם בפיה"מ והר"ן זל ובגמ' דל"ד ע"ב אמרינן טעמא דלא הו"ל שופר מעיקרא הא הו"ל שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו. רב פפא ב"ש קם לצלויי א"ל לשמעיה כי נהירנא לך תקע לי א"ל רבא ל"א אלא בחבר עיר תנ"ה כשהוא שומען שומען על הסדר ועל ס' ברכות בד"א בח"ע אבל שלא בח"ע שומען על הסדר ושלא ע"ס ברכות ע"כ ופרש"י בח"ע חבורת ציבור אבל יחיד מברך את כולו ואח"ך תו' ט' תקיעות ע"כ וכן פי' הר"ן יע"ש. ועל הסדר דאמרי' רש"י לא פי' מהו אבל הר"ן פי' תר"ת.. מבואר יוצא מהסוגייא דהא דבעי' על הסדר ועל ס' ברכות ה"ד בח"ע. אבל שלא בח"ע בעינן על הסדר ושלא ע"ס ברכות. ומעתה נחזי אנן אי ח"ע הינו חזרת ש"ץ בק"ר דוקא או ח"ע היינו אף תפי' הציבור דבלחש דהא מפרש"י והר"ן שפי' דח"ע היינו חבורת ציבור מצינן למימר דגם תפי' הציבור דבלחש חבורת ציבור הוי ושלא בח"ע היינו יחיד המתפלל לבדו בלא מנין עשרה וא"כ אי אמרי' דח"ע היינו חזרת הש"ץ א"כ אין להם לתקוע בלחש דהוי שלא בח"ע ושלא בח"ע שומען על הסדר ושלא ע"ס ברכות האמנם אי אמרי' דח"ע מיקרי נמי תפי' הצבור דבלחש א"כ פשיטא דצריך לתקוע ע"ס הברכות דבלחש. והרמב"ם ז"ל בפ"ג דשופר הל"ב כ' וז"ל וכל הדברים האלו בציבור אבל היחיד בין ששמע ע"ס ברכות בין שלא שמע על הסדר וגו' יצא ע"כ ומדכתב וכל הדברים האלו בציבור ולא כ' בש"ץ נראה דתפי' הציבור דבלחש צריך לתקוע על סדר ברכות דהא חבר עיר מיקרי והיינו חבורת ציבור וכפרש"י והר"ן ז"ל דפי' דח"ע היינו חבורת ציבור לא פי' ש"ץ:

ברם ראה ראיתי להר' מגיד משנה זל שכ' וז"ל וכל הדברים האלו וגו' שם דל"ד ב' תניא כשהוא שומען שומען על הסדר ועל ס' ברכות בד"א בח"ע פי' ש"ץ אבל שלא בח"ע שומען על הסדר ושלא ע"ס ברכות ע"כ ומדכתב הכי משמע דמ"ש הרמב"ם וכל הדברים האלו בציבור היינו ש"ץ ונמצא לפי"ז דח"ע היינו חזרת ש"ץ וזה ג"כ אפשר לומר בדעת רש"י והר"ן דמה שכתבו ח"ע חבורת ציבור היינו חזרת ש"ץ להשוות דעתם ואפושי פלוגתא לא מפשינן שו"ר להר"ן עצמו סמוך ונראה גבי הא דתנן התם כשם שש"ץ חייב כך כל יחיד ויחיד חייב ר"ג או' ש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן ע"כ ובגמ' אמרי' תניא א"ל ר"ג לדבריכם למה ש"ץ יורד לפני התיבה וגו' שכ' וז"ל למה ש"ץ יורד לפני התיבה פי' בשאר ימות השנה דאלו בר"ה מאי קא מיהדר להו דהרי צריך לירד לפני התיבה כדי שיתקעו ע"ס ברכות שלא אמרו אלא בציבור ע"כ הרי משמע להדיא דח"ע אשר פי' הוא זל ח"ץ היינו חזרת ש"ץ ותפי' הציבור דבלחש הוי שלא בח"ע ומשו"ה צריך ש"ץ לירד לפני התיבה ואם איתא דח"ץ הוי נמי תפי' הציבור דבלחש א"כ מאי דוחקיה דהר"ן ז"ל לפרש דמאי קא מיהדר להו ר"ג לחכמים למה ש"ץ יורד לפני התיבה בשאר ימות השנה ולא בר"ה דצריך לירד לפני התיבה כדי שיתקעו ע"ס ברכות אימא דע"כ ימות השנה קא מיהדר להו וא"ץ לירד לפני התיבה בר"ה בשביל התקיעות דהא תוקעים ע"ס ברכות דבלחש דציבור אלא ודאי דח"ע היינו ש"צ וזה יכולים אנו לו' ג"כ בדעת רש"י ז"ל דח"ץ היינו חזרת ש"ץ ולפי"ז רש"י והרמב"ם והר"ן והרב מ"מ בדעת א' קיימי דח"ע היינו ש"ק: האמנם דברי הרמב"ם ז"ל קשים להולמם במ"ש וכל הדברים האלו בציבור אבל יחיד בין ששמע ע"ס ברכות בין שלא שמע על הסדר יצא ע"כ דק"ט דהא מהגמ' מוכח להדיא דשלא בח"ע בעי' שלא ע"ס ברכות ואיך כתב אבל יחיד בין שש"מ ע"ס ברכות וכ"ת דסבר הרמב"ם דהא דאמרי' בגמ' אבל שלא בח"ע שומען וגו' ולא ע"ס ברכות היינו לכתחי' אבל בדיעבד אם שומען ע"ס ברכות יצא והוא דיעבד קאמר אכתי ק' דהי"ל לעודיענו בתחי' עיקר הדין דלכתי' בעי' שלא ע"ס ברכות והכי הו"ל למימר וכל הדברים האלו בציבור אבל יחיד שומען שלא ע"ס ברכות ואם שמען ע"ס ברכות יצא תו קשייא לן במ"ש בין שלא שמע על הסדר יצא דהא מהגמ' מוכחת דאין חילוק בין ח"ע לשלא בח"ע אלא ע"ס ברכות דבח"ע שומען ע"ס ברכות ושלא בח"ע שומען שלא ע"ס ברכות. ברם על הסדר ח"ע ושלא בח"ע שוין הן דבעי' על הסדר ודין זה דעל הסדר כתבו הוא ז"ל בפ' זה הל"ה ואיך כ' אבל דיחיד בין ששמע ע"ס ברכות בין שלא שמע על הסדר יצא ולפי קע"ד ט"ס נפל בדבריו וכך צ"ל אבל היחיד בין ששמע ע"ס ברכות בין שלא שמע ע"ס ברכות יצא שו"ר בס' אורחות חיים דצ"ח ע"ד אות י"ו שכתב בלשון הרמב"ם כסגנון זה אבל היחיד בין שישמע ע"ס ברכות בין שלא שמע ע"ס ברכות וגו' יצא וכלשון הזה הביאו הכלבו דע"א ע"ג הרי דט"ס נפל בספרי הרמב"ם וע' להרב ראש יוסף דצ"ו ע"א למרן החביב בשיירי א"ח סי' תקצ"ב בהגב"י ולהרב ברכי"ו ולהרב קול אליהו דט"ו ע"ב:

והנה ריב"ה ז"ל בסי' תקצ"ב כתב וז"ל ואח"כ מחזיר ש"ץ התפלה כדי לתקוע על סדר הברכות דתנן מי שברך ואח"ך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע פי' שהתפלל ט' ברכות ולא הי"ל שופר ואח"כ נזדמן לו שופר ודייקינן טעמא שלא הי"ל שופר אבל אם יש לו שופר תוקע על סדר הברכות ומוקמינן ליה דוקא בצבור אבל יחיד אפילו אם יש לו שופר אינו מפסיק בברכות לתקוע הלכך מחזיר הש"ץ התפלה ותוקע למלכיות תשר"ת פ"א ולזכרונות תש"ת ולשופרות תר"ת ומן הראוי שיתקעו למלכיות תשר"ת תש"ת תר"ת פ"א וכן לזכרונות וכן לשופרות והכי איתא בערוך שכ' והני דמחמירי ותו' שלשים כדייתבין ושלשים בלחש ושלשים על הסדר כנגד מאה פעיות דפעיא אמיה דסיסרא ואלין עשרה כשגומרין כל התפלה ע"כ ולשון הערוך הן ל"ו הובא בתוס' פרק בתרא דר"ה דג"ל ד"ה שיעור תרועה יע"ש והא דכתב הערוך כנגד מאה פעיות דפעיא אמיה דסיסרא ראה ראיתי להרב יד אהרן בהגה"ט שכתב וז"ל ל"מ בשום מקום דאמיה דסיסרא פעיא מאה פעיות ושמעתי בשם מהר"ש אבוהב ז"ל דצ"ל מאה פעיות דפעייא אמיה דינוקא כמ"ש רז"ל במד"ר פרשת אמור ע"כ:

וראה ראיתי להרב ב"ח ז"ל שחלק על ריב"ה וז"ל ועוד נראה עיקר דמדינא יכולים לתקוע ע"ס ברכות כיון שיש כאן ח"ע פי' חבורת צבור שמתפללין יחד אף אם לא היה שם ש"ץ דלא הוזכר ש"ן אלא ח"ע תדע דכן הוא שהרי הערוך הביא הני דמחמירין ותוקע ל' בעמידה ול' בלחש וכו' אלמא דאין איסור לתקוע על סדר ברכות בשעה שהציבור מתפללין בלחש וה"ט דאיכא הכא חבורת צבור וכו' ע"ש נמצא מבואר דלריב"ה ז"ל ח"ע היינו חזרת הש"ץ ולהרב ב"ח ח"ע היינו נמי תפילת הציבור דבלחש:

ולפי קע"ד עם שאיני כדאי להכריע ביניהם עכ"ז אפשר להביא ראיה לריב"ה ז"ל דח"ע היינו חזרת ש"צ דוקא ושלא בח"ע היינו תפי' הצבור דבלחש. ומנא אמינא לה מהאי עובדא דמייתי הגמ' דר"פ ב"ש קם לצלויי וא"ל לשמעיה כד נהירנא לך תקע לי דניחזי אנן עובדא היכי הוה אם נאמר דלא הוה אזיל לבי כנישתא והיה מתפלל לבדו ביחיד בלא מנין עשרה ק"ט איך ר"פ ב"ש עביד כדין להתפלל בלא מנין עשרה ולבטל קדיש וקדושה דאינן אלא בצבור ואף דא"ל דמאי דלא הוה אזיל לבי כנישתא ה"מ שהיה אנוס מצד היותו חולה ב"מ וכיוצא או דמאי דלא הוה אזיל לבי כנישתא ה"מ שהיה מתפלל בבית מדרשו וכההיא דאמרינן בפ"ק דברכות ד"ח ע"א דרבי אמי ורבי אסי אע"ג דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי ע"כ אכתי הו"ל לרפב"ש לקבץ מנין עשרה ולהתפלל וכמ"ש התם ר' יצחק לר"ן לכנפי למר עשרה וליצלי וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' תפלה הל"ג וז"ל בית המדרש גדול מבה"כ וחכמים גדולים אעפ"י שיש להם בעירם בתי כנסיות לא היו מתפללים אלא במקום שהיו עסוקים שם. בתורה והוא שיתפלל שם תפילת הצבור ע"כ ועיין למרן כ"מ שם ולהרב ש"ץ דכ"ד ע"ד ואף די"ח וס"ל דהא דרבי אמי ור' אסי איירי ביחיד וכמ"ש בטור א"ח סי' ץ'. מ"מ בר"ה מפני קדושת היום וחומר שבו אין ספק שהיה מתפלל במנין עשרה וכמ"ד בפ"ק דע"ז ד"ד ע"ב א"ר יוסף לא ליכלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא ביומא קמא דריש שתא ביחיד דילמא כיון דמפקיד דינא דילמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי וכו' א"ה דיחיד דצפרא נמי לא כיון דאיכא ציבורא דקא מצלו לא מידחי ע"כ. והשתא אי מוקמינן לה דעובדא דר"פ ב"ש היו היה ביחיד בלא מנין עשרה א"כ מו"ל דהוה מצלי תפילת המוספין בתר תלת שעי קמייתא או דהוה שולח שילוחו לבי כנישתא להודיע לו בשעה שהצבור מתפללין מוסף והיה מתפלל בשעה שהציבור מתפללין וכיחיד בצפרא דכיון דאיכא ציבורא דקמצל לא קא מידחי מ"מ ראיתי לרבותינו בעלי התוספות שם ד"ה כיון דאיכא ציבורא דמצלו לא קא מידחי שכתבו וז"ל פירש ר"ת הא דמשמע הכא דמהני אפי' כשהצבור מתפללין במקום אחד ה"ד דלא מידחי אבל אינה נשמעת אלא במקום שהצבור מתפללין כדאמרי' בפ"ק דברכות ד"ז אין תפילתו של אדם נשמעת אלא עם הצבור ע"כ ודרך אגב קל"ט בדבריהם דהתם בברכות ד"ז מוכח הפך דבריהם דהתם מייתי עובדא דא"ל ר' יצחק לר"ן מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי א"ל לא יכילנא. א"ל לכנפי למר עשרה וליצלי א"ל טריחא לי מלתא ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלו צובורא ליתו ולידעו למר אמ"ל מאי כוליה האי אמ"ל דאמר ר"י משום רשב"י מ"ד ואני תפילתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצין בשעה שהצבור מתפללין רבי יוסי אמר מהכא כה אמר ה' בעת רצון עניתיך ע"כ הרי מבואר להדייא דעת רצון היא בשעה שהצבור מתפללין ותפלתו נשמעת והוי הפך דבריהם דכתבו דלא אהני ליה דלא מידחי וצ"ע ועיין למהרש"א והרי"ף בח"א ובס' מע"מ ד"ד ולהרב בינה לעתים ז"ל דקס"ה ע"ג. ואחר החיפוש בספרן ש"ץ כן בקדש חזיתיו להרב ב"ד חא"ח סי' מ"ד די"א ע"ד יע"ש ומ"מ למדנו מדבריהם בהא דאהני ליה בשעה שהצבור מתפללין ליחיד ה"ד דלא קא מידחי אבל לעולם אינה נשמעת אלא עם הצבור וא"כ אף אם רפב"ש היה מתפלל ביחיד בשעה שהצבור מתפללין מאי אהני ליה דלא אהני ליה אלא דלא קא מידחי אבל הא מיהא אינה נשמעת וא"כ איך אפשר לו דהיה מתפלל ביחיד בלא מנין עשרה אלא ודאי דהיה מתפלל עם הצבור ואי אפשר לומר דהיה בחזרה ש"ץ התפלה חדא דא"כ מאי קא"ל לשמעיה כד נהירנא לך תקע לי דלמאי בעי לסימנא הרי שומע הברכה ותוקע והשני דאם היה בחזרה ש"ץ מאי קא"ל רבא לא אמרן אלא בח"ע אלא ודאי דעובדא הוה בתפילת הצבור דבלחש ואפשר דהוא היה הש"ץ ומשום הכי אצטריך לסימנא וא"ל לשמעיה כי נהירנא לך תקע לי וחדית ליה רבא ל"א אלא בח"ע והיינו חזרת ש"ץ אבל שלא בח"ע היינו תפלת הצבור דבלחש שומען על הסדר ושלא על סדר ברכות הרי דמהך עובדא מ"ל דחבר עיר היינו ש"ץ דוקא כנלע"ד ראיה לריב"ה ז"ל ואשא"ת:

ואחר החיפוש בספרים בקשתיהו ול"ו מצאתיהו להרב ב"כ סי' תקצ"ב בקי' בית מועד דק"א ע"ג שהוכיח דעובדא דרפב"ש היה בלחש דציבור דאי אפשר לומר דהיה בחזרת הש"ץ דא"כ הוי בק"ר וכבר שומע הברכה ול"ב סימן ובודאי דלא היה ביחיד דהיחיד אינו תוקע על סדר הברכות:

כדאיתא שם בסמוך ופסקו הטור סי' תקצ"ב ע"ש וששתי שכיונתי לדעתו דעת עליון ז"ל אך אמנם מה שהכריח דלא היה ביחיד דהיחיד אינו תוקע על סדר הברכות כדאיתא שם בסמוך לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דנמצא לפי"ז רפב"ש הוה יודע ברייתא זו ולא נעלם ממנו אלא דהוא היה סבור דחבר עיר היינו אף תפילת ציבור דבלחש ומ"ד שלא בח"ע היינו יחיד ממש וא"כ כד קם לצלויי וא"ל לשמעיה תקע לי ה"מ דהוה ס"ל דתפלת צבור דבלחש ח"ע מקרי ושלא בח"ע היינו יחיד ממש וא"כ מאי קא"ל רבא ל"א לא בח"ע דהא רפב"ש גם הוא יודע דל"א אלא בח"ע אלא דתפילת ח"ע הוי ואם נאמר דהיו חלוקים במשמעות ח"ע דלרפב"ש תפלת הצבור דבלחש ח"ע הוי ולרבא לא הוי ח"ע העיקר חסר דהי"ל להשיב אנא בח"ע מצלינא ואי רבא הוה ס"ל דאף תפלת הצבור דבלחש לא מקרי ח"ע הי"ל להשיב ע"ז וא"כ אין זו הכרח לומר דהיה בתפלת הצבור דבלחש דאם היה ביחיד היחיד אינו תוקע על סדר הברכות דאימא דהיה ביחיד ורבא חדית ליה דהיחיד אינו תוקע על סדר הברכות:

ועפ"י יסוד זה דעובדא דרפב"ש לא היה בהיותו מתפלל עם הצבור בלחש ומסתמא לא היה ביחיד ממש יתורץ גם כן מה שראיתי למרן החבי"ב ז"ל בשיירי כנה"ג א"ח סי' תקצ"ב בהגה"ט אות א' שכתב וז"ל וכן מצאתי במחזור רומאנייא למוהר"א ירושלמי והביא ראיה ממתניתין דמי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע. ודייקינן טעמא דלא היה לו שופר הא הוה לו שופר תוקע על סדר הברכות ומסיק בצבור שאנו דוקא אבל ביחיד אפי' אם יש לו שופר אינו מפסיק בברכות לתקוע בלחש ובתפילת בלחש אפילו ש"ץ כיחיד הוא ע"כ. וכתב מרן החבי"ב ז"ל וז"ל ואינה ראיה דאנא אמינא דלא מיקרי יחיד אלא המתפלל בביתו לבדו אבל ציבור שמתפללין ביחד כציבור דמו ע"כ ולפום מאי דכתיבנא דעובדא דר"פ ב"ש היו היה בתפילת הצבור דבלחש אם כן מוכרח לומר דמאי דקאמר ליה רבא לא אמרן אלא בחבר עיר היינו בשליח צבור דאם לא כן דחבר עיר היינו נמי תפי' הציבור דבלחש דכציבור נמי אם כן מאי האי דקאמר ליה לא אמרן אלא בחבר עיר הלא גם עובדא דרפב"ש הוא בחבר עיר אלא ודאי דרפב"ש הכי הוה סבור דתפילת הצבור דבלחש תוקע בו ואמר לו רבא לא אמרן אלא בחבר עיר פירוש ש"צ אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר ושלא על סדר ברכות וקצת קשה דאמאי לא הקשה ג"כ על ריב"ה ז"ל דהא מש"כ הרב מהר"א ירושלמי וריב"ה ז"ל שוים הם ועוד דהרב מ"מ ז"ל כתב דחבר עיר פירושו ש"ץ כמש"ל: וריא"ז בשלטי הגיבורים כתב ול ולא אמרו לשומען ע"ס ברכות אלא בח"ע אבל ביחיד שומען כל הסדר כדרך שתו' בישיבה וא"ץ לשומען ע"ס דברכות ונראה בעיני שח"ע כשש"ץ אומר תפי' בק"ר אבל כשהציבור מתפללין כל אחד תפלה בלחש כלם יחידים הם ע"כ. וגם ראיתי להרב אורחות חיים דצ"ח ע"ג אות ט' שכתב וז"ל וכשיחזור ש"ץ תפלה בק"ר אחר שיגמור וגו' תו' ע"כ וכ"כ בד"ק ע"ר אות ט"ו והרא"ש ז"ל בקיצור פסקיו פ' בתרא דר"ה אות י' כתב ז"ל ומקום שיש מנין מצוה לשומען על ס' הברכות מ"מ אם אין לו שופר ומתפלל הברכה תו' אח"כ אבל יחיד שומען לכתחי' ע"ס הברכות ע"כ וט"ס נפל בדבריו במ"ש אבל יחיד שומען לכתחילה ע"ס הברכות וכך צ"ל אבל יחיד שומען לכתחילה שלא ע"ס הברכות ומקום שיש מנין דקאמר לעד"ן דהיינו בחזרת ש"ץ ולא בתפי' הצבור דבלחש דאל"כ נמצא דמר בריה ריב"ה ז"ל חולק עליו ואם היה חולק הו"ל לבאר ולומר וא"א הרא"ש ז"ל לא כ"כ כדרכו בכל המקומות שוב ראיתי להרא"ש שם מקיצור פסקיו אות יו"ד שכתב מיושב אחר קריאת התורה מברך התו' וגו' ועל ס' ברכות כשש"ץ מחזיר התפי' תו' וגו' הרי דגם הרא"ש ס"ל דע"ס ברכות בח"ע היינו בחזרת ש"ץ ומרן ז"ל בשלחנו הטהור סי' תקצ"ב פסק מחזיר ש"ץ התפלה התוקע ע"ס ברכות ע"ש:

מבואר יוצא דלכל הני רבוותא בתפי' הציבור דבלחש אין תו' בו ע"ס הברכות וסברי מרנן דתפלה הציבור דבלחש שלא בח"ע הוי ולפי קע"ד אפשר להביא ראיה לדבריהם ז"ל דח"ע דאמרן א"א בחזרת ש"ץ דוקא מהא דתנן בפ' בתרא דר"ה דל"ב ע"א ס' ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמהן ואינו תוקע קדושת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותו' ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים דברי ר"י ן' נורי א"ל ר"ע אם אינו תו' למלכיות למה הוא מזכיר אלא אומר אבות וגבורות וקדושת וכולל מלכיות עם קדושת היום ותו' זכרונות ותו' שופרות ותוקע ואו' עבודה והודאה וברכת כהנים ע"כ ופירש רע"ב בפיה"מ קדושת השם קק"ק ומדקתני רישא וקדושת השם אינו אלא בחזרת הש"ץ תפלה בק"ר דקדושת השם א"א בחזרת הש"ץ וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מה"ת הל"ד וטור ש"ע א"ח סי' קכ"ד וכן מדקתני בסיפא ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים דאינו אלא בחזרת דש"ץ כמ"ש הרמב"ם בפ' י"ד מה"ת וטור ש"ע סי' קכ"ז הרי מבואר במשנה להדייא דתקיעות דע"ס ברכות הן הן בחזרת הש"ץ ואחר החיפוש בספרן ש"ץ כן בקדש חזיתיו להרב בית דוד ז"ל א"ח סימן תח"י ויע"ש מה שהקשה לריב"ה ז"ל ולסוגייא זו דאמאי הוצרכו ללמד ד"ז דתו' ע"ס הברכות מדיוק המשנה מי שברך וגו' ע"ש:

ומשנה זו פסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ג דשופר הל"ז וז"ל הצבור חייבין לשמוע התקיעות על ס' הברכות כיצד אומר ש"ץ אבות וגבורות וקדושת השם ומלכיות ותוקע ג' ואומר זכרונות ותוקע ג' ואומר שופרות ותו' ג' ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים ע"כ כי מן הבא'ר זו ק"ל על הרב בתי כנסיות בסי' תקצ"א שהביא לשון הרמב"ם בפ' זה הל"י שכתב וז"ל המנהג הפשוט וגו' ואומרים קדיש ועומדין ומתפללין מוסף ואחר שגומר ש"ץ ברכה רביעית שהיא מלכיות תו' וגו' שכתב וז"ל הנה מדברי ר"ם נראה דתו' בלחש הציבור מדלא כתב ואח"כ חוזר הש"ץ התפלה וגו' וכמ"ש הטור סי' תקצ"ב ואח"כ חוזר הש"ץ התפלה כדי לתקוע ע"ס הברכות ע"כ דהא מדברי הרמב"ם הללו דכתב הציבור חייבין לשמוע התקיעות ע"ס ברכות כיצד או' ש"ץ וגו' וקדושת השם נראה דס"ל דאין תו' בלחש דציבור ומ"ש בהל"י ואחד שגומר הש"ץ ברכה רביעית היינו בחזרת הש"צ והשתא דאתאן להכי מ"ש בהלי"ב וכל הדברים האלו בציבור היינו ש"ץ וכמ"ש המ"מ ודרך אגב קל"ט על ריב"ה ז"ל בסי' תקצ"א שכתב וז"ל ואומר אבות וגבורות וקדושת השם ומלכיות וכולל עמהם קדושת היום זכרונות ושופרות עבודה והודאה וב"כ דק"ט כיון דבתפילה הציבור דבלחש קא מיירי כל הסי' איך נקט קדושת השם וב"כ שאינם אלא בחזרת הש"ץ ול"ל דהש"ץ קאי דא"כ הכי הול"ל וכולל עמהם קדושת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע וצל"ע:

עלה בידינו דמהמשנה דאו' אבות וגבורות נראה דאין לתקוע ע"ס ברכות כי אם בחזרת הש"ץ דוקא וגם מעובדא דרפב"ש כבר הוכחנו אנן יד עניי דמיירי בתפי' הציבור דבלחש וגם הרב' בתי כנסיות ס"ל כן ונמצא דאין לתקוע בלחש וגם הרמב"ם לפי מה שכתב המ"מ במ"ש וכל הדברים האלו בציבור שהביא הגמ' וכתב ח"ע פי' ש"צ נראה דהכי ס"ל וגם הרא"ש ומר בריה ריב"ה זל וריא"ז זל ואורחות חיים כתבו כן והר"ן ז"ל אף שכת' חבר עיר חבורת ציבור מ"מ כבר הוכחנו מהא דכתב בהא דקא"ל ר"ג לחכמים לדבריכם למה ש"ץ יורד לפני התיבה דאשאר ימות השנה קא מיהדר להו דאלו בר"ה הרי צריך לירד לפני התיבה כדי שיתקעו ע"ס ברכות שלא אמרו אלא בציבור מוכח דח"ץ היינו ש"צ ונמצא דלכל הני רבוותא אין לתקוע בלחש דציבור וגם מרן בש"ע תפס כן להלכה וכיון שהוקבע המנהג פה עירינו יע"א שלא לתקוע בלחש וכדעת כל הני רבוותא בודאי הגמור דאין יכולים לשנותו וכן ראיתי למרן החבי"ב ז"ל בכנה"ג א"ח סימן תקצ"ב שהביא דברי ריא"ז ז"ל אשר בשלטי הגבורים וכתב מר ניהו רבא ז"ל ע"ז וז"ל ונראה לי שמפני זה נמנעים בקצת קהלות שלא לתקוע בלחש מפני שהם סוברים דביחידים הם ומנהג נכון הוא שלא לתקוע בלחש מפני כמה טעמים וכמה פעמים קראתי תגר על מנהג זה לפני כמה חכמים ועם שהיו או' שהנכון שלא לתקוע בלחש לא ביטלו המנהג שהיה קבוע בקהלותיהם לתקוע בלחש ומעיד אני עלי ששמעתי מהרב מהר"ש ן' ויליסיד ז"ל שהרב אביו הנהיג בניקופול שלא לתקוע בלחש משום מעשה שהיה פעם אחת היו מתפללין בלחש והמנהג כשמגיעין לסיום הברכה או' החזן הברכה בק"ר כדי שישמעו הקהל התקיעות ושמע להחכם השלם כמה"ר איסטרוק סאנג'י שענה אמן אחר הברכה וע"ז הנהיג משם והלאה שלא לתקוע בלחש וזכורני שהחכם השלם כמה"ר אהרן קונפ'ינו נר"ו היה רע בעיניו על המנהג שהנהיג חו' אחד בק"ק גרוש לתקוע בלחש מזמנו והלאה והיה או' ששתים רעות עשה אחת שאינו נכון לתקוע בלחש והשנית כיון שמנהג ק"ק גרוש יע"א היה שלא לתקוע בלחש אינו מן הראוי לבטל מנהגם ולתקוע בלחש ולכן המנהג הטוב והישר שלא לתקוע בלחש וכן המנהג פה תירייא והרשד"ם חא"ח סימן א' נ"ט למנהג שתו' בלחש עכ"ל ומ"ש והרשד"ם נ"ט למנהג שתו' בלחש הוא טעות וצ"ל למנהג שאין תו' בלחש כמ"ש הוא עצמו בשיירי סי' תקצ"ב הגה"ט אות ז' גם הרב מהר"א חסון הובאו דבריו במהר"י הלוי בסי' מ"ב כתב דלפי דינא דתלמודא אין נכון לתקוע בלחש וכמ"ש הרב בתי כנסיות בסי' תקצ"א ע"ש:

אלא דלפי זה קשה על הנוהגים לתקוע בלחש וכמ"ש הערוך והובאו דבריו בתוס' פ' בתרא דר"ה דג"ל ע"ב ד"ה שיעור תרועה וגם ריבה ז"ל בסי' תקצ"ב כיון דינא דתלמודא מוכח דאין לתקוע בלחש דהא מעובדא דרפב"ש הוכחנו אנן יד עניי דהיה בתפי' הציבור דבלחש וכשא"ל רבא ל"א אלא בח"ע מוכרחים אנחנו לו' דהיינו ש"ץ וכמ"ש המ"מ בפירוש ונמצא לפי"ז דאין לתקוע בלחש וס' הערוך אין איתנו לראות שורשן של דברים ואפשר דהוא סובר דעובדא דרפב"ש היה ביחיד ממש בלא מנין עשרה ולכן א"ל רבא ל"א לא בחבר עיר והיינו חבורת ציבור אף בלא ש"ן וכמ"ש הב"ח ומתני' דקתני או' אבות וגבורות וק"ה וגו' ותו' דמשמע דאין תוקע כי אם בחזרת ש"ץ מדקתני ברישא ק"ה ובסיפא ואו' עבודה והודאה וברכת כהנים אפשר לדחות וס"ל לאו דוקא בש"ץ והה"נ בתפלה הציבור דבלחש ומאי דנקט לה תנא בש"ץ הי"מ דקי"ל הלכה כר"ג בר"ה ויה"ך כש"ץ פוטר את הרבים כמ"ש בפ"ב דר"ה דף ל"ה ופסקו הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה"ת הל"י וריב"ה ז"ל בטור א"ח סי' קכ"ד ובסימן תקצ"א:

ומעתה כיון שמנהג עירינו תירייא יע"א הוקבע לסברת האומרים דאין נכון לתקוע בלחש ומרן החבי"ב ז"ל מארי דאתרין קרא תגר לפני כמה חכמים שאין נכון לתקוע בלחש והעיד משם מהר"א קונפינו ז"ל שהיה רע בעיניו על המנהג שהנהיג התוקע בלחש בק"ק גרוש כיון שמנהגם היה שלא לתקוע בלחש א"כ מי יעצור כח לשנות מנהג עירינו יע"א לתקוע בלחש ומי יבא אחרי המלך מרן החבי"ב זל מארי דאתרין ובכן הנכון בעיני שלא לשנות המנהג:

האמנם אנכי תמיהא למה נהגו לתקוע הני שלשים קולות דשייכי לתפלה דבלחש אחר גמר חזרת ש"ץ התפלה והי"ל לתקוע תכף ומיד אחר גמר תפלה המוספין דבלחש כיון דסברי דתפלה הציבור דבלחש כיחידים דמו וכמ"ש רש"י והר"ן ז"ל דכתבו דיחיד מברך את כלו ואח"כ תו' או קודם התחלה דתפילת המוספין דבלחש וכמ"ש הכלבו ז"ל והביאו מור"ם ז"ל סימן תקצ"ב וגם הרב אורחות חיים דצ"ח ע"ג אות ט"ו ושמא לא תיקנו לתקוע קודם מוסף דבלחש כדי להפסיק בין תקיעות דמיושב לדעומד ואם יתקעו קודם התחלת מוסף דבלחש ליכא הפסק כ"כ אך אמנם הי"ל לתקוע אחר גמר תפי' מוסף דבלחש וכמ"ש רש"י והר"ן ז"ל וצ"ת:

וראיתי להרב כסא אליהו ז"ל בסי' תקצ"ב אות ב' שהק' למרן ז"ל שבב"י בסי' תקצ"א הביא דברי הכלבו הללו כאלו הם סברא דנפשיה ולא זכר שר שהם גמרא ערוכה כמו שהביאו הטור ז"ל בסי' תקצ"ב ע"כ ותמיהא לי טובא איך כ"כ על מרן דלא זכר שר הסוגייא והא סמוך ונראה בריש סימן תקצ"ב בלשון ריב"ה ז"ל ואח"כ מחזיר ש"ץ התפלה כדי לתקוע ע"ס הברכות דתנן מי שברך ואח"כ נתמנה לו שופר וגו' ומוק' דוקא בציבור אבל ביחיד אפי' יש לו שופר אינו מפסיק בברכות לתקוע כתב מרן ז"ל הכל בפ"ב דר"ה דג"ל ע"ש ומ"ש בסי' תקצ"א היינו לאשמועינן שיתקע קודם התחלת מוסף לאפוקי מרש"י והר"ן ז"ל דכתבי דיחיד מברך את כולו ואח"כ תוקע ולאו לאשמועינן דיחיד אינו תוקע ע"ס הברכות ומ"ש הרב כסא אליהו דבב"י סי' תקצ"א הביא דברי הכלבו אנכי תמיהא דבסי' תקצ"א לא הביאו משם הכלבו כי אם משם אורחות חיים ודברי הכלבו הביאם בסי' תקצ"ב וז"ל כתב הכלבו יש פוסקים דכיון דיחיד אינו שומע התקיעות ע"ס הברכות טוב שישמע אותן לפני הברכות ומוכח האי סברא מהא דאמרי' ברך ואח"כ נתמנה לו שופר משמע שאם נתמנה לו קודם שיברך שתו' קו' שיברך ע"כ האמנם זו ק"ל על מרן ז"ל שהביא דברי הכלבו בסי' תקצ"ב ודברי הא"ח בסי' תקצ"א דלמה לא הביא דבריהם בסי' אחד ולומר וכן כתב הא"ח ועו"ק דבסי' תקצ"א שהביא דברי הא"ח אינו שייך שם כיון דלא דיבר באותו סי' ריב"ה בתקיעות דמעומד. ועוד קשה דהביא דברי הרב א"ח והכלבו דיחיד תוקע קודם הברכות ולא הביא ג"כ דרש"י והר"ן ז"ל כתבו דהיחיד תוקע אחר הברכות ולכאורה צ"ע:

וראיתי להרב שו"ג בסי' תקצ"ב שהק' למרן ז"ל שכתב בשולחנו הטהור מחזיר ש"ץ התפי' ותוקע ע"ס הברכות למלכיות תשר"ת פ"א ולזכרונות תש"ת ולשופרות תר"ת ועכשיו נוהגים לתקוע למלכיות תשר"ת ג"פ לזכרונות תש"ת ג"פ לשופרות תר"ת ג"פ ע"כ. והקשה ע"ז למה תו' ג"פ כל סי' וסי' דבשלמא אם היו תו' למנהג הזה גם בלחש היינו אומרים שלכך תו' ג"פ כל סי' וסי' כדי להשלים מאה קולות דהיינו ל' דמיושב ול' דבלחש ול' דמעומד ויו'ד דתענו אבל לדידהו שאין תו' בלחש למה להו לתקוע ג"פ כל סי' וסי' ע"ש:

ולע"ד מי גילה לו רז זה בהנוהגים שלא לתקוע דבלחש אינם משלימים דמאה קולות הא קמן מנהג עירנו יע"א שאין תוקעין בלחש כי אם בחזרת הש"ץ ועכ"ז אנחנו משלימין מאה קולות ל' דמיושב ול' דמעומד ע"ס הברכות דש"ץ ול' דתענו ויו"ד אחר קדיש תתקבל ומשו"ה נהגו לתקוע ג"פ כל סי' וסי' להשלים מאה קולות וכן ראיתי למרן החבי"ב ז"ל בשיירי א"ח סי' תקצ"ב הגה"ט אות ז' במה שכ' ריב"ה ז"ל לשון הערוך דתוקעי' ל' בדיתבי ול' בלחש ול' בחזרה ויו"ד בגמר התפלה כנגד מאה פעיות וכו' שכתב וז"ל א"ה נראה מדבריו. דלקיים מאה פעיות תו' ל' בלחש ואין צורך הרי אפשר לקיים מאה פעיות מבלי נצטרך לתקוע בלחש והוא המנהג שאנו נוהגין היום בק"ק פורטוגל יע"א לתקוע ל' בישיבה ול' ע"ס ברכות בחזרה ול' בתענו ויו"ד קודם עלינו לשבח ע"ש גם בסי' תקצ"ו הגה"ט אות ב' כ"כ ע"ש ומן התימה על מרן החבי"ב ז"ל איך לא כתב ג"כ מנהג הזה שאנו נוהגים ג"כ פה תיריא יע"א וכמו שהביא בכנה"ג מנהג עירנו יע"א שאין תו' בלחש ונמצא דגם הנוהגים שלא לתקוע בלחש עכ"ז הם משלימים מאה קולות ומשו"ה נוהגים לתקוע ג"פ כל סי' וסי' כדי להשלים מאה קולות ומ"מ אנן בדידן לא נהגינן כמ"ש מרן ז"ל דעכשיו נהגו לתקוע למלכיות תשר"ת ג"פ לזכרונות תש"ת ג"פ לשופרות תר"ת ג"פ אלא כך אנחנו נוהגים לתקוע למלכיות תשר"ת תש"ת תר"ת וכן לזכרונות וכן לשופרות וכמ"ש התוס' בפ"ב דר"ה דג"ל ע"ב בד"ה שיעור תרועה שכ' וז"ל ומיהו לכאורה נראה לתקוע בתפלה כ"כ למלכיות זכרונות ושופרות קשר"ק קש"ק קר"ק אכל חד וחד כדי לצאת מספק דר' אבהו ע"ש וכן כתב ריב"ה ז"ל סי' תקצ"ב וז"ל ומן הראוי שיתקעו למלכיות תשר"ת תש"ת תר"ת פ"א וכן לזכרונות וכן לשופרות ע"כ: והנה שמעתי באומרים לי שבמח"ק עובז אזמיר יע"א עיר המהוללה. בכל הקהלות נוהגים לתקוע בלחש ובחזרה ולפי דברי מרן החביב ז"ל בק"ק פורטוגל יע"א אינם תוקעים בלחש וכמנהגינו בעיר הזאת. ואולי שמועה זו אינה אמת או אפ"ל דנשתנה המנהג באיזה זמן ברצון כל הקהל וכמ"ש בשיירי א"ח סי' תקצ"ב הגה"ט אות ו' שכ' וז"ל א"ה כתבתי בתשו' הא"ח סי' ר"ו שאעפ"י שהנכון שלא לתקוע בלחש מ"מ אם נהגו בשום מקום לתקוע בלחש אין כח בשום יחיד לסתור מנהגם אם לא ברצון כל הקהל עיין במוהר"י הלוי שכ' במ"א ע"כ וכ"ז נראה שהוא דוחק דאפשר דלא התיר מרן החבי"ב ז"ל לשנות מנהג הקהל ברצון כל הקהל אלא במנהג אשר נהגו לתקוע בלחש וה"מ שהנכון שלא לתקוע בלחש האמנם במנהג אשר נהגו שלא לתקוע בלחש כיון דלרובא דרבוותא מהראשו' ז"ל ס"ל דאין לתקוע בלחש וכד הוינן בה לא מצי' זה כי אם לערוך וגם המנהיג בסי' כ'א מאן לימא לן שהותר לשנות כי כן מ"מ משיח"א יחקור וידרוש אם אמת הדברים אם לאו ושכמ"ה ואולם אנא דאמרי כיון דבעירנו זאת המנהג מאז ועד עתה במקומו הוא עומד שלא לתקוע בלחש נראה לפקע"ד דלאו ש"ד לשנות מנהג הק"ק ולתקוע בלחש ואף שראיתי להרב ש"ץ בקונ' חלבי השלמים די"א אות ל"ט שכ' לשון מרן ז"ל בש"ע בסי' תקצ"ב דנקט מחזיר ש"ץ התפלה ותו' וגו' כתב הוא ז"ל וז"ל ואין כן דעת הרב ז"ל בס' הכונות שכתב שצריך לתקוע בלחש ובחזרה כי המה רומזים לעולמות אבי"ע ושל מיושב רומזים אל עילם דעשיה ושל בלחש רומזים ל עולם היצירה ושל חזרת מוסף רומזים אל עולם הבריאה ושל אחר מוסף רומזים אל עולם האצילות ע"ש אנא דאמרי אין לנו עסק בנסתרות והיודע הסוד הוא לבדו יעשה ומעין זה ראה ראיתי להרב מטה יאודה ז"ל חא"ח סי' תקפ"ח על המנהג שהיו נוהגים לתקוע באשמורת הבקר קודם תפלה ויצאו מערערים בדבר והוא ז"ל פלפל בדבריהם דאף לתקוע נמי לא דאין לנו לשנות מנהג חכמי המשנה והגמ' וספרי הפוס' ז"ל ואם הם נוהגים עפ"י הסוד אין לנו עסק בנסתרות ע"ש והובאו דבריו בס' ש"ץ בקונ' שלמי חגיגה דש"ג ע"ר. וכן דומה לזה ג"כ ראה ראיתי להרב המגיה בס' ש"ץ דנ"א שהאריך הרבה בדין ברכת שעשה לי כל צרכי בט"ב ויוה"כ שכתב דאין לברך אותה דיש לחוש לסברת הרמב"ם וזהו אם הולך יחף ממש אבל. אם הוא נועל סנדל של בגד וכיוצא יש לברך ושוב יהב אולם המישרים ארחותם הולכים בתורת ה' מכל ענייניהם ומעשיהם מתנהגים עפ"י דרכי האר"י זלה"ה להם לבדם ניתנה הארש' לומר אנן בתר רבינו האר"י ז"ל גרירנא בכל מילי דמר והוא ז"ל דעתו שלא דך האמנם לעיני כל עדת ישראל הדת ניתנה לברך כ"ש ואין בנו עוז אשר חטא שלא לחוש לדברי האר"י זלה"ה בזה דבכגון זה הדבר יצא' מפי המלך וזאת התורה אשר שם משה איש האלהים הרב דבר משה ז"ל שכתב דאף שאמרו משם האר"י ז"ל דחש לה הוא עפ"י הסוד ואין לנו עסק בנסתרות עש"ב דכוותא בנ"ד כיון דהמשנה והגמרא ורובא דרבוותא מהראשונים זלה"ה ס"ל דאין לתקוע בלחש והוקבע המנהג בעירנו זאת יע"א א"כ אין לנו רשות לזוז ממנו ולשנות המנהג משום דעפ"י הסוד צריך לתקוע ואין לנו עסק בנסתרות:

ודומה לזה דאה ראיתי למ"מ מסיח"א בספרו הבהיר חקקי לב ח"א ד"ז ע"א שהביא מעשה רב במנהג ק"ק אורחים יב"ץ הוא לעשות ההושענות אחר תפילה מוסף והיה רוצה מורינו הרב כמהרי"ם ז"ל לבטל המנהג ולעשות ההושענות כמנהג א"י תוב"ב תכף אחר קריאת ההלל כמ"ש המקובלים ז"ל וכן הוא מנהגינו פה תירייא יע"א ומשום דקי"ל דכדי לשנות המנהג בעינן מדעת ורצון כל היחידים לכן מורינו הרב ז"ל בא לק"ק ביו"א של חג הסוכות ולשאול את פיהם מכל היחידים אי ניחא להו לשנות מנהג הלזה ולא הניחו אותו. ומני"ר שיחלא מצא סמך למנהגם כמ"ש שם. הא תמן מבואר להדייא דהגם דעפ"י סודן של דברים צריך לעשות ההושענות תכף אחר קריאת ההלל עכ"ז מורינו הרב כמהרי"ם ז"ל ביטל דעתו דעת עליון ז"ל שלא לבטל מנהגם כיון דיש להם לסמוך הכא נמי כיון דלרובא מרבוותא ז"ל ס"ל דאין נכון לתקוע בלחש ועיקר שורשוהי הוא מהגמרא מי יוכל לשנות הפך מרן החבי"ב ז"ל מארי דאתרין שכתב שאין נכון לתקוע בלחש ושקרא תגר לפני כמה חכמים ושרע עליו המעשה של אותו התוקע שהיה מנהגם שלא לתקוע בלחש וביטל המנהג. והגם דשמעתי באומרים לי דזה כמו ן' שנה מו"מ עבר פה עירנו יע"א מע' הרב המופלא ח"ק כמהר"ר דוד מאג'אר ז"ל בימים הקרובים לר"ה ועכבוהו פה בר"ה וחלקו לו כבוד לעבור לפני התיבה ביום טוב של ר"ה פה העירה יע"א ותקע בשופר על סדר הברכות דבלחש דשאני הרב הנז' דהוא היה מהמקובלים ממארי רזיא דעיר הקדש ירושלים תובב"א ועשה לפי סודן של דברים ברם אנן בדידן כבר אמרנו וענינו דאין לנו עסק בנסתרות ואין בזה עון אשר חטא שלא לחוש לסודן של דברים וכמ"ש הרב המגיה לס' ש"ץ משם הרב ד"מ זלה"ה ועל מה שחששו שהתוקע אינו יכול לתקוע שלשים קולות בב"א אחר גמר חזרת ש"ץ ומה גם דהוא עיף ויגע משאר התקיעות מה בכך הרי יכול להפסיק בינתים וכדקי"ל שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' שופר הלכה ל"ה ובקיצור פסקי הרא"ש ז"ל בפרק בתרא דר"ה אות י"ג והטור והש"ע ז"ל סימן תקפ"ח:

הגם הלום ראתה עיני להרב ב"ד ז"ל בדק"ח ע"ג שנ"ט למנהג שתו' בלחש והיה טעמו דלא כ' ריא"ז דכיחידים דמו אלא כשמתפללים בלחש בענין שאין שומעים זה את זה כמו שהוא הדין בכל ימות השנה שלכל הפחות צריך שלא ישמיע קילו לחברו אבל בר"ה שנוהגים להתפלל גם תפי' דלחש בק"ר כמ"ש הב"י בסי' ק"א בכה"ג הוי ציבור ממש ולכך חייבים לתקוע ונראה מדברי המרדכי שם דלא בלבד הוא מנהג שנהגו להתפלל בק"ר אלא מן הדין צריך להתפלל בק"ר מדכ' אעפ"י שכל ימות השנה מתפללים בלחש וכו' בר"ה ויה"ך או' בק"ר כדי שילמדו זה את זה ולהטעות לא חיישי' כיון שמצויים בידם מחזורים שכ' בפשיטות או' בקול רם דמשמע מדינא והאריך בזה ע"ש. ולפי קע"ד אחר השתטחי תחת כפות רגליו אין זו מספ'ק דהא בהא דנהגו להתפלל בר"ה ויה"ך בק"ר יצאו עוררין ע"ז וכמ"ש הרב ברכי יוסף בסי' ק"א ובס' מחב"ר סי' קמ"א ובסי' תקפ"ב וע' בש"ץ דש"ט ובספר חמ"י בפ"ו לר"ה: ואבוא היום למה ששאלו עוד אי מצי הש"ץ לתקוע התקיעות בין דמיושב בין דע"ס הברכות ואומר הנה עיקרא דהאי מילתא הוא בפ"ב דר"ה דג"ל והכי תנן התם העובר לפני התיבה ביו' ט של ר"ה השני מתקיע ע"כ וריב"ה ז"ל בסי' תקפ"א אחר שכ' מימרת רבי יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וחוזרין ותו' ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן ופי' הוא ז"ל דאתקיעות דמיושב קמתמה ולא התקיעות דמעומד שכ' וז"ל אבל לעולם עיקר תקיעות הוא מעומד שהיא ע"ס ברכות כדתנן העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה השני מתקיע פי' מי שמתפלל תפילת מוסף מתקיע ודקדק רב האי מדקאמר מתקיע ולא אמר תוקע שמא אחר תו' ולא ש"ן וכתב א"א ז"ל והטעם כי הא דתנן בפא"ע העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף פי' שמא יטרף דעתו בעניית אמן ואז לא ידע מהיכן יתחיל לחזור ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו מזה הטעם עצמו ואם הוא בטוח שנושא כפיו וחוזר לתפי' שאינו מתבלבל רשאי וכן הטעם בכאן דתקיעה ודאי לא הוי הפסק הילכך אם הוא מובטח שחוזר לתפי' רשאי לתקוע וכ"כ בעל העיטור הסתברא שאם ש"צ יודע לתקוע הרשות בידו ע"כ וכדבריו ז"ל כ' ר' ירוחם נ"ו דט"ל ע"ד וזל העובר לפני התיבה השני מתקיע כלו' החזן שמתפלל מוסף וגו' וכ' ר' האי מדקאמר מתקיע נראה שאין ש"ץ תו' אלא אחר וכ' הרא"ש שאם הוא מובטח שחוזר לתפי' רשאי לתקוע ע"כ ומרן הקדוש ז"ל בב"י כ' וז"ל ומ"ש ר' דקדק רב האי מדקאמר מתקיע ול"ק תו' שלא אחר תו' ולא ש"ץ כ"כ בשמו הרא"ש והר"ן בפ' בתרא דר"ה ומ"ש בשם הרא"ש עד רשאי לתקוע הכל בפ' הנזכר וביאור המשך לשון ר' כך הוא רצה לו' שעיקר התקיעות הם אותם שמעו' ומדקדק רב האי משמע שאותם שמעומד אינן עיקר שאם הוי עיקר היה יכול הש"ץ לתקוע ולא היה הפסק אבל כיון שאין הש"צ רשאי לתקוע ומשמע דטעמא משום דהוי הפסק שמא אינם עיקר לכך כ' דברי הרא"ש דמפ' טעמא שאין ש"ן תו' לא הוי משום הפסק לא מפני הטירוף אבל הפסק לא הוי מאחר שהן עיקר התקיעות ע"כ:

וקשייא לן טובא למרן זל במה שהכריח דמדקדוק רב האי מדקאמר מתקיע ולא תו' אלמא אחר תו' ולא ש"ץ משמע שתקיעות דמעו' אינם עיקר שאם היו עיקר היה יכול הש"ץ לתקוע ולא היה הפסק וגו' ומשו"ה כ' דברי הרא"ש דקא יהיב טעמא דלא הוי משום הפסק לא מפני הטירוף דאיך אפשר לו' כן בדקדוק ר' האי דהא אנכי הרואה דברי רב האי זל בחידושי הר"ן א"א לו' כן וז"ל וכתב ר' האי גאון זל דמדקתני השני מתקיע ולא קתני תו' ש"מ שאין ש"ץ תו' אלא מצוה לאחר לתקוע שמא ישתבש דעתו בשביל התקיעות ולא ידע לחזור לתפי' דומייא דמ"ד בפא"ע העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני השירוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את בפיו ואם הבטחתו שנושא את כפיו וחוזר לתפי' רשאי וה'ן דכוותה ע"כ גם הרב אורחות חיים זל דצ"ט ע"א כתב וז"ל ויש שדקדקו מדאמרי' השני מתקיע שהוא לשון מפעיל שאין ש"ץ עצמו ראוי לתקוע והטעם כדי שלא יטעה בברכות שלא ידע לחזור למקום שפסק וגו' ורבינו האי גאון ז"ל כ' שאם הבטחתו שיתקע ויחזור לתפי' רשאי לתקוע אפי' מעומד כדאמרי' גבי נ"כ ע"כ וכ"כ בחי הרשב"ץ דכ"ו ע"ב הרי מבואר להדייא דר' האי גאון ז"ל מני"ר קא יהיב טעמא למילתיה דמד' השני מתקי' ולא קתני תו' ש"מ שאין ש"ץ תו' והיינו טעמא מפני הטירוף וא"כ זוהי שק' על מרן ז"ל איך כתב דמדקדוק רב האי משמע דמאי דאחר תו' ולא ש"ץ משמע דטעמא הוי משום הפסק ולכך הוצרך ריב"ה ז"ל לכתוב דברי הרא"ש דמפ' טעמא מפני הטירוף וזה אינו דרב האי גאון ז"ל הוא יהיב טעמא בעצמו דאחר תו' ולא ש"צ מפני הטירוף:

ועלה על דעתי לו' דמשום דקשיתיה למרן ז"ל לשון ריב"ה ז"ל דכתב ולעולם עיקר התקיעת היא מעומד שהיא ע"ס הברכות כדת' העובר לפני התיבה דמשמע דהא דאמרי' דעיקר התקיעות הן מעומד היינו מהא דתנן העובר לפני התיבה והרואה יראה דמהא דהעובר לפני התיבה ליכא ראיה לזה וגם עינא דשפיר חזי לשון ריב"ה ז"ל דכ' ודקדק רב האי מדקאמר מתקיע ול"א תו' אלמא אחר תו' ולא ש"ץ ושוב כתב וכתב א"א ז"ל והטעם כי הא דתנן וגו' אלמא דרב האי ל"ק טעמא למילתא והרא"ש הוא דקא יהיב טעמא ולהכי דחק את עצמו לפ' כן דברי הטור האמנם עדין לא איפרק מחולשת דהול"ל בתר הכי ומלשון הר"ן וא"ח ל"מ הכי דהא רב האי עצמו קא יהיב טעמא מפני הטירוף ולא משום הפסק והיותר ק' דכבר כ' הוא ז"ל בדברי הטור ומ"ש רבינו ודקדק רב האי מדקאמר מתקיע ול"ק תו' וגו' כ"כ בשמו הרא"ש והר"ן בפ"ב דר"ה ועוד ק"ל על מרן ז"ל שרצה לפ' בדעת ריב"ה ז"ל דר"ל דתקיעות דעל ס' הברכות הם עיקר ומדקדוק ר' האי משמע שאינם עיקר א"כ הי"ל לריב"ה ז"ל להביא ראיה שהן עיקר מהא דתנן בדף ל"ב ס' ברכות או' אבות וגבורות וק"ה וגו' ותו' זכרונות ותו' שופרות ותו' וכן מהא דתנן בדף ל"ג מי שברך ואח"ך נתמנה לו שופר תו' ומריע ותי' ואמרי' בגמ' טעמא דלא הו"ל שופר מעיקרא הא הו"ל שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו הרי דעי' התקיעות הן הן דעל ס' הברכות ועוד ק' דאיך ס"ד לו' כן מדקדוק רב האי הפך כ"ז סוף דבר לא זכיתי להבין דבריו הקדושים ז"ל וצל"ע וע' להרב ב"ח זל ולפי' קע"ד אפשר לומר בדברי ריב"ה ז"ל דט"ס נפל בדבריו שכתבו כדתנן העובר לפני התיבה וכך צ"ל תנן העובר לפני התיבה ולפי"ז א"ש דמ"ש אבל לעולם עיקר תקיעה היא מעומד שהיא ע"ס ברכות זהו סייום לשונו דלעיל ושוב כתב דין אחר תנן העובר וגו' כן נלע"ד:

וראיתי להרב מוה"ד חיד"א זל בספרו הבהיר ברכי יוסף סי' תקפ"ה שכ' וז"ל ומוכח מדברי הרא"ש בפסקיו ודברי הטור דרב האי לא כתב אלא דמדתנן מתקיע משמע דאחר תו' ולא ביאר הטעם ואתא הרא"ש ויהיב טעמא אבל ראיתי בס' א"ח דצ"ח ע"א שכ' וז"ל ורבינו האי כתב שאם הבטחתו שיתקע ויחזור לתפי' רשאי לתקוע אפי' מעומד כדאמרי' גבי נ"כ עכ"ל הרי דר' האי גופיה פי' דהטעם שלא יתבלבל ע"כ ולא זכר שר להר"ן ז"ל ולחי הרשב"ץ דהם ג"כ כתבו דרב האי גופיה פי' דהטעם שלא יתבלבל וזו שק' איך אישמיט מניה דמר ז"ל:

הנה מבואר יוצא דהא דאמרי' השני מתקיע ולא אמרי' תו' ה"מ דאיכא למיחש שמא יתבלבל בתפי' וכיון שכן ליכא למיחש אלא בתקיעות דעל ס' ברכות ברם בתקיעות דמיושב ליכא למיחש להא וכ"כ הכלבו דע"א ע"ד וזל ויש דקדקו מדאמרי' השני מתקיע שאין ש"ץ עצמו ראוי לתקוע והטעם כדי שלא יטעה בברכות שלא ידע לחזור במקום שפסק וגו' אחר שהטעם כדי שלא יטעה בברכות נראה לו' שש"ץ רשאי לתקוע תקיעות שמיושב משום דלא שייך בהו הך טעמא ע"ש וכ"כ הרב א"ח דף צ"ט ע"א וז"ל אמנם אחר שהטעם כדי שלא יטעה בברכות נ"ל שש"ץ רשאי לתק"ע תקיעות שמיושב דל'ש בהו האי טעמא ע"כ ומרן ז"ל בב"י סימן תקפ"ה הביאו משם הכלבו ולא זכר שר להא"ח וגם מור"ם ז"ל בסימן תקפ"ה הביאו משם הכלבו ולא זכר שר להא"ח:

ומיהו מדברי כלם רב האי גופיה והרא"ש וריב"ה והא"ח וחי' הרשב"ץ למדנו דאם הוא מובטח שלא יתבלבל ויחזור לתפלה רשאי לתקוע וכדקי"ל לענין נ"כ דתנן ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו ויחזור לתפלה רשאי ומרן ז"ל בשלחנו הטהור סי' תקפ"ה ס"ד כתב וז"ל אחר תו' ולא ש"ץ כדי שלא יתבלבל ואם הוא מובטח שחוזר לתפלה רשאי ע"כ ומסתמיות דבריו נראה דאף דאיכא תוקעים אחרים אם הוא מובטח שחוזר לתפילתו רשאי וראיתי להרב פר"ח ז"ל שהקשה למרן זל מהכא למה שפסק בסי' קכ"ח בדין נ"כ דאלו הכא מוכח דאפי' דיש תוקעים אחרים רשאי לתקוע ולו התם בסי' קכ"ח פסק דלא שרינן ליה במובטח שחוזר לתפלה אלא כדי שלא תתבטל הא לא"ה לא ישא את כפיו ומינה דהכא לא מצי לתקוע אלא בדליכא תו' אחרים ופסק הוא דהעיקר כמ"ש הכא ע"כ והרב מג"א בסי' קכ"ז סקכ"ט חילק דשאני נ"כ כיון דצריך לעקו' ממקומו לא שרינן ליה אם יש כהן אחר אבל תקיעה שעומד במקומו שרי ע"ש ובסי' תקפ"ה סק"י חילק עוד חילוק אחר ע"ש וכן ראיתי להרב כסא אליהו א"ח סי' תקפ"ה שחילק כן משם הרב מר אביו ז"ל וכנראה דאישתמיט מינייהו מלכי אב ובן ז"ל דברי המג"א שחילק כן ועיין להרב מוה"ד חיד"א ז"ל בספר ברכי יוסף סי' תקפ"ה שהביא קו' הרב פר"ח שהקשה למרן ז"ל וכתב שיש לחלק בין תקיעת שופר לנ"כ והכא כ"ע מודו דאף אם יש תו' אחרים אם הוא בטוח דש"ץ מצי תקע וכ"ע וכבר הרב מג"א בסימן קכ"ח ובדין זה חי' ביניהם ע"ש ועיין להרב דבר שמואל ז"ל בד"ל ע"א סימן ס"ז:

נמצא דלמרן והרב מג"א והרב פר"ח. והרב ברכי יוסף והרב כסא אליהו והרב מר אביו ז"ל כלם שוים בדין תקיעת שופר דאף דאיכא תו' אחרים מצי הש"צ לתקוע אם הוא מובטח שחוזר לתפלה. אך אמנם ראה ראיתי להרב ב"ח ז"ל שכתב וזל וכתב מהרש"ל דלמוהר"מ גבי כהנים דאפי' הוא מובטח לא סמכי עליה היכא דאיכא אחר ה"נ לענין תקיעה ע"כ וכן ראיתי למרן החבי"ב ז"ל בשיירי כנה"ג סי' תקפ"ה הגה"ט אות י"ג שהביא דברי הב"ח בשם רש"ל וכ"ע וזל א"ה ומפני סברת מהר"מ נהגתי בעיר תירייא יע"א בהיותי עובר לפני החיבה לא הייתי תו' כי אם התקיעות דמיושב והייתי ממנה לאחר שיתקע תקיעות דמעומד ע"כ הרי דחש לה מרן החבי"ב ז"ל לס' רש"ל וא"כ כיון דאתריה דמני"ר מרן החבי"ב ז"ל יש לנו לחוש גם כן שלא יתקע ש"ץ תקיעות דמעומד ומיהו כ"ז דוקא בדאיכא תו' אחרי' אבל בדליכא תו' אחרים בודאי דשרי ליה לש"ץ שיתקע התקיעות דמעומד דמ"ש מהרש"ל דלא סמכי עליה היינו בדאיכא אחר אבל אי ליכא אחר בודאי דמודה הוא גם כן דשרי ליה לתקוע וגם מרן החבי"ב ז"ל מאי דחש לס' מהר"מ ה"מ דהיו תו' אחרים הא אם לא היו תוקעים אחרים לא היה חש לה ואנכי איש צעיר מיום שנכנסתי לשרת בקדש לש"ץ מזה כ"ה שנים אף שאני הייתי תוקע מקודם תמנ'ע היתה מלתקוע התקיעות בין דמיושב בין דמעומד משום דהוי טירחא יתירה להיות ש"ץ ולהתפלל שחרית ומוסף ומניתי לאחר לתקוע ואשתקד אחר שברך התוקע ברכת השופר ושהחיינו ולקח השופר לתקוע לא היה יכול לתקוע כלל אפי' תקיעה אחת והוכרחתי אני לתקוע. ושוב בתקיעות דע"ס הברכות לא רצה התו' לתקוע באומרו שאינו יכול לתקוע והוכרחתי אני גם כן לתקוע ע"ס הברכות דבדליכא אחר כ"ע מודו דשרי ליה דהא אף בדאיכא אחר מרן זל והרב מג"א והרב פר"ח וגם הרב ברכי יוסף והרב כסא ליהו ומר אביו הרב ז"ל שרו לכתחילה ואף דלא שרו לכתחילה אלא אם הוא מוחזק שחוזר לתפלה נראה שכל ש"ץ דידן מוחזקים הם כיון שהם מתפללים מתוך הסידור וכמ"ש הרב לחם חמודות דמ"א ע"ב ואף דמצי' חולקים בזה הרב מג"א בסימן קכ"ח סקל"א בדין נ"כ שהביא משם מהרי"ל שכתב בסי' קע"ט וז"ל אף כי היה נראה לחלק קצת דהאידנא מקרין מתוך הכתב ולא טעי כולי האי אפ"ה מי יבא אחרי המלך מהר"מ ע"כ וגם הרב ד"ש בסי' ס"ז וגם הרב מג"א תמה ע"מ שנהגו לישא כפיו אפי יש שם כהן אחר דאף שהם סומכים על שמתפללין מתוך הסידור כיון דהגאונים לא רצו לסמוך על זה מ"מ לא כ"כ אלא בנ"כ וה"מ דצריך עקירת רגלים כמ"ש בסקנ"ט ברם בת"ש דהוא עומד במקומו מוחזק מיקרי כיון שמתפלל מתוך הספר וכ"כ הרב מג"א עצמו בסי' תקפ"ה סק"ט בדין התו' וז"ל ול"ן דאם אינו מובטח אעפ"י שאין שם אחר לא יתקע עד אחר התפלה וגו' וכ"ש שכבר יצא בתקיעות דמיושב. דהא אפי' ג"כ מבטלין כשאינו מובטח כ"ש זה כנ"ל ומ"מ כשמתפלל מתוך הסידור בודאי מובטח עכ"ל הרי דבתש' כתב דכשמתפלל מתוך הסידור בודאי מובטח ועור י"ל דע"כ לא כתב בנשיאות כפים דאין לסמוך ע"מ שמתפללים מתוך הסידור היינו בדאיכא כהנים אחרים. אבל בדליכא כהנים אחרים סמכינן ומו"ל כן דל"כ דבריו סתראי נינהו אם לא כדאמרינן ואף באינו מוחזק ראה ראיתי להרב ט"ז סי' תקפ"ה סק"ח שכתב וז"ל כתב רש"ל דלמוהר"מ גבי כהנים אפי' הוא מובטח לא סמכי' עליה היכא דאיכא אחר ה"נ לענין תקיעה עכ"ל. ואם כן לא מועיל מעלה שהוא מובטח אלא היכא דליכא אחר ואם כן אם אינו מובטח לא יתקע כלל אפי' ליכא אחר ול"נ לע"ד דהיאך יתבטלו התקיעות לגמרי בשביל חשש טירוף ובלבול בתפי' דהוא חשש בעלמא דדוקא בנ"כ שאינה חובה אם לא קראוהו כמ"ש סי' קכ"ח אמרינן כן משא"כ בשופר דאם אין אחר יש לתקוע אפי' במקום שאינו מובטח לא אמרינן דמן השמים יסייעוהו לעשות כהוגן דמצוה גוררת מצוה עכ"ל וכן ראיתי להרב ברכי יוסף סי' תקפ"ה סק"ט שכ' וז"ל אם אין שם תוקע אחר כתב בס' תניא דיתקע ש"ץ ואין לנו לחוש שיתבלבל והוא דעת הרט"ז וכן הסכים הרב אליה רבה ודלא כהרמג"א ע"כ ועיין להרב ערך השלחן סי' קכ"ח ובסי' תקפ"ה הרי דאף באינו מוחזק אם ליכא תוקע אחר לתקוע שרי ליה להש"ץ לתקוע ולא חיישינן לטירוף ובלבול בתפילה: ועוד נראה לפקע"ד דלדידן דאחר ח"ש דעל ס' הברכות אינו מתחיל הש"ץ ואומר היום הרת עולם אלא המפטירים הם אומרים אותו בקול ניגון עד גמירא ואח"כ מתחיל הש"ץ ואומר סדר הברכה שלאחריו כל כה"ג ליכא למיחש לבלבול וטירוף הדעת אם תוקע הש"ץ והוא ממאי דתנן בפא"ע דל"ד ע"א העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף ופירש"י לא יענה אמן אחר הש"ץ בסוף כל ברכה וברבה מפני הטירוף שלא תטרף דעתו לפי שש"ץ הוא צריך להתחיל ברכה שניה ולומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה כדאמרי' במס' סוטה דל"ט ובענותו אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל בברכה שלאחריו ע"כ וכן פירש רע"ב ז"ל בפיה"מ יע"ש: והנה דברי רש"י ז"ל סתומים וחתומים הם וחל עלינו חובת ביאור במ"ש לפי שש"ץ הוא צריך להתחיל ברכה שניה ולומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה דברכה שניה דקאמר באיזה ברכה קמשתעי ויש בה שני צדדים ויצא הראשון דברכה שניה היי יברכך וגו' ואמאי קרי לה שניה משום שהיא שניה לברכת אק"ב של אהרן וגו' וסבר רש"י ז"ל דצריך הש"ץ להקרות לכהנים כל תיבה ותיבה יברכך בכלל וצד שני דברכה שניה הוי יאר וקרי לה שניה לגבי דראשונה שהיא יברכך וסבר רש"י ז"ל דא"ץ להתחיל הש"ץ להקרות לכהנים כי אם מברכת ישא ול"ל דא"כ א"צ הש"צ להקרות לכהנים פסוק ראשון של ברכה כהנים מדכ' לפי שש"ץ הוא צריך להתחיל ברכה ב' ולומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה משמע דמהתחלה ואילך הוא שמקרא לכהנים רי"ל כמ"ש לפי שש"ץ צריך להתחיל ברכה ב' היינו לאפוקי קמייתא דא"ץ להתחי' להם אלא כהנים מתחי' ואו' יברכך ואח"כ הש"צ מקרא להם כל תיבה ותיבה משא"כ ב' דהש"ץ מתחיל להם וכמנהגינו שהכהנים או' יברכך ואח"כ הש"ץ מקרא להם מלה במלה והכי מסתברא דכיון שצריך הש"ץ להקרות להם כל מלה ומלה מהי תיתי לו' דפ"א לא יקרא אותם אלא דגם פ"א מקרא להם אלא דתיבת יברכך אינו מקרא להם:

ולפי קע"ד יותר נראה לי כצד שני דברכה שניה הוי יאר וגו' ולא כהצד הראשון והוא ממה שראיתי לרש"י עצמו בסוטה פא"נ דל"ט ע"ב בד"ה לעקור רגליהם שכ' וז"ל ויש ללמוד מכאן ס' נ"כ כך הוא עוקר רגליו בעבודה וגו' עד שתכלה אמן של הודאה מפי הציבור וש"צ קורא כהנים אם שנים הם וגו' וכשכלה דבור מפי קורא מברך אשר קדשנו וגו' ואח"כ מתחילין בברכה וגו' ע"כ והשתא אי ברכה ב' דכתב רש"י הוי יברכך ח"כ דבריו סתרא'י נינהו מהכא להתם דאלו הכא כתב שצריך להתחיל ברכה ב' אלמא דגם תי' יברכך ש"צ מקרה להם ואלו התם בפא"נ כתב וכשכלה דבור מפי קורא מב' אשר ק"ב ואח"כ מתחילין בברכה שמא כהנים מתחילין אלא ודאי דברכה ב' דקאמר היינו יתר והשתא דבריו ז"ל הכא והתם שוין הן:

האמנם קל"ט על רש"י ז"ל כיון שצריך הש"ץ להקרות לכהנים כל תיבה ותיבה אימא דגם תיבת יברכך ש"צ מקרא להם ומהי תיתי לומר דתיבת יברכך אינו מקרא להם. ועוד ק"ל במ"ש לפי שצריך הוא להתחי' וגו' ולומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה כדאמרינן במס' סוטה דל"ט דהא במס' סוטה ליתא להאי וז"ל הגמ' שם א"ר זירא א"ר חסדא אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הציבור ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה דבור מפי הקורא. ואין הציבור רשאין לענות אמן עד שתכלה הברכה מפי הכהנים ואין הכהנים רשאין להתחי' בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור וה"ר זירא א"ר חסדא אין הכהנים רשאים להחזיר פניהם מן הציבור עד שיתחיל ש"צ שים שלום ואינם רשאין לעקור רגליהם ולילך עד שיגמור ש"צ שים שלום ע"כ הרי מבואר להדייא דבגמ' ליתא להאי שצריך הש"צ להקרות לכהנים כל תיבה ותיבה ואיך פרש"י כדאמרינן במס' סוטה דל"ט: וסבור הייתי למימר דהא דכתב רש"י שצריך להקרות לכהנים כל תיבה ותיבה היינו מהא דאמרינן אין הכהנים רשאין להתחי' בברכה עד שיכלה דבור דהיינו דבור של ברכת כהנים מפי הקורא שמקרא להם כל תיבה ותיבה אך אמנם זה לא ניתן ליאמר בדעת רש"י דלפי זה אין הכהנים מתחילים תיבת יברכך בלתי הקראת ש"ץ דהא ה"ק אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה וזה אינו דהא רש"י כתב בד"ה לעקור רגליהם וכשכלה דבור מפי קורא מברך אק"ב ואח"כ מתחילין בברכה אלמא הכהנים מתחילין ועוד דרש"י כבר פירש עד שיכלה דבור כהנים הרי דקאי לקרות לכהנים ולא להקרותם תיבה בתיבה: ואפשר לומר דמה שכתב רש"י דהתחלה צריכין הכהנים להתחיל הוא מהא דאמרינן ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור דברכה אחרת היינו יברכך והכונה דאינם רשאין להתחי' יברכך עד שיכלה אמן מפי הציבור של ברכת אק"ב הרי להדייא דהתחלה הוא מהכהנים דאין ש"צ מקרא להם תי' יברכך שלא כהנים מתחילין וכמנהגינו והשתא דאתאן להכי אפשר לומר דגם מה שצריך להקרות לכהנים כל תיבה ותיבה מהכא נפקא ליה מדקתני אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת ולא קתני ואין הכהנים רשאין לומר תיבות ב"כ נראה דלענין התחלה דוקא הוא דרשאין להתחיל דהיינו תיבת יברכך הא שאר תיבות של ב"כ אינן רשאין לומר אא"כ ש"צ מקרא להם ואף שנראה קצת דחוק מ"מ אפשר לומר כן בעד רש"י ז"ל שכתב שמקרא לכהנים כל תיבה ותיבה כדאמרנין במסכת סוטה זה נראה לע"ד ואם שגיתי אתי תלין:

והתוס' שם בד"ה לא יענה אמן כתבו וז"ל תימה ת"ל דמפסיק תפי' אם עונה אמן וי"ל מאחר שלא אמר האי טעמא ש"מ דעניית אמן ל"ח ליה הפסקה מאחר שצורך תפי' היא אבל לקרות כהנים לדוכן או' ר"ת שאין ש"צ יכול לקוראם דחשיב הפסקה לתפי' אם קוראם אלא א' מבני הקהל קוראם והא דאמרינן בסוטה פא"נ דל"ח ע"ב לשנים קורא כהנים וכו' לאו אש"צ קאי אלא החזן כדתנייא בספרי אמור להם אמרו וחזן לאו היינו ש"צ דחזן היינו המתעסק בצ"צ וכמ"ן בסו' דל"ט ב' דלאו אש"ץ קאי דמעי' קאמר אין הכהנים רשאין להתחי' בברכה עד שיכלה הדבור. מפי הקורא פי' הקורא כהנים ואח"כ או' אין ש"ץ רשאי וגו' משמע דשנים הם ויש שהיו רוצים לו' דכ"כ אין ש"ץ רשאי להקרות יברכך לכהנים דכ"כ הוי הפסקה אמנם ר' יהודה פי' דבההיא יש במדרש טעמי יתרות וחסרות אמור להם מלמד שש"צ אומר להם ע"כ דיבור ודיבור וגו' ע"כ. גם הרא"ש בפסקיו די"א ע"א כתב כן נמצא דלדעת התוס' והרא"ש זל מה שש"ץ מקרא לכהנים כל תיבה ותיבה אינו מהגמ' כי אם מהמדרש דבהדייא אמרו אמור להם מלמד שש"ץ או' להם ע"כ דיבור ודיבור. שו"ר לרש"י אשר בסביבות הרי"ף ז"ל שכתב שצריך לומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה כמ"ש רש"י בגמ' וכ"ע כדאמרינן במדרש אמור להם מלמד שש"צ או' להם ע"כ דיבור ודיבור הרי דגם רש"י הביא הא דהקראה ג"כ מהמד' הזה וכמ"ש התוס' והרא"ש ומתוך פרש"י אשר בסביבות הרי"ף ז"ל נתיישב אצלי מאי דהוה ק"ל עוד על רש"י ז"ל שכתב לא יענה אמן הש"צ בסוף כל ברכה וברכה דק' מאי אתא לאשמועינן במ"ש דש"ץ דהא פשיטא דבש"צ קא משתעי דהכי תנן העובר לפני התיבה ואולם ברש"י אשר בסביבות הרי"ף ליתא תיבת הש"צ אלא לא יענה אמן בסוף כל ברכה וברכה ונר' דט"ס נפל בגמרות:

הנה מבואר יוצא דלרש"י ז"ל הא דמקרא לכהנים כל תיבה ותיבה משמע ליה דהוא מהגמ' וגם מהמדרש ולתוס' והרא"ש הוא מהמדרש וקל"ט על רש"י ז"ל דהכא בפא"ע כתב שצריך הש"ץ להקרות לכהנים כל תיבה ותיבה א"כ למה התם בפ' א"נ כשכתב ס' ב"כ הוה ליה לאתויי ג"כ שמקרא לכהנים כל תיבה ותיבה ולו' דסמך התם להכא הוא דחוק הרבה דכיון שכתב ס' נ"כ כך הוא וגו' הוה ליה למימר ג"כ שמקרא לכהנים וזו ג"כ קשה להתוס' דשם בפרק א"נ ד"ה כי מהדר אפיה וגו' כתבו ס' נ"כ מרש"י ז"ל ולא כתבו שצריך להקרותם מלה במלה ואף דהם ז"ל לא כתבו דהקראה הוי מהגמ' מ"מ כבר כתבו משם ר' יאודה שצריך להקרותם כל מלה ומלה מהמדרש והי"ל לכתוב כן בפא"ע וצ"ע:

וגם בתוס' דהכא בפא"ע שכתב משם ר"ת דחזן לאו היינו ש"ץ והביאו ראיה מדאמרינן פ' א"נ דמעיקרא קאמר אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה דיבור מפי הקורא פי' הקורא כהנים ואח"כ או' אין ש"צ רשאי וגו' אית לן תרי תמיהי חדא דאמאי נקטו הא דאין הכהנים רשאין וגו' ולא נקטו מימרא קמייתא אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הציבור שנית במ"ש ואח"כ או' אין ש"נ רשאי דבגמ' בתר הכי ליתא להאי אין ש"צ רשאי. ואם כונתם למ"ד התם אין ש"צ רשאי להפשיט את התיבה דקורא לחוד וש"צ לחוד אמאי הוצרכו להביא ראיה מהא דאין ש"ץ רשאי להפשיט את התיבה דהא יותר סמוך ונראה אמרי' אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיתחיל ש"צ שים שלום ואינם רשאין לעקור רגליהם ולילך עד שיגמור ש"ץ שים שלום וכל הני מימרות הן דר"ז ור"ח האמורות בברכת כהנים ולו הא דאין ש"צ רשאי להפשיט את התיבה היא מימרת ר"ת אריב"ל וצ"ע:

וגם להרא"ש בפא"ע שכתב וז"ל ובערוך פי' חזן ש"צ וטעות הוא דחזן הוא המתעסק בצ"צ כי בית הכנסת וש"ץ הוא המוציא את הציבור י"ח בתפי' ועוד אמרי' בסוטה דל"ט אין הכהנים רשאין להתחי' בברכה עד שיכלה הדיבור מפי הקורא ובספרי קאמר אין ש"צ רשאי להתחיל שים שלום עד שיכלה אמן מפי כל הקהל אלמא ש"צ לאו היינו החזן הקורא ע"כ וק' אמאי נקט הא דאין הכהנים רשאין ולא נקט מימרא קמייתא אין הקורא רשאי לקרות כהנים. ועוד ק' אמאי הוצרך להביא ראיה דחזן לאו היינו ש"ץ מדאמ' בספרי אין ש"ץ רשאי להתחיל שים שלום מה שאינו בגמ' ולא הביא ראיה דש"צ לאו הייני החזן הקורא מדקאמרינן התם בתר הכי אר"ז אר"ח אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיתחיל ש"צ שים שלום אלמא ש"צ לאו היינו החזן הקורא. שו"ר להרא"ש בפסקיו בפ' הקורא את המגילה עומד דף ל"ו ע"ד דבתחי' לשונו נקט מימרא קמייתא דאין הקורא רשאי וגו' שכתב וז"ל ר"ת היה או' דש"צ אין לו לפסוק תפי' ולקרות כהנים והא דקאמר אין הקורא רשאי לקרות כהנים לאו בש"צ איירי אלא חזן הכנסת הוא הקורא ודקדק מדאמרי' אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדיבור מפי הקורא ובתר הכי קאמר אין ש"צ רשאי להתחיל בברכה אלמא קורא לאו ש"צ הוא ע"כ. והגם דנקט קמייתא ק"ט במאי דכ' ובתר הכי קאמר אין ש"צ רשאי להתחיל בברכה והא ליתא ואם נאמר דהרא"ש הוא גריס בגמ' הא כמ"ש בספרי אמאי בפא"ע מייתי לה בספרי ובהגמ"יי הביא הך דר"ת בסגנון אחר וז"ל ר"ת היה קורא תגר על המנהג הזה שש"צ קורא כהנים וכתב אי איישר חילי אבטליה וטעמא דנ"ל הפסקה בתפי' וש"צ אסור להפסיק בתפלה אם לא מפני סכנת נפשות והא דאמר אביי נקטי' לשנים קורא כהנים פי' חזן הכנסת שהוא שמש ואינו ש"צ ותדע שמתחי' או' עד שיכלה הדבור מן הקורא ולכסוף או' עד שיתחיל ש"צ בשים שלום הרי דקורא וש"צ שנים הם ע"כ והגם דנקט מ"ד בגמ' בתר הכי אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיתחיל ש"צ בשים שלום מ"מ קשה אמאי הביא בתחי' לשונו הא דאמרינן אין הכהנים. רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה דיבור מפי הקורא ולא נקט קמייתא אין הקורא רשאי לקרות כהנים. וגם הסמ"ג בעשין ך' הביאו בסגנון זה אלא דהביאו משם ר"י ע"ש ולכאורה צל"ע:

מבואר יוצא ממאי דכתיבנא דדעת רש"י ז"ל הוא דאין הש"ץ מקרא להם לכהנים תיבת יברכך אלא כהנים מתחילים יברכך ואחר כך מקרא להם הש"ץ תיבה בתיבה ואפשר לומר דגם התוס' ס"ל כן ומ"ש ויש שהיו רוצים לומר דכ"כ אין ש"ץ רשאי להקרות יברכך לכהנים דמשמע דגם יברכך מקרא להם נראה לו' דלב"כ כולה קרי ליה יברכך והיינו על שאר תיבות ב"כ ולעולם תיבת יברכך אינו מקרא להם כדי להשוות דעתם עם דעת רש"י ז"ל שוב ראיתי דמוכרחים אנחנו לומר כן בדעת התוס' דאי לא אמרן הכי לא דכונתם דגם תיבת יברכך מקרא להם א"ב הא דאמרינן אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת איך משכחת לה מאחר שאין הכהנים או' התיבות עד שש"ץ מקרא להם תחי' ואם כן מאי האי דקאמר עד שיכלה אמן מפי הציבור דהא אף לאחר שיכלה אמן מפי הציבור אינם מתחילים אלא המקרא הוא המתחי' ובשלמא לדעת רש"י שאין ש"צ מקרא להם תיבת יברכך ניחא וה"ק אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת דהיינו יברכך עד שיכלה אמן מפי הציבור של ברכת אק"ב. ואם נאמר דהתוס' מפרשים אין הכהנים דשאין אין המקרא את הכהנים רשאי להתחיל בברכה אחרת זהו יותר דחוק דלפי"ז מוכח דמפשטא דגמ' הש"ץ מקרא לכהנים כל חי' ותי' ואלו הם כתבו משם ר"י שמה שמקרא לכהנים הוא ממה שאמרו במדרש אמור להם מלמד שש"צ אומר להם ע"כ דיבור ודיבור ולפ"ז אמאי הוצרכו הא דהקראה להוכיח שהוא מהמדרש ולא מייתו מהגמ' ואם נאמר דברכה אחרת היינו מה שאו' הכהנים אחר ב"כ רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו הוא דחוק הרבה דזו אינה ברכ' כי אם בקשה ותפי' אלא ודאי דמו"ל כמ"ש אין שליח ציבור רשאי להקרות יברכך לכהנים הוא על שאר תיבות של ב"כ ולעולם תיבת יברכך אינו מקרא להם הש"ץ וגם בדברי הרא"ש בפסקיו בפ' הקורא את המגיל' עומד מו"ל כן שכתב וז"ל אבל מה שש"צ או' התיבות של ב"כ ל"ח הפסק והכי איתא במדרש טעמי חסרות ויתרות אמור להם מלמד שש"צ או' להם על כל דיבור ודיבור ובתר הכי מייתי סוגיית הגמ' דפא"נ כמ"ש אבל מה שש"צ או' התיבות של ב"כ היינו שאר תי' של ב"כ ולא תיבת יברכך דא"כ דאף תיבת יברכך מקרא להם א"כ הא דאמרינן ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור הא אף לאחר שיכל' אמן מפי הציבור אין הכהנים מתחילין אלא המקרא הוא המתחי' ועוד דלפ"ז משמע דמהגמ' מוכח שצריך להקרות הש"צ כל תי' ותי' ואמאי מייתי לה מהמדרש ולומר דברכה אחרת היינו עשינו מה שגזרת וגו' ג"ז דוחק אלא ודאי דתיבת יברכך אינו מקרא להם:

והרמב"ם ז"ל בפי"ד מה"ת דין ג' כתב וז"ל כיצד הוא ב"כ בגבולים וגו' ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם ומתחילין יברכך וש"ץ מקרא אותם מלה במלה והן עונין שנא' אמוד להם עד שיאמר ע"ב וכ"כ בדין ח' וז"ל אם היה הכהן המברך א' מתחיל לברך מעצמו וש"ץ מקרא אותו מלה במלה כמו שאמרנו יהיו שנים או יותר אינן מתחילין לברך עד שיקרא להם ש"ץ ואומר להם כהנים והם עונין ואומרים יברכך והוא מקרא אותם מלה במלה על הסדר שאמרנו ע"כ וכתב מרן בכ"מ שמ"ש דהכהנים מתחילין יברכך למד כן ממ"ש אין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור ומתחילין בברכה היינו יברכך ע"ש והיינו כמו שכתבתי אני עני בדעת רש"י והתוס' והרא"ש. אך אמנם מה שכתב הרמב"ם וש"ץ מקרא אותם מלה במלה לא גילה לנו מרן בכ"מ מהיכן נפקא ליה וממ"ש שנא' אמור להם עד שיאמר נראה שהוא מהמדרש וכמ"ש התוס' והרא"ש והסמ"ג בעשין ך':

וריב"ה ז"ל בטור א"ח סי' קכ"ח כתב דש"ץ מקרא להם לכהנים תיבת יברכך והם עונים אחריו מלה במלה וכתב מרן בב"י וז"ל וכן נראה ממה שכתב הר"ן בפרק הקורא את המגילה עומד אהא דאין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדיבור מפי הקורא שי"מ שמקרין בו הכהנים כדי שלא יטעו ואין הכהנים רשאין להתחיל אפילו בתיבה אחת דליכא למיחש בטעות וכ"ש באידך עד שיכלה. דיבור מפי הקורא אבל מדברי הרמב"ם ז"ל משמע שתיבת יברכך אין הש"ץ מקרא אותה שכתב בפי"ד מחזירין פניהם וגו' ומתחילין יברכך וש"ץ מקרא להם מלה מלה והם עונין שנאמר אמור להם וכו' ואעפ"י שאפשר לפרש דהכי קאמר מתחילין יברכך וכיצד הם מתחילין שש"ץ מקרא להם מלה מלה ומלת יברכך בכלל ההקראה ועל דרך זה י"ל מ"ש אחר כך היו שנים או יותר אינם מתחילים לברך עד שיקרא להם ש"ץ ואומר להם כהנים והם עונים ואומרים יברכך והוא מקרא אותם על הסדר שאמרנו והיה נכון לפ"כ כדי להסכים דעתו עם דעת הפוסק וגם כי הוא עצמו כתב כן בפיה"מ בנוסחא דידן מ"מ בכל מלכות א"י ובמצרים נוהגים שהכהנים מתחילין מעצמם לומר יברכך בלא שום הקראה מתיבה שניה ואילך מקרא אומר החזן מלה במלה ואומר שהם נוהגים כדעת הרמב"ם נראה שהם מפרשים כפשוטו ואומר שכך הם דבריו בפיה"מ בנוסחת הערב שהיא אמיתית וטעם הדבר מבואר דכיון דאין מקרין הכהנים אלא כדי שלא יטעו בתיבה אחת דאיכא למיחש לטעות למה יקרו אותה עכ"ל:

וראיתי להרב מעשה רוקח בחי' על הרמב"ם שהביא הא דמרן ז"ל וכ"ע וז"ל ולעד"ן ראיה גדולה דתיבת יברכך הכהנים מעצמם אומרים אותה בלא הקראה מדברי ר' בד"ח וז"ל ואומר להם כהנים והם עונים ואומרים יברכך והוא מקרא אותם מלה במלה על הסדר שאמרנו הרי שאחר שאומר להם כהנים והם עונים ואומרים יברכך אז הוא מקרא אותם מלה במלה וכן הוא מנהגינו ופשוט עכ"ל. ודבריו תמוהים דמה ראיה היא זו דהא מצינן לפרושי דה"ק ואומר להם כהנים והם עונים ואומרים יברכך וכיצד הם עונים שהוא מקרא אותם מלה במלה וכמ"ש מרן עצמו וע"ד זה יש לפרש מ"ש אח"כ היו שנים או יותר וגו' והיינו הא דכתב הרמב"ם בד"ח ואיך כתב שהיא ראיה גדולה כאלו מרן ז"ל לא הביא אותה דהא קא מייתי לה ועכ"ז כתב דיש לפרש אותה ע"ד זה:

האמנם אנכי תמיהא למרן ז"ל אמאי לא הביא ראיה דדברי הרמב"ם ז"ל הם כפשטן ממ"ש באותו פרק דין ה' וז"ל ואין ש"ץ רשאי לענות אמן אחד הכהנים כשאר העם שמא תטרף דעתו ולא ידע איזו ברכה מקרא אותם אם פ"ב או פ"ג ע"כ וכתב מדן בכ"מ כלומר דבפסוק א' ליכא לספוקי שהרי אינו מקרא יברכך אלא הכהנים אומרים אותו מעצמם ע"כ וכונתו מבוארת דאם היה ש"ץ מקרא להם תיבת יברכך היה הספק גם בפ"א אך כיון שאין מקרא להם יברכך משו"ה ליכא לספוקי כי אם בפ"ב או בפ"ג ומדכתב הרמב"ם אם פ"ב או פ"ג מו"ל דמ"ש בדין ג' ובד"ח הדברים כפשטן דהכהנים אומרים יברכך בלא הקראה ומתיבה שניה ואילך ש"ץ מקרא להן דאל"כ שגם תיבת יברכך מקרא להן לא הי"ל להרמב"ם לכתוב אם פ"ב או ג' והול"ל ולא ידע איזו ברכה מקרא אותם אם פ"א או פ"ב או ג' ואולי כיון שכבר העידו דבנסחת פיה"מ הערב שהיא אמיתית כתוב שאין הש"ץ מקרא להם תיבת יברכך לא הוצרך לכך ותמהני לריב"ה שכתב בסי' קכ"ח אין הש"ץ רשאי לענות אמן אחר ברכה של כהנים שמא התבלבל דעתו ולא ידע איזו ברכה יש לו להקרות פ"ב או ג' ע"כ דכיון דהוא כתב דש"ץ מקרח להם גם תיבת יברכך א"כ איכא לספוקי גם בפ"א ולמה כתב פ"ב או ג' כאלו בפ"א ליכא לספוקי וי"ל: עוד ראיתי למרן ז"ל בב"י שהקשה לריב"ה ז"ל במ"ש ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור ע"כ שכ' ז"ל והא דאמרי' דאין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת וגו' קשה בעיני שמאחר שאין הכהנים אומרים התיבה עד שש"ץ מקרא אותם תחילה א"כ מאי עד שיכלה אמן מפי הציבור דקאמר הא אף לאחר שיכלה אמן מפי הצבור אינם מתחילים אלא המקרא הוא מתחי' ולדעת הרמב"ם שאין ש"ץ מקרא להם תיבת יברכך א"ש וה"ק אחר שברכו הכהנים אק"ב של אהרן אינם רשאין להתחיל בברכה אחרת דהיינו יברכך עד שיכלה אמן שעונים אחר ברכת אק"ב של אהרן מפי רוב הצבור אבל לדעת ר' שסובר שגם יברכך אין אומרין אותו הכהנים עד שש"ץ מקרא אותם צריך לפרש דברכה אחרת דקאמר היינו מה שאומרים רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו אבל הל' דברכה אחרת דחוק קצת וקאמר שאין הכהנים רשאין להתחיל אותה עד שיכלה אמן מפי הציבור ותמהני על הר"ן זל שפירש ואין הכהנים מתחילים בברכה אחרת כגון יאר ישא עד שיכלה אמן מפי הציבור ועל אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה הדיבור מפי הקורא כתב שיש מפרשים שמקרין היו הכהנים רשאין להתחיל אפי' בתיבה אחת דליכא למיחש בטעות וכ"ש באידך עד שיכלה דיבור מפי הקורא ולפי אותן מפרשים א"א לומר דאין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת וגו' היינו ברכת יאר ישא דהא אף לאחר שיכלה אמן מפי הציבור אין הכהנים מתחילין שא המקרא ויש לדחוק ולומד דאין הכהנים רשאין ל"ד והוי כאלו אמר אין המקרא את הכהנים רשאי להתחיל בברכה אחרת דהיינו יאר ישא עד שיכלה אמן מפי הצבור ועי"ל וכן תירץ מהר"א מפרא' וכדבריו מצאתי ברש"י ותוס' פא"ן שמ"ש אין הכהנים מתחילין בברכה אחרת כגון יאר ישא היינו לפי מאי דמשמע מפשטא דגמרא שלא היו מקרין את הכהנים מדלא הזכירו כן בשום מקום והא דאמרו בספרי שהחזן אומר אמרו א"ל דהיינו לקרות. להם כהנים אבל לא להקרותם מלה במלה וכ"מ שהוא דעתו ז"ל שהרי בלי"מ כתב שמקרין היו הכהנים נראה דפשטא דמלתא משמע ליה שלא היו מקרים אותם ואעפי"כ פירש כגון יאר ישא ולדברי אותם מפרשים הא דאין הכהנים מתחילין בברכה אחרת יפרשו אותה כמו שפירש לדעת הרמב"ם או כמו שפירש לדעת ר' עכ"ל:

ולפי קע"ד לא זכיתי להבין דברי מרן הקדוש ז"ל דמפשטא דגמר' משמע שלא היו מקרין לכהנים ושכן משמע ברש"י ותוס' פא"ן דהגם דברש"י פא"ן בד"ה לעקור רגליהם בס' נ"כ לא כתב שמקרין לכהנים מ"מ בפא"ע כתב שהש"ץ מקרא להם כל תיבה ותיבה כדאמרינן בסוטה הרי דמהגמ' מ"ל לרש"י דמקרין לכהנים ולא זכר שר לרש"י בפא"ע גם מ"ש דכ"מ מהתוס' פא"ן הא בתוס' פא"ע והרא"ש שם ובפ' קורא את המגילה עומד כתבו הא דהקראה מבי מדרשא אמור להם מלמד שש"ץ אומר להם על כל דיבור ודיבור ורש"י בסביבות הרי"ף מייתי לה גם מ"ש והא דאמרו בספרי דהחזן או' אמרו א"ל דהיינו לקרות להם כהנים אבל לא להקרותם מלה במלה לאו מההיא דהספרי מייתו שצריך להקרותם אלא מלשון המדרש דהביא דהספרי גם הם מייתו לה שהוא לקרות להם כהנים כמ"ש בתוס' בפא"ע והרא"ש שם ובפ' קורא את המגילה עומד. ועוד קל"ט במה שסיים ולדברי אותם מפרשים הא דאין הכהנים מתחילין בברכה אחרת יפרשו אותה כמו שפירשו לדעת הרמב"ם או כמו שפי' לדעת ר' דאיך אפשר לומר דהם יפרשו אותה כמו שפי' לדעת הרמב"ם דהא הי"מ הם פי' בהא דאין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שיכלה הדיבור מפי הקורא שמקרין היו את הכהנים כדי שלא יטעו ואין הכהנים רשאין להתחיל אפי' בתיבה א' דליכא למיחש בטעות וכ"ש באידך הרי דגם תיבת יברכך בעי הקראה לדידהו ואלו מה שפי' מרן ז"ל בדעת הרמב"ם בהא דאין הכהני' מתחילים בברכה אחרת היינו יברכך והני בי תרי סתרא"י נינהו. ובשלמא כמו שפי' לדעת ריב"ה ז"ל דהא דאין הכהנים מתחילין בברכה אחת היינו רה"ע עשינו וגו' ניחא ברם מה שפי' בדעת הרמב"ם ז"ל אי אפשר לומר כן דהוו תרתי דסתרן אהדדי וצ"ע:

הנה אם כנים אנחנו בדעת רש"י דמ"ש לפי שש"ץ צריך להתחי' ברכה ב' היינו יאר וגו' היינו לאפוקי ראשונה שהיא יברכך דאין שליח צבור מתחיל להם אלא כהנים מתחילים ואומרים יברכך ומתיבה שניה ואילך הש"ץ מקרא להם וא"כ מצי הש"ץ לענות אמן של ברכת אק"ב דהא כל עי' טעמא שאינו עונה אמן היינו מפני הטירוף שלא יתבלבל דעתו ובענותו אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל בברכה שלאחריו כמ"ש רש"י עצמו וכיון שבברכת יברכך אין הש"ץ מתחיל להם מצי לענות אמן וראיתי להרב ט"ז סי' קכ"ח במה שפסק מרן ז"ל סי"ט אין ש"ץ רשאי לענות אמן אחר ברכה של כהנים ע"כ שכ' הוא ז"ל בסקי"ד דלענין אמן אחר ברכת אק"ב יוכל הש"ץ לענות אמן כיון דלא הוי הפסק כמ"ש התוס' וכאן אין חשש טירוף דהא ודאי לא יתבלבל כיון שלא התחי' עדין דעיקר החששא בין הברכות עצמן באיזה מקום הוא עומד והיינו אתר ההתחלה כמ"ש רש"י ורמב"ם ולא ידע איזו ברכה מקרא אותם אפ"ב או ג' משא"כ בהתחלה וכ"ש לדעת ש"ע שהש"ץ אצ"ל יברכך אלא הכהנים עצמן יתחי' פשיטא שיוכל לענות אמן אז כנ"ל ברור והן לו' הובא בס' ש"ץ דקמ"ה ע"ב וג' ע"ש ומאי דפשיטא ליה להרב ט"ז דכ"ש לדעת הש"ע שהש"ץ אצ"ל יברכך אלא הכהנים עצמן יתחי' דפשיטא שיוכל לענות אמן מספיקא ליה למר"ן ז"ל בכ"מ בפי"ד מה"ת דין ה' במ"ש הרמב"ם ואין ש"ץ רשאי לענות אחר הכהנים כשאר העם שמא תטרף דעתו ולא ידע איזו ברכה מקרא אותם אפ"ב או ג' שאחר שכ' דבפ"א ליכא לספוקי שהרי אינו מקרא יברכך אלא הכהנים או' אותו מעצמם כ"ע ויש לספק אם לפי' זה רשאי לענות אמן אחר ברכת אק"ב של אהרן או נימא דל"פ רבנן ע"כ ומשמע מדבריו דלא נסתפק אלא בדעת הרמב"ם שהש"ץ אינו מקרא להם תי' יברכך הא להסוברים שהש"ץ מקרא להם תי' יברכך פשיטא ליה דלא יוכל לענות אמן אחר ברכת אק"ב ואלו הרב ט"ז אף לדעת האומר דהש"ץ מקרא להם תי' יברכך סובר הוא דיוכל לענות אמן ומכ"ש לדעת הש"ע שהש"ץ אינו או' יברכך וכנראה דאישתמיט מיניה מהרב ט"ז דברי מרן שבכ"מ מדלא זכר ש'ר למרן בכ"מ:

וראיתי להרב מעשה רוקח בחיבורו על הרמב"ם שהביא דברי מרן בכ"מ דנסתפק בדעת הרמב"ם אם מצי לענות אמן הש"ץ אחר ברכת אק"ב שכ' הוא ז"ל וממ"ש בפי' להמשנה שם משמע דש"ך דכל הקפידא אינה לא בפסוקים ע"כ הן אמת דק' למרן ז"ל אמאי לא פשיט לן מר דיוכל לענות אמן אחר ברכת אק"ב ממה שכ' בפיה"מ דכל הקפידא אינה אלא בפסוקים. וכן ראיתי להרב אורחות חיים דק"ט ע"ב שכ' וזל ומגביה קולו ואו' יברכך וגם הם אחריו או' יברכך בקול ערב ובניגון גדול וכן כל מלה ומלה עד תום כל הפסוקים וגו' ואין החזן עונה אמן אחר הפסוקים כדי שלא יטעה ע"כ הרי דכל הקפידא אינה אלא בפסוקים וגם מדבריו מוכח דגם דהש"ץ מקרא להם יברכך עכ"ז רשאי לענות אמן אחר ברכת אק"ב מדכתב ואין החזן עונה אמן אחר הפסוקים כדי שלא יטעה ומשמע דוקא בתוך הפסוקים והיינו כהרב ט"ז דאין החששא אלא אחר ההתחלה:

ודרך אגב אומר אני מה שראיתי להרב באה"ט סי' קכ"ח בד"ו שפסק מרן ז"ל דאין ש"ץ רשאי לענות אמן אחר ברכה של כהנים כתב שם ז"ל בסק"ל אפי' מובטח לו שלא תתבלבל אין לענות אמן ב"ח טז וגם התוס' יו"ט כ"כ וחזר ממ"ש בספרו לחם חמודות ע' פ'ה ע"ד ודברי תוס' יו"ט אלו אישתמיטיתיה מבעל המחבר פרי חדש ומ"א ופר"ח ס"ל דאם מובטח לו לשא תתבלבל שרי לענות אמן ע"ש עכ"ל. ומ"ש דאשתמיט מהרב פר"ח דברי הרב תוי"ט מה ענין שמיטה אצל הר סיני ואין ספק דאישתמיט מהרב באה"ט דברי הרב פר"ח בקונ' מים חיים ד"א ע"ב וגם דברי הרב מוהר"י חאגי"ז זל בפיה"מ עץ החיים דחלקו בזה להרב תוי"ט כמבואר שם וע' להרב בית הוד ז"ל בפיה"מ שגם הוא השיג לה' תוי"ט. וגם ראיתי להר' עוגת אליהו דנ"ב ע"א שגם הוא השיג להרב תוי"ט ומן התימה על הרב עוגת אליהו ז"ל איך אישתמיט מניה כ"ז מדלא זכר ש'ר לדבריהם. וגם אנכי תמיהא להרב הלכה ברורה חיבור על ש"ע א"ח בסק"ד שכ' וכתב ב"ח דמ"מ אמן שהוא אחר שיברכו הכהנים אשר קדשנו וכו' יוכל לענות דבזה אין בלבול ע"ש והא ליתא בהרב ב"ח וכנר' שהוא ט"ס וצ"ל וכ' ט"ז ומעתה כיון דלהרב ט"ז מפשט פשיטא ליה בכמ"ש לדעת הש"ע שאין ש"ץ מקרא יברכך דיוכל לענות אמן וגם מדברי רש"י נראה דיוכל לענות כיון שאין צריך הש"ץ להתחי' ברכה שניה ואפשר לומר דגם לדעת הרמב"ם כל החששא היא שלא ידע להתחי' א"כ ההד"ן בת"ש כיון דאין הש"ץ אומר היום הרת עולם כי אם המפטירים:

העולה מן המקוב"ץ דהגם דלדעת מרן ז"ל בש"ע והרב מג"א והרב פ"ח והרב כס"א דס"ל דאף בדאיכא תו' אחר עכ"ז מצי הש"ץ לתקוע מ"מ כיון דמרן החבי"ב ז"ל חשש לס' מוהרש"ל דאיכא אחר לא סמכי' עליה כמ"ש מוהר"מ גבי ברכת כהנים והב"ח מינה דגם אנא בדידן צריכין אנו לחוש. האמנם בדליכא אחר אף אם אינו מוחזק לחזור לתפי' מ"מ מצי לתקוע וכמ"ש הרב טורי זהב והר' חיד"א ז"ל וכ"ש דבזמנינו זה שאנו מתפללים מתוך הספר אין לחוש וכמ"ש הרב ל"ח והרמג"א מובטח הוא שחוזר לתפי' ועוד דלמנהגינו שהש"ץ אינו אומר היום הרת עולם כי אם המפטירים. אין לחוש כ"ז כתבתי לא להלכה ולא למעשה עד בוא יבוא דבר המלך מני"ר נר"ו וכאשר יגזור כן נעשה. ובכן הנה אנכי באתי בנשיאות כפים אל ל בשמים יחי אדני המלך חיים ער העולם ובריא אולם. וזרעו לברכה פרי צדיק עץ חיים. סביב לשלחנו לאור באור החיים כ"ד עבדו. המתפלל בעדו. והוא נאמן אהבתו עבד נרצע לעבודתו:

תוכן העניינים

לב חיים פלג'י חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה