אור ברסלב
לב חיים פלג'י חלק ב ח"ב או"ח סימן רא

לב חיים פלג'י חלק ב· רבי חיים ב"ר יעקב פלאג'י [החבי"ף]

ח"ב או"ח סימן רא

ח"ב או"ח סימן ר

מבני הגדול אברהם רחימא נר"ו:

איותה נפשי לברר וללבן במבשל בשבת אם האוכל ממנו עובר על לא תאכל כל תועבה או לא ואגב זה נובין ונידון במי שמדד או שקל לחבירו והוליד את חסרו'ן ויצא חס"ר הד"ר בפני עצמו אי אסור זה לאוכלו משום ל"ת כ"ת מאחר דגלי רחמנא ואמר כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה א"כ יהיה בכלל אזהרת ל"ת כל תועבה או דלמא כיון דנתן להשבון איתיה בתקנתא ולא יעבור עליו משום ל"ת כ"ת:

וכדי לבא לפרק זה בורר אשיגה נא עמך עיקרא דהאי מלתא והוא בחולין דקי"ד ע"ב דאיתא התם אמר רב אשי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר ל"ת כ"ת כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל בהנאה מנין כדר' אבהו כו' ופריך מעשה שבת ליתסרו ותריץ אמר קרא כי קדש היא לכם והדר פריך חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו ותריץ ק"ו דשבת דשרי תו פריך מכלאי זרעים ותריץ מדגלי רחמנא גבי כלאי הכרם ודחי כ"ז באכילה אסירי בהנאה שרו ותירצו אתקוש לכלאי בהמה מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ואחרי כן הקשו מאותו ואת בנו ותירצו היא גופא מדאסר רחמנא לגבוה ובסו' פריך משלוח הקן ותירצו לא אמרה תורה שלח לתקלה עכ"ל הסוגייא והנני בא לבאר אחת לאחת מכל הני שנאמרו בש"ס וגם מדברים שלא הוזכרו בסוגייא וזה החלי בעזר צורי וגואלי:

א שבת בראשית נחזי אנן אם הוא כמו בשר בחלב ממש דהוא תועבה גופא וע"ז אצטריך קרא לומר כי קודש היא או טעמא דקרא הוא משום דלא קאכיל תועבה גופא ומפשט דברי רש"י דכתב בז"ה הני לכ"ש נר' דמעשה שבת לאו תועבה גופא והתוס' שם בסו' ד"ה חורש הקשו דלמה לא יחשב בישול של שבת תועבה גופא כמו בישול של בשר בחלב ובחרו דרך אחרת לו' מניכר האיסור לשאינו ניכר והרא"ם פ' ראה כתב ע"ד התוס' הללו וז"ל ונ"ל דל"ק ול"מ דרש"י ז"ל נמי מודה דבישול שבת תועבה גופא היא כמו הבישול של בשר בחלב אלא דרחמנא שריא לגבי שבת ממיעוטא דהיא וגבי בישול בב"ח שאסרו משום ל"ת כ"ת אבל גבי חרישת דשור וחמור וחסימה בפי פרה שהיוצאים מהחרישה והחסימה אינם תועבה גופא אלא באים מכחה וילפינן משבת מק"ו דאין הבא מכחה קדש עכ"ל. ודבריו שמעתי ולא אתבונן דהרי אעיקרא דברי רש"י לא באו אלא כדי ליישב אמאי גבי בשר בחלב לא דחי מכח ק"ו דשבת כיון דל"ת כ"ת הוא סתם ואינו מפורש בהדייא דהוא על בב"ח ואימא דלישתרי מק"ו דשבת וע"ז הוא נמי מה שבאו התוס' א"כ מאי קאמר הרא"ם דמעשה שבת מקרי תועבה גופא דאי הוי תועבה גופא תיקשי לימא ק"ו משבת דשרי אפי' שהוא תועבה גופא ועוד כד פריך כ"ז ליתסרו ופירש רש"י הם עצמם תועבה וליתסרו אמאי לא משני ומה שבת דחמירא אי שבת מקרי תועבה גופא לא ודאי דהדבר ברור דרש"י סובר דמעשה שבת לאו תועבה גופא היא ומה שפי' רש"י בתר הכי דה"ה דמצי למימר בכל הני ומה שבת דחמירא כו' כיע"ש לא קאי אכלאי זרעים כמו שביאר יפה הרב שדה יצחק שם דאו"ב ושילוח הקן לאו תועבה גופא ועלייהו קאי מ"ש רש"י בכל הני וכן ראיתי להרב תורת חיים דכתב טעמא דמסתבר איך שבת מקרי דלאו תועבה גופא היא ולא דמי לבב"ח דהיא עצמה תועבה גופא אך בזאת באו"ב לשילוח הקן פי' דאינהו גופייהו תועבה והא לא אתיא כפי' רש"י דהרי רש"י קרי בחיל דה"ה דהוה מצי למי' בכל הני כדאמרן וצ"ל דכונתו הוא לילך בדרך צדיקים שכתבו התוס' כותייהו ולא מטעמייהו אלא לטעמו של רש"י והוא דרך שלישית בפשטא דשמעתתא ועיניך תראנה דבדבריו של הרב תורת חיים רשומו ניכר דחסר שיטה אחת דהי"ל לומר דהתוס' כתבו דבאו"ב ושילוח הקן ניכר האיסור יותר ממה שניכר וכו' והוא פשוט:

ובהיותי בזה ראתה עיני להרב מהרי"ן ז"ל בספרו הבהיר אהלי יאודה דע"ו סע"ג דכתב בנוסח זה גם מ"ש הרא"ם שרש"י מודה דמעשה שבת גופא תועבה הוא ע"ש אמת שכן מוכח מדפריך שם מעשה שבת ליתסרו ולא משני שאני בב"ח דהוא גופא תועבה אך ממ"ש רש"י שם וילפינן משבת דאין הבא מכחה קדש משמע שאין מעשה שבת גופא תועבה וכמ"ש התוס' ז"ל עכ"ל ולי הפעום מלבד דאין ראיה ממאי דלא משני דשאני בב"ח דהוא גופא תועבה כדי לומר דמעשה שבת תועבה גופא מאחר דאיכא למימר בשופי דכונת הש"ס הלא היא דלו יהי דשבת לאו תועבה גופא היא עכ"פ כיון דשבת חמירא דעונשו בסקילה סלקינן דרגא דישו'ה וישוי כבשר בחלב דאיהו תועבה גופא וליתסר עוד הן בה הדבר תמוה דמה הלשון אומרת אך ממ"ש רש"י שם כאלו חדשות הוא מגיד והלא אעיקרא דברי הרא"ם הן הם ע"ד רש"י הללו ולהכי הוא דאתא לפ' דאינו כמו המובן מתוך דבריו לפי פשטן של דברים אלא כונת רש"י הוא לומר דשבת תועבה גופא ולשון דאין הבא מכחה קדש אינו לשלול דלאו איהו גופיה תועבה אלא כי לגבי קדושת שבת עצמה דמעשה של שבת אע"ג דהוא גופא תועבה אינו קדש וק"ל ועיין למהר"ם שיף ז"ל ועוד דהכרח זה שעשה ממאי דלא משני הש"ס קדמו שרים הרב עצמות יוסף והרב לח"ס ובספרו זהב שיבה דהקשו כן בסוגייא עצמה ועיין בס' אהלי יצחק מה שתירץ לקושייא זאת ע"ד הרב ע"י ז"ל ומכל הרשום בכתב אזדא להו כל מה שכתבו בס' זרע יצחק אשר בספר בני יוסף דט"ל סע"א ובס' קרני ראם ד"ס ע"ב דהכל שפה אחת ודברים אחדים והוא דבתחילה הביאו סיעתא לדברי הרא"ם במה שרצה לפ' בדעת רש"י דבישול שבת תועבה גופא היא כבו' מלשון רש"י דכתב ה"ה דמצי למימר בכל הני מה שבת דחמירא דאי בישול שבת אינו תועבה גופא היני מצינן למימר דלא ילפינן מיניה ושוב ע"ז הקשו מדברי רש"י עצמו דכת' אבל בב"ח לא אמרי' האי ק"ו וסתר רש"י דידיה אדידיה והניחו הדבר בצ"ע ושוב נדחקו כדי ליישב דבתחילה הלא אשכח פרוקא הוה סבר דמעשה שבת תועבה גופא היא ע"ש לדבריהם וכבר מלתא אמורה דאין נסתר מחמתו רש"י דידיה אדידיה דבכל הני דכת' לא קאי אכ"ז כ"א אאו"ב וש"ה דסבר רש"י דאינם תועבה גופא וגם דאעיקרא דברי הרא"ם הנה הנם על ל' רש"י הלז דכתב הני לכ"ש אבל בב"ו לא אמרינן האי ק"ו ומה באו לו' להרא"ם מל' רש"י דנצב עליו וכבר ראיתי בס' תו"ר למהרמ"ק מה שהשיב על דברי הרב קרני ראם ועיין להרב לשם זבח בחי' לחולין וע' בס' בית לוי אשכנזי שם גם ראיתי בס' זרע אברהם למוהרא"ך דהביא דמקשים העולם דרש"י סתר דידיה אדידיה ועלה מן הישוב דבכל הני יש בהם ב' צדדין דהמקשן סובר דהוא גופא תועבה ודומים לבב"ח דהוא גופיה תועבה והתרצן סבירא ליה לאידך גיסא דלאו איהו תועבה גופא ומתרץ למטוניה אפי' לפי סברתו ע"ש דבריו כי נעמו וזה קשיא לי על מה שראיתי בס' תו"ר למהרא"ג דכתב דיפה הקשה הרב מהרי"א ז"ל על הרא"ם דכונת התוס' הוא דמה הפרש יש ביניהם מבשול שבת לבב"ח אבל מעולם לא עלה על לבם להקשות דבישול של שבת ליתסר דמקרא מלא היא קדש ואין מעשיה קדש עכ"ד ואחרי המחי"ר דבריו אין מובנים דהרי הרא"ם לא יכחיש בזה וגם הוא סבר וקביל דאלולי דגלי רחמנא היא קדש הוה מעשה שבת לאיסורא משים דהוא גופא תועבה ולא תימא דמאי דשרי רחמנא היא קדש הוא משום דלאו איהו גופא תועבה וחלילה לומר על הרא"ם דהבין בדברי התוס' דליתסר לגמרי והוא ברור ועיין מהר"מ שיף:

אלא דלדברי הרב מוהרמ"ק בס' תו"ר חזות קשה הוגד לי דכתב פעמים רבות בתוך דבריו דמעשה שבת אין איסורו איסור עולם כיע"ש ואנכי לא ידעתי כונתו דהרי מה שאין איסורו איסור עולם הוא משים דגלי קרא היא קדש ואילו הש"ס והתוס' קיימי בסלק"ד הטרם תדע מאי דגלי רחמנא היא קדש גם מה שנדחק לומר דלגבי דידיה האיסור הוא עולמית הרי אי משום הא לא איריא דזה אינו נכלל בלא תכ"ח דהרי לתכ"ת הוא באופן דאסור לכל בעינן כ כדמוכח מדברי רש"י ד"ה מעשה שבת כגון המבשל בשבת ליתסרו באכילה לכל ישראל דהא הזהרתיך לתעבר ולהתרחק ממני וגם ממאי דשקלו וטרו גבי או"ב עיין להלן בס"ד ועיין בתיקונים תיקון י"ד ד"ל ע"א דאיתא התם וז"ל דלא יתון למיכל בב"ח וכו' ועל רזא דא ודאי איהו רזא דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו ולא תיקשי דאין איסורן שוין לענין לתכ"ת דכונת התיקונים הלא היא דהוא בענין כלאים וכמבואר בתיקונים ובזוהר ובשאר מקומות וכמעט שעברתי בדברי הרב זרע אברהם שם ראיתי לו בדס"ח סע"ב דנתקשה בדברי רש"י בחולין דט"ו בד"ה מה קדש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסורים בהנאה דאתמהא דהא בהדיא איתא בההיא דמרובה דלר' יוחנן מותר בהנאה מלכם ומקדש לא אסירי אלא באכילה וצ"ל דט"ס נפל בספרים וכצ"ל מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורים באכילה עכ"ד. ואנכי הרואה דבכל הדפוסים חדשים גם ישנים הלשון מתוקן כמו שהגיה זאת בלבד בדפוס בנבשתי דכתוב כן וכבר בא חכם וקרמו רש"ל בס' חכמת שלמה דהגיה כן ולבי אומר לי דהן אמת דלא במרובה לבד נקט באכילה אלא גם בכתובות נקט הכי אך מקום יש בראש להניח דברים ככתבן דכונת רש"י הוא שהעתיק לשון הברייתא דקאמר בכתובות ובב"ק פ' מרובה ושמרתם את השבת כי קדש וכו' מה קדש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסורים בהנאה כו' יכול אפי' בשוגג וכיון דמגמתו של רש"י הוא להביא סיום הברייתא דהוא במזיד ולא בשוגג קראה סירוגין ולשונו הוא דיצא עתק מלשון הברייתא כנלע"ד אם אפשר:

ותבט עיני להרב מגילת ספר ז"ל ברס"ט ע"א דכתב וז"ל ופריך בגמרא שלא מעתה מעשה שבת ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא ויש להבין השתא לגבוה שרו דכתיב וביום השבת שני כבשים וכן קצירת העומר בשבת וכמה דברים דשרו להדיוט מיבעיא עכ"ל ודבריו נפלאו ממני דמה ענין עבודת מקדש דאין שבות במקדש ומצותו בכך דגלי קרא למעשה שבת דמעלמא והרי מחוץ למקדש אפי' שהוא לצורך גבוה איכא משום שבות ואי כדבריו נימא לעשות מלאכה בשבת ק"ו מגבוה וכיון דזה לא יתכן כיון דאמרה תורה בפי' ל"ת מלאכה א"כ גם למעשה שבת אין ללמוד מגבוה דגלי קרא וק"ל. עוד ראיתי להרב מג"ס שם אח' שכתב וז"ל פרש"י מעשה שבת כמי המבשל בשבת ליתסרו באכילה לכל ישראל דהא הזהרתיך לתעבו ולהתרחק ממנו ואנן תנן במזיד לא יאכל הוא משום קנס אבל אחרים אוכלין עי"ש ויש להבין אמאי הוצרך לחזור אישר' המבשל בשבת דבמחלוקת שנויה ת"ל שאנו אוכלין פירות ותבואה הנזרעים ונקצרים מיד הגוי בשבת וגם תבשיל הנאכל כמות שהוא חי שבישלו גוי בשבת אנו אוכלין אותו ואפי' באותו שבת וגם תבשיל שאינו נאכל כמות שהוא חי מן התורה מותר ואמאי ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא בכל ענין שיהיה וממאי דמשני בגמ' אמר קרא כי קדש היא קדש ואין מעשיה קדש איכא למידק דניחא לאינהו תנאי דדרשינן היא אבל לר"י דאוסר דדריש מה קדש אסור אף מעשה שבת אסיר אכתי איכא למיפק מעשה שבת שאסר הגוי ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא והתוס' תמהו דר"י למה ליה למילף מקדש דמעשה שבת אסורין ת"ל מכל שתיעבתי לך והתר הנאה מלכם ואמאי לא תמהו באופן אחר דלדידיה איך אנו אוכלין מה שעושה מגוי בשבת דהא תיעבתי לך הוא ומאי שנא מבב"ח אכן ביאורן של דברים דזו בעצמו הוקשה לר"י דמאחר שכבר אמר קרא מכל שתיעבתי למה הוצרך לו קדש אלא להכי אמרו דלא תיסק אדעתין דאף מה שעשה הגוי בשבת דליתסר דהא תיעבתי לך הוא להכי אמר קדש הוא ללמדנו דלישראל שהוזהר על השבת אם עשה שום דבר בשבת לגבי דידיה הרי הוא כקדש מה קדש שהקדישו הוא אסור באכילה אף מה שעשאו בשבת הו"ל כמו שהקדישו ואסור משא"כ הגוי שלא הוזהר על השבת דלא שייך לגבי דידיה למימר הרי הוא כקדש ולהכי גם רש"י נשמט בלשונו ופי' דהקושיא הוא מישראל המבשל בשבת ודוק עכ"ד ואנכי הרואה להרא"ם בס' ראה דכת' ע"ד התוס' שהקשו דצורם אזן בכור ע"י גוי ליתסר דרש"י חלוק ע"ז דכת' בין שלא בא בעבירה כגון ע"י קטן או ע"י גוי יע"ש ונמצא כמו שרצה לדמות הרב מג"ס בתחי' דבריו מעשה שבת כמו כן השוה הרא"ם בקושטא דמלתא צורם אזן בכור לב"ו אכן כבר עמד ע"ד הרא"ם החק נתן בבכורות לד' ל"ד ובס' זרע אברהם פי' הספרי דדוקא לגבי בב"ח הוא דאמר רש"י אפי' שלא בא בעבירה בין ע"י קטן בין ע"י גוי וכן השיב בס' תועפות רא"ם למוהר"מ שם ובס' שונה הלכות דד"ן ע"ג ועיין בס' זהב אבא ולהרב.

ה' יו"ט דק"ם ולהרב ט"ז בס' דברי דוד ודוק למוהר"מ שיף שם ועיין שורש ישי דדחה דברי הרב מ"ס והרואה יראה דלא דחה כלום דהחילוק הוא דבב"ח איהו גופיה תועבה ואינינו שוה לצורם אזן הבכור וברור וראיתי בס' הנ"מ ממש זה שמו שדה יצחק להרב יג"ן. בחי' לחולין שם דרצה לתרץ מה שהקשו התוס' למה ליה למימר מקדש דמעשה שבת אסירי תיפוק ליה מכל שתיעבתי והתר הנאה מלבם דאפשר לומר מידי דמצי למילף שבת גופיה לא יליף מאחריני יע"ש ואין זה תירוץ מספיק דכונת התוס' הלא היא דלישתוק קרא מקדש או נדרוש דרשא אחריתי דשייכא לשבת טפי מזה ולענין אסור אכילה ת"ל מל"ת כל תועבה והוא פשיט ועיין בס' לשם זבח שם:

ועיני' ראו להרב ל"ס דתמה יקרא ע"ד התוס' דכתובות דל"ד דכתבו לא ליכתוב לא קדש ולא לכם והוכרחו להגיה במקום ולא אלא יע"ש וידוע דדוחק גדול להגיה בשני מקומות דהרי גם בב"ק דע"א ע"א כתבו כהאי לישנא ובס' זרע אברהם שם בחי' לחולין הביא לשין התוס' דב"ק והגיה כמו שהגיה הרב ל"ס וכנראה דכמו שלא ראה הרב ל"ס התוס' דב"ק הוא לא ראה התוס' דכתובות ונוסף גם הוא דבספרו זהב שיבא הדר ביה מהגה' זאת דלא נראה נכון בעיניו ורצה לישב דברי התוס' דכונתי הוא לדעת חזקיה דס"ל דל"ת היינו איסור אכילה דוקא יע"ש. והרואה האי סוגיא בדוכתא בפסחים דכ"ג ע"ב בעיניו יראה ובלבבו יבין דממ"ן רחוק הדבר לומר דכונת התוס' הלא היא לדעת חזקיה אלא דהרב ל"ס יאמר נא דזהו של התוס' הוא אם הוה שתיק קרא מקדש ולכם אך עתה דנתבאר דלא נפקא מל"ת כ"ת ואצטריך קדש ולכם כדרך זה אזלא הסוגיא בפסחים לפי התירוץ של התוס' והוא ברור והרב זרע יצחק בחי' לב"ק לא ראה מ"ש הרב בעצמו בס' זהב שבא כיע"ש ואילו היו רואים בימיהם מ"ש בש"מ לכתובות שם לא היו צריכים לכתוב מה שכתבו יע"ש ועמ"ש רב אד"א בס' מגן גבורים בחי' לכתובות יע"ש ולהרב פרחי שושנים שם בכתובות יע"ש ועיין להר"ב אנג'יל ד"ל ע"א ועוד שם בחי' לכתובות עוד תשוב ותראה במ"ש מוהר"ש זרקא ז"ל בס' כסא שלמה בכתובות שם ודוק:

עו"כ מוהרש"א בס' זהב שבא שם ע"ד התוס' הנ"ל דאף לפי תירוצם סוף סוף לכתוב לכם להתר אכילה ולפי שלא תטעה אף במזיד לכתוב מחלליה לפרש ולומר זה שכתבתי לכם להתר אכילה דווקא בשוגג אבל במזיד מחלליה מות יומת וכו' זת"ר ולי הפעוט נראה דלא זו הדרך לפי שי התוס' והש"ס דכתבו למסמכיה למחלליה לומר במזיד אמרתי לך ולפי דבריו הדרשא תדרש דהתר אכילה הוא אפי' במזיד וגם שאינו סובל הכתוב לומר דבחלקות תשית למו דהא מעיקרא התר ואיסור ושמחלק בין שוגג למזיד ובסתום חכמה הרב ז"ל גופיה אחרי כן רהיט ואזיל לפי משמעותיה דקרא כדרך שהבינו התןס' וכדכתיבנא אנן יד עניי:

עו"ר להרב ז"ש שם דהצ"ע על מתוס' דמשה"ק לריו"ח דתפ"ל מכל שתיעבתי דמאן קיימא לן דר' יוחנן מודה בזה הא ר' יוחנן האמורה בשמעתין לקמן פריך לר"ל כעורה זו ששנה רב. ולא כעורה זו דאמרו מנין לב"ו ע"כ ולא ידעתי אם יתחייב אשר ישא את שמו התנא מהאמורא לסבור כסברתו שאני רבי דהוא תנא וגם דדריש מי"ג מדות שהתור' נדרשת כדכתב הרב גופיה שם ואיך יקשה עליו מאמורא לאמורא דגברא אגברא קא רמית והוא פשוט ועיין בס' ארץ יאודה מ"ש בזה עיין ה' יו"ט דקמ"א ע"א ועיין עוד שהק' שם דלשתוק מכ"ת ונלמוד מהיא קדש וכבר הק' כן בתחילה ותירץ ושוב אח"ז הקשה זה בעצמו ומתרץ להו כנראה דעשה מהדורא קמא ומ"ב והמעתיק אר"ש מקומה היה כורכן:

ובהיותי בזה כה הער'ני אחד מתלמידי הישינה החכם המרומם כמה"ר: חיים שם:

טוב מלמד הי"ו בדברי מהר"ם שיף בסוגיין דהקשה דבמקום שיאמר הש"ס עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה שאמר כדרך שפרט בשבת היא ולכם ואתייא אליבא דר"מ ור"י ולא איכא דר"מ בלבד זת"ר כי אין דבריו מובנים כלל דהיכן כתיבא אכילה במבשל בשבת אדרבא הש"ס פריך מעשה שבת ליתסר ואמר דגלי קרא היא ואינו נכנס בכלל לתכ"ת ולר"מ ור"י באכילה ובהנאה מותר ומאי דהוה שייך להביא משבת היינו אי הוה ריו"ח הסנדלר יליף איסור אכילה מלהכ"ל כמו שהק' התוס' אז היה ראוי להביא כדרך שפרט בשבת אכן עתה דגם ריו"ח הסנדלר הוא מתיבת קדש א"כ אליבא דכ"ע ליכא לשון אכילה בקרא לגבי שבת וצ"ת ועיין למהרש"א זל בס' זהב שבא שם:

ב ולענין נחל איתן אי הנזרע בתוכו אסור באכילה משום לתכ"ת דבר זה ומצאת כי תדרשינו להגאון הרב פר"ח ביו"ד סי' ק"י ס"ק י"ג דאייתי בידיה דברי הר"ש בסוף ס' כריתות דכתב על מאי דאמרינן דכל קבוע כמחצה עמ"ד הוא דוקא כשניכר האיסור אבל כשאינו ניכר האיסור אזלינן בתר רובא דבהאי ניחא מה שמקשין העולם יאסר כל העולם כולו בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ולמאי דפרשית ניחא כיון דלא ידעינן היכן נחל איתן לא שייך למימר כל קבוע אבל אי ידעינן מקומו אמינא כי הנזרע בתוכו אסור ואי נסבינן זרע ולא ידעינן אי מיניה אי משאר עלמא אסור וע"ז ויוצא פר"ח לומד כי מ"ש כי הנזרע בתוכו אסור נראה דמפיק לה מדאמרינן בחולין לתכ"ת כל שתיעבתי לך הרי הוא בב"ת ופרכינן התם דכ"ז ליתסרו ומשני איתקוש לכלאי בהמה וא"כ הכא גבי ונחל איתן דליכא קרא למישרי הנזרע לתוכו אסור דהא תיעבתי לך הוא עכ"ל והרב גדול מרבן בס' שע"ה ח"א בהלכות יסודי התורה ד"ג ע"ג הביא משמיה דמר יאודאי גאון הרב בעל מחנה יאודה ז"ל מאי דת'מה יקרא ע"ד פר"ח אלו דא כ לפי דבריו ע"כ צ"ל לרבי אבהו דאמר כל מקום שנאמר ל"ת אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה ה"ן הנזרע בנחל איתן אסור באכילה ובהנאה וחזקיה דאמר בפרק כל שעה דדוקא לא יאכל משמע איסור הנאה אבל ל"ת וכו' איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע ה"ן מותר בהנאה כיון דנפק"ל מקרא דלתכ"ת והשתא ק' דבפרק כ"ש דכ"ג ע"ב פרכינן בגמרא מכדי אותבינהו כל הני קראי ושנינהו וחזקיה ור"א במאי פליגי ולא אשכח פרוקא אלא דאיכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה ואליבא דר"י ואמאי לא משני דא"כ זורע בנחל איתן דחזקיה נזר ע בתוכו מותר בהנאה ור"א אסור בהנאה והצ"ע עכ"ל והרב המחבר לא תירץ ע"ז כלום וגם מוה"ר הגדול בס' שרשי הים ח"ב דפ"ה ע"כ תורת אמת היתה בפיהו מה ששמע מרבו קו' זאת שצריכה עיון. ואני אמרתי בחופזי בהורמנותייהו דרבנן קדישי שליש ישו"ב והוא דכיון דבכל דוכת' קי"ל ר"מ ור' יאודה הלכה כר"י בחרו הש"ס לעשות האוקמתא של רבי אבהו אליבא דר"י ומאחר שכן אם היו עושין האוקמתא דאיכא בינייהו נזרע בנחל איתן דהוא מל"ת כ"ת היה מוכרח לומר דגמר לן איסור הנאה מנבלה דזהו לשיטת ר"מ דוקא דאי הוה גמיר רבי אבהו מתשליכון אותו כר"י הוה מוקים קרא דאותו לדעת חזקיה לחולין שנשחטו בעזרה ולדעת ר"א בהכרח לומר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא נמצא דסוף סוף להך בינייא הוה אתי ואם נפשך לומר כיון דהש"ס נחית מעיקרא לומר א"ב אליבא דר"מ דגמר מנבלה דלא קפיד שיהיה הבינייא אליבא דר"י ולכך מקשה דליתא א"ב הנזרע בנחל איתן אי לזאת צריכין אנו למוד'עי מאיזה כח באים לומר דלחזקיה נזרע בנחל איתן מוהר בהנאה הרי לפי מ"ש רש"י ד"ה א"ב דחזקיה סבר דלכלב תשליכון אותו לא הוצרך למעט את אלו כיע"ש. מבואר יוצא דאי הוה כתיב גבי חמץ ושור הנסקל ל"ת הוה מפיק איסור הנאה מלכלב תשליכון אותו וא"כ גם בנזרע בנחל איתן מי גילה רז זה דלא הוה דריש חזקיה דאסור בהנאה מלכלב תשליכון אותו ובכן כיון דלא ברירא להו אי סבר חזקיה הנזרע בנחל איתן אי אסור בהנאה או לא לכך נקטו הך בינייא ונקטו חולין שנשחטו בעזרה דהוא מילתא פסיקתא אדהכי והכי ראיתי הדברים במקומן להבעיין מארי דשמעתתא בספרו. הבהיר יד יאודה שם בפסחים ד"ט סוף ע"ג דהוסיף על השמועה דהגדיל התמיהא לומר ובינייא זו עדיפא טובא דבינייא דחולין שנשחטו בעזרה אינו אלא אליבא דר"י ולא לר"מ אך בינייא זו היא אליבא דכ"ע ע"כ וכבר אמרנו וענינו דיש לצדד בין אי נימא לשיטת ר"מ בין אי נימא לשיטת ד"י והנה בס' שע"ה הביאה שהצ"ע אך שם בס' יד יאודה ד ד"ט ע"ד הגיע לכלל ישוב דאה"ן דהוה מצי לשנויי הכי לא כיון דקעסיק בענין חולין שנשחטו בעזרה להכי נקט האי מיניה וביה עי"ש ועוד לו שם בדי"ב ע"ב:

וכ שאני לעצמי רוח אחרת אתי ליישב לזה והוא דיתכן לומר דכיון דהא דרב אשי דכל שתיעבתי לך הרי הוא בלכ"ת מגויית הארי רדה דהיינו ממאי דדריש ר"מ בעז דס"ו ע"א הרי רבנן פליגי עליה וסבירא להו דלא אתא קרא להא אלא לפסולי המוקדשין רוקא וכמ"ש מרן מלכא יה"ר זה הי"ם גדול בספרו הנחמד שרשי הים ד"פ ע"ב והוא מג"ש דתועבה אתועבה כמו שהביא משם הספרי וע"ש מה שהקשה על הרב ברכת הזבח ז"ל שהבין דהוא הלכתא הא דר"מ ואפי' אליבא דרבנן ע"ש לכן לא רצו בש"ס לעשות בינייא מדרשא דרבנן פליגי עליה וכיון דלדעת רבנן אעיקרא ליתא להאי דרשא כ"א לר"מ דוקא אמטו להכי לא נקט ולהאי מלתא:

כיוצא בדבר אתה תראה להרב ערוך השלחן בא"ח סי' תמ"ג דהק' מעין זה אמאי לא קאמר דא"ב צורם אזן הבכור ותי' היא גופא דההיא דצרם אזן הבכור היא אליבא דר"א ואנן קי"ל כאחרים ע"ש ה"נ דכוותא ולפי"ז אתי שפיר דבסוגיין דחולין שם כשאמר רב אשי כל שתעבתי לך הרי הוא בבל"ת דהוא מתורתו של ר"מ כדאמרן גמר אמ"ר בהנאה מנין ואמר ממה שפרט בנבלה ולא אמר מלכלב תשליכון אותו משום דכיון דהך דנבלה אתייא כר"מ ור"מ הוא בעל המימרא דכל שתיעבתי לך הרי הוא בבל"ת נאה ויאה להביא מנבלה שהוא לפי סברתו של ר"מ וע"ש להתוס' ד"ה עד שיפרוט:

אלא דאחרי שובי נחמתי בראותי מ"ש הרב החינוך סי' תס"ט וז"ל והלאו זה בפ"ה וכו' ועוד אמרו ז"ל שיש בכלל זה הלאו אזהרה שלא לאכול פיגול ונותר וכן כל איסורי מאכלות וכענין שדרשו ז"ל לתכ"ת כל שתעבתי לך הרי בבל"ת ומ"מ אינינו נקרא לאו שבכללות לפי שעיקרו לא בא אלא על פ"ה ושאר האיסורין יוצאין מכללן כלומר ממה שהוציא הכתוב אזהרה זו שאמר כ"ת ולא אמר ל"ת בפ"ה בפירוש ומפני כן נחשבהו לאו מיוחד מעיקרו ונלמוד ממנו אזהרה לשאר העניינים לקבל האמת ממי שאמרו עכ"ל לשון הזהב הבט ימין וראה דלא שתעקר כל שתעבתי לך ממקומו אלא שהוא פה"מ עיקר וכל שתעבתי טפלה לה והא והא במשמע וכלהו איתנהו ולא רבו עליה ואלו ואלו דברי אלהים חיים וכל זה שויתי עזר לדברי הרב ברכת הזבח ז"ל שלא כדברי מוה"ר שרשי הי"ם ז"ל שם שהשיג עליו כיע"ש וככל הדברים הלה ראיתי שכתב הרב מר ניהו בספרו הנחמד קהל יאודה דף טו"ב ע"א דלכאורה משמע דהא דרב אשי היינו ההיא דר"מ א"כ לדידן דלא קי"ל כותיה דר"מ ליתא להאי דינא שכתב הר"ש אך לפי האמת ליכא למימר דהוא אליבא דכ"ע והביא דברי החינוך ושוב אחרי כן הק' כנז' מההיא דפסחים דכ"ג והניחה בתימא ובזה נדחה קרי לה למה שתירץ הרב אהלי יצחק שם בסוגייא בד"ה כי קדש למה שהקשה הרב עצמות יוסף דלישתוק קרא מלתכ"ת וידעינן ליה מדאצטריך כי קדש היא די"ל דאצטריך לא תאכל למצטרפין זה עם זה ובזה יתורץ מה שהק' עוד על התוס' דאי כל מילי אף מעשה שבת א"כ במה יתקיים כל שתעבתי עי"ש והאי תירוצא הוה ניחא אם האי דרשא דמצטרפין הוא שיבא דהלכתא דאתייא כר"ע אכן כשהוא סברת ר"מ ולית הלכתה כוותיה יד הדוחה נטויה לדחות ולומר הא ניחא לר"מ אבל לרבנן דהכי הלכתא מאי איכא למימר ועיין בס' שיורי ברכה שם בי"ד סי' ק"י אות ו' שהביא קושייא זאת של הרב מר יאודה וכתב דקו' זו אינה של הר"ש כ"א להש"ס וכך דרך הש"ס דזמנין דמשכחת בינייא אחרת ע"ש. והרב אביהם יגל ז"ל בחי' לפסחים שם תירץ לקו' הנ"ל דחזקיה סכר דלא יזרע אפי' איסור הנאה משמע ע"ש ואיכא למשדי ביה נרגא בהאי תירוצא דלו יהי כדבריו דהכי משמע תיקשי למאי אצטריך לתכ"ת דאי אסור בהנאה ק"ו שאסור באכילה דלא יתכן לומר דהוה שדינן איסורא דקרא לאיסור אכילה דוקא וכענין שאמרו גבי כ"ז ומעשה שבת דהרי לא יזרע לא משמע כלל איסור אכילה והרב אהלי יצחק שם בסוגייא דחולין תירץ לקו' זאת לפי מה שתירץ הרב ערוך השלחן א"ח סי' תמ"ג לקו' אחרת מעין זו דאמאי לא קאמר דא"כ מעשר ובשר קדש שנטמא ותקרובת ע"א דיש לומר דטפי ניסא ליה לומר א"ב חולין שנשחטו בעזרה משום דרבי אבהו יליף מהאי קרא גופיה לאיסור הנאה ודבר ה' בפיהו אמת דבעל הקו' דאיהו מותיב לה איהו מפרק לה בדרך זה כנז"ל מס' יד יאודה ועיין שע"ה פ"ה מהל' אישות ה"א ושם הרב אהלי יצחק כתב ונ"ל ליישב דלר"א נמי נפק"ל התר הנאה מפן תקדש דלכ"ז כבר אית לן היקשא ומ"ש הרב עצמות יוסף שם ליתא כמו שאכתוב לקמן וכו' דכלאי הכרם אסורים מלתכ"ת א"כ אכילה כתיב בגופא ומאי קאמר בפסחים דנ"ד ע"ב אמר אביי דלא כתיב אכילה בגופיה ואין לומר דאביי לית ליה הך דרשא דרב אשי אכתי איכא תנא בספרי דדריש ליה לצורם און הבכור והיינו כרבי אבהו עכ"ד ואין תירוץ זה נוח לי לפי מה שראיתי להרב לימודי ה' בלימוד פ"א דמ"ה ריש ע"א דהק' כקו' הרב' ע"י דלמאי אצטריך פן תקדש תפ"ל מלתכ"ת ותירץ דאלולי קרא הו"א דכלאי הכרם נמי מותרים מהקשא דבהמהך ע"ש ונמצא דלא איתר לן קרא כדי למידרש לנזרע לנחל איתן בר מן דין דהתי' שתי' הרב עצמות יוסף הוא תירוץ נכון דאצטריך קרא ואצטריך הקישא בשביל אכילה והנאה ובחר בו מהרש"א בח' לחם סתרים ע"ש ושם דחה כלאחר יד מה שתירץ בספרו זהב שיבא והוא מה שתירץ ג"כ בס' זרע יצחק ע"ש ובס' בני סמיכי אשר בסוף ס' באר משה הק' מדיליה קו' זאת וכת' וי"ל סתם ומסתמא אף הוא היה מכוין לזה והשתא מי יתן דעתי מאי קאמר הרב אהלי יצחק מה שתירץ הרב שם ק' וכו' דבריו אינם מובנים אצלי דמלבד דזהו למה שהק' דתפ'ל מלתכ"ת וע"ז תריץ דלא תיפוק מלתכ"ת עוד ה'ן בה דבאופן תירוצי דצריכי תרוייהו לאכילה והנאה לכלאי זרעים מה שייך למימר דבכ"ה לא הוזכר אכילה ואיך תלאן זה בזה כדי לדחות תירוצו והנה דברי אמת ניכרים דמ"ש הרב אהלי יצחק כמו שאכתוב לקמן קאי למה דדחי בת"ה משום דאין הקש למחצה ולא קאי על האי לישנא שכתבתי: ואולם מה שהכריע דאביי ס"ל כרב אשי מדאשכח תנא בצורם אזן הבכור לא שמה מתיא דהרי צורם אזן הבכור הוא סברת רבי אליעזר ולא קי"ל כותיה וטפי הו"ל דר"מ אמר כן כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל"ת ובהא כ"ע מודו כדאמרינן לעיל ועיין בס' נהרות דמשק בחי' על הפסחים שהקשה עוד אחרת מעין זו יע"ש. פש גבן להביא דלפי דברי הרב פר"ח דנזרע בנחל איתן אסור באכילה מדכתיב לתכ"ת תיקשי דדעת רבא בתמורה ד"ד דכל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ הא כיון דכתיב לא יזרע למאי אצטריך לדרשת לתכ"ת וע"ש בתוס' ובספר זכור לאברהם למהר"א אביגדור בחי' שם לתמורה: אלא דבעיקר דינו של הר"ש דמפרש לה הרב פ"ח דהוא מלתכ'ת דן אנכי דלפי מ"ש התוס' שם בחולין בסוף ד"ה חורש בשור ובחמור דכל שתיעבתי היינו בניכר האיסור אבל כשאינו ניכר האיסור א"כ הא גופא קשייא ממקום שבאנו דהוא מניכר האיסור לאינו ניכר בענין נחל איתן זה בעצמו אשכחן בלתכ"ת והרי נזרע בנחל איתן אחוש אל העין דאינו ניכר האיסור והרב פר"ח דמיונו לכ"ז והרי כ"ז פי' רש"י תועבה גופא ולהתוס' מוכרח לומר דניבר האיסור א"כ ל"ד לנזרע בנחל איתן ואיך הוא בכלל לתב"ת:

כי עפ"י דברי התוס' הללו אמרתי אחכמה ליישב מה שהקשה הרב זהב שיבא ע"ד התוס' בתמור' דכ"ט ד"ה מנה מ שמותר מוקצה ונעבד להדייוט דכתבו תימא מהיכא תיתי לאסור להדיוט דהא אפי' לגבוה לא מיתסר אי לאו הני קראי דלעיל דהרי אימא דנעבד אסור אפי' להדיוט מלתכ"ה ע"ש. ולפי דברי התוס' הללו ניחא דהתוס' אולי לשיטתייהו דבדבר שאינו ניכר האיסור ל"א לתכ"ת ונעבד מקרי דבר שאינו ניכר ואין בנו כח לאסור מלתכ"ת ובכן יש להרגיש להרבנים הללו שזכרנו דהביאו דברי הרב פר"ח ואין בהם עד אחד שיהיה מתעורר ע"ז וממילא רווחא למה שהקשה מהר"מ שיף דהיכא דמירט נוצה העוף דאיכא צב"ח דאורייתא דיהיה נכלל בכלל לתכ"ת יע"ש והרי אחר ששחטה ובישלה אינו ניכר כלל:

איברא דדברי הרב החינוך שהבאתי למעלה כל חכם לב ישר יחזו פנימו דמיפשט פשיטא ליה דאינו תלוי להיכא דניכר האיסור ומוכרחים אנחנו למשכו'ני נפשין ולו' דהתוס' לאו להילכתא פסיקתא כתבו התוס' כן לא בדרך דחייא דלא תיקשי קושיית רש"י דלמה לא אמרו בש"ס לגבי בב"ח השתא ומה שבת דחמירא משום דאין ראיה משבת דכב"ח ניכר האיסור ובשבת אינו ניכר האיסור והוא כדי שלא תביא ראיה ממה שהתירה התורה גבי שבת כי קדש היא לכם ולא בשביל שאנו אומרים שאין ראיה משבת הוא שיהיה הדין פשוט כך ואה"ן דאפי שאינו ניכר האיסור יהיה נכלל בכלל לתכ"ת אבל להביא ראיה להתר משבת לא ודוק ועיין להרב שע"ה הל' אישות פ"ה ה"א די"ד ע"א ועיין שורש ישי בקדושין דפ"א ע"ג יע"ש. ועיניך תראנה להרב פרי מגדים בחמ"ז בסי' תצ"א אות ד' במה שהביא דברי הרב ס' כריתות הללו לענין תנור של פסח ע"ע ולענין גזל ואונאה ורבית חזה הוית להרב מגילת ספר לאוין ק"ס ד"ע ע"א דכתב וז"ל ויש להבין דאמאי לא פריך בש"ס אלא מעתה גזל ורבית ואונאה אותו דבר ואותו ממון ליתסר באכילה ובהנאה דהא תיעבתי לך הוא ובגזל איכא מ"ד דקנאו בשינוי השם ואמאי קנאו בשינוי מעשה ובשינוי רשות וברבית איכא מ"ד דאינה יוצאה בדיינין ומותר ואמאי נהנה מהן עכ"ל:

ולפקע"ד נראה ליישב דאם נאמר בדברי התוס' שזכרנו לעיל דברים כפשוטן דרצו לו' דדוקא בב"ח דניכר האיסור אמרינן לתכ"ת אבל במעשה שבת דאינו ניכר האיסור אינו נכנס בסוג לתכ"ת א"כ לא נופל גזל ואונאה ורבית ממעשה שבת' יכיון דהש"ס פריך מחורש בשור ובחמור וחוסם פי פרה ותריץ יתיב השתא ומה שבת דחמירא תו לא צריך להקשות משאר דברים דאין דומין לחורש בשור ובחמור וחוסם פי פרה ומאליו יובן ותשובתה בצדה דבדבר שאינו ניכר בו האיסור יהא שרי לן אלא דאנו נבוכים דמלבד דלדעת רש"י לא יתיישב זה עוד הן בה דאנו נבוכים אם לקושטא דמלתא אמרו כן התוס' וע"כ צריכים אנחנו לילך בדרך אחרת כדי לבא לכלל ישוב ולדידי חזי לו' דכיון דהש"ס עלה מן היישוב למאי דפריך מכ"ז וקאמר מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ושוב נמי אי פריך מאו"ב קאמר מדאמר רחמנא מחוסר זמן לגבוה ה"נ דכותא מדחזינן שדרשו ג' דרשות בת"כ בויקרא רבא אדם כי יקריב ולא מן הגזל מכם ולא מן הגזל קרבנו ולא גזול וכתיב נמי אני ה' שינא גזל בעולה וכפ"ז איכא למימר מדאסר רחמנא גזל לגביה מכלל דלהדיוט שרי מכיון דהש"ס אמרה להאי מלתא פעם וחתים ממילא מתרצתא לגזל ואונאה ואביזרייהו כמו רבית וכיוצא ועוד א"ל דכיון דגזל ורבית ואונאה ניתן לימחל וניתן להישבון אם ירצה בבא לצאת י"ש מהיות טוב ונקה האיש מעון ומכ"ש היכא דלא קנאו בכה"ג לא מקרי תועבה גופא כיון דבידו לתקן להיות מתיר אסורים דפקע איסורא ועיין להרב משאת משה ז"ל בחא"ח סי' ד' ובס' נשמת כל חי חי"ד סי' ב"ן ע"ש והרב אהלי יצחק שם בסוגייא דחולין הביא קו' הרב מג"ס הלזו ומצא מקום פתו"ר כב' תירוצים שתירצנו אנן עניי והוסיף עוד לו' דלא נפק"ל מכל שתיעבתו אלא מידי דאיסורא דבהאי איירי קרא לא מידי דממונא וגם אני בעוניי חשבתי דרכי לו' בדרך זו מאז ומקדם טרם ראותי דברי הרב ז"ל והוא דכיון דתלי קרא במידי דמאכל דכתיב ל"ת א"כ דוקא במידי דמיזן דלא שייך במטלטלין ובממון הוא דנכלל בכלל לאו זה אכן במידי דמיזן דשייך נמי ממוצא חפציך בכל הכלים הניטלים גזר ממכלא ואינו נכנס בכלל לתכ"ת ומ"ש הרב ז"ל מענייני דקרא נר' יותר אמת ויציב דהרי אמאי לא אמרינן לדעת רב אשי דאם הביאו לבית הבב"ח דעובר על לא תביא תועבה אל ביתך וכן זריעת נחל איתן לדעת הפר"ח ופסולי המוקדשין לדעת אחרים ובכור לדעת ר"א ובגזל ונותר ומאכלות אסורות לדעת החינוך לא ודאי דהכל מענייני דקרא דהוא בתקרובת ע"ז ומשמשיה דוקא וכ"א לפי עניינו ואפי' בנעבד דהוא מפורש דנק' תועבה אינו נכלל בל"ת כאמור למעלה ודוק ועיין להרב המגיד בפ"ה מהל' גזילה ולהטור ומרן סי' שס"ט ועיין צמח דוד ח"א דנ"א סע"ד: ג. ומאחר עלות כ"ז נתפשט הספק שנסתפקנו בראש אמיר דבכל מיני גזל מכמה טעמי ליתא בכלל לתכ"ת ואף למה שאמר קרא תועבת ה' היינו לעושה המדות חסרות ולא קאי על האוכל ונהנה ממנו והוא ברור:

ד. ולענין כ"ז פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' כלאים הל"ז דהזורע זרעי כלאים וכן המרכיב אילנות אעפ"י שהוא לוקה הרי אלו מותרים באכילה אפי' לזה שעבר וזרען שלא נאסר אלא זריעתן בלבד וכן פסק הטור ומרן בש"ע בי"ד סס"י רצ"ה ומרן בכ"מ שם הורה גבר דזהו מתני' מפורשת בפ"ח דכלאים כ"ז אסורין מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה והרב בית יצחק ז"ל בפ"ה דכלאים ה"ז דד"ן ע"ג רמי ומקשה על התוס' בב"ב דצ"ד ע"א ד"ה סיאה דכתבו אבל כ"ז מותרים הם באכילה ובהנאה כדמשמע פ' כל הבשר דפריך אלא מעתה וכו' דלמה צריך למשמעות מאחר דמפורש במתני' וכדכתיבנא ע"ש שהניחה בתימא ועיין להרשב"א בחי' לב"ב שם וכבר קדם וזכה בקו' זאת הרב שער המלך שם בפ"א מהל' כלאים ה"ז ד"ר סע"א ודייק וגריס טפי דאמאי כתבו כדמשמע ומצא כדי לתרץ לשני קושיות הללו והוא דמש"כ לדמשמע היינו משום דמסוגיית פ' כה"ב לא יש הוכחה כ"א להרכבת אילן אבל כ"ז אימא דאסור באכילה ומה שלא הביאו ממתני' דריש פ"ח דכלאים משום דהו"א דהא דקתני ומותרים באכילה היינו דוקא שאמרו אעצמן דלא קעבר הלאו דשדך לא תזרע אמנם בזרעים בידים דקעבר הלאו דשדך אסורים באכילה להכי הוצרכו להביא ראיה מההיא דפ' כל הבשר דאפי' דקעבר הלאו מישרא שרי עכ"ל ועיין להרב מוהרא"ג בס' זכור לאברהם בחי' לב"ב שם מה שיישב לזה והביא הקו' מהר' תוי"ט ז"ל יע"ש:

וראיתי להרב מגילת ספר דכתב בדס"ט ע"ד וז"ל ועדיין יש להקשות כ"ז והרכבת אילן שהם מותרים באכילה כמ"ש הר"מ ז"ל בה' כלאים מ"ש מבב"ח וצ"ע עכ"ל ולא זכיתי להבין ארשת שפתיו דהרי זו היא קושית הש"ס דפריך כ"ז ליתסרו ובכלל הוא הרכבת אילן כמ"ש מרן בב"י שם ועיין בס' שע"ה שם ובס' שו'ג סי' רצ' סק"י וא"כ על מה הצריך עיון בדבר דהש"ס מתרץ בשופי כמבואר בסוגייא שם:

ובלומדי משפטי עיני ראו להרב לימודי ה' בלימוד פ"א דכתב וז"ל וראיתי להרב שע"ה שם שהק' בפשטא דמאי פריך כ"ז ליתסרו לישני בפשיטות מדרבי רחמנא אם שו"ר דגבי מתנות כהונה בפ' הזרוע דקל"ב לרבות את הכלאים שמע מינה דלהדיוט שרי ע"ש והא לא קשיא דאי לאו דאשכחן משן תקדש דלהדיוט שרי לא הוה מרבינן מאם שור לכלאים והו"א לחלק כרבי אליעזר כדאיתא התם עכ"ל ואחרי נשיקת הרצפה תמיהא לי מלתא דאשתמיט קו' הרב שע"ה ממקומו והא גרמא ליה דפתח פתוח מצא כדי לבא לכלל יישוב ולך נא ראה דקו הרב שע"ה הלא היא אחר דתריץ הש"ס מדגלי רחמנא גבי כ"ה וגם אחר שאמר אתקיש לכלאי בהמה כדבעי וכלאי בהמה מנלן במקום שיאמר מדאסר רחמנא לגבוה שיאמר עדיפא מינה מהדיוט ממתנות כהונה ואין קו' השע"ה על פרכת הש"ס כ"ז ליתסר כדי שיתרץ הרב לימודי ה' דאולי פן תקדש דהו"א דלעולם כלאים אסור להדיוט דלא כיון השע"ה לזה כלל ובכן א"א לתרץ דלעולם כלאים אסיר להדיוט ומה תאמר דאיתרבי ממ"נ יש לדחות דאימא כר"א דהרי במונח זה לא נכנס השע"ה כלל ועוד יגדל התימא במאי דקא דרש דאימא כר"א דהרי ר"א מאי דקאמר אם לחלק הוא על אם הראשון דהוא לרבות את הכלאים בזה אזיל ומודה ר"א ולא פליגי א"כ מאי קאמר דהו"א לחלק בר"א דר"א לא קאי לאם דרישא דהוא לרבות את הכלאים ועייין להסד"ר דף גר"ם סע"ב ולהרב זרע אברהם בפ' לספרי דנ"ו סע"ד ובר מן דין אני אומר דאם באנו לדעת ר"א ליכא לספוקי לו' לגבי דידיה דכ"ז אסורים משים לתכ"ת דכיון דשמעינן ליה לר"א דדריש ליה לקרא לצורם אזן הבכור ומסתמא ודאי הוא מג"ש דתועבה תועבה א"כ לא סבירא ליה דרשת רב אשי דכל שתיעבתי לך כדי לו' כ"ז ליתסר דמאין ולאין תוכל לו' דכ"ז אסורים דמהיכא תיתי לאסור אלא דלזה י"ל דאין אנו באים לדון על דעתו של ר"א כי אם סתמא דתלמודא דסבר לאסור איסר כ"ז נמי תופס דרשת ר"א דממנו נקח לפי דרשתו דאין להוכיח ממתנות כהונה דכלאי זרעים מותרים ולעיקר הקו' של השע"ה בהורמנותיה דמר יתכן לו' דכיון דאית לן תרי קראי שור או כשב וגם אם שור אם שה אם תאמר דהאחד בא לדרשא אחריתי הב' הוא לכלאים ואם תאמר דהשני הוא לדרשא אחריתי הא' הוא לכלאים דק' לומר בשניהם דאתו לדרשא אחריתי והיינו כדכת' השע"ה בעצמו דתלמודא הכי פריך וכו' והכונה דע"כ או זה או זה אתו לכלאים וקשה הדבר לדחות בתרוייהו וק"ל וראיתי להרב לחם סתרים שהק' מעין קושיית הרב שע"ה הנ"ל והוא ע"ד התוס' ד"ה חורש בשור דכתבו וי"ל דקרא דלה בבהמות כתיב וע"ז כתב וז"ל וק"ק דא"כ בשמעתין אי בעי וכלאי בהמה גופייהו מנלן לישני דגמרינן משלוח הקן שהוא עוף טהור שנעבדה בה עבירה ושריין אף אני אבא בהמה שנעבדה עבירה ושריין עכ"ל ובספרו זהב שבא איהו מפרק לה דהאי סברא דלא אמרה תורה שלח לתקלה לגבוה נמי הוא ההתר יע"ש וכשאני לעצמי שפר קדמאי להחוייא עפ"י מה שאמרו בת"כ ס' ויקרא פ"ז פ"ו ה"ג וה"ד מן העוף ולא כל העוף לפי שנאמר תמים זכר בכשבים ובעזים תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף יכול שיבש גפה ושנסמא עיני ושנקטעה רגלו ת"ל מן העוף ולא כל העוף אמ"ר שמעון מה אם המוקדשין שהמום פוסל בהן אין אתנן ומחיר חל עליהם העוף שאין המום פוסל בו אינו די שלא יהא אתנן ומחיר חל עליו ת"ל לכל נדר להביא את העוף ע"כ והשתא כשם שעוף מבהמה לא אתי משום דאית ליה חומרא לעוף דגדלות וקטנות פוסל בהן כך בהמה מעוף לא אתי משום דאית ליה חומרא לעוף דגדלות וקטנות פוסל בהן כך בהמה מעוף לא אתי משום דאית ליה חומרא לעוף דגדלות וקטנית פוסל כהן כך בהמה מעוף לא אתי משום דבהמה אית ליה חומרא דהמום פוסל בה ונמצא דבכל חדא מינייהו אית ליה חומרא וקולא וזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה ועיין מהר"מ שיף לענין עופות המסורסים דכיון דאין תיעוב בבהמה גם בעוף ליכא תיעוב יע"ש ועיין ביומא דף ס"ז ע"ב במ"ש שם לא אמרה תורה שלח לתקלה ודוק:

ותבט עיני בשורי להרב בני סמיכי אשר בסו"ס באר משה דרמי ומקשה למ"ש בגמרא מה בהמתך אף שדך דאמאי אצטריך קרא גבי כלאי הכרם בלא"ה אסור משום לתכ"ת לתי' הב' שכתבו התוס' דא"כ ליכתוב פן תשרף ומדכתב פן תקדש משמע א"ה תקשה ת"ל א"ה מכל שתיעבתי לך עכ"ד וכבר קדם וזכה הרב עצמות יוסף שם בקו' זאת ומישב שפיר דאי לא הוה כתיב פן תקדש הייתי מקיים היקשא להתר אכילה ומכל שתיעבתי לך הייתי אומר דאסירי זרעים באכילה אבל השתא דכתיב פן תקדש להתיר ע"כ מההיקש שמעינן דגם באכילה מותר ע"כ וגם מוהר"ם שיף הק' כן וע"ש מה שתירץ:

ולענ"ד יתכן לומר דאי לא הוה כתיב פן תקדש הו"א דמדסמיך קרא לא תזרע כרמך כלאים אלא תחרוש שיר וחמור יחדיו ללמדנו דכשם דבחורש שור וחמור אמרינן בגמ' דשרי ולא הוי בכלל לתכ"ת כן לגבי כלאי הכרם דשרי להכי אצטריך פן תקדש כדי דלא נדרוש סמוכים ועיין בס' לימודי ה' לימוד פ"א ולהרב זהב שבא שם ובס' זרע יצחק ולהרב ארץ יאודה ודוק. ובהכי ניחא נמי שהקשה הרב זהב שבא דלמסקנא ליכתוב פן תשרף דהרי לפי. מ"ש הרבנים הנ"ל הא והא אצטריך קרא וגם היקשא וק"ל ועיין בס' בית יאודה אשכנזי שם ועיין שדה הארץ ח"ב בחי' לקידושין צדנ"ו דצ"ח ע"ב:

עוד ראיתי בס' זהב שבא דהק' ע"ד התוס' ד"ה מדאסר רחמנא כלאים לגבוה דכתבו דלמא אצטריך להקדישה ואח"כ הרביע כלאים דהרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וא"כ לא מצית למימר דאצטריך קרא להקדישה ואח"כ הרבעה דכ"ע מודו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והרמב"ם אמר כן במוקצה דדוקא ברובע ונרבע שהוא מום גדול כתב בין לפני הקדשה בין לאחר הקדשה אסורה למזבח אבל בכלאים לא עכ"ד:

ולדבר הזה יסלח אדוני דלו יהי כדדייק מדברי הרמב"ם דכלאי בהמה אית בהו קולא היכא דהוקדשה תחילה משום דאין אוסר דבר שאינו שלו מ"מ אין זה סתירה לקו' התוס' דהתוס' קיימי לס"ד דלהדיוט אסור ומאי דאסר לגבוה הוא בהקדישה ואח"כ הרבעה וע"ז תירצו דאי הוה אסיר להדיוט לא הוה צריך קרא לגבוה להקדישה ואח"כ נרבעה דודאי אסור אך למסקנא דלהדיוט שרי מדאסר רחמנא לגבוה מוכרח דהיכא דהקדישה ואח"כ נרבעה שרי לגבוה וזהו כדברי הרמב"ם נמצא דהרמב"ם קאי למסקנא דמלתא והתוס' קיימי לס"ד דלהדיוט אסור ומה שהיה לו להרב ז"ל לדקדק בתי' השני שכתבו התוס' א"נ מדגלי לך בטרפה שאין חילוק ה"ה בכלאים ומחוסר זמן וע"ז תקשי דאינו דומה כלאים לטרפה ושהרמב"ם חלוק ע"ז ועיין להלח"ם בפ"ד מה' שגגות דין א' ובס' שמחת עולם דג"ן ע"א ועל תירוץ הב' שכתבו התוס' כנז' הק' שם הרב ז"ש אמאי לא נימא איפכא דמדאצטריך בטרפה נימא אף בכלאים לא וע"ז הביא מה ששמע מרבו הרב כמוהר"ר יאודה ן' שוהם ז"ל שתי' בג כללים הא' שבהם עפ"י מה ששמע מרבותיו שהיו מקשים מאי שנא דבחד דוכתא אמרינן מדאצטריך ובחד דוכתא ילפינן מה מצינו ואמרינן מדגלי וכו ותירצו דכשאנו אומרים מדגלי קרא וכו' היינו כשאותו המלמד אם לא היה כותבו מסברא לא היינו יודעים אותו התם עבדינן מה מצינו דלא שייך לומר מדאצטריך דהא אצטריך לגופיה אבל כשהסברא מבחוץ היתה גוזרת כך אף בלא קרא אז אמרינן מדאצטריך קרא למימר הא בעלמא בהפך ובזה תירץ דגבי טרפה אי לאו קרא הסברא היתה הקדישה ואח"כ נטרפה מותרת א"כ לא מצית למימר מדאצטריך וא"כ אמרינן מדגלי בטרפה ה"ה בכלאים אבל לעיל שכתבו התוס' מדאצטריך מן הבהמה להוציא הרובע התם בלאו קרא הוה מפקינן רובע לאסור שהרי נעבדה בו עבירה עכ"ד: ואנכי הרואה דבדוכתא דאנן קיימין מינה תברא להאי כללא דהרי בסוגיין איתא מדגלי רחמנא גבי כלאי הכרם מכלל כ"ז שרו הא קמן דבהאי לישנא מדגלי אמרינן דהוא ללמד מן האיסור להמותר והיינו במה מצינו וכלה דוק ותשכח בתלמודא ודע דמדברי התוס' הללו עמד הרב זהב שבא ז"ל ע"ד התוס' ד"ה חורש דאי כתב רחמנא אלה הו"א שלה שהוא מעיך וכתות לא תקריבו בין הוקדש תחי' בין הוקדש אח"ך משום דגלי קרא בטרפה וה"ה בכל דבר קרבן כמ"ש התוס' בד"ה מדאסר אבל אתה מקריב שור שנעבדה בו עבירה תפסת מועט תפסת דהקדישו קודם החרישה אבל הקדישו אחר שחרש מנלן ובאמת שראיתי לרש"י דפירש אם הקדישו אחרי כן אבל מנלן וכו' וצ"ע. ואחרי המ"ר אומר אני דלגבי ב"מ היכא דהקדישו ואח"ך נפל בו מום אין אנו צריכין מדגלי קרא בטריפה שהוצרך הרב לתלות הדבר במה שכתבו התוס' גבי טרפה דהרי אית לן קרא בפרטות גבי ב"מ עצמן בין לשקדם מומם להקדשן בין לשקדם הקדשן למומן ולמה לנו לילך עצות מרחוק והנני יוסיף להפליא ליסוד זה אשר בנה ואשר נטע דבאלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבירה תפסת מועט תפסת דכנראה דנעלם מעיני דמר בעת ההיא סוג' ערוכה בסוטה דמ"ו ע"א דאיתא התם אצטריך סד"א ה"מ היכא דעבר בהם שהם חולין אבל עבד בהם כשהם קדשים אימא ליתסרו צריכא ע"כ. הבט ימין וראה דהש"ס מביא מתלתא קראי בין לעבודת התר ובין לעבודת איסור כגון חורש בשור ובחמור כפרש"י ובין כשנעבד בהם כשהם קדשים ונמצא דכשהקדישה ואח"ך נעבדה בו עבירה הוא יותר חידוש להתרא כדי להתיר ואינו תפסה מועט אלא תפסת מרובה וגם דאיכא תרי קראי חד לחולין ואח"ך הקדישן וחד לקדשים ואח"ך נעבדה בו עבירה וא"כ היכי סלקא דעתך לומר דאלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב לקדשים שנעבדה בהם עבירה הוא היכא דהקדישה ואח"ך נעבדה בו בלבד מאחר דאיכא קרא נמי להיכא דנעבדה בו עבירה ואח"ך הקדישה ותרתי איתנהו ועין הלכות יו"ט דק"ם ע"ב ועיין מהר"ם שיף שם בחולין:

ועוד יש להעיר עליו ממ"ש התוס' עצמם בד"ה חורש בשור דאי כל מילי א"כ כל מעשה שבת ת"ל מאלה ולמ"ל היא קודש ע"כ נדחה מזה דפשיטא להו לתוס' דלא אמרינן בזה תפסת מועט תפסת מדמקשה בכח דאי כל מילי למ"ל קרא וע"ד תוס' הללו הק' שם בס' ז"ש דאימא דאצטריך לכם בשבת לגלויי דמלה מיירי בכל מילי ולפ"ז אי דייקינן אבל אתה מקריב מיירי בכל מילי יע"ש ולא ידעתי איך יגלה מהדיוט לגבוה דמה מועיל מה שמצינו בהדיוט דשרי מקרא דקדש היא לכם כדי לומר דאבל אתה מקריב הוא כל מילי מאחר דאיכא למימר בשופי דלהדיוט שרי ולגבוה אסיר ואינו ערב הדיוט לגבוה עוד הקשה שם להתוס' בממה נפשך אי ס"ל שבת דחמירא אצטריך קרא ואי לא ס"ל כן ק' לריו"ח דאסר מעשה שבת הרי כתיב אלה יע"ש ואני אומר דלפי"ד הי"ל ליישב דבהא פליגי דריו"ח סבר דמעשה שבת חמיר ויצא מכלל לה. עוד דאיתי להרב ז"ש דמן הבהמה ומן הבקר הם שני כתובים וב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין יע"ש והוא תימא דמר ניהו כתב שם למעלה מזה לתרוצי דמן הבקר לא אתי לשאר איסורין לא אתי להדיוט ולא הוו שני כתו' הבאים כאחד ועיין שם לענין שבת וכ"כ ובס' לח"ס וארץ יאודה יע"ש ועיין בס' זרע אברהם שיטה על דברי התוס' ד"ה חורש ומ"מ נילף ועיין להתוס' ז"ל בתמורה דכ"ט ובס' זהב שבא ול"ס ומהרש"א ודוק:

ה ולענין בכור ופה"מ בקדשים שהוטל בהם מום הנה פסק הרמב"ם פי"ח מהל' פה"מ ה"ג וד' וה' האוכל מהם מפסה"מ כזית לוקה והם בכלל לתכ"ת והרא"ם בפ' ראה נראה שלא ראה דברי הרמב"ם הללו מדכתב צ"ע על הרמב"ם פ"ג מה' בכורות והמטיל מום בבכור קונסין אותו דהרי בספרי שנו בהדייא דר"א אומר דעובר בל"ת לתכ"ת וע"ז תירץ דשמא י"ל דהרמב"ם פסק כאחרים דפליגי עליה דר"א ואמר בפה"מ הכתוב מדבר עכ"ל והדבר ק' לשמוע דאיך כתבו בלשון שמא הרי לפנינו דכתב בהדייא מפי השמועה למדו דאין הכתוב מוזהר אלא על פה"מ ומדכתבו בל' שלילה אסברא ניהלן לאפוקי סברת ר"א דלא איירי בצורם אזן בכור ועיין למוה"ר שרשי הים ח"ב דרע"ג ולהרב צרור החיים שם והנה הביא שם מה שהקש' הרב בני יעקב להרמב"ם דסתר דידיה אדידיה דמאי שנא בכור משאר פה מ ושכבר עמד בזה הרב מש"ל פ"ב מה' בכורות גם ראיתי להרב ח"ן בבכורות דהק' כן על הרמב"ם ותי' שם דבהלכות בכורות איירי בזה"ז ופה"מ איירי בזמן הבית וכ"כ בתמורה בחידושיו שם וזה התירוץ תירץ נמי הרב בני יעקב שם ואחרי נשיקת עפרות רגליהם הקדושים אישתמיט מינייהו מלכיהם מ"ש רבינו החינוך שם בפ' ראה סי' תס"ט דכהב דנוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. שאפי' שבזה"ז אין מקדישים מ"מ משהקדיש קדושה חלה עליו ומי שהטיל בו מום ואכל ממנה עובר על לאו זה וחייב מלקות משום זה וכשאכל ממנו כזית ויש עדים והתראה עכ"ל:

הבט ימין וראה דלא שנא מבזמן הזה לבזמן הבית ולפ"ז אין מקום למ"ש הרב רנו ליעקב בחי' לחולין שם כיע"ש ועיין שורש ישי שם וע' הרב הל' יו"ט דקמ"א ע"ג. וראיתי להרב אברהם יגל בנימוקיו על הרמב"ם שם בפה"מ דרצה להוכיח דבר זה ממה שכתב הרמב"ם בפ"א מה' איסורי מזבח ה"ז דהמטיל מום אינו לוקה אלא בזמן הבית אבל בזה"ז אעפ"י שעובר בל"ת אינו לוקה עי"ש ומזה אין ראיה חותכת כדי לסתור תי' הרב בנ"י והרב ח"ן דאה"ן דעובר בל"ת כשהטיל בו מום אך כיון דלא לקי אינו חייב משום ל"ת כ"ת אם אכל ממנו ויגיד עליו רעו בעל החינוך וכתב מי שהטיל בה מום ואכל ממנו עובר על לאו זה וחייב מלקות דפשטן של דברים מורה דמאי דחייב מלקות הוא דוקא אם אכל ממנו דאז עובר על לאו זה דלכ"ת וכ"כ להדייא בפ' אמור סי' פז"ר בדברי הרמב"ם ועי"ש בסו"ס פר"ה דכתב החינוך על הרמב"ם ודין מלקות להקדיש פ"מ דאיו נשמע דתורת ה' יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא:

כי מן הבא'ר אתה תחזה כמה קשים לשמוע דברי הרב באר בשדה בפ' ראה דרצה לתרץ דמ"ש הרמב"ם בפ"ב דבכורות דהוא משום קנסא איירי בזה"ז דכיון דפסק הרמב"ם פ"א מה' איסורי מזבח דהמטיל מום בזה"ז אינו לוקה משום דאינו ראוי להקריב לכן אינו ג"כ בכלל לתכ"ת ואינו אסור בזה"ז אלא מדרבנן משום קנסא ואע"ג דסבר הרמב"ם דגם בזה"ז עובר בל"ת אפי"ה כיון דעל לאו דלתכ"ת לוקה אי אפשר לאוקומי אלא דוקא במטיל מום בזמן הראוי להקרבה דאיכא מלקות ולא בזה"ז דליכא מלקות כנ"ל נכון עכ"ל ומלבד דקדמוהו שרים בתי' זה אף גם זאת דכבר מלתא אמורה דלדברי החינוך גם בזה"ז איכא לאו דלכ"ת ולוקה בר מן דין דמר ניהו חובר חבר על הרא"ם וגמר אומר להליץ בעד הרא"ם ואיך מפשט פשיטא ליה דלוקה על לתכ"ת והרי הרא"ם גופיה כתב בפשיטות דאינו לוקה כיע"ש בפ' משפטים ועיין שורש ישי שם ולהרב הלכות יו"ט שם ועיין צרור החיים. ועיין להרמב"ם פ"ב מה' שגגות הי"ד דכתב והבשר מותר עי"ע:

ועיני ראו להרב בית יצחק שם בה' פה"מ דשם דרך ליישב תרי לישני דהרמב"ם דמ"ש בה' פה"מ דתועבה נינהו ולוקה היינו קודם שפדאם אצל אבל לאחר שפדאם מותרים הם באכילה מדאורייתא ומ"ש בה' בכורות היינו שהוטל בו מום ע"י אדם וקנסו חכמים שלא לפדותו ואה"ן שאם עבר ופדאם אינו לוקה ולאו תועבה נינהו ומ"ש עד שיולד לו מום אחר רצה לומר דאז מותר לפדותן ולאוכלן וכו' זת"ד:

ואחרי המח"ר לא מצאתי כדי שביעה בתי' זה דהא אי נחית הרמב"ם קודם פדיון אינו דוקא בהטיל לא אפי' אם נפל מאליו הדין כך ואם הוא לאחר פדיון הרי הוא קנס דרבנן לפי דבריו לא נשאר כ"א לאשמועינן דאם הטיל בה מום אית ליה קנסא דאינו יכול לפדותו עד שיפול בו מים אחר ולפ"ז לא היה לו להאריך בענין לתכ"ת ועיין שורש ישי שם ועיין מ"ש הרב נר מצוה ע"ד הרב בעל חזו"ן בפי' על הספרי ע"ש והביטה וראה להרב ספרי דבי רב ולהרב מהר"י ן' בס' אהלי יהודה שחקרו ליישב הני תרי לישני דהרמב"ם במה שיש לחלק בין בכור דאינו צריך פדיון לשאר פה"מ דאסור לאוכלן עד שיפדו וכן תירץ מוה"ר שרשי הים ח"ב דע"ג ושורש ישי ועיין בס' אברהם יגל שם ועיין שרש ישי דכ"ב:

ולא אוכל להתעלם מה שראיתי להרב לשון למודים בי"ד סי' ב במה שרצה ליישב מה שהקשה הפר"ח י"ד בסי' ס"ד על הרא"ם והוא עפ"י הכלל דהרמב"ם דרכו לפסוק כשיטת הספרי הפך שיטת הש"ס ומלבד דליתא להאי כללא כמו שאסף איש טהור הרב יד מלאכי ועיין ארץ יהודה בשי' לחולין והוא תמה להש"ג בכללי א"ח סי' צ"ג יע"ש עוד הן בה דהפר"ח כל חיליה הוא מדברי התוס' דבבורות דכתבו דהספרי אסמכתא ולא פליגי אתלמוד' דידן והיו לאחדים בידך אלא דחזות קשה הוגד לי בדברי הפר"ח בס' מים חיים בליקוטיו שם בסי' ס"ד וכתב והן עתה מצאתי להרב ס' המצות לאוין ק"ם דסבור דמטיל מים בכונה אסור מן התורה לסברת הרא"ם וליתא כדאיתא שם בבכורות ובחיבורו חזר בו עכ"ד ואחד הרואה יראה בס' המצות שם בסי' ק"ם דכבר הביא הדרשא דפה"מ שדרשו אחרים ואגב גררא הוא מה שהביא הא דר"א וידים מוכיחות הויין דצדיק עתק מרישיה לסיפה וכאשר בקדש חזיתיהו להרב צרור החיים שם שהביא כן וגם החינוך הביא לתרוייהו וסיים דעיקר הלאו לפה"מ כי מזה יש להשיב להרב נר מצוה דמעיקרא מאי סבר לומר דמס' המצות נראה בבירור דאינו מחלק בין בכור לפה"מ אחר שהביא שם לענין לכשיולד לו מום אחר דמדרשת ר"א נשמע לאחרים יע"ש ומזה יש להשיב על הרב בבר בשרה דכתב דהרמב"ם ס"ל דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי ע"ש:

וגדולה מזו מצאתי להסמ"ג בלאוין דס"ד ע"ג דכתב וז"ל ונמנה שלא לאכול בשר פה"מ שהוטל בהם מום בכונה שנאמר לתכ"ת ומינהו רמב"ם ואין נראה לי למנות זה הלאו שאין זו דרשא גמורה שהרי בפה"מ משמע גבי בכור שהטילו בו מום שלא ישחוט עליו משום קנסא יע"ש הרי דהבין דעיקר דברי הס' המצות הוא על פה"מ דהמוצי' במספר בענין המצות שלו הוא פה"מ דוקא ולא בכור דהרי אדתקשי ליה דפה"מ מבכור לפלו"ג וליתני בדידה לא ודאי דהא דהבא דר"ת הוא אגב גררא ומדברי הסמ"ג הללו תבלין מצאתי להרב בנ"י ודעימיה דהקשו תרי לישני דהרמב"ם מבכור לפה"מ דהרי עינינו הרואות דהכי קא מותיב חד מן קמיא הסמ"ג ז"ל ויש להעיר על הרבנים הנ"ל מלבד התנא אשר באו ליישב תרי לישני דהרמב"ם כל אחר לפי דרכו איך לא הזכירו לשון הסמ"ג הלזה דקא משוה בכור לפה"מ ועיין בס' נר מצוה סי י' ריש אות ד"ן ותמיהא נשגבה בס' דברי דוד דהק' מדידיה אדידיה מן הספרי ממתניתין בבכורות ותי' דר"א קניס מכאן ואילך יע"ש ואיך לא הביט עין לראות ממ"ש התוס' שם באותו דף עצמו. ועיין צא"ק והח"ן בדברי התוס' הללו ובס' זרע אברהם דספרי ובסד"ר דרטו"ב ע"ג ובש"מ בס' מזבח כפרה ועיין נמין להרב פרי הארץ ח"ב י"ד סימן י"ג דל"ב ע"ג ודוק. עו"ר להרב נר מצוה דע"ז ע"ב שיש להקשות למאי דפריך הש"ס ומי קניס ר"א לעולם ורמנהי מי שהיתה לו בהרת וכו' דאמאי לא פריך לר"א מברייתא דספרי יע"ש ותיובתא לא קא חזינן דכיון דהש"ס אמתני' זו קאי אל מקומו מוכרח להקשות מהאי מתני' ועוד דידוע מה שהביא הרב שכ' שמעתתא בשער ד' אות ח"י ואיתא כן בתוס' בכמה דוכתי דלפעמים האמוראים לא ידעי הברייתות ועיין בס' הנורא חק"ל ח"מ ח"ב דנקט ע"ג מה שרשמתי שם אני הצעיר בס"ד:

עוד ראיתי להרב ז"ל שם דכתב וז"ל וא"ת כיון דרבינו פוסק כאחרים דבפה"מ הכתוב מדבר א"כ מנל"ן דעד שיוליד להם מום אחר דחוי לאוכלן דהרי פי' רש"י כל שתיעבתי לך הרי הוא בב"ת עולמית והאי תועבתי לך להתרחק מבישולו ה"נ איך ניתר מתועבה זאת כשיולד להם מום אחר ואפ' לומר דמדר"א נשמע לאחרים וא"ת הרי אעיקרא דדינא פירכא דמנ"ל דר"א סבר כן דילמא דלעולם אסור כיון שהוא מתועב והתוס' בבכורות כתבו דההיא דר"ח דספרי אסמכתא בעלמא הוא אך אכתי ק' תינח לר"א אבל לאחרים דאיסור אכילתו מדאורייתא ובזה מודים התוס' מנלן דכשיולד מום אחר מותר באכילה עכת"ד:

ודבריו שגבו ממני דאיך יתכן דמביא' להתוס' דבכורות ממ"ש בסוף הדיבור ולא השגיח למ"ש אתחילת דבריהם דקשיא להו דר"א סתר דידיה אדידיה ומכח קו' זאת הוצרכו לתרץ דר"א סבר דבמום שהטיל בו האדם איכא לתכ"ת אך כשנולד לו מום אחר חלף הלך הראשון והוא משום קנסא נמצא דהתוס' מכח דהק' להו דר"א הפך מדידיה אדידיה הוצרכו לעשות אוקמתא זאת ובכן מינה הוכח תוכיח דלרבנן נמי הכי מתוקמא דשקולים הם אחרים עם ר"א בדרשת לתכ"ת וכיון שכן הוא פלא דמביא לתירוצא בתרא שכתבו התוס' דהוא אסמכתא ולא שלטא ביה עינא מ"ש בראש אמי'ר ועיין בסר"ר דרטו"ב ע"ד ובס' אהלי יאודה דע"ו סע"ב ובס' פרי הארץ ח"ב דל"ב ע"ג ובס' חזו"ן הביא מהרב מהד"י קורקוס שנ"ט לדברי הרמב"ם ויותר ק' דאיך כתב בתחילה בפשיטות דמדר"א שמעינן לאחרים דאם לא ראה לדברי התוס' הללו מהיכן נפק"ל הא כי מה שמצינו הוא כסברת חכמים גבי בכור דנקטו האי מילתא עד שיולד מום אחר כדתני תנא התם בבכורות דף ל"ד ועוד דמה שהביא משם רש"י הרי הוא בב"ת. עולמית אינה ענין לצורם אזן הבכור דבב"ח שאני דקאכיל תועבה גופא וניכר האיסור ואין לו התר עולמית לא כן בקדשים דהיכא דנפל מאליו התורה התירתו כצבי וכאיל ודוקא היכא דהטיל בו מום בידים הוא דסברי אחרים דהוא בכלל לתכ"ת מכח הג"ש דתועבה תועבה ואין לו דמות עם בב"ח ויפול התימא על הרב נר מצוה דנעלם מיניה דמר בעת ההיא דברי רש"י בחו מש ס' דאה דכ' ולימד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום עכ"ל הא קמן דגם רש"י שהביא ס' ר"א הבין בדברי ר"א שהוא על אותו מום דוקא מאי ראיתיה באזהרת דלתכ"ת ועיין הז"ן דקנ"ד ע"א ולהרב צאן קדשים בחי' לתמורה לד"ד יע"ש. ובעיקר קו' כבר קדמו הרב מחנה אפרים בנימוקיו להרמב"ם דכ"ט ע"ג שהק' כן וכבר השיבו הרב אברהם יגל שם דל"א ע"ד דאמאי לא הק' כן על ר"א ומוכרחים אנחנו לומר דהיינו טעמא דכיון דנפל מאליו הך מום דנעשה בידים לא חשיב כלל והוי כתם ולא חסרו לאוכלו אלא על מום שנעשה בעבירה יע"ש:

ולי ההדיוט נר' להליץ בעד הרב מח"א דלא כיון להקשות על אחרים דספרי ואפי' על הרמב"ם כדי שיאמר דתיקשי לר"א לא כונתו מבוארת דאין תלונתו כ"א על הכ"מ שם דכתב ומ"ש עד שיולד מום אחר כחכמים פ"ה דבכורות דל"ד דלפי האמת חכמים דבכורות מאי דשנו חכמים בל' המשנה הוא לגבי בכור דוקא משים קנסא לדרבנן והיכי נפקא מהתם לפה"מ שהוא מדאורייתא ומה שהק' עוד הרב מח"א למרן כ"מ דאיך כתב דפסק כאחרים דהא אתיא ככ"ע הניחא לפי מה שפי' הרב סד"ר והרב אהל"י בכונת הספרי אך אי נימא דברים כפשוטן דמשום דאוכל קודם פדיונם ואפי' בנפל מאליו ס"ל לאחרים דאיכא משום לתכ"ת ור"א ס"ל דלא משום כן יקרא תועבה ולא אתיא כר"א ומר אמר חדא ומר אמר חדא ופליגי בהדייהו ועיין פרי הארץ דג"ל ע"ב ועיין ה' יו"ט דקמ"א ע"ב:

והנני יוסיף להפליא על מ"ש עוד הרב נר מצוה שם לתרץ קו' דמנ"ל להרמב"ם הא דעד שיולד מום אחר דישלח דברו לאמר ונר' דרבותינו בעלי התוס' כבר נרגשו מזה התם וכתבו דלאחרים אין לאסור שחיטה על אותו המום מלתכ"ת כמו כב"ח כו' שיש לחלק ע"כ והנה מ"ש אין לאסור שחיטה על אותו מום ר"ל כשנפל בו מום אחר אין לאסור שחיטה משום מום ראשון שהוטל בידים מלתכ"ת במו בב"ח עכ"ד וכל חכם לב ישר יחזו פנימו דכשגגה שיוצאת היא להבין כן בדברי התוס' דמלבד דהן דברי נביאות והעיקר חסר מן הספר במה שמפרש דעל אותו מום משמע דנולד לו מום ב' מאיו מלבד הא' שהוטל בידים עוד הן בה דאעיקרא לא ניתן ליאמר דהתוס' כיונו לומר על אותו מום דפה"מ דלא כיונו אלא על הבכור וכן תבינו בפשיטות כל המפ' ספי' במ"ש התוס' שיש לחלק הלא המה הרב צ"ק שם דפי' דכיונו למ"ש התוס' עצמם בחולין גבי צורם און הבכור בקדשים שהוממו רחמנא שריינהו כצבי וכאיל כמו שביאר בס' זרע אברהם על הספרי דמ"א ע"א והרב ח"ן שם והרב הליכות י"ט דק"מ ע"ב אלא דמ"ש הרב הליכות י"ט בכונת הרא"ם דרש"י חולק ע"ז קאי לחומש אין לשונו מוכיח כן ואעיקרא בחומש לא הוזכר גוי ודוק ועיין נמי להרב אברהם יגל בחי' לבכורות ובחי' לתמורה שפי' כן דצורם אזן בכור שאני כיון דממילא מותר אינו בכלל לתנ"ת וגם הרב מהרי"ן בס' אהל"י דע"א ע"ג פ' בג' דרכים במה שיש לחלק וחדא מינייהו מ"ש הרבנים הנ"ל דכיונו למ"ש התוס' פכ"ה גבי צורם אין הבכור כנ"ל ואין גם אחד דיבין את זאת דקאי לפה"מ וזה סותר למ"ש הרב חזו"ן דתי' התוס' דתמורה אינו כמו שתירץ בחולין ע"ש ולא ידעתי מהו ההפרש שמצא ביניהם הפך כל המפרשים ועיין נמי בס' רנו ליעקב בחי' לחולין שם וכד הוינן בה בדברי התוס' המעיין יראה דהא דכתבו שיש לחלק לא נגע ולא פגע לס' אחרים דדרשי' דפה"מ והוא דבתחי' כתבו דרבנן דמתני' סברי כאחרים דדרשי בפה"מ ושוב כתבו או בבישול בב"ח וע"ז שכתבו או בבישול בב"ח הוא דקאי מה שכתבו ואין לאסור שחיטה על אותו מום כמו בב"ח שיש לחלק ואוקמתא שיש לחלק אצטריכא להו להתוס' דוקא למאן דדריש לבב"ח ולא למאן דדריש לפה"מ והטעם מבואר דגבי פה"מ כבר מפורש מכח ג"ש דתועבה תועבה ואין צורך לחלק ביניהם אכן בבב"ח דאינו משמע מקרא שום גילוי דקאי אבב"ח צריכין אנו למודע'י מאי שנא צורם אזן הבכור מבב"ח כי מזה יש להשיב על מ"ש הרב אהל"י שם דע"ו ע"ג וצ"ע על מ"ש התוס' דצורם אזן הבכור שרי רחמנא דקדשים שהוממו אינו מתועב דא"כ היכי דרשי אחרים מפה"מ מלתכ"ת כיע"ש ואין כאן תמיהא דהתוס' בחולין קיימי בשי' מאן דדריש לבב"ח ולהכי מחלקי בהכי אך למאן דדריש לפה"מ לא נחתי לחלק הך חילוקא אלא החילוק מבואר בא"א דשאני בכור דאינו צריך פדיון ומלתא כדנא כתבו הרב ז"ל שם סמוך לו מלאחריו ועיין נמי בס' אברהם יגל בחי' לתמורה שם ושורש ישי והתוס' דבכורות סירכייהו שקלי ואזלי לו' שיש לחלק למאן דדריש לבב"ח דאילו למאן דדריש לפה"מ דיליף מג"ש לא שייך להקשות משום מקום באותן הפירכות דפרק כ"ה בסוגייא ובתוס' שם סתמו את הפתח לפנינו ומה שיש להקשות מבכור אינו צריך לאומרו מה שיש לחלק דמבואר מאליו דאינו צריך פדיון ובהא הוא דפליגי ר"א עם חכמים דכיון דהמחלוקת בביניהם הוא הך חילוקא מה להו להתוס' לבארו ועיין הליכות י"ט דקמ"א ע"ב חלק ג' חילוקים האחד כדאמרן דלא בעי פדיון דאית ביה איסור דגיזה ועבודה אפי' אחר פדיון ב' אית ביה צורך גבוה ג' דהוא מתנה לכהן דהוא פסידא לכהן יע"ש וזה האחר אינו מבואר דמאי אפסדתיה ודוק ומזה יש לתמוה על הרב פרי הארץ ח"א סי' י"ג דג"ל ע"ב אשר פריו יתן בעט'ו ליישב תרי לישני דהרמב"ם במונח דמחלק בין בכור לשאר קדשים כפי החילוק שכתבו התוס' דבבכור נופל מאליו מום שרי ה"ה הטילו ביד כן איכא למימר בין מטיל מום בקדשים לבכור דבקדשים הואיל בנפל מום מאליו אסור ה"ה בהוטל בידים אבל בבכור דמאליו שרי ה"ה בהוטל מום בידים דשרי יע"ש וסלח נא אנכי מבקש דלא כיון יפה ולא זו הדרך לחלק ביניהם אלא העיקר הוא דבבכור אינו צריך פדיון ובפה"מ צריך פדיון וזהו ההפרש ביניהם דתלייא בזה וכמ"ש לעיל משם המחברים למקומותם בארשו'תם ואינו כמו שחשב הרב ז"ל דלדבריו עדיין תקשי דאינני שוה לגבי פה"מ כשנפל מאליו להטיל בידים דהרי בנפל מאליו מה שהוא אסור הוא עד שיפדנו וכשפדאו הרי הוא כצבי וכאיל אבל כשהטילו בידים אפי' אם פדאו אין בו מועיל דעל אותו מום אינו יכול לאוכלו דאיכא משים לתכ"ת וצריך שימתין עד שיפול בו מום אחר כדפירש שיחותיו הרמב"ם שם וכדכתיבנא לעיל מקדמת דנא ונמצא דה"ה שכתב לגבי בכור אינו בהשואה עם ה"ה שכתב לגבי פה"מ וגבה טורא בינייהו ודוק:

וממילא אזדא ליה מ"ש הרב נר מצוה אחר זה וז"ל מה שיש לחלק בין בב"ח לפיה"מ ואפשר דסמכו למ"ש בחולין דבישול שבת לא חשיב תועבה דאינו נכר ה"נ בקדשים שהוטל בהם מום אם נולד בהם מו"א ישחוט עליו כיון דשרי רחמנא קדשים שהוממו מעצמן והוי כמעשה שבת שאינו נכר בין שהוטל בהן לשהוממו מעצמן עכ"ל ומלבד דאין מקום לפרש כן דכונתם לחלק בין קדשים לבב"ח לא בין צורם אזן הבכור לבב"ח דוקא וכאמור. זאת ועוד דאי מדמית ליה למעשה שבת משום דאינו ניכר תהיה לגמרי לחלוטין ולא למחצה ואיך אמרו אחרים דפה"מ בכלל לתכ"ת יהיה מותר מעיקרו נמי ואיך במומו פוסל היכא דהטילו בידים שיקרא תועבה זולת רש"י בחומש שהביא שנים כא' צורם אזן הבכור ובב"ח ותו דאעיקרא מאן דדריש פה"מ לא דריש בב"ח וכדמשמע נמי מהתוס' עצמן דכתבו או וכיון דאין להם ישיבה אחת בעולם מה שייך לחלק ביניהם. ותו דהאי חילוקא דניכר לשאינו ניכר מהיכן יצא אינו אלא למאן דדריש לתכ"ת לבב"ח אך למאן דדריש לפה"מ משום ג"ש דתועבה תועבה ליתנהו כלל להני חילוקי דאינו נכר ודלא אכיל החרישה והחסימה כדקאמר אחרי כן לפרש דיש לחלק ועירוב פרשיות שנה כאן ומניה וביה תקשי במ"ש בתוך דבריו ובזה יתבארו דבריהם בפ' כ"ה ובתמורה ד"ד דלפי האמור כלם עולים בקנה אחד דהרי בחולין ובתמורה דבריהם הנה הנם על צורם אזן הבכור לא על פה"מ כדאיתא בדבריהם להדייא. ולא אוכל להתאפק מה שראיתי להרב אברהם יגל שכתב בחי' לתמורה שם ומעתה שרי ליה מאריה להרב מחנה אפרים שכתב בליקוטיו וממ"ש התוס' דבכורות לק"מ וכן דעת הרא"ם יע"ש ומי יתן ידעתי דמה הבין בדבריהם וצ"ע עכ"ל:

ולפי קע"ד דברי הרב מק"א ברור מללו דביארו בתחילה דקו' התוס' היא במתני' דבכורות בגוי שצרם והתירוהו חכמים וע"ז בקש ליישב הרב מח"א דכיון דהתוס' בבכורות עשו אוקמתא דחכמים דבכורות במתני' דר"א סבירא להו דלתכ"ת היא לפה"מ או לבב"ח אף אנן נמי נימא דמאי דהתירוהו חכמים לגוי שצרם אותם חכמים ס"ל נמי הכי דקרא בפה"מ ולא בבכור כסברת ר"א וע"ז כתב שהרא"ם כיון לזה וכתב דאם הוא אסור אפי' ע"י גוי אסור וזה הוא לשיטת ר"א אבל אחרים לא ס"ל כן ודבריו של הרא"ם כל שהוא עיקר הוא במה שבנה יסודו דהרמב"ם ס"ל כס' אחרים ורש"י כסברת ד"א ובהא סליק ונחית והרואה במחברים על הרא"ם יראה דאין כל חדש בדברי הרב מח"א ועיין בס' קרני רא"ם ובס' צרור החיים ובס' הליכות יו"ט שם: תו חזינא ליה להרב נר מצוה שם דכתב על דברי התוס' דבכורות שם דכתבו כמו בב"ח וכ"ז ומעשה שבת ופליאה דעת ממני דבפ' כ ה פרכינן אלא מעתה מעשה שבת ליתסרו וכו' כ"ז ליתסרו וכו' אלא דלא נאסר מלתכ"ת כ"א בב"ח ולא מעשה שבת ודברי התוס' מרפסן איגרי וכעת צל"ת עכ"ל ואני אומר דדבריו אדרבא צריכין תלמוד מאחר דכונת התוס' פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה דמדברים על הידוע דהש"ס פריך מנייהו ואילולי דגלי בהו קרא הוה אסיר בהו נמי משום לתכ"ת ונקטו שתים הנה דהם הראשונות דפריך מנייהו הש"ס וכן הבינו בדבריהם הרב ח"ן והרב גאון ירוש' בס' הליכות יו"ט דק"מ והרב פרי הארץ ח"ב דל"ב ע"ג פי' דברי התוס' הללו וכלאחר יד הגיה לתקן הל' ע"ש ועיין הש"מ בס' מזבח כפרה איכו השתא נצא השדה למה שראיתי להרב באר בשרה בפרשת ראה דקס"ו ע"ג דכתב וז"ל וחזה הוית מה שתירץ מוה"ר בסד"ר דהא דפסק הרמב"ם דמטיל מום בקדשים הוא בכלל כ"ת הוא כדעת אחרים ודוקא קרשים והם בכלל פה"מ דקתני אחרים יע"ש.

ודבריו תמוהים בעיני חדא דגם בכור קדשים הוי ואיך קאמר סתמא מטיל מום בקדשים ועו"ק דאין דרך הרמב"ם לכתוב דינים מחודשים אלא מה שמצא מפורש וא"כ הא דמטיל מום בקדשים היכן מצא הרמב"ם דין זה אלא ודאי היינו דר"א ועוד מ"ש שם דמטיל מום היינו פה"מ אחרי המח"ר מדברי הרמב"ם בס' המצות וכן דפ"ח מהל' פה"מ מבואר דאין בכלל פה"מ אלא פסול שאירע לו אחר שחיטה בין במחשבת בין במעשה וא"כ הקו' במ"ע עכ"ל. ואשתוממתי על המראה דמבין ריסי עיניו נראה שלא ראה לשון הספרי במקומו דאיתא התם כלשון הזה אחרים אומרים בפה"מ הכתוב מדבר נאמר כאן תועבה ונאמר להלן לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת ה' אלהיך הוא מה תועבה האמורה להלן בפה"מ הכתוב מדבר אף תועב' האמור' כאן בפה"מ הכתו' מדבר וכ"ה בילקוט שם וגם ראיתי להרב אברהם יגל בחי' לתמורה דצ"ח ע"א שכ' וז"ל וליכא למימר דהתוס' מפרשים הא דאוקמוהו אחרים בפה"מ לאו בהוטל מום איירי לא בפיסול אחר כגון פיגול ויוצא וכיוצא דלא שייך כ"א ע"י אדם ולהכי מק' המ"ל ז"ל שהביא הרמב"ם ז"ל הך דינא דקדשים דהוטל בו מום וכו' דזה ליתא שהרי בספרי סיים דהביא ג"ש תועבה תועבה דאיירי במום עכ"ל וכ"כ הרב הל' יו"ט שם ובכן דברי הרב באר בשדה צריכין תלמוד:

ובזאת וכזאת יש להפליא על הרב פרי הארץ ח"ב דג"ל ע"ב בין במה שביאר קו' המש"ל בין במה שתירץ ליישב תרי פיסקי הרמב"ם ובין במה שהק' אחרי כן בלאו שבכללות בהני תלתא הורה גבר דלא ראה ל' הספרי במקומו והרי לפנינו לשון הרמב"ם דגילה דעתו דכי תועבת דאמר קרא קאי לתרוייהו לאשר יהיה בו מום ולכל דבר רע דהוא מפלג בקדשים ע"י דבור דע כמי שפירש"י שם בחומש עוד תשוב ותראה להרב באר בשדה שם לפני זה דטרח כדי לישב בעד הרא"ם במ"ש מאן לימא לן וכו' עפ"י היסוד שהניח דהרא"ם ס"ל דסתמא דתלמודא כי פריך ומי קניס ר"א הוא דסבר דלרבנן כשהטיל מום בבכור איסורו מדאורייתא לאכול ממנו משים לתכ"ת עד שיולד לו מום אחר ולכ"ע אית להו דליכא משים לתכ"ת ומאי דפליגי הוא דלר"א אית ליה קנסא ולרבנן לית להו קנסא והוא דלא כרבה דסבירא ליה דלרבנן אפי' במטיל המום הוא משום קנס ולהכי כי פריך מהו לקנוס בנו אחריו תפס רש"י דברי ר"א דלא יאכל עולמית משום דלרבנן דאית להו מדאורייתא לא שייך למבעי מהו לקנוס בנו אחריו זת"ד ובעיני כמו זר נחשב לפרש שי' חדשה בש"ס לדעתו של הרא"ם בלבד ולאוקומי דפליג סתמא דתלמודא בדברי רבא והפך דברי התוס' ובשגם אנכי הרואה להרמב"ם בפי המשנה ולהרא"ם שם דפי' בפשיטות דהבעייא היא אף לדעת רבנן דפסקו דלא קנסו בנו אחריו וישחט על אותו מום עצמו ועל מה שתפס רש"י דברי ר"א כבר תרגמה הרב יו"ט ראשון לציון בספרו הנורא הלכות יו"ט דקמ"ב ע"ב דלרבותא נקטי דאפי' לר"א דסבר שהוא מדאורייתא ונקט עולמית אפי"ה לא קנסו בנו אחריו כיע"ש ועיניך לנוכח יביטו להרב רנו ליעקב בחי' לחולין אשר בס' מזבח כפרה דק"ז ע"א שתי' תרי לישני דהרמב"ם עפ"י דברי התוס' דחכמים דבכורות סברי כאחרים דקרא בפה"מ ושיש חילוק בין בכור לפה"מ עי"ש ומלבד דלא זכר שר דקדמוהו רבנן בכ"ז כאשר הבאתי למעלה ראש ואין כל חדש עוד בה דאגב שיטפיה עשה חליפין והזכיר בהלכה דמטיל מום בקדשיה ואין לא הובא בפ"ב מה' בכורות ה"ז ואינו אלא כ"ז פה"מ ודכתב הרב ז"ל אינו זה כיע"ש ובכל אלה תבענה שפתי דלדרשת הספרי לדעת אחרים דגמרו תועבה תועבה לפה"מ אמאי לא ילפי הכי לאתנן ומחיר כלב דמפורש בהו בקרא דנקראו תועבה ונימא דהזן בכלל לתכ"ת וגם להספרי עצמו דדריש שם דמוקצה ונעבד וכלאים דנקראו תועבה מאי שנא הני מפה"מ הן אמת דתועבה דכתיב באתנן מפורש בגמ' דאצטריך לג"ש אחרת לזונה ישראלית ומוקצה ונעבד מבואר ההתר מדאסר לגבוה וכלאים שמעינן מכלל בהמה ועוד י"ל לפי מ"ש אנן יד עני גבי גזל ורבית ואונאה אפס קצהו תראה ועיין להסד"ר דרל"ז דכתב דאין זו הלכה יע"ש:

וזה חזיתיהו להרב מגילת ספר בדס"ט ע"ד דכתב וז"ל והם תירצו דשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי וכאיל וא"כ אינו דבר מתועב יע"ש ולפ"ז יהיה דין הבכור שנפל בו מום אסור בגיזה ועבודה כקדשים כדאמרינן בבכורות תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב עכ"ל ואנכי לא ידעתי מה בא לחדש ולומר דהוא מפורש רש"י בבכורות דכ"ה ע"ב ובהרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' בכורות הי"א וי"ב וי"ג יע"ש ועיין חק נתן שם ובספרי פרשת ראה יע"ש ועיין בס' הלכות יו"ט דק"מ ע"ד ודקמ"א ע"ג שחילק דבב"ח לא שייך בידי שמים כמו ששייך בצורם אזן הבכור ובקדשים ועיין מהר"ם שיף בב' מקומות ולהרב שע"ה ולהרב לימודי ה' ודוק:

עוד ראיתי להרב פרי הארץ דג"ל ע"ב דכתב וז"ל האמנם הא קשיא לי עליה דהר"מ בההיא דה' פה"מ במ"ש דלקי על המטיל מום בקדשים דמאחר דהוי לאו שבכללות קיל"ן דאין לוקין עליו ובשלמא על פסולי המוקדשין דמפי השמועה למדו ניחא אבל על המטיל מום בקדשים היאך לקי ותירץ עפ"י מ"ש בתוס' בע"ז דס"ו ע"א ד"ה כל שתיעבתי לך דהיכא דאיסור מפורש כל אחד לבדו לא חשבינן ליה לאו שבכללות יע"ש ועוד הביא משם מהר"י ערוך מ"ש התוס' במכות דח"י ע"א ד"ה ולילקי משום בשר בשדה טרפה לא תאכלו דהיכא דהוי הכל משם אחד ואינן שני שמות לא חשבינן לאו שבכללות זת"ד: ואנכי תמיה איך לא הביא ל' רבינו החינוך במי' תצ"ט ד"ך וז"ל ומ"מ איננו נקרא לאו שבכללות לפי שעיקרו לא בא אלא על פה"מ ושאר האיסורין יוצאין מכללן כלו' ממה שהוציא הכתוב אזהרה זו בלשון כלל שאמר כל תועבה ולא חמר ל"ת פסולי המוקדשין בפי' ומפני כן נחשבהו לאו מיוחד לעיקרו ונלמוד ממנו אזהרה לשאר ענינים עכ"ל גם ראיתי להר' זהב שבא דעמד על תי' התוס' בסוגין ד"ה כל שתיעבתי לך ממה שתירצו דמדאסר רחמנא מעוך וכתות לגבוה דאימא דאצטריך למלקות דאי מלתכ"ת הוי לאו שבכללות והי' עפ"י דברי התוס' דע"ז מ"ל דלא מיקרי לאו שבכללות ע"ש והרב אהלי יצחק כתב עליו דליתא דהכא נמי אינו מפו' איסור האכילה כלל וזכר עשה למ"ש הרא"ם בס' משפטים דקרי ליה לאו שככללות ונתקשה מדברי הרמב"ם פ"ח ה' פה"מ דכתב דליקה ובנה אצלו ציו"ן מ"ש הרב שע ה הלכות יסודי התורה ד"ג סו' ע"א וריש ע"ב ושם הביא דברי החינוך שזכרנו גם בס' ארץ יאודה דחה כמו כן דברי הז"ש אך דנר' דלא ראה דברי הרמב"ם בה' פה"מ יע"ש ועיין מרכבת המשנה ח"ג פה' פה"מ ושע"ה בה' אישון יע"ש ודע דבספרו ל"ס הק' דאמאי אצטריך וזה אשר לא תאכלו לרבות השחוטה ת"ל מל"ת כ"ת יע"ש ולפי מה שהביא מר ניהו גופיה בתחי' דברי הרב ז"ל דלתכ"ת הוא לאו שבכללות ואין לוקין עליו הרי אצטריך וזה אשר לא תאכלו לחייבי מלקות וק"ל:

עוד ראיתי למוהרש"א בספרו זהב שבא דהק' ע"ד התוס' ד"ה כל שתיעבתי מדאסר רחמנא מעוך וכתות לגבוה דאימא דאצטריך לגבוה דמלקות דאי מלתכ"ת ליכא מלקות דהוי לאו שבכללות וע"ז הביא מהרב אפרים פינטו ז"ל שתירץ דמייתורא דקרא נפקא דיהיב טעמא כי משחתם בהם מום בם יע"ש ואחהמ"ר אין תירוץ זה מספיק דהאי סיפא דקרא כי משחתם בהם מום בם אצטריך לדרשא אחריתי בזבחים דע"ז ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה הא עבר מום ירצו ודוחק לו' דהא נמי משמע ואתה תחזה. שא דלא זכותי להבין ארשת שפתיו של הרב ז"ש שם בסו' ע"ד וז"ל ובזה יתישב קצת וכו' לא במאי דאמרן ניחא עכ"ל ואיני מבין מה בא לחדש דהרי להכי הוא דאתא וקמיתא היינו הך ולפי הנר' המעתיק עירב מ"ק עם מ"ב כדאמרן לעיל. ועיין בס' שרשי הים ד"ך ע"ב ובס' מרכבת המשנה אשכנזי ח"ג דקכ"ב ע"א ועיין מ"ש הרב נר מצוה ח"א דע"ו ע"ד ולא הרגיש כדחית הרב אהלי יצחק והר' ארץ יאודה גם שם הביא מה שהראה הרב מוהר"י הערוך הנ"ל ע"ש שהאריך ועיין בס' בית יאודה אשכנזי בחידושיו לחולין ד"ה אמר ר"א מנין וכו' ובס' לימודי ה' סוף לימוד פ"א ע"ש:

ולפי"ז מה שהקשה הרב ז"ש שם דאו"ב בהדיוט לילקי משום לתכ"ת כיע"ש הוא לפי המונח דהביא מהתוס' דעז אך לפי מה שדחו הרבנים הנ"ל אין כאן קושייא כלל ומכ"ש למ"ש שם איהו גופיה דהוי לאו שבכללות כמו שהשיג עליו הרב למודי ה' לימוד ע' ובס' ארץ יאודה שם מניה וביה ע"ש ועיין בס' שם חדש ח"א דג"ל וח"ב ד"פ ובמפתחות שם ע"ש ובס' מנחת אהרן על הארוך משך ודוק ובס' שמחת עולם דכ"ג ע"א:

ואו. ולענין אלים המסורסים מפורש בתוס' בסוגיין בר"ה כל שתיעבתי דאינו בכלל לא תכ"ת מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. והרב בית שמואל באה"ע סי' ה' ס"ק ז' הביא משם המרדכי פ' ש"ש ולא הזכיר להתוס' ולהגמ"י בפ' ט"ז מהלכות או"ב ועיין להרפ"ח בי"ד סי' ס"ב ס"ק י"א ומצוה להביא מן החדש מה שראיתי להרב שם חדש בח"ב ד"פ ע"ב דצדיק עתק לשון הרב בית שמואל דכתב וישראל אחר מותר לאכול אעפ"י שהוא בכלל כל שתיעבתי לך מ"מ מדאסר לגבוה כו' מרדכי וישראל שסירס או שסירסו הגוי משמע דאסור לאכול ממנו כמ"ש בי"ד סימן ס"ט וע"ש סי' ט"ז באו"ב דאיכא פלוגתא עכ"ל וע"ז הרבה להשיב עליו באומרו צ"ע טובא חדא מנ"ל האי חילוקא בדברי המרדכי והלא המרדכי לא הזכיר ישראל אחד ואדרבא משמע להפך דהרי על מי שאיסורו מדאורייתא כתב איסור באכילתם ועוד קשה במ"ש וישראל שסירסו משמע שאסור לאכול ממנו המשך דבריו משמע דאפילו לישראל אחר אסור דאם לא כן מאי איכא בין היכא שהערים להיכא שסירסו שכתב ואם כונתו כך מאי ראיה מייתי מי"ד סימן כ"ט והלא שם מפורש דלשאר כל אדם מותר זת"ד:

ואנכי הרואה דאין כאן שום השגה על הרב"ש והוא דכונת הרב בית שמואל שכתב וישראל אחר מותר לאכול האי לישנא מדנפשיה קאמר ולא כיון בעד המרדכי ומתיבת אע"ג והילך הוא שהביא לשון המרדכי ושוב גזר אומר וישראל שסירס או שסירסו גוי בשבילו וביאור דבריו דכתב דאסור למסרס עצמו היינו משום קנסא דרבנן כדברי המרדכי הם לענין דאורייתא דליכא משים כל שתיעבתי ומותר לאכול ואתו רבנן וקנסוהו כלשון מרן ז"ל שם בש"ע דמשם תפס הלשון הרב בית שמואל והוצרך לבארו דאסור באכילה ולהביא ראיה מי"ד סימן צ"ט משום דלדברי מרן שכתב קונסין אותו ומוכרן לישראל אחר הוה משמע דמוכרח לאחר כדי שלא יחרוש בה שלא יהנה מעבודה דלייפוי חרישה איכוון אך אם רוצה לשוחטה ולאוכלה מה בכך לכן בא לבאר ולהביא מי"ד דאסור לאוכלה ומותר לישראל אחר לשחוט ולאכול וכמו שהבין הרב בית הלל שם:

גם זה היסוד שהניח בין כשעושה עצמה לכשעושה בכונה בעצמו ליתא דלפי מאי דאמרן דהכל שפה אחת ודברים אחדים ליתא להאי חילוקא והכל בתר כונתו אזלינן ואם יש חילוק אמאי לא אמרינן לשום הפרש בין כשהגוי עושה בשבילו לכשעושה בעצמו אלא ודאי דבזה אין שום הפרש ועיין בס' בית יאודה ח"ב סימן מז דק"ח ע"א וב' ובברכ"י י"ד סי' רצ"ז ואם באנו לתלות קולא בשביל שהוא מערים ואינו עושהו בפרהסייא בידים אמאי לא מדמינן ליה למערים בשבת דאיכא כמה דברים דמותרים כשעושהו בדרך מערים וכשהוא ת"ח כנודע ועיין פרי מגדים בחלק א"א סימן של"ט על דברי הרב מג"א ז"ל שם:

תוכן העניינים

לב חיים פלג'י חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה