לב חיים פלג'י חלק ב· רבי חיים ב"ר יעקב פלאג'י [החבי"ף]
ח"ב או"ח סימן קט
וז את תשובתי אליו:
הנה מסתמיות דברי הרא"ש ז"ל בתשובה שכתב לענות ב"ה וב"ש בכל מקום וכן העתיקו הטור ומרן בש"ע סי' תכ"ד סעיף ה' נראה דגם בברכות שיוצא י"ח מיירי וכן נראה לדעת מל' הרב הלבוש שכתב שם סעיף ב' וז"ל וכשיגיע החזן לברכה יאמרו על כל ברכה וברכה שישמעו מפי החזן וה"ה בכל מקום שישמע ברכה מפי אחר יאמרו ב"ה וב"ש וכו' הנה סתמו כפירושו דבכל מקום ששמעו ברכה מפי אחר יאמרו ב"ה וב"ש אפי' בברכה שיוצא י"ח במשמע דאם לא כן הי"ל לבאר ולהוציא מן הכלל בברכות שיוצא י"ח ועוד אי הוה שמיע להו להפוס' לא הוו שתקי וכמ"ש כל זה הרב מעש"ר שם יע"ש ומ"ג דהא חידוש גדול כזה היל"ל דהגם שכבר כתבו הפוסקים דאין הכרח לומר אילו הוה שמיע להו להפוסקים לא הוו שתקי מ"מ בדבר שהוא מוכרח ומבורר האיסור ושיש להטעות בדבריהם כל כה"ג שהחיוב היה להם לבארו. ולא ביארו בהא ודאי אמרי' דמדשתקו ולא ביארו הוא דלא סל"ה: הן אמת שהרב הגדול מוהרד"ף בס' שושנים לדוד פ"ח דברכות מ"ח דחה כל דברי הרב מעש"ר והחזיק במסמרים סברת הרב דבר שמואל ככתוב באורך בד"ק ואחרי המח"ר אין דבריו מוכרחים ומה גם למה שהביא ראיה מדברי הרב מג"א שכתב בסימן קנ"ד ס"ק ט' דאין לענות ב"ה וב"ש במקום שאין רשאי להפסיק וכו' ואין ספק דבכלל זה כשהוא שומע הברכה לצאת בה שאז ג"כ אינו רשאי להפסיק ואסור לאומרו עכ"ל וכוותיה דמר כתב הרב נודע ביאודה בס' דגול מרבבה ואתי עלה בק"ו דבמקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו וק"ו בברכה שהש"ץ מוציאו י"ח כגון ברכת שופר ומגילה שלא יפסיק לענות ב"ה וב"ש עכ"ל. ולעד"ן דק"ו די"ל פירכא הוא דבשלמא במקום שאינו רשאי להפסיק ואפי' אם התירו לו להיות עונה אמן משום דעונשו גדול אם אינו עונה מה שא"כ בב"ה וב"ש אבל בברכה שיוצא בה ועונה אמן כדי לצאת בברכתו גם אמירת ב"ה וב"ש הוא מעין ברכתו. ומאחר שהרב הגדול חיד"א ז"ל כתב בברכ"י א"ח סי' רי"ג דכמעט שעברתי לדבריהם דרבנן ולא מצאתי ראיה מכרעת לזה לא' מהצדדים וממנהג העולם להפך ואין למחות בידם יע"ש וגם בס' יוסף אומץ סי' ע' אות ג' כתב ומנהג העולם יודעים ובלא יודעים לענות ב"ה ב"ש אף בברכה שיוצאים י"ח ע"ש וכ"כ בס' זכור לאברהם ח"ג ד"ג ע"א יע"ש וכן הוא מנהג בכל תפוצות ישראל וכן נהגו בעירנו אזמיר יע"א בפני כמה רבנים גדולים ונער הייתי גם זקנתי ונתגדלתי על ברכי יוסף הרב הגדול מרן זקני זל והיה נוהג לענות ב"ה וב"ש על כל ברכה שהיה יוצא י"ח וכן נהגו כל הרבנים אחריו. ומאחר שאין האיסור ברור בפוסקים בודאי דיש לקיים המנהג לכתחילה כי הגם כי אנכי בעניותי בס' סמיכה לחיים סי' א' וסי' ג' ובס' נשמת כל חי בח"א בכמה מקומות כתבתי כי המנהג שהוא הפך הדין יש לבטלו זהו כשהוא שלא כדין ברור אבל כשיהיה הענין כעין נ"ד שאין הכרח ברור להכריע לשני הצדדים וכדברי הרב חיד"א ז"ל המנהג עיקר והגם דסיים הרב ברכ"י ז"ל וכתב אמנם הואיל ונפיק מפום ארייותא כמ"ש הרב הנז' נכון ליזהר אך אין למחות וכו' יע"ש. לעד"ן דכיון שהמנהג פשוט בכל תפוצות ישראל ליודעים ושאינם יודעים אין מקום ליזהר עוד מעתה ואדרבא אחרי שהורגל המנהג בפה הכל לומר ב"ה וב"ש בכל ברכה אם אינו עונה ב"ה וב"ש יבא להכשל שלא לענו' אמן במקום שהוא חיוב גמור ועונשו גדול כי כן הנח להם לישראל וכל מן דין ומן דין סמוכו לנא שינהגו מנהגים כלה לאהבת ה' ולברך בשמו ועליהם תבא ברכת טוב ברכה וחיים: