לב חיים פלג'י חלק ב· רבי חיים ב"ר יעקב פלאג'י [החבי"ף]
ח"ב או"ח סימן עה
חיים מדבר ראה ראיתי אמירה נעימה כתיבה נאמנים אמריה ותבואי בעדי עדים. מעשיה' של צדיקים והאר"ש רחבת ידים.
דברי חכמים כדרבונות ויהי נא פי שנים אוהבי ורעי רחם רחמתים. רבנן דפקיע שמייהו הרבנים השלמים הדיינים המצויינים בין המשפתים מזה ומזה זרע ברוכי ה' לקדושים אשר בארץ רכב אלקים רבותים. יפה שיחתן על ערבי'ם בתוכה פורשי כנפים. כדת מה לעשות איזה דרך ישכון אור יציאות השבת שתים בדין ערובא ותשב בפתח עינים. מפני תיקון העולם לצאת ולבא כל הולכי דגלים ישמח חיים העוד לנו רבנן תחושבניהו שמורי'ם לבנ"י את הדרך ילכו בה לנו לעינים. ושואלים הלכו בי לחוות דעי כד'ל מסכי'ם הולך חיש הבני'ם. והגם כי איני מופנה מרוב עבודה ערב ובקר וצהרים עכ"ז בעבור כבודם דחקתי את עצמי לבא בקצ'ירת האומר בדברות שתים. ואני אל אלהים אקרא ינחני במעגלי צדק שלא נכשל בדבר הלכה זכות הרבים מצות ה' ברה מאירת עינים אכי"ר:
והנה ראיתי בדברי קדשם כתוב לאמר בענין אי בעינן לעשות תיקון לערב לכל המבואות המפולשות שבעירינו אזמיר יע"א בלחי וקורה בצורת פתח או סגי בשני פסין של ב' משהויין בסיד מחוי והביאו על זה סברת הפוסקים דלדעת התוס' ודעימייהו בעינן לחי וצ"פ ולדעת מהר"ם שהביא הרא"ש והמרדכי והגמ"י והרב בעל ת"ה סימן ע"ד והר"ש שהביא הריטב"א בחי' לערובין דע"ו ומוהרי"ו סי' ח"י שהביא. הרב מג"א בא"ח סימן שס"ג סקכ"ז דכלהו ס"ל דמהני בב' פסין ושני משהויין ושכן הסכים ה"ה מהרימ"ט ח"א סימן צ"ד יע"ש ועל זה נכנסו במבוכה גדולה דאם יהיה לפי האמת שהיה מנהג בעירינו אזמיר מקדם קדמתה להתיר ולתקן המבואות המפולשות בלחי וצ"פ כס' התוס' ודעימייהו א"כ אין כח בידינו עתה לשנות המנהג ולהתיר כס' הפוסקים המקילין דסגי בב' פסין וב' משהיין אחרי שמה שנהגו להחמיר היה עפ"י ס' הפוסקים האוסרים באותו הענין אף שיש חולקין המתירין כי כיון שנהגו איסור לדעת המחמירים אי אתה רשאי להתיר להם כענין דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור א"א רשאי להתירם וכדברי מהרשד"ם בתשו' חיו"ד סימן מ' יע"ש וגם הרדב"ז בתשובת ח"ג סימן תקכ"ז דסל"ה והוסיף שם הרדב"ז על השמועה דאפי' בא חכם והתיר להם כשי' הפוס' המתירים כיון שנהגו לאסור כדעת האוסרים אינו חוזר האיסור להתר וכיפינן להו עד דהדרי למנהגם הראשון ומה שחילק הרב פר"ח בא"ח סי' תצ"ו במנהגי איסור סימן ב' דאם יש רב חכם מובהק שחולק בראיות לסתור ס' האוסרים שנהגו כמותו שהיה מנהג בטעות יכול להורות ולשנות המנהג מאיסור להתר וסיים הר' פר"ח דזהו לחד בדרא או לתרי בדרא ואם הפר"ח כתב כן לפי דורו כי רב הוא ומרובה באוכלוסין רבני אלפין ורב מאוותא אנן מה נענה אבתריה יתמי דיתמי וכמ"ש עט"ר מ"מ מופת הדור ה"ה מהרח"א ז"ל בתשו' הרמתה הנה באה ונהיתה בספר אהל יוסף בחיו"ד סימן כ"ט כי ע"כ אילין דהוו עליה דמני"ר נר"ו שיל א השלכנו יהבנו יאיר עינינו במאור תורתו להורות לנו את הדרך נלך בה אם יראה בעיניו נכון הדבר להכשיר ולתקן המבואות בב' פסין בלתי צ"פ ומי כמוהו מורה להיות מתיר אף מפקיע איסור מקהל עדתינו וכו' זת"ד הי"ו: ואנא בריה קלה כמו שהיא אמינא דמלבד שאם באנו לידי מדה זו שיש כח בידינו ולומר להם לשנות המנהג מס המחמירים לס' המקילין במונח דיכול לשנות המנהג מי שהוא חד בדרא אחרי כי חסר המציאות כי איני נחשב בגרר זה והם רשאים לומר כן על גדולי דורינו ולא עליה דידי זאת ועוד כי גם לחד בדרא צריך שיביא ראיות ברורו' ומספיקו' לסתור ס' המחמירים המקובלות לחכמי דורו וכמ"ש בס' סל"ח סימן ה' דל"ד ע"ב ובסה"ק חקקי לב ח"א חיו"ד סי' ג"ם דס"ו ע"ב ובסה"ק חיים ושלום דפ"ה ע"ב כמו שיע"ש ש וכאן בנ"ד רל מהכא דליכא מקום לחלוק על ס' המחמירים וגם חין לא ראינו בספרי הפוסקים הבאים אחריהם שדחו סברת המחמירים וחזרו בהם ע"ד שכתבתי בסה"ק חקקי לב חא"ח סימן ה' ד"ה ע"ב יע"ש בס"ד. כי אם אנן בדידן דחזינן השתא סברת הפוסקים המקילים דסגי בשני פסין של משהויין בסיד מחוי לבד וא"כ אם יהיה במונח לפי האמת שהיה מנהג קבוע בעירנו אזמיר יע"א להצריך צ"פ שתפסו כס' הפוסקים בעלי התוס' ודעימייהו לחומרא קשה עד מאד לשנות המנהג להקל כס' הפוסקים המקילים כיון דבלא"ה לא יש בידנו לא שום סתירה לדחות לס' המחמירים ולא שום דחיה ברורה מו הפוס' ואחרונים להסמך עליהם. וכמה קשה לשנות המנהג שנהגו בעיר. כמבואר בש"ס ובפוסקים לא מבעייא לשנות. מנהג שיש בו חשש איסור לכ"ע או לרוב הפוס' כמבואר בר"ה דט"ו ובהרמב"ם בפ"ג מהלכות שביתת עשור ה"ג ובתשו' בס' פאר הדור סי' ק"ד והריב"ש והרשב"ץ והרשב"ש והרדב"ז בכמה תשובות כמ"ש בסה"ק חקקי לב ח"א חיו"ד סי' ט"ל דא"א ע"ב ובס' סל"ח חא"ח סימן א' ד"ט כיע"ש אלא אפילו מחומרא לקולא דאפילו בטלו המנהג הראשון והנהיגו כמנהג השני לקולא הדין הוא לבטלו ולחזור למנהג הראשין כמ"ש הרדב"ז בתשו' החדשות ח"א סימן כ"ו ופוק חזי מ"ש מהריק"ו שורש ט' שהעמיק הרחיב דאין לבטל שים מנהג אפי' יהיה גדול הדור והביא ראיה מעובדא דרב בתענית דכ"ח ע"ב דרב אקלע לבבל חזנהו דקא קרו הלילא בריש ירחא סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם וכו' הרי דאפי' שהיה גדול בדורו ואיה בידו כח לבטל מנהגם עכ"ז לא ביטל המנהג יע"ש וכן כתב. בשורש. נ"ד והכריח עוד מסוגייא דיבמות דק"ב ומנחות דל"ב שאמרו אם יבא אליהו וכו' אין שומעים לו וסיים שם דאין. לחלק בין מנהג למנהג וכ"כ הרב משא מלך דנ"ו ע"ד ודע"ה ע ב שאחר שהביא ד' מהרי"ק אלו כתב שכ"כ מהרשד"ם חיו"ד סי' קצ"ג והרדב"ז ח"ג סי תקל"ב יע"ש:
ומצינו להרמב"ם בה' ממרים פ"א ה"ב שכ' וז"ל הרי הוא אומר עפ"י התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזרות והמנהגות שיורו מהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם וכו' יע"ש ובפ"ב ה"ב כתב וז"ל ב"ד שגזרו גזירה או תיקנו תקנות והנהיגו מנהג ופשט הרבה בכל ישראל ועמד אחריהם ב ד אחר' וביקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזירה ואותו מנהג אינו יכול לבטל עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין היה גדול בחכמה ולא במנין במנין ולא בחכמה אינו יכול לבטל דבריו ואפי' ביטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולים לבטל עד שיהיו גדולים מהם עכ"ל. אלא שראיתי להרב הגדול מ"ז זל בס' חק"ל הח"מ ח"ב סי' מ"ט דפ"ד ע"ב שהביא דברי הרמב"ם אלו דיש מ"ע ול"ת לשמוע לב"ד הגדול גם במנהגים וסיים וכתב וז"ל ועם שמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל שאין. זה כ"א בב"ד הגדול שבירוש' דליתיה בזמנינו הלא הרב החינוך בס' שופטים סי' תצ"ו כתב דנוהג בכל ב"ד קטן וגדול בכל הזמנים וכ"כ הזכרונות זכרון והרב ת"ה סימן רפ"א בשם סמ"ג דתקנת הקהל דאורייתא יע"ש וכ"כ הרב מים רבים חא"ח סי' ד' ד"ג ע"ד וז"ל וכן פסקו כל הפוסקים דאין בדור הזה מי שיוכל לשנות שום מנהג הנהוג עפ"י הקודמים יע"ש וכ"כ בס' תומת ישרים סי' קפ"ט דצ"ח ע"ב דאין לבטל אפי בד"מ שום מנהג ותקנה וצווח ככרוכיא על החכמים המורים להיפך יע"ש וכ"כ מהרימ"ט ח"ב חח"מ סי' טו"ב ועמ"ש בעניותי בסה"ק חקקי לב ח"ב חח"מ סי' א' ד"ב ע"א וד"ג ע"ב ובסה"ק חיים ושלום סי ל"ד דפ"ד ע"א בס"ד והגם דהרמב"ם הטיל תנאי דאם יהיה ב"ד הבא אחריו גדול מן הראשון בחכמה ובמנין דיש כח לבטלו דבר זה לא נמצא ולא ימצא עכשיו בזמנינו זה וכמ"ש הרא"ם ח"א סימן ט"ו יע"ש:
אלא דיש לעמוד ע"ד הרב הגדול מ"ז ז"ל שרצה. לומר בדעת הרמב"ם כי זה שחייב לשמוע לב"ד ושלא לבטל מנהגם שהנהיגו זהו דוקא לב"ד הגדול שבירושלם וליתיה בזמנינו זה וא"כ לדעת הרמב"ם מנהג ותקנה שמתקנים חכמי הדור אחר ב"ד הגדול שבירוש' חליש כחיה ויכול לבטלו וא"כ הוא הדבר קשה לשמוע דלדעת הרמב"ם מנהג שהנהיגו חכמים וב"ד שבכל דור שיהיה כח ביד ב"ד הבא אחריו לבטל הרי סתם אתמר בגמ' אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. והנראה לע"ד דהה"נ דלענין לעבור בעשה ול"ת במבטל דברי. הב"ד אינו אלא בב"ד הגדול שבירושלים וכמ"ש שם הרמב"ם בפ"א מה' ממרים ה"א וה"ב ברם לענין אם יש כח לב"ד לבטל דברי ב"ד חבירו לא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין איתיה נמי בכל מקים ובכל זמן. וזה ברור והוא מלתא דמסתבר דמאי חזית לסמוך על ב"ד האחרון נגד הראשון אם לא שמצא בו יתרון. חכמה ומנין והוא ברור:
וכיון שכן יש לעמוד. ע"ד הרב פר"ח שהכריח במנהגי איסור ס"ב דאם יש רב בעיר חד בדרא דיכול. לסתור ראייות הפוסקים שאסרו לבטל מנהגם הרשות בידו והוסיף על השמועה שם בסעיף י"א דאפי' יהיה מה שחולק נגד רוב הפוסקים ואזלי' אבתריה דאין לך אלא שופט שבימיך וכו' כמו שיע"ש והרי הדבר קשה שמבואר מדברי הרמב"ם וכ"ש לשאר הפוסקים דסברי דבמנהג אין ב"ד אחרון יכול לבטל דברי ב"ד הראשון אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וזה ליתיה בזה"ז שימצא ב"ד אחרון גדול מן הראשון בחכמה ובמנין כמ"ש הרא"ם ז"ל אם לא שנאמר דיש לחלק כי בודאי דתקנה וגזירה ומנהג שתיקנו וגזרו והנהיגו הב"ד הראשון אין ב"ד אחרון יכול לבטל כשהוא מנהג שאינו ע"י הכרעה בין הפוסקים שאינו תלוי עיקר הדין משום הכרעה במחלוקת התנאים או הפוסקים אלא נהגו כן ב"ד שבאותו הדור מנהג בסתם משום איזה גדר וסייג שראו בעיניהם שכן ראוי לנהוג והוי כמו גזירה ותקנה ואינו ענין למ"ש הרב כ"מ שם וכמש"ל בס"ד:
אכן כשיהיה מנהג בעיר התלוי במחלו' הפוסקים הללו אוסרין והללו מתירים והיה המנהג בעיר לאסור שהכריעו להלכה כדעת המחמירים ומאחר שהכריעו למנקט כוותייהו שכן נראה להם להלכה הוא שקבעו כן המנהג א"כ בכה"ג ג הבא אחריו רב וחכם מובהק ונשא ונתן בדין ההוא ודעתו לחלוק ולשנות המנהג בהא הוא דאמרינן אין לך אלא שופט שבימיך כיון שהשופט הלזה הוא בא ומורה על פי ראיותיו שרואה להכריע שהדין כך חייבים לשמוע אל השופט אשר יהיה בימים ההם כיון דמעיקרא היה אותו הדין תלוי בפלוגתא והוא בא להכריע לס' אחרת וממקומו מוכרח שהרמב"ם שם בהל' ממרים רפ"ב כתב וז"ל ב"ד גדול שדרשו בא מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמד אחריהם ב"ד אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אין לך חייב ללכת אלא אחר ב"ד שבדורך ע"כ הרי שלא כתב הרמב"ם על הב"ד הבא אחריו החולק עליו שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא סתם וכ'. ועמד ב"ד אחר לסתור וכו' ואילו אחרי כן סמוך ונראה בהלכה ב כתב וז"ל ב"ד שגזרו גזירה או. תיקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל ועמד אחריהם ב"ד אחר וביקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזירה ואותו מנהג אינו יכול עד שיהיה מן הראשונים גדול בחכמה ובמנין וכו' יע"ש הרי שב"ד האחרון הבא לבטל גזירת הב"ד הראשון ותקנתם ומנהגם צריך שיהיה ב"ד האחרון הבא לבטלם גדול מב"ד הראשון בחכמה ובמנין ועיין להרב בכ"מ שם מ"ש בזה ובמה שהשיב ע"ד מז"ה הגדול ז"ל בס' חק"ל ח"א חא"ח סי' צ"ה דר"ה ע"ב ומה שחתר ליישב שם דברי הרמב"ם דמ"ש ברפ"ב ב"ד גדול שדרשו באחד מן המידות וכו' שהדין כך ודנו דין ועמד ב"ד אחריהם וכו' דמיירי בד"מ דמשו"ה דקדק הרמב"ם לומר ודנו דין ולא כתב והורו הוראה שייך באיסור וכו' יע"ש ואחר המחי"ר לשון הרמב"ם ז"ל דכתב ב"ד גדול שדרשו באחד מן המידות וכו' הרי מסתמא הוא כוללו בכל מידות שהתירה נדרשת בין בד"מ בין בדיני איסור והיתר אלא דנרא' דבלא"ה לא ניח"ל להרב מ"ז ז"ל בהכי שהרי זה שכ' הרמב"ם שיש חיוב לשמוע אל השופט אשר יהיה בימים ההם כתב מרן בכ"מ שם שהוא נלמד ממ"ש בר"ה. סוף פ"ב דכ"ה ע"ב אמרו שיפתח בדורו כשמואל בדורו ומייתי התם קרא ובאתה אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הילך אצל השופט שלא היה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל השופט שיהיה בימיך יע"ש והרי דרשת הש"ס היא נאמרת על עובדא דר"ג עם ר"י שגזר ר"ג על ר"י שיבא אצלו במקלו ובתרמילו ובמעותיו ביוה"ך שחל להיות בחשבוני ונטל מקלו והלך אצל ר"ג ליבנה וכו' על זה הביאו דרשה זאת הרי כי דרשה זו מקרא דאל השופט אשר יהיה בימים ההם איירי גם בדיני איסור והיתר באיסור יוה"ך שהיא איסור כרת כמו שיע"ש וכמ"ש מזה ז"ל שם סמוך ונראה שכתב וז"ל ושו"ר דגם לדרך זו קשה מדברי הר"מ בפ"א שם מתבאר המחלוקת דיני תורה לחוד ומנהג שהנהיגו לחוד ועוד קשה דמהראיה שהביא מדכתיב אל השופט אשר יהיה בימים ההם דמיניה למדו בר"ה דכ"ה דאין לך אלא שופט שבימיך כמ"ש הר"מ הוא כולל לכל דיני התורה כמבואר בסנהדרין דפ"ז ודפ"ח יע"ש אלא שיש להרגיש ע"ד הרב מ"ז זל שהרי ממקומו במס' ר"ה גם משם. מתבאר נמי דאיירי בדיני איסור ונ"י ועיין עוד שם מה שצידד בתשו' מהרש"ך סוף סי' קמ"ח דהבית הרב פר"ח ז"ל ובמ"ש בעניותי בסה"ק סל"ח שם בחיו"ד סי ה' יע"ש ודוק: ומ"מ למדנו מדברי הרב מ"ו ז"ל דבחלקות תשית למו דדיני תורה לחוד ומנהג שהנהיגו לחוד א"כ שפיר מצינן למימר ולחלק בכיוצא בזה בין מנהג למנהג דתקנה וגזירה ומנהג בסתמות שהיא נעשית בכולל ובכל ישראל לחוד והוי מנהג זה כעין גזרה ותקנה וכמש"ל ומנהג שבא מחמת מחלוקת הפוסקים הוא ענין אחר שיכול השופט אשר יהיה בימים ההם להכריע ולשנות המנהג אם יהיה ראוי להכריע בראיות ברורות ומקובלות לחכמי דורו כדכתיבנא והגם שמרן בכ"מ שם פירש בדברי הרמב"ם דאותה גזרה ותקנה ומנהג הוא שקיבלו כס' יחיד כמו שיע"ש. מ"מ אין זה סתירה לדברינו כי אפי' היה שנקטו לנהוג כס יחיד הא מיהא אותו מנהג שהיה בהסכמת כל חכמי הדור כי ראו כי כן ראוי לנהוג לפי ראות עיניהם אלים טובא ואינו דומה למנהגים שבדורינו שהם תלויים במחלוקת הפוסקים כאמור. ומאחר שכן היה מקום לומר לנ"ד דלא מבעיא דאין מקום לשנות את המנהג מחומר לקולא. אלא אפי' אם היו משנים את המנהג היה לנו חיוב לבטלו ולחזור למנהג הראשון כאשר כתבנו משם הרדב"ז וכן הוכיח הרב כנה"ג בא"ח בשיירי סימן ר"פ במנהג עירינו להחמיר ובזמן הרב הגדול כמהר"י. איסקאפה ז"ל והסכימו ותיקנו להתיר והיה הדבר קשה בעיניו דהנה דברים המתירים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם ומפני דאתריה דמר הוה שמתי לפי מחסום ואחר שנתבקש הרב ז"ל בישיבה של מעלה גיליתי דעתי לט"ה ועליהם תבא ב"ט שביטלו ההסכמה ורובם חזרו למנהג הא' יע"ש וכן הוכחתי בסה"ק חקקי לב ח"א. חיו"ד סי' מ' דמ"ד ע"ד דמנהג של איסור הוא והוא לחומרא אפי' ביטלוהו המנהג והנהיגו להפך אין האיסור חוזר להתר כמ"ש מרן מלכא מזה בחק"ל ח"ב ליו"ד בשיירי סי' ח' והרב פ"ת בי"ד סס"י ט"ל והרב מהרד"ך בחא"ח סס"י י' ובתשו' הגאונים ז"ל ומעשה רב ק"ק דט"ז ע"א והרב לחם שמים בפיה"מ במס' מעשר שני פ"ה מ"ב דנ"ה ע"א יע"ש וכן הכריח הרב אורים ותומים בתומים בח"מ סי' כ"ג ס"ק ן' דאם נהגו איסור אין כח ברב הבא אחריו להתיר ודלא כמ"ש הב"ח והשיב ע"ד הב"ח כיע"ש וא"כ לכאורה היה נראה דאם היה מנהג בעיר בענין עירוב כדעת המחמירים אפי' בטלו והנהיגו כדעת המקילים לא מהני וצריך לבטלו ולחזור למנהג הא' וכ"ש כשעדיין המנהג בעיר לחומרא דאין כח בידינו לבטלו ולשנות המנהג מחומרא לקולא כאמור:
אמנם אשכחנא ליה פתרי כי זה שראינו דמנהג שנתנהג בעיר לאיסור דאינו חוזר להיתר זהו דוקא בחשש איסור אליבא דכ"ע או לרוב הפוסקים אבל כשיש מחלוקת הפוסקים במחלוקת שקול או בדבר שאין חשש האיסור ברור אם הנהיגו בעיר כסברת הפוסקים לצד אחד ושוב ביטלו המנהג הזה ונהגו כסברת החולקים לאידך גיסא אין בזה מקום לומר דהמנהג הא' עיקר ואם הנהיגו כמנהג אחרון שבקינן להו ויש ראיה לזה ממ"ש הרב כנה"ג ז"ל בא"ח סי' ו' בהגהב"י וז"ל ואני בבואי מקושטאנדינא פה תירייא מצאתי המנהג כדברי רבינו המחבר ז"ל ואחר עבור זמן ב' או ג' שנים ראיתי המנהג כדברי מהר"מ מטראני ומהרשד"ם ושאלתי מה היה להם ששינו מנהגם ואמרו לי שחכם א' מנע מהם המנהג והנהיגם כמנהג האחרון ואם שלא יפה עשה שמנעם ממנהגם כיון שכבר נהגו כן וכמ"ש הרב משא מלך לא הרהרתי על הדבר והנחתים לנהוג כמנהג האחרון כדברי מהד"ם מיטראני ומהרשד"ם יע"ש הנה מבואר מדברי הרב כנה"ג דכל שיש על מה לסמוך למנהג אהרון על איזה פוסקים לא הרהר על המנהג לבטלו ולחזור למנהג הא' אלא דכתב דלא יפה עשה ומזה הבאתי ראיה למה שנשאלתי מארץ מצרים מהרב המובהק כמהר"א ישראל נר"ו על מנהג מצרים שהיה מקודם לכתוב בגט ג'אמילא ברפא שוב בא הרב מ"ד ז"ל שהיה מקודם וביטלו המנהג הזה אם אחריו שבא ב"ד אחר אם ש"ד לנהוג כמנהג האחרון או יש להם לחזור למנהג הא' והשבתי דאפי' אם נאמר דלא יפה עשה הרב מ"ד ז"ל דשינה כמנהג ולא היה לו סיבה מוכרחת לבטל המנהג מ"מ עתה שכבר נשתנה המנהג יש להחזיק במנהג האחרון וכמ"ש בעניותי בסה"ק חיים ושלום סימן ל"ד דפ"ה ע"ג יעש"ב בס"ד:
אלא דלענין נ"ד תינח אם היה שכבר נשתנה המנהג שלא על ידינו שפיר מצינן למימר דנחזיק במנהג האחרון ברם כשעדין לא נשתנה ובאים אנחנו לשנותו אין בידינו לשנותו לכתחילה כיון שכתב הרב כנה"ג ז"ל דלא יפה עשה המבטל מנהג הא' בלתי סיבה מוכרחת וכבר באותו נדון בענין שינוי המנהג בכתיבת הגט מצאתי סמך וראיה לשנותו המנהג לכתחילה והיה סיבה גורמת לשנותו לכתחילה ויפה הורה הרב מ"ד ז"ל לשנותו וכמ"ש בסה"ק חיים ושלום במקום הנ"ל א"כ גם כאן אנן בדידן צריכים אנחנו למצא סמך וראיה וסיבה מספקת שיכולים לשנות המנהג אפי' לכתחילה:
ונראה לומר כי כיון שהדבר קשה לתקן המבוי בלחי וצ"פ בכל העיר ולא מצינן למיקם בהו ולתקוני וחסר המציאות מכמה סיבות ודוחק הציבור ושאה"ע אינן מניחים וכדכתב מהרימ"ט ודעימיה ויביאו רבים לידי מכשול עון א"כ כל כה"ג אפי' לכתחילה מצינן לבטולי מנהג הא' ולנהוג מנהג מחדש כיון שיש לנו הכרח גמור וסיבה גורמת ו דוחק השעה וע"ד שכתב הרב המו' המקובל האלהי כמהר"ר ישראל בנימן הזקן ז"ל הובאו דבריו בתשו' בס' הלק"ט ח"א סי' ד' ד"ב ע"א וז"ל בדין שאין לצרף מבני אר"י לאנשי ח"ל שכתב וז"ל ואם תראה שנוהגים בהפך מזה אינו מנהג קבוע עפ"י חכמים לא מפני הכבוד ודוחק השעה ועניות בני א"י כי רבה היא גרמה להם לסבול מנהג שלא כדין פעם ושתים ונשאר קבוע עד היום עכ"ל דש"מ שלפעמים משום דוחק השעה והעניות דין גרמא לשנות המנהג ולנהוג מנהג שלא כדין לא עפ"י החכמים דון מינה ללמוד בנ"ד כשיהיה הא מיהא גם המנהג החדש עפ"י הדין כס' הסוברים המקילים דיש לנו לשנות אפי' לכתחילה ואפי' עפ"י חכמים כיון שיש להם על מה שיסמוכו גם במנהג החכם עפ"י הדין לפי סברת הפוס' שלמים וכן רבים כאשר נתבאר ולא הוי שלא מן הדין לכ"ע והוא פשוט ועוד מצינו במקומות רבים אמרינן בגמ' האחת מהנה בעירובין דמ"ו כדאי הוא ר"פ לסמוך עליו בשעת הדחק ואפי' יחיד נגד רבים והפי' קטן נגד גדול ואי משים מ"ש הפוסקים דבעינן תרתי שעת הדחק והפסד מרובה כמ"ש הרשב"א ח"א סי' רנ"ג ומהרשד"ם בתשו' חיו"ד סי' ץ' ומור"ם בהג"ה ח"מ סי כ"ה ס"ב ובהרב בית חדש שם וחי"ד סק"א ובס' גט פשוט בכלליו סי' ו' ובס' פחד יצחק מע' ך' דמ"ה ע"א כמו שיע"ש מ"מ כאן בנ"ד תרתי איתנהו שעת הדחק והפסד מרובה וכאן הוי הוצאה מרובה דהוי הפסד מרובה אלא דל"ד כלל דאה"ן דלענין להתיר דבר שיש בו חשש איסור ולסמוך על המקילין בהפסד מרובה יכולין להתיר בזה אבל בחיוב קיום מצות עשה וצריכה ממון אינו בסוג זה כי הוא חייב ליתן ממון הרב לקיום המצות כפי ערך המצוה והיוקר אלא שכתבו הפוסקים דאין לבזבז יותר מחומש אפי' מצוה עוברת כמ"ש מור"ם בהגה' סימן תרנ"ו וביו"ד סי' זקן יע"ש והר"ן בה' פרק לולב הגזול כתב דכל שישאר כדי פרנסתו מחוייב להוציא בעד המצוה אפי שיצטרך להוציא עליו הון רב יע"ש. ועיין בס' בית השואבה דצ"ו ע"ב מסימן י"ג ואילך יע"ש ועיין להרדב,ז החדשות סימן קמ"ה ובס' מו"מ אשר בסו"ס הש"ד סימן מ"ה ולהרב היכל מלך בנימוקיו על החינוך דע"ו ע"ב ודוק וזהו ביחיד אבל בציבור קי"ל דאין צבור עני ויכולין להוציא הוצאה מרובה לקיים המצוה ובפרט לצורך רבים שלא יכשלו באיסור שהרי אם הרב בית חדש חא"ח סימן תרנ"ו כתב על ההיא דאמרינן בסוף פ' לולב הגזול דר"ג לקח אתרוג באלף ול"ק מהידור מצוה עד שליש ולא יותר וכו' והגמ' חשיב גוזמא על ר"ג שהוא נשיא מישראל ושנתן אלף זוז באתרוג אחד הגם שתקנת חכמים המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכו' ולא קשייא היאך עבר ר"ג על מ"ש אל יבזבז יותר מחומש דאיכא למימר דטעמא לא הוי אלא שלא יבא לידי עוני ויפול עצמו על הציבור בנשיא ליכא למימר ולמיחש להכי דבלא"ה כל צורכיו של נשיא מוטל. על הצבור ואף להעשירו מדרשא והכהן הגדול מאחיו גדלהו. משל אחיו דדוקא מי שאינו נשיא אמרו אל יבזבז דמדינא אסור לו לבזבז הון רב ביותר מחומש אפי' למצוה עוברת וכו' יע"ש הרי לדברי הרב"ח אפי' נשיא דאתי מכח הצבור אין בו משום אל יבזבז כיון שהציבור נותנים לו מה שצריך כ"ש צבור עצמן וא"כ מהא דצריך הוצאה לא היה לנו להקל משום דוחקא דצבורא דאין צבור עני אבל הכא איכא עוד צד אחר בהדי שעת הדחק וטירחא יתירה מה שיש עיכוב מאוה"ע שאינן מניחין הן מהגוים אשר סביבותינו הן מהשרים וכדבריהם דרבנו הרבנים הי"ו וזאת מכריע יותר מכלן שהיא סיבה גדולה וטענת מספקת:
ועוד נראה לומר כי אפי' באותו נדון עצמו שעמד בתשו' הלק"ט להרב כמוהרי"ב ז"ל עוד איכא למימר כי הגם שאין צבור עני כשיש בצבור חובות והוצאות מרובות ואיכא דוחקא דציבורא הא נמי הוי שיבה והכרח לשנות המנהג וכבר אמרו בכתו' דס"ז ע"ב ולא חייש מר לדוחקא דציבורא יע"ש הרי דחששו בש"ס לדוחקא. דציבורא כמו שיע"ש ועוד מבואר בדברי הרב שכתב שהמנהג היה שלא לצרף מבני א"י לאנשי ח"ל ביו"ט ב' ושכן הוא עפ"י הדין ומה שתראה הפך זה הוא כי העניות ודוחק השעה גרמא להם לעשות מנהג שלא כדין גם בדין זה עצמו מצינו להרב אמת ליעקב שהעיד שבעה"ק ירוש' תו' נעשה מעשה לצרף לא שמצינו להרב פרי האדמה בח"ג די"ז ע"ב שכתב בהפך דנהגו שלא לצרף כמו שיע"ש וכבר עמד על זה בספר אות אמת להרב מוהר"ר יאודה סיד ז"ל בקונ' אחרון סימן ג' דס"ד ע"ב וכתב ליישב וז"ל ואפשר לקיים שניהם בהנחה סוברת דמשני' קדמוניות עד שנת התפ"א בכלל היתה ההסכמה שלא לצרף ומנהו והלאה ב"ד של אחריהם חזרו להורות כדברי המתירין ואין בזה משום אין ב"ד יכול לבטל וכו' מפני שאותו זמן שפשטה הוראה זו שלא לצרף כבר נודע להם דברי המתירין הלא הם הרב בני חיי ומהר"מ ן' חביב ודישרן סמיכין עלוהי שהיה בזמן המנ"ח כנודע אלא שרבו האוסרים על המתירין ונקבע ההלכה בדברי האוסרים ובפרט בשנת התפ"א שנמנו וגמרו שלא לצרף עד אחד ואולם אחר ש' התפ"א ראו דברי המתירים שיש לסמוך עליהם ונמנו וגמרו לצרף וכל כה"ג לא אמרינן אין ב"ד יכול לבטל כמ"ש הראב"ד בפי' המ' פ"ק דעדוייות מ"ו והביאו הרב תוספת יו"ט שם זאת ועוד דאין בכלל אין ב"ד יכול לבטל וכו' שא בגזרות ותקנות ומנהגים וכל דבר התלוי בדין רשאין לבטל כמ"ש הרמב"ם בריש פ"ב מהל' ממרים ויעויין עוד בספר גו"ר חא"ח כלל ד' סימן י"ד ומילתא כדנא דנ"ד אם יכול לצרף דינא שלמא בעלמא הוא ואמטו להכי יש כח ביד ב"ד האחרון לבשל דברי ב"ד הא' עכ"ל א"כ כמו כן נמי נימא אנן בנ"ד דאפי' נניח דמעיקרא היה מנהג כדעת התוס' ודעימייהו שהחמירו בתקין העירוב בלחי וצ"פ ושוב כיון שראינו שיש רבים כסברת המתירים בב' פסין וכו' יש לנו לנהוג כדבריהם ומשום דאין לשנות מנהג הא' מחומרא לקולא ולא יפה עושה וכמ"ש הפוסקים וכמ"ש גם אנחנו בעניותין במקומות רבים זהו דוקא כשלא יש סיבה והכרח גדול אבל כשיש סיבה והכרח גדול לדבר אז מותר לשנות המנהג לכתחילה וכמו שכן עשו רבני עה"ק ירוש' תו' כי אחר שראו שהיה צורך גדול להיות ט' מבני ח"ל ולא יתפללו במנין ולא יוציאו ס"ת ביו"ט ב' והיה הדבר הכרח גדול סמכו על ס' המתירים ושינו את המנהג דוכותא נמי איכא למימר בנ"ד דכיון שא"א לתקן המבואות בענין אחר וישארו בלתי תיקון מפני כמה סיבות ויבואו לידי מכשול ולהקל באיסורים יש לנו לשנות המנהג מחומרא לקולא כיון שיש לנו על מה לסמוך לסברת המתירים:
ועוד איכא למימר דמאחר דאפי' היה ששינו המנהג ונהגו כדעת המתירים היה הדין נותן דהואיל ונשתנה המנהג ואיכא למסמך ע"ד המתירים אין לבטל ועבדינן כמנהג אחרון לא דקי"ל בפוסקים. דכל דבר שאין לו תקנה חשיב דיעבד כמ"ש התוס' בפ' כל שעה ד"ל ע"א ד"ה לשרינהו דאם יהיה אסורים ואין להם תקנה זה חשוב דיעבד יע"ש וכ"כ הר"ן בה' שם ובכתובות סוף פ"ק דכל דבר שאין לו תקנה חשוב דיעבד ואפי' לעשותו לכתחילה מותר יע"ש וכ"כ ה"ה בהל' איסורי ביאה הלכה י"ג והרב ת"ה בפו"כ סי' ק"ץ ומור"ם באה"ע סימן קס"ט סעיף י"ב ובס' משפטי שמואל סימן י"ד והרב כנה"ג בכללי נפרדים סימן ס' יע"ש והרב מוהרמ"ב בס' ג"מ סימן ב' אות ה' ובס' י"מ מער' ה' דכ"ה ע"א אות קל"ג ועמ"ש בסה"ק נשמת כל הי חא"ח סימן י"ד דט"וב ע"א בס"ד ואם כן הכא נמי בנ"ד אף אם נאמר דלא שינו המנהג אלא עתה דלכתחילה. אין לנו לשנות המנהג ולא נכון לעשות כן דלכתחילה כ"א כשנשתנה ממילא הוא דיש פנים לומר דמחזקינן בזה הרי כיון דלכתחילה לא היה לנו לבטל הרי דא"א לתקן חשוב כדיעבד אפי' אם משנים את המנהג לכתחילה חשיב כדיעבד וכדברי התוס' והר"ן ודעימייהו. ועדיפא מינה כתבו התוס' פ"ק דעירובין ד"ה ע"ב ד"ה וספק וכו' ופו"כ סימן קצ"ז ושם בסה"ק נשמת כל חי צידדתי בין לקידוש בשא"א בדבר אחר חשיב בדיעבד שאין תקנה ודחיתי שם דאפשר דיקדש בפת כמו שיע"ש אם יהיה זה בד' כוסות דליכא תקנה בפת חשיב דיעבד ויוצא י"ח וכן מצאתי בכיוצא בזה להרב פר"ח בא"ח סוף סימן תפ"ג שהשיב ע"ד הרב מוהר"י הלוי זל חא"ח סימן י"ב שכתב בשם מוהרח"ש דלענין ד' כוסות לא. י"ח ביין צימוקים וכו' דהא קי"ל שתהן חי יצא ואף לכתחילה מצי לשתותו דכיון דלי"ל אלא זה חשיב בדיעבד כמו שיע"ש ומוהריק"ו שורש נ"ו ובשו"ת נחלת שבעה ח"א סימן י"ב ובס' פמ"א ח"ב סימן ק"א ובס' מנחת כהן ד"ל ע"ב דכל דבר שיש טורח לתקן חשיב בדיעבד וב"כ בספר דוד פ' פ'לקון דס"ה ע"ג ובס' בית השואבה להרב המו' בעל יש"א ברכה ז"ל דף ל"ב ע"ב סימן פ"א יע"ש ונ"ד איכא נמי טירחא יתירתא כאשר נתבאר וכמ"ש הרב מהרימ"ט בתשו' הנ"ל בהדייא דאיכא טירחא יתירתא כמו שיע"ש וא"כ הוי סיבה גדולה לשנות המנהג:
ועולה על גביהן מה שהוא שעת הדחק כדכתי' שכתב הרב מהר"ש הלוי ז"ל בתשו' חיו"ד סימן י"ט והביא דבריו מרן החבי"ב ז"ל בס' כנה"ג בחיו"ד סי' ס"ט הגב"י אות צ"ט ואות ר"א דכל שהוא שעת הדחק חשיב כדיעבד ויכול לעשותו גם לכתחילה יע"ש וכ"כ הרב שלחן גבוה שם ביו"ד סקי"ב יע"ש ובחא"ח בכללי הפוסקים ד"ד ע"ב אות ע"א אחר שהביא דברי מהר"ש הלוי ומ"ש הרב כנה"ג ובחיבורו לשם סיים וכתב וז"ל וכן משמע להדייא מדברי הרב המפה ז"ל בה' יו"ט סימן תצ"ח סעיף א' דעמ"ש מרן ז"ל אין מראין סכין לחכם ביו"ט וכו' כתב הרב ז"ל מיהו אם לא בדקו מעיו"ט והוא שעת הדחק יכול לבודקו ביו"ט ע"כ הא קמן דאעפ"י שאסור להראות סכין לחכם ביו"ט דהיינו ודאי לכתחילה דאם עבר והראהו לחכם מותר לשחוט בו דלא אסרו לא גזירה שמא ימצא בה פגימה וילך ויחדדנה ולהרב המפה ז"ל דאוסר שם נמי לבודקו השוחט הסכין בעצמו. שמא ישחיזנה בשעת הדחק מתיר לבודקו לכתחילה והיינו משום הך משום דכל מקום שאסור לכתחילה ומותר בדיעבד בשעת הדחק מותר לכתחי' עכ"ל וא"כ יש לנו לומר כי בשעת הדחק כזאת שא"א לתקן מכמה אנפי ודוחק השעה ודוחקא דצבורא ושהגוים אינן מניחין מצינן לשנויי אפילו לכתחילה:
ועוד נראה לומר דמצינו להרמב"ם שם בה' ממרים פ"ב ה"ד אחר שכתב שאין לב"ד לבטל מנהג ב"ד הראשון כ' וז"ל ויש לב"ד לעקור אף דברים אלו לפי שעה אעפ"י שהוא קטן מן הראשונים שלא יהיו גזירות אלו חמורות מד"ת עצמן שאפילו ד"ת יש לכל ב"ד לעקרו הוראת שעה כיצד ב"ד שראה לחזק הדת לבטל סייג כדי שלא יעבירו העם עד"ת מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעים הדבר לדורות שהלכה כך הוא וכן אם ראו לפי שעה לבטל מ"ע או לעבור על מל"ת כדי להחזיר לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושים מה שצריכה השעה כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך ב"ד מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחד כדי. שישמרו שבתות הרבה עכ"ל וא"כ אף אם נימא שהיה מנהג בעיר קבוע שיהיה היתר המבואות בלחי וצ"פ כדעת. התוס' ודעימייהו הרי אם נראה לב"ד להקל בדבר ולבטל המנהג הלזה לצורך השעה ולתפוס כס' המקילים בב' פסים משהויין בסיד מחוי כס' הפוסקים המקילים כיון שהדבר קשה לעשותו ויבואו להקל באיסור שאם נאמר כי כיון שא"א לתקן תשאר העיר בלא עירוב כלל וילכו בני העיר בלא עירוב ולא נדחוק בזה לשנות המנהג וע"ד שכ' בתשו' הרב מנן גבורים סי' ב' כמו שיע"ש כשאני לעצמי בעיר גדולה כעירנו אזמיר יע"א שיש רבים וא"א שיזהרו ללכת בכל שבת בלא עירוב ורחוק שלא יכשלו בשוגג שלמים וכן רבים בתורה ואצ"ל עמא דארעא שיקילו אפילו במזיד וגם שיהיה נעשה להם כהיתר להקל באיסורין דרבנן ולזלזל בהו ותשתכח תורת עירוב מישראל וא"כ איפה מוטב לבטל המנהג הראשון ולנהוג כס' המקילים כדי שלא יכשלו רובם באיסור ושלא תתבטל תורת עירוב וכדברי הרמב"ם והרי דברים ק"ו ומה אם לעבור על ד"ת לעבור בקו"ע על מל"ת ולבטל מצות עשה שהוא עוקר דת לגמרי הותר לעשותו משוה הוראת שעה ואפי' להלקות למי שאינו חייב מלקות דאיכא איסור פן יוסיף ולהרוג למי שאינו חייב מיתה דאיכא איסור להורגן ואיסור ש"ד החמורה וכדכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' סנהדרין ה"ה והוא מסוגיית הש"ס ביבמות ד"ן ע"ב ובסנהדרין דמ"ה שמעתי שב"ד מכין ועונשים שלא מן הדין ולא לעבור עד"ת אלא לעשות סייג לתורה וכ"ש וק"ו כאן בנ"ד דאין עקירה לד"ת כ"א למנהגי שנהגו לעשות כדעת המחמירים ושחכמים אסרו לשנות ממנהג שנהגו ומשום הוראת שעה באים לשנות המנהג ולעשות כדעת המקילים בודאי דלא עדיף תורת מנהג מהתורה עצמה וכדברי הרמב"ם והנה סתם אומרו שמעתי שב"ד מכין ועונשים וכו' בכל ב"ד במשמע ואפי' ב"ד שבזה"ז וכ"ן. מדברי הרי"ף בה' פרק הגוזל קמא דצ"ו והרא"ש ביבמות ד"ץ ע"ב וכ"פ שם בפסקי סימן ב' ובתשובותיו כלל ח"י סימן י"ג וכלל טו"ב סימן ובס' בשמים ראש סימן ס"ד וקצ"א ורי"ב וכ"ן מל' הרמב"ם בפ' כ"ד מהל' סנהדרין ה"ד שכתב יש לב"ד לעקור וכדפירשו הרב הפרישה והדריש' והרב"ח שם בח"מ רס"י ב' ודקדקו מל' הרמב"ם שם בהל' סנהדרין וכן יש להם בכל מקום ובכל זמן וכו' יע"ש וכן נראה בהדייא מל' הרמב"ם בהל' ממרים שכתב יש לכל ב"ד לעקור אף דברים אלו לפי שעה וכו' וכן מה שסיים וכתב כך ב"ד בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות וכו' וכ"ן דעת הטור שם בח"מ רס"י ב' וכ"כ עוד בסימן תכ"ה בשם תשו' ר"ה גאון וכ"ה דעת הרשב"א בהרבה תשובות והזכירם מרן בב"י שם וכ"כ בח"ג סימן שצ"ג וח"ד סימן שט"ו וח"ה סימן רח"ל וסימן ר"מ והריב"ש סימן רנ"א וכ"כ הריב"ש סימן רכ"א וכ"פ מרן בש"ע שם בח"מ סימן ב' וכן הסכימו כל רבני האחרונים הלא בספרתם דגם בזמן הזה דנים במיתה זולת הרנ"י בסנהדרין פ' נגמר הדין בשם י"מ שכתב דב"ד מכין ועונשים הם סנהדרין ועיין בס' בני שמואל שם ובאורים ותומים שם סק"ב יע"ש:
ומ"מ נראה דל"מ דאזלינן בתר רובא דרובא דכתבו דיש לב"ד בכל מקים ובכל זמן לעשות משום הוראת שעה אלא אפי לס' הרנ"י משם י"מ אינ' אלא שאין כח לב"ד בזה"ז לדון במיתה אבל לענין הוראת שעה לעשות סייג לתורה בודאי דיש כח לכל ב"ד בזה"ז וכ"כ הרב"ח שם בח"מ סימן ב' דלמיגדר מילתא אין חילוק דכל גדול בעירו או בגבולו חשוב הוי ב"ד ואפי' לא קיבלוהו יע"ש והגם שכתב הריטב"א בחי' לנידה סימן רפ"ב גבי קץ ידא וכו' דבעינן ב"ד חשוב וחכמים וישוב גדול בענין כמ"ש הרב ברכ"י בח"מ סימן ב' סוף אות ג' יע"ש וגם הרב"ד בח"מ סי' ב' הצריך דבעינן ב"ד חשוב כר"ן שהיה גדול בדורו ובנ"ד נראה שאין שום אחד מהם לא שהעם פרוצים בעבירות ולא גדול הדור אותם שעמדו בדין הנואף לא היו רשאים לדונו במיתה ומ"ש הרב מ"ש בדקנ"ו ע"ב דבזה הזמן בכל שעה השעה צריכה ורשאי למיעבד שלא מן הדין היינו במילי דחניפותא וכו' יע"ש הרי שהרב"ד לא רצה להחשיב את עצמו ב"ד חשוב כר"ן להיות דן במיתה ומ"מ גם הוא יודה דלענין לדון במיתה שהוא דבר גדול יש לנו לומר דבעינן ב"ד גדול וחשוב לא לשאר מילי והנראה דאפי' יחיד שהוא רב ודיין שנתקבל לדון דיני איסור והתר ודיני קנסות בעיר יכול לעשות גדר וסייג לתורה וא"כ בעירינו אזמיר יע"א דלדיני איסור והתר וקנסות וכדומה יש לו קבלה לדון יחידי ומה שמצריכים לפעמים בעירינו ב"ד של ג' הוא לדיני ממונות דוקא ולא לדיני איסור והיתר וקנסות כי זה נהגו לקבל אפי' דיין יחידי ואם כן בודאי דהיכא דיש לו קבלה מן הצבור יש לו לעשות להוראת שעה כאמור וכדברי הרב"ח הוא אפי' בלא קיבלהו כ"ש כשקיבלהו ואפי' אם בעינן ב"ד של ג' גם לדון ולהורות בהוראת שעה וכדברי הרב מוהריק"ו שורש קפ"ט כמו שיע"ש לזה אנכי מחלק כי לא אמרו מוהריק"ו כי אם כשבאים להעניש לחוטא באיזה עונש מלקות וקנס וכדומה בזה כתב מהריק"ו שיהיה בב"ד של ג' ברם כשיהיה כנ"ד לעשות להוראת שעה לבטל מנהג הראשון ולנהוג מנהג אחר במילתא דאיסורא סגי בחד מורה הוראה ובפרט בעירינו אזמיר יע"א שיש הסכמה ותקנה ומנהג כי דיני איסור והיתר הוא עפ"י יחיד דיין אחד ואם באנו לידי מדה זו גם בדיני קנסות שכתב מהריק"ו דבעינן ב"ד של ג' סגי לן בעירינו אזמיר יע"א בדיין אחד כיון שהמנהג הוא לקבל דיין אחד ולקבל הוראותיו גם בדיני קנסות על פיו והמנהג עיקר:
אך בזאת להיות כי כל ימי שנתגדלתי בין החכמים ח"ף אנכי ומיראי הוראה אני וגם כי מעולם לא אלכתי בגדולות ובכל דין והוראה אילו היה בא מידי לצרף לכל הת"ח שבעיר הייתי מצרף וכל העם אשר בשער יעידון יגידון כמה נצטערתי אחר שהייתי דן בב"ד של ג' דהזמינו אותי לדון יחידי לא הייתי רוצה להסתלק מב"ד של ג' והרבה טרחתי ויגעתי בזה שלא לדון יחידי ולא עלה בידי שהיה הדבר מוכרח משום תיקון העיר שמתקלקל את השורה ועניתי אמן בע"כ שלא בטובתי לדון יחידי עכ"פ לעתות כאל במה שאנחנו דנים לדון בהוראת שעה לשנות המנהג משום תיקון העולם ושלא יכשלו עם בני ישראל במכשול עון אם שנראה לע"ד דסגי בדיין אחד ככל האמור מ"מ כבר נמצאו איתי שנים שדנו תרי מנייהו הרבנים הדיינים המצויינים העי"א ויורו המורי'ם להקל בזה משום צורך השעה אם כן כאן נמצא וכאן היה בנ"ד נמי ב"ד של שלשה שהם מתירים לשנות את המנהג להוראת שעה ואני אומר אפי' אם היה לנו בירור שנקבע מנהג זה לחומרא עפ"י ב"ד בעירינו אזמיר כל שנשתנה הענין בזמנינו מכח ריבוי העם נתרבו הבתים והמבואות ושנתפזרו בעיר לד' פיאות ויתערבו בגוים שא"א לתקן בלחי וצ"פ ולצורך השעה צריכים אנחנו לבטל אותו מנהג ולנהוג כס' המקילים בב' פסין משהיין בסיד מחוי אמינא ולא מסתפינא דאפי' אם היה אותו ב"ד קיים היה מסכים להתיר כל שנשתנה הענין ואין זה ביטול וכ"כ במרדכי ובהג"א פ"ק דכתובות ובש"מ לד"ג ע"ב יע"ש ומצורף לזה מ"ש מוהריק"ו שורש נ"ו שאם נשתנה הענין מאשר היה בזמן הראשונים משנים מנהג יע"ש וכ"כ הרב מג"א בא"ח סס"י תר"ץ סקכ"ב יע"ש וא"כ כמו כן יש לומר בנ"ד דנשתנה הענין בריבוי העם וריבוי בתים ומבואות והארץ רחבת ידים כפלי כפלים וקשה הדבר לתקן כאמור:
ועוד ראיתי ראיה אחת מרובה בס' תומת ישרים סימן קפ"ח דפ"ג ע"ב שבעיר א' שעשו הסכמה למיגדר מילתא כתב שיכולים לבטל לפי צורך השעה וז"ל ול"מ אותו ב"ד בעצמו שתיקן הדבר שיכול לבטלו ולחזור ולתקנו הכל לפי הצורך אלא אפי' ב"ד אחר יכול לעשות כן ואפי' שלא יהיה כ"כ גדול בחכמה ובמנין אע"ג דקי"ל שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא גדול וצ"ל לא. אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין וכ"כ בהג"א פ"ק דכתובות דאם יעשו כאותן שדחו שאם היה אותו בית דין היה דיין מסכים להתיר אין זה ביטול דבריו ומיימוני כתב ב"ד שדרשו באחד מן המרות כפי הנראה להם ועמד ב"ד אחר ונראה להם טעם אחר לסתור אותו דין הר"ז סותר כפי מה שנראה בעיניו שנא' ל השופט אשר יהיה בימים ההם עכ"ל ההגה' הילכך כל ב"ד וב"ד מבטל הדברים כפי צורך השעה וכן מבטל התקנות כפי הצורך אפי' לא היה ב"ד גדול ממנו בחכמה ובמנין כמו המתקן יכול הוא לבטל כיון שהשעה צריכה לכך עכ"ל הנה מתבאר מדברי הרב ל דלצורך השעה מותר לב"ד אחרון אפי' קטון ממנו לבטלו אלא דיש להק' ע"ד הרב דקא מייתי ראיה דיכול הב"ד האחרון אפי' קטון לבטל דברי ב"ד הא מדברי המיימוני שהביא הג"א אל השופט אשר יהיה בימים ההם בהרי זהו דוקא בדרך שקלא וטרייא לתור ולדרוש בכל מידות שהתורה נדרשת אבל בביטול תקנה וגזירה ומנהג כתב בהדייא הרמב"ם זל שם בפ"ב מהל' ממרים ה"ב דאין כח ביד ב"ד אחר לבטלו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וזהו מן הנמנע כמ"ש הרא"ם ח"א סימן ט"ו וכמש"ל ואם כן הא דקא מייתי מדברי הרמב"ם לראיה לסתור תקנה המנהג אל השופט אשר יהיה בימים ההם דליכא ראיה משם כלל דתברא בצידה כתב הרמב"ם סמוך ונראה בה"ב דבתקנה וגזרה ומנהג לא נאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם הי"ל להביא דברי הרמב"ם בהלכה ה' שכתב בפירושו דצורך השעה יש כח לב"ד לבטל תקנה וגזרה ומנהג מהב"ד שקדמו אפי' שאינו גדול ממנו כו לא יהיה חמור מדברי תור' שיכול לבטל לצורך השעה אלא דגם בדברי הג"א יש מן התימא דתחילת דבריו הם המדברים דמשום צורך השעה יכול ב"ד האחרון לבטל ואין בזה משום אין ב"ד יכול לבטל וא"כ על זה היה להם להביא בכיוון לראיה אלימתא ממ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' ממרים ה"ד שכן כתב בהדייא דלצורך שעה יכול לבטל ואם כן ק"ט מה שהביא ראיה מהא דכתב שם הרמב"ם בה"א ל השופט אשר יהיה דאין משם ראיה דאיירי בדרשות המידות וגם ק"ט שמביא מ"ש בה"ב דבתקנה וגזירה ומנהג אינן יכולין לבטל בכל זה אין משם ראיה כי כן דבריהם צ"ע:
וזה ראיתי להרב שער אפרים בתשו' סימן ע"ב דב"ן ע"ד במה שנשאל בעיר א' שעשו הסכמה בבל חוזק ותקף בחרמות ונדויים שנעשו מעולם מחכמי הראשונים ואחרונים מא"ה ועד הנה ובכל אלות והקללות הכתובות בתורת משה רבינו ע"ה וכו' וכל זה עשינו לגדר וסייג שלא יהיו בנות ישראל הפקר ובזוייית וכו' על זה ביקש הרב ז"ל צדדים לבטל ההסכמה והביא כמה ראיות מהש"ס והפוסקים דדוחין הסכמה אף שהיא למיגדר מילתא להסיר מכשול עון מהרבים וסיים וכאב וז"ל וא"כ ה"ה בנ"ד אף שכתב בהסכמה הזאת וכל זאת עשינו כדי לעשות גדר וסייג לרבים מ"מ אם היו יודעים שהתקנה הזאת יהיה בזה חשש מכשול להקל וכמש"ל בודאי לא הסכימו בזה ואפי' ב"ד אחר יכול לבטלו וכמ"ש בתשו' הרב תומת ישרים וז"ל ולא מבעיא לאותו ב"ד שיכולים לבטלו אלא אפי' ב"ד אחד שיכול לעשות כן ואפי' שלא יהיה גדול בחכמה ובמנין יע"ש והרי הסכמה הזאת היא גזירה ותקנה שהתקינו בני העיר שלפי דעת הסמ"ג הוי תקנת הצבור ד"ת ומ"ג שהוא בחרמות ונידויים. וכמ"ש הרב מ"ז ז"ל שם בתשו' בחק"ל ח"ב סימן מ"ט וכמש"ל ועכ"ז יכול ב"ד אחר אפי' אינו גדול ממנו בחכמה ובמנין לבטל והוא כדברי הרמב"ם בהל' ממרים פ"ב ה"ד וכמש"ל שא דיש מן התימא גם על הרב שער אפרים איך לא הביא ראיה מדברי הרמב"ם לו שכתב בהדייא בפ"ב מהל' ממרים ה"ד דלצורך שעה מבטלים תקנה וגזירה ומנהג וצ"י:
ועוד נראה להביא ראיה לזה דמשום עת לעשות לה' שלא יעברו על האיסור יש לנו לשנות המנהג הראשון שהיה לחומרא ולנהוג כדעת המקילין לקולא כדי שלא יבאו רבים לידי איסור כמש"ל והוא מדתנן במס' כריתות ספ"ק האשה שיש עליה ספק ה' לידות וה' זיבות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה ה' זיבות ודאות וה' לידות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב אמר רשב"ג המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהיה בדינרים בסוף נכנס לבית המדרש ולימד האשה שיש עליה ה' לידות ודאות וה' זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה ועמדו קינין בו ביום ברבעתים ופירש"י וז"ל נכנס לב"ד ללמוד וכו' ואעפ"י שהקי"ל עד"ת עת לעשות לה' הוא שלמלא לא ימצאו יחדלו מלהביא אפי' א' ויאכלו קדשים בטומאת הגוף יע"ש וכה"ג פי' רע"ב ז"ל שם וז"ל נכנס לבהמ"ד ולימדונו אעפ"י שהוקל. בשל תורה ולימד דבר שאינו כהלכה משום עת לעשו' לה' עשה כן שאלמלא כן לא ימצאו וימנעו העניות מלהביא אפי' אחד ויאכלו קדשים בטומאת הגוף ע"ש ועיין להרמב"ם ז"ל בהל' מחוסרי כפרה פ"א ה"י ולהראב"ד ולמרן בכ"מ שם יע"ש. הרי לך בהדייא כי כדי שלא יבאו להכשל באיסור תורה הורה להקל. משום עת לעשות לה' וזהו אפי' להקל בד"ת וכ"ש וק"ו כשיהיה שינוי מנהג. מחומרא לקולא דודאי דמצינן לבטל משום שלא יכשלו באיסור וכמש"ל:
וכיוצא לזה ראיתי בתשו' צמח צדק סי' כ"ח על מוכרי דגים שמיקרים את השער שהסכימו שלא יקנו דגים והביא. ראיה מהך מתני' דכריתות יע"ש וכן הסכים הרב פר"ח ז"ל במנהגי איסור סי' ט"ו וכ"כ הרב יד אהרן בא"ח סי' רע"ב אלא שהרב ב"ה ביו"ד סי' רי"ח כתב לחלק דעד שליש מותר ליקח דהידור מצוה עד שליש וחלק עליו הרב תוספת שבת ז"ל שם דאפי' עד שליש אסור ליקח דתקנה שאני יע"ש ובס' פרי מגדים במ"ז שם כתב דיש כח ביד ב"ד לבטל בשוא"ת יע"ש:
וכדומה לזה איתא בפסחים ד"ל ע"א דאתמר התם ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו זבינייכו אכנדיכי ואם לא דרשינן לכו כר"ש ופריך ולדרוש להו דהא שמואל כר"ש ס"ל ומשני אתריה דרב הוה ופירש"י כנדי מוכרי קדרות לאחר הפסח ושוו זבינייכו אל תעלו דמיהן יותר משיוויים כר"ש דמותרות הקדרות הישנות לאחר הפסח יע"ש. וכה"ג איתא בסוכה דל"ד ע"ב ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו וזבינו ואם לא דרשינן לכו כר"ט יע"ש. הא קמן דאם לא היו צייתי ומייקרים במכירת הקדרות ואיכא פסידא דלקדרות שלוקחים ביוקר היה לו כח לשמואל לדרוש באתריה דרב ולשנות המנהג מחומרא לקולא והיינו דקאמר הש"ס ולדרוש להו ר"ש דהא שמואל ס"ל כוותיה דר"ש דמותרות ואפי' בלתי איום למוכרי קדרות היה לו לשמואל להיות דורש כוותיה ומטעמיה ולמה המתין דרשתו באיום וגיזום אם לא צייתי ליה ומשני הש"ס דמה שהמתין דרשתו. עד עת שמיקרים המוכרי קדרות ולא דרש כן בלא"ה משום דאתריה דרב שהמנהג היה כרב שאוסר ואינו רשאי שמואל לדרוש נגד מ"ד שהוא רב שהנהגו כמותו אם לא לצורך השעה דוקא כשיש סיבה משום פסידא דלקוחות שמיקרים את השער וכבר ראיתי להפר"ח ז"ל שם בסי' תצ"ו במנהגי איסור סי' ב' שהביא גם הוא ראיה זו מסוגייא דפסחים הלזו וצידד בה כמו שיע"ש ולע"ד נראה דפשט הסוגייא הוא דהיכא דיש סיבה משום שמייקרים השער יש לנו לסמוך על ס' המקילין דס"ל דכל שיש צורך השעה מבטלים אפי' מנהג מחומרא לקולא וזה הוי עוד ראיה למ"ש לעיל להתיר משום הפסד מרובה וצידדנו לחלק בזה בין כשהוא להתיר דבר חשש איסור לבא לבטל קייום המצות ומנהג והנה בעתה הרי מצינו שגם בקיום מצוה ומנהג חששו למייקרים את השער כדי לשנות המנהג ומינה ילפינן בהדרגה גם לנ"ד ועיין להרא"ש הובאו דבריו בש"מ לב"ב לדקס"ו. ע"ב שהק' ע"ד רש"י דאיך יתכן להפחיד שלא מן הדין דבשלמא לב' סוגייאות היה מפחידם עפ"י הדין דהם ס"ל כשמואל יע"ש נקוט מיהא גם לדברי הרא"ש דשמואל הפחידם כדין וק"ל. וגם מהרשד"ם והרדב"ז יודו דיכולים לשנות המנהג בכה"ג וכאשר ראיתי בד"ק להרבנים הפוסקים הי"ו שכתבו וז"ל ועוד אפש"ל דמשום שהיה הדבר נקל להם רצו לתקן בדרך משופה אליבא דכ"ע משא"כ לשנות כאלו דאין בידינו לעשות כדבר הזה דאפשר דבאופן כזה גם מהרשד"ם והרדב"ז יודו בדבר דשפיר מצינו לשנות המנהג ממה שהיה לפנים מאז ולבחור הטוב במיעוטו זת"ד הי"ו:
והאמת איתם דכל שאי אפשר לתקן בשום אופן כס' המחמירים אפי' היה מנהג קבוע יכולים לבטלו. ולתקנו באופן המועיל שלא יכשלו בו רבים כאשר הוכחנו בראיות ברורות מדברי הש"ס והפוסקים כי בזה הוי אליבא דכ"ע דאפי' מהרשד"ם והרדב"ז יודו זו אינה צריכה לפנים ואם אמרו בגמרא בקידושין ד"ק מוטב שיאכלו ישר' בשר שחוטות תמותות ול יאכלו בשר תמותות נבלות כענין יפ"ת שהתירו מפני היצה"ר כמו שיע"ש דוכוותא דנ"ד דאם אנחנו באים להחמיר יבואו לעבור במזיד והרי יש בתקון זה. כדי שביעה כאמור להיות הדבר בהתר ולא באיסור ואפי' אם נאמר דיש ח"ו איסור לשנות המנהג מחומרא לקולא הרי קי"ל בש"ס ובפוסקים דאומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירו כשיהיה האיסור קל לגבי חטא החוטא וכדאמרינן בפ' בכל מערבין ד' ניחא ליה לחבר דליעביד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעביד ע"ה איסורא רבה ואם כן אין ספק כי לגבי איסור טלטול בלתי ערוב הוי איסורא רבה לגבי הא דאין לשנות המנהג מחומרא לקולא כי כתבו הפוסקים דלא יפה עושה ומ"ג בי כשנכשלים רבים ומכשול עון תדיר בכל שבתות השנה משא"כ שינוי המנהג דמאי דהוה דאע"ג דהרשב"א בתשו' ס"ל דדוקא לעצמו יכול לחטוא בחטא קל כדי להציל מעון יותר גדול כבר מרן בב"י בא"ח סוף סימן ש"ו השיב ע"ד הרשב"א והכריח מסוגית הש"ס ודברי התוס' כי אפי' לגבי חבירו שלא יחטא מותר לעבור על איסורא זוטא כדי שלא יעשה חבירו איסורא רבה וכל שכן וק"ו כי לכל הטעמים שכתבנו ליכא שום איסור בשינוי המנהג וכאמור:
וכל זה שכתבתי הוא במונח שאפי' היה מנהג קבוע בעירנו אזמיר יע"א לתקן המבואות בלחי וצ"פ דעכ"ז כשא"א יכולים לשנות המנהג מחומרא לקולא בב' פסין משהויין בסיד מחוי. ברם אעיקרא דדינא אין לנו בירור גמור על המנהג הלזה כאשר צידדו הרבנים הנז' העי"א בד"ק שכתבו וז"ל ומה גם דאיכא צד אחר מ"ש לעיל דמה שנמצא באיזה מקומות צ"פ נשתרבב המנהג מקודם שתיקנו המבואות בשני פסין והיו מתקנים המבוי מפולש בצ"פ ושאר המבו' בשני פסים והיו מתקנים המבוי מפולש בצ"פ ושאר המבו' בפס אחד ושוב אח"כ הגם שתיקנו המבואות בשני פסים נשארו המבו' העשוים בצ"פ בצביונן וקומתן והבאים אחריהם אפשר דלא שמו את לבם וכו' יע"ש גם אנכי אזיל. ומודה כי גם טעם זה ניתן ליאמר וכמו שהביאו גם המה ראיה ממ"ש אני בעניי בכיוצא בזה בס' סל"ח סי' ד' ובס' חקקי לב חא"ח סי ה' וכיע"ש:
ואוסיף עוד לומר כי אפי' היה אמת שהיה המנהג בעיר קבוע לעשות לחי וצ"פ הרי מזה רבות בשנים אפי' מקודם השריפה וגם אחרי כן עד היום הזה שנתרבו הדיורים של בני עמינו ורבו כמו רבו הדרים בכמה מבואות מפולשות לאין מספר בלתי תיקון לחי וצ"פ והיו נוהגים היתר ע"י שהיה המנהג בעיר שהחכם הממונה על עירוב ליקח יהודי אחד לעשות שני פסים משהויין בסיד מחוי כמנהג שנוהגים כן בפרוס הפסח בפרוס החג ובני העיר כלם היו סומכין ע"ז שזהו הכשר ותיקון לעיר לטלטל בכל העיר והגם כי לא פחית עלמא מל"ו צדיקי והיו מרננים ע"ז שיהיה התיקון במבו' בלחי וצ"פ והתחילו לתקן ומיעוטא דמיעוטא שהיה הדבר בנקל עלה בידם לעשות כן וכן נעשה במבוי שלי כאשר כתבו הרבנים הי"ו הנז' מ"מ רוב העיר נשארת בלתי תיקון ורוב בני העיר כבר היו סומכין ונותנין היתר אפי הת"ח לצאת ולבא על סמך שני פסין משהויין בסיד מחוי הללו שהיו נוהגים לעשות דחשבו כ די בזה לצאת ידי עירוב וא"כ ממילא רווחא כי איפי' היה כן המנהג לחומרא נשתנה המנהג מחומרא לקולא מאיליו ומעצמו וא"כ יצאנו י"ח דלא היה שינוי המנהג ע"י מורי הוראות שבעיר שהורו להשתנות דאיכא בו משום פקפוק מ"ש הפוסקים דלא יפה עושה לשנות המנהג ואם כן מאחר שבא שינוי המנהג הלזה בשב וא"ת ואם כן עתה אם באים אנחנו לכופם ולחזור למנהג הא' ולחומרא זה תינח אם בא לידינו לתקן כס' המחמירים בלחי וצ"פ אבל מאחר שביארנו שדבר זה מן הנמנע א"כ אם נרצה עתה להחזיק מנהג הא' שהוא לחומרא ולבטל מנהג אחרון שנהגו לקולא ושיהיה העיר בלי תיקון ולא יוציאו שום א' מיחידי העיר שום דבר ולא יטלטלו ביום השבת הרי צריכים אנחנו להכריז בכל העיר שלא יש עירוב לחוש לס' המחמירים והיוצא בעיר ולטלטל איזה דבר עושה איסור א"כ באנו לפגוע ולזלזל ח"ו בפוסקים המקילין דסגי בב' פסין וב' משהיין בסיד מחוי וא"כ אין כח בידינו להכריז בפרהסייא בקום עשה נגד הפוסקים המקילים כיון שהם שלמים וכן רבים ובפרט כי הענין עצמו הוי חומרא דאתי לידי קולא ושכן נתפשט המנהג ברוב מקומות ישראל וכדברי מהרימ"ט וכמש"ל בס"ד:
והגם שראיתי בס' מחזיק ברכה בא"ח סי' שס"ג אות א' שהביא דברי הרב מהר"ן בס' נתיב חיים ע"ד מור"ם שם בדין ז' ולכן עושין לחי מסיד מחוי בכותל כתב וז"ל כמה חולקים יש בזה ואין לחוש לקיים המנהג בזה וכתב שם שעשה בפראג בכל המקומות ב' לחיין בבנין חומה מזה ומזה וחוט של ברזל ע"ג דלהוי צורת פתח שלא יתקלקלו ושבחוהו רבנן עכ"ל הנה מוכח מדברי הרב ז"ל דאפי' היה מנהג קבוע להתיר בשני פסין משהיין בסיד מחוי עכ"ז כתב דאין לחוש לקיים המנהג ולבטלו וכ"ש כשלא יש מנהג וא"כ לכאורה אזדא ליה כל מ"ש:
אלא שלע"ד נראה אחרי המח"ר יש להשיב כי אעיקרא דדינא פירכא כי כבר ביארנו מדברי הפוסקים דאפי' לשנות המנהג מחומרא יש לנו כח לשנות כשא"א וכ"ש כשיהיה המנהג קבוע להקל דאין לבטלו ומ"ג דקי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב אפי' ביחיד נגד רבים וכדברי מהרימ"ט ז"ל בתשו' שבח"א סי' צ"ד וכ"כ התשב"ץ בח"ב סי' ל"ח שיש שני קולות א' שהוא מהס' דאזלינן והלכה כדברי המקל בעירוב אפי' יחיד נגד רבים יע"ש וכ"ש כי ס' זה בב' פסין משהיין בסיד מחוי אינה סברא יחידאה כי שלמים וכן רבים סל"ה וא"כ מה יושיענו מ"ש שיש כמה חולקים בזה כי אפי"ה כת שכנגדם המקילים גם המה רבים זאת ועוד מ"ש דבפראג תיקן כל המבואות ב' לחיים וצורת פתח ושבחהו רבנן אנכי אומר דמי יתן והיה כי גם אנחנו יבא מידינו לתקן בודאי שהיינו מתקנים וכבר ביקשנו לתקן בכמה אופנים ולא בא מידינו ואין דנים אפשר מדאי אפשר ומ"ש ושבחוהו רבנן אנא דאמרי כי כמו שמצינו כי יש שבח להבא לתקן עפ"י ס' הפוסקים לחומרא. דשבחוהו רבנן גם לבא להקל בענין עירוב שלא יבואו להכשל באיסור נותנים לו את השבח כדאיתא בפ"ב דביצה דט"ז ע"ב איבעייא להו הלכה כרבי לקולא או לחומרא פשיטא דלקולא קאמר וכו' דאמר רב תחי' הוראה דהאי צורבא מרבנן לקלקולא דאי אמרת בשלמא לקולא קאמר היינו קלקולא אלא אי אמרת לחומרא מאי קלקולא איכא כיון דמקלקלי בה רבים היינו קלקולא ופירש רש"י כיון דמקלקלי בה רבים ששופכים ומטלטלים בלא עירוב עכ"ל הרי לך בהדיא דהדיין המורה לקולא בעירוב הוי מתקן ולא מקלקל מפני הסיבה שלא יכשלו בו רבים ושופכים ומטלטלים בלא עירוב וכן ראיתי להתשב"ץ בס"ב סי' ל"ז שאחר שכתב שאם יש חשש עבירה בתיקוני מבואות צריכים לתקן והזריז הרי זה משובח שהביא מ"ש בגמרא דאמר דאי נתנו התנצלות למה שלא תיקנו מר לאו אורחיה אנא טרידנא בגירסאי דנראה מכאן שלמלא טירדת הגירסא דרך ת"ח הוא לתקן וכו' וכתב וז"ל וזכות גדול הוא למתקן ובפ"ב דביצה די"ו ע"ב גבי מערבין עירובי קצרות ביו"ט ואמרינן התם דמאן דאורי לאיסורא הוייא הוראה לקלקולא משום דמתקלקלי בה רבים ובאים לטלטל בלא עירוב עכ"ל. הרי מוכח דכל מה דמצינן לאוריי לקולא בענין עירוב שבח ויקר יתנו ואדרבא תמהני במה שכתב דאין לחוש לקיים המנהג דמלבד דחובה עלינו בכל המנהגים אף שהם זרים לבקש סעד וסמך לקיימן וכמ"ש מהר"י הלוי כלל ב' סי' י"ט וכלל ה' סי' ל"ח וסי' מ"ב וכמ"ש מוהריק"ו וכ"כ מהר"ם מפדווה סי' ע"ז ומהר"ם אלישקאר סי' ח' בשם הרמב"ן וכמ"ש בס' סל"ח שם בחא"ח סי' א' די"א ע"ר ובסה"ק חקקי לב חא"ח סי' ו' ד"ט ע"ב יע"ש וכ"ש במנהג כזה דיש סמוכים דרבנן מדברי הפוסקים ראשונים ואת אחרונים זאת ועוד דמצאנו ראינו למהרימ"ט בתשו' שבח"א סימן צ"ד אשר הוא מן המקילין בב' פסין משהיין בסיד מחוי. כתב שם בב' מקומות דקי"ג ע"ג וז"ל מהא שמעינן דבב' פסין בכל ענין מחיצה וסתימה מעלייא הוו וכן מוכיח לשון אלו הגדולים זל שהכשירם בכל ענין בין אם המבואות העיר מפולשים או סתומים וכו' ואעפי"כ הכשירום בב' פסין לו וכן ראינו בכל המקומות שפשט המנהג כן וכו' וכ"כ עוד דקי"ד ע"ב וז"ל והואיל שהותר בשני לחיין של משהו הרי לא נתנו חכמים בהם שיעור ואמרינן בגמרא כמה כל שהו אפי' כחוט הסרבל וכבר נהגו בכל מקומות ישראל לעשות לחיין מסיד מחוי לבד וכמו שהביא מוהריק"ו ז"ל בתחי' סי' סס"ג מ"ש המרדכי. ומ"ש התו' וכן עמא דבר עכ"ל. הרי דהעיד בנו הרב מהרימ"ט זל על כל המקומות שנתפשט המנהג ואיך יתכן מנהג שפשט בכל מקומות ישראל לומר דאין לחוש לקיים המנהג אחר שהוא מנהג פשוט ברוב ישראל ויש להם על מה שיסמוכו וכ"ן מדברי הרב א"ר שם בא"ח סי' שס"ג ס"ק ט' שכתב שהמנהג להקל כמו שיע"ש אשר זאת היתה כונת הרב מחב"ר לציין אחר דברי הרב נתיב חיים להרב א"ר ודוק. אם לא שנאמר שהרב נתיב חיים ז"ל לא כתב כן אלא אל עירו ואל שער מקומו כי שיער בדעתו כי בא יבא מידו לתקן וכמו שכן היה לבסוף דעלה בידו ותיקנו על זה הרחיב הדיבור וכתב דאין לחוש לקיים המנהג אבל אם לפי האמת לא היה בא מידו' לתקן פשיטא ודאי שלא היה אומר כן ואדרבא היה מקיים הענין ומחזיקו וזה ברור. ועל הכל דקי"ל הלכה כדברי המקל בעירוב אפי' בפוסקים וכמ"ש מהרימ"ט בתשו' הנ"ל והגם דאיכא למימר דבדבר התלוי במנהג והמנהג לאסור לא אמרינן הלכה כדברי המקל וכמ"ש בכיוצא לזה בסה"ק נשמת כ"ח חיו"ד סי' ס"ו ובסה"ק חקק"ל חיו"ד סי' דנ"ה ע"ג יע"ש עכ"ז בכגון דא דנ"ד דאיכא טעמים רבים לשנות המנהג אהני לן נמי הא דקי"ל הלכה כדברי המקל בעירוב להיות עוד סניף אחר וק"ל:
העולה לענין הלכה כי לכתחילה יכולים אנחנו להכשיר ולתקן כל המבואות שבעירנו אזמיר יע"א בב' פסים משהיין בסיד מחוי בלתי צורת פתח בתנאי כי יהיה הסיד דבר ממש ועב קצת ולא מייא בעלמא כאשר הוכיח הרב ט"ז בא"ח סי' שס"ג סק"ד והרב א"ר שם ס"ק ט' וכ"כ בס' באה"ט שם סק"ג יע"ש ושיהיה ג"כ אלו הפסין בסיד שלא יתמחה יותר משלש סמוך לארץ וכמ"ש בת"ה סי' ע"ד ומורם בהגהה כמו שיע"ש. ובכן בשם ה' יעשו ויצליחו לתקן את כל העיר באופן זה כיון דבעירנו אזמיר יע"א אין לנו רה"ר כלל ולא מבוי רחב מעשר אמות וסגי בב' פסין וכאמור וחפץ ה' בידם יצליח ויגדיל תורתם ויאדיר וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. פי המדבר בשליש ראשון לחדש תמוז שנת:
וברי"ת שלומי לא תמוט ברוב:
עז ושלום:
הצעיר חיים פאלאג'י ס"ט: