אור ברסלב

כתר שם טוב· רבי ישראל בעל שם טוב

כרך ב

כרך א

פרק א

מהבעש"ט זלה"ה. במדרש (ב"ר ב) ויהי ערב אלו מעשיהם של רשעים ויהי בקר אלו מעשיהם של צדיקים ואיני יודע באיזה מהם חפץ כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי אומר במעשיהם של צדיקים חפץ יותר. והוא תמוה וכי ס"ד שחפץ במעשיהם של רשעים. וביאר כי יש מעשה הרשעים אכילה ושתיה ושמחה ושחוק וכיוצא ויש מעשה צדיקים תענית וצום ובכי ומספד וכיוצא. אמנם כשנתגברה חולי המרה שחורה ע"י עצבות וסיגופים וכיוצא אז צריך לאחוז במדת הרשעים לאכול ולשתות ולשמוח להסיר החולי הנ"ל. ולפעמים כשרואה שהיצה"ר מתגבר בו ילבש שחורים ועצבות. וכל זה צריך לשקול במאזני שכלו וז"ש ואינו יודע באיזה מהם חפץ וכו' ואם אין לו דעת להכריע איזה דרך טוב ילך לת"ח שהם רופאי הנפשות וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' דיעות יעו"ש.

ובזה יובן איש כי תשטה אשתו (במדבר ה, יב) שהוא החומר והגוף שעל ידו נטה ושטה מדרך הישר ואינו יודע באיזה דרך יבחור וכו' אז והובא אל הכהן שהם הת"ח רופאי הנפשות. וז"ש ולקח הכהן מים קדושים הם דברי תורה אל כלי חרס ר"ל להלביש במשל ומליצה ויאמר לו תוכחות מוסר ושיהיה לו רפואה ע"י מאזני שכלו הקודש. אמנם אם יתגאה בזה שוב אין דבריו נשמעים לכך עצה היעוצה מן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן וגו' ר"ל שיקח הכהן מדת השפלות כעפר שבקרקע המשכן ויתן אל המים של תורה ומוסר ודפח"ח:

פרק ב

מהבעש"ט זלה"ה. כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו כו' (קידושין לט, ב). מדמצינו שלא אמר הקב"ה רק מצות עשה אחת במפורש אנכי ה' אלהיך והיינו לכוונה זו דגם בקיים מצות עשה אחת כראוי סגי. ובאמת יש סברא ברורה לזה עפ"י החקירה שכתבו הראשונים שראוי לידע סוד אחדותו ית' כי בכל מקום שאני תופס ואוחז בקצה וחלק מחלק האחדות הרי אני תופס כולו וכן שמ"מ והבן. והנה מאחר שהתורה והמצות נאצלו מעצמותו ית' שהוא אחדות האמיתי א"כ כשמקיים מצוה אחת על מכונה ובאהבה שהוא הדביקות בו ותפס במצוה זו חלק האחדות א"כ כולו בידו כאלו קיים כל המצות שהם כללות אחדותו פרצוף שלם כביכול והבן ודפח"ח:

פרק ג

מהבעש"ט זלה"ה. ויגש אליו יהודה (בראשית מד, יח). פי' כי יש ב' סוגים אנשים. א' המתנהג על פי הטבע שהוא גי' אלהים הנקרא יהודה מלכות. ב' המתנהג למעלה מהטבע בחינת צדיק מושל ביראת אלהים שהוא מבטל גזירת אלקים וזה נקרא יוסף הצדיק. וכאשר אחד באחד יגשו ויתחברו ב' סוגים הנ"ל נעשה הכל בחינה אחת כנודע כי זה כסא לזה ובהתחברם א' באחד יגשו ונעשה הכל אחד. וז"ש ויגש אליו יהודה ר"ל שנגש ונתחבר בחינת יהודה אל בחינת יוסף ויאמר בי אדוני פי' בי נקראת אדון למעלה מהטבע כמו אברהם.

וז"ש זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא כי באומר מוסר לבני עירו יראה לקשר את עצמו תחלה בו ית' ואח"כ יראה לקשר א"ע עמהם מצד האחדות והתכללות בשורש אחד לראשי הדור עם בני דורו וכשעושה כך אז ה' אלקיו עמו ויעל עמהם לדבק אותם בו ית"ש. וז"ש דאוחז בידם להעלותם וא"כ עושה פעולה מיד באמירתו תוכחה ומוסר לעם בני ישראל וכן שמעתי זה הדרך ממורי ג"כ בענין התפלה להעלותם ג"כ:

שמ"מ ענין וידוי אשמנו עפ"י משל שהמלך בעצמו כסות ולשון שינה ובא לכבוש המלכה כו':

מהבעש"ט. מופת על ענין מחשבות זרות שבאין לאדם באמצע התפלה כי הם מסוד השבירה ורפ"ח ניצוצין שצריך האדם לברר בכל יום והם באים לתקן אותם ולהעלותם ואין מ"ז של יום זה דומה למחשבה של מחר והוא בחון למי שנותן לב. וז"ש אשר ראיתם את מצרים שהם המ"ז של היום שהם המצירים לאדם לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם:

פרק ד

מהבעש"ט זלה"ה. איך שומע אדם ליצה"ר לעשות עבירה היה לו ללמוד מיצה"ר עצמו שעושה רצון קונו תמיד. וז"ש (דברים כא, י) כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו:

פרק ה

מהבעש"ט זלה"ה בענין משרז"ל בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב ומכרזת כו' (אבות ו, ב). והקשה ממ"נ אם א"א לשום אדם לשמוע הכרוז הזה א"כ למה יוצא בת קול כלל ואם אפשר שישמע מ"ט לא נשמע. וביאר כי למעלה אין אומר ואין דברים רק עולם המחשבה א"כ מה שמגיע לאדם מהרהורי תשובה הוא מן הכרוז וכו' ולכך אין רשע שאין לו הרהורים טובים בכל יום מכח הכרוז הנ"ל ובבוא הרהורים טובים מפנה ומעבירן מלבו ומפנה לבו לבטלה ובוודאי מתחייב בנפשו שניתן לו אוצר טוב והוא בורח מהמלך כמו ששמעתי משל בשם מורי למלך שהיה ממנה על אוצרו ד' שרים ונטלו האוצר וברחו. א' נתיישב בדעתו וחזר מעצמו ב' נתיעץ עם חכם א' ודיבר על לבו מה ראה על ככה וחזר הג' הגיע למקום שדנין בא' על כיוצא בזה וחזר מחמת מורא ד' לא שב כלל. והמלך לזה שחזר מעצמו נתן לו יותר גדולה מאחר שנתיישב בטוב שכלו לחזור משא"כ להשני אמר אלו לא מצא חכם שיעצו כך לא היה חוזר והג' שחזר מחמת שראה שדנין בא' מינוהו המלך להיות ממונה שם לראות זה הצער. ואמר מורי זלה"ה זה על עצמו והבן ודפח"ח:

פרק ז

מהבעש"ט זלה"ה כי יש עשר ספירות באדם הנ' עולם קטן כי המחשבה נק' אבא ואחר הצמצום להחליט נק' אימא וכו' עד והאמנה נק' תרי סמכי קשוט ותענוג עבודת הש"י נק' יסוד הצדיק ברית המילה כו'.

שמ"מ כמו שיש אבות בקדושה כך יש במרכבה הטמאה וכו':

פרק ח

מהבעש"ט זלה"ה בענין תפלת היום שיהיה על דרך אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי פי' שיטרח וייגע הרבה בהדרגה עד ברוך שאמר שהוא נגד עולם העשיה שהוא למטה מקום הקליפות ואח"כ יכוין יותר מברוך שאמר עד ישתבח שהוא יצירה ואין שם קליפות כ"כ כמו בעשיה ומישתבח עד עמידה יכוין יותר ובעמידה הוא חיבוק וזווג האמיתי יפשיט א"ע מהגשמיות כמ"ש בש"ע א"ח סי' צ"ח ואז נעשה תחלה מ"נ ואח"כ בא מ"ד ויולדת זכר משא"כ כשבא לאדם התעוררות מעצמו אז ח"ו מורה על הצרה בסוד ותפלתו תהי' לחטאה והתקנה כשיעלה על לבו זאת ויתחרד בחרדה גדולה ויתפלל יותר מעומק הלב וז"ש מצא אשה תחלה ואח"כ מצא טוב ואז ויפק רצון מ"ה ודפח"ח.

שמ"מ שנשלח בן המלך מעל פניו וכו' ולא החזירו ע"י שר כ"א ע"י איש המוני כמו שנעשה הבן:

שמ"מ שפעם א' נזדמן מלחמה כבידה והיה בדור ההוא גבור עריץ והיה העם מובטחין בגבורת הגבור ולא אזרו חיל לעמוד בקשרי המלחמה גם הם אתו עמו והגבור היה לו כמה מיני כלי זיין ובתוך הזמן שהסדיר כלי זיינו לפניו שיהיו מוכנים והשונא שכנגדו נתחכם בתחבולות רשע וגנב מהגבור כלי זיינו אחד לאחד עד שלא היה לו במה להלחם:

פרק ט

מהבעש"ט זלה"ה שיוכיח מצד אהבה כמ"ש אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג, יב) וכיוצא. אבל הרוצה להתגדל ח"ו עי"ז או להנאת ממון שאינו לש"ש ולזה מעורר בקול בכי כמ"ש (תהלים מב, ד) היתה לי דמעתי לחם ושמ"מ שגורם עי"ז מדנים בין ישראל לאביהם שבשמים. כי הלא יש ג' בחינות זהב וכסף ונחושת והנה נחושת הם נחשים שרפים מוכיחים המעררים ח"ו דין נמצא הם נחשת לשון נחש ויש בחי' כסף של רחמים והוא ע"פ משל:

שמ"מ ששלח המלך בנו כו' ומבואר בכתר שם טוב חלק ראשון:

פרק י

מהבעש"ט. אתה הוא אלהינו. קשה בתחלה אמר לנוכח ואח"כ נסתר כו'. ופי' שאם סובר האדם שהוא דבוק בו ית' והוא נוכח פני ה' ית' אז הוא רחוק ממנו ית' ואם סובר שהוא רחוק אז הוא קרוב וא"כ מי שסובר אתה אינו אלא הוא ומי שסובר הוא אז הוא אלהינו:

שמ"מ ענין שחיטת מל"ה לעת"ל הוא להוציא ממנו חלק רע שישאר מלאך קדוש ונעשה מן נבל לבן ודפח"ח:

שמ"מ ע"פ דגל מחנה דן צפונה (במדבר ב, כה) הוא דן מאדני כי מצפון תפתח הרעה (ירמיה א, יד):

מהבעש"ט זלה"ה ע"פ עד אנה ינאצוני ועד אנה לא יאמינו בי (במדבר יד, יא) פי' עד עכשיו אף שנאצו אותי כמה פעמים אין מקום לעונש לחול עליהם משא"כ עתה עד אנה לא יאמינו בי דייקא כי האמונה הוא דביקות:

שמ"מ לא יכוין בתיקון למעלה וגם למטה לעצמו כי הוי כמו קוצץ בנטיעות לעשות פירוד כ"א יעשה הכל עבור חסרון השכינה וממילא יתוקן הכל אף לעצמו חסרון למטה בתיקון שרשו למעלה כי הכל מעלה ולמטה אחדות א':

שמ"מ מאין באת ולאן אתה הולך (אבות ג, א) כי העושה מצוה גדולה או למד תורה הרבה והתפלל בכוונה לא יכנוס בלבו שום התפארות שהוא עשה זאת כ"א מל' שנק' אני מן אדני היא עשתה זאת ובאם לאו גורם ח"ו שמסתלק י' מן אני ונשאר אן:

פרק יא

מהבעש"ט כי תקון בעלי תשובה העיקר הוא ע"י גדולי הדור שיכול להעלותו ולקשרו בשרשו וכו'.

שמ"מ ע"פ אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך (תהלים קלט, ה). כי החיות רצוא ושוב וחיות האדם הוא בסוד קטנות וגדלות וכאשר יתן דעתו לידע שהוא בקטנות ע"י דעת זה נמתקים הדינים בשרשן כי ה' גבורות מנצפך בדעת ז"א כו':

פרק יב

מהר"י בעש"ט זלה"ה. כל המענג את השבת (שבת קיח, א) ר"ל ש' בת ויחשבה לו צדקה כי צדק אע"ג דדינין מתערין מינה הוא חשבה צדקה רחמים והוא דשמעתי ממורי הבעש"ט זלה"ה לקשר מלכות במחשבתו עד אתר דאתנטלת מתמן המחשבה זו שהיא שרשה ועי"ז נתבטל כל גזירות רעות ודפח"ח. ור"ל ע"י תענוג שבת שיש במלכות הנ' בת וקשרה אל ג' אבהן הנ' ש' וז"ש אז תתענג על ה' נותנין לו נחלת יעקב בחיר שבאבות שהוא בגמר ש' משולש והבן והש"י יכפר.

ועד"ז שמעתי ממורי הבעש"ט זלה"ה פי' הש"ס (תענית כב, א) הנהו תרי בדחי שהם בני עה"ב שהיו מייחדין כל עניני בני אדם שהיו רואין בהם והם ייחדו במלכות מעשה הזה וקשרו אותה למעלה בשרשה ומי שהוא עצב שלא יכלו לקשרו למעלה שמחו אותו בדברים עד שייחדו וקשרו כל המדריגות שהן במלכות בשרשן כו' והבן וע"פ שאלה נאמר לו והש"י יכפר.

בכל תנועה נמצא הבורא ית' שא"א לעשות שום תנועה ושום דיבור בלי כח הבורא ית' וזהו מלא כל הארץ כבודו.

כל הדיבורים שמדברים בני אדם הוא עולם הדיבור ומחשבתו הוא עולם המחשבה וכשהם מדברים טוב ומדבקים המחשבה בזה הדיבור אז הם מחברים עולם הדיבור בעולם המחשבה וגורמים טוב וכן כשמדברים רע גורמים רע ח"ו ויש בזה חכמה נפלאה. וזהו ותחבר לשון ערומים (איוב טו, ה) שלא ירגיל עצמו שיצא מפיו דברים רעים שהם מסטרא דדינא רק ירגיל תמיד א"ע בדברים טובים שהם מסטרא דחסד וכן במחשבתו ויגרום כך.

בזוהר צריך לשתפא בהילכוא דידי' ובישיבה ובהקיץ דילי' לשכינתא פי' שכל דבר שעושה יעשה הכל לניצוץ השכינה שבתוכו ויעשה הכל עבור השכינה ולא לעצמו.

שמעתי ממורי הבעש"ט זלה"ה מקום שהמחשבה של אדם מגעת שם הוא כולו כו' ודפח"ח.

שמעתי ממורי הבעש"ט בענין ר' יוסי באותה שעה למדתי ממנו ג' דברים למדתי שאין נכנסין לחורבה (ברכות ג, א). ר"ל גם שנזדמן במעשה עוני ועינוי ועל כרחך הוא כדי שיתפלל מ"מ איך יתפלל צריך לכלכל הדבר במשפט שיהיה לרצון לו ית"ב ולא בהכרח שיכנס בעובי הקורה. ומה שאמר שאין נכנסין לחורבה דייק והוא כלל גדול בתפלה כאשר שמעתי בזה מפורש מפי מורי. ולמדנו שמתפללין בדרך היינו דרך הרבים ולעטוף א"ע בין תפילות הרבים כנלמד מפ' תפלה לעני כי יעטוף שהבין פ' פסוק זה ג"כ ע"י שאלת אליהו ז"ל וכו'. ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה הביננו פי' הבנת התפלה בלא כוונה ודפח"ח:

פרק יג

בגמ' (קידושין מ, ב) הצדיקים דומים לאילן הנטוע במקום טהרה. פירוש שכמו שזורעין דבר בארץ אז ממשיך כל הכוחות שיש בארץ לתוך הזרע ומוציא הפירות כך הצדיק בעה"ז ממשיך הניצוצות שמשורש נשמתן בכ"ד שבעולם ומעלה אותן הניצוצן לבורא ית':

פרק יד

מהבעש"ט זלה"ה. כשיש לו תענוג בתורה ועבודה סוד ברית כמ"ש ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם (תהלים קה, י) לא יתפאר בזה. כמו ששמעתי ממורי הבעש"ט ז"ל פי' הש"ס (גיטין מז, א) ר"ל זבין נפשי' ללודאי כו' חייתא ופלגא כו'. והעולה מדבריו כי אחר שזכה להתפלל בתכלית השלימות או למד בתכלית בא יצה"ר אח"כ כמה נאה מעשיך וכו' וזהו חייתא ופלגא כו' ודפח"ח. פי' שהיה מופלג גדול מדביקות הש"י ע"י החייתא שסבר שעובד בחיות עליון:

המשל הוא כלי להשכל וכן הדיבור הוא כלי למחשבה וכשהוא מדבר בלי כוונה הוא שבירת הכלים שאין חיות בכלים וכשהוא מפשיט עצמו מהגשמיות שהוא הגוף והכלי שלו אז יכול לראות הפנימיות הכלי דהיינו החיות והאורות של אותיות כשהוא מפשיט עצמו מגשמיות ומלביש עצמו בתוך דיבורים אז הוא דבוק בבורא ית' שהוא מלובש בתוך הדיבורים ויראה שלא יפול ממחשבתו ויחזיק עצמו להעלות למעלה:

פרק טו

מהבעש"ט זלה"ה איתא בתנא דבי אליהו (פרק י"ח) כתיב הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא יט, יז) פי' חבירך בתורה ובמצות. אבל אותם בני אדם שאינם הולכים בדרך התורה והמצות אינו מחוייב להוכיחם דכתיב אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך (משלי ט, ח). וכתיב שלח אורך ואמתך המה ינחוני (תהלים מג, ג) ויכוין שהשכינה שמלא כל הארץ כבודו מלביש מחשבתו מתתא לעילא בכח הגדול ויבקע הרקיעים במחשבתו כאלו הם פתוחות לפניו ויכנס בעולם היצירה ואח"כ בעולם הבריאה ואח"כ באצילות ויהיה יורד במחשבתו למטה ואח"כ יעלה למעלה ויהיה עולה ויורד ועולה במחשבתו כמה פעמים כי הירידה הוא צורך העליה כי מכח הירידה שירד אח"כ כשיעלה יעלה למקום גבוה מאד כמו אדם שרוצה לזרוק אבן וכו' וכשעולה במחשבתו בעולם העשי' או ביצירה ויכוין שמדבר שם באותו עולם ודיבור יוצא מפיו באותו העולם ויכוין שיש בזה העולם השם לנגדו בי' ספירות שהוא א"ס לגדולתו וכל מה שהוא עולה למעלה יכוין שהוא עולה ומתקרב אל השם במקום גבוה כדאיתא בזהר אינו דומה רגלין דמלכא לרישי' דמלכא וגם כל היום אפי' שלא בשעת תפלה יעלה עצמו למעלה במחשבתו תמיד. וצריך כח גדול לזה שיוכל לדבק במחשבתו למעלה ויחזיק עצמו בכל כוחו. ומתחלה אע"פ שיכול לעלות מאד לא יעלה רק בעולם עשיה לתקן שם ואח"כ לעולם היצירה ואח"כ לבריאה ואח"כ לאצילות:

כשאדם רוצה להבין איזה דבר ומרבה עצה להבין הדבר אז הוא מעלה אותו לעולם המחשבה וממשיך לעצמו מהחכמה עליונה:

פרק טז

מהבעש"ט זלה"ה. בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו). זהו כלל גדול. דעהו הוא לשון חבור ה' בוא"ו דעהו לחברם יחד בכל מעשיך אפי' בדברים גשמים שעושה. ועוד כלל אחר גדול אמרו שתהיה העבודה צורך גבוה מאד ולא לכוונת עצמו אפי' מעט מן המעט לא תהיה לכוונת עצמו רק כולו לה'.

כשהוא מחשב בדברים רעים שהם מסטרא דדינא אז מצמצם מחשבתו באותם הדברים רעים ומרחיק עצמו מהתפשטות החסד עליון של א"ס ב"ה ושורין עליו דינים. וכן כשמחשב בדברים גשמיים הוא מצמצם לשם מחשבתו שבכ"מ שהוא ממשיך עצמו לשם שהמחשבה הוא קומה שלימה.

יש יראה שירא מהדיבורים שיוצאים מפיו הוא עולם הדיבור המחשבה הוא כמו ספר שאומר מה שראה בספר כן אומר מה שרוצה במחשבתו ישים כל מחשבתו בכח התינות שהוא מדבר עד שיראה האורות של התיבות האיך מתנוצצים זה בזה ומתוכם נולדים כמה אורות וזהו אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.

האותיות שבתורה הם חדרים של הש"י שהוא ממשיך בהן את אצילות אורו כמ"ש בזהר קב"ה ואורייתא כולא חד ולתוכן צריך אדם לתת כל הכוונה שהיא הנשמה כי הכוונה היא הנשמה וזהו הדביקות קב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. וזהו התפשטות הגשמיות כי פי' שיפשיט נשמתו מגופו ותהיה נשמתו מלובשת באותן המחשבות שהוא מדבר ויראה כמה עולמות העליונים:

מהבעש"ט זלה"ה. כל שרוח הבריות נוחה הימנו. פי' כי המקום משרה רוחו על הדור בשבילו שהוא מרכבה לקדושה עליונה וממנו נמשך רוח המקום לבני דורו שנוחה ושורה עליו וז"ש רוח המקום נוחה הימנו. ולפעמים כאשר מקשר מחשבות חבירו למעלה יכול לשגות מחשבת חבירו באופן שהוא רוצה כמו ראי' כשאדם רואה שחבירו מביט ומשים כל ראייתו לצד אחד גם הוא מתחיל להביט ולהסתכל שם וכן דיבור וכו':

פרק יז

מהבעש"ט. תורי זהב נעשה (שה"ש א, יא). פי' דחילו. עם נקודת הכסף. פי' שלא ידבר התורה ותפלה בפניה חצונית שמזה נברא הקליפות ומתלבש ברשעים לנקום ממנו כמו ששמעתי כעין זה ממורי הבעש"ט וז"ש שלא יהרגוהו רשעים שבדור והבן. וצריך דחילו יותר מרחימו שנקרא נקודת הכסף:

גם פירש תורי זהב משל למה"ד. א' שלמד מלאכה נפחין ולא ראה איך משימין תחלה ניצוץ אש להבעיר והלך לבית המלך ונטרד משם וחזר לרבו ראשון ללמדו העיקר. וז"ש תורי זהב נעשה היא תורה ועבודה אלהות אמנם העיקר נקודת הכסף ניצוץ אש להבעיר התלהבות וכוסף וחישוק לעבודת הש"י ודפח"ח.

יש באדם כמה כוחות שלזה העולם צריך כח זה ולזה העולם כח זה שעולה נשמתו לכל העולמות שצריך לעלות ובודקין אותו בכל עולם אם הוא ראוי לעלות ואם לאו דוחין אותו לחוץ ולפעמים שולחין לו מחשבה זרה מחמת שדוחין אותו ואם הוא חכם באותה המחשבה יכול לקשר עצמו יותר בהש"י שהמחשבה הוא אותיות שהם איברי השכינה רק שנפלו מכח השבירה ונעשה הצירוף של האותיות רע בקליפות. וכשהוא מבין באיזה ענין המחשבה אם בתאוה הוא מעולם האהבה נפל אם ביראה רעה הוא מעולם היראה אם בגאוה הוא מעולם התפארת וכן בשאר דברים שכולם מז' ימי הבנין נפלו וכשהוא מקשר אותם בהש"י באהבת הבורא וביראת הבורא הוא החזיר אותם לשרשם. וכן בשאר מדות כל מחשבה לפי המדה שנפלה הימנה הוא מקשר אותה לאותה המדה והקליפות נופלים ונעשה הצירוף טוב וזהו מתיר את החבלים והשקים נופלים (שבת קנג, א) השקים דהיינו הקליפות נופלים ויש להש"י ב"ה בזה תענוג גדול מלה"ד לבן מלך שנפל לשביה כשמביאין אותו לפני המלך הוא נהנה ומתענג מאוד יותר מזה הבן שיש אצלו תמיד:

פרק יח

מהבעש"ט זלה"ה. וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (שמות א, יב) כמ"ש ופרעה הקריב (שמות יד, י) וכמו ששמעתי ממורי ע"פ אמר אויב ארדוף (שמות טו, ט) שיש ה' אלפין כי אלופו של עולם נסתר כדי שיתקרב יותר לעבודתו ית' לכך פן ירבה ופן יפרוץ כו'.

כל מי שירצה לקשר א"ע בבורא ית' יקשור א"ע ע"י התורה למדת החכמה וזהו ומלט את העיר בחכמתו (קהלת ט, טו).

אל תעש תפלתך קבע (אבות ב, יג). ר"ל אל יתפלל אדם על עסקי צרכיו לבד רק יתפלל תמיד בשביל השכינה שתגאל מהגלות. וז"ש אלא רחמים ותחנונים ר"ל שיתפלל תמיד לפני המקום כלומר עבור השכינה הנקרא מקום כנודע וזה פי' אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש (תהלים כז, ד) ר"ל בשביל השכינה אני מבקש ומתפלל לפניך לתקן הפגם מה שנעשה ע"י עונות ואפי' אם עושין מצוה שלא לשם שמים דהיינו שעושה עם איזה פניה נמצא שעושה בזה פירוד רחמנא לצלן ח"ו מפני כי אורייתא וקב"ה כולא חד נמצא אם עושה מצוה כתיקונה נעשה מצוה זו וקב"ה חד כי הכל קדושה אחת מרוחניות אחד אבל אם עושה שלא כתיקונה נמצא שנעשה קליפה סביב המצוה זו ובין קדושה של הקב"ה וזאת נק' קליפה שנעשית קליפה סביב מצוה זו כדי שלא תוכל להתאחד עם קדושתו ית' ומשכיל יבין.

איזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו (חגיגה ד, א). פי' אדם גי' מ"ה והוא שם הוי' במילוי אלפין שנותנין לו מעולמות העליונים ואין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות כי כשמתדבק בהקב"ה שהוא אלופו של עולם נעשה אדם. והקב"ה עשה כמה צמצומים דרך כמה עולמות כדי שיהיה אחדות עם אדם שלא היה יכול לסבול בהירותו ואדם צריך לפרוש א"ע מכל גשמיות כ"כ עד שיעלה דרך כל העולמות ויהיה אחדות עם הקב"ה עד שיבוטל ממציאות ואז יקרא אדם. כמשל אחד שיושב לפני המלך שיש לו בושה גדולה ממנו עד שאין מחשב אם המלך אוהב אותו כדי שיאהבנו אלא מחשב גדולתו כדי שיבוש ממנו וזהו בראשית ירא בשת.

כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה (מנחות קי, א). מפני שכאשר הוא מדבר באותן הדיבורים ביראה ואהבה אז הוא נותן חיות חדש באלו הדיבורים אבל כשהיה במ"ק קיים והיה מקריב קרבן עולה היה נותן כח אף בעולם המעשה כשם כשנבראו העולמות נבראו בשם הוי' אלהים כך כאשר מזכיר האדם דברי קדושה צריך להיות בו דחילו ורחימו שהם הויה אלהי'.

תמיד יראה אדם במחשבתו איזה מדה נולד בו אם מאהבה אם מיראה או מת"ת ויעלה אותה מהמחשבה למעלה אע"פ שהוא מעניני עה"ז בתאות גופניות הוא יכול להעלות אותה וידע שאותה המחשבה צריך להתקן בזו השעה אם באהבה אם ביראה אם בהתפארות שנתקלקלה מחמת השבירה ועכשיו הוא עת להעלות אותה ולכך ירדה המחשבה מעולמות עליונים ובאה לאדם כדי להעלותה מהשבירה היינו שידבק עצמו בבורא ית' לפי אותה המדה הנ"ל אם באהבה אם ביראה אם בת"ת ובשאר מדות של ז' ימי הבנין וכן באכילה ושתיה כשנולד בו אהבה אז לוקח התענוג שהיה מאכילה ושתיה זו ומעלה אותו התענוג לבורא ית' וזה המשל שייך ג"כ בענין שארז"ל שמצוה בשבת אכילה ושתיה פי' כי כמו שבכל צרתם לו צר כן כשישראל שרויים בתענוג יש לו ית' תענוג וגם לכאורה קשה מה הנאה יש לנשמה יתירה בתענוג אכילה ושתיה ולפי המשל הזה א"ש שהנשמה יתירה יש לה ג"כ תענוג זה כמ"ש בזהר ע"פ באתי לגני כו' אכלתי יערי עם דבשי. וכן כשנולד בו התפארות יעלה אותו התפארות שיש באותו דבר שמכח זה נולד אותו התפארות וידבק אותו לבורא ית'. שבכ"ד נמצא התפשטות הבורא ית' שמ' כה"כ ויעלה אותו הפנימיות שיש באותו דבר כ"א לפי מדתו מז' ימי הבנין וידבק הפנימיות של אותו הדבר בבורא ית':

פרק יט

מהבעש"ט זלה"ה. כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא ומה שחסר להם ידעון שהחסרון זה הוא בשכינה ויתפללו שימלא החסרון שם ולא שיכוין להנאת עצמו והוא כלל גדול שהוא חסיד המתחסד עם קונו ולא עם עצמו והסוד אשה מזרעת תחלה יולדות זכר (ברכות ס, א):

פרק כ

מהבעש"ט זלה"ה. משל לסוחר אחד שהיה בים והיה סוער הים והולך למאוד עד סכנת מיתה אז הסוחר עמד בתפלה שינצל בזכות אשתו הצנועה. והיה שם עכו"ם עע"ז תמה על זה הסוחר שהתפלל עבור זכות אשתו והשיבו שבאמת ראוי להפליג בשבחה ואמר זה העכו"ם אני אלך ואפתנה ואיזה אות אתה מבקש ממנה. והשיב שיש לה טבעת אחד חשוב על ידה ואם יביאני אזי ידע וכו'. והסכימו על איזה קנס שיתן כל אחד סחורתו לזה שכנגדו שינוצח והלך אצלה לפתותה ולא יוכל להתקרב אצלה כלל וחזר ובא אליה כמה פעמם באומרו שיש לו סוד מבעלה ולא השגיחה עליו עד ששכר את שפחתה לגנוב ממנה הטבעת זה בכמה תחבולות שעשה ועלתה בידו ובא עם טבעת זה הסימן לבעלה ולקח הסחורה ממנו ובא בספינה ריקנית אל ביתו. וכשמוע האשה מביאת בעלה אז קשטה א"ע ויצאה לקראתו בדברי ריצוי ואהבה שהיה בניהם מאז ומקדם וכל זה לא נכנס באזניו והיתה תמה עליו ולא ידעה על מה ולמה זז מחיבתה ואהבתה ובא עמה לביתו ולבו בל עמה. וסיבב הדבר עד ששלחה מעל פניו בספינה על הים בלי מנהיג רק הבעל הכסות ולשון שינה כאלו הוא מלח אחד ממנהיגי הספינה לבדו והלכה בספינה כמה ימים בלי אכל ומשתה והתחננה מזה המלח שיתן לה מעט אוכל להשיב נפשה ואמר אם תנשק אותי אז אתן לך וכך עשתה בהכרח ואח"כ תבעה לתשמיש כו'. ויהי היום באה בספינה לחוף הים וזרקה הספינה וקפצה ליבשה וביקשה אוכל ומצאה ב' אילנות אחד שהאוכל ממנו נעשה מצורע והשני האוכל ממנו מתרפא מצרעתו ולקחה זה בתרמילה עד שבאה לבית המלך בדמות איש והוצרך שם לרפואה זו והיא עשתה רפואה ונתנו לה הון רב וחזרה לביתו מצאה לבעלה והתרעמה עליו מה שעשה לה ושלחה מביתו בספינה עם מלח אחד מכוער והוצרכה לנשקו ושאר דבר מכוער עבור גודל צער אכילה כו' והבעל שמח בלבו על גודל תערומתה וצניעותה וחקר הבעל וימצא הדבר ששקר ענה בה העכו"ם ושגנב טבעתה ונתברר הדבר ואז עשה בו שפטים וכו'. והנמשל מובן בכל עניני עה"ז מימות החורבן עד ביאת משיחנו ב"ב א"ס. כי מורי הבעש"ט זלה"ה עשה עליית נשמה וראה איך מיכאל אפטרופסא רבא דישראל המליץ עבור ישראל שכל חוב שלהם הוא הכל זכות כי כל מה שעושין פסלנות ושאר דברי חוב הכל כדי שיוכל לעשות שידוך עם ת"ח או לעשות צדקה וכיוצא בזה הכל מוכרחים וכו' ואשה צנועה היא השכינה בסוד אשת חיל עטרת בעלה ונתקנא הס"ם ואמר עכשיו שיש להם בהמ"ק קרבנות אבל אם תרצה לנסותן תחריב הבה"מ ואני אפתנה כביכול וכו' וע"י השכחה גנב הטבעת סוד גורל ב' השעירים אחד לה' וא' לעזאזל וע"י החטא עלה בשמאל וכו' ונחרב הבה"מ וכמ"ש הרמב"ן וכו' ושלחה בספינה וכביכול הש"י שינה את עצמו בתוך שם קדוש סאל וכו' וזה סוד הוידוי תערומות השכינה אליו ית' איך שהוכרחה וכו' ואח"כ הוברר הדבר ששקר ענה בה ואז זבח לה' בבצרה וכו' ודפח"ח והמשל הזה נוקב וירד והבן:

פרק כא

מהבעש"ט זלה"ה. פי' המשנה (עוקצין ג, יב) עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות שנא' (משלי ח, כא) להנחיל אהבי יש וגם פסוק הישכם אוהבים את ה' כו' (דברים יג, ד).

לפעמים יכול להמשיך טובות ע"י הדיבורים שהוא מדבר. למשל אם הוא בשביה ידבר מאותו ענין ארבעה צריכין להודות וכו' וכן כשחולה באיזה אבר ידבר באותו ענין בספירות העליונים השייכים לאותו אבר:

כשיש כאב לאדם יקשר א"ע לבורא ית' דהיינו שיקשור א"ע למעלות הבורא ית' ולא ירגיש הכאב:

כשמדבר ד"ת על השלחן הדברי תורה הם נשמה לאותו הגשמיות של השלחן וידבר הרבה דברי תורה על שלחנו תמיד בסעודתו בחול וכ"ש בשבת:

בערב שבת בתפלת מנחה וקבלת שבת מעלין כל אותן דיבורים והמצות של כל השבוע שאז הוא עליית העולמות:

שמעתי ממורי הבעש"ט זלה"ה ביאור מוסר להוכיח שיזהר בעצמו על פי משל שנכנס חסיד אחד לכרך שיש בה בתי זונות וביקש לחקור מהות אנשי הכרך אמר אלך אל בית המוזג ששם רבים מצויין ויש להבחין מעניני הסיפורים ודיבורים כי הלשון הוא קולמוס הלב וכך היה שזה סיפר מה עשה עם הזונה פ' וכן חבירו כו' עד שחרה לו עד מאד וכאשר הרגישו בו שהוא חסיד מפורסם נתנו לו כל אחד מתנה הגונה שיכפרו פניו במנחה. למחר עשה תחבולות שיתאספו שמה שיקבל מהם מתנות עד שאח"כ עשה כמעשיהם והנמשל מובן לכך ישמור את עצמו המוכיח מן הכיעור והדומ' לו.

עוד שמעתי ממורי הבעש"ט זלה"ה ביאור גדול הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז, א). והקשה והעולה אף שלפעמים הכנסת אורחים הוא ביטול תורה ע"י סיפורים מ"מ גדולה הכנסת אורחים:

כשמדבר יחשוב ברמז קול ודיבור וידבר ביראה ואהבה ויחשוב שזה מדבר עולם הדיבור מפיו אז מעלה דיבורים.

פי' המצא לנו בבקשתינו. כי יחשוב שהוא אינו רק כלי ומחשבתו ודיבורו הם עולמות המתפשטים פי' עולם הדיבור שהיא השכינה מבקשת מעולם המחשבה על הדיבורים האלו וכשימשוך אור הבורא ית' במחשבתו ודיבורו יהיה בקשתו שיתפשט השפע מעולם המחשבה אל עולם הדיבור ויבוא ג"כ באותו ענין שהוא מדבר מה שצריך לו ויעשה לו בקשתו וזהו המצא לנו בבקשתינו שיהיה הוא ית' נמצא באותן הבקשות.

האדם כשידבק עצמו להדיבורים הדיבורים ימליצו בעדו והוא שלא תהיה כוונתו לשום דבר רק לדבק עולם הדיבור לעולם המחשבה וזהו פי' ג' ספרים נפתחים בר"ה (ר"ה טז, ב) ספר הוא לשון דיבור סיפור של צדיקים שכוונתם אינו כ"א לייחד עולם הדיבור לעולם המחשבה ונכתבים לאלתר לחיים פי' שהם מתדבקים לאלתר להיות חיים בינונים שכוונתם לייחד וגם בשביל שיעשה הקב"ה רצונם בינונים תלוים ועומדים עד יוה"כ שאז הוא התגלות עולם המחשבה ויש לכל המחשבה עליה ונעשה ג"כ מחשבתם:

כתב המחבר הרב הגאון החסיד הקדוש מ' יעקב יוסף הכהן זלה"ה וז"ל. שמעתי ממוהר"ן זלה"ה פירוש על דברי מורי הבעש"ט זלה"ה שיכוין בכל דיבור הכנעה והבדלה והמתקה פירוש שיצא ממדת הגבורה שלא ללמד חוב על בני אדם רק שיכנס ברחמים וילמוד זכות על כולם גם שרואה דברי כעירות מחבירו ירגיש שהוא לטובתו שיבחין בעצמו שיש בו שמץ מנהו וישוב בתשובה ממנה גם במחשבה וזהו טובתו שאלו היה יחיד היה סובר שהוא חסיד משא"כ עתה ונ"ל שזהו פי' לא טוב היות האדם לבדו (בראשית ב, יח) מטעם זה רק אעשה לו עזר מן כנגדו שיבחין שיש בו שמץ מה והבן ולכך אם ע"י שכן רע מבלבל תפלתו או תורתו או שאר ביטול יתן לב שהוא לטובתו שלא היה בכוונה ישרה ושלחו לו ביטול זה להרגיש ויתחזה יותר וכיוצא בזה ישמע חכם ויוסף לקח. והעיקר להבין שהש"י בכ"מ ובכל עסקיו א"כ גם בסיפורי דברים יוכל להרגיש עניני הבורא ית' כמו בלימודו ותפלתו:

וגם ביאר ענין נעשה ונשמע שהוא בכל אדם ובכל זמן כי ע"י עשיה כפשטא יוכל לשמוע ולהבין איך יתנהג בו לעבודת הש"י והוא בין בתפלה יעשה עשיה כפשטא ואח"כ ישמע וכן בתורה ע"י דביקות עשיה יהיה אח"כ שמיעה להבין וכן בכל ענינים גשמיים והבן:

והעיקר להסיר העצבות ולאחוז בשמחה. וסיפר מה שחלם לו כשהיה בא"י והיה נבוך אם לצאת לח"ל מחמת טעמים הכמוסים לו כו' עד שראה בחלום שאחד סיפר לו שיש כמה רופאים הנותנים רפואות ע"י משקה מר אך זה הרופא יותר טוב שנותן רפואה ע"י משקה מתוק מדבש. והוא ענין הנ"ל שע"י תענית וסיגופים גובר העצבות ומלמד חוב על בני עולם שאינן עושים כמעשיו ומניחין חיי עולם כו' וכמעשה דרשב"י ובנו שיצאו ממערה הנזכר בש"ס דשבת (שבת לג, ב) עד שיצאה ב"ק חזרו למערתכם כו' והוא רפואה ע"י מים מרים משא"כ רפואה זו בדרך זה שיתן לב אף בכל דבר מגונה שרואה בחבירו שהוא לתועלת עצמו וידינהו לזכות וכנ"ל הוא ע"י משקה מתוק מדבש לעורר רחמים בעולם ועל כל אדם שידע שהש"י הוא בכ"ד פרטי ויתנהג כנ"ל אז הוא רפואה מתוקה בלי שום סגוף ויערב לו ויבושם ודפח"ח:

פרק כב

עוד שמעתי ממוהר"ן זלה"ה. הפי' הש"ס (ב"ב קמא, א) בת תחלה סימן יפה לבנים. ר"ל בכל מדריגה שיש לו יתן לב לידע שעדיין הוא בבחינת בת ואז הוא סימן יפה לבנים שילך ממדריגה למדריגה הנ' בנים והבן ודפח"ח:

עוד שמעתי ממוהר"ן ז"ל. וקווי ה' יחליפו כח (ישעיה מ, לא). כי ע"י מחשבה יוכל לעבוד ה' וז"ש יחליפו רע בטוב כדי שיהיה להם כח לעבוד ה' וכו':

שמ"מ איך לעצור נקביו אם נתעורר לו באמצע תפלה עכ"פ יעצור ויתפלל ויחשוב שיש נקראים קטנים ויש גדולים כי הקטנים להראותו שהוא בקטנות ולמתקן וכו' והגדולים להתגדל ולהתפאר נתכוין לכך מראין לו זה שישפיל את עצמו וזהו שארז"ל (מגילה טו, א) ותתחלחל המלכה (אסתר ד, ד) שנצרכה לנקבים והענין כו'. וזה צריך לפנים דהפוסקים כו'.

מזמור לדוד. אמרו רבותינו (פסחים קיז, א) כל מקום שנא' מזמור לדוד מנגן ואח"כ שורה עליו שכינה. מזמור להביא רוח הקדש לדוד. וכל שנאמר בו לדוד מזמור שרתה עליו שכינה ורוח הקדש ואח"כ אמר שירה. והנה באמירתו ספר תהילים יש לנו ליבוש ולהיכלם דאימתי רוח הקודש שורה עלינו קודם האמירה או אח"כ. ע"כ יראה לומר בקדושה בטהרה באימה ביראה:

פרק כג

מהבעש"ט. וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק (תהלים עה, יא). דהיינו כמ"ש האר"י ז"ל בעת אשר שלט האדם באדם לרע לו לברר ניצוצי חיות ממנו שהוא הממשלה וחיות הרשעים וע"י ששלטו באדם הישר ובירר מהם הניצוצות אז הוסר מהם החיות והממשלה ונתרומם קרנות צדיק. וז"ש שאל ממני וגו' (תהלים ב, ח) ור"ל שיסורי הצדיק הוא כדי שישאל ממנו ית' ויתפלל שהם קשוטי ויחודי השכינה ואז אתנה גוים נחלתיך שע"י ברורין יתרומם קרנך כאמור:

כאשר האדם הוא מדבר באהבה ויראה הלא השכינה משתוקקת לדברים אלו כמו האם המשתוקקת שידבר בנה דבר של שכל כדי שתחשב בפני בעלה. כך כשהדיבורים באים למעלה מכח האדם מקושטים בזה הכח נולד התפארות גדול והמלאכים אומרים מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ולכך עדיף שיאמר תיבה אחת בתפלה באהבה ויראה כי בזה מעורר שכל המלאכים אומרים שירה להקב"ה וגם הוא מעורר כל העולמות כשהוא עובד להקב"ה כל העולמות עובדין אותו ית' כמ"ש וכל קומה כו' והבן:

הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות יפנה (ברכות יד, ב) מחשבתו מהרהורים ואפי' כשהוא אוכל ושותה ישים מחשבתו כדי שיהיה חזק לעבודתו ית'. צריך להגביר תענוג הרוחני על תאות הגשמי ומזה יהיה לו יותר כח מרוחניות המאכל וזהו מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים (שה"ש ז, ז) פי' שיהיה לך אהבה בתענוגים.

לישרי לן מר (ברכות לא, א). ר"ל דבר מר כדי שיהיה גילה ברעדה. והשיב וי לן דמיתנן:

פרק כד

מהבעש"ט זלה"ה. הפך לבם לשנוא עמו (תהלים קה, כה). כי המצריים היו חוטאים בלא"ה והיו ראויים לעונש. וז"ש דן אנכי (בראשית טו, יד) כבר הוא נידון וכו' ודפח"ח:

האמנה הוא הדביקות:

פרק כה

מהבעש"ט זלה"ה. איתא בתקונים כי ג' אבות תקנו חטא אדה"ר מה שחטא בע"ז וג"ע וש"ד שהוא סוד פגם בג' קוין. לפי מה ששמעתי ממורי הבעש"ט חטא עבודה זרה תיקן אברהם שהוא קו האמצעי תיקון ת"ת ישראל והושלך לכבשן האש פסילי אלהיהם תשרפון באש. יצחק תיקן ש"ד קו שמאל. יעקב תיקן גילוי עריות שהוא קו ימין בסוד ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא כו' (ויקרא כ, יז). ואל תתמה איך אברהם תיקן קו האמצעי ולא קו החסד שהוא מדתו כי זה סוד משארז"ל יעקב פדה את אברהם מכבשן האש שהוא ע"ד הנ"ל כי בו כלול הכל שנא' איש תם יושב אוהלים (בראשית כה, כז) כתרגומו גבר שלים. וז"ש אנכי ה' אלהיך שבו נכללו כל תרי"ג מצות וזה סוד כולם בחכמה עשית (תהלים קד, כד) רק החסד שבו כלול ת"ת ודי בזה.

פעם נאמר דרשו את ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב (ישעיה נה, ו) וארז"ל (ר"ה יח, א) דקאי על עשרת ימי תשובה. ופעם נאמר (דברים ד, כט) ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו משמע כל זמן שתדרשנו כמ"ש (דברים ד, ז) אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראינו אליו. הפי' הוא דהנה היום בזמן הגלות הוא בקלות נענה בתפלה ולהשיג רוח הקודש יותר מבזמן הבית כמשל המלך כשהוא בבית מלכותו אי אפשר להתקרב אליו כל כך כמו כשהוא בדרך שאז יוכל להתקרב אליו כל מי שירצה אפי' בן כפר שאינו הגון לבוא לפני המלך בבית מלכותו ובדרך בפונדק שלו יכול לבוא לפניו ולדבר עמו. כך היום בגלות כשהאדם מחשב בדביקות הש"י ב"ה אזי שורה עמו ושוכן אצלו. בכן ראוי לאדם שיתרחק עצמו מן התאוות ומחשבות זרות בכדי שלא יפרד ממנו ית' רק יעשה כל מעשיו לשמו ית'. וזהו הרחק משכן רע (אבות א, ז) ר"ל ממי ששוכן אצלך הרחק הרע.

אין דיבור בלא מחשבה כי מקודם הוא חושב מה שידבר. והנה כשחושב קודם התפלה מה שידבר ולפני מי ידבר בוודאי תפיל עליו יראה ובושה שיהיה ירא מהדיבורים עצמם כשנותן אל לבו שהעולם הדיבור היא השכינה כבי' מדברת בו והיא כלולה מכל המדות יראה ואהבה והתפארות וכן כולם כידוע ואיך לא יהיה לו יראה ובושה כשידע שמעורר השכינה וכל המדות כבי' וזהו עושי דברו (תהלים קג, כ) שעושים מדיבורים מעשה:

ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כו' ולדבקה בו (שמות י, יב). פי' כמו השר אפי' הוא גדול שבכל שרי מלוכה בעמדו לפני המלך הוא בעיניו כמו קטן ואינו רוצה שיעשו לו שום כבוד מחמת גדלו ושררותו כמו שעושים לו כשהוא בביתו בפ"ע כי אז עושים לו כבוד ובושים ויראים ממנו אמנם כשהוא לפני המלך הוא וכל מדותיו נתבטלו מפני יראתו ובשתו מפני המלך. וז"ש מה ה' שואל מעמך פי' שתהיה במדריגת מה ע"י לדבקה בו:

בספר קיצור חובת הלבבות זכור שתקות אנוש רמה:

ופלגשו ושמה ראומה (בראשית כב, כד).פי' הבעש"ט דקאי על ענוה פסולה פי' שמתגלה בענוה שלו ורוצה להראות שהוא עניו וז"ש ופלגשו. ענוה פסולה הנ' פלגש. ושמה ראו מה. פי' ראו שאני במדריגות ובחינת מה. ותלד את טבח. עי"ז היצה"ר טובח אותו:

ועל ענין ענוה פסולה הנ"ל משל מבעש"ט זלה"ה לאחד שהיה לו כל המעלות ומדות משובחות אלא שהיה בעל גאוה גדול ואמרו לו העולם הרי יש לך כל המעלות משובחות אלא שיש לך חסרון זה שאתה בעל גאוה התלמד עצמך להיות עניו ושוב לא יחסר לך שום מעלה ועשה כן והתלמד להיות עניו כו'. ופעם א' הקניטו אדם א' אמר לו שוטה שבעולם מה אתה חשוב לנגדי כיון שאני עניו ג"כ א"כ לא יחסר בי שום מעלה כו'. והיוצא מזה כו':

פרק כו

מהבעש"ט זלה"ה. מה נורא המקום הזה אין זה כ"א בית אלהים וזה שער השמים (בראשית כח, יז). וקשה דבשלמא אם היה אדם עומד לנגדו והיה אומר אין זה בית אלהים כ"א בית אכסניא היה שייך לומר בלשון זה אין זה כ"א בית אלהים ולא כמו שאתה אומר. אבל כיון ששום אדם לא היה עומד לנגדו להכחישו מהו הלשון אין זה כ"א בית אלהים הל"ל מה נורא המקום הזה ודאי זה בית אלהים. ופי' ע"פ הגמ' (שבת לא, ב) מכריז ר' ינאי חבל על דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. ופי' דהתורה הוא בית שער ליראה והנה ידוע שיעקב היה נטמן בבית עבר י"ד שנה ועסק בתורה קודם שהלך לחרן והנה כל הי"ד שנה לא הרגיש יראה כזו שהרגיש כן בהר המוריה מקום בהמ"ק ע"כ אמר כך מכח שאני רואה מה נורא המקום הזה אני גוזר ואומר אין זה כ"א בית אלהים זהו עיקר הבית והדרתא כמו ביתי בית תפלה וזה פי' תלמודי שבידי מבית עבר הוא שער השמים לבד ותרעא לדרתא.

מעשה בחסיד גדול א' שנסע אל הבעש"ט זלה"ה להיות אצלו ביוה"כ ובעי"כ מחמת שלא נזדמן להם לקנות ביום האתמול וכל הלילה ע"כ הוצרכו בבוקר לעמוד חוץ לעיר ביער א' לרעות הסוסים ונחו עצמן מעט לישן וכשעמדו ראו שהי' צאת הכוכבים והי' עדיין רחוק פרסה לעיר והוצרך החסיד והוצרך החסיד להיות ביוה"כ ביער ובשדה כי לא היה יכול לילך שם ברגליו והיה החסיד בצער גדול מאד והתפלל בהכנעה רבה. אח"כ מוצאי יוה"כ נסע החסיד לעיר וקבלו הבעש"ט זלה"ה בסבר פנים יפות מאוד ובשמחה רבה והיה מדבר תנחומין על לבו ואמר לו שתפלתו הועילה להעלות כל התפלות של עם שבשדות:

וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור. מהרב מ' דוב בער דברית הלשון פוגם ברית המעור וז"א וירד מצרימה היינו בקליפות אנוס ע"י קרי והוא בא לו ע"פ הדיבור שפגם ברית הלשון:

הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (תהלים יט, יא-יב). וק' מ"ט הוא ממשל התורה לזהב ופז ודבש כו' ע"ק מהו הגם עבדך דגם משמע טפלה הוא דוד קרא לנפשי' חסיד כד"א שמרה נפשי כי חסיד אני ואיך יאמר גם עבדך נזהר בהם וסופו דקרא יותר קשה בשמרם עקב רב דפי' דשמרם בשביל רב השכר הלא התנא אסר זה באמרו אל תהיו כעבדי' המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס. וי"ל ע"פ דאי' בס' אהא דישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג ישבע ויתענגו ומקשה הלא בעניני עסקי עה"ז התענוג הוא קודם השביעה דהל"ל יתענגו וישבעו ופי' דיש בעסקי עה"ז תענוג בלא שביעה לעולם ושביעה ואחר השביעה שוב אין תענוג פי' בענין עסק קבוץ ממונות והון רב יש תענוג מה שהוא עשיר יותר יש לו תענוג יותר מעשרו אבל אין לו שביעה כד"א אוהב כסף לא ישבע כסף ואכילה תענוגי מעדני עה"ז אחר השביעה שוב אין לאדם תענוג כי נפש שביעה תבוס נופת ואכול דבש הרבות כו'. וכ"ז בעסקי עה"ז אבל בלימוד התורה הוא כך מי שהוא אינו חכם גדול בתורה אם יבקשו ממנו לפרש הלכה עמוקה וקשה תחלה הוא מר לו כמרז"ל ע"פ שפתותיו שושנים נוטפות מר א"ת מור כו' לסוף מתענג אבל אם הוא חכם גדול בתורה אפי' בתחלת העיון יש לו תענוג מפני שיכול לפלפל בחכמה ולמצוא ראיות ופירושים מכל הצדדים. והנה השבת לא ניתן לתענוג אכול ושתו לבד אלא לעסוק בתפלה ותורה כדפרמ"א ע"פ וקראת לשבת ענג ולק' וקראת לאכילה ושתי' ענג דא"כ מי שהוא עני דקיי"ל עשה שבתך חול כו' א"כ מהו הענג שלו אלא הענג שלו יהיה מהשבת בעצם דהבית דהנר שבת דולק בו לפני האדם או ביום אור היום הוא רומז לבית מושב אור פני הספירות ממש שהוא קדש קדשים וחוץ לבית התחום שבת אלפיים באמה סביב הוא תחום חותם רושם אור הקדוש וכל רוגזין וכל דינין וכל פולחנין חשין הם חוץ לתחום וגם סוד הנשמה יתירה כמ"ש בסידר האריז"ל ע"פ ישמח משה במתנת חלקו שנותנין לו במתנה בכל שבת האלף חלקי אור בסוד תוס' נשמה יתירה ועי"ז כי עבד נאמן קראת להחזיר לישראל אותן הכתרים עדים שהתנצלו בחטא עגל וזהו כליל תפארת אשר בראשו נתתו לו כו':

ע"ש ע"כ ארז"ל ע"פ שבת וינפש כיון ששבת אבדה נפש פי' כי כמו שהעשיר מרגיש יותר בצער העוני יותר מן עני בתולדתו כן הצדיק שהיה לו נשמה יתירה ואור גדול וקדוש בשבת מרגיש יותר בצאת השבת מה נאבד ממנו יותר מההדיוט ע"כ עיקר התענוג להצדיק יהיה מהשבת ועסק התורה ותפלה בקדושה ובטהרה בשבת וז"ש ס' נועם אלימלך אהא דאר"י אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים וקשה מ"ט ל"ק כל המענג עצמו בשבת אלא מהו שבת שמא דקב"ה ופי' כל המענג להקב"ה שנ' שבת ע"י עסק תורה ותפלה שלו בכוונה גדולה כמ"ש הפרדס כי בהיות הבל פיו של אדם כח מתאצל מנשמתו א"כ כפי שיעור נשמתו תהיה שיעור תפלתו והנה בשבת שיש באדם תוס' נשמה יתירה ממקום גבוה א"כ יש כח בתפלתו לעלות ולהעלות עמה גם התפלות של חול ועי"ז מענג להקב"ה שנ' שבת ע"י תורה ותפלה שלו לזה נותנין לו נחלה בלי מצרים. והנה השבת ניתן לישראל כדי שיהיו פנוין לעסוק בתורה כמרז"ל אמרה תורה כו' א"ל קב"ה זווג א' יש לי ושבת שמה וז"ש ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי ענג. ומה יהיה העונג האמיתי לענג בו את השבת ישבעו ויתענגו מטובך פי' ע"י התורה שמטבעה מה שאדם שבע ממנה יותר יש לו תענוג אז יותר. וז"ש הנחמדים פי' דברי תורה נחמדים מזהב ופז רב כי זהב ופז אע"ג דיש תענוג להעשיר מהם מ"מ יש חסרון שאין בהם שביעה משא"כ דברי תורה ומתוקים מדבש ונפת צופים שאחר השביעה שוב אין לו תענוג כמ"ש בדבש פן תשבענו והקיאתו משא"כ בתורה נא' כי נעים כי תשמרם בבטנך גם עבדך נזהר פי' כמ"ש השל"ה בשם מהר"ם פדאוה ז"ל דנזהר י"ל לשון זוהר הרקיע כי כל התחכמות האנושיות אינם מזככים את האדם לא גופו ולא נשמתו כ"ש חכמת הפילסופיא אשר עליה נאמר כל באיה לא ישובון לא ישיגו אורחות חיים כי נפת תטופנה כו' ואחריתה מרה כלענה כי שחה אל מות ביתה כו' אבל חכמת התורה הקדושה מזככת הגוף הנשמה כי ע"כ אדה"ר קודם חטאו ארז"ל עקיבו היה מכהה גלגל חמה כי חמה נבראת לשמש העולם והוא נברא לשמש את קונו וע"י מה היה אור זהרו ע"י עסקו בתורה כמשה רע"ה שנ' בו כי קרן עור פניו. כי מ"ש ויטע ה' אלהים בן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר ויצו ה' אלהים על האדם מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע כו' כי אע"פ דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ששם אותו הקב"ה בגן עדן שבארץ אעפ"כ פי' בזהר הקדוש כי גן רומז לגן סדרים שבתורה ולפי הזהר הכי פרושא ויטע ה' אלהים גן פי' הגן סדרים שבתורה הוא בעדן מקדם פי' גם הקב"ה שהוא קדמונו של עולם היה לו עדן ותענוג שעשועים מזאת התורה שקדמה לעולם כמ"ש ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום פי' רז"ל אלפיים שנה קודם שנברא העולם נבראת התורה וישם שם את האדם אשר יצר פי' הקב"ה היה מלמדו תורה כמ"ש לעבדה ולשמרה לעבדה זו מ"ע ולשמרה זו מל"ת ויצו ה' אלהים על האדם לאמר פי' אמר לו ולמדו האיך יהיה שמיעתו ולמודו בתורה כי האומר ד"ת יש לו לומר דברים שילמוד השומע מהם עצה וחכמה והשגה איך לעבוד את הש"י והשומע ד"ת לא יאמר זה הפשט היה טוב וזה הפשט לא היה טוב כ"כ נמצא הולך מאת הלימוד בלי שום לימוד ליראת הש"י כ"א בטוב ורע וע"ז התורה חוגרת שק ואומרת עשוני ככנור שמנגנין בו בבית משתאות וז"ש הקב"ה לאדה"ר ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן פי' מכל אותן התורות שאלמדך תראה אכול תאכל שיהיה לך אכילת הנפש לרעבון הנפש השוקקה לעבודתו ית' כמ"ש נמצאו דבריך ואוכלם ויהיה דברך לי לששון ונא' יאכילני את המגילה כו':

אבל ומעץ הדעת טוב ורע פי' שתשים דעתך לבד לומר זה יהיה פשט טוב משא"כ זה לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות פי' תתקשר באלנא דמותא כי זהו מפיתוי הנחש הן במלמד הן בשומע והנה ע"כ בג"ע היה אדה"ר ועזרו מלובש בזיווא דנהורא כי היה מרכבה לקדושה עליונה. וענין זה אפרש לך ע"פ מה שפ"ר מאז"ל ע"פ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכה ככל אשר אני מראה את תבנית המשכן כו' וכן תעשו והק' חדא דהל"ל ועשו לי בית להיות מקדש ע"ק ושכנתי בתוכם בתוכו הל"ל ע"ק מהו הדיוק ככל אשר אני מראה אותך וגם מאי קאמר תבנית המשכן ע"ק וא"ו דוכן תעשו הל"ל כן תעשו ובסוף מלאכת המשכן נאמר וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אותם משה ופרש"י ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם אמנם דהנה במלאכת המשכן שהיא מלאכה קדושה חשובה נוראה יתמה שכל כל אדם איך היה מבוא לדור ההוא שלא היו אומנים בדבר לעשותה דהנה אם יהיה למלך כלי כסף מצוייר בתכלית הדקות בשכל גדול אם יראהו לאומן חכם גדול ויתפשהו בציור שכלו אפשר יעשה כמוהו משא"כ אם יראה המלך הכלי למי שאינו אומן ויצוהו שילך הוא ויאמר להאומן כלי כזה ראיתי עשה כמותו שבוודאי שזה הרואה כיון שאינו אומן יחסיר ויעדיף בספרו ציורו להאומן וגם האומן יחסיר ויעדיף כיון שלא ראה הכלי. כ"ש אם לא יראה המלך כלי כלל כ"א כלי מצוייר על נייר ויאמר לו שיספר ציורו להאומן אפשר שיצא הכלי מקולקל. והנה כן פה משרע"ה לא היה אומן וגם לא הראה לו משכן וכלים בממש כ"א כמ"ש במדרש דהקב"ה הראה למרע"ה אש אדומה אש לבנה אש ירקרקת אש תכלת וא"ל עשה לי משכן א"ל משה להקב"ה רבש"ע מנין לי כל האשיות הללו א"ל וראה ועשה כתבניתם פי' תכלת וארגמן ותולעת שני ושש כי הנה בנין המשכן ע"כ נכתב בתורה ונשנ' אע"ג די"ל מנפ"מ מאי דהוה הוא אלא הוא ללמוד אותנו שכל גדול לעבודת הבורא ית"ש איך יוכל אדם לעשות א"ע מרכבה לקדושה עליונה כי כל מה שגילה לנו הזהר וכתבי האריז"ל מבנין העולמות העליונים והשמות של פרקי המרכבה ושל ראיה שמיעה ריח דיבור חג"ת כהי"מ והמוחין עליונים הוא שהאדם בעשותו מצוה או לומד תורה או מתפלל יעשה עצמו מרכבה לקדושה עליונה גוף לנפש ונפש לרוח ורוח לנשמה ונשמה להקב"ה כמ"ש כי כל פה לך יודה עד וכל קומה פי' וכל השיעור קומה לפניך תשתחוה כדפי' השל"ה ז"ל ע"פ עין תחת עין כו' יד תחת יד רגל תחת רגל פי' כי הנה עין האדם נק' עין וכן יד ורגל והרי מצינו אותן הכינויים בהבורא ית' כמ"ש הנה עין ה' אל יראיו אזניו אל שועתם היד ה' תקצר ועמדו רגליו ביום ההוא והרי אין לו ית' דמות הגוף ופי' כי כמו המכיר את ראובן וכתב שלו ואם מראין לו חתימת ראובן אומר זהו בוודאי חתימת ראובן כאלו היה ראובן עומד לפניו אע"פ שראובן הוא אדם ברמ"ח אברים והכתב הוא אותיות אעפ"כ ע"י הכתב וחותמו נדמה לו כאלו ראובן עומד לפניו כן באלו המדות יש למעלה מדה עליונה שהוא משגיח על כל העולם להטיב ונק' עין וח"ו אין שם שום דמות עין שלנו אך האדם כשמקדש עיניו שנחתם בו כמ"ש תתהפך כחומר חותם הוא לראות בתורה ואותיותה הקדושים אז הוא עין שלו מרכבה למדה עליונה שנ' עין וכן יש מדה עליונה המאזין תפילות ומקשיב תחנות וכשאדם מקדש ידיו לעשות עמהן מצות מעשיות וצדקות אז ידיו הם מרכבה למדה עליונה הנ' יד וז"ש ע"כ הקפידה התורה בחובל בחבירו ומחסר ממנו אבר לשלם חמשה דברים שהם נזק צער רפוי שבת ובשת ופי' ואמר כי שמא זה האדם נחבל היה מקדש איבריו להיותו מרכבה לקדושה עליונה עין שלו מרכבה תחת עין יד תחת יד והנה ענין בנין המשכן ע"כ היה צריך בצלאל לידע צירוף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ כי בנין המשכן היה שהיו מעתיקים פה במשכן הזה משכן ובנין כל העולמות כמעתיק כתב מכתב שמעתיק אות באות כן היו מעתיקים מקדש העליון במשכן הזה ע"כ נעשה המשכן בחכמה בתבונה ובדעת כמו בנין העולם שנא' בו ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמי' בתבונה בדעתו כו' ויש מלאכה שהיו נעשים במעשה ויש ע"י מחשבה כמ"ש ולחשוב מחשבות והמנורה שהוא סוד נעלם לא היה יכול אפי' מרע"ה לעשותה כמ"ש ס' הקנה פר"ש לי מעשה המנורה שלימה ומקשה כו':

פרק כז

וכל זה היה להראות לעם בני ישראל כי כמו שיכולין להעתיק מקדש עליון וכל צרופי השמות במשכן הזה שהוא מדברים דוממים וגשמיים עצים ואבנים וזהב וכסף ונחשת כ"ש האדם שהוא עיקר משכן ה' כי היכל ה' המה וכמ"ש ויטוש משכן שילה אהל שכן באדם וכמ"ש לא בחרתי בעיר ואבחר בדוד כ"ש שיוכל האדם לעשות עצמו מרכבה לקדושה עליונה להעתיק בעצמו ובאיבריו כל העולמות וצירופי שמות רוחניות עליונים וכל זה היה ללמד דעת לבני ישראל. וז"ש ועשו לי מקדש פי' איני אומר יעשו לי בית להיות מקדש אלא ועשו לי תיכף המקדש העליון יעתיקו הם כי ושכנתי בתוכם פי' יהי' שריית שכינה על עושי המלאכה שתיכף שיקחו דבר לעשות יכוונו לעשות כתבניתו העליון כי ראה מופת על זה ככל אשר אני מראה אותך פי' אני מראה אותך ולא את עושי המלאכה אלא שאתה תלמדם ומה אני מראם אותך לא משכן ממש כ"א את תבנית המשכן כו' ותראה נפלאות וכן ממש תעשו בלי שום חסרון אע"כ שיהיה שריית שכינה על עושי המלאכה. וז"ש וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' דייקא כן עשו ויברך אותם משה ואמר להם זה השכל וה"פ ויהי נועם פי' השכינה שנ' נועם של ה' אלהינו ודאי היה שורה עלינו והראיה ומעשה ידינו כוננה עלינו שנעשה בתכלית נבון כהוייתו בעולמות העליונים ע"כ יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם פי' בנין זה המשכן שהעתקתם פה כל מקדש העליון וכל ציור העולמות הוא ללמדכם דעת לכל ימות עולם שבכל עת שתרצו לעשות מצוה תעשו עצמיכם מרכבה לקדושה עליונה להעתיק בעצמיכם שתשרה שכינה בכם שאתם מקדש והיכל ה' תהיו נעשים מרכבה להשכינה בעשותיכם המצות. וז"ש דוד המלך ע"ה גם עבדך נזהר בהם פי' אינו אומר גם על עצמו אלא ה"פ כי עד עתה דיבר משבחי התורה הקדושה תורת ה' תמימה כו' עד הנחמדים מזהב כו' ועתה אמר גם עוד מעלה נסתרת יש להתורה ומהו עבדך נזהר בהם לשון זהר הרקיע פי' התורה מזככת הנשמה והגוף בשמרם ע"י שאני שומר התורה בקדושה עקב רב פי' אפי' העקב יכול להיות רב כמו עקיבו של אדה"ר שהיה מכהה גלגל חמה:

פרק כח

שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם ר' מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו כו'. קשה מ"ט קתני שנו חכמים בלשון המשנה דאם הוא משנה ה"ל להתחיל כמו כל המשניות ע"ק מה שייך כאן ברוך שבחר בהם ובמשנתם דזה ה"ל למיתני או בתחלת כל המשניות בריש במס' ברכות או בסוף כל המשניות ע"ק מה שייך לכאן ר' מאיר אומר כו' ע"ק דקאמר זוכה לדברים הרבה ולא מפרש מה הם הדברים הרבה וקאמר ולא עוד אלא שכל העולם כולו הוא כפל לשון כל העולם וכו' וק' דהל"ל כל העולם לחוד או העולם כולו וכן תמהו המדקדקים בנוסח תפלת ר"ה גם כל העולם כולו חל מפניך כו'. וי"ל דלכאורה יקשה לכל הלומדי תורה הלומדים הגמרא והמשנה הקדושה ורואים דיעות שונים במשנה תנא זה מתיר וזה אוסר וזה מכשיר וזה פוסל זה מטמא וזה מטהר ויקשה הא התורה הקדושה ניתנה למשה רבינו ע"ה מסיני מפי הגבורה א"כ כמו שהקב"ה ב"ה וב"ש הוא אחד יחיד ומיוחד כן הוה לי' להיות בתורה דיעה אחת ומאין ולאין הם כל אותן הדיעות בגמרא ובמשניות וח"ו תיפוק מיני' חורבה שיעלה על לב אדם לומר דהתורה נשתכחה מישראל ע"כ כל תנא אמר לפי סברתו שלמד מן הי"ג מדות שהתורה נדרשת וח"ו יבואו לומר שאין התורה ברורה בידינו אבל האמת אינו כן כי באמת כמו שהמשנה שנויה אצלינו בצורתה בלשונה כן היא שנויה אצל הקב"ה במרום באותו הלשון עם אותן התנאים הקדושים כמרז"ל במדרש כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה דורש במס' פרה ואומר ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכ"א כו':

אתמה מרע"ה כו' א"ל הקב"ה זהו ר"א בן הורקנס שמכריע כל חכמי ישראל בכף מאזנים אמר משרע"ה י"ר שיצא מחלצי א"ל הקב"ה ודאי שיצא מחלצך הה"ד ושם האחד אליעזר כי זהו חלק תורתו מחלק נשמתו כמרז"ל התורה קדמה לעולם כמ"ש ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום שהם אלפיים שנה קודם שנברא העלם היתה התורה הקדושה שעשועים לפניו ית' ומהו התורה הם הם נשמותיהם של ישראל כי ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה ויש ששים רבוא אדם לישראל. כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם פי' כי תשא כשתרצה למנות א"ת ר"ת אותיות תורה רא"ש ר"ת ששים רבוא אותיות וכך הם בני ישראל לפקודיהם. וזשארז"ל נמלך הקב"ה בנשמותיהם של צדיקים כשברא העולם כי המה היוצאים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו וייצר ה' אלהים את האדם פי' במדה כל היצירות נמלך ה' אלהים את האדם עם הנשמות של צדיקים ועכ"א אומרים בערבית אוהב עמו ישראל ובשחרית הבוחר בעמו ישראל באהבה ומהו האהבה כי שמע ישראל ה' אלהינו פי' היה אלהינו פי' ה' אלהינו ה' אחד כשהיה יחיד בעולמו היה מייחד אלהותו עלינו. וענין הזה פי' במג"ע משה קיבל תורה מסיני משה ר"ת מחלקת שמאי הלל פי' שלא תאמר מחמת תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן מחמת זה רבתה מחלוקת כ"א מחלקת זה קיבל משה מסיני כי הלל מימין משה ע"כ הוא מצד החסד ע"כ ב"ה תמיד לקולא. שמאי משמאל משה ע"כ ב"ש הם תמיד לחומרא ומה דחשיב במס' עדיות מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה מפני שמדת החסד כלול מדה"ד וכן מדה"ד כלול מחסד פי' כי הלל כולל כל הנשמות של ישראל מצד החסדים שמאי כולל כל הנשמות מצד מדת הגבורה ומשה כולל כולם מצד מדת הרחמים נעשה אדם בצלמנו נעשה ר"ת נמלך עם שמאי הלל והם הם בעצמם מצד אברהם יצחק יעקב אברהם הוא מצד מדת החסד יצחק מצד פחד יצחק מדה"ד יעקב כולל מצד מדת הרחמים כמ"ש בזהר משה מלגאו יעקב מלבר. וזהו שאומרים וקרא זא"ז ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מכה"כ דעכ"א ג"פ קדוש ה' צבאות פי' בס' הקנה דאל המלאך דצבאות הוא ר"ת צירוף בן ארבעים ושתים תיבות פי' ע"ד שפי' מהרמ"א ע"פ אורך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה ורוחב ארבע באמה ע"ש. וע"ד משל כי כמו הרב הרוצה להסביר לתלמידו שכל גדול עמוק שהמציא בתלמודו והנה עמקות השכל הוא ניצול אחד של אור המאיר בכל ההלכה אך הרב א"א לו להסביר לתלמידו השכל העמוק הזה בתחלת העיון אלא תחלה מעמידו בפשט ההלכה ודקדוקיה ופלפוליה בהרחבה ובדיבור רחב עד שנפתחים שערי העליון והאמת והצדק בלב התלמיד אז יוכל להסביר לו גם שכל העמוק בדבורים מעטים עד שמבין ניצוץ השכל העומק בדיבור א' לבד. כן הקב"ה ב"ה וב"ש מפני שלא באפשר לשום נברא להשיג שכל של ניצוץ נקודה הראשונה שהוא יוד של שם הוי' ב"ה כמ"ש בזהר דהוא דחילו דכולא ע"כ נעשה מילוי ומילוי מלואים שעי"ז נבנו עולמות התחתונים ובהרחבה גדולה וכן הוא באותיותיה של תורה הנארגים כולם על שם הויה ב"ה ששרשם י' של שם שהוא הדביקות האמיתי שע"י ההרחבה מושג אח"כ הניצוץ הקדוש הראשון וז"ש קדוש ראשון נגד מדת חד לאברהם קדוש ב' נגד מדת הגבורה דיצחק קדוש ג' נגד מדה"ר דת"ת ישראל ה' הוי' פשוט צבאות פי' מן השם הפשוט ירד למילוי ומילוי המילוי שהם מ"ב אותיות שע"י יבנו כל העולמות כי פשוט הוא ד' אותיות הוי' ומלא הם יוד אותיות המילוי ומלא דמלא הם כ"ח אותיות הם מב' אותיות ארך היריעה של נוטה שמי' כיריעה הם שמונה ועשרים באמה ורוחב הם ד' באמה וז"ש ע"י ה' צבאות של נוטה שמים כיריעה הם שמונה ועשרים באמה ורוחב הם ד' באמה וז"ש ע"י ה' וצבאות של צירוף בן ארבעים ושתים תיבות הוא מכה"כ וע"י עולמות נגלים מושג גם הנסתר כמ"ש ע"פ בן פורת יוסף בן פרת עלי עין ע"ש. וטעם הדיעות השונות במשנה כדפי' במג"ע בשם השערי אורה דע"כ נקראת התורה תורת אמת וכן משפטי ה' אמת וכן דיין הדן דין אמת דפסק הרמב"ם בהל' סנהדרין דברוצח או שאר חייבי מיתות אע"ג דמטין ע"פ שנים לחוב דד"נ בכ"ג י"ב מזכין וי"א מחייבין זכאי י"א מזכין וי"ב מחייבין כו' מוסיפין דייני' עד ע"א ולסוף ל"ו מזכין ול"ה מחייבין זכאי ל"ה מזכין ול"ו מחייבין או א' אומר איני יודע דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין ופסק הרמב"ם דאם לא ראו לו שום זכות מתחלה וכל הסנדרין אמרו חייב הרי הוא זכאי אע"ג דברובא לחובה לחוד הוי חייב כ"ש באמרו כולם חייב ופי' ע"פ השערי אורה דע"כ נק' משפט ה' משפט אמת ולא משאר לשונות כגון משפט ישר או נכון אלא להורות כמ"ש הנביא ראיתי ה' צבאות וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו ומקשי בגמרא וכי יש ימין ושמאל לפניו אלא אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה וקשה דבשלמא בבני אדם שדיעותם קצרות להבין ולידע האמת בתחלה ע"כ צריך מיימינים ומשמאילים מזכין ומחייבין כדי שיתקיים הדין ע"פ רוב דיעות אבל להקב"ה ב"ה וב"ש שהוא מגיד מראשית דבר אחריתו וא"כ למה לי' מיימינים ומשמאילים יאמר תיכף כך הוא הדין הנכון אלא הקב"ה ב"ה וב"ש מראה לנו ברחמיו שאין דינו לבאי עולם בחק ובלי טעם אלא נתברך הדין ע"י ויכוח של מיימינים ושמאילים ע"כ נ' משפטי ה' אמת כי כל האלפא ביתא מן א' עד ת' הם צבאות ומרכבות קדושות עליונות ולהורות כי כל הצבאות ומרכבות מן א' עד מ' שהוא אמצע שאלפא ביתא הוי מיימינים לזכות וכל הצבאות ומרכביה מן מ' עד ת' היו משמאלם לחובה ונגמר הדין ע"י מדה הממוצעת מדה"ר וע"י ויכוח ע"כ נק' משפט אמת ע"כ להורות לנו שתורתינו הקדושה היא אינה חוקה בלי טעם אלא הכל נתברר ע"י ויכוח ע"כ הכתיב לנו התנא רבינו הקדוש בקבלה עד משרע"ה מפי הגבורה שמות התנאים והחכמים וחלוקי הדיעות בהמשנה לומר וללמד לנו שהוא תורת אמת וכל דין מדיני המשנה נתברר ע"י ויכוח ע"כ פסק הרמב"ם דבאמרו כל הסנהדרין חייב הוא זכאי כיון שלא נתברר הדין ע"י ויכוח אפשר שכולם טעו. וז"ש שנו חכמים בלשון המשנה פי' למדו ממנו ושנו חכמים ושמות התנאים בלשון המשנה זה מתיר וזה אוסר זה מטמא וזה מטהר ואל יקשה לך הלא כמו שהקב"ה הוא אחד כן ה"ל להיות דיעה אחת במשנה אלא ע"כ צ"ל ברוך שבחר בהם ובמשנתם פי' הקב"ה בעצמו לומד המשנה כן עם שמות התנאים שזהו חלק תורתם וזהו חלק נשמתם ושרשם שבמרכבה העליונה וכמ"ש בשם הקדושים שם התנא הוא חיות התנא והדין שאומר הוא השכל שלו והשם הוי' פי' באיזה ענין הוא מדבר אם באהבה או ביראה או רחמנות או בניצוח או בהודיה או בהתקשרות או איזה ממשלה יכוין שם הוי' מנוקד בניקוד ספירה ההיא והוא מקשר החיות עם המוחין וכשלומד בדחילו ורחימו הוא מקשר עצמו להתנא ולומד אצלו פי' לשרשו ואורו שבמרכבה עליונה כמ"ש בזהר כי תנאים בהפוך אתוון הם אתנים כמ"ש והאתני' מוסדי ארץ:

עכ"א רמ"א כל העוסק בתורה לשמה ומה שמצוה להזכיר שם התנא כ"ש העוסק בתורה לשמה דע"כ נק' תורה דהיא מורה דרך לעבודת ה' דעמק הלכה. והנה בענין פסק ההלכה מה שאומרים הלכה כר' מאיר או הלכה כר' שמעון וכן בגמרא ג' שנים נחלקו ב"ש וב"ה אלו אמרו הלכה כמותינו ואלו אמרו הלכה כמותינו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כב"ה א"כ נראה לכאורה דברי ב"ש הם לבטלה ואיך אמר דאלו ואלו דברי אלהים חיים ופי' מהרמ"א ז"ל ואוסיף נופך וגם להסביר ע"ד משל ומליצה דלכאורה יקשה דמי לנו גדול מר"א בן הורקנס שבו מכריע כל חכמי ישראל והקב"ה אמר הלכה משמו קודם בואו לעולם ומרע"ה ביקש שיצאו מחלציו והרי אנחנו רואים דאין הלכה כר"א ברוב התלמוד ובנדה אמרו הלכה כר"א בארבעה ע"ש או בסדר טהרות כו'. וא"כ וכי ח"ו היה תורתו של ר"א לבטלה כיון שאין הלכה כמותו וכן יש להקשות על ב"ש דהוי מחדדי טפי כו':

וכן בפלוגתא דר' עקיבא ור' ישמעאל דר"ע דריש בכל התורה רבוי ומיעוטי ר' ישמעאל דריש כללי ופרטי והלכה כר"ע ואפ"ה רגילות לפרש בכלל ופרט משום דהיא דרשה שגורה כמ"ש התוי"ט בב"מ פ"ד משנה ט' ע"ש ובשבועות פ"ג משנה ה' וא"כ וכי ח"ו דברי התנא שאין הלכה כמותו יהיו לבטלה. אלא אפתחה במשל פי' ויהיה מובן כל זה בסייעתא דשמיא דהנה מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע והנה אצל מלך ב"ו יש לו עבדים השוכנים חוץ לחצר המלך ויש עבדים שהם בחצר המלך ויש לו גם שרים גדולים וכל אחד מן השרים ממונה על איזה שירות לשרת את המלך עצמו יש מנעילו ויש מלבישו מלבוש מיוחד ויש שנותן הכתר בראש המלך. והנה יש עוד מינוי אחד דהיינו להדליק נרות בפלטין המלך והנה טרקלין של מלך הוא מקום רחבת ידים כמרז"ל טרקלין עשר על עשר והנה רוב הנרות שמדליקין השרים בטרקלין לפני המלך גורם תענוג ושעשוע וחדוה למלך וכמ"ש בש"ע א"ח סי' רס"ג סי' ח' ב' לענין נר שבת ב' או ג' בעלי בתים אוכלים במקום א' י"א שכ"א מברך על מנורה שלו וכ' המג"א הטעם דכל מה דמתוסף אורה יש שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זויות וזויות א"כ גם השר הזוכה להדליק נרות בזויות טרקלין ג"כ גורם שעשוע ושמחה להמלך. אך הזוכה להדליק נרות נגד שער המלך ובשער של מלך יש מחיצה של זכוכית לבנה ובהירה א"כ מהאור הגדול הזה הזורח לחוץ נהנים אפי' כל עבדי המלך אשר בחצר המלך וגם חוץ לחצר כ"ש שמגיע מזה תענוג ושעשוע וחדוה להמלך אשר עבדיו נהנים מגודל אורו. והנה אותן הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן מקל וחומר פי' שלמדין חומרא להכא מהתם או לקולא וכגון ומה תמיד שאינו עונש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת נמצא נותן מה שבמקרא של תמיד גם בפסח הוא כמדליק נר שאינו דולק בנר דולק כ"ש גזירה שוה דיש גזירה שוה מופנה מצד א' ויש מופנה משני צדדים כמו דאמרינן גז"ש נאמר מועדו בתמיד ונאמר מועדו בפסח מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת נמצא אותו המקרא שיש בו מופנה הרי הוא בדרך משל כמו נר דולק דע"כ נק' מופנה ע"ש או העודף ויוצא בראשו ולומד מזה את המקרא שאינו מופנה הואיל ושוה לו בגזירה שוה הרי הוא מוסיף אור גדול וקדוש למעלה בשרשם שבמרכבה עליונה כ"ש במופנה משני צדדים ע"י התקרבות ובטישות האורות זב"ז נולד למעלה אור גדול וקדוש ע"כ לא גמיר אינש גז"ש אא"כ גמיר לה מרביה כי רב ר"ת ר' ראשית חכמה ב' בינה וכן נר ר"ת נ' ש"ב ר' ראשית חכמה וכן היקש ארז"ל אין משיבין על ההיקש וזה השכל י"ל באדה"ר שארז"ל במ"ש ניתן בו דיעה מעין דוגמא של מעלה ולקח ב' אבנים והקישן זב"ז ויצא מהן אור פי' ע"ד רמז דאותיות התורה נק' אבנים ועשה היקש בלימוד התורה כענין מקשה תיעשה המנורה דא לדא נקשן וגרם אור גדול וקדוש למעלה בהיכל מלך מלכו של עולם וע"כ נק' ריבוי ומיעוט וריבוי פי' בס' הקנה ריבוי האור הבהיר הנדלק והמתנוצץ לכל צד וכל דבר שהיה בכלל הא"ס ויצא מן הכלל ללמד גבורתו ויכלתו כו' עמ"ש בפירוש הי"ג מדות. והנה זהו הנמשל דכל תנא או אמורא אע"פ שאין הלכה כמותו אעפ"כ ע"י לימוד תורתו בקדושה ובטהרה ע"י המדות שהתורה נדרשת בהן גורם אור גדול וקדוש ושעשוע וחדוה למלך הכבוד בהיכל עליון אך התנא שזכה שתהי' הלכה כמותו הרי הוא בנמשל כמו השר שזכה להדליק נרות ואורות גדולות נגד שער היכל המלך ששם דרך חלוני השער הולך האור הגדול והקדוש ומתפשט בכל העולמות וע"כ נקרא הלכה על שם הליכת האור כדא' הד' שיקול הדעת דהוא דבר שנחלקו בו תנאים או אמוראי' או גאונים וסוגיין דעלמא אזלא כחד מנייהו סוגיין דעלמא היינו הליכת האור וע"כ נא' בדוד וה' עמו וארז"ל שהלכה כמותו בכל מקום פי' שהוא רמז למדת המלכות והבן.

וזשארז"ל ג' שנים נחלקו ב"ש וב"ה אלו אמרו הלכה כמותינו פי' סוגיין דעלמא הליכות האור ואלו אמרו הלכה כמותינו יצא בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים פי' ב' הכתות ע"י עסקם בתורה כנ"ל בק"ו ובגז"ש ובהיקש כו' גרמו אור גדול וקדוש למעלה אבל והלכה כב"ה פי' הליכת האור מעולם לעולם שעל ידו נוכל אנחנו לילך לדביקות ועבודת הבורא ית"ש הוא כב"ה. כ"ש בשאר תנאי דפליגי אהדדי אע"ג דהלכתא כחד מנייהו כתב רבינו הקדוש במשנה במס' עדיות פ"א משנה ה' ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה ב"ד את דברי היחיד יסמוך עליו שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין כו' וע' בת"י.

עי"ל ענין הלכה דעכ"א הלכה כר"מ דבכתבי האריז"ל הריעו לה' כל הארץ ר"ת הלכה וקשה מנפ"מ אם הריעו לה' כל הארץ הוא ר"ת הלכה אם לאו י"ל דקשה מ"ט אומרים לשון הלכה כר"מ או הלכה כר"ש ולמה אין אומרים הנכון או הישר או הצדק כר"מ או כר"ש אך ענין פי' הלכה פירשו בגמ' סוף נדה תני דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העה"ב שנ' הליכות עולם לא אל תקרי הליכות אלא הלכות נמצא הלכה הוא נגזר מן הליכה פי' כי כל התורה ומצותיה והלכותיה הם עצת גדולות וקדושות איך לבוא לדביקות השי' נמצא כיון דהלכה הוא כהאי תנא א"כ דבר קדוש הם הליכה לעבודת הבורא ית' א"כ השונים ההלכות יש להם להיות גדולים וקדושי עליון שהרי הם עוסקים בהליכות עולם לעבודת הבורא ית' ומ"ט אנחנו רואים קצת משוני הלכות שאינם על מדריגה זו אך התנאי הוא כמ"ש הפוסקים דאין התורה נקנית במי שלומד מתוך עדונין אלא במי שממית עצמו עליה וז"ש האריז"ל הריעו לשון תרועם בשבט ברזל פי' כשמשבר לה' בשביל ה' כל הארץ כל הארצות והגופניות אז הוא ר"ת הלכה פי' אז הוא הליכה לעבודת הש"י ר"ל שלהליכה זו צריך לשבר כל הארציות והחומריות:

וז"ש שנו חכמים שמות התנאים האוסרין ומתירין בלשון המשנה כי ברוך שבחר בהם ובמשנתם שזו חלק תורתם וחלק נשמתם ועמהם נמלך הקב"ה כשברא העולם כמ"ש במג"ע נעשה אדם בצלמנו נעשה ר"ת נמלך עם שמאי הלל שהם כלל כל הנשמות של ישראל. וז"ש ר' מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה פי' ק"ו הדברים ומה שמצוה להזכיר שם התנא כי כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם כ"ש העוסק בתורה לשמה דע"כ נק' התורה תורה לשון מורה דרך פי' שמורה לנו הדרך איך נבוא לדביקות הש"י זוכה לדברים הרבה. וענין לימוד לשמה כמ"ש בס' כתר שם טוב אהא דאיתא בגמ' פ' תלמידים ה"ל להלל עד קטן שבכולם ריב"ז כו' לא הניח דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה והעולה משם שהלימוד יהיה להיותו מרכבה לו ית' ע"י התורה ופי' כי קב"ה ואורייתא כולא חד נמצא האומר דבר תורה ומשים בהדיבור ההוא כל כוונתו והרי הכוונה היא הנשמה נמצא מקשר נשמתו בחיות אור פנימי של דבר תורה ההוא והרי הוא מרכבה להש"י ורבן יוחנן בן זכאי עשה גם מהויות דאביי ורבא מעשה מרכבה. וז"ש העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה מיירי משכר עה"ב שעל זה נא' עין לא ראתה כו' ע"כ סתים וקתני:

וע"ד שפי' הפרדס הקדוש אהא דארז"ל כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה מצאו לר"ע וכ"ד אלף תלמידים והיה ר"ע דורש כתרי אותיות א"ל משה להקב"ה רבש"ע הראתני תורתו הראיני שכרו הראהו שהיו סורקין בשרו במסרקות של ברזל ושוקלין בשרו במקולין א"ל זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה. והקשה הפרדס הקדוש חדא ק' דמשרע"ה בקש הראיני שכרו ולמה הראהו סריקת בשרו הלא זה אינו שכרו אלא עונש ומשרע"ה אמר כן לו ית' רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה הרי קשה גם על המחשבה ומהו הלשון שתוק ופי' דיש ג"ע עליון וג"ע תחתון והנה יש צדיק שזכאי בדינו ליכנס לג"ע התחתון וכשרוצים להעלותו למדריגה יותר עליונה מדקדקים עליו יותר ויותר ע"כ הוא היאצ"ט שבנו צריך לנדור נדבות להציל אביו מקטרוג כי כל י"ב חדש הוא בסוד משפט רשעים כו'. והנה ר"ע שהיה צדיק גדול וקדוש ששמו היה הולך מסוף העולם ועד סופו ונהרג על קדוש ה' רצה הקב"ה להעלותו תיכף בשעת מיתתו לג"ע העליון שנק' עולם המחשבה ומה שצדיק אחר אינו זוכה כ"א כמה שנים אחר מותו והרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא חטא קל ע"כ הוצרך לאותן העונשים כדי שיתעלה תיכף כאשר יצאה ב"ק ואמרה אשריך ר"ע כו':

פרק כט

וז"ש דמשרע"ה שאל הראיני שכרו והרי שכרו של צדיק גדול כר"ע ודאי נא' עליו עין לא ראתה כו' ולא יתכן להשיב למרע"ה א"א לך לראות שכרו אשר ע"כ הראהו סורקין בשרו כדי שיבין משרע"ה האמת שע"כ הוצרך לעונשים האלה כדי שיזכה תיכף לג"ע העליון שנק' עולם המחשבה. ולכאורה לא הבין משרע"ה עכ"א זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כי לא הבנת האמת כי ר"ע זה כך עלה במחשבה רצוני להעלותו לעולם עליון ולג"ע עליון הנק' עולם המחשבה ע"כ צריך לכל זה. וז"ש כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה שהוא שכר עה"ב ע"כ לא פירש מה הם הדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העלם כולו כדאי הוא לו כדפ"י מהרמ"א ז"ל ביעקב ששמש בבית עבר י"ד שנה ולא שכב ועסק בתורה לשמה והראו לו שכל העולם כולו כדאי הוא ויפגע במקום פי' מהו החשוב מכל עולם השפל הר המוריה ולא רצו להטריחו ללכת הוא להר המוריה אלא נעקר הר המוריה ובא לקראתו להראות שכל העולם השפל כדאי הוא לו והחשוב מכל עולם הגלגלים הוא השמש כי בא השמש שקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם להראות שכל עולם הגלגלים כדאי הוא לו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו להראות שכל עולם המלאכים כדאי הוא לו. ולז"א כל העולם כולו שכולל כל העולמות:

אלא והנה ה' נצב עליו לשמרו כדפי' בזהר ע"פ הן בקדושיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה כברא דאבא ואמא רחמין לי' ומסגיאות חביבותא דילי' לא המנין לי' במשרין דלהון אלא אנהו גופייהו נטרין לי' פי' ע"ד משל הנ"ל דקשיא דהל"ל הן בקדושיו לא יאמן בלא י' דיאמין הוא פועל יוצא ע"ק דהל"ל ובמלאכים ישים תהלה ע"כ פי' דה"ק הן בקדושיו פי' בצדיקים לא יאמין לא יתן הקב"ה נאמנות לשום מלאך לשמרו ולא מבעיא מלאכים אחרים אלא אפי' ובמלאכתו של הצדיק שנבראו ע"י מצותיו שיש להם שפע ממנו ע"י אפ"ה ישים בהם תהלה ולא יאמינם בשמירת הצדיק אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו שמרו כנזכר ביעקב והנה ה' נצב עליו לשמרו:

וע"פ הנ"ל משני דיעות שיש במשניות י"ל ע"פ כל הנחלים הולכים אל הים פי' ת"ח נק' נחל שהוא כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק וה"פ ע"ד רמז פי' חכם זה האומר מותר או כשר מביא ראי' מן התורה כענין כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים כו' חוץ מן החטאת שנ' חטאת הוא רא"א אף האשם שנ' כחטאת כאשם ע"ש והאומר פסול מביא ג"כ ראי' מן התורה וזה מורה והים איננו מלא פי' אינו ח"ו במילואו וטובו כי אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת שכל א' מביא לעצמו ראי' מן התורה ומעמיד דבריו וכי ח"ו כל הדברים יגיעים פי' כמו שנ' בדברים בטילים הוגעתם ה' בדבריכם וכי ח"ו וגם דברי תורה כן יאמר שלמה ח"ו לא יוכל איש לדבר דבר כזה אלא כי לא תשבע עין לראות את האורות עליונים שיש בעולם עליון ע"י ב' הדיעות הו' ולא תמצא אזן משמוע השירה שע"י שני הדיעות כי בתורה ב' הדיעות יש להם שורש עליון במדות חג"ת וע"י הויכוח וההכרעה מתברר האמת מה שהיה הוא שיהי הר"ת משה שהוא מחלקת שמאי הלל שניהם נתקבלו מסיני ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש:

הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים למי נפנה לימין ואין עוזר כו' האם נמכור את עצמינו לעבדים לאו"ה ואלו לעבדים נמכרנו החרשתי אעפ"כ הנמכר לעקר שפחת גר או דודו או בן דודו יגאלנו וקרובי אם אפסו הן אתה נותרת קרוב ה' לכל קוראיו גואלי אם פסו הן אתה נשארת כ"ש שכתבת בתורתך בסוף הצ"ח קללות והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה ואעפ"כ עבדים אנחנו כמ"ש בעלונו אדונים זולתך והרי כתוב בתורתך לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו עמך ישב בקרבך בטוב לו לא תוננו והרי אנחנו נסים היום אליך מעם אדוניו עמך ישב בקרבך בטוב לו לא תוננו והרי אנחנו נסים היום אליך כמ"ש ה' עוזי' ומנוסי אליך אנוס לעזרה מפני כסא כבודך לא תסגירנו לאדון הצר השר הסורר הנה אנחנו עומדים לפניך ולפני כסא כבודך נאמר כמ"ש קנה אותנו ואת אדמתינו בלחם ונהיה עבדים לך אנה שולחן אבינו אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם אעפ"כ ודאי ה' הצדיק מה נתאונן כו'.

נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה. מעי מעי אוחילה פי' על בניי יוצאי מעי קירות לבי הומה לי לבי לא אחריש כי קול שפר שמעה נפשי דכמו שבעה"ז תוקעין בשפר כן בעולם עליון בשופר גדול יתקע וקול זה השופר שמעה נפשי לפנים היו נביאים השכם ושלוח ועתה לא נשאר כ"א קול שופר שמעה נפשי תרועת מלחמה שבר על שבר נקרא לא די לנו בשבר חורבן בהמ"ק כמ"ש מה אעידך כו' כי גדול כים שברך אלא הגזירות רעות ועניות כי שודדה כל הארץ פתאום שודדו אהלי כי רגע יריעות אין אדם בטוח בחייו ועושרו כמו לפנים בארץ הקדושה שהיה איש תחת גפנו ובפרט הולכי נהרות וימים עד מתי אראה נס אשמעה קול שופר ולא שופר גדול שלעתיד לבוא או עד מתי אומר בקדושה מתי תמלוך בציון כו':

אראה נס אימתי אראה כנשוא נס הרים תראו כו' אימתי אשמעה קול שופר שלע"ל וגם קול של חצוצרות כמ"ש וביום שמחתכם כו' ותקעתם בחצוצרות כו' ושופר כמ"ש בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' מתי יבוא משיח מתי יבנה בהמ"ק מתי נשמע תורה חדשה מפי הקב"ה מחיצה לפנים ממה"ש מתי נשמע שופר של משיח מתי יבואו האובדים בארץ אשור כו':

או עד מתי אראה נס הוא שפורשין בספינה לרוח לפרוש לעמקי ים וכן אנחנו גלי ים עברו עלינו כו': מתי יקוים כל יושבי תבל כנשוא נס הרים תראו הם או"ה שנק' הרי נשף כמ"ש תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף ויפרוש הנס לטורדם במעמקי ים כמ"ש ואת רודפיהם השלכת במצולות כמו אבן במים עזים וכתקוע שופר תשמעו שעי"ז יבואו האובדים בארץ אשור ראיתי את הארץ והנה תוהו ובוהו ואל השמים ואין אורם ראיתי ההרים והנה רועשים וכל הגבעות התקלקלו ראיתי והנה אין האדם פי' לא יחרד כמו מלאכים יחפזון כשתוקעין בשופר גם בעולם העליון.

שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביוה"כ שחל להיות בחשבונך. מלה"ד לב"ח שהתרו בו שלשים יום שיזמין מעות ועשו הכרזה ל' יום על קרקעותיו כדי שיתיירא ויזמין מעות לפרוע לב"ח והלך והביא מוניטא דשקרא ורצה אח"כ ללות עוד ונתנו לו ג"כ מוניטא דשקרא כן אנחנו מכריזין בשופר ל' יום להביא הכסף לשלם בר"ה וביוה"כ וזהו הרמז שלח לו רבן רב של כל העולמות גמליאל הגומל חסד חסדים טובים גוזרני כו'. שתבוא במקלך להציל עצמך מיד השטן והמסטינים החוחים והקוצים לקדם ברועים ובמקלות ומעותיך שהם מעש"ט ובזמן שבא כמ"ש וצרת הכסף בידך וקמת ועלית אל המקום כסף שיש עליו צורה של מעשה אז באמת חזרו ולקחו שפע גדול ועושר רב כמ"ש ונתת הכסף בבקר ובצאן ביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך אבל כאשר אומרים לא נכחד מאדוני כי תם הכסף אל אדוני פי' ע"ד רמז אין כוסף למצותיו לא נשאר לפני אדוני בלתי אם גוייתינו ואדמתינו ועכשיו גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתינו ולא נשאר לנו בלתי גוייתינו בפשוט צווארינו כיצחק ע"ג מזבח ונאמר קנה אותנו ואת אדמתינו בלחם וכאשר רואים שאין להם כסף לוקחים מוניטא דשקרא שהם הכ"ב אותיות התורה שהם מטבע של מלך ופגמו בכולן ואמרים הוידוי בדרך א"ב אשמנו בגדנו כו' זהו הפרעון מוניטא דשקרא וכשרוצים לחזור וללות נותנים להם ג"כ מוניטא דשקרא שהם א"ב של אשמנו מכל עם בושנו גלה כו' יופי אדמתינו כו' צרות רבות כו' תעינו.

כי תבוא ואמרת אשימה עלי מלך שום תשים עליך מלך מקרב אחיך תשים עליך מלך ואנחנו רוצם שאתה תהיה מלכינו ודוד עבדך כמו שהיום בר"ה כל באי עולם עוברים לפניך כבני מרון כחיילות של בית דוד לא תוכל לתת עליך איש נכרי אין אנחנו רוצים במלכות הרשעה וחיילותיהם והיה כשבתו על כסא ממלכתו כי ע' כסאות יש להקב"ה מעין כסא מלכיות שבעולם ע"י שישראל הם בארצם והם כסאו ע"כ ותנשא מלכותך ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת. כי תהיין לאיש שתי שנים כו' והיה הבן הבכור רמז בני בכורי ישראל יכיר לתת לו פי שנים כהונה ומלכות אבל באמת איזה ספר כריתות אמנם הן בעונתיכם נמכרתם ובפשעכם שולחה אמכם ואנחנו הבכור בני אהובה. אלו ב' ימים דר"ה הם מפני כי דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחוב ויותר מזה עושה לנו אב הרחמן שתלויין עד יוה"כ ועתה בר"ה יש לנו דיני ממונות ודיני נפשות מי יעני מי יעשר מי יחיה מי ימות כו' ואנחנו עומדין לפני כסא דין ומשפט היש לנו טענות היש לנו זכיות צדקה וגמילות חסדים וכמו שבודקין עדים בשבע חקירות כן נבדוק עצמינו באיזה שבוע באיזה שנה באיזה חדש בכמה בחדש באיזה יום באיזה מקום עברנו עבירות כי מודה ועוזב ירוחם אם נמצאו דברי העדים מכוונים פותחין בזכות כן אב הרחמן אע"פ שנמצאו דברי המסטינים מכוונים אעפ"כ פתח לנו לזכות האם ח"ו מופלא שבב"ד יפתח לחובה כמו בחרבן בהמ"ק שנ' היה אדם כאויב נצב ימינו אלו המיימינים היו כצר ואין חולקין על מופלא שבב"ד זה אי אפשר אבל בקשנו שלא תשמע דברי המסטינים העדים זוממין הסובבים הכסא שהרי אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות כמו מליצת הסם ביוה"כ וכ"ש חובה משתקין אותו שנ' ועד לא יענה בנפש יגער ה' בשטן. היו מאימין על העדים שלא כדיני ממונות דיני נפשות דמו ודם זרעיותיו לפיכך נברא אדם יחידי ללמד שעל המאבד נפש אחת מישראל כאלו אבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא ע"כ נבקשה רחמים אחד בעד חבירו והדין הוא אם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו מעבירין את דינו למחר וכן לנו בדיננו בר"ה. ואף אם לנגמר הדין ח"ו שנינו במשנה אחד עומד על פתח ב"ד והסודרין בידו כו'. אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות הלה מניף בסודרין והסוס רץ ומעמידו ואפי' אומר יש לי ללמד על עצמי זכות כו':

תוכן העניינים

כתר שם טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה