אור ברסלב

כתר שם טוב· רבי ישראל בעל שם טוב

כרך א

פרק א

מהבעש"ט ביאר הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו (ירושלמי חגיגה א, ז). פי' כי הידיעה שלא נדע. אמנם יש ב' סוגים שלא נדע. א' מיד שאינו נכנס לחקור ולידע מאחר דא"א לידע. ב' שחוקר ודורש עד שידע שא"א לידע. והפרש בין זה לזה מלה"ד שנים שרוצים לידע את המלך וא' נכנס בכל חדרי המלך ונהנה מאוצרי והיכלי המלך ואח"כ לא יוכל לידע המלך והשני אמר מאחר שא"א לידע המלך לא נכנס כלל לחדרי המלך ולא נדע מיד. ובזה יובן ודאי בשני סוגים הנ"ל. אותי עזבו מלידע שא"א מ"מ הלואי אותי עזבו מתוך החקירה והידיעה אחר שתורתי שמרו:

פרק ב

מבעש"ט כל אחד צריך להתנהג עפ"י מדריגתו משא"כ התופס מדריגה של חבירו זה וזה לא נתקיימה בידו. וז"ש (ברכות לה, ב) הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. ר"ל שלא היו בבחינה זו רק שעשו כרשב"י שראו אותו בבחי' זו ולכך לא עלתה בידם:

פרק ג

מבעש"ט פי' הש"ס (ברכות יז, ב) יצא ב"ק ואמר כל עולם ניזון בשביל חנינא בני כו'. כי שביל הוא צנור שפתח צנור ושביל השפע. וז"ש בשביל חנינא בני.

והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי (דברים א, יז). פי' הבעש"ט בשם הרמב"ן שצוה לבנו אם יסתפק לך באיזה דבר איך לעשותו כשיש בו דרכים לצדד לכאן ולכאן או שיש לך ספק אם הוא מצוה אם לאו ואם יש לעשותו או למנוע ממנו והדבר שיש לאדם הנאה ממנו יכון למצוא ראיה להתיר האסור ע"כ. אז תראה קודם כל לסלק מעסק דבר זה הנאת עצמך או כבודך ואח"כ תראה לצדד לכאן ולכאן אז השי"ת יודיעך האמת ותלך לבטח. וז"ש והדבר אשר יקשה מכם שאינכם יודעים איך לעשותו או למנוע הספק נולד מכם שיש בו הנאתכם ע"כ תסלקו מדבר זה הנאתכם ותקרבון אלי. והכוונה שיהיה לשם שמים בלי שום פניה והנאה אז ושמעתיו אתן לו הבנה איך יתנהג וק"ל:

פרק ד

מבעש"ט פי' ע"פ נשיו הטו לבבו (מ"א יא, ד). שאין לך שום תיבה בתורה שאינו סובל ב' משמעות שהוא בחי' דכר ונוק' כו'. א"כ אין לך שום דבר נברא בעולם שלא יהיה כלול מהכל. והבחירה נתונה לו להטות לאיזה בחינה שירצה לכך נשיו הטו לבבו:

פרק ה

מבעש"ט ז"ל. יפקוד ה' איש אשר יוציאם ואשר יביאם. כי ראש הדור יוכל להעלות כל הדיבורים והסיפורים של אנשי דורו לקשר הגשמי ברוחני כמו הנהו תרי בדחי כו' (תענית כב, א).

מי שהוא חכם לב יקח מצות. פי' לקשר מעשה המצוה שעושה שנק' מצוה תתאה לייחדא אל מצוה עליונה שהיא המחשבה והכוונה של המצוה. וזהו שאומרים על מצוה א' אשר קדשנו במצותיו.

(ומהבעש"ט) ע"פ ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד וכו'. הענין כי אהרן ע"י שקר שאמר כמה חבירך מתחרט ושלחני אצלך כו' כמ"ש במדרש עי"ז עשה שלום כי רופא מומחה ע"י סמים הממיתים רשאי להשתמש בהם כדי להחיות הנפשות. וזהו בש"ס דחולין (חולין פט, א) האמנם אלם צדק תדברון (תהלים נח, ב) יכול יגיס דעתו שהוא בניחותא ע"ש:

הקב"ה נק' איש שהוא איש מלחמה וישראל נק' אשה. וז"ש האשה ניקנית (קידושין ב, א) לבעלה שיהיו נק' אשתו כביכול בג' דרכים. א' בכסף בחי' חסד ימי החסד שהקב"ה מסייעו בחסדו הגדול בתחלה ואז כוסף וחושק ומתלהב בתורתו ועבודתו י"ת וזה נק' גדלות ראשון ואח"כ נסתלק זה ונק' ימי הקטנות וגם שאינו כוסף וחושק מ"מ על צד ההכרח צריך לדבק עצמו בשטר שהם אותיות הכתובים בספר שנק' שטר בין באותיות התורה בלימודו ובין בתפלה כאשר קבלתי ממורי הבעש"ט זלה"ה זה שיש סגולה כו' עד שיחזור אח"כ להתענג בו ע"י שבאו המוחין בתורה ותפלה שנק' בביאה שהוא זווג ב' הנ"ל:

פרק ו

בס' עץ החיים כשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולם כו' וראי' מוכרחת לזה מאדם המחדש בתורה שחידש יש מאין ובתחלה לא חידש ועכשיו השכל מוליד ונתחדש דבר יש מאין. ומהבעש"ט ז"ל שיש בשכל אדם עשר ספירות כי אבא ואמא הם המולידים דבר שנתחדש בתורה נק' אבא ובתחלה נק' חסד כשנתחדש הדבר שמתפשט לאין תכלית שהוא בחי' חסד כנודע ואח"כ צריך בחי' גבורה סוד הצמצום שיוכל לתפוס לאמרו בפני אחרים והכל ע"י קו האמצעי כו' ואח"כ צריך האמונה כמ"ש בש"ס דמכות (מכות כד, א) בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד) ובחי' האמונה הם תרי סמכי קשוט נצח והוד ואח"כ התענוג שיש לו במה שחידש נק' יסוד שהוא אבר התענוג ונתגלה ע"י הדיבור שהוא מלכות. ובאמת כי קודם היה הקב"ה בורא עולמות עליונות ע"י עסק בתורה ברזין סתימין ואח"כ בעסקו בתורה בנגלה נבראו עולמות אלו הנגלין:

פרק ז

כי ביה ה' צור עולמים (ישעי' כו, ד). עה"ז נברא בה"א שנ' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב, ד) ועה"ב נברא ביו"ד מפני שצדיקים שבו מועטין (מנחות כט, ב). והענין שמעתי ממורי הבעש"ט שהראו לו כשהוליכהו תחת עץ הדעת טוב ורע היו עמו אנשים הרבה מישראל ואח"כ שהעבירו אותו תחת עץ החיים היו מועטין ואח"כ שהכניסו אותו בג"ע הפנימי נתמעט עוד עד שנשארו מעט מזער:

ורוח אלהים מרחפת (בראשית א, ב) היינו רוחו של אדם שירחף. על פני המים. היא התורה. אז ויאמר ה' יהי אור. ר"ל שיאיר ה' עיניו ע"י אור התורה.

ויהי כחצות הלילה (שמות יא, ד). שהספק הוא כחצות לכאן ולכאן. אז אני ה' יוצא בתוך מצרים. במיצר שלו להאיר עיניו:

פרק ח

מהבעש"ט. ג' חינות הן חן מקום על יושבי' וכו' (סוטה מז, א). ביאר ש"ס דחולין (חולין צא, ב) קיפל כל א"י תחתיו. הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה (בראשית כח, יג) פי' שלא יצטרך לנסוע ממקום למקום לברר ניצוצין שלו כי יבררם במקומו. ונח מצא חן כו':

פרק ט

מבעש"ט ז"ל. כי מבשרי אחזה (איוב יט, כו). כמו בזווג גשמי אינו מוליד כ"א המשמש באבר חי וחישוק ושמחה כך בזווג הרוחני הוא הדבור בתורה ובתפלה כשהוא באבר חי בשמחה ותענוג אז הוא מוליד כו':

משנה (קידושין לט, ב) כל העושה מצוה א' מטיבין לו. דעיקר הכוונה שצריך המכוין להמשיך הרוחניות ממדריגות עליונות אל האותיות כדי שיוכלו האותיות לעלות עד המדריגה עליונה לעשות שאלתו. עוד ראוי לכוין בדבריו ובשמות וכנויין לעצם הספירות ואל הרוחניות הפנימי הנעשה לבוש אל עצמות המתפשט מאור א"ס המיוחד בתכלית היחוד א"כ צריך האדם להתבונן בעוסקו בתורה ותפלה שאותיות התורה ותפלה הם כלים כמו הגוף וצריך להמשך בתוכה הרוחניות ובתוכו אור א"ס שהוא אחדות האמיתי כמו הנשמה לגוף ופשיטא במעשה המצות שהוא גשמי וכלי שצריך להמשיך בו הרוחניות ואחדות א"ס. וז"ש כל העושה מצוה אחת דייקא מטיבין לו משא"כ ל"ט מלאכות שהם כנגד הקליפות לברר משם ניצוץ הקדושה והקליפות הם חסר אחת כי מעולם הפירוד המה והבן. אמנם יש עוד כלל א' גדול שצריך לדבק עצמו דהיינו בפנימי' התורה והמצוה לקשר מחשבתו ונשמתו אל שורש התורה והמצוה אשר הוא עושה דאל"כ עושה ח"ו קצוץ ופירוד בנטיעות וכאשר קבלתי ממורי הריב"ש. וכן בחס"ל כי הנשמה היא מעצם הבינה והתורה הוא מה שישפע מהבינה ולמטה בת"ת כו' וכאשר מקשר ומייחד נשמתו במקורה במקום התורה ישיג משם דברים סתומים ונעלמים:

פרק י

מהבעש"ט שצריך להתפלל על שונאיו שהם רוחו של צדיק בגלגול כו' וע"י התפלה נמתק בשרשו ומוציא מהם רוחו והנשאר בהם כלה מאיליו:

פרק יא

מ"ש לשם יחוד קב"ה ושכינתיה. הכוונה להביא הת"ת למלכות שיתפאר הקב"ה עם המלכות דהיינו המדריגה תחתונה עולם הדיבור שזאת המדריגה מחיה את כל העולמות כמ"ש שבדבר ה' שמים נעשו ונאמר ואתה מחיה את כולם והדיבור של הקב"ה הוא תמיד מחיה את כל העולמות וכשאדם עושה מצוה הקב"ה מתפאר במלכות דהיינו בדיבור שלו שהוא בתוך העולמות ואז מביא האדם המלכות אל הקב"ה דהיינו שהקב"ה מתפאר עם עולם הדיבור. וזהו יחוד הקב"ה ושכינתיה שיתפאר הקב"ה במלכות שהיא בתוך העולמות ויתגלה מלכותו דהיינו שיכירו הכל שהוא מלך בעולמות וזהו תענוג גדול להקב"ה. ומדת המלכות היא מצדינו ובידינו דהיינו שאנו מכירים גדולתו ומלכותו ואז הוא נשלם במדת מלכותו כי אין מלך בלא עם שמחמת העם נתגלה המלכות ויש להקב"ה תענוג גדול מזה:

פרק יב

מהבעש"ט. ופרעה הקריב (שמות יד, י) כי בצר הרחבת לי (תהלים ד, ב). פי' ע"י שיש מצירין מתקר' יותר להש"י וזהו הרחבת לי שיודע שזה חסר בשכינה ומתפלל בעד השכינה אליו ית' ונעשה יחוד קבה"ו כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא:

פרק יג

שנים שנים איש ואשתו באו אל התיבה (בראשית ז, ט). פי' יש ב' פרושים בכל תיבה. א' בחי' זכר רחמי' ב' בחינת דין. וצדיקים מהפכים מדה"ד למדה"ר:

פרק יד

מהבעש"ט. דרש באכסניא של תורה כו' (ברכות סג, ב). דאי' במס' אבות (אבות ו, ג) הלומד מחבירו פרק א' או הלכה אחת או אות אחת כו' שמצינו בדוד המלך ע"ה שלא למד מאחיתופל אלא ב' דברים בלבד כו' ק"ו הלומד מחבירו פרק א' עאכ"ו שצריך לנהוג בו כבוד. וקשה מאי קאמר ב' דברים בלבד. ע"ק הל"ל דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ופי' דכשאדם לומד מרב הגון התורה היא פרה ורבה אצלו כנודע וכשלומד מרשע אזי אינו פרה ורבה אלא נשאר כפשוטו כמו שלמד ממנו. ולז"א מה דוד שלמד מאחיתופל ב' דברים בלבד דהי' רשע ולא היה פרה ורבה רק נשאר ב' דברים לבד כמו שלמד ממנו ואפ"ה קראו רבו הלומד מחבירו דהיינו שניהם צדיקים דאז התורה פרה ורבה עאכ"ו שצריך לנהוג בו כבוד. ובזה מתורץ שפתחו באכסניא של תורה שהיו כולם צדיקים.
עוד פי' בע"א כי עשרת הדברות כולל כל התורה כמו שביאר רב סעדיה גאון וכמו שנכלל כל התורה בי' דברות כך נכלל כל התורה בתיבה אחת כו'. וכ"ז אם נשמת הרב שלומד ממנו שרשו מן עולם האחדות משא"כ אם נשמתו מעולם הפירוד גם התלמיד הלומד ממנו מקבל ממנו ג"כ דברים נפרדים. וז"ש שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד כו':

פרק טו

מהבעש"ט בשם רב סעדי' גאון. כי עיקר בריאת אדם בעה"ז לשבר מדות רעות הטבעיות שלו ובזה מעלה מדריגה הנק' טבעך בעולם עליון שנק' עולם לשון העלם והסתר. וז"ש לך לך מארצך וממולדתך (בראשית יב, א) דהיינו הטבעי שנולדת עמו וראה לשבר אותה כנ"ל. ומבית אביך. כי אביך נק' חכמה אבא ובית אביך הוא בינה עולם המחשבה והכוונה שיראה לתקן המחשבות הרעות. וז"ש ומבית אביך שידע לברר מה שנפלו המחשבות מן בית אביך שיחזור להעלותן ועי"ז תזכה אל הארץ העליונה אשר אראך שאודיע טבעך בעולם:

פרק טז

מהבעש"ט כאשר יודע האדם נגעי לבבו שהוא חולי הנפש בסוד הקטנות אחר שיש לו דעת זה אז ממתיק ע"י הדעת זה וזהו רפואתו משא"כ כשהוא בסוד ההסתר כמ"ש ע"פ ואנכי הסתר אסתיר שאינו יודע שהוא חולה ברוחני אז אין לו רפואה למכתו האנושה:

פרק יז

מהבעש"ט. ז"ל מאחר שהשכינה כוללת כל העולמות ודצח"מ וכל הנבראים טובים ורעים והיחוד האמיתי היא השכינה ואיך כוללת ב' הפכים בנושא אחד טו"ר שהם ב' הפכים והיא היחוד. אבל באמת א"ש כי הרע הוא כסא להטוב כמו ופרעה הקריב כו' או ע"י שרואה מעשה הרשעים יש לו הנאה שהוא צדיק ויש לו הנאה ותענוג ע"י הרע וכמעט שעי"ז יש לרע ג"כ עליה רק כשעולה משם יתפרדו כל פועלי און וכן מחשבה רעה הוא כסא ע"ד הנ"ל וכו'. וכן אמר שניצוץ נשמה מן אצילות יורד בעשיה לפעמים ורוא איך מקילין בכבוד המלך מלכו של עולם ומצטער על כבוד המלך שהן מקילין בו ואח"כ יש לו תענוג שאינו מהם:

פרק יח

ובזה יובן ויאמר ה' אל אברהם ר"ל אל הנשמה שנק' אברהם כמ"ש בזוהר לך לך מארצך היינו מאצילות לבריאה וממולדתך היינו מבריאה ליצירה ומבית אביך מיצירה לעשיה שהיא הארץ אשר אראך והכוונה אשר אראך שתראה שם מעשי אנשי העולם העשיה איך מקילין בכבודו ית' ותוכיחם:

ויהי רעב בארץ ראה שהם חסירי מהימנותא כמ"ש בזוהר דהיינו שמקילין בכבודו ית' ולכך וירד אברם מצרימה שהיה מיצר על כבודו ית' שמקילין בו עולם העשיה אמנם עי"ז ויעל אברם ממצרים להתענג יותר בעבודת הש"י כי יש יתרון האור מן החשך על שאינו כאחד מהם ולכך ולוט הוא היצה"ר עמו הנגבה שע"י הרע מתענג יותר בעבודת הש"י ונעשה כסא ונכנע שמאל בימין. ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב פי' שהוציא ניצוצי קדושה כענין וילקט יוסף את כל הכסף:

פרק יט

נודע מ"ש בס' עץ החיים ענין מצות המילה וחשמל ונ"ל להלביש הדברים שזה שייך בין בתורה בין בתפלה בין בעסק המצות וז"ס חשמל. דקבלתי ממורי הבעש"ט סוד הכנעה והבדלה והמתקה שצריך בכל עסק תורה ותפלה. וז"ש ח"ש מ"ל שצריך לחשות עד שמל וכורת הקליפה אז ימלל וידבר למתק הדינין בשרשן שהוא סוד התפלה שביאר מורי בשם רבו ולכך נק' מחצדי חקלא ולכך צריך להפריד ממחשבתו מחשבות זרות ועי"ז גורם להבדיל ולפרוש מהשכינה הקליפות ולכך תיבת מל סובל ב' פרושים א' דיבור ב' כריתה והבדלה וזה נמשך מזה וז"ש ח"ש מ"ל שצריך להכרית הקליפות ואח"כ מל דיבור בעסק תורה ותפלה שהוא הבדלה והמתקה.

אם הרב דומה למלאך (מו"ק יז, א). הם אותיות כאל"ם להיות מל שהוא חש עד שכורת ומל הקליפה ליזהר מפני החיצונים. אז תורה יבקש מפיהו. כי אז נכנס בלב השומע ופרה ורבה:

ובזה יובן לך לך מארצך. שיתרחק מן ג' בחינות הנ"ל הכנעה הבדלה והמתקה שביאר מורי זלה"ה כי מצד ארציות ועכירות כחומר והקליפות נמשך גסות הרוח לכך הזהירו לך לך מארצך ויבוא להכנעה וממולדתך שהוא תרח עע"ז שורש הקליפות ויש כח האב בבן כמ"ש הראב"ד בס' יצירה כי כח הבנאי בבנין ולכך צריך הבדלה להפריש ולהבדיל הקליפה שמצד האב המולידו ומבית אביך שהי' בחרן כמ"ש וימת תרח בחרן ודרז"ל עד אברהם היה חרון אף של מקום שהוא דין וגבורה ואברם בחי' חסד ימתיק הדין בשורש החסד שיש בגבורה והדין ההוא כמ"ש במ"א בשם מורי ז"ל איך למתוק הדין בשרשו ואחר המתקה אז תשיג בחינת הארץ אשר אראך והבן:

פרק כ

מהבעש"ט. אתה הוא ה' אלהינו. פי' כשסובר האדם שהוא נוכח ה' תואר אתה. אז הוא רחוק מהשם תואר הוא נסתר. משא"כ כשסובר שהוא נסתר ורחוק מהשם תואר הוא. אז הוא קרוב ונוכח ה' תואר ה' אלהינו:

פרק כא

מבעש"ט ביאור פ' הלוך ילך ובכה (תהלים קכו, ו). פי' שאם חושב להליכה ובוכה ומצטער על הליכתו מעבודת הש"י אז סופו נושא משך הזרע. משא"כ מי שחושב לעצמו לביאה וז"ש בא יבוא ומכח זה הוא ברנה ושמחה לבסוף נושא אלומותיו בלי זרע:

פרק כב

ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל (דברים י, יב). פי' שיהיה עניו ומדריגת מה ועי"ז יראה יהיה מלתא זוטרתי כמו למרע"ה וז"ש כי אם ליראה. ובזה יובן ופלגשו דהיינו ענוה פסולה ושמה ראומה (בראשית כב, כד) כלומר ראו מה וכוונתו ראו שיש בי בחינת מה שהוא מדת ענוה ותלד את טבח שעי"ז היצה"ר טובח אותו עד שביאר ראובן שמעון לוי יהודה כמו שיש שמות השבטים בקדושה כן יש בקליפה והוא ראובן ראו שאני בן שמעון שעושה הטוב כדי שיהיה שמעו בכל העולם לוי שיתחבר לאנשי מעשה כדי יהודא פי' כדי שיודו וישבחו אותו:

פרק כג

מהבעש"ט דמפסוק ואבוא היום אל העין (בראשית כד, מב) יצא שם של קפיצת הארץ.

גם ביאר משנה (כתובות יג, א) ראוה מדברת עם אחד בשוק ע"פ אין דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד (חגיגה ט, ב) פי' עם האחד ובזה יובן ראוה מדברת עם א' בשוק פי' כי גם בשוק שעוסק בעסק עה"ז מ"מ דבורו עם אחד ע"י יחודים:

פרק כד

מהבעש"ט. ביאור ש"ס (ברכות ס, ב) לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעבדין מן שמיא לטב עבדין וכההוא מעשה דר' עקיבא. ובש"ס דתענית (תענית כא, א) דנחום אמר גם זו לטובה. ויש להבין שינוי לשון בין זה לזה. וכ' ביאור למתק הדינין בשרשן ע"י שימצא בשורש הדין איזה חסד אז נמתק הדין בשרש חסד זה ונעשה הכל חסד. ולכך נחום איש גם זו מצא החסד בשורש הדין ונעשה מיד חסד משא"כ בסתם בני אדם שאינו יודע שורש החסד מ"מ יהי' רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב עבדין מן הסתם גם שאינו יודע:

בש"ס דמנחות (מנחות צט, א) אמר ריש לקיש פעמים שבטולה של תורה זהו יסודה דכתיב (שמות לד, א) אשר שברת מלמד דא"ל הקב"ה יישר כחך ששברת. והוא תמוה איך אפשר שבטולה של תורה זהו יסודה. ופי' הבעש"ט כי והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) לפי שכל דבר מתלהב לשוב לשרשו ולכך ע"י אכילה ושתי' ועסק משא ומתן מתבטל האדם מלימוד תורה ובעבודת ה' אז נחה הנשמה מהתלהבותה ומתחזקת לשוב לדביקות יותר עליון. ובזה ארז"ל פעמים שבטולה של תורה זה יסודו בסוד והחיות רצוא ושוב והבן:

פרק כה

במדרש (ב"ר עח) משל פעם א' כעס מלך שבחיות על החיות ויעצו מי ילך לפייס המלך אמר השועל אני אלך שיש לי ג' מאות משלים כו' ובסוף אמר השועל ששכח הכל וכ"א יפייס המלך כפי כוחו. וכוונתו היה שיכנעו למלך ועכ"א תחלה שיודע כדי שילכו והוא הנכון שאמר הבעש"ט משל על בעלי תפלות בימים נוראים שלא יתמכו עליהם בני עולם רק ישתדל כל אחד להתפלל עבור עצמו אמר משל זה פעם כו':

פרק כו

מהבעש"ט. לעולם יכנס אדם לבה"כ שיעור ב' פתחים (ברכות ח, א). פי' בזוהר שהם מדות יראה ואהבה. ובשם הרמב"ן שא"א שיהיה אלו ב' מדות יחד כ"א בעבודת הבורא ית':

פרק כז

מהבעש"ט. ענין מלתא דבדיחותא קודם הלימוד (שבת ל, ב). כי החיות רצוא ושוב והאדם בסוד קטנות וגדלות וע"י השמחה ומלתא דבדיחותא יוצא מקטנות לגדלות ללמוד ולדבקה בו ית'. וז"ש (תענית כב, א) בהני תרי בדחי שהיו מפקחין צער האדם ע"י מלתא דבדיחותא ואז יוכלו לקרבו ולהעלותו. וז"ש ויקח את שני נעריו עמו ואת יצחק בנו (בראשית כב, ג) כי ע"י הצחוק לש"ש יכול להעלות השנים של נערות ג"כ עמו:

פרק כח

מהבעש"ט. כי יראה חצונית הבא לאדם הוא יד ימינו ית' פשוטה שיתעורר האדם מזה ליראה פנימית וכאשר ידע האדם שזה חסדו ית' לעוררו כו' נעשה מיראה אהבה שמקבלו באהבה ונפטר מיראה חיצונית כו' כי בחינת היראה הוא מתפשט בכל הנבראים ובכל העולמות ושורש כולם הוא יראה פנימית יראת הבורא ית'. אמנם גם יראה חצונית הבא על האדם הוא כדי לעורר אותו אל היראה הפנימית והוא חסד ה' יד ימינו פשוטה ושואל ומבקש מהאדם שיתעורר מזה אל יראת ה' וז"ש מה ה' שואל מעמך כ"א ליראה את ה' שהוא יראה פנימית. והנה אם ידע אדם זה החסד ואהבת הבורא ית' עליו בחמלתו ששלח לו יראה חצונית כדי לעוררו אל יראה פנימית אז נעשה מיראה אהבה שמקבל היראה חצונה באהבה גמורה ואז נפטר מיראה חצוניות אך אם כוונתו בזה כדי לפטור מיראה חצונית לא מהני כלום. ובזה ביאר אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא (ברכות לג, ב) כי מיראת ת"ח הוא בנקל לבוא ליראה את ה':

פרק כט

מהבעש"ט. ביאור ש"ס דברכות (ברכות לג, ב) א"ר זירא כל האומר שמע שמע משתקין אותו א"ל ר' פפא לאביי דלמא מעיקרא לא איכוין דעתי' כו' א"ל חברותא כלפי שמיא מי איכא אי לא כוין דעתי' מעיקרא מחינין לי' במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה. והקשה דאכתי הקושיא במקומה עומדת מ"מ דילמא מעיקרא לא איכוין והשתא בא לצאת י"ש ולכוין. ע"ק למה נקט ר' זירא דווקא האומר שמע שמע ב' פעמים ולא פסוק אחר בק"ש או כיוצא. וביאר מה הוא ענין קבלת עול מלכות שמים והענין כי האדם מחוייב להאמין כי מלא כל הארץ כבודו ית' לית אתר פנוי מיניה וכל המחשבות של אדם יש בו מציאותו ית' וכל מחשבה היא קומה שלימה וכאשר יעלה במחשבתו של אדם בעת עסקו בתפלה איזה מחשבה רעה וזרה היא באה אל האדם לתקנה ולהעלותה ואם אינו מאמין בזה אין זה קבלת עול מלכות שמים שלימה כי מקצר ח"ו במציאותו ית'. ובזה יובן האומר שמע שמע וקשה למה אמר ב' פעמים וצ"ל כי מעיקרא לא איכוין דעתי' דהיינו שהיה לו איזה מ"ז אמנם אם ידע ששם ג"כ הוא מציאות הש"י לא היה צריך לומר ב"פ שמע. וזהו צחות לשון הש"ס מחינין לי' במרזפתא דנפח' הכוונה כי המחשבה עצמה היא מכה את האדם כמו במרזפתא כדי לתקנו ולהעלותו ולמה הוא חוזר פעם ב' לומר שמע כאלו ח"ו בפעם א' לא היה שם מציאות הש"י ונמצא הוא מקצר במציאותו ית' ובקבלת עול מלכות שמים ולכ"א משתקין אותו.

אמנם לפעמים יש מחשבה שצריך לדחותה. ואם נפשך לומר במה אדע איזה מחשבה לדחותה ואיזה לקרבה ולהעלותה. יתבונן האדם אם בשעה שבא המ"ז מיד עלה במחשבתו במה לתקנה ולהעלותה אז יראה לקרבה להעלותה. ואם לא יעלה במחשבתו במה לתקנה מסתמא באה לבטל את האדם בתפלתו ולבלבל מחשבתו אז רשות לדחות המחשבה ההיא כי הבא להורגך השכם כו'. ואם אמר כמה תיבות בק"ש ובתפלה בלא כוונה לא יאמרם פעם שנית רק יהרהר במחשבה ובכוונה התיבות שאמר בלא כוונה. כל זה שמעתי ממורי הבעש"ט זלה"ה:

פרק ל

מהבעש"ט. מי שהיה רגיל לדבר שקר אז תשובתו שלא לדבר שקר גם לעשות שלום כמו לוקחי ריבית גם מעכו"ם לא יקבל עכ"א בלועי קרח משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים (ב"ב עד, א):

פרק לא

מבעש"ט. פי' סור מרע עשה טוב (תהלים לד, טו). דירמיה הנביא נענש מה שהושלך לבור וכיוצא לפי שלא התפלל על ישראל כששמע הנבואה לרעה על ישראל משא"כ ישעיה שמו מורה על ישועה וכו'. והאדם יכול להפך חלום או נבואה מרעה לטובה כמו שרואה בחלום מת יכול להפוך לעשות תם מצרה צהר. וז"ש סור מרע ועשה טוב:

פרק לב

מבעש"ט. כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י). פי' לקשר המעשה בכח המחשבה וז"ש לעשות בכחך שזהו מעלת חנוך מט"ט שהיה מייחד קבה"ו על כל תפירה. וזהו מעלת מרע"ה ואתה פה עמוד עמדי כו' (דברים ה, כח).

וישא יעקב רגליו (בראשית כט, א). כי ע"י האמונה מעלה רגלי המלכות אשר רגלי' ירדות מות (משלי ה, ה) ומקשרה על סמכי קשוט דז"א:

פרק לג

מהבעש"ט. ביאור ש"ס (סוכה כח, א) פ' תלמידים היה להלל כו' עד עוף הפורח נשרף בהבל פיו דיונתן בן עוזיאל. להבין זה גם ביאור הש"ס באלישע שלא נראה זבוב על שלחנו (ברכות י, ב). והענין לפי מחשבתו של אדם כך יש עולמות למעלה ממנו העומדים עליו. אם מחשבתו בקדושה ורוחני כך הם העולמות שלמעלה הימנו. ואם מחשבתו בטומאה כך הם העולמות. וכפי המחשבה והעולמות כך עוברים לפניו בגשמי עופות טהורים או טמאים וה"ה שאר מיני ב"ח טמאים או טהורים עוברים לפניו. ויש בזה ג' בחינות א' טהורים ב' טמאים ג' ממוצע כו' ולמעלה מזה יש עולם השכל שאין שום דבר משיגו כו' וז"ש כל הפורח נשרף כו' וזהו שלא נראה זבוב על שלחנו וידעה שהוא איש קדוש ומחשבתו קדוש וכו':

פרק לד

ענין הדביקות בו ית' הוא ע"י אותיות התורה והתפלה שידבק מחשבתו ופנימיותו לפנימיות רוחניות שבתוך האותיות בסוד ישקני מנשיקות פיהו דביקות רוחא ברוחא כמ"ש אם תשכבון בין שפתיים וכשמאריך בתיבה הוא דביקות שאינו רוצה ליפרד מאותו תיבה:

פרק לה

מהבעש"ט. בכל אות נכללו כל האותיות כי שורש כל האותיות הוא אות א' והוא קרוב לאחדות הא"ס ואח"כ נתפשטו כי אות ב' הוא ב' אלפין כו' עד אות ת' הוא ד' מאות אלפין ואות ת' הוא אחרון ורחוק מן המאציל וע"י הצדיק מקרב כל האותיות לשרשן לאות א' ואז נמתק הדין בשרשו כו':

פרק לו

מהבעש"ט. ביאור ש"ס (זח"ב קעה, ב) לא גלו ישראל עד שכפרו בה' ובדוד. וביאור ש"ס (ברכות לד, ב) אין בין עה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכות בלבד. דאמרו בש"ס (ערכין טז, ב) מי שעברו עליו מ' יום בלא יסורין קיבל עולמו ה"ד יסורין הושיט ידו לארנקו ליטול דינר זהב ונטל מטבע פחותה. והקשה הא אין יסורין בלא עון וכי ס"ד זה נחשב לכפרת עון. וביאר כי צדיק באמונתו יחיה כי המאמין בהשגחה פרטית של הש"י ויודע שכל מאורעותיו של האדם הם ממנו ית' הן דבר קטן או גדול הכל הוא בדין אדני דינא דמלכות שמיא והוא לסיבת חטאו ומיד נתחרט ומלא חרדה ופחד ה' מיד מוחלין לו מאחר שהוא מאמין וחוזר בו ומדבק מחשבתו בו ית'. לכך גם המושיט ידו ליקח דינר זהב ועלה בידו דינר כסף אחר שהוא לסיבת חטאו ומתחרט נחשב לכפרת עון. ובחי' זו נק' דוד כי א"ס שנק' אין בחי' ד' ומזה נמשך שהוא ו' אל ד' ב' שהוא תכלית השפלות הכל בהשגחה פרטית ממנו ית'. וכשאינו מאמין זה שהכל בהשגחה פרטיות ממנו ית' רק אומר כוחי ועוצם ידי עשה לי זה נק' כופר בש"י ובבחי' דוד הנ"ל כי כופר בדין מלכות אד' רק מלכות הוא מכוסה ומשועבד אל הקליפה המכסה ומסתיר עניני השגחתו ית' מבני אדם ולעתיד בימות המשיח אשר את רוח הטומאה יעביר מן הארץ אז יתגלה השגחתו ית' בפרטי פרטות כו'. ובזה יובן לא גלו ישראל עד שכפרו בהקב"ה ובמלכות בית דוד וזהו שבין עה"ז לימות המשיח שעבוד מלכיות בלבד והבן. שכל מה שאדם משיג בענין אלהות הוא בחי' מלכות אבל למעלה מזה א"א להשיג:

פרק לז

הקשו התוס' (שבת פ"ח ע"א ד"ה כפה) למה הוצרך הקב"ה לכפות ההר על ישראל הא אמרו מעצמן נעשה ונשמע. ופי' הבעש"ט לכך כפה הקב"ה על ישראל הר כגיגית ללמד שגם שאינו חושק בתורה ועבודת ה' מ"מ אינו בן חורין ליבטל רק יעשה על כרחו וידמה כמו שכופין אותו לעשות בע"כ:

פרק לח

מהבעש"ט. ביאור ש"ס (כתובות קי, סע"ב) כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה. והקשו הדיוקים אהדדי וגם יציבא בארעא כו'. וביאר זה ע"פ מה שביאר על משנה (אבות ה, יט) מה בין תלמידי א"א לתלמידי בלעם הרשע כו' וה"נ כך מי שהוא מתלמידי א"א ומתמיד בתורה ובעבודת ה' כל היום ונק' דר בא"י ופעם א' נזדמן לו ביטול תורה או תפלה שאז דר בחו"ל דומה לו כמי שאין לו אלוה ובהיפך כו':

כל מה שתמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י) פי' להעלות אנשי עשיה אל המחשבה שנק' יו"ד יד"ו:

פרק לט

מבעש"ט. אם כבר בא לידי נסיון דהיינו דעייל ונפיק שוב אינו בא לידי נסיון ויוכל להיות עומד על מצב ומדריגה אחת שלא לירד וז"ש לא אמות כי אחיה שלא יצטרך לירד כדי להעלות זולתו:

אע"פ שאלו אוסרין ואלו מתירין היינו בו"ק דז"א אבל למעלה בבינה שנק' אלהים חיים הכל אחדות אחד וז"ש אלו ואלו דברי אלהים חיים.

ויש להבין הא הש"י מלא כל ה"כ לית אתר פנוי מיניה ובמקום שאדם שם כבודו ית' מצוי וא"כ ל"ל שיקובל התפלה ע"י מלאכים שילכו מהיכל להיכל. וי"ל דהקב"ה עשה זה כדי שיראה לו לאדם שהוא רחוק וישתדל להתקרב מאד כמ"ש הבעש"ט ז"ל משל שאמר קודם תקיעת שופר שהיה מלך א' חכם גדול ועשה באחיזת ענים חומות ומגדלים ושערים וצוה שילכו אצלו דרך השערים והמגדלים וצוה לפזר בכל שער ושער אוצרות המלך ויש שהלך עד שער א' ולקח ממון וחזר ויש כו' עד שבנו ידידו התאמץ מאד שילך דווקא אל אביו המלך אז ראה שאין שום מחיצה מפסיק בינו לבין אביו כי הכל היה אחיזת עינים והנמשל מובן דהקב"ה מסתתר בכמה לבושין ומחיצות ובידוע שהש"י מלא כל ה"כ וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו ית' וכן כל המלאכים וההיכלות הכל נברא ונעשה כביכול מעצמותו ית' כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה ואין שום מחיצה מבדיל בין האדם ובינו ית' בידיעה זאת ועי"ז יתפרדו כל פועל און:

פרק מ

בשם הרמב"ן ולא תגעל נפשי אתכם (ויקרא כו, יא) לקשר ראי' ושמיעה והילוך הגשם ברוחני כו'. מבואר בכוונת האריז"ל ענין ברורי ניצוצות הקדושות שנפלו בעת שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן וצריך האדם להעלות ולברור מדומם לצומח חי מדבר לברר הניצוץ הקדוש שבתוך הקליפה וזהו תכלית עבודת איש ישראל בתורה ומצות וכוונת אכילה כמבואר כל אחד במקומו. ונודע כי ניצוץ שבתוך דומם וצומח כו' יש בו קומה שלימה מן רמ"ח איברים ושס"ה גידים וכשהוא בתוך הדומם והצומח הוא בבית האסורין שאינו יכול לפשוט ידיו ורגליו ולדבר כ"א ראשו על כרעיו וקרבו ומי שיכול בטוב מחשבתו להעלות הניצוץ הקדוש מצומח לחי מדבר הוא מוציאו לחירות ואין לך פדיון שבויים גדול מזה כמ"ש הבעש"ט ז"ל. ובפרט אם הוא בן המלך בבית האסורין ובא אדם א' בהשתדלות והוציאו מבית האסורין מעבדות לחירות ששכרו כפול ומכופל. אמנם כל זה הוא בדין ומשפט עליון אשר קץ שם לחשך עד מתי יהיה בבית האסורין ואימתי יזכה לצאת חפשי וע"י מי יהיה היציאה לחירות:

פרק מא

מהבעש"ט זלה"ה אם אדם רוצה לשבח ישבח את הקב"ה ואם רוצה לגנות יגנה א"ע שהמשבח מודה באחדות ומכובד משא"כ המבזה ומגנה שנפרד מהאחדות:

פרק מב

מהבעש"ט. העושה מצוה גדולה או למד תורה הרבה והתפלל בכוונה לא יכניס בלבו שום התפארות שהוא עשה זאת כ"א מלכות שנק' אני מן אדני היא עשתה זאת משא"כ אם התפאר לומר שהוא בעצמו עשה זה אז גורם ח"ו שמסתלק י' מן אני ונשאר אן. וז"ש מאין באת כשאתה חושב א"ע לאין באת בהתקרבות להש"י משא"כ במתפאר שהוא העושה זה נק' הולך ומרוחק מהש"י ואז מסתלק י' ונשאר אן וזהו ולאן אתה הולך והבן:

מבעש"ט. במקום שאדם חושב במחשבה שם הוא כולו:

מבעש"ט. אשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט, נט). פי' ההרגל. וה"נ כך אם תשיב משבת רגלך (ישעיה נח, יג) ההרגל של עה"ז אז והאכלתיך נחלת יעקב. וכן וישא יעקב את רגליו (בראשית כט, א) ג"כ ההרגל שיצא מגשמיות לרוחניות והבן:

פרק מג

מבעש"ט ז"ל. הנהו תרי בדחי (תענית כב, א) שהיו מייחדים כל עניני הגשמי לקשרו ברוחני זולת מי שהיה בעצבות לא היה אפשר לייחדו כ"א ע"י שהיו מבדחתו תחלה וכו':

דנשקי ארעא ורקיע (ב"ב עד, א) לקשר ולחבר מעשה הגשמי ברוחני דעי"ז נעשה יחוד קבה"ו.

שקל' לסילתאי ואתנחתי' בכוותא דרקי' (ב"ב עד, א) פי' שביקש שיפתחו לו כוי הרקיע לענין עה"ב בתורה ועבודה ותפלה כמ"ש הבעש"ט משל שביקש א' ממלך שידבר עמו ג"פ ביום וז"ש תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו (תהלים קב, א) ואז ניתן לו גם העושר וכו':

פרק מד

ויחי יעקב בארץ מצרים (בראשית מז, כח). מהבעש"ט בצר הרחבת לי (תהלים ד, ב) כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא להתפלל על החסרון של השכינה וזה נודע מחסרונך. וז"ש ויחי יעקב בארץ מצרים ר"ל ע"י הגלות והצרות והמיצרים שהיה ליעקב ידע להתפלל מזה על חסרון שנק' ג"כ יעקב ויחי יעקב שחיבר השכינה אל חי החיים ע"י המיצרים בצר הרחבת לי:

פרק מה

מהבעש"ט. משל למלך שהיה לו בן ורצה ללמדו כמה מיני חכמות שצריכין לו ושכר לו כמה חכמים שילמדו עמו והוא לא יצלח שיקבל שום חכמה עד שנתייאשו מללמדו ונשאר חכם א' עמו. ופעם א' ראה בן המלך איזה בתולה וחמד יפיה והיה החכם קובל למלך על בנו בענין זה והשיבו המלך א"כ מאחר שיש לו חמדה אפ"ה גם בגשמיות מזה יבוא לכל החכמות. וצוה להכניס הבתולה לחצר המלך וצוה עליה המלך שאם יתבענה לא תשמע לו עד שיקבל חכמה אחת וכן עשתה. ואח"ז אמרה שילמוד עוד חכמה עד שעי"ז קיבל כל החכמות. וכשנעשה חכם אז מאס בבתולה הנ"ל כי ישא בת מלך כמותו. והנמשל מובן. א"כ ע"י מדה רעה שיש בתלמידי א"א אוכלין בעה"ז כו' משא"כ כשיש מדה זו בתלמידי בלעם הרשע הרשיעו בזה יותר עד שעי"ז יורשין גהינם ויורדין לבאר שחת ושפיר אמר (אבות ה, יט) ומה בין תלמידי א"א כו':

בשם רב סעדיה גאון שראוי לאדם שילמוד מחשק דברים גשמיים איך לחשוק עבודת הש"י ואהבתו:

פרק מו

מבעש"ט המדבק א"ע בחלק א' מן האחדות דבוק בכולו וה"ה ההיפך.

בקשתי את שאהבה נפשי ולא מצאתיו (שה"ש ג, א). הנמשל הנ"ל שהמלך הגדול ממ"ה הקב"ה מסתתר בכמה לבושין ומחיצות והם מ"ז וביטול תורה ותפלה כמ"ש בזוהר כי הטוב הגנוז מסבב אותו החשך. משל למלך הנ"ל אמנם אנשי דעת היודעים דלית אחר פנוי מיניה א"כ אין זה הסתתרות אצלו כמ"ש אלופינו מסובלים (תהלים קמד, יד) כשיודע שאלופו של עולם הוא בכ"מ אז סובל הכל:

פרק מז

מהבעש"ט. מלכות נק' דיבור והמחשבה וכוונה נק' בינה. וכאשר מחבר בין בעסק התורה או התפלה ב' בחינות אלו דהיינו הדיבור עם הכוונה אז מחבר ומקשר מלכות עם הבינה בסוד מי זאת עולה מן המדבר. וכן כשהיה אחד לומד איזה משנה היה אומר לו מה שיהיה לעתיד בגשמי במעשה שהיה:

מה בין תלמידיו של א"א כו' (אבות ה, יט). והקושיא מפורסם וביאר מורי זלה"ה כי גם תלמידי א"א יש להם מדות של רוח גבוה וה"ה אפכא דהם יש להם מדות של נפש שפלה כו' רק שזה לוקה בגשמי וזה ברוחני. פי' תלמידי א"א ע"י רוח גבוה ויגבה לבו בדרכי ה' (דהי"ב יז, ו) לעשות מצות גדולות. ואלו ע"י נפש שפלה הם שפלים בעיני עצמם שלא לעשות מצוות.

סור מרע ועשה טוב (תהלים לד, טו). פי' שיעשה מרע טוב:

פרק מח

מהבעש"ט. וירא ה' כי סר לראות (שמות ג, ד). כי מרע"ה ירא שמא הוא קליפה עד שאמר משה משה אז אמר הנני. והענין כי משה שמו כולל כל העולמות ולכך שמו הוקשה לו. והענין כמו שהשכינה כוללת כל העולמות דומם צומח וטובים ורעים כן אות מ' מן משה הרומז למלכות כולל כל הענינים ג"כ. ואות ש' כולל כל הרוחות ואות ה' הנשמות לכך שמו הוקשה לו ודרז"ל מנורה שקלים החדש ר"ת משה כו'. אבל באמת שמו עצמו הוקשה לו שמו כולל כל מיני טו"ר וג"כ זה היה תמיה לו איך שהיחוד האמיתי היא השכינה ואיך כוללת ב' הפכים בנושא א' טו"ר שהם ב' הפכים והוא היחוד וכן ג"כ שמו משה ג"כ כולל הכל ואיך נעשה היחוד על ידו וז"ש בש"ס (בכורות ה, א) משה רבכם קוביוסטוס. אבל באמת א"ש כי הרע הוא כסא אל הטוב כמו ופרעה הקריב כו' או ע"י שרואה מעשה הרשעים יש לו הנאה שהוא צדיק ויש לו הנאה ותענוג ויעשה זה בכל העולמות התענוג ע"י הרע וכמעט שעי"ז יש לרע עליה ג"כ רק כשעולה משם יתפרדו כל פועלי און וכן מחשבה רעה הוא כסא ע"ד הנ"ל. וז"ש משה פעם א' לא אמר הנני שהיה תמיה לו איך נעשה יחוד כי כשנגלה בסנה מדריגה תחתונה נפתחו כל מקורות עליונות עד למטה ומ"ט לא יבער הסנה שיכלו ויתבערו הרע שהוא הסנה עד שא"ל פעם ב' משה שנעשה עי"ז יחוד וחיבור וקישור מדריגה תחתונה בעליונה כו' אז אמר הנני:

פרק מט

מהבעש"ט בענין עבודת הש"י אף שאינו עולה לו לפי דעתו יכוין כי בפ' א' אשר נשבעתי באפי כי גם כשיש ח"ו אף יכוין כי אלו שמנה מדריגות מבינה ואף שהיא פ"א בו ג"כ נתעלם אות א' אלופו של עולם ועי"ז נמתק האף:

בענין מחשבות יש כמה מיני מחשבות טובים ורעים ובתוך שקר יש אמת כי מספר שקר ת"ר ובו מובלע אמת שהוא תמ"א והבן:

פרק נ

מהבעש"ט ז"ל בענין משל שהיה למלך ג' אוהבים ודיברו עליהם שאינם אוהבים וצוה להם שיזונו ויפרנסו כ"א כלב מחצר המלך. א' היה חכם ועשה עטרה למלך מההוצאה שהיה ראוי שיוציא על פרנסת הכלב. ב' פירנס וזן בדוחק את הכלב שלא ימות. ג' השגיח לזונו בריוח וע"ז גירה המלך הכלב בו משא"כ לזה שעשה עטרה. ובענין כל הנוטל מ' לבד כי כל הדברים הניכרים נק' מלכות ושאינו מושג הוא למעלה מן מלכות וצריך להבין שיש למעלה ממנה וכו'.

מהבעש"ט איך יתפלל על שונאו והתועלת הוא זה כי שבע יפול צדיק וקם ר"ל בז' ספירת נתגלגל נר"ן שלו דהיינו נפש הם עבדים והבהמות שלו ורוח הוא אשתו והדיבור הוא ג"כ זווג שבפה נק' אשתו זכה עזר לא זכה כנגדו דהיינו שפגם בדבורו כגון לה"ר וכיוצא נעשו ממנו אנשים שונאיו המדברים עליו ופגם שבמוח במחשבה גורם שיש לו צער מבניו ובנפש ג"כ אם פגם במעשיו ובעובדא גורם לו צער מעבדיו ובהמתו ובכל הספירות יכול להעלות נר"נ. משא"כ בספי' ז' היא במל' ומשם יונקים הקליפ' נוגה קשה לו להעלות נר"נ ושם נמצא אויבים שבאו לו ע"י פגם הדיבור צריך לתקנם להעלותם ע"י דיבור התפלה ובאם לאו שדוחה אותם נעשו יותר שונאים ע"י עביות וחומריות לכך גם עונש לצדיק לא טוב כי הוא רוחו של צדיק עצמו. לכך צריך להתפלל על שונאיו לתקנם ולהעלותם וע"י התפלה נמתק בשרשו ומוציא מהם רוחו ומה שנשאר בהם הם כלים מאליהם ישמע חכם ויוסף לקח. וזהו ענין מעלת מרע"ה שהעלה ותיקן דבורו ותחלה היו צאן שהיה רועה אותן ואח"כ בגלגול נעשו תלמידיו שנתן להם התורה ולמד עמהן ע"כ:

וסוד עירוב אלפים אמה כו' כי אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה והענין כי בכ"ד שבעולם יש בו ג' שמות אד' הוי' ואהי"ה כמו בית נק' אדני ומה שמהוה ממנו כגון שיש לו הנאה מבית מקושט וכיוצא נק' הוי' ואור המקיף הבית להציל מן הקליפה נק' אהיה. מבעש"ט:

פרק נא

מהבעש"ט ביאור משנה דאבות (אבות ב, י) הוי זהיר בגחלתן כו' כגחלי אש. כי קודם הלימוד אמרו מלתא דבדיחותא (שבת ל, ב) והענין כי יש קטנות וגדלות בע' ש"ן וע"י מלתא דבדיחותא עולה מן הקטנות ומתדבק בגדלות והנה בזמן הגדלות שבעולם אז הוא דבוק בו ית' כפשוטו משא"כ בימי הקטנות שיש בעולם אז צריך האדם מלחמה גדלה שיוכל להתקרב אליו ית' וזהו עיקר השכר שיש לאדם שעושה על צד ההכרח גם שלא יוכל לעשות הטוב בפועל מ"מ בלבי צפנת אמרתיך (תהלים קיט, יא) ובחוץ יעשה ענינים גשמיים. וז"ש חז"ל (אבות ב, ב) תורה ומלאכה שיגיעת שניהם משכחת עון וכיוצא בזה. וכשבא איזה תלמיד להרב בימי הקטנות ולומד ממנו דברים גשמיים הנק' גחלת בלי אור פנימי. וז"ש והוי זהיר בגחלתן כו' עקרב ר"ל עקרב ז' מדריגות הנ"ל הנק' ע' הוא מקרב לשרשן וזה אינו יודע מזה כו':

פרק נב

מהבעש"ט פי' הש"ס (שבת עה, א) השוחט דעלמא חייב משום צובע וח"א משום נטילת נשמה כו'. כי היצה"ר נידון לע"ל וק' הא לכך נברא וצ"ל שעושה עצמו ליצ"ט כו'. ובזה יובן השוחט דעלמא חייב וק' הא לכך נברא ומשני משום צובע שהוא צבוע בדמות יצ"ט ועי"ז נוטל נשמה. ופריך כו' ומשני אף נטילת נשמה. וז"ש היצה"ר דברי פיו און (תהלים לו, ד) שהם עבירות שנק' און ומרמה פי' מרמה את האדם לומר שהוא מצוה ועי"ז חדל להשכיל להיטיב פי' אינו עושה תשובה כי מי עושה תשובה על עשיית מצות:

און יחשוב על משכבו (תהלים לו, ה). בחליו מפתהו היצה"ר שיתפלל שיעזור לו ה' עבור אותן מצות אבל באמת יתיצב על דרך לא טוב כו':

פרק נג

מבעש"ט. ענין התפלה בח"ל העיקר הוא האמונה שיאמין שהש"י מלא כל הארץ כבודו ועי"ז מעלה ומנשא השכינה כו' וגם יאמין מיד כשיצא מפיו נוסח התפלה מה ששואל מיד הוא נענה. וכ"ת הא לפעמים שלא מצא מבוקשו הענין הוא שהוא בהעלם ממנו למשל שנעשה בקשתו בכללות העולם הגם שבפרטות הוא מבקש להסיר הצער ובאמת הוא לטובתו או למרק עון או כיוצא כו' כי אם יש בכוונת שאלתו שמצפה שיהיה נענה או מכניס גופניות בתוך שאלתו שהיה ראוי שיהיה רק ברוחני לתועלת השכינה ולא לתועלת עה"ז לכך הוי מסך מבדיל כו'. וז"ש וישא יעקב רגליו שהוא רגלי השכינה ע"י האמנה ובטחון בלב כמ"ש (תהלים לא, כה) חזקו ויאמץ לבבכם וז"ש (ב"ר ע, ח) שנשאו לבו משהובטח והבן:

פרק נד

מבעש"ט. פי' פ' וישלח יעקב מלאכים (בראשית לב, ד). הקשה בימות המשיח שיבטלו הצרות וכל ענינים שצריך להתפלל עליהם א"כ התפלה שהוא אבר השכינה וכי ח"ו אפשר לבטלה. גם הקשה ע"פ (ירמיה נ, כ) ביום יבוקש עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה. וק' למה יבוקש וכי צריך לעון בית ישראל. ופי' כי יש ד' סוגי התפלה א' שצר לו על כבודו ית' שנתחלל בין או"ה ומתפלל. ב' על עונות כי הצרה היא העון עצמו וגם עבירה חמורה ממיתה כי המיתה מכפרת וממרקת עון משא"כ העון גורם כמה מיתות וכריתות. ג' התפלה על הפרנסה. ד' על חיים. והנה איברי השכינה מעוטף בד' עניני צער הנ"ל כדי שידע ויתפלל ויפרד הגשמיים ויעלה ניצוצי השכינה הפנימי למעלה משא"כ בדליכא ד' סוגי הנ"ל אינו יודע על מה להתפלל וז"ש יבוקש עון בית ישראל כדי שיתפלל עליו ואיננו. וגם חטאת וחסרון שאר סוגים הנ"ל ולא תמצאנה על מה להתפלל כ"א שיהיה התפלה דרך יחודים כי כל מעשים גשמיים שנעשה בעולם הכל נרמז בתורה והוא ג"כ בעולם האצילות גם שכ' בזהר שהוא דרך משל היינו ג"כ עד"ז. והעיקר האמונה שיאמין כי דרך דבורו ותפלה הוא נעשה כך מיד בלי שום ספק. ובזה יובן וישלח יעקב השכינה כי י' הוא גולמי שנתלבש בז' ימי הבנין שהיא ע'. כ"א כלול מי' ובאמת ע"ס כ"א כלול מן י' הוא ק' והכל ע"י הבינה שהיא ב' מלאכים כמ"ש בכתבים מלאכים המוני מעלה כו' אל עשו אחיו הוא עולם העשיה כו':

פרק נה

מבעש"ט. פי' הענין בחטא א' שחטא אדם נזדמן לו חטא אחר כדי שישוב ממנו עי"ז יהיה כפרת חטא א' וכשרואה יצה"ר כך מתגבר עליו בחטא ב' ומ"מ הש"י מליץ בעדו על ג' פשעי ישראל כו' וכאשר חטא ג"פ אז נתלבש נר"נ בקליפות ועבירה גוררת עבירה ודרכי התשובה נמנע ממנו עד שירוחם משמים וז"ש הנביא נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך כי אחר שנעשה הכל כדרך מישור בעיניו ע"י כי השמן לב העם הזה וצריך חפוש וחקור שידע שחטא אז ישוב עדיו ית' וק"ל.

מבעש"ט. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת (תהלים יט, ג). כי תחלת דינו של אדם על ביטול תורה (קידושין מ, ב) שנא' פוטר מים ראשית מדון (משלי יז, יד) אפס שסובר שיוכל לפטור מהדין עבור טרדת פרנסה ביום. ובלילה שובת מטרדתו. אך דיום החורף מכריעו כו' וליל הקיץ סותרו וכו':

המכיר את מקומו והשמח בחלקו והעושה סייג לדבריו (אבות ו, ו). וק' איך שייך זה לקנין תורה להכיר מקומו. וגם במ"א ארז"ל איזהו עשיר השמח בחלקו. ע"ק סייג מהו. וי"ל דאנו אומרים בקדושה דשבת וי"ט וז"ל כבודו מלא עולם משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו לעומתם משבחים ואומרים. וק' כיון דאמרנו כבודו מלא עולם איך שייך תו השאלה איה מקום כבודו. וגם ק' דשאלת איה בלא"ה אינו שייך אל הבורא ית"ש דבחובות הלבבות ונשאל קצת מהחכמים כו' אנה הוא א"ל בצפי' ע"ש. וי"ל דבס' הקנה וירא אלהים את האור כי טוב שאלו לר' מהו הפי' טוב א"ל אליהו ז"ל אמר בפיו בהטיבו את הנרות תרגומו באדלוקותי'. והנה כוונת הענין כמדליק מנר לנר. וק' הלא הקב"ה מוציא אורה מאין תמורה פי' דאדם כשרואה בלילה שיכבה הנר מדליק נר אחר ממנו והוא תמורה של נר א' וזהו הוצאת יש מיש. אבל הקב"ה מוצא אורה של אור הראשון יש מאין שזהו מאין תמורה. וא"כ איך אמר כי טוב כמדליק מנר לנר. וי"ל דבסוף הפ' דרז"ל וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל ראה הקב"ה שאין העולם כדי להשתמש באור הראשון וגנזו לצדיקים לע"ל. והקשה הרב הקדוש מו' דוב בער זלה"ה בשם רבו היכן גנזו דהרי חמה ולבנה כוכבים ומזלות ג"כ אינם ברקיע א' ואפ"ה נראים דרך זהר הרקיע ואע"פ דנר גשמי אפשר לגנוז האור ע"י שגונז הנר מפני שהוא אויר הנתפס בשלהבת ובנר אך כמו שאמר בתיקונם על הא"ס לית מחשבה תפיסא בי' כלל. ופי' בס' הקנה דא"ל מט"ט למרע"ה מפני שכ"ד שנתפס בהרהור המחשבה הוא נכלל בשש קצוות א"כ הוא מוגבל וכל מוגבל הוא מחובר ומחודש פי' כי כמו שהאדם הוא בעל מדה כן כל דבר הנתפס במחשבתו הוא מוגבל ובעל מדה ומוגבל בו"ק הוא מחובר כי ע"כ ארז"ל אין למעלה לא מעלה ולא מטה ימין ושמאל פנים ואחור לא ערף ולא עיפוי כי ע"כ בדבר מוגבל זה מעלה מפני שנוטה ליסוד אש וזה מטה מפני שנוטה ליסוד עפר ימין מיסוד המים שמאל מיסוד הרוח וא"כ כל מוגבל הוא מחובר שדברים אשר חובר מהם קודמים לו הקדמה טבעית ומחברו קודם לו הקדמה זמנית וטבעית. א"כ צ"ל דהא"ס לית מחשבה תפיסא בי' כלל דאלת"ה א"כ הוא מחובר ומחודש ואיננו קדמון כן אור הראשון כ' בס' יצירה וחצב עמודים גדולים מאויר שאינו נתפס א"כ איך אפשר לגנזו. ותירץ דאורה זו תורה מתחלה רצה ליתן אור נגלה של התורה וסודותיה לעולם ואח"כ גנזו הקב"ה והיכן גנזו בסיפורי מעשיות של התורה אבל לצדיקים כמ"ש אם תבקשנה בכסף וכמטמונים כו' אז עתיד לבוא אליהם האור וז"ש וגנזו לצדיקים לע"ל ר"ל שעתיד לבוא לצדיקים האור ע"י דרושיהם את הש"י ע"י התורה וז"ש לע"ל תורה חדשה מאתי תצא. וק' הא לא יחליף ולא ימיר דתו אלא שיפרש הסודות שבה ושדיבר הכל מאת הש"י מבטן עולמות העליונים:

והנה אליהו ז"ל אמר להרמ"ק ז"ל שלבטל מ"ז יאמר פ' אש תמיד תוקד כו' וק' איך שייך זה וי"ל דפי' ואתם הדביקים בה' כו' דסבת אמתת החיות הוא הדביקות וכשיש לו דביקות בהש"י שהוא חי החיים הוא חי' בעצם וכשיפסק מהדביקות הוא חי במקרה פי' דאמיתות הוא עצמי באש ובמים הוא מקרה שלא יתמיד כשיופסק ויפרד מהאש וכן הדביקות ארז"ל ע"פ ולדבקה בו הלא ה' אש אוכלה הוא אלא הדבק במדותיו פי' ע"י התורה ובשם הנ"ל דל"מ כשאדם עוסק בתפלה ותורה שהיא כולה שמותיו של הקב"ה ודאי צ"ל בדביקות עצום אלא אפי' כל היום יקיים שויתי ה' ויהיה לו קצת דביקות מלה"ד לנר או גחלים שאם יש בהם עדיין ניצוץ יוכל להבעיר משא"כ אם לא נשאר אפי' ניצוץ שצריך להביא אש מחדש וז"ש אש תמיד פי' יהיה לו קצת דביקות שנמשל לאש רשפי אש שלהבת יה על המזבח למי שזובח יצרו בקרבו לא תכבה כנ"ל:

וז"ש ואתם הדביקים כו' ל"מ לעה"ב ודאי ישיג חיים הנצחיים אלא אפי' חיים כולכם בעה"ז שנק' היום. וזה פי' שאלו לר' מהו וירא אלהים את האור כי טוב פי' דארז"ל. ויקרא אלהים לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים ולחשך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים. והנה גם הפ' וירא אלהים את האור כי טוב צ"ל דקאי על התורה כנ"ל וגנזו דבריאת האור כבר נאמר. ויאמר אלהים יהי אור ויהיה אור והרי התורה היא מעשיהם של צדיקים וק' לי' ל"ל מעשיהם של צדיקים בהטיבו תרגומו באדלקותי' פי' שיהיה תמיד קצת בדביקות וז"ש והנה כוונת הענין כמדליק מנר לנר שאם יש עדיין קצת אור על נר א' יוכל להדליק משא"כ כשכבה. והנה בש"ע א"ח סי' א' כ' רמ"א שויתי ה' כו' דכמו שהקב"ה מקומו של עולם כן האדם שנא' עולם הקב"ה מקומו עומד עליו ורואה במעשיו. וז"ש הראיני נא את כבודך וא"ל קב"ה לא תוכל לראות כי לא יראני אפי' מה"ש שנ' בהם ודמות פניהם פני אדם וחי שחי לעולם מפני שכל נברא הוא מוגבל וכן ראייתו הוא מוגבלת. והנה מקום אתי ואיני אומר אני במקום שהקב"ה מקומו ש"ע פי' שהוא א"ס והאיך אפשר שמי שיש לו סוף יוכל לראות הא"ס. וכן אמר מרע"ה וידעת היום כו' בשמים ממעל כו' וק' דממעל ומתחת מיותר ע"ק מאי שייכות פה אין עוד וי"ל דצ"ל דהבורא הוא א"ס דא"ת דהוא מוגבל א"כ הוא מחובר כנ"ל וצ"ל דהוא אחד דא"ת דיש ב' צ"ל ביניהם הפרש וכל נפרש מוגבל כו'. וז"ש וידעת היום כי ה' מדה"ר הוא האלהים והכל אחדות א' דהרי הוא בשמים וממעל לשמים וכן על הארץ ומתחת לארץ פי' שהוא מקומו ש"ע דהוא א"ס א"כ צ"ל אין עוד דא"כ צ"ל הפרש וכל נפרש מוגבל. ובגמ' כשרצה שלמה להכניס הארון לבית ק"ק דבקו שערים כו' אמר שאו שערים ויבוא מלך הכבוד רהטו בתרי' למבלעי' אמר מי הוא זה מלך הכבוד ה' כו' וק' מה"ת הטעות וי"ל דהרמ"א פי' דק' הלא מכה"כ אפי' בח"ל ובא"י מיוחד יותר לשריית שכינה כ"ש ירושלים ובהמ"ק ומאי נפ"מ ופי' כמו הנשמה דמליאה כל הגוף ואפ"ה תמצא חוש ראיה ודיבור כ"א בעיניפ ופה מפני כח הכנתם כן העולם ארז"ל דיש לו כל האיברים ראש עפרות רחבת ידים נמצא הבהמ"ק וק"ק הוא כמו ראי' כ"ש הארן דשם דיבור מבין ב' כרובים וזה נק' מלך הכבוד. וכן י"ל על שלמה דהיה מלך ונביא ומוכן יותר להשראת שכינה נק' מלך הכבוד אלא שהוא יהורא ע"כ רהטו בתריה למבלעי' עכ"א מי זה מלך הכבוד ה' השוכן על הארון וכרובים.

ובמשנה (אבות ד, י) רמ"א אם עמלת בתורה נותנים לך שכר הרבה ואם בטלת יש בטילים הרבה כנגדך פי' מד"ש דעכ"א הרבה דבס' חסידים דכשצדיק עוסק בשירות ובתורה בעה"ז שורש הנשמה שתחת כסה"כ וכל מלאכים שנבראו ע"י מצותיו משוררים למעלה בעולם עליון עכ"א אם עמלת בתורה נותנים לך שכר הרבה פי' גם שכר עסק שלהם ואם בטלת מן התורה הם בטלים:

וז"ש כבודו פי התפשטות כבוד השכינה מלא עולם משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו פי' עיקר השראת שכינה ומודים שהוא על ישראל ואומרים הסי' הוא לעומתם פי' בזמן שהם אומרים שירה משבחים ואומרים גם למעלה גם הוא עיקר השראת הכבוד:

וז"ש המכיר את מקומו כמו שהקב"ה מקומו של עולם כן הוא מקומו עומד ורואה במעשיו וא"ת הלא כמה ברואים שאינם משגיחים ע"ז עכ"א והשמח בחלקו הצדיק יש לו נשמה חלק אלוה ממעל א"כ והעושה סייג לדבריו שיהי' בד"ו:

אני ה' לא שניתי (מלאכי ג, ו) אבל לגבי חייביא דשתני קב"ה ואסתתר בכמה לבושין ובכמה כסויין כו' דאינון תהו ובהו נו'. וז"ש אסתירה פני מהם אבל אינון דתליין מיניה ומשכינתיה לא אשתני לעולם הרי שיש כמה לבושין וכסויין שהקב"ה מסתתר בהם אמנם כ' הבעש"ט שאם ידע האדם שהקב"ה מסתתר שם אין זה הסתרה כי יתפרדו כל פועלי און:

וז"ש ואני הסתר אסתיר פני (דברים לא, יח) פי' שיסתיר שלא ידעו שהקב"ה שם בהסתרה לו. וז"ש כי ר"ת אמר אויב ארדוף וגו' הם ה' אלפין ששם אלופו של עולם מסתתר בסוד שם סא"ל גי' יחוד הוי' אדני. ואחר שידע אדם כלל זה שהוא כלל גדול שאין שום מסך מבדיל בינו לבין אלהיו בשעת תורה ותפלה גם שיעלו לפניו כמה מ"ז שהם לבושין וכסויין שהקב"ה מסתתר שם מ"מ אחר שידע אדם שהקב"ה מסתתר שם אין זה הסתרה:

פרק נו

מבעש"ט ז"ל נודע כי אות א' הוא חכמה ומחשבה כמ"ש ואאלפך חכמה ובזה יובן בראשית ותרגומו בחכמתא שהיא אות א' בזה ברא אלהים את השמים. כי כל כ"ב אותיות הם לבושין זה לזה כי א' נתלבשה תוך אות ב' כי ב' ב' אלפין ג' ג' אלפין וראשית הבריאה היה ע"י אות א' שהוא חכמה וברא הכל ע"י חכמה כמ"ש בחכמה עשית כו'. הרי רוחנייתו ית' בתוך אות א' ונתעטף לו וברא אור מן אות א' והוא אור אצילות ואח"כ נתעטף עם א' בתוך אות ב' וברא עולם הבריאה כו':

פרק נז

מהבעש"ט מה שבא בכתבי האריז"ל למתק הדינין בשרשן פי' כי הגז"ד הוא אותיות ויכול השליח לעשות צירוף אחר כמ"ש לנח צהר תעשה לתיבה שיהפך מדה"ד למדה"ר מן צרה צהר וכי תבואו מלחמה על הצר והרעות' בחצוצרות שהוא תואר שמחה היפך תואר לשופר שהוא חרדה וע"י שקיבל בשמחה נהפך מצרה רצה. ולקשר דין המ' בבינה או למצוא בדין שורש חסד בתוך הדין אז נמתק הדין בשורש חסד זה ונעשה באמת חסד:

פרק נח

מהבעש"ט שיש באדם עשר ספירות כי הוא עולם קטן כמ"ש הראב"ד כי מה שיש בעולם הוא ג"כ בשנה ובנפש אדם וסי' והר סיני עש"ן. ומדריגה אחרונה שבאדם כגון צער ועוני יסורין הוא נק' מדת מלכות שהיא אחרונה כי רגלי' יורדת מות. ונצח והוד שבאדם הם עמודי קיימין שמאמין אמונת הבורא על אמתתו ומדת יסוד הוא כשיש לו תענוג בעבודת ה' יותר מכל התענוגים:

פרק נט

מהבעש"ט שאם נזדמן לאדם שראה דבר עבירה או שמע על אחד יבין שיש בו שמץ עבירה זו ושירגיש לתקן א"ע ואמר הפסוק תחבושת לזה שינצור לשונו סור מרע ועשה טוב ואז גם הרשע יחזור בתשובה אחר שיכלול אותו עמו ע"י אחדות שכולם אדם א' ואז תגרום שיהיה מכלל ועשה טוב שתעשה את הרע טוב ואז תבוא למדת בקש שלום ורדפהו כו':

יש בחי' שאחר עלותו למעלה חוזר ויורד כדי להעלות מדריגות התחתונות בסוד רחצתי רגלי וז"ס רצוא ושוב ונק' קטנות וגדלות ובכל ירידה צריך אזהרה איך לחזור ולעלות שלא ישאר ח"ו כמ"ש הבעש"ט שיש כמה שנשארו:

פרק ס

מבעש"ט. הפ' כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י). כי ענין חנוך מט"ט שהיה מייחד קבה"ו על כל תפירה הוא דהמחשבה נק' א"ס הוי' והמעשה היה אדני וכאשר מחבר המעשה עם המחשבה בעת עשיית המעשה נק' יחוד קבה"ו. וז"ש כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה ר"ל כי המחשבה נק' חכמה כח מה ותעשה המעשה בכחך שהוא המחשבה לחבר שניהם כי אין בשאול [וגו']. ותיבת אין משמש למעלה ולמטה ר"ל אם אינך מאמין בזה ותשאל ותסתפק בזה אז אין בשאול דעת וחשבון כו':

תוכן העניינים

כתר שם טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה