אור ברסלב
כתבי קודש על השס שבועות › דף ל.

כתבי קודש על השס· רבי יעקב יצחק מפשיסחה

שבועות · דף ל.

דף כט:

במתני' שבועות העדות אינו נוהגת בנשים, ואמרתי דתרומות הדשן פסק דבמקומות דלא שכיח אנשים אפי' נשים כשרים לעדות ומייתי ראי' מגמ' דבהנזיקין אמרינן בגמ' דל"ש מי שעמד בהנזיקין אלא עבדים ונכרים וה"א דהם כשרים לעדות בנזיקין וקמ"ל ואפ"ה פסולים לעדות ומפרש הגמ' צריכא ואי תני נכרים ה"א דווקא נכרים פסולים לעדות משום דאינם בני ברית אבל עבדים דהם בני ברית, ואי תני עבדים ה"א דווקא עבדים פסולין משום דאינם בני חורין אבל נכרי דהוא בן חורין ויהי' כשר להעיד מש"ה צריכי עבדים ונכרים דפסולים אבל בנשים דשייך שניהם בני ברית ובן חורין מש"ה פסק הת"ה דכשרים להעיד היכא דליכא שכיחא אנשים אלא נשים, יש להקשות לפ"ז למה אינה נוהגת בנשים שבועות העדות כיון דאשכחן דנשים כשרים להעד, וצ"ל דהא דת"ה פסק דנשים כשרים לעדות כנ"ל דוקא מצד המנהג אבל מדינא נשים פסולות בכ"מ ודו"ק:

במתני' ברחוקים ולא בקרובים, ויש להקשות בתשובות הרא"ש דפסק מיגו במ"ע לא אמרינן אפי' היכא דעדים פסולין הן ל"א דנאמן פרעתי במיגו דלהד"ם דאינו יכול להעיד נגד העדים בדבר הזה דשאר אנשים אסורים דעדי אמת רק עדותן פסולין מחמת שהן קרובים וא"כ ל"א מיגו במקום הזה וא"ב למה מפרש מתני' דשבועות העדות אינה נוהגת בקרובין הא מוציא ממון על פיהם דלא אמרינן מיגו במקום עדותן וצ"ע ודו"ק:

משנה אינה נוהגת אלא בראוין להעיד ופריך הגמ' לקמן לאפוקי מאי וי"ל דמתניתן צריך לאשמועינן דין זה דזהו פסקינן דקרוב פסול לעדות אבל אם אמר צד שכנגדו דמרוצה בעדות של זה ומכשיר לעדות כשר לעדות וא"כ בנידון זה מצד שכנגדו מכשיר לקרוב והי' חייב קרבן שבועה דיכול להיות דכשר לעדות כנ"ל, וצ"ל דקרוב יכול לומר מדין תורה אני פסול לעדות רק אתם מכשירין משום זה אני לא מחייב קרבן שבועה, ודין זה צריך מתניתין לאשמעינן ואינה נוהגת שבועות עדות אלא בראוין להעיד מד"א אבל היכא דפסולין מדין תורה בנידון הנ"ל רק צד שכנגדו מכשיר בזה איני חייב קרבן ודו"ק:

בגמ' מנה"מ דת"ר ועמדו שני אנשים בעדים הכ' מדבר, והק' התוס' לעיל (דף כ"ט) בד"ה שבועת עדות וכו' והקשה תוס' בפרק מי שהיה נפקא לן מועמדו שני אנשים וכו' וא"כ האיך שפטה דבורה את ישראל, ובל"ז לא הי' יכול תוס' להקשות הא אמרינן כל הכשר לדין כשר נמי לעדות ואשה פסולה להעיד פסולה נמי לדין וא"כ האיך שפטה דבורה את ישראל די"ל דאשה פסולה להעיד מדרבנן ובדבורה סמכינן אדין תורה אבל השתא אמרינן דאשה פסולה לעדות מדאורייתא והקשה תוס' שפיר ותי' תוס' דמקבלין אותה עליהם, ויש לומר דפי' התוס' מתורץ תוס' במגילה דאי' התם והיא יושבת תחת תומר דבורה משום חשד ומפרש תוס' בשעה שבני אדם באין לדון, והקשו העולם מאי בעי תוס' בזה ותי' העולם האיך שייך יחוד ואי' בגמ' כשבאין לדין יהיו בעיניך כרשעים ובזה מפרש תוס' בשעה שבני אדם באין לדין ונחשבו כרשעים ושייך יחוד אפילו בשני בני אדם דבשני פרוצים שייך יחוד ודווקא פרוצים בעריות אבל אם באו לדין נחשבו כרשעים משום שרוצים להוציא ממון מחבירו שלא כדין אבל משום זה אינם פרוצים לעריות וא"כ לא שייך בהן יחוד:

ויש לומר לתרץ תוס' דאנן פסקינן דאין א' רשאי לדין וצריך להיות עמו שני דיינים, וא"כ קשה האיך מפרש הגמ' והיא יושבת וכו' משום יחוד הא יושבת עמה עוד שני דיינים ואין שייך יחיד אבל זה דייקא היכא דלא קבלו עלייהו לדין בזה צריך להיות עם שני דיינים אבל אם קבלו עליהם לדין פסקינן דרשאי לדין יחידי ודבורה היו מקבלין אותה עליהם לדין כדתי' התוס' הכא רשאי לדון יחידי ושייך יחוד, וזהו דפסקינן בש"ע שקבלו עלייהו היינו אם בני אדם באין לדין ולא שלחו אחריהן וזהו מפרש ר"ת משום יחיד וקשה קושיות הנ"ל הא צריך להיות ב' דיינים עמה וצ"ל דמקבלין אותה עליהם ומפרש תוס' דמנא ידעה דמקבלין אותה עלייהו בשעה שבני אדם באין מעצמן לדון ולא שלחו אחריהן בזה קבלו עליהם ושייך שפיר יחוד ודו"ק:

בתוס' ד"ה שבועות העדות וכו', ואמרתי דיש לתרץ קושית תוס' דרש"י פסק במס' גיטין דנכרי כשר לעדות, והקשה תוס' שם שמה גרע עבד מנכרי דעבד פסול לעדות ונכרי יהי' כשר לעדות, ואמרתי לתרץ דהא דרש"י פסק שם דנכרי כשר להעיד דווקא בדיני ממון דאם ידעינן דמה שטען אמת לא היינו צריכין עדות וא"כ השתא דידוע לנו דנכרי אינו משקר וא"כ נאמן דזה לא הוי עדות רק ע"י שידוע לנו דטוען אמת אבל בדיני נפשות דפסקינן דאפי' אם ידוע לנו דטוען אמת אפ"ה צריכין עדות ובזה נכרי פסול ואינו נאמן וגם עבד אינו נאמן אבל בדיני ממון עבד כשר להעיד כנכרי דלמה נגרע, וא"כ מתורץ קושיות תוס' דאי לא כ' רחמנא לא יומתו אבות על בנים והוה אמינא דנכרי כשר להעיד אפילו בדיני נפשות וא"כ בעבד וודאי נמי כשר דלמה יגרע השתא דהוא בכלל בני ברית ואפי' אי גמרינן לה לה מאשה אבל השתא דכתיב לא יומתו אמרינן כנ"ל דהא דנכרי כשר דייקא בדיני ממונות ועבד נמי כשר בדיני ממונות והא דאמרינן לא יומתו דגמרינן מיני' דעבד פסול להעיד דזה קאי בחבלה והא דיני נפשות ובזה פסול כנכרי להעיד וגם עבד א"כ צריך לא יומתו כנ"ל ודו"ק:

הרמב"ם פסק דנשים פסולים לעדות דכתיב ועמדו שנים לשון זכר ולמה לא כתוב שתים אלא אתא להורות דנשים פסולין לעדות, והקשה הכ"מ דהוא נגד הגמ' דיליף דנשים פסולין לעדות משום אנשים ולא מלשין שנים ועוד דאי כתיב שתים ה"א דוקא נשים כשרים לעדות אבל לא אנשים.

ויש לומר לתרץ דלכאורה י"ל דקשיא להרמב"ם למה כתב רחמנא שני ולא כתיב רק ועמדו אנשים ומיעוט אנשים שנים אע"כ דאתי למעט נשים והשתא דכתיב לשון זכר מפרש הרמב"ם דסתמא אתי למעוטי נשים רק דזה קשה דדבריו סותרים דברי הגמ', ואמרתי כך דהרמב"ם פסק ועמדו שני אנשים לאפוקי קטנים דפסולי לעדות וקשה הא איתא בגמ' לקמן אילימא אנשים למעוטי קטנים מאי צריך קרא הא לאו בני דיעה נינהו וא"כ יקשה למה מפרש הרמב"ם אנשים למעוטי קטנים, ואמרתי לתרץ דאיתא בירושלמי בכל התורה אמרינן דהיכא דכתיב שני שיהי' שניהם שוין בשיעורין וא"כ למה לא אמרינן הכא נמי ועמדו שני אנשים שיהי' שווין וזהו פסקינן דאחד שאמר עדות בגדלותו כתב יד זה של אבא מה שראה בקטנותו כשר לעדות ודווקא היכא דגדול מעיד עמו וזהו כשר בנידון זה מדרבנן אבל מדאורייתא פסול אפי' בנידון זה וא"כ י"ל דאנשים אתי למעוטי דבר זה דאם מעיד בגדלותו מה שראה בקטנותו דפסול, ולכאורה קשה מאי פריך הגמ' הכא דילמא איירי בבעלי דינים וא"כ מאי ממעט מאנשים וא"ש דהגמ' לקמן מפרש הכי אי לימא אנשים ולא קטנים הא לאו בני דיעה נינהו וא"ה למה למעוטי וא"ל דאתא למעוטי היכא דמעיד בגדלותו שראה בקטנותו דפסיל מדאורייתא י"ל דהא אינו יכול להעיד בגדלותו מה שראה בקטנותו אא"כ אם גדול הוא עמו דידע מעדות זה בגדלותו וזה ממעט משני דצריך להיות שווין כסברת הירושלמי אע"כ דאנשים אתיא למעוטי נשים, והשתא מתורץ הרמב"ם דפסק אנשים למעוטי קטנים קשה הא לאו בני דעה נינהו וצ"ל דאתיא למעוטי דהא דמעיד בגדלותו מה שראה בקטנותו וקשה הא זה ממעט משני דבנידון זה אינו כשר אלא אם גדול מעיד עמו ואי ממעט משני דצריך להיות שווין וא"כ פסק שפיר הרמב"ם דשני מוכח דאנשים אתי למעוטי נשים כנ"ל ול"ל מאי פריך הגמ' דילמא בבעלי דינים וא"כ מאי ממעטינן מאנשים יכול לומר דאתי למעוטי היכא דקטנים תובע דאיך יכול לבוא לדון ומתורץ שפיר הרמב"ם ודו"ק:

בתוס' ד"ה כל כבודה בת מלך פנימה וא"ת וכו' אבל בעדות אין עד מפי עד כשר, והקשיתי לסברת התוס' דאם עדות שלח בכתב מה שצריך להעיד כשר העדות והא דאמרינן מפיהם ולא מפי כתבם דווקא מי שאינו ראוי להעיד בעל פה אינו יכול להעיד בכתב אבל מי שראוי להעיד בעל פה אמרינן אם שלח העדות בכתב (חסר) כת"י תוס' קשה הא יכול לשלוח עדותה בכתב לב"ד והיא ראויה לעדות רק דאינו באה לב"ד משום כבודה בת מלך פנימה (חסר) בדיני ממונות מפרש ר"ת דכשר מפי כתבם אבל בדיני נפשות לא מהני מפי כתבם, רק צ"ל עדות בב"ד והכא אמרינן שני אנשים מקיש דיני ממונות לדיני נפשות וא"כ מוכח שפיר דנשים פסולין להעיד, ויש לומר דיש חילוק לר"ת בין דיני ממונות לדיני נפשות דלכאורה צריך להבין דאי' במס' מכות ועדים זוממין אין כאן מעשה והא יכלו לשלוח עדותן בכתב והא יש בה מעשה וצ"ל דהתם איירי בד"נ ולא מהני עדותן בכתב, ובזה מתורץ קושיות מהרש"א לעיל (דף כ"א ע"א) בד"ה חוץ מנשבע וממיר וא"ת ולחשבי נמי עדים זוממין דהא בפ"ק דמכות (דף ד') יליף מינייהו ר"י בעלמא דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, והקשה מהרש"א למה לא מקשה תוס' מברייתא הנ"ל דקאי בה דעדים זוממין הוי אין בה מעשה ויש לומר דלק"מ מברייתא לא יכול תוס' להקשות די"ל דהתם איירי בדיני נפשות ובאמת אמרינן הואיל ואין בה מעשה דבד"נ לא מהני מפי כתבם אינו חייב מלקות אבל בד"מ יש בה מעשה דיכול לשלחם עדותן לב"ד ע"פ כתב כסברת ר"ת ויש בה מעשה אבל השתא מקשה תוס' דהתם יליף מינייהו דבכל מקום בד"מ לאי שאין בו מעשה לוקין עליו, וצ"ל דבעדים זוממין נמי אין בה מעשה ומקשה שפיר תוס' וליחשיב וליכא להקשות לר"ת האיך יליף התם עדים זוממין לאו שאין בו מעשה לוקין דעדים זוממין יש בה מעשה דיכיל לשלוח בכתב י"ל הואיל ועיקר עדותן אין בה מעשה א"כ נחשיב הגמ' עדים זוממין שאין בה מעשה אף דיכולין לשלחן עדותן בכתב ומתורץ קושיות מהרש"א ודו"ק:

רק ע"ז קשה מהא דקאמר בגמ' לקמן ע"ב האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא וכו' הא לר"ת יכול לשלוח עדותו לב"ד ול"ל א"כ מאי מקשה הגמ' התם בסנהדרין (דף י"ח) כה"ג מעיד ופריך הגמ' מוהתעלמת מאי פריך הגמ' דהא אין רשאי לבוא לב"ד והא י"ל דהא דכה"ג מעיד היינו מפי כתבם דמשלח עדותו לב"ד, רק ע"ז י"ל דאם אינו רשאי לבוא לב"ד מוהתעלמת אינו מועיל עדותו בכתב דדווקא הכא דראוי לבוא ולהעידו מפיו אמרינן דכשר נמי מכתב אבל כה"ג אינו ראוי להעיד מפיו אינו מועיל עדותו נמי בכתב ופי' הגמ' התם שפיר אבל הכא דראויין להעיד מפיו וצורבא מרבנן דרבא מיני' א"כ בזוטרא מיניה יכול לשלוח עדות בכתב ויש לומר לתרץ דלכאורה צ"ל האיך פסק ר"ת דעדות כשר מפי כתבם הא אנן פסקינן דצריך לומר העדות בפני בע"ד ומפי כתבים בפני ב"ד אפי' אם בע"ד יאמר לו מכתב עדותו אפשר הוי שלא בפני בע"ד וצ"ל דהא דפסק ר"ת דעדותן כשר מפי כתבם היכא דלא צריך עדותן בפני בע"ד היכא דבע"ד הלך למד"ה או אם הוא חולה אבל היכא דבעל דין עומד בפני ב"ד מודה ר"ת דאינו מועיל עדותן מפי כתבם וא"כ מתורץ הכל על ר"ת מה שהקשינו, דהכא מיירי היכא דצריך עדותן בפני ב"ד וא"כ בזה לא מהני עדותן בכתב ומתורץ הכל על נכון ודו"ק:

בגמ' הדר אמר למשרי בתגרא ואי' ב' דעות בקרוב של ת"ח דמקדים לי' נמי בדינא, והקשה הריטב"א מיה לדעה זו דפסק דאפילו קרוב של ת"ח מקדים לי' בדינא מגמ' דכתובות (דף ק"ה ע"ב) רב ענן מייתי לי' האי גברא דידי א"ל דינא אית לי א"ל פסילנא לך לדינא שדרינא לקמיה דר"נ וכו' ש"מ קריבי' הוא ומקדים לי לדינא ונסתתם טענתיה לבע"ד לכשנגדו וא"א דקרוב של ת"ח נמי מקדים לי' בדינא א"כ למה נסתתם טענתיה לבע"ד שכנגדו הא דינא הכי שמקדים קריבי' ת"ח לדין ול"ל דבע"ד שכנגדו לאו קרוב הי' מר"ע הא אמר לר"נ דטעה אע"כ צ"ל דהוא נמי לא ידע וא"כ למה הסתתם טענותיה ואם ידע דאינו קרוב מר"ע וא"כ מאי מקשה הריטב"א, ז"א הא אנן פסקינן דהדיין צ"ל דמאיזה טעם מקדים לי' לדינא וא"כ ממ"נ ידע הבע"ד שכנגדו דלאו קרוב הי' מר"ע הא אמר לי' לר"נ דטעה אע"כ דהוא נמי לא ידע וא"כ שפיר מסתתם טענותיה מפני שמקדים הא דינא הכי, ומכאן מוכח הריטב"א כאידך דעה דקרוב של ת"ח אינו מקדים לי' לדינא וא"כ שפיר מסתתם טענותי' לבע"ד שכנגדו ור"נ טעה בדין אבל רבו של הריטב"א פסק דיש חילוק בין ת"ח לקרוביו של ת"ח דת"ח מקדים לי' בדין אפי' אחר שפתח לי' בדין אחר אבל קרובים של ת"ח אינו מקדים אלא קודם שפתח בדין אחר, והק' האחרונים דמנ"ל דין זה, ויש לומר דיש הוכחה מגמ' דלכאורה קשה הא בגמ' התם (דף הנ"ל) כיון דלר"ע עביד הכי אסתלק אלי' מיני', ולכאורה קשה א"א דקרוב של ת"ח אינו מקדים לי' בדין א"כ לא עביד ר"ע מידי בהא דלא שדר לר' דלאו קריבו הוא דמא ני תפי אם ר"נ סבר אם הוא קרוב של ת"ח איני רשאי להקדים לי' בדינא וא"כ מ"ט לא אזיל אלי' לגביה אע"כ צ"ל כרבו של הריטב"א דקרובים של ת"ח מקדים בדין קודם שפתח לדון בדין אחר וא"כ מש"ה לא אתא אלי' לגבי' ר"ה לישדר לר"נ דלאו קרובי' דלא יקדים לי' בדין קודם שפתח בדין אחר (חסר) דיקדים לי' אפי' אחר שפתח דין אחר ומש"ה איסתתם טענתי' לבע"ד שכננדו אך אינו מוכח מזה אלא בקרוב דצריך להקדים קודם שפתח דין אחר אבל בת"ח דמקדים לי' אפי' אחר שפתח בדין אחר מנ"ל, ויש לומר דמוכח מגמ' דהכא עולא וכו' שלח לי' רב יוסף לר"נ עולא חברינו עמית בתורה ובמצות למאי שלח לי' למישרי בתגרא הא הוי קרובי' ת"ח הי' בר בר עולא והי' אביו ת"ח וקריבי' ת"ח צריך נמי להקדים לי' בדינא אע"כ צ"ל דת"ח מקדים בדין אפי' אחר שפתח דין אחר ומש"ה שלח לי' עולא חבריני וכו' כדי שיקדים לי' אפי' אחר שפתח דין אחר ומוכח דינו של רבו של ריטב"א שפיר ודו"ק:

ובזה מתורץ קושי' תוס' בד"ה למאי שלח לי' למה לא משני הגמ' להפוכו בזכותי', ויש לומר דאנן פסקינן דעכשיו בזמנינו אין לנו דין ת"ח אבל דין צורבא מרבנן נוהג בזמנינו ואי' התם תיתי לי דאי אתי צורבא מרבנן קדים לי' לדינא וכו' וא"כ אי שלח לי' להפוכי בזכותי' למאי שלח לי' הא יכול לראות אם הוא צורבא מרבנן ויכול לפלפל עמו וצריך נמי להפוכי בזכותי' וא"כ למאי שלח לי' שהוא ת"ח מש"ה פירש הגמ' דשלח לי' למשרי בתיגרא ומתורץ קושיות תוס' ודו"ק:

ויש להקשות דאיתא בגמ' מנ"ל דמישרי בתיגרא לת"ח וילפינן מכהן דכתיב וקדשתו דמקדים לי' לכל דבר שבקדושה וא"כ אי מקדים לי' ת"ח בדינא ומכש"כ דמקדים כהן לדינא וא"כ למה פסק הרמב"ם דדווקא ת"ח מקדים לי' בדיני אבל כהן אינו מקדים לי' בדיני', ויש לומר לתרץ דהרמב"ם פסק הטעם דמקדים ת"ח בדיני משום דלא יבטל מלמודו והשתא קשה דלכאורה למה לא קאמר הברייתא נמי דמקדים לי' כהן בדיני' אע"כ צ"ל דברייתא לא צריך להביא דממ"נ אם כהן הוא ת"ח צריך להקדים משים שהוא ת"ח ואם כהן אינו ת"ח אינו רשאי להקדים לי' בדינא ומתורץ הרמב"ם שפיר ודו"ק.

תוכן העניינים

כתבי קודש על השס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה