כתבי קודש על השס· רבי יעקב יצחק מפשיסחה
שבועות
דף כא:
איבעיא להו בכל התורה כולה כר"ש ס"ל דמחיוב במשהו דתניא רש"א כל שהוא למלקות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן או דילמא בעלמא כרבנן ס"ל והכא היינו טעמא דמחייב הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב ופשוט הגמרא מהא דתניא ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין אם יש בו כדי. לצרף כזית חייב ואי ס"ד דר"ע כר"ש ס"ל למה לי לצרף לכזית:
והנה ראיתי קושיא אחת בנודע ביהודא דלסברת רבינו יקיר במסכת ע"ז (דף ס"א) דאע"ג דר"ש מחייב מלקות על כ"ש היינו אם הכ"ש היא בעין אבל אם היא ע"י תערובות לא מחייב מלקות רק על שיעור שלם עיי"ש, א"כ מאי פשיט הגמרא דילמא מש"ה צריך לצרף לכזית משום דהאיסור נתערב עיי"ש:
ויש ליישב דצריך להבין סברת רבינו יקיר דמה לי אם האיסור בעין או נתערב דהנה איתא בריטב"א על מסכת מכות על הא דאמר ר"ש כל שהוא למלקות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן דלהכי לא מתחייב קרבן על כ"ש משום דלא חשיב אכילה רק על כזית רק משום דאחשביה באכילה להכי מתחייב מלקות על כ"ש אבל קרבן דלא מחייב רק שוגג ובשוגג לא שייך אחשבה מש"ה לא חייב רק על שיעור שלם, ומש"ה שפיר מחלק רבינו יקיר היכא דהאיסור בעין שייך סברת אחשביה מש"ה מחייב אף על חצי שיעור אבל הכא דהאיסור נתערב לא שייך סברת אחשבה דדילמא הא דאחשבה לאכילתו להיתר הוא דאחשבה מש"ה לא מחייב ר"ש רק על שיעור שלם, ואיתא בתוס' בד"ה ולא אמרו כזית רק לענין קרבן דהיכא מצינו למימר דמש"ה מחייב ר"ע על חצי שיעור משום דכר"ש ס"ל הא ר"ש לא מחייב רק מלקות על כ"ש אבל לא קרבן ור"ע אף קרבן מחייב על כ"ש וקאמרו התוס' דשם אף ר"ש מודה דגבי שבועה חייב קרבן על חצי שיעור דהיכא דשייך כרת במזיד דהקרבן במקום כרת קאי וכרת לא חייב רק על כזית ולכך בשוגג נמי אינו מביא קרבן עד שתהי' בו כזית אבל גבי שבועה דלא שייך כרת במזיד הקרבן במקום מלקות קיני חייב קרבן אף על חצי שיעור וממילא מוכח מסוגיא זו דלא כסברת רבינו יקיר דאף דהיכא דלא שייך אחשבה ג"כ חייב מלקות דהא בשוגג לא שייך אחשבה ואפ"ה מחייב ר"ע קרבן על כל שהוא להכי שפיר פשיט הגמרא דר"ע לא ס"ל כר"ש דאם איתא דר"ע כר"ש ס"ל למה לי לצרוף זית אף דהאיסור נתערב הא ר"ע מחייב אף קרבן דוודאי לא שייך סברת אחשבה פשיט הגמרא שפיר, אבל אליבא דידן לר"ש לא מחייב מלקות היכא דלא שייך אחשבה כגון היכא דאיסור נתערב ודו"ק היטב:
דף כד.
תוס' ד"ה אלא כדרבא עיי"ש, וי"ל כי בנבילה איכא פלוגתא כל הראוי לגר קרוי נבילה והיא אסור אבל מאי דלא חזיא לגר לא קרוי נבילה ושרי ור"מ סבר מאי דחזיא לכלב קרוי נבילה ואסור אבל מאי דלא חזיא לכלם לא קרוי נבילה לאסור, וא"כ בשלמא לעיל לא רצה רש"י לפרש משכחת הן בנבילה מסרחת דקשה ממ"נ באיזה נבילה איירי אי בנבילה דלא חזיא לכלב לא קרוי נבילה ואי בנבילה דחזיא לכלב לא אתיא כר"מ דהוא סבר מאי דחזיא לכלב אסור ורש"י רוצה לפרש מתניתין ככ"ע אבל אליבא דאמת סובר רש"י נמי דמשכחת הן במתניתין בנבילה מוסרחת מאי דחזיא לכלב ופסק כר"ש מאי דחזיא לכלב לא קרוי נבילה ושרי וא"כ מפרש תוס' שפיר דבתאנים משכחת הן בתאנים שעורים וק"ל.
בא"ד אבל ר"ת גרס נבילה מוסרחת ומאי דקאמר אף אנן נמי תנינא מייתי ראי' משקצים ורמשים דכמה שקצים ורמשים איכא דלא חזיא לאכילה טפי מנבילה מוסרחת, והקשה מהרש"א לפ"ז למה מייתי הגמרא אף אנן נמי תנינא מסיפא הא זה מוכח נמי מרישא דמתניתין שבועה שלא אוכל ואכל שקצים ורמשים דחייב, וי"ל דמרישא דמתניתין לא יכול להוכיח די"ל דמתניתין איירי בשקצים ורמשים דאיני מוסרחת אבל הסיפא מוכח שפיר דקאמר דאשתו אסורה משום דאמר אם אכלתו היום ואכל שקצים ורמשים דילמא אכל שקצים ורמשים דמסרחת ואפ"ה אמרינן דאשתו אסורה וא"כ צ"ל דאפי' שקצים ורמשים דמוסרחת שייך לשון אכילה, ולפי"ז מוכח מכאן ראי' נגד פר"ח דהראב"ד פסק דשקצים ורמשים דמוסרחת מעיקרא ואפ"ה התורה אסרה ואם מוסרחת יותר מדאי שרי לאכילה, ופר"ת סותר דבריו כיון דהתורה אסרה אפי' אם נסרחת וא"כ אפי' אם נסרחת אח"כ יותר מדאי אפ"ה אסורה, ולפ"ז קשה אם אמר שבועה שלא אוכל שקצים ורמשים דחיילי שבועה היו לסברת הפר"ח לא משכחת הן דאם אמר שבועה שאוכל שקצים ורמשים לא חיילי שבועה דמושבע ועומד אפילו בשקצים ורמשים דמוסרחת אלא ע"כ צ"ל דבשקצים ורמשים דמוסרחת אפילו אם נפגם מעיקרא מותר כסברת הראב"ד:
ויש לומר דלעולם י"ל כסברת הפר"ח וא"ל כנ"ל האיך משכחת הן י"ל דמשכחת הן בשקצים ורמשים דאינו נפגם מעיקרא ומוסרחת אח"כ דמותרים דאע"ג דאיני יכול לקיים באותו שקצים ורמשים דנפגם מעיקרא אבל השתא דקאמר סתם שבועה שאוכל שקצים ורמשים יכול לקיים הן באותו שקצים ורמשים דאיני נפגם מעיקרא.
ולפי"ז מתורץ מה שהקשו העולם(ובדף כ"ג ע"ב) בד"ה דמוקי לה כד"ה מש"ה לא אמר כר"ל דלא משכחת לה הן, והקשו העולם הא משכחת לה הן כדמשני הגמרא בנבילה מוסרחת ק' אם אמר שבועה שלא אוכל שקצים ורמשים חייל שבועה האיך משכחת הן, וצ"ל דמשכחת דאם אמר שבועה שאוכל שקצים ורמשים סתם דיכול לקיים באותם דאינם מוסרחת מעיקרא ואח"כ מוסרחת קשה הא שבועה מהן צריך להיות כשבועה שלו לאו וע"כ קאי על כל שקצים ורמשים אפילו אותם דנפגם מעיקרא כדקאי לאו אכולם ובאותו שקצים ורמשים דנפגם מעיקרא אינו יכול לקיים הן דכבר מנשבע ועומד כסברת הפר"ח וצ"ל דחייל עליהם הן בכולל כיון דחייל על אותן שאינו נפגם מעיקרא חייל נמי על אותן שקצים ורמשים אפילו דנפגם מעיקרא וא"כ מוכרח לומר מאיסור כולל ומפרש מתניתין שפיר ג"כ באיסור כולל ומקשה תו"ס שפיר ודו"ק:
ויש לומר דמהרש"א מקשה שפיר דלתי' זה דבה"א לא רצה רש"י לפרש דמשכחת הן בנבילה מוסרחת דסבר רש"י דמתני' אתיא בכ"ע אבל אליבא דאמת סבר רש"י דמאי דחזיא לכלב קרוי נבילה ואסיר כר"ש קשה לפי"ז מאי מקשה הגמרא לקמן על רבא ליתני חמש כגון שנשבע שלא אוכל חלב ותמרים קשה האיך משכחת הן ג"כ בחלב מוסרח ומיירי בחלב נבילה דראו לכלב קשה מתניתין אתיא כר"מ כדמפרש גמרא שם בכריתות ור"מ סבר נבילה מאי דחזיא לכלב אסור וא"כ לא משכחת הן ג"כ בחלב מוסרח, ומזה הוכיח מהרש"א דתי' הנ"ל לאו סברא הוא ותי' אחר מהנ"ל דחילוק יש בין שם התואר ובין שם העצם הוכיח נמי המרש"א דלאו סברא הוא דאל"כ קשה נמי אמאי מקשה הגמרא ליתני חמש וכו' קשה הא לא משכחת הן דילמא מפרש רבא כסברת ר"ש דנבילה מוסרחת לא קרוי נבילה דמוכרח לסברא זו דווקא לר"י אבל לרבא י"ל דנבילה מוסרחת לא קרוי נבילה והא דמחייב בעפר דווקא אבל בחלב מוסרח אין שם העצם עליו כנבילה מוסרחת וא"כ לא משכחת הן בנשבע אחלב שלא אוכל בתאנים דחיילי שבועה בשלמא התם משכחת דשם העצם כל פעם עליו אבל בחלב אין שם העצם עליו במוסרחת בנבילה מוסרחת ומכאן הוכיח המהרש"א דזו לאו סברא הוא דחילוק יש בין שם העצם ובין שם התואר כנ"ל:
דף כה.
גמרא מאי אתן אילימא לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא, והקשו העולם מאי פריך הגמ' הא אינו מושבע מהר סיני ליתן לזה העני וא"כ חל השבועה ליתן לזה העני וה"ה בנדרים אמרינן יום מחר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול לאלקי ישראל ומקשה מושבע ועומד, והקשו העולם נמי הא אינו מושבע מהר סיני ללמוד פרק זה היום:
ויש לומר דזהו וודאי איני מושבע ללמוד היום פרק זה אבל אם השכים ושנה פרק זה אינו חל למפרע תו דהשתא דלמד פרק זה א"כ שבועה זו דמושבע מהר סיני וא"כ איני חל שבועתו דאין שבועה חל על שבועה ומקשה הג"מ שפיר, וה"ה הכא השתא דנתן לזה העני שבועה דמושבע מהר סיני הוא וא"כ הוי שבועתו לבטלה למפרע דאיני חל השתא שבועתו דאין שבועה חל על שבועה ודו"ק:
בתוס' ד"ה משא"כ בשבועה. ורבינו אלחנן תירץ וכו', ובפרק שני דנדרים מסיק רבינא דנדרים חצים נמי וכו' והשקה תוס' בזה ועיין במהרש"א שתי' בדוחק.
וי"ל דרבינו אלחנן רצה להוכיח סברתו דא"א כתי' ראשון א"כ אם אמר לשון נדר הוי נדר קשה א"כ למה אמרינן בנדרים דחלין על דבר שאין בו ממש מדרבנן ול"ל דגזרינן משים שבועה דא"א דלא חל על דבר שאין בו ממש א"כ אם אמר שינה עלי שביעה נמי אתי למבעיא אם חל קשה לתי' ראשון דאמרינן ה"נ בשביל זה דאם אמר שינה עלי שביעה דאינו אסור דהא אמרינן דאם אמר בלשון נדר הוי נדר ונדר אינו חל על דבר שאין בו ממש והא שינה שבועה עלי דזה הוי נדר לתי' ראשון וא"כ לא חל על דבר שאין בו ממש וא"כ לא שייך למיגזר אטו שבועה דאם אמר בלשון נדר דבאמת לא מהני בשבועה אם אמר בלשון הזה אע"כ צ"ל כסברת רבינו אלחנן א"כ א"א שבועה בלשון נדר הוי שבועה וחל נמי על דבר שאין בו ממש וא"כ אמרינן שפיר דבנדרים חל על דבר שאין בו ממש מדרבנן דגזרינן אם אמר בלשון זה בשבועה דחלין מש"ה חל בנדרים נמי על דבר שאין בו ממש מדרבנן ודו"ק:
דף כה:
בגמ' אמר רבא משום דהוי דבר שבכלל וכו' אין לך בו אלא חידושו, וי"ל לר' ישמעאל דסבר בשבועות ביטוי איני חייב קרבן לשעבר אבל מלקות חייב ובשבועות עדות התורה מחייב אפילו על לשעבר קרבן וא"כ לא הוי דבר שבכלל דשבועות ביטוי איני חייב קרבן ובשבועות עדות חייב קרבן וא"כ האיך אמר רבא דהוי דבר שבכלל וצ"ע וק"ל:
דף כו.
בגמ' אמר מר פרט לאנוס ה"ד, והקשה תוס' מאי פריך הגמרא ה"ד הא איתא בגמ' נדרים נודרין להורגין ולחרמין וכו' וזה הוי אונס ותי' בתוס' דהתם מיירי שמבטל בשביל הנדר, והקשו העולם היכי אמרינן בגמ' דשבת מודעה רבא לאורייתא דישראל יכלו לומר אנוסים היינו הא כשקבלו התורה נשבעין עליה שישמרו ובשבועה לא מהני אנוסים היינו ול"ל דבטלי בלבם הא הקב"ה וודאי ידע שלא בטלו בלבם:
ויש לומר דהגמ' קאמר שפיר מכאן מודעה רבא לאורייתא דעל שבועה עצמה יכולין לומר דלא ידענו דאינו רשאי לשבע לשקר ומוכח מכאן דב"נ אינן מצווין על שבועת שקר דאל"כ קושיא הנ"ל במקומה עומדת דל"ל דעל שבועה עצמה יכולין לומר כנ"ל הא קודם מתן תורה הוויין כב"נ ומצווין נמי על השבועה אע"כ צ"ל ב"נ אינם מצווין על שבועת שקר כנ"ל ודו"ק.
דף כו:
תוס' ד"ה ואי לא ידע וכו' תימא תקשה לי' ממתנית', וי"ל מאי מקשה התוס' ממתנית' לא יכול להקשות די"ל דשוגג הוא כדאמרינן בכל התורה דהיא יודע דנשבע לשקר אלא סבור דמותר הוא אבל מברייתא מקשה הגמ' שפיר דברייתא מפרש האדם בשבועה פרט לאניס דאפי' אם אמר דסבר שהוא מותר הוי אונס א"כ מקשה הגמרא שפיר אם זהו שגגת שבועה.
ויש לומר דתוס' הקשה לשיטתם דתוס' מפרש לקמן ואין חייבים על שגגתה דסבור שהוא מותר א"כ מפרש תוס' במתניתין דאם אמר סבור שהוא מותר דהוי אניס וא"כ מקשה תוס' שפיר ודו"ק.
בא"ד והא דפשיטא לי' לקמן דאונס פטור בשבועות עדות וכו', וי"ל מאי מקשה תוס' דמנ"ל די"ל דיליף משבועות ביטוי ובשבועות ביטוי רחמנא פטרי', ויש לומר דהא איתא במס' מכות דאם אמר דסבר שהוא מותר דהוי קרוב למזיד וא"כ מקשה תוס' שפיר דמנ"ל דאונס פטור בשבועות עדות ול"ל דיליף משבועות ביטוי דיכול לומר בשלמא בשבועות ביטוי מזיד פטור ואם סבור מותר הוא הוי נמי קרוב למזיד ומש"ה פטור אבל בשבועות עדות דמזיד חייב וא"כ אם אמר דסבור שמותר הוי נמי קרוב למזיד הוא חייב ותירצו תוס' דכ"ש הוא משום דלא כתיב ונעלם וכו' וק"ל:
בתוס' ד"ה אפילו תימא רבנן וכו'. והקשו למה לא קאמר הגמ' אליבא דרבנן דידע דנשבע לשקר אבל איני ידע מלאו, וי"ל דלכאורה צריך להבין התם דאם אינו יודע מל"ט מלאכות דמשני הגמ' דלענין מאי ידע בתחומין ואליבא דר"ע וא"כ קשה למה לא משני הגמרא בתחומין דידע מל"ט מלאכות אבל באמת לא רצה לשנות הכי דע"ז קשה מנא ידע דתחומין נאסרות דאם לא ידע דתחומין נאסרות בשבת אע"כ, (חסר) ומש"ה משני הגמרא בתחומין ואליבא דכ"ע בי"ב מיל ולמה משני הגמרא אליבא דר"ע, ואמר הנ"ל דהרמב"ם סובר י"ב מילין אסור מן התורה מן פסוק אל יצא איש ממקומו אל יוצא וא"כ לא רצה הגמרא לשנות בי"ב מילין ואליבא דכ"ע וא"כ קשה מנא ידע די"ב מילין אסורה וצ"ל דאל יוצא איש ממקומו וא"כ ידע נמי דהוצאה אסור והוא לא ידע מל"ט מלאכות והוצאה הוא א' מל"ט מלאכות אבל ר"ע דדרש תחומין מדרש אחר ומש"ה משני הגמ' בתחומין ואליבא דר"ע, וא"כ מתורץ קושיות התוס' הכא דהגמ' לא רצה לשנות הכא דידע מאיסור אבל לא ידע מלאו קשה מנא ידע דאסור הא לא ידע מלאו ומש"ה משני הגמ' דשגגת קרבן הוא ודו"ק:
דף כז.
בתוס' ד"ה הא תו ל"ל וכו', והקשה תוס' לפי' רש"י למה לא דייק ממתניתן דקתני אינו חייב אלא אחת וכו' ותוס' תי' דאיצטריך למתני חייב לאשמועינן דאם אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל חייב שתים ומפרש הכי דאי תני אינו חייב אלא אחת ה"א דאם אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל אינו חל שבועה השניה אלא איסור אבל קרבן לא חייב ומש"ה תני חייב לאשמועינן דאם אמר בהיפוך חייב שתים והקשה הנ"ל ממ"נ דאי תני אינו חייב אלא אחת א"א דשבועה שניה חל ואם אכל כזית איסור הוא דאכל א"כ חל נמי לענין קרבן ויהיה חייב קרבן ואי לא חל לענין קרבן לא חל נמי לענין איסור:
ויש לומר לתרץ דהרמב"ם פסק דשבועה נמי ח"ש אסור מדאורייתא והר"ן פסק דשבועה ח"ש איני אסור מדאורייתא, ואמר הנ"ל דזה תליא בשני תירוצי של התוספות לעיל דלכאורה ק' ה"נ קושיות התוס' דאם אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל מחייב תרתי דשבועה שני' חלה על כזית הא ח"ש אסור מדאורייתא רק התם איירי בשלא כד"ה א"כ קשה קושיא הנ"ל איך חלה שבועה שני' עליו דהא ליתא בלאו והן וצ"ל דתי' של תוס' מפרש כר"ן דשבועה ח"ש אינו אסור מדאורייתא, וא"ש דאי תני איני חייב אלא אחת הא דח"ש אסור מדאורייתא וליתא בלאו ואם אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל שבועה שני' לענין איסור ומלקות ול"ל דהא הא ליתא בלאו והן י"ל דלמלקות א"צ להיות בלאו והן אבל השתא דתני חייב משמע דאם אמר איפכא שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל מחייב תרתי קשה הא ליתא בלאו והן וצ"ל אי כתי' ראשון של תוס' או כתי' שניה של רש"י כהר"ן דשבועה חצי שיעור אינו אסור ודו"ק:
בגמ' אמר רבא נשבע על ככר וכו' אם שייר ממנה כזית נשאל עליו משמע אבל אם נשאר ממנה פחות מכזית אינו נשאל עליו, והקשתי הא חצי שיעור אסור מדאורייתא ואם שייר ח"ש מכבר ורצה לאכול ח"ש צריך שאלה א"כ לחה יהא חייב אם שייר ממנה פחות מכזית וצ"ל כסברת הר"ן דשבועה ח"ש אינו אסור מדאורייתא וק"ל:
בגמ' אמר רבא אכלה כולה איני נשאל עליו, ואי' במס' גיטין דאם אמר לנזיר אל תשת אל תשת איני חייב אלא א' והקשה תוס' למה יהא חייב הא הוי התראת ספק דילמא אזיל נזיר לגבי חכם וישאל עליו וכו' והקשה מהרש"א למה מקשו תוס' בנידון זה דאם א"ל אל תשת ב' פעמים הא קושית תוס' קשה אנזיר ששתה יין ואמר לי' אל תשת חייב למה יהא חייב הא הוי התראת ספק, וי"ל דלכאורה קשה מאי מקשו התוס' הא רבא סובר אכלה כולה אין נשאל עליה א"כ מאי מקשו תוס' דילמא מיירי דנזיר כבר שתה יין וא"כ לא יוכל לשאל עליו. ואמרתי דבנזיר אפי' שתה עכשיו כולה יכול לשאל עליו על ימי נזירתו אחריו וא"כ חל למפרע ההתראה רק ע"ז קשה דילמא איירי ביום ל' לנזרו בסוף היום ושתה כולה וא"כ לא יוכל לשאל עליו ול"ל דעל ימי נזירות שאחר שתי' יכול לשאל הא איירו בסוף יום ל', והשתא מתורץ קושית מהרש"א בשלמא על נזיר ששתה יין וא"ל אל תשת לא יכול להקשות הא הוי התראת ספק יכול לומר כנ"ל דמיירי בסוף יום ל' בסוף היום, אבל הכא מקשה תוס' שפיר הא הוי התראית ספק ול"ל כנ"ל דהא שתה כולה וכנ"ל דנשאל עליו על ימי נזירות אחריו ול"ל דמיירי בסוף קשה הא אמר לנזיר אל תשת ב"פ וא"כ כשאמר בלשונו אל תשת הוי התראת ספק, וליכא למימר דמיירי בסוף ל' הא ע"כ צ"ל דיש שהות לשתות דהא א"ל עוד הפעם אל תשת ומקשה תוס' שפיר ויכול לשאל עליו ומתורץ קושיא הנ"ל ודו"ק:
דף כח:
דאמר רבא שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שביעה שלא אוכל תאנים חל השבועה, ולכאורה קשה הא לא שייך בלאו והן דלא יכול לשבע שבועה שאוכל תאנים, אפ"ל הכא אפי' לשיטת רש"י דיכול לקיים הן בתאנים השעורים כנ"ל וכדמפרש תוס' (בדף כ"ד) בד"ה אלא כדרבא וק"ל:
דף כט.
בגמ' שבועה שאוכל וכו'. ומוכח מכאן דהיכא דחייב מלקות לא צריך לאו והן דאל"כ האיך סתים מתני' לא אוכל על שבועות ביטוי הא ליתא בהן, וצ"ל דחיוב מלקות א"צ להיות בלאו והן ולפי"ז קשה מאי מקשה תוס' הא לעיל (כ"ב ע"א) בתוס' ד"ה א"ל וכו' והקשו התוס' הא ליתא בלאו והן ולפי' הנ"ל הא התם איירי במלקות ולא צריך בלאו והן וצע"ג ויש ליישב קושיית התוס' (חסר) והקשה תוס' מאי מקשה הגמ' התם במכות (דף הנ"ל) וליתני נמי שבועה שלא אחרוש בי"ט דילמא מידי דליתא בלאו והן לא קתני ויש לומר דהתוס' למ"מ דעל שבועה כנ"ל לתרץ מידי דלית בי' מששא לא קתני, אבל ע"ז ק' למה לא קתני דאם אמר קונם זו עלי וקונם אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש ומש"ה משני הגמ' דלית לי' איסור כולל, ולכאורה קשה למה מקשה תוס' דע"ז מקשה הגמ' דליתני שבועה שלא אחרוש ביו"ט וע"ז יכול לשנות מידי דלית בי' מששא לא קתני ולמה לא מקשה הגמ' דליתני קונם שלא אחרוש ביו"ט לא יכול לשנות מידי דלית בי' מששא וכו', וצ"ל דמש"ה פריך הגמרא משבועה דחמורה דחייב קרבן עליו אבל על קונם אינו חייב קרבן וע"ז מקשה תוס' שפיר למה לא מקשה הגמ' מקונם ול"ל דמש"ה מקשי הגמ' משבועה דחמירא דחייב קרבן עליו הא ליתא בלאו והן וא"כ אינו חייב קרבן ותי' תוס' וכו' ודו"ק היטב:
דף הנ"ל בתוס' ד"ה באמרו יאסרו כל פירות שבעולם עלי וכו', ומפרש ר"ת דשבועות הבאי אסורים משום שבועות שוא ותוס' מייתי תוספתא לקמן כשם שנדרי הבאי מותרות כך שבועות הבאי מותרות והקשה מהרש"א האיך מייתי תוספתא שהוא נגד סברת ר"ת ותי' מהרש"א דמתוספתא קשה באמת לר"ת.
ויש לומר לתרץ דר"ת מפרש הכי דקשה לר"ת דאיתא בתוספתא דשבועות הבאי מותרות ובגמ' דנדרים איתא דשבועות הבאים אסורים וע"ז מפרש ר"ת דצ"ל דיש חילוק בין שבועות הבאי דאם נשבע שבועה שהוא לבטלה הוי שבועת הבאי ומותרות אבל היכא דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי עובר משום שבועות שוא ומתורץ קושיות מהרש"א וק"ל:
דף כט:
בתוס' ד"ה כי היכא דלא להוי כפרה וכו' וא"ת ואותן חרמות שאנו אומרין על דעת המקום ומתירין אותם, ויש לומר לתרץ קושיתם דוודאי אמרינן בחרמות על ועת המקום דעתינו עליו דאם מתירין לחרמות אלה יסכים הקב"ה עמנו אבל התם דעתו של הקב"ה הוי דלא תהוי כפרה לשבועותייהו ודו"ק:
דף ל.
במתני' שבועות העדות אינו נוהגת בנשים, ואמרתי דתרומות הדשן פסק דבמקומות דלא שכיח אנשים אפי' נשים כשרים לעדות ומייתי ראי' מגמ' דבהנזיקין אמרינן בגמ' דל"ש מי שעמד בהנזיקין אלא עבדים ונכרים וה"א דהם כשרים לעדות בנזיקין וקמ"ל ואפ"ה פסולים לעדות ומפרש הגמ' צריכא ואי תני נכרים ה"א דווקא נכרים פסולים לעדות משום דאינם בני ברית אבל עבדים דהם בני ברית, ואי תני עבדים ה"א דווקא עבדים פסולין משום דאינם בני חורין אבל נכרי דהוא בן חורין ויהי' כשר להעיד מש"ה צריכי עבדים ונכרים דפסולים אבל בנשים דשייך שניהם בני ברית ובן חורין מש"ה פסק הת"ה דכשרים להעיד היכא דליכא שכיחא אנשים אלא נשים, יש להקשות לפ"ז למה אינה נוהגת בנשים שבועות העדות כיון דאשכחן דנשים כשרים להעד, וצ"ל דהא דת"ה פסק דנשים כשרים לעדות כנ"ל דוקא מצד המנהג אבל מדינא נשים פסולות בכ"מ ודו"ק:
במתני' ברחוקים ולא בקרובים, ויש להקשות בתשובות הרא"ש דפסק מיגו במ"ע לא אמרינן אפי' היכא דעדים פסולין הן ל"א דנאמן פרעתי במיגו דלהד"ם דאינו יכול להעיד נגד העדים בדבר הזה דשאר אנשים אסורים דעדי אמת רק עדותן פסולין מחמת שהן קרובים וא"כ ל"א מיגו במקום הזה וא"ב למה מפרש מתני' דשבועות העדות אינה נוהגת בקרובין הא מוציא ממון על פיהם דלא אמרינן מיגו במקום עדותן וצ"ע ודו"ק:
משנה אינה נוהגת אלא בראוין להעיד ופריך הגמ' לקמן לאפוקי מאי וי"ל דמתניתן צריך לאשמועינן דין זה דזהו פסקינן דקרוב פסול לעדות אבל אם אמר צד שכנגדו דמרוצה בעדות של זה ומכשיר לעדות כשר לעדות וא"כ בנידון זה מצד שכנגדו מכשיר לקרוב והי' חייב קרבן שבועה דיכול להיות דכשר לעדות כנ"ל, וצ"ל דקרוב יכול לומר מדין תורה אני פסול לעדות רק אתם מכשירין משום זה אני לא מחייב קרבן שבועה, ודין זה צריך מתניתין לאשמעינן ואינה נוהגת שבועות עדות אלא בראוין להעיד מד"א אבל היכא דפסולין מדין תורה בנידון הנ"ל רק צד שכנגדו מכשיר בזה איני חייב קרבן ודו"ק:
בגמ' מנה"מ דת"ר ועמדו שני אנשים בעדים הכ' מדבר, והק' התוס' לעיל (דף כ"ט) בד"ה שבועת עדות וכו' והקשה תוס' בפרק מי שהיה נפקא לן מועמדו שני אנשים וכו' וא"כ האיך שפטה דבורה את ישראל, ובל"ז לא הי' יכול תוס' להקשות הא אמרינן כל הכשר לדין כשר נמי לעדות ואשה פסולה להעיד פסולה נמי לדין וא"כ האיך שפטה דבורה את ישראל די"ל דאשה פסולה להעיד מדרבנן ובדבורה סמכינן אדין תורה אבל השתא אמרינן דאשה פסולה לעדות מדאורייתא והקשה תוס' שפיר ותי' תוס' דמקבלין אותה עליהם, ויש לומר דפי' התוס' מתורץ תוס' במגילה דאי' התם והיא יושבת תחת תומר דבורה משום חשד ומפרש תוס' בשעה שבני אדם באין לדון, והקשו העולם מאי בעי תוס' בזה ותי' העולם האיך שייך יחוד ואי' בגמ' כשבאין לדין יהיו בעיניך כרשעים ובזה מפרש תוס' בשעה שבני אדם באין לדין ונחשבו כרשעים ושייך יחוד אפילו בשני בני אדם דבשני פרוצים שייך יחוד ודווקא פרוצים בעריות אבל אם באו לדין נחשבו כרשעים משום שרוצים להוציא ממון מחבירו שלא כדין אבל משום זה אינם פרוצים לעריות וא"כ לא שייך בהן יחוד:
ויש לומר לתרץ תוס' דאנן פסקינן דאין א' רשאי לדין וצריך להיות עמו שני דיינים, וא"כ קשה האיך מפרש הגמ' והיא יושבת וכו' משום יחוד הא יושבת עמה עוד שני דיינים ואין שייך יחיד אבל זה דייקא היכא דלא קבלו עלייהו לדין בזה צריך להיות עם שני דיינים אבל אם קבלו עליהם לדין פסקינן דרשאי לדין יחידי ודבורה היו מקבלין אותה עליהם לדין כדתי' התוס' הכא רשאי לדון יחידי ושייך יחוד, וזהו דפסקינן בש"ע שקבלו עלייהו היינו אם בני אדם באין לדין ולא שלחו אחריהן וזהו מפרש ר"ת משום יחיד וקשה קושיות הנ"ל הא צריך להיות ב' דיינים עמה וצ"ל דמקבלין אותה עליהם ומפרש תוס' דמנא ידעה דמקבלין אותה עלייהו בשעה שבני אדם באין מעצמן לדון ולא שלחו אחריהן בזה קבלו עליהם ושייך שפיר יחוד ודו"ק:
בתוס' ד"ה שבועות העדות וכו', ואמרתי דיש לתרץ קושית תוס' דרש"י פסק במס' גיטין דנכרי כשר לעדות, והקשה תוס' שם שמה גרע עבד מנכרי דעבד פסול לעדות ונכרי יהי' כשר לעדות, ואמרתי לתרץ דהא דרש"י פסק שם דנכרי כשר להעיד דווקא בדיני ממון דאם ידעינן דמה שטען אמת לא היינו צריכין עדות וא"כ השתא דידוע לנו דנכרי אינו משקר וא"כ נאמן דזה לא הוי עדות רק ע"י שידוע לנו דטוען אמת אבל בדיני נפשות דפסקינן דאפי' אם ידוע לנו דטוען אמת אפ"ה צריכין עדות ובזה נכרי פסול ואינו נאמן וגם עבד אינו נאמן אבל בדיני ממון עבד כשר להעיד כנכרי דלמה נגרע, וא"כ מתורץ קושיות תוס' דאי לא כ' רחמנא לא יומתו אבות על בנים והוה אמינא דנכרי כשר להעיד אפילו בדיני נפשות וא"כ בעבד וודאי נמי כשר דלמה יגרע השתא דהוא בכלל בני ברית ואפי' אי גמרינן לה לה מאשה אבל השתא דכתיב לא יומתו אמרינן כנ"ל דהא דנכרי כשר דייקא בדיני ממונות ועבד נמי כשר בדיני ממונות והא דאמרינן לא יומתו דגמרינן מיני' דעבד פסול להעיד דזה קאי בחבלה והא דיני נפשות ובזה פסול כנכרי להעיד וגם עבד א"כ צריך לא יומתו כנ"ל ודו"ק:
הרמב"ם פסק דנשים פסולים לעדות דכתיב ועמדו שנים לשון זכר ולמה לא כתוב שתים אלא אתא להורות דנשים פסולין לעדות, והקשה הכ"מ דהוא נגד הגמ' דיליף דנשים פסולין לעדות משום אנשים ולא מלשין שנים ועוד דאי כתיב שתים ה"א דוקא נשים כשרים לעדות אבל לא אנשים.
ויש לומר לתרץ דלכאורה י"ל דקשיא להרמב"ם למה כתב רחמנא שני ולא כתיב רק ועמדו אנשים ומיעוט אנשים שנים אע"כ דאתי למעט נשים והשתא דכתיב לשון זכר מפרש הרמב"ם דסתמא אתי למעוטי נשים רק דזה קשה דדבריו סותרים דברי הגמ', ואמרתי כך דהרמב"ם פסק ועמדו שני אנשים לאפוקי קטנים דפסולי לעדות וקשה הא איתא בגמ' לקמן אילימא אנשים למעוטי קטנים מאי צריך קרא הא לאו בני דיעה נינהו וא"כ יקשה למה מפרש הרמב"ם אנשים למעוטי קטנים, ואמרתי לתרץ דאיתא בירושלמי בכל התורה אמרינן דהיכא דכתיב שני שיהי' שניהם שוין בשיעורין וא"כ למה לא אמרינן הכא נמי ועמדו שני אנשים שיהי' שווין וזהו פסקינן דאחד שאמר עדות בגדלותו כתב יד זה של אבא מה שראה בקטנותו כשר לעדות ודווקא היכא דגדול מעיד עמו וזהו כשר בנידון זה מדרבנן אבל מדאורייתא פסול אפי' בנידון זה וא"כ י"ל דאנשים אתי למעוטי דבר זה דאם מעיד בגדלותו מה שראה בקטנותו דפסול, ולכאורה קשה מאי פריך הגמ' הכא דילמא איירי בבעלי דינים וא"כ מאי ממעט מאנשים וא"ש דהגמ' לקמן מפרש הכי אי לימא אנשים ולא קטנים הא לאו בני דיעה נינהו וא"ה למה למעוטי וא"ל דאתא למעוטי היכא דמעיד בגדלותו שראה בקטנותו דפסיל מדאורייתא י"ל דהא אינו יכול להעיד בגדלותו מה שראה בקטנותו אא"כ אם גדול הוא עמו דידע מעדות זה בגדלותו וזה ממעט משני דצריך להיות שווין כסברת הירושלמי אע"כ דאנשים אתיא למעוטי נשים, והשתא מתורץ הרמב"ם דפסק אנשים למעוטי קטנים קשה הא לאו בני דעה נינהו וצ"ל דאתיא למעוטי דהא דמעיד בגדלותו מה שראה בקטנותו וקשה הא זה ממעט משני דבנידון זה אינו כשר אלא אם גדול מעיד עמו ואי ממעט משני דצריך להיות שווין וא"כ פסק שפיר הרמב"ם דשני מוכח דאנשים אתי למעוטי נשים כנ"ל ול"ל מאי פריך הגמ' דילמא בבעלי דינים וא"כ מאי ממעטינן מאנשים יכול לומר דאתי למעוטי היכא דקטנים תובע דאיך יכול לבוא לדון ומתורץ שפיר הרמב"ם ודו"ק:
בתוס' ד"ה כל כבודה בת מלך פנימה וא"ת וכו' אבל בעדות אין עד מפי עד כשר, והקשיתי לסברת התוס' דאם עדות שלח בכתב מה שצריך להעיד כשר העדות והא דאמרינן מפיהם ולא מפי כתבם דווקא מי שאינו ראוי להעיד בעל פה אינו יכול להעיד בכתב אבל מי שראוי להעיד בעל פה אמרינן אם שלח העדות בכתב (חסר) כת"י תוס' קשה הא יכול לשלוח עדותה בכתב לב"ד והיא ראויה לעדות רק דאינו באה לב"ד משום כבודה בת מלך פנימה (חסר) בדיני ממונות מפרש ר"ת דכשר מפי כתבם אבל בדיני נפשות לא מהני מפי כתבם, רק צ"ל עדות בב"ד והכא אמרינן שני אנשים מקיש דיני ממונות לדיני נפשות וא"כ מוכח שפיר דנשים פסולין להעיד, ויש לומר דיש חילוק לר"ת בין דיני ממונות לדיני נפשות דלכאורה צריך להבין דאי' במס' מכות ועדים זוממין אין כאן מעשה והא יכלו לשלוח עדותן בכתב והא יש בה מעשה וצ"ל דהתם איירי בד"נ ולא מהני עדותן בכתב, ובזה מתורץ קושיות מהרש"א לעיל (דף כ"א ע"א) בד"ה חוץ מנשבע וממיר וא"ת ולחשבי נמי עדים זוממין דהא בפ"ק דמכות (דף ד') יליף מינייהו ר"י בעלמא דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, והקשה מהרש"א למה לא מקשה תוס' מברייתא הנ"ל דקאי בה דעדים זוממין הוי אין בה מעשה ויש לומר דלק"מ מברייתא לא יכול תוס' להקשות די"ל דהתם איירי בדיני נפשות ובאמת אמרינן הואיל ואין בה מעשה דבד"נ לא מהני מפי כתבם אינו חייב מלקות אבל בד"מ יש בה מעשה דיכול לשלחם עדותן לב"ד ע"פ כתב כסברת ר"ת ויש בה מעשה אבל השתא מקשה תוס' דהתם יליף מינייהו דבכל מקום בד"מ לאי שאין בו מעשה לוקין עליו, וצ"ל דבעדים זוממין נמי אין בה מעשה ומקשה שפיר תוס' וליחשיב וליכא להקשות לר"ת האיך יליף התם עדים זוממין לאו שאין בו מעשה לוקין דעדים זוממין יש בה מעשה דיכיל לשלוח בכתב י"ל הואיל ועיקר עדותן אין בה מעשה א"כ נחשיב הגמ' עדים זוממין שאין בה מעשה אף דיכולין לשלחן עדותן בכתב ומתורץ קושיות מהרש"א ודו"ק:
רק ע"ז קשה מהא דקאמר בגמ' לקמן ע"ב האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא וכו' הא לר"ת יכול לשלוח עדותו לב"ד ול"ל א"כ מאי מקשה הגמ' התם בסנהדרין (דף י"ח) כה"ג מעיד ופריך הגמ' מוהתעלמת מאי פריך הגמ' דהא אין רשאי לבוא לב"ד והא י"ל דהא דכה"ג מעיד היינו מפי כתבם דמשלח עדותו לב"ד, רק ע"ז י"ל דאם אינו רשאי לבוא לב"ד מוהתעלמת אינו מועיל עדותו בכתב דדווקא הכא דראוי לבוא ולהעידו מפיו אמרינן דכשר נמי מכתב אבל כה"ג אינו ראוי להעיד מפיו אינו מועיל עדותו נמי בכתב ופי' הגמ' התם שפיר אבל הכא דראויין להעיד מפיו וצורבא מרבנן דרבא מיני' א"כ בזוטרא מיניה יכול לשלוח עדות בכתב ויש לומר לתרץ דלכאורה צ"ל האיך פסק ר"ת דעדות כשר מפי כתבם הא אנן פסקינן דצריך לומר העדות בפני בע"ד ומפי כתבים בפני ב"ד אפי' אם בע"ד יאמר לו מכתב עדותו אפשר הוי שלא בפני בע"ד וצ"ל דהא דפסק ר"ת דעדותן כשר מפי כתבם היכא דלא צריך עדותן בפני בע"ד היכא דבע"ד הלך למד"ה או אם הוא חולה אבל היכא דבעל דין עומד בפני ב"ד מודה ר"ת דאינו מועיל עדותן מפי כתבם וא"כ מתורץ הכל על ר"ת מה שהקשינו, דהכא מיירי היכא דצריך עדותן בפני ב"ד וא"כ בזה לא מהני עדותן בכתב ומתורץ הכל על נכון ודו"ק:
בגמ' הדר אמר למשרי בתגרא ואי' ב' דעות בקרוב של ת"ח דמקדים לי' נמי בדינא, והקשה הריטב"א מיה לדעה זו דפסק דאפילו קרוב של ת"ח מקדים לי' בדינא מגמ' דכתובות (דף ק"ה ע"ב) רב ענן מייתי לי' האי גברא דידי א"ל דינא אית לי א"ל פסילנא לך לדינא שדרינא לקמיה דר"נ וכו' ש"מ קריבי' הוא ומקדים לי לדינא ונסתתם טענתיה לבע"ד לכשנגדו וא"א דקרוב של ת"ח נמי מקדים לי' בדינא א"כ למה נסתתם טענתיה לבע"ד שכנגדו הא דינא הכי שמקדים קריבי' ת"ח לדין ול"ל דבע"ד שכנגדו לאו קרוב הי' מר"ע הא אמר לר"נ דטעה אע"כ צ"ל דהוא נמי לא ידע וא"כ למה הסתתם טענותיה ואם ידע דאינו קרוב מר"ע וא"כ מאי מקשה הריטב"א, ז"א הא אנן פסקינן דהדיין צ"ל דמאיזה טעם מקדים לי' לדינא וא"כ ממ"נ ידע הבע"ד שכנגדו דלאו קרוב הי' מר"ע הא אמר לי' לר"נ דטעה אע"כ דהוא נמי לא ידע וא"כ שפיר מסתתם טענותיה מפני שמקדים הא דינא הכי, ומכאן מוכח הריטב"א כאידך דעה דקרוב של ת"ח אינו מקדים לי' לדינא וא"כ שפיר מסתתם טענותי' לבע"ד שכנגדו ור"נ טעה בדין אבל רבו של הריטב"א פסק דיש חילוק בין ת"ח לקרוביו של ת"ח דת"ח מקדים לי' בדין אפי' אחר שפתח לי' בדין אחר אבל קרובים של ת"ח אינו מקדים אלא קודם שפתח בדין אחר, והק' האחרונים דמנ"ל דין זה, ויש לומר דיש הוכחה מגמ' דלכאורה קשה הא בגמ' התם (דף הנ"ל) כיון דלר"ע עביד הכי אסתלק אלי' מיני', ולכאורה קשה א"א דקרוב של ת"ח אינו מקדים לי' בדין א"כ לא עביד ר"ע מידי בהא דלא שדר לר' דלאו קריבו הוא דמא ני תפי אם ר"נ סבר אם הוא קרוב של ת"ח איני רשאי להקדים לי' בדינא וא"כ מ"ט לא אזיל אלי' לגביה אע"כ צ"ל כרבו של הריטב"א דקרובים של ת"ח מקדים בדין קודם שפתח לדון בדין אחר וא"כ מש"ה לא אתא אלי' לגבי' ר"ה לישדר לר"נ דלאו קרובי' דלא יקדים לי' בדין קודם שפתח בדין אחר (חסר) דיקדים לי' אפי' אחר שפתח דין אחר ומש"ה איסתתם טענתי' לבע"ד שכננדו אך אינו מוכח מזה אלא בקרוב דצריך להקדים קודם שפתח דין אחר אבל בת"ח דמקדים לי' אפי' אחר שפתח בדין אחר מנ"ל, ויש לומר דמוכח מגמ' דהכא עולא וכו' שלח לי' רב יוסף לר"נ עולא חברינו עמית בתורה ובמצות למאי שלח לי' למישרי בתגרא הא הוי קרובי' ת"ח הי' בר בר עולא והי' אביו ת"ח וקריבי' ת"ח צריך נמי להקדים לי' בדינא אע"כ צ"ל דת"ח מקדים בדין אפי' אחר שפתח דין אחר ומש"ה שלח לי' עולא חבריני וכו' כדי שיקדים לי' אפי' אחר שפתח דין אחר ומוכח דינו של רבו של ריטב"א שפיר ודו"ק:
ובזה מתורץ קושי' תוס' בד"ה למאי שלח לי' למה לא משני הגמ' להפוכו בזכותי', ויש לומר דאנן פסקינן דעכשיו בזמנינו אין לנו דין ת"ח אבל דין צורבא מרבנן נוהג בזמנינו ואי' התם תיתי לי דאי אתי צורבא מרבנן קדים לי' לדינא וכו' וא"כ אי שלח לי' להפוכי בזכותי' למאי שלח לי' הא יכול לראות אם הוא צורבא מרבנן ויכול לפלפל עמו וצריך נמי להפוכי בזכותי' וא"כ למאי שלח לי' שהוא ת"ח מש"ה פירש הגמ' דשלח לי' למשרי בתיגרא ומתורץ קושיות תוס' ודו"ק:
ויש להקשות דאיתא בגמ' מנ"ל דמישרי בתיגרא לת"ח וילפינן מכהן דכתיב וקדשתו דמקדים לי' לכל דבר שבקדושה וא"כ אי מקדים לי' ת"ח בדינא ומכש"כ דמקדים כהן לדינא וא"כ למה פסק הרמב"ם דדווקא ת"ח מקדים לי' בדיני אבל כהן אינו מקדים לי' בדיני', ויש לומר לתרץ דהרמב"ם פסק הטעם דמקדים ת"ח בדיני משום דלא יבטל מלמודו והשתא קשה דלכאורה למה לא קאמר הברייתא נמי דמקדים לי' כהן בדיני' אע"כ צ"ל דברייתא לא צריך להביא דממ"נ אם כהן הוא ת"ח צריך להקדים משים שהוא ת"ח ואם כהן אינו ת"ח אינו רשאי להקדים לי' בדינא ומתורץ הרמב"ם שפיר ודו"ק.
דף ל:
בגמ' אי נמי לשודא דדיינא, ומפרש רש"י דאיירי בת"ח וע"ה, ור"ת מפרש בשני ת"ח דהכי מפרש מהרש"ל, והקשה מהרש"א הא שודא איני שייך אלא בשני ת"ח כדאיתא התם בגמ' בכתובות, ולכאורה יש לומר דהמהרש"ל מפרש הכי דרש"י מפרש שודא לשון אומדנא ותוס' מפרש שודא לשון כח בחזקה וא"כ לרש"י יכול לפרש דאיירא בת"ח וע"ה ושודא שייך שפיר דחכמים מעמידו הדעת דנותן לת"ח אבל תוס' מפרש דלשון חזקה וא"כ אי מיירי בת"ח וע"ה איך שייך לשון חזקה הא דיני' הכי דניתן לת"ח אלא ע"כ ברור דמיירי בשני ת"ח. ושייך שפיר לשון חזקה אבל קשה מנ"ל לר"ת דמיירי בשני ת"ח דילמא איירי בת"ח וע"ה, וצ"ל דמעשה שהי' כך הי' בשני ת"ח, ולפי"ז קשה האיך קאמר למאי שלח לי' למשרי בתוגרא הא צריך להקדים משום בע"ד שכנגדו שהוא נמי ת"ח וצ"ל היכא אמרינן דמקדים בדינא משום ת"ח היכא דתובע הוא ת"ח אבל היכא דנתבע הוא ת"ח אינו מקדים בדינא וכאן איירי דעולא הי' תובע וא"כ אי לא שלח לי' דעולא הוא ת"ח משום צד שכנגדו לא מקדים לי' בדינא דאותו הי' נתבע ואם נתבע הי' ת"ח אינו רשאי להקדים לי' בדינא ומשום זה שלח לי' נמי אם הוא ת"ח ודו"ק:
בגמ' דיתיב כמאן דשרי מסאני, והק' הר"ן האיך יכול לסבול בגמר לדין דיתיב כמאן דשרי מסאני ותי' הר"ן דגמר דין הוא אתה זכאי ואתה חייב ויכול לסבול כמאן דשרי מסאני ויש להקשות דלב"ח דפסיק עמידה שיש בו סמיכה בדיינים חשיב לי' לישיבה ובבע"ד חשיב לעמידה וא"כ ייתיב כמאן דשרי מסאני ולמה לא סמיך וא"כ נגד דביתהו דרב הונא חשיב עמידה ונגד הדיינים שצריך ישיבה חשוב ישיבה לעמידה וא"כ למה יתיב כמאן דשרי מסאני, ויש לומר דלק"מ דאם הוא סומך צ"ל נמי לדביתהו דר"ה שיסמוך וא"כ נסתתם טענותי' דבע"ד שכנגדו, ובסברות הב"ח מתורץ מה שהקשו העולם על הגמ' דבסנהדרין (דף י"ט) א"ל שמעון בן שטח עמוד על רגליך ויעידו בך קשה אם צריך לעמוד מאשת חבר כ"ש ממלך וא"כ ממ"נ האיך עביד שמעון ב"ש אם הוא ג"כ עומד ק' הא דיינים צריך בישיבה וא"א כב"ח י"ל דמיירי דשמעון בן שטח סומך וינאי המלך נמי סומך וע"כ לשמעון בן שטח חשיב סמיכה ישיבה ואצל ינאי המלך נמי חשיב ישיבה ול"ל נסתתם טענתו לבע"ד אצל ינאי המלך לא חשיב נסתתם טענותיו מצד שכנגדו ידע שהוא מלך ודו"ק.
תוס' ד"ה אין חכמה וכו' והתם נמי דפריך ממוצא שק לקופה מכ"ש פריך והוה מצי לשנוי' שב ואל תעשה שאני (חסר) שייך שק וקופה (חסר) דבבזיון זוטא צריך למחול על כבודו דהא אמרינן דאם אחותו מתה והלך לשחוט את פסחו וכו' וא"כ מאי מקשה הגמ' וניליף מיניה הא יכול לילף בהיפך מאחותו וא"כ לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן מאחותו בבזיון זוטרא צריך למחול על כבודו דאי' בגמ' דב"מ והתעלמת קאי אזקן ואינו לפי כבודו ופריך הגמ' בכהן ואם הוא בבה"ק רשאי להתעלם מיני' ותי' הגמ' לכהן לא צריך קרא דעשה דהשבת אבידה אינה דוחה וכוי, הקשו הא ל"ת אינה שוה בכל וא"כ דוחה עשה מהשבת אבידה את לא תעשה מכהן, ותי' אסיפת זקנים דעשה מהשבת אבידה אינה שוה בכל דאינו נוהג בזקן ואינה לפי כבודו, והקשה הנ"ל הא תוס' מקשה בזקן ואינו לפי כבודו נמי שייך עשה דהשגת אבידה, וצ"ל דהשבת אבידה א נה שוה בכל בבזיון רבה אינה נוהג השבת אבידה וא"כ מקשה הגמ' שפיר וניליף מיני' קמ"ל דוהתעלמת קאי אזקן ואינו לפי כבודו דילמא איירי בכהן ול"ל כתי' הגמ' שם ק' קושיות תוס' הא אינו שוה בכל וצ"ל כתי' דלעיל דהשבת אבידה נמי שוה בכל דאינה נוהג בבזיון רבה ובבזיון רבה יכול הגמ' לשנות שב ואל תעשה שאני ומתורץ הכל על נכון ודו"ק:
אבל הרמב"ם פסק אפי' שב ואל תעשה אם רצה למחול רשאי וא"כ מתורץ קושיות תוס' דהכא למ"ד אמרינן באיסור אין חכמה ואין תבונה וכו' הא הוי שב ואל תעשה אבל לסברת הרמב"ם דרשאי למחול אפי' בשב ואל תעשה וא"כ באסורי לא נחשב לת"ח אם אינו מוחל כבודו ול"ל לרמב"ם מסנהדרין (דף י"ט) כ"ג מעיד ופריך הגמרא והתעלמת ומאי פריך הגמ' הא אם רצה למחול רשאי למחול, ויש לומר דאיתא בגמרא דהוריות דבכה"ג שייך ושמעה קול אלה דחייב קרבן שבועה וא"א כנ"ל דאינו מחייב להעיד רק מרשותו דאם ימחול על כבודו למה חייב קרבן שבועה אע"כ דצריך להעיד מדינא ומקשה הגמ' התם שפיר ול"ל התם בגמ' דמבטל פסח ומילה ומתעסק במת מצוה שוא"ת שאני הא לסברת הרמב"ם אם רצה למחול על כבודו רשאי אפי' בשב ואל תעשה רק ע"ז קשה מאי מקשה הגמ' משק וקופה על כלאים דאמר ר"י לובש כלאים פושטו אפילו בשוק י"ל דהתם איירי ממ"מ והוא כבודו של מת שמתעסק עמו דלא יהי' באשפה וכבודו של מת אינו יכול למחול רק ע"ז קשה מאי מקשה הגמ' משק וקופה על כלאים דאמר ר"י הלובש כלאים פושטו אפילו בשוק הא לסברת הרמב"ם אם רצה למחול רשאי ומש"ז גיר הרמב"ם הלובש חבירו כלאים אפי' בשוק וא"כ כבודו של אחר הוא אינו יכול למחול וא"כ מקשה שפיר ודו"ק:
בתוס' ד"ה עשה דכבוד התורה עדיף וכו' וי"ל דשאני ד"נ, ואמרתי דצ"ל דהוא דתי' התוס' דבד"נ אינו רשאי ליישב הת"ח הוא מדרבנן דאי אמרינן דהוא מדינא קשה מגמ' דזבחים דאיתא התם זר שעבד חלל דיליף ק"ו מיושב דיושב כשר לאכול בקדשים ואפ"ה אם עבד חלל מכ"ש זה שאינו רשאי לאכול בקדשים מכ"ש אם עבד חלל ופריך הגמרא מה ליושב שכן פסול וכו' וקאמר הגמ' בת"ח ויושב כשר לעדות ואם איתא דמדאורייתא ת"ח נמי יושב פסול בד"נ יכול הגמ' למפרק התם מה ליושב פסול בת"ח בד"נ אע"כ מדינא יושב כשר בת"ח אפי' בד"נ רק פסול מדרבנן, ויש להקשות למה לא יליף הגמ' התם דזר שעבד חלל מסמיכה דסמיכה כשר לאכול בקדשים אפ"ה אם עבר חלל דכתיב לעמוד לשרת מכ"ש דזר דפסול לאכול בקדשים פשיטא דאם עבד חלל וליכא למימר מה לסמיכה שפסול לעדות הא אנן פסקינן דסמיכה כשר לעדות ומלשונו של הגמ' משמע דמקשה קושי' זו וצע"ג ודו"ק ועיין במ"א (סי' תקי"ב סקי"א):
דף לא.
בתוס' ד"ה שלא אתחייב לו שבועה, ויש לומר דקוש' תוס' קאי דווקא לדיעה זו דל"א בגלגול שבועה מתוך שאיל"מ אבל לאידך דעה דאפי' בגלגול שבועה אמרינן משאיל"מ לא קאמרי מידי די"ל באמת רצה לשבע שבועת אמת רק אם אינו מחיוב שבועה הי' טוען על הגלגול א"י והוה פטור למ"ד דלא אמרינן בי"ש ב"ע אבל השתא דמחיוב שבועה אם הי' מובמ"ק א"כ לא יכול לטעון על הגילגל אינו יודע דאם יטעון כך אמרינן מתוך שאיל"מ (חסר):
דף לג.
בעיא מיני' משביע עדי קנס אי חייבים קרבן שבועה ורצו הש"ס להוכיח ממתניתין ודחה דמיירי בחצי נזק צרורות עיי"ש, ויש להקשות דהנה לקמן (דף מ"ז ע"ב) קאמר ר"ה ב' כתי עדים המכחישים זו את זו דזו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעיד ובב"א אין מצטרפין וא"כ קשה דהא יכול הש"ס לאוקמי המשנה דמיירי בקנס ומ"מ לא הי' מפשט איבעיא די"ל דמיירי באופן כזה דהי' שתי כתי עדים המכחישים זא"ז ואח"כ נגח נגיחה שלישית וראו כת השני' והניזק משביע את כת השני' שיבאו ויעידו לחייב את המזיק ח"נ כי נזק שלם לא יתחייב כי נצטרכו לצרף גם כת הראשונה לעשות השור למועד וזה איני בדין לצרפם יחד כי יש כאן כת אחד בוודאי פסול ומש"ה איני יכול לחייב את המזיק רק ח"נ ומ"מ אם יודה המזיק יתחייב לשלם נזק שלם משום דתו לא יצטרכו לכת השני' כלל כי יתברר שכבר נגח ב' נגיחות ע"י כת ראשונה ונמצא שהוא מועד ויצטרך לשלם נ"ש וא"כ איני יכול להודות כי אם יודה יתחייב נ"ש ודו"ק היטב: