אור ברסלב
כתבי קודש על השס שבועות › דף כד.

כתבי קודש על השס· רבי יעקב יצחק מפשיסחה

שבועות · דף כד.

דף כא:

תוס' ד"ה אלא כדרבא עיי"ש, וי"ל כי בנבילה איכא פלוגתא כל הראוי לגר קרוי נבילה והיא אסור אבל מאי דלא חזיא לגר לא קרוי נבילה ושרי ור"מ סבר מאי דחזיא לכלב קרוי נבילה ואסור אבל מאי דלא חזיא לכלם לא קרוי נבילה לאסור, וא"כ בשלמא לעיל לא רצה רש"י לפרש משכחת הן בנבילה מסרחת דקשה ממ"נ באיזה נבילה איירי אי בנבילה דלא חזיא לכלב לא קרוי נבילה ואי בנבילה דחזיא לכלב לא אתיא כר"מ דהוא סבר מאי דחזיא לכלב אסור ורש"י רוצה לפרש מתניתין ככ"ע אבל אליבא דאמת סובר רש"י נמי דמשכחת הן במתניתין בנבילה מוסרחת מאי דחזיא לכלב ופסק כר"ש מאי דחזיא לכלב לא קרוי נבילה ושרי וא"כ מפרש תוס' שפיר דבתאנים משכחת הן בתאנים שעורים וק"ל.

בא"ד אבל ר"ת גרס נבילה מוסרחת ומאי דקאמר אף אנן נמי תנינא מייתי ראי' משקצים ורמשים דכמה שקצים ורמשים איכא דלא חזיא לאכילה טפי מנבילה מוסרחת, והקשה מהרש"א לפ"ז למה מייתי הגמרא אף אנן נמי תנינא מסיפא הא זה מוכח נמי מרישא דמתניתין שבועה שלא אוכל ואכל שקצים ורמשים דחייב, וי"ל דמרישא דמתניתין לא יכול להוכיח די"ל דמתניתין איירי בשקצים ורמשים דאיני מוסרחת אבל הסיפא מוכח שפיר דקאמר דאשתו אסורה משום דאמר אם אכלתו היום ואכל שקצים ורמשים דילמא אכל שקצים ורמשים דמסרחת ואפ"ה אמרינן דאשתו אסורה וא"כ צ"ל דאפי' שקצים ורמשים דמוסרחת שייך לשון אכילה, ולפי"ז מוכח מכאן ראי' נגד פר"ח דהראב"ד פסק דשקצים ורמשים דמוסרחת מעיקרא ואפ"ה התורה אסרה ואם מוסרחת יותר מדאי שרי לאכילה, ופר"ת סותר דבריו כיון דהתורה אסרה אפי' אם נסרחת וא"כ אפי' אם נסרחת אח"כ יותר מדאי אפ"ה אסורה, ולפ"ז קשה אם אמר שבועה שלא אוכל שקצים ורמשים דחיילי שבועה היו לסברת הפר"ח לא משכחת הן דאם אמר שבועה שאוכל שקצים ורמשים לא חיילי שבועה דמושבע ועומד אפילו בשקצים ורמשים דמוסרחת אלא ע"כ צ"ל דבשקצים ורמשים דמוסרחת אפילו אם נפגם מעיקרא מותר כסברת הראב"ד:

ויש לומר דלעולם י"ל כסברת הפר"ח וא"ל כנ"ל האיך משכחת הן י"ל דמשכחת הן בשקצים ורמשים דאינו נפגם מעיקרא ומוסרחת אח"כ דמותרים דאע"ג דאיני יכול לקיים באותו שקצים ורמשים דנפגם מעיקרא אבל השתא דקאמר סתם שבועה שאוכל שקצים ורמשים יכול לקיים הן באותו שקצים ורמשים דאיני נפגם מעיקרא.

ולפי"ז מתורץ מה שהקשו העולם(ובדף כ"ג ע"ב) בד"ה דמוקי לה כד"ה מש"ה לא אמר כר"ל דלא משכחת לה הן, והקשו העולם הא משכחת לה הן כדמשני הגמרא בנבילה מוסרחת ק' אם אמר שבועה שלא אוכל שקצים ורמשים חייל שבועה האיך משכחת הן, וצ"ל דמשכחת דאם אמר שבועה שאוכל שקצים ורמשים סתם דיכול לקיים באותם דאינם מוסרחת מעיקרא ואח"כ מוסרחת קשה הא שבועה מהן צריך להיות כשבועה שלו לאו וע"כ קאי על כל שקצים ורמשים אפילו אותם דנפגם מעיקרא כדקאי לאו אכולם ובאותו שקצים ורמשים דנפגם מעיקרא אינו יכול לקיים הן דכבר מנשבע ועומד כסברת הפר"ח וצ"ל דחייל עליהם הן בכולל כיון דחייל על אותן שאינו נפגם מעיקרא חייל נמי על אותן שקצים ורמשים אפילו דנפגם מעיקרא וא"כ מוכרח לומר מאיסור כולל ומפרש מתניתין שפיר ג"כ באיסור כולל ומקשה תו"ס שפיר ודו"ק:

ויש לומר דמהרש"א מקשה שפיר דלתי' זה דבה"א לא רצה רש"י לפרש דמשכחת הן בנבילה מוסרחת דסבר רש"י דמתני' אתיא בכ"ע אבל אליבא דאמת סבר רש"י דמאי דחזיא לכלב קרוי נבילה ואסיר כר"ש קשה לפי"ז מאי מקשה הגמרא לקמן על רבא ליתני חמש כגון שנשבע שלא אוכל חלב ותמרים קשה האיך משכחת הן ג"כ בחלב מוסרח ומיירי בחלב נבילה דראו לכלב קשה מתניתין אתיא כר"מ כדמפרש גמרא שם בכריתות ור"מ סבר נבילה מאי דחזיא לכלב אסור וא"כ לא משכחת הן ג"כ בחלב מוסרח, ומזה הוכיח מהרש"א דתי' הנ"ל לאו סברא הוא ותי' אחר מהנ"ל דחילוק יש בין שם התואר ובין שם העצם הוכיח נמי המרש"א דלאו סברא הוא דאל"כ קשה נמי אמאי מקשה הגמרא ליתני חמש וכו' קשה הא לא משכחת הן דילמא מפרש רבא כסברת ר"ש דנבילה מוסרחת לא קרוי נבילה דמוכרח לסברא זו דווקא לר"י אבל לרבא י"ל דנבילה מוסרחת לא קרוי נבילה והא דמחייב בעפר דווקא אבל בחלב מוסרח אין שם העצם עליו כנבילה מוסרחת וא"כ לא משכחת הן בנשבע אחלב שלא אוכל בתאנים דחיילי שבועה בשלמא התם משכחת דשם העצם כל פעם עליו אבל בחלב אין שם העצם עליו במוסרחת בנבילה מוסרחת ומכאן הוכיח המהרש"א דזו לאו סברא הוא דחילוק יש בין שם העצם ובין שם התואר כנ"ל:

תוכן העניינים

כתבי קודש על השס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה