כתבי קודש על השס· רבי יעקב יצחק מפשיסחה
קידושין
דף מג.
איתמר רב אמר שליח נעשה עד ופרש"י ז"ל בין לקידושין בין ששלח ממון לבע"ח מצטרף שליח עם עד להיות שנים או אם הם שני שלוחים מצטרפין שניהם להיות עדים בדבר עיי"ש וי"ל מה צריך רש"י לפרש שיש עד עם השליח ה"ל לפרש שהשליח נעשה עד לענין שבועה שהתובע צריך לשבע להכחיש העד וא"ל הא קיי"ל כל הנשבעים שבתורה נשבעין ולא משלמין וזה יהי' נשבע וניטל מ"מ יטול המלוה את המעות מן הלוה ואח"כ ישבע שבועה דאורייתא ויהי' נפטר להחזיר ושפיר יהי' נשבע ונפטר:
ונראה שרש"י ז"ל לא הי' יכול לפרש כך דא"כ איך יהי' עד הא הוא נוגע בעדות דאם יאמר שנתן המעות להמלוה צריך לישבע לכך צריך רש"י ז"ל לפרש שאחד שליח ואחד עד נמצא שהעד המסייעו פטרו משבועה:
אך קשה למה לי לפרש ששניהם שלוחים, וי"ל דזה קאי אקדושי שטר והאחד לשליח ואחד עד קאי אקדושי כסף ואממון, אך קשה מנ"ל שאיירי בקידושין דילמא לא איירי אלא בממון לחודיה, וי"ל דע"כ איירי בקדושין דאל"כ לפלוגי איפכא דרב סבר שליח הוי כבע"ד ודבי רב שילא אמרו אלומא קא מאלימנא למילתא דהא פסקינן בחו"מ תחילתו בפסול וסופו בכשרות פסול להעיד וא"כ אם לאחר התקנה הוי עד הצריך שבועה ואף דלאחר שבועה אינו נוגע בעדות הוה תחילתו בפסול וסופו בכשרות דפסול אך הש"ך פוסק היכא דהוי בע"ד מתחילה לא הוי שם פסול עליו (נמחק איזה שורות):
שם איתמר הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בדיני ממונות וכו'. מאי קסבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים הני נוגעים בעדותן נינהו אלא לעולם קסבר אין צריך לפרעו בעדים ומיגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה יכלו למימר פרעני למלוה עיי"ש, והקשו התוס' תימא דאמרינן בירושלמי הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא עיי"ש:
ונראה דהנה קיי"ל דהזמה הוא בעמנו הייתם אבל המעשה יכולה להיות אמת והכחשה המעשה בטל. והרמב"ם ז"ל פסק דאם הזמה והכחשה היא ביחד דהוי הכחשה ולפ"ז קשה על ר' נחמן מאי קאמר הן הן שלוחיו הן הן עדיו הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימן לפירוש הרמב"ם דהא הן הוה בע"ד ולא הוי אלא הכחשה, אך ז"א דקיי"ל שליח עושה שליח נמצא דיכול להזימן דהא הן יכלו לעשות שליח, אך בקדושי כסף לא יכלו לעשות שליח, דיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, אבל בממון עדות שאתה יכול להזימן ולפ"ז מתורץ קושיית התוס' על הירושלמי דבשלמא בקדושי כסף מצי למימר אין רצוני שיהא פקדוני וכו' אבל בקדושי שטר ליכא למימר הכי ודו"ק היטב:
דף מז.
אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה ניתנה וכו' נימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת וי"א מקודשת ותסברא אימא סיפא ושווין במכר שזה קנה עיי"ש, הקשו המפורשים על הרמב"ם ז"ל שפסק דמלוה קונה במכר הא הוא ז"ל פסק דמקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה ממילא אינה קונה במכר ובהלכות מכירה פוסק דמלוה קונה במכר:
ויש ליישב דהנה לכאורה קשה מאי קאמר הגמרא נימא כתנאי הא הר"ן ז"ל ריש קידושין הביא ב' דיעות אם מקדשין בקרקעות י"א מקודשת וי"א דאינה מקודשת מטעם דמקשינן הוי' ליציאה וגט פסול במחובר. לפ"ז קשה הא יכול להיות דתנאי דברייתא פליגי בהכי וכולם ס"ל דמלוה להוצאה ניתנה רק שהם סוברים דשיעבודא דאורייתא ממילא הגם אם נאמר דמלוה להוצאה ניתנה מ"מ יש כאן שעבוד קרקעות והסוברים דמקודשת ס"ל דמקדשין בקרקע, וי"ל כי לכאורה קשה מי הכריח לרב לומר דמלוה להוצאה ניתנה כי הדעת נותנת דמלוה לאו להוצאה ניתנה דאיתא בפ' גט פשוט רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות דשעבודא לאו דאורייתא נמצא אלו היינו אומרין דס"ל לרב מלוה לאו להוצאה ניתנה וצריך להעמידה תמיד בעיסקא א"כ אמאי אינה גובה מן היורשין הא הו"ל כמו פקדון באחריות וזה הוכרח לומר לרב דמלוה להוצאה ניתנה, נמצא לפ"ז שפיר מתורץ קושיא הנ"ל דאין לומר דפלוגתייהו הוא אם מקדשין בקרקע ומלוה להוצאה ניתנה ס"ל וצ"ל דס"ל לתרווייהו שעבודא ובאמת ס"ל לרב שיעבודא לא דאורייתא דהא בהא תליא דס"ל מלוה להוצאה ניתנה ולפ"ז קשה על הרמב"ם ז"ל דסבירא לי' שיעבודא דאורייתא אמאי פסק המקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה הא יש כאן עדיין שיעבוד קרקעית, וצ"ל דס"ל דאין מקדשין בקרקעות והוכיח זה מהגמרא דאיתא לקמן לימא כתנאי קדשה בשט"ח או שהי' לו מלוה ביד אחרים והרשה לה ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת ומקשה בגמרא האי שט"ח ה"ד אי בשט"ח דאחרים היינו מלוה ביד אחרים אלא בשט"ח דידה ובמקדש במלוה קמיפלגי עיי"ש, ולכאורה קשה דנוכל לומר שפיר דכ"ע מלוה להוצאה ניתנה ובהא פליגי דר"מ ס"ל אחריות לאו ט"ס וסתם שטר הוה באחריות וחכמים ס"ל דאחריות ט"ס ואליבי' צ"ל בשעבוד מפורש ובשיעבוד מפורש כ"ע ס"ל שעבודא דאורייתא ור"מ ס"ל דמקדשין בקרקעות וחכמים ס"ל דאין מקדשין בקרקעות מזה הוכיח הרמב"ם ז"ל דינו דכ"ע ס"ל דאין מקדשין בקרקע וכסברת הר"ן ז"ל נמצא שפיר פסק דמקדש במלוה אינו מקודשת:
ולפ"ז מתורץ ג"כ פסק הרמב"ם ז"ל דפסק דמלוה קונה במכר דהא בקדושין אינה מקודשת היא מטעם דאין מקדשין בקרקע דמקיש הויא ליציאה אבל במכר שפיר קונין בשעבוד קרקעות:
ואגב זה יתורץ ג"כ קושיא בגמ' דמאי פריך הגמרא ותו אימא סיפא ושווין במכר שזה קנה ואי אמרת מלוה להוצאה נתנה במאי קנה דילמא ה"פ בברייתא המקדש במלוה שלוה הוא מאחרים ובהכי פליגי מ"ס אינה מקודשת דמלוה לאו להוציאה ניתנה וצריך להעמידה תמיד בעיסקא ואין יכול לקדש בו את אשה ומ"ס מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה ומ"מ במלוה להוצאה ניתנה פליגי ובזה א"ש גם הסיפא ושווין במכר שזה קנה משום שמעמיד בעסקא, וע"פ דברינו הנ"ל יתורץ דאיתא לעיל רב ושמואל דאמרי תרווייהו לעולם ארישא ורב אסי ס"ל לעולם אסיפא ומאי עד שיהא בהן שוה פרוטה באחרונה וקאמר הגמרא ש"מ מר"א תלת ש"מ המקדש במלוה אינה מקודשת וש"מ מלוה ופרוטה דעתה אמלוה וש"מ מעות בעלמא חוזרין, וכתבו התוס' דלהכי רב ושמואל אינם סוברין כר"א משום דס"ל מעות בעלמא אינן חוזרין ולא גרסינן וכו' עי"ש. והקשה שם המהרש"א אמאי צריך התוס' להגיה הלא יכול להיות דס"ל דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה מש"ה לא ניחא להו כאוקימתא דר"א ושפיר גרסינן דאם ס"ל שיעבוד לאו דאורייתא איך נוכל לומר דס"ל דעתה אמלוה הא לא יהיב לה מידי ושפיר מתורץ קושיא הנ"ל דאם נאמר דפלוגתייהו הוא במלוה שלוה מאחרים ותלי' בפלוגתא דמלוה ופרוטה ולסברת רב הא תליא בש"ד וקיי"ל בהוריות די"א היא רבי נתן ורבי נתן ס"ל מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה וצ"ל דס"ל שיעבודא דאורייתא נמצא אי אפשר לומר כן ושפיר מתורץ הנ"ל: