אור ברסלב

כתבי קודש על השס· רבי יעקב יצחק מפשיסחה

מכות

עבודה זרה

דף ג.

אומדין כמה אדם וכו' נותנין מכאן ועד למ"ד יום ובין נותנין מכאן ועד עשר שנים, ופריך הגמ' לר"י אמר שמואל המלוה לחבירו לעשר שנים שבועות משמטתו א"כ כולו בעי שלומי דהא רצה להפסידו כל החוב ומשני במלוה על המשכון, וקשה דא"כ הטובת הנאה דמכאן ועד ל' יום ומכאן ועד עשר שנים ג"כ לא בעי שלומי דהא המלוה בעצמו נאמן על המשכון עד כדי דמיו וא"כ מאי הפסידוהו העדים להך דעה דאיתא בחו"מ (סימן ס"ו) דהמלוה על המשכון אינו משמט מה שכנגד המשכון א"כ ע"כ הכא איירי ששוה המשכון כל המעות שלוה עליו דאי בלא שוה הדרא קושיות הגמרא לדוכתי' דישלמו העדים המותר ממה ששוה המשכון א"ו דהכא איירי דשוה המשכון כדי כל החוב וא"כ גם בלא עדים נאמן המלוה במיגו דלקוח לטעון עליו עד כדי דמיו וא"כ אמאי צריכין העדים לשלם כלל הא יאמרו העדים מה עשינו להלוה הא גם בלא"ה הי' נאמן המלוה:

ונראה דכוונת הגמ' כך הוא דמלוה על המשכון היינו דהלוואה הי' רק על המשכון ועתה נאבד המשכון באופן דמלוה פטור והלוה מחיוב לשלם החוב דהיינו באונס וא"כ שפיר לית לי' למלוה מיגו וא"ל דא"כ הדרא קושיות הגמ' לדוכתי' דכולו בעו שלומי, ז"א דהנה איתא בחו"מ (סי' ע"ג) דאם נכסי הלוה מתמוטטין ולא יהי' למלוה ממה לגבות יכול לתבוע קודם הזמן, וא"כ ניחא דאף אם יאבד המשכון לא יהי' שבועות משמטתו דאף אם הלוה לעשר שנים דהא יכול לתבוע קודם שנת השמיטה ג"כ אם יהי' בתוך הזמן דאם ימתין לזמן לא יהי' יכול לגבות כנ"ל וא"ל האיך אמר ר"י דמלוה על עשר שנים דשבועות משמטת הא לא משכחת להאי דינא דאם יראה שקרוב לזמן השמיטה יתבענו קודם כנ"ל, ז"א דהא סבר וקיבל דהא ידע דיהי' שמיטה ואעפי"כ הלווהו א"כ לא יוכל לתובעו קודם הזמן משא"כ הכא דלא סבר וקיבל על המשכון ולא הי' משמטת ועתה דנאבד שפיר יכולין לתובעו קודם הזמן כמו בנכסים מתמוטטן ודו"ק היטב:

עוד יש לתרץ לעולם דאבד המשכון ושמיטה משמט ונ"מ לענין שורף שבא א' ושרף את שטרו קודם שמיטה, ואיתא בב"ק זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דא"ל מנא תבירא אבר, ופי' שם בתוס' דדווקא דזרק כלי אבל זרק חץ להכלי ובא ושברו במקל חייב מ"ט דבזריקת כלי עביד מעשה בגוף הכלי ובא החיוב מיד שזרק הכלי אבל הכא שזרק חץ לא עבוד מעשה בגוף הכלי והחיוב לא בא אלא עד שבא להכלי וזה ששברו במקל הי' החיוב שלו קודם עיי"ש, והכא שאבד המשכון הו"ל כזורק חץ וחייב השורף והעדים לא היו מפסידים בעדותם אלא מה ששוה יותר שטר משלושים יום בין שטר מעשר שנים ודו"ק:

דף ה.

אמר רבא באו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש ובאו שנים אחרים ואמרו עמנו הייתם בחד בשבתא אלא בתרי בשבתא הרג פלוני את הנפש נהרגין משום דבעידנא דקא מסהדו אכתי גברא לאו בר קטלא הוא, והרמב"ם ז"ל כתב וז"ל באו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש ובאו שנים אחרים ואמרו בתרי בשבתא הרג פלוני את הנפש אבל בחד בשבתא עמנו הייתם נהרגים, ויש להבין למה הרמב"ם ז"ל משנה את הלשון מהגמ' דהגמ' נקט בתחילה הזמה ואח"כ את עדותן.

ונראה ליישב דהנה הרשב"א ז"ל הקשה לפי דאיתא בסנהדרין שנים שהעידו על נערה המאורסה שזינתה ובאו שנים אחרים והזימום פטורים ממיתה דיכולין לומר העדים הראשונים לאוסרה על בעלה באנו ולא להרוג אותם עיי"ש, א"כ לפי"ז לא אפשר לקיים כאשר זמם בשום עדות בכת הב' המזימין דהא קיי"ל דצריך להיות בזוממי זוממין דהיינו אם באו שנים ואמרו שהרג ראובן את שמעון ובאו שנים אחרים ואמרו באותו היום עמנו הייתם ובאו כת ג' ואמרו אנו מעידים שהרג ראובן את שמעון הנה עתה כת ראשונה אמת לפ"ז לא נוכל לקיים כאשר זמם בכת הב' שהם יכולים לומר לא באנו להרוג את העדים הראשונים רק להציל את הנידון, ותירץ הרשב"א ז"ל דהא קיי"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וגם קיי"ל אין עדות זוממין נהרגים עד שיזמו שניהם, ולפ"ז נוכל לקיים שפיר כאשר זמם דהא אנו יכולין לומר לכת הב' אילו לא באתם רק להציל את הנידון לא הי' לכם רק להזים את הא' וממילא הי' נוצל הנידון משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וגם העדים הראשונים לא היו נהרגים דאין ערות זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם אבל עתה שהזמתם את שניהם ונהרגין על ידכם בוודאי להרוג את העדים באתם מש"ה הם נהרגין עיי"ש.

והנה איתא בב"ק אתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל מטעם חידוש עיי"ש ומוכח מזה דהיינו דווקא היכא דאיכא חידושא דתרי ותרי אבל היכא דליכא חידושא כגון דשנים מזימין את האחד גם רבא מודה דלמפרע הוא נפסל, ולפ"ז מיושב אליבא דרבא לשיטתו הלשון הנ"ל דהיינו שבאו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש ואח"כ באו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בתרי בשבתא הרג פלוני את הנפש היינו תחילתו הזמה ואח"כ העדות דאילו הי' רבא מקדים תחילה את העדות ואח"כ הזמה הדרא קושיית הרשב"א לדוכתא הלא בכת הב' לא נוכל לקיים כאשר זמם כי כאשר יבואו כת הב' ויזימו כת הג' היינו שכת הא' יאמרו שהרג ביום א' והכת הב' יכחישו תחילה את הכת הא' ויאמרו ביום ב' הרג ואח"כ יזומו אותן בעמנו הייתם ואח"כ יבואו כת ג' ויזימו כת הב' הלא ביום ב' עמנו הייתם ואח"כ יבאו כת ד' ויזימו כת הג' לפ"ז לא נוכל לקיים כאשר זמם בכת הג' דהא יכולין הכת הג' לומר שלא באנו להרוג את הכת הב' רק להציל את הכת הא' ולא שייך תירץ הרשב"א דהא לא היו להזים אלא א' ז"א דאם יזימו רק אחד לא יהי' חידוש דתרי ותרי וגם רבא מודה למפרע הוא נפסל כנ"ל ויהי' בטל גם הכחשה דיום ב' שהרג את הנפש ואנו לא באנו לפטור את ראובן דהאמת הוא שהרג רק באנו לפטור את העדים הראשונים, ומש"ה אנו מוכרחין להזים את הב' העדים כדי שיהי' חידוש ולא יהי' בטל רק הזמה שלהם ולא הכחשה דמכאן ולהבא הוא נפסל מש"ה הוצרך רבא לומר דמזימין אותם תחילה ואח"כ מכחישין אותם מש"ה שפיר יכול לקיים בהם כאשר זמם בכת הג' כתירוץ הרשב"א הנ"ל דבין כך ובין כך יהי' בטל גם הכחשה שאח"כ ולא הי' להם להזים רק האחד וא"ש כנ"ל הוצרך לומר כנ"ל תחילה הזמה ואח"כ הכחשה וזהו דווקא לרבא, אבל הרמב"ם ז"ל שיטתו דסבר כאביי דלמפרע הוא נפסל אף דיש חידוש ומש"ה יכול שפיר לומר דמכחישים תחילה ואח"כ מזימים אותם דהא לדידי' אין נ"מ בין אם יזומו לא' או לב' דבין כך ובין כך לא הי' להם להזים אלא האחד כתירוץ הרשב"א ז"ל וא"ש ודו"ק.

תוכן העניינים

כתבי קודש על השס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה