כתבי קודש על השס· רבי יעקב יצחק מפשיסחה
בבא מציעא
דף יד:
בתוס' ד"ה תריץ נמי בבע"ח עיין במהרש"א דפי' קושיות תוס' כיון דגם המקשין ע"כ צריך לאוקמי באפותיקי וגם לר"מ בתירוצו ע"כ שפיר מקשין כיון דס"ס אוקמת באפותיקי אף לר"מ דאל"כ יקשה יטרוף ממשעבדי דטריף לוקח וא"כ יתרץ כרבנן עיי"ש:
ונראה לתרץ דע"כ מתרץ כר"מ דלדידי' א"צ לאוקמא באפותיקי כלל דהנה (בדף ט"ז ע"ב) דלר"מ אם אחד אומר לחבירו שדה זו לכשאקחנה תהי' קנוי' לך מעכשיו קנה עיי"ש וא"כ לר"מ שפיר לא קשה דיטרוף ממשעבדי דטריף לוקח די"ל כמ"ש תוס' דלא הוי להלוות יותר נכסים רק אחר שקנה לוקח זה רק דאחר קנית הלוקח שדה זו מהלוה הלך הלוה ואמר שדה זו לכשאקחנה תהי' קנוי' לך מעכשיו לאחר טריפות הבע"ח שדה זו מהלוקח קנה הלוה שדה הנ"ל וא"כ יקנה שדה זו ללוקח השני למפרע וא"כ הקרן יכול הלוקח הראשין לטרוף מהלוקח השני שהוא מוקדם לקנות אבל השבח אין יכול לטרוף כי לא היה עדיין שבח שלו בעילם בעת שאמר הלוה ללוקח שני שדה זו לכשאקחנה תהי' קנויה לך מעכשיו וא"כ שפיר משני כר"מ דייקא דלדידי' א"צ לא קמי באפותיקי מפורש ומתורץ שפיר ודו"ק:
דף לד.
גמ' אימא נעשה כאומר לו מעכשיו וכו' עיי"ש, והמפורשים הקשו על הרמב"ם ז"ל שכתב (בה' שאלה ופקדון פ"ח) חזרה הבהמה לבעלים לפ"ז קשה קושית התוס' דהא עיקר תירוצם שקונה גוף הפרה ובל"ז הוי דשלבל"ע. ונראה לתרץ דהנה המפרשים הקשו מה זה שמקשה אי הכי אפי' גיזותיה נמי ומתרץ נעשה כאומר חוץ וכו' וכי לא ידע הבעל אוקימתא מקושיא זו והמקשן מי לא ידע כיון דאמרינן נעשה ואמדינן דעת המפקיד אמדינן נמי חוץ מגיזת וולדות:
ונראה דג' מיני קנין יש (חסר עלה א') סמוך לגנבה קנוי' לך לא שייך ברירה כיון שהוא אומר כן בשעת מסירה שהיא שעה מבוררת לא צריכנא לידע מתי חל הקנין ממילא חל סמוך לגניבה אף דלא ידעינן מתי הוא סמוך לגניבה מ"מ כיון דהוא התנה כן בשעה מבוררת שיחול הקנין שעה סמוך לגניבה א"כ תיכף חל השעה סמוך לגניבה דאנן לא ידעינן מתי הוא הא קמי שמיא גליא השעה ובאותו השעה יקנה לו ולא שייך ברירה כי אנן לא צריכין לידע כלל, אבל אם נאמר נעשה כאומר סמוך לגניבה צריכינן לומר משיגנוב הוברר הדבר למפרע שזו השעה אמר לו דכאן אנו צריכין לידע דהא אמרי' נעשה כמו שאומר לו והא אין ידוע זמן שנימא כאילו אמר לו באותו שעה ע"כ צריכנא לומר הוברר הדבר שזה השעה אמר לו והא קיי"ל דאין ברירה והאיך מהני, ע"כ מפרש רש"י בשעת מסירה, אבל להראב"ד ז"ל היה דוחק לפרש כן לפי שמשמעות לישנא דהש"ס כמ"ש מהרש"א על כן פירש בפשוטו נעשה כאומר סמוך לגניבה וקשה הא אין ברירה ונראה דהנה קיי"ל בכל מקום היכא דמן התורה הדין כך אבל חכמים גזרו עליו אמרינן יש ברירה ויחזור לדין תורה, א"כ מתורץ שפיר הראב"ד דהא קיי"ל בכ"מ מעות קונות מן התורה אלא שחכמים גזרו עליו א"כ הכא אם נימא מעות קונות ליכא אלא תרי, דיש מן המפרשים שכתבו כיון דליכא אלא ב' ספיקא הוי עבידי דאתי דהג' ספיקא דאמרי' בגמרא הוא בדוקא רק דמדרבנן אין מעות קונות וא"כ אמרינן יש ברירה בסמוך לגניבה דהא מן התורה בלא זה מעות קונות אמרינן שפיר יש ברירה ולפ"ז מתורץ כאן שעיקר דאמרינן יש ברירה הוא משום דמן התורה בל"ז מעות קונות וקנין מן התורה הוא רק משעה ששילם ואם מצרפינן נמי הברירה דמקודם אבל בשעת מעשה ליכא עדיין קנין מן התורה מש"ה פסק הראב"ד כלישנא אחרינא משום דלפ"ז לא קשיא קושיא דר' זירא ודו"ק:
ריש פרק המפקיד אמר רחב"א אמרי' לא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם ושם אמר ר"ה משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו וכו', והתם דעת הרא"ש בפסקיו דר"ה קאי על רחב"א דבהריני משלם אם לא נשבע שאינו ברשותו ל"ק הכפל דחיישינן שמא עיניו נתן בה אבל אם שילם ממש קונה הכפל אף שלא נשבע שאינו ברשותו, והפוסקים נלאו למצוא טעם וחילוק בזה, והנ"ל בזה דלכאורה קשה דאם חיישינן שמא עיניו נתן בה א"כ לא נגנב ומאי כפל איכא ואם נאסר דנגנב א"כ ל"ש עיניו נתן בה כיון דבאמת נגנב וא"כ כיון דעיניו נתן בה מתחילה נתחייב אח"כ בכל אחריות ונעשה כל הנאה שלו ואנן קיי"ל לקמן גבי שואל דכיון דכל הנאה שלו ל"מ הריני משלם לענין הכפל רק בשילם ממש משום דהיכי דכל הנאה שלו בדיבורא לא מקני לי' כפילא, וא"כ שפיר קאמר הרא"ש דבשילם קונה הכפל אף שלא נשבע שאיני ברשותו דממ"נ אם לא נגנב הרי ליכא כפילא ואם נגנב אף שנגנב אחר שנתן עיניו מ"מ קנה הכפל כיון ששילם אבל בהריני משלם כה"ג לא קנה הכפל דהיכי דכל הנאה שלו בדיבור לא מקנה לי' כפילא:
ועד"ז ישבתי מה שיש לדקדק בש"ס דמבעיא שלמו בניו מאי מי מצי אמר להו כי אקנאי כפילא לאבוכון דעביד לי נייח נפש וכו' ואמאי נקט בהאיבעא שלמו בנים אמאי לא נקט אמרו בנים הרי אני משלמים, ונקדים ליישב קושי' הש"ך בח"מ (סי' קצ"ה) על שיטת הפוסקים דסוברים היכי שיש לו עדים שנאנסו ואפ"ה רוצה לשלם לו ומשלם לו ונמצא הגנב לא קנה הכפל משום דהמפקיד לא אסיק אדעתי' שאף שיהי' לו עדים שנאנסו ואפ"ה ישלם לו והוה מידי דלא שכיח ולא הקנה לו כה"ג הכפל רק שמקנה לו עתה הכפל וזה איני מועיל, והקשה הש"ך דא"כ מאי קמיבעיא להו בש"ס בשלמו בנים הא היורשין פטורין ולא שכיח ג"כ שישלמו וא"כ וודאי דלא הקנה להם הנפקד הכפל, אמנם דיש ליישב דהא קיי"ל כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואם הוא נתן הפקדון לאחד מבניו לא הוי פושע ואם פשעו הם חייבים מדינא וא"כ שכיחי דחייבים, אמנם לפ"ז יקשה מאי קמבעיא לי' הא היורשין הוין כמו הנפקד עצמו כיון דעל דעתם מפקיד והם חייבים לשלם, אך דלק"מ דלקמן בש"ס גבי האי דאפקיד זוזי גבי חברי אשלמינהו לאימי' אותבינהו בקרטליתא ואיגנב דהוא פטור וגם האם פטורה הוא פטור דכל המפקיד על דעת ב"ב הוא מפקיד והיא פטורה משום דלא אמר לה דלא דידיה הוא וסברה שהוא שלו וא"כ ה"נ בע"כ מיבעיא להו כה"ג שלא הודיע לבניו שהיא של המפקיד וא"כ הם פטורין, אמנה אם סברו שהיא שלהם א"כ הוי כל הנאה שלהם ולכך מיבעיא להו דווקא בשלמו בנים אבל אם אמרו הריני משלמים פשיטא להו דלא קנו הכפל דהיכי דכל הנאה שלהם בדיבורא לא מקני להו כפילא ודו"ק כי הדברים ברורים למבין.
שם אמר הריני משלם ומת מהו וכו', והקשו התוספות שם דהא קיי"ל א"א מוריש קנס לבניו וא"כ מאי קמבעי' להו דפשיטא דלא קנו הכפל, ואמרתי בישוב דבריהם, דהנה המהרש"א הקשה דלמא הא גופיה מיבעי' לי' להש"ס אי איני מקנה הכפל לבנים ושייך להמפקיד או דגם לבנים הקנה הכפל וא"כ כיון דא"א מוריש ק"ל נשאר הכפל להגנב, ותירץ דהא דאמדינן דעתו של מפקיד שהקנה הכפל להנפקד ע"ד שיזכה בו איהו אבל אם ימות הנפקד וגם בניו לא יזכו בו משום דא"א מוריש ק"ל ויזכה בו הגנב על אופן זה בוודאי לא הקנה לו וא"כ ליכא למיבעי' כה"ג ובוודאי דאיבעי' הוא אם שייך למפקיד או לבני הנפקד וא"כ התוס' הקשו שפיר ע"ש במוהרש"א, והנה במס' כתובות גבי מי שהי' נשוי ב' נשים וכתבה הראשונה ללוקח דו"ד אין לו על שדה זו וכו' השני' גובית מהלוקח והראשונה מן השני' והלוקח מהראשונה וחוזרת חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם א"כ ה"נ המפקיד יתפוס מהגנב ובני הנפקד מהמפקיד והגנב מהם וחוזר חלילה, אמנם לכאורה יש לחלק הענינים דהכא מצי אמר המפקיד לבני הנפקד כי תפסיתו מנאי הגנב יתפוס מכם כיון דבלא תפיסתם אין להם שום זכות בהכפל אבל התם לא מצי הלוקח לומר להשני' הראשונה תופסת ממך וא"כ ל"ל מידי דהא יכולה לומר הלא יש לי זכות בשדה זו גם מבלעדי קנייתך כי מגיע לי כתובתי אבל שם מבלי תפיסתם אין להם שום זכות וחיוב משום דא"א מוריש קנס לבניו.
אמנם באמת מ"ט אמרינן א"א מוריש קנס לבניו משום דהוי ממון דפטור בהודאה ואנן קיי"ל דהיכא דתפיס ביד א"צ להחזיר אף אם מודה וא"כ תו לא מצי המפקיד למימר להו כי אתפסי' מנאי הגנב יתפוס מכם משום דאין אדם מוריש קנס לבניו דהא כיון דתפוס כבר שוב ל"מ הודאה ול"ש לומר אאמק"ל ודו"ק:
הרמב"ם והראב"ד מחולקים אם תובע אותו דבר ששייך בו נאנסו ודבר שלא שייך בו נאנסו אי הוי כחיטים ושעורים ולהרמב"ם הוי כמין אחד, ואמרתי להוכיח מסוגיא סלע הלוותני עליו שתים הי' שוה והלה אומר סלע הי' שוה פטור אבל אם אמר המלוה חמשה דינרין הי' שוה חייב לישבע. והנה קשה להמני' במיגו דא"ב כפר הכל והא דכל מודה במקצת לא מהימן במיגו משום דא"א מעיז פניו בפני בע"ח אבל כאן ל"ש זאת, ולכאורה היו יכולין לומר דבאמת כה"ג דל"ש א"א מעיז כופר הכל נמי חייב (וכשיטת רש"י ב"ק ק"ז) אמנם לפ"ז קשה על הרישא אמאי פטור המלוה כשאומר סלע הי' שוה, וע"כ אמרתי ליישב דבאמת בלא"ה קשה ליהימני' למלוה במיגו דנאנסו ואי דבנאנסו נמי צריך לישבע הא לרמב"ח דל"ש שבועה כי אם בכפירה, והודאה ונאנסו וא"כ שפיר איכא מיגו שיטעון על האי דכפירה נאנסו ולא יהי' רק הודאה ונאנסו ולא ישבע, אמנם דאם אתה בא לפטרו מטעם מגו זו הא גם להלוה יש לו מגו לחייבו שבועה שיתבע אותו יותר ואם יודה הרי ישלם לו ואם יכפור ישבע משום שיהי' הודאה וכפירה ונאנסו וע"כ לא אמרינן בזה מגו לפטור המלוה משביעה ולפ"ז לק"מ מה שהקשתי דא"כ ברישא בכופר הכל ישבע ג"כ המלוה משום דל"ש אין אדם מעיז, ז"א דהא לרמב"ח קיימינן דל"ש שבועה רק בכפירה והודאה ונאנסו וצריך לומר דהא דלא נאמן לומר חמשה הי' שוה במיגו דכופר הכל משום דמממון לממון לא אמרינן מיגו (והמשכיל יבין לחלק הענינים בין נ"ד לכל מודה במקצת), אך הקושיא במקומה עומדת דלהימני' במגו דנאנסו ולא יצטריך לישבע בלא כפירה ואי דיש לו להלוה ג"כ מיגו לחייבו שבועה שיתבע אותו יותר וכנ"ל הא גם על המותר יכול המלוה לומר נאנסו וע"כ צ"ל שיש לו להלוה מיגו שיתבע אותו דבר דלא שייך בו נאנסו וא"כ להראב"ד הוי כחטים ושעורים והודה לו באחד מהן דפטור (לחד מ"ד במס' שבועות) ונסתייע שיטת הרמב"ם דלא הוי כה"ג חטים ושעורים ודו"ק:
הרמב"ם פסק המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים אמר הריני משלם ואיני נשבע נמצא הגנב משלם הכפל לשומר חזרה הבהמה עצמה חזרה לנפקד הוא וגיזותי' וולדותי' ויש לדקדק בדבריו דנקט בהריני משלם לענין חזרת הבהמה לנפקד הרי (מסתמא) אף בשילם הדין כן.
ואמרתי ליישב דהרמב"ם נקט בכיון הריני משלם דבשילם לא הוי מצי למימר הכי אבל אחרי דנקט בהריני משלם חזרה הבהמה לנפקד ממילא גם בשילם הדין כן, דלקמן בפי' א"נ (דף ס"ד) איתא מכר לו בית ואמר לו המוכר לכשיהי' לי מעות תחזור לי אסור הלוקח בפירות משום דהוי ריבות דדילמא יהי' לו מעות ויחזור הבית לבעלים הראשונים וא"כ שכר מעותיו נוטל, וא"כ אם נאמר דבשלם ואחר כך נמצא הגנב חזרה הבהמה למפקיד וא"כ אסור השומר בכפל דהוי שכר מעותיו וא"כ ליכא למימר דחזרה הבהמה למפקידו, אמנם התוס' כתבו (כלל גדול לענין חצר דלא קיימא לאגרא וגבר דלעל"מ) דהיכא דבלא הלואה נמי הי' משאילו לא הוי ריבית ע"ש בתוס', וא"כ כיון דגם אם לא שילם קונה ג"כ הכפל ואף שלא הוציא עוד מעותיו להמפקיד ושוב שפיר מצינו למימר דהבהמה עצמה חוזרת למפקיד ולא הוי הכפל ריבית וא"כ ממילא אף בשילם הדין כן כיון דבלא שילם נמי הי' הכפל שלו והבן:
אך דמהיכא למד זאת הרמב"ם דחזרה הבהמה למפקיד ובש"ס דידן לא מיירי מזה כלל, ואמרתי להוכיח שיטת הרמב"ם מסוגיא דידן דהנה בסוגיא אמר רחב"א אמר ר"י לא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם וכו', אמר רב פפא ש"ח שאמר פשעתי מקני' לי' כפילא מיגו דאי בעי פטר נפשי' בגניבה, ולכאורה מאי שייכית הא דר"פ להא דרחב"א ולא רחב"א שייך להאי דינא דר"פ, כיון דאמר פשעתי ומשלם קינה הכפל וגם ל"ל לר"פ לומר מטעם מגו דא"ב פטר נפשי' הא כיון שהודה שפשע ומשלם קונה הכפל.
ואמרתי ליישב דהנה לעיל בסוגיא בשילם פריך הש"ס והא א"א מקנה דבר שלא בא לעולם ומשני נעשה כאומר וכו' ותרצה ותשלמני הרי פרתי קני' לך מעכשיו אבל בהריני משלם לא צריכנא להמתרץ דלעיל דבלא"ה ניחא כיון שאמר הריני משלם ונתחייב ליתן לו המעות ואח"כ נמצא הגנב וחזרה הפרה להמפקיד וקונה השומר מעותיו בחזרה והמעות הוי בא לעולם ומתוך שקנה המעות שבא לעולם קונה נמי הכפל דקיי"ל דהיכי דאיתא בידיה אפילו מקצת ל"ה דבר שלא בא לעולם וקונה הכל, ותו לא צריכנא לומר דמקנה לו גוף הפרה וזה מוכח מדברי ר"פ שאמר ש"ח שאמר פשעתי מקנה לי' כפילא משום מגו דאי בעי פטר נפשי' בגניבה וסמך עצמו על מימרא דרחב"א ע"כ משום דסובר באמת דבהריני משלם חזרה הפרה למפקיד והמעות קונה הנפקד בחזרה וכמ"ש דהנה הש"מ הקשה לעיל על קושיות הש"ס והא הוי דשלב"ל הא לר"ש דסובר קדשים שחייב באחריותן כממון דמי והו"ל בעלים א"כ כל שומר הוי כמו בעלים דחייב באחריות והוי גורם לממון, ותירץ דלא אמרינן דאחריות הני כממון ממש רק היכא דכל אחריות עלי' אבל בשומר אם נאנסו פטור ולא הוי כממון, ולפי"ז קשה היכא שאמר פשעתי חייב אפילו נאנסו אח"כ (וה"ל למ"ד תחילתו ה"נ בפשיעה וסופו באונס חייב בכל גוונא) וא"כ הוי לי' בעלים ואמאי צריך ר"פ לומר מטעם מיגו, אמנם י"ל דלא מהימן וכמ"ש הירושלמי באמת דביש עדים שפשע קונה הכפל אבל בלא עדים לא מהימן, ולכאורה קשה דאמאי אינו נאמן דממ"נ אם פשע הרי הוי כבעלים וקונה הכפל ואם לא פשע אלא נגנב א"כ ג"כ מקנה לו הכפל כיון שאומר שפשע והוי כאומר הריני משלם וא"כ גם לר"פ קשה ל"ל למימר מגו דא"ב פטר נפשי, אמנם דקיי"ל דמי שתבע לחבירו הלואת עצמו והודה לו הלואת אחרים אלא שהקנה לו המלה לזה שתבע, הוי לה טוענו חטים והודה לו בשעורים דפטור וכ"כ הכא אי פשע הרי הוא הבעלים וקונה הכפל מטעם בעלים ואי לא מהמניני' לי' שפשע אלא שגנב וא"כ קונה הכפל מכחו של המפקיד שמקנה לו הכפל וא"כ הוי כמו תובעו חטים והודה לו בשעורים (וא"כ שפיר קאמר ר"פ משים מגו דא"ב פטר נפשי' ולכך נאמן לומר שפשע) אבל אם נאמר דבהריני משלם מקנה ג"כ גוף הפרה לנפקד וא"כ כיון דהוא הוא בעל הפקדון הוי הכפל שלו מחמת עצמו ולא מחמת המפקיד וא"כ בין שפשע ובין שלא פשע אלא נגנב הוי הכפל של השומר ולא הוי טוענו חטים והודה לו בשעורים וא"כ ל"ל לר"פ לומר דנאמן מטעם מיגו ע"כ מוכח דבהריני משלם חזרה הפרה לבעלים ושוב אם אמר שפשע ולית לי' מיגו א"כ אמרינן שלא פשע אלא נגנב והוי כטוענו חיטים והודה לו בשעורים דפטור ודו"ק היטב:
דף סא.
פרק איזה נשך, בגמרא למה לי דכתב רחמנא לאו בריבית לאו בגזל וכו' ואי כתב רחמנא לאו בגזל הוי אמינא משום דידע ומחל ופרש"י ז"ל ומיאש לי' עיי"ש, והקשו המפורשים וכי הוא יודע דמייאש דילמא לא מייאש והאיך הוא גוזל, ונראה ליישב עפ"מ דקיי"ל ההולך בשעטנז חייב על כל שהיי' ושהיי' והיכא בשעה שעשה לבישה לא הי' דעתו כי אם על שהיי' אחת ואח"כ נמלך והלך בשעטנז כמה שהיות אינו חייב אלא אחת משום דהוי לאו שאין בו מעשה כיון שמעשה הלבישה לא היי על שהיות אחרות, ולפ"ז מתורץ קושית המפורשים הנ"ל דהא קיי"ל סתם גזילה יאוש בעלים נמצא בתחילה יכול לגזול כי מסתמא אח"כ מייאש אף דחזינן שאינו מייאש הוי לאו שאין בו מעשה דבשעת מעשה הגזלה היה בדעתו שמייאש אח"כ ודו"ק:
דף עה:
אלו עוברין משום רבית המלוה והלוה והערב והעדים, והקשה הפנ"י אמאי העדים חייבים הא לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו והביא ראי' מפרק ארבע מיתות דעדים זוממין כיון דבראי' מסהדי לא הוי מעשה עיי"ש, ונראה דהנה איתא במסכת כתובות פלוגתא דר"מ ורבנן אי על כתב ידן הן מעידין או על מנה שבשטר הן מעידין ולפ"ז שפיר מתורץ קושית הפנ"י דהנה המפורשים הקשו דהא קיי"ל דעל מלוה ע"פ אין העדים עוברין א"כ אמלוה בשטר נמי לא יעברו דהא לא נגמר עדותן, וי"ל משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד נמצא שנגמר עדותן שפיר, ולפ"ז מתורץ שפיר דאי אמרינן על כתב ידן הן מעידין שפיר יש בו מעשה דהא מעידין על הכתובה דבשלמא אי אמרינן על מנה בשטר הן מעידין על הראי' ולית בה מעשה אבל על כת"י הן מעידין יש בה מעשה כנ"ל ודו"ק:
דף צא.
החוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם ופריך הגמרא הא קיי"ל דאין לוקה ומשלם אמר אביי הא מני ר"מ הוא דאמר לוקה ומשלם והקשו התוס' הא ר"מ לא ס"ל לוקה ומשלם אלא גבי קנס אבל הכא הוא ממון וגם ר"מ מודה דאין לוקה ומשלם עיי"ש:
ונראה ליישב דהא יש כאן על החוסם שני מיני חיובים על חסימתו אחד דהוי כאלו התנה בעל הפרה עם בעל החוסם שיתן לו שכר וגם שיאכל פרתו בשעת דישה ועתה כשחסמה חייב לשלם לבעל הפרה דמי אכילת פרה בשעת דישה דהא התנה עמו כן וחיוב השני הוא אשר מחיוב בעל החוסם לשלם לבעל הפרה מדין דיני דגרמי הפסדו אך מה בצע לבעל הפרה סוף סוף יפטור החוסים דאינו לוקה ומשלם ושפיר פריך הגמרא ומשני הא מני ר"מ הוא דס"ל בקנס לוקה ומשלם וניהו דפטור החוסם מחיוב הראשון דהוי כאלו התנה עמו משום דממון הוא ואין לוקה ומשלם מ"מ נתחייב משום דינא דגרמי דגרמי הוי קנס ולוקה ומשלם:
שם רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ופירש"י ואפי' בא על אמו דקם ליה בדרבה מיני' וליכא עליו שם אתנן אך כיון דחייב לצאת ידי שמים הגם דקים לי' בדרבה מיני' שפיר מיקרי אתנן הכי נמי גבי חסימה מחיוב לצאת ידי שמים אף דלוקה עיי"ש, והנה יפלא מה אשמועינן הדין דחייב לצאת ידי שמים בממון ומלקות גבי דין דחסימה הא בכל ממון הדין כן:
וי"ל דלכאורה קשה אמאי לא יתחייב החותם ב' פעמים מלקות אלאו דלא תחסום ואלאו דלא תגזול, אך י"ל דלאו דלא תגזול הוי ניתק לעשה כידוע אך הכא קשה כיון דחייב מלקות מכח הלאו דלא תחסום ויפטור מתשלומין משום דאין לוקין ומשלמין יתחייב עוד פעם מלקות אלאו דלא תגזול ושוב לא הוי ניתק לתשלומין משום דאין צריך לשלם כנ"ל ומוכרח הגמ' להשמיענו דחייב לשלם לצאת ידי שמים וא"כ שפיר הוי הלאו דלא תגזול ניתק לעשה ואין לוקין רק אלאו דלא תחסום לבד ודו"ק:
דף קיח.
השוכר את הפועל לעשות עמו בקש ובתבן ואמר לו תן לי שכרי ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו וכו', והקשה הגמרא אין שומעין לו והתניא שומעין לו אמר ר"נ וכו' אלא אמר רב נחמן לא קשיא כאן בהגבהה כאן בהבטה וכו' אמר רבא לא דכ"ע הבטה בהפקר קונה עיי"ש, והנה לכאורה יפלא דלפי דברי רבא דלכ"ע הבטה בהפקר קונה הדרא קושיות הגמ' לדוכתא והתניא שומעין לו ונסתר תירוץ רב נחמן דמתרץ כאן בהבטה וכאן בהגבהה דהא רבא אמר דגם בהבטה קונה לכ"ע וי"ל דלגבי עצמו ששומר עבור עצמו שפיר קונה בהבטה אבל לענין לאמר יד פועל כיד בעל הבית ובהבטת הפועל יקנה בעל הבית זה לא אמרינן, הגע בעצמך אם ישמור אדם דבר הפקר ולא יציל בשמירתו מלקיחת אחר בוודאי דלא מהני הבטתו דלקני' וא"כ שפיר תירץ הגמ' דבהגבהה אמרינן יד פועל כיד בעל הבית כמו בעה"ב בעצמו הגביה ומיד כיון שהגביה הפועל קונה בעל הבית ושוב לא יכול לומר טול מה שעשית בשכרך אבל בהבטה אם בעל הבית בעצמו שומרו באופן שיכול אחר ליקח בוודאי לא מהני הבטתו דליקני בהבטה, דהבטה כזו לא קנה כלל כיון שיכול אחר ללקחו כנ"ל וא"כ כאן שהפועל שומר הדבר בשביל הבית לא מהני הבטתו שיקנה בעל הבית כיון שהשומר עצמו יכול ליקח הדבר עבור עצמו ומי מוחה בידו א"כ האיך נוכל לומר יד פועל כיד בעל הבית והוי כאילו בעה"ב בעצמו שומרו הא גם אם ישמור בעה"ב בעצמו באופן כזה שיכול אחר ללקחו לא קנה והאיך נאמר שהפועל קונה עבורו והפועל יכול ללקחו לעצמו, ומשני שפיר דבהבטה יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך כיון דלא קנה הבעה"ב כלל ע"י הבטת הפועל מש"ה אין שכרו עליו כלל ודו"ק היטב: