כתבי הרמבם· רבנו משה בן מימון [הרמב"ם]
פירוש המלות הזרות · אות השין
תשבורת - שם לחכמת המדות חידשוהו אשר לפנינו ונראה שקראוה כן - בעבור שבלשון הערבי קוראים חלקי המדות 'שברים' וכן חלקי המנויים שלא יהיו אחד שלם כשליש ורביע; והם מייחסים אל מלת 'תשבורת' - אומרים תשבורת לשאלותיה או להקדמותיה או לגזרותיה וכיוצא בם:
השגחה - שם משותף יאמר על עיון בני אדם כעניין "משגיח מן החלונות"; ונאמר על צד ההשאלה בהשגחת השם בברואים - להמציאם ולהמציא להם צרכם ולהעמידם ולשמרם המדה שאפשר להם לעמוד - אמר "ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ". והדמיון בשתי ההשגחות שהוא סיבת השיתוף על צד ההשאלה ביניהם הוא - שהאדם כשירצה לשמור הדבר ישים עינו עליו תמיד וישגיח ויציץ בו על כן קרא עניין שמירת השם לברואיו 'השגחה' על זה הדמיון; גם רבותינו ז"ל השאילוה לדבר אחר לדמיון והוא כשירצו לגלות דעתם על דבר פחות בעיניהם שלא יחשבוהו למאומה - אומרים "לא משגחינן בהו" "לא אשגח ביה" "אין משגיחין בבת קול":
שוללות והנגזר ממנו - מושאל מענין "ושלל שללה" שהוא הרחקת השלל והסרתו מיד הבעלים - על כן נקרא המאמר שמרחיק דבר מדבר שולל או גזרה שוללת וזה יהיה במלת 'לא' וכיוצא בה ממלות ההרחקה כאמרך ראובן לא חכם והאמרך בהשם לא הרבה - כאילו הרחקת בגזרה ראשונה החכמה מראובן ובשניה - הריבוי מהשם. וייאמר 'שוללות' סתם במקום 'גזרות שוללות' והשם ממנו ייקרא 'שלילה' ו'שוללות' בשור"ק בוא"ו:
שלמות הראשון לאדם ושלמות האחרון לאדם - שתי שלמויות האחד - שלמות הגוף והוא היות מזג גופו בכלל ומזג כל אחד מאיבריו בפרט על הטוב שאפשר להיות - וזהו שלמותו הראשון - נקרא 'ראשון' מפני שהוא נמצא לאדם תחלה והוא כהצעה לשני; והאחר הוא שלמות הנפש והוא השגת והשכלת כל מה שאפשר לאדם לדעתו מזה המציאות - וזה הוא שלמות האחרון להמציאו באחרונה מכל צד וזה האחרון ייקרא 'שלמות האדם' סתם:
שם - השמות מינים רבים שם לדבר - כ'שור' למין ממיני הבהמה וכיוצא בו 'ארץ' ו'מים' - כל אחד מאלו הושם לו בהסכמת הלשון ההוא זה השם תחלה (וכן כל לשון יש אתה שמות מושמים תחלה בלשון ההיא לנמצאות) - ומזה המין 'ראש ו'רגל' שהם שמות לאיברי בעלי חיים:
שם משותף - הוא כשתמצא מלה אחת שם למינים שונים ולא יהיה אחד מהמינים ראוי להקדים בשם ההוא יותר מן האחר ולא יותר נאות בו זה השם ממנו ייקרא שם משותף - כמלת 'עין' בלשוננו שהיא משותפת לעין שהוא כלי הראות ולעין המים ולמראה הגופות וכיוצא בו רבים. וכשיהיה אחד המינים ראוי להקדימו בשם ההוא ויהיה באחר עניין או עניינים שידמו בו לראשון ייקרא השם ההוא מושאל לאחר והוא שם ראשון לראשון כ'ראש ורגל' שכל אחד מהם ראשון לאיברים הידועים מבעלי חיים וכל אחד מהם מושאל לראש המטה ולראש כל דבר נצב ולרגל המטה ולרגל הכסא והתיבה - הושאל זה השם להם בעבור שדומה לרגל האדם בהיותו השפל שבחלקיו כמוהו וסובל החלקים העליונים ממנו; וכן הראש הושאל לראש המטה ולראש כל דבר נצב להיותו עליונו ונושא לרגליו - וראוי לומר שהם שמות ראשונים לאיברי בעלי חיים לא בהפך מפני שהם דברים טבעיים קודמים בזמן ובמעלה והושאל מהם לדברים המלאכותיים שיעשה האדם וכן אם הושאלו לדברים טבעיים אחרים פחותים מבעלי חיים או שאין להם איברים חלוקים שראוי להם שם - שאם יאמר האדם ראש האילן או רגלו ותאמר שהוא קודם בטבע אין לאילן איברים שיהיה צורך הרבה לשום שמות מיוחדים לחלקיו כמו שיש לאדם; ועוד שהאדם הוא ששם השמות וראוי היה לו להקדים שמות איבריו ואיברי הדומים לו במין ר"ל כל בעלי חיים שהם עמו בחלוקה שהצומח חלק על בעלי חיים ולשאינו בע"ח - והיה ראוי להקדים שמות לאיברי בעלי חיים אשר הוא מהם ואחר כן הושאלו לזולתם מדבריו טבעיים ושאינם טבעיים לא שיהיה הדבר נהפוך להם; וכן נראה לי שיימצא בכל שם מושאל שנמצא בחברו - סיבה וטעם עד שנודע מצד הטעם ההוא שאליו הושם שם הראשון ולאחר הושאל מאתו - כמלת 'השגחה' שאמרנו שהושאלה לשמירת השם לברואיו; ואם יאמר אומר למה לא אמרת שהדבר היה בהפך שהיתה שם ראשון לשמירת השם לברואיו והושאלה להצצת בעל חיים והבטתו בעיניו? התשובה על זה היא - שנאמר לו אם היתה שם לשמירת השם ברואיו איזה דבר נמצא בה שידמה בו הבטת בן אדם בעיניו הצצתו עד שייקרא בשם ההוא? - הלא אין שמירת השם בהבטה והצצה; ואולם עם היותה שם ראשון להצצה ולהבטת העין ונמצא שמירת האדם לאשר ירצה לשמור מאד בהבטת העין והשגחתה תמיד לא יזיז עיניו ממנו על כן הושאלה לשמירת השם הברואים. וזה השם יקרא משותף עם הראשון מצד ההשאלה:
שם מסופק - זה משותף ג"כ ואולם שיתופו מצד סיפוק כלומר שהיה שם ראשון לאחד הדברים והקורא הדבר האחר בשם ההוא נדמה לו ששני הדברים הם ממין אחד - כמלת 'תמונה' שהיא שם ראשון לתואר האדם שהיא צורתו המושגת בחושים והושם שם על צד הסיפוק לצורה הדמיונית הנראית בדמיון כי נדמה לו כי הושגה בחושים - אמר "תמונה לנגד עיני". ואולם השלישי והוא אמרו. "ותמונת ה' יביט" אין אני מבין בו צד סיפוק רק צד השאלה לדמיון נמצא ביניהם - כי כשנמצא בתמונה התארית שבה יגיע האדם להכיר בעל התמונה נקרא כל דבר שבידיעתו יגיע יודעו להכיר בעל הדבר ההוא 'תמונה' - על כן אמר 'ותמונת ה' יביט' כלומר הגיע ממנו מה שבו ידעהו ויכירהו כמו שיודעים בעל התמונה התארית בתמונתו; ואולם הרב ז"ל אמר בשלשתם שהם על צד סיפוק:
שמות באים זה אחר זה - כשיהיו לדבר אחד שני שמות או שלשה ייקראו 'שמות באים זה אחר זה' לדבר ההוא - כ'לחם ובשר' ו'חרב וסיף' ו'שמש וחמה ואור' וכיוצא בהם; ועניין אמרנו 'באים זה אחר זה' כלומר שנקרא הדבר בשם האחר ונקראהו מיד בשם האחר בלתי שנתחדש שום שינוי בדבר ההוא עד שתאמר שבשביל השינוי ההוא שינוי שמו; וכבר הסכמתי להעתיקו 'שמות תכופים' שייקרא באחד תיכף שקראו בשם האחר לטעם הזה:
שער - וכל הנבנה ממנו הן קל הן כבד התבאר באות הכ"ף ב'כח המשער' - ולא נמצא בלשוננו רק הקל "כמו שער בנפשו". "מאה שערים" ואני בניתי ממנו כבד:
שעורים - שמתיו במקומות במקום 'בעלי שיעורים' התבאר עניינם באות הבי"ת במלת 'בעל שיעור':
שער (מלעיל) - שם משותף על צד ההשאלה או הסיפוק "שער העיר" ונאמר על צד ההשאלה והסיפוק "שער השמים" - אמר "וזה שער השמים" כלומר המקום שראש הסולם מגיע אליו שיורדים ועולים בו מלאכי אלקים; וחידשו שיתופו לעניינים אחרים. קראו קיבוץ מאמרים מדברים בעניין אחד או עניינים קרובים להיות אחד 'שער'. לדמיון שביניהם - כי כמו שהשער יתאחדו בו בני העיר לבוא ולצאת כן קיבוץ הדברים ההם יתאחדו בו העניינם ההם; ממנו ייאמר בלשון הערבי 'שער' לחלק אחד מספר או מאמר מספר מדבר בעניין אחד והמעתיקים הספרים אל לשוננו העתיקוהו כן; וממנו ייאמר 'והוא שער גדול'; וכן יאמרו על הדברים שהם מכת אחת שהם 'משער אחד' - תאמר 'משער הנמנעות' במקום 'מכת הנמנעות' בעב'ור התאחדם בעניין הנמנעות. ורבותינו השאילוהו לדבר אחר - אמרו "עד שיצא השער" קראו סך הדמים 'שער' להיותו אחד לכל המין ההוא:
שפע - שם נגזר מאמרו "ושפעת מים" "כי שפע ימים"; וקראו רבותינו ז"ל האשה המקירה דמים לרוב "שופעת דם"; וממנו בנו 'השפעה' "משפיע להם טובה" "והמשפיעין במדה גסה"; ושמנוהו במאמר הזה שם לעניין המצאת השם לברואיו אם על צד חדשו אותם לא מדבר לפי דעת בעלי החידוש או על צד היותו עילה והם עלולים לפי דעת אריסטו - על שני הפנים מציאותם הוא שפע טוב מהשם כי הוא סיבת מציאותם ועמידתם וזה השפע הוא סיבת מציאות המלאכים תחלה; וכן יאמרו ששופע מן המלאכים מציאות' וכן מן הגלגלים; וכבר הודיענו הרב ז"ל המקום שנמצא בתורתנו עניין שפע השם והוא אמרו "כי עמך מקור חיים" כלומר שפע המציאות כי המציאות חיים והחיים מציאות וגזרנו מזה הענין בניינים כמו שעשו רבותינו ז"ל:
השקע מקומות - יארע פעמים ברעש הגדול כשיקבע הרוח המרעיש מקום מן הארץ כדי לצאת מן הבקע ההוא או בהשפעת מי הים מבקע שיעשו בארץ הסמוכה להם שישקיעו חלק מן המקום ההוא ויזדמן פעמים שיהיה במקום הנשקע עיר או ערים; והתורה קראה בקיעת הארץ "פתיחת פי הארץ" וקראה השקע במקום הנשקע "בליעת הארץ אותו" על דרך ההשאלה או דרך מליצת השיר: