כתב סופר על חולין· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
חולין · דף ג.
אבל בא ומצאו שסחט חותך כזית בשר וכו' צ"ע לשון בא ומצאו אפי' בא אח"כ שכבר שחט נמי תועיל חותך כזית בשר, והי' נ"ל לכאורה עפמ"ש בריטב"א דבאמת צריך בכותי בדיק' סכין ולא סגי בנותן לו כזית בשר לחוד דאבדיקת סכין לא אחזיקו ודלא כשיטת תוס' ועיי' פ"י מ"ש, והנה הרשב"א כתב במומר לתיאבון דבודק סכין ונותן לו אם נמצא אצלו סכין בדק ואמר שבזה שחט סמכי' עליו כיון שיש לו סכין בדק מהיכי תיתי ישחוט בסכין שאינו בדוק עיי' בו, ונ"ל בכותי שצריך לבדוק הסכין בכה"ג אם בא אחר השחיטה לא מועיל מה שנמצא סכין בדוק אצלו דחיישי' שפיר בסכין אחר שחט כיון דלא אחזיקו בי', ולכן אמר אביי בא ומצאו ששחט שבא בשע' ששחט ואם רואה הסכין שבדוק הוא אז מועיל כזית בשר כנ"ל וכן י"ל בברייתא דלקמן בא ומצאו ששחט, אלא דקשה ליישב לפ"ז מצא בידו דקורי' של צפרים מאי יעשה לבדיק' סכין וצ"ע:
ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין וכו' קושי' תוס' מבואר' למה לא נסמך אמומר איוצא ונכנס כמו בכותי, ולפע"ד ליישב כשאומר דלענין בדיק' סכין גם בכותי לא תועיל מירתת אולי יבדוק ישראל הסכין וימצא סכינו פגום. דדבר התלוי בהרגש ומוחש לא יוחזק כגנב שרצה להכשיל דיוכל לומר דבדק ולא מצא, והא דסמכי' אכותי לשיטת תוס' מדלא קתני מבדיקת סכין ש"מ דל"צ ולפמ"ש על מה נסמך נ"ל דסמכינן דמירתת שנותן לו כזית בשר וכסברא זו כתב פ"י על תוס' ד"ה אבל בא ומצאו דמרתת משום זה, ונ"ל דלולי יוצא ונכנס לא מרתת הכותי שיתנו לו כזית בשר דלא סלקא אדעתי' שלא יאומן לישראל ויתן לו כזית בשר, אבל מאחר שרואה שישראל אינו מאמינו רק ביוצא ונכנס שוב מירתת אולי יעלה על דעת ישראל עוד ולא יסמוך על היוצא ונכנס ויעשה יותר לנסותו בכזית בשר ומרתת משום כך ובודק גם הסכין היטב הדק כנ"ל וכ"ז בכותי דמרתת מנתינת כזית בשר משא"כ במומר דלא איכפת לי' כזית בשר ביוצא ונכנס לחוד לא סגי לענין בדיקת סכין כמ"ש דיוכל לומר דלא הרגיש חוץ באומן לרבא אפשר י"ל דמרתת שיופסל מאומנתו עיי' וק"ל:
ע"ב ואם שחט בודקי' אותו כתב תוס' הגם בברייתא דלקמן סבר רוב מצוין וכו' לפע"ד י"ל דרבינא סובר דרוב מצוי' מ"מ מיעוט איכא וא"כ י"ל סמוך מיעוט לחזקה כמו שהקשה באמת תוס' בבכורות ובבדק הבית, והרשב"א במשמרת תירץ דרבנן ל"ס סמוך מיעוט לחזקה כלל דמיעוט כמאן דליתא דמי ורבא ביבמות רק אליבא דר"מ תירץ כן. לפ"ז י"כ דסתם מתני' ר"מ סובר שפיר סמוך מיעוט לכן צריך בדיקה, משא"כ ברייתא דלקמן אתי דלא חוששין למיעוט כלל שפיר סובר דסומכי' על רוב מצוי', ואינך אמוראי דפליגי על רבינא סוברי' דלא שייך גם לר"מ סמוך מיעוטא כמ"ש הרשב"א במשמרת עוד טעמא:
דמעוטא דמעוטא הוא דגם לר"מ לא חיישי' עיי' בו כנ"ל וק"ל:
דליתי' קמן דלבדקי נתקשה תוס' דלקמן י"ב ע"א פריך אי דידע דלא גמיר פשיטא והיינו דמהני רואה אותו וכאן סובר ש"ס דלא מהני בדלא גמיר, וכבר תירצו בספרן של אחרונים דלקמן עדיף דידע דלא גמיר דייק שפיר הרואה ומדקדק היטב משא"כ דלא ידע וסבר שגמר לא מתבונן ומדייק שפיר עכ"ד ונכון הוא, ולפע"ד יש לעיי' לפי שפסק בשו"ע בסי' א' בשוחט שלא נטל קבלה אם לא ידע אנו חוששי' לו למפרע שכבר שכח עיי"ש, ונ"ל באופן שאחרים ראו שחיטות ששחט למפרע ולפי עדות הרואה שחט שפיר ועתה מתברר כי שכח לא נאמר שגם למפרע לא שחט שפיר ואלו הרואי' לא דייקו יפה יען לא ידע הרואה ששכח, כיון דבאמת לא ברור לנו שכבר שכח אלא דלא נוכל להחליט שידע כיון שלפנינו ששכח חיישי' ששכח כבר, אבל כשאחר ראה שחיטתו ומעיד עליו נאמין לו ומקודם שנאמר שלא דייק יפה נאמר איפכא שזה לא שכח אז וידע לשחוט שפיר כסהדותו של זה כנ"ל נכון עיי', וכי כן הי' ש"ס יוכל לומר דמתני' באופן כזה דמצינו דלא ידע עתה ואחרי' ראו אותו ששחט אמרי' שעתה שכח ואז כשאחרים ראו עדיין ידע ושפיר שחט וצ"ע עי"ב:
רוב מצוין אצל שחיטה מומחי' הם ושיטת תוס' דאפי' לכתחלה א"צ לשואלו וא"כ דעת רוב פוסקי' אלא כל היכי דאפשר לברר מבררי' הגם דאיכא רוב מצוי', וחקרו לתת טעם גם אם בכ"מ ברוב א"צ לברר שאני כאן דאיכא חזקת איסור ולשיטת תוס' בכורות (כ' ב' ד"ה חלב) דרוב זה כסתם ספרי דדייני לכן סובר כאן דא"צ לברר כלל כנ"ל, ולפע"ד לתת טעם לשבח למה בכאן צריך לברר ואקדים:
הנה הד"מ נתקשה על שיטת הרשב"א בשוחט שלא כטל קבלה ונמצא אינו יודע כל מה ששחט מתחלה טריפה ובבהמה שנמצא טריפה פסק דגבינות שנעשו ממנו כשירה אם נוכל לומר השתא הוא דנטרפה, ועיי' בש"ך סי' א' ס"ק ח', והן הרבה תירוצי' נאמרו בזה, וזה איזה שנים אמרתי גם אני ליישב ואומר דסברא דרוב מצוים אצל שחיטה מומחי' היינו דרוב ישראל בחזקת כשרות הם ואיך יעלה על הדעת שיעמוד לשחוט אם לא למד הלכו' שחיטה ויודע בנפשו שאם לא למד לא יוכל לכווין שחיטתו לשחוט שפיר ואנו מכריחי' שוודאי למד ושוב שחט ולכן סובר הרמב"ם וכן מסקנת התורת הבית דבמומר לא אמרי' רוב מצוי' דלית לי' חזק' כשרות שנבנה עליו שלמד, אבל נ"ל כי גם אם למד פעם מ"מ אם ישכח הדיני' השייכים לשחיטה מ"מ שוחט כי אינו יודע בעצמו ששכח וסובר שעדיין בקי בדינים בהם ובשמותיהם אבל באמת אין דבר ברור בדעתו והנסיון ילמדינו בזה ובכיוצא בה כשלמד אדם דבר זכרונו כוזב לו והוא סובר שאז יודע הדבר ואינו יודע באמת א"כ איך נבנה על שוחט שרוב מצוי' אצל שחיטה דוודאי לא התחיל לשחוט עד שלמד, עדיין לא יצאנו החשש שלמד וידע וגמיר ושכח ועל זה ליכא רוב כמ"ש, אלא דנ"ל כיון דאנו מכריחי' שלמד פעם וגמר וידע דלולי זה לא עלה בדעתו לשחוט ושוב אנו מוקמי' אותו אחזקה שעדיין הוא כמאז שידע ואין עולה בדעתינו לספק שמשתנה ממה שהי' ושכח כנ"ל עיי', ומעתה י"ל כיון דכל עיקר הדבר שאנו בונים עליו היינו שמסתמא יודע משום דרוב מצויים וכו' ומסתמא הי' אז מן הרוב וכי כן אין עתה לפנינו לא רוב שנסמך עליו כמ"ש דאין זה רוב ששמא ידע ושכח אלא חזקה שהוא עתה כמו שהי' כשהתחיל לעמוד לשחוט ואז מסתמא הי' מן הרוב וחזק' כמו נטל קבלה ליכא דלא ראינו בעניני בבירור שידע אלא על מסתמא דרוב, לכן כשאנו רואי' ששכח לפנינו איתרע חזקה זו אבל בנטל קבלה דבברור ידענו שפעם למד וידע מחזיקי' אותו כל כונה דאפשר, והא"ש בנטרפה הבהמה דבכל עת ורגע איכא לדון דבהמה זו מן הרוב בהמות כשרות ואם נאמר שהיא טריפה אנו צריכים להוציא אותה מרוב גמור, לכן כל מה דנוכל להחזיק אותה שהיא מן הרוב כשרו' מחזיקי' אותה כנ"ל עיי' בזה והוא דבר נכון:
ומעתה י"ל בנקל הא דצריך לברר לכתחלה, הגם ברוב א"צ לברר מ"מ לפמ"ש אין לנו לדון עתה על הרוב די"ל באמת כבר למד ואינו יודע עתה אלא דמחזיקי' אותו שלא שכח, ובכזה צריך שפיר לברר, דכל שאנו רואי' ששוחט ואין ניכר לנו אמרי' שמא כבר שחט ואין התחלת מלאכתו עתה כנ"ל עיי' וק"ל:
דה ד' ע"א רבא דייק מסיפא טעמא דבא ומצאו ששחט וכו' יש להקשו' לשיטת תוס' דלעיל דכזית בשר מהני אפי' לענין בדיקת סכין, והנה נ"ל גם לאביי דיוצא ונכנס לא מהני וטעמא כדמפרש בגמרא דהתם לא נגע: הכא נגע והיינו דבקל יעשה פסול ולא ירגיש בו הישראל כדפי' רש"י לעיל, אבל לענין סכין מהני גם לאביי יוצא ונכנס דמרתת דיבדוק סכינו אחרי' כנ"ל, וכי כן י"ל לעולם אפי' יוצא ונכנס צריך כזית בשר כאביי והא דקתני סיפא בא ומצאו לרבותא דאי הוי קתני יוצא ונכנס נותן לו כזית בשר ה"א דווקא בזה מהני כזית בשר היינו משו' חשש פסול בשחיטה שהי' דרסה וכו' יצאנו בכזי' בשר, אבל לענין בדיק' סכין ה"א לא יצאנו בזה דלא מדייק בבדיק' סכין ולא נזהר בו, אלא משו' הסכין אנו סומכי' על יוצא ונכנס דמרתת שיבדק הסכין אחריו:
וכי כן בבא ומצאו ששחט ליכא תקנה בכזית בשר וצריך דווקא בדיקת סכין אחריו קמ"ל בא ומצאו חותך כזית בשר דגם בזה סגי בכזית בשר דמוחזקי' אצלינו גם בזה וצל"ע לשיטת תוס', ונ"ל ראי' מזה לשיטת הריטב"א וכן פסקי' בש"ע לענין צדוקי' בזה"ז דצריך בדיקת סכין באמת ולא סמכי' עליהם כלל והא דכא קתני בברייתא ובאקימתא דאמוראי בדיק' סכין כבר כתב הריטב"א דלא חשו לפרש דפשיטא דצריך עיי' בו וכו' ל"ק כלל כמובן עיי', ולתוס' צ"ע:
והרווחנו בזה ליישב קוש' הריטב"א למה לא הקשה הש"ס בפשיטות בלא אביי ורבא רישא וסיפא דבריי' אהדדי ולהנ"ל י"ל דהיינו נוכל לומר דרישא דווקא וסיפא נקט בא ומצאו לרבותא דאף בבא ומצאו די בחותך כזית בשר בלא בדיק' סכין כמ"ש, אלא אביי ורבא דייקו רישא וסיפא ומקשו ע"כ דסוברי' דליכא רבותא בבא ומצאו דבאמת צריך בדיקת סכין לעולם בכותי כמ"ש עיי' וק"ל:
פשיטא מהו דתימא וכו' יש להקשות דלמא אשמעי' דלא נימא דכותי' סוברי' מצה בזה"ז אינו דאורייתא קמ"ל דאחזיקו בה, ולכאורה י"ל פשיטא דמאן דס"ל מצה בזה"ז דאוריי' היינו דיליף מדרשא דעל מצות ומרורים בזמן דאיכא פסח וזהו דרשא, ובאמת מפורש בקרא בערב תאכלו מצות דמצות מצה בכ"מ ובכל זמן, אבל עדיין יש להקשו' דלמא לא ילפו דורו' ממצרי' ובערב תאכלו מצות במצרי' נאמר וא"כ מצה בזה"ז ליתא וצע"ק:
מהו דתימא לא בקיאי בשימור וכו' עיי' תוס' גיטין י' א' ד"ה ואדם) כתב דזו אף זו הוא ודוחק דהא בכלל יוצא בה ממילא נשמע דמותר לאכול ממנה ובכלל מאתים מנה הוא ואין זה כא זו אף זו כבכ"מ, ונ"ל ליישב ע"פ קושי' פ"י בגיטין דלמא שיאור הוא דמדרבנן אסור ואיך נסמך עלייהו עיי' בו שהאריך מאוד, ולכאורה בפשוט י"ל דבדרבנן כ"ע מודי דמהני אחזוק לחוד או י"ל עפמ"ש הריטב"א דכל דכתיבא עיקר המצוה והאיסור בתורה ומקיימי' אותה שוב מקיימים כל דקדוקי' עי' בו כן י"ל כיון דנשמרי' מחמץ דמפורש בתורה שוב מקיימי' חמץ דרבנן ומשמרי' איסור זה בשלימות וא"ש. ולפ"ז י"ל דאי הוי קתני רק אדם יוצא בה בפסח ה"א דווקא יוצא בה בלילה הראשון וגם הוא לא אכל מצה אחר' כמ"ש תוס' וסמכי' שפיר עליו כיון דכתיבא וליכא למיחש לשיאור דהא גם אם זה אינו חמץ מ"מ גם מצה אינו כמבואר ועיי' לקמן דשיאור ברי' בפני עצמו הוא וא"כ לא יצא ידי מצה דאוריי' וסמכי' שפיר עליו, אבל לאכול ממנו בשאר ימים ה"א גם אם הוא אוכל ממנו חיישי' דחמץ דרבנן הוא ואינו מדקדק בו קמ"ל רישא מותרת כנ"ל עיי' וק"ל:
ד' ע"ב מותר מיד מפני שהן מחליפין כתב תוס' בשם ר"ת דבבצק איירי, ועיי' מהרש"א ומהר"ם שנתלבטנו בפשט שיטת ר"ת, זה בכה וזה בכה, וגרם להם כן שלא הי' לפניהם ספר הישר לר"ת ועכשיו שזכינו לאורו מצוה לשום עין בפנים היטב ויובן כוונתו ועיי' חדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שמפרש דבריו ומבארם באר היטב:
מפני שהן מחליפי' יש לעיי' בוודאי אם הם אוכלים מזה אמרי' שוודאי החליף דלא שביק התירא, אבל איך מותר לקנות מהן דלמא מה שמוכרי' לנו של איסור הוא שלא החליפו ובאמת לא היו אוכלי' רק מוכרי' לנו לאכול, וצ"ל דלא חשידו אלפני עור היכי דאפשר להו ולכן אמרי' שוודאי החליפו קודם שמכרו לנו כדי שנאכל אנן של היתר כצ"ל ופשוט, אלא דיש להקשות לפ"ז איך קאמר הש"ס ומה בדרבנן לא שביק התירא באופן שאנו לוקחי' מהם או נותני' לנו במתנה אם יהי' איסור עוברי' אלפני עור ונ"ל מסברא מי שמכשיל חברו בדבר איסור דרבנן עובר אלפני עור דאוריי' כיון שחברו אינו רוצה בזה ולא יגרע מנותן לו עצה שאינה לטובתו והוא מטעהו בו וכל עיקרו דבר רשות הוא אי עושה ואי אינו עושה והוא יועץ לו לעשות עובר אלפני עור מכ"ש בדבר איסור דרבנן כשמכשילו שעובר אלפני עור ועיי' תוס' ע"ז ספ"ק (פ"ב א' ד"ה תיפוק) דמייתי ראיי' לר"ת דגם בדרבנן איכא משום לפני עור ולפע"ד דמדאוריי' עובר כנ"ל נכון ופשוט מאוד וא"כ אין ראי' דלא חשדינן:
עוברי עביר' שלא יעברו דרבנן דלמא דווקא בלפני עור לא נחשדו שיכשלו אפי' בדרבנן וכמ"ש, וצ"ע לכאורה, וצ"ל דש"ס סובר דברייתא דחמצן של עוברי עבירה היינו אפי' אין נותני' או מוכרי' לנו ושלא מדעתם אנו מותרים בחמץ שלהם בסתמא והיינו על סמך שאנו רואי' שהם אוכלי' ממנו והוכיח שפיר אפי' בדרבנן כצ"ל ועדיין צ"ע:
והנה שיטות רש"י ורוב הפוסקי' דחליפי' לדידי' אסור, ובע"ז נ"ד ע"ב גילה רש"י לנו דעתו דגם חליפי חליפין אסורי' למחליף וכן הוא שיטות תוס' בכאן עיין תוס' נדרים (מ"ז ב') שנדחק בסוגי' דנדרים שם, דבאמת צ"ע משם כמו שנתקשה במל"מ הלכת אישות וכבר קרא תמה ברשב"א נדרים על שיטה הלז, מדמשני שם דלמא לכתחלה לא הא דיעבד עביד הא בכ"מ גם בדיעבד אסור דחליפי חליפי' אסורי' ורק קדושי אשה שאני, וא"כ לימא מיד קדושי אשה שאני עיי"ש, ולפע"ד ליישב:
המעיי' בפרושי רש"י בכ"מ בעניני חליפי אסורי הנאה לא הראה לנו בשום מקום כי סובר דגם חליפי חליפי' אסורי' ושאני אשה חוץ מע"ז כ"ד ע"ב והלא דבר הוא, ולכן לולי דמסתפינא הייתי אומר בישוב הדבר ע"פ מה שהקשה רשב"א עוד בנדרים שם על שיטה זו איך יהיו כל האסורי' חמורי' מע"ז ושביעי' דפסקי' דחליפי חליפי' מותרים ואיך יחמירו חכמים בדבר ושוב נדחק עיי"ש, ונ"ל לפרש דחכמים קנסו למחליף בכל איסורי' שיהי' לעצמו אסור כמו שביעי' וע"ז מן התורה לכ"ע, אבל לא יחמירו ויחדשו איסור בכל איסורי הנאה יותר ממה שהחמירה תורה בע"ז ושביעי', ונ"ל כי רש"י באמת סובר כן אבל סובר למ"ד בע"ז גם חליפי חליפי' אסורי' הסברה נוטה שכן החמירו חכמים בכל איסורי' למחליף עצמו, והא"ש מעתה דבע"ז שם כדמייתי על האי תנא דחליפי חליפי' בע"ז אסור וקאמר ואידך למעוטי ערלה דתנן מכרן וקידש מפרש רש"י שפיר להך תנא הא דמכרן וקידש דווקא קידש אשה שאני אבל בכ"מ גם חליפי חליפי' אסורי' לדידי' כבע"ז מד"ת לכ"ע, אבל להלכתא דפסקי' חליפי חליפי' גם בע"ז מותרי' גם רבנן לא החמירו בשאר איסורי' והא"ש ש"ס נדרים להלכתא משני בפשיטות לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עביד אפי' לכל דבר ולא צריך לחלק בין אשה לשאר דברי' כנ"ל ליישב שיטת רש"י על נכון, אבל שיטת תוס' אין מיושב בזה דתוס' סובר כן להלכתא עיי':
ומ"ש תוס' לחלק בין אשה לפירו' וכלים שהוא דבר הניכר והנראה לפי הפשוט קשה להסביר למה אלו ניכר טפי מאשה, ונ"ל להסביר כיון דבאשה עושה מעשה שהי' יוכל לקדש אותה בו לקדש בביאה אם היו עדים, הגם שלא עשה כן ולא קידש אותה שנית מ"מ עכ"פ לא ניכר שנקני' לו בשביל איסור הנאה, משא"כ בקנית כלים ופירו' שלא עשה מעשה אחרת שיוקנו לו רק במה שנתן איסור הנאה עבורם, עוד י"ל עפמ"ש תוס' דתהי' מקודשת באפרן ותירץ דלא ידעה מזה ולא סמכה דעתה וא"כ אם הי' אומר לה שאסורי הנאה הן היתה מתקדשת באפרן א"כ משום זה לא ניכר שקנה אותה בא"ה דאין ניכר שלא אמר לה ולא נתכוונה כנ"ל עיי' וק"ל:
מאי לאו מומר לאותו דבר צל"ע לפי מה שמביא הב"י סי' קי"ט בשם הרמב"ן דמחמיר על קל דחשוד דווקא בענין א' דשניה' באכילה אבל חמור במעשה לא חשוד על קל שיאכל דבר איסור עי"ש סוף הסימן וכן מובא בש"ך וט"ז שם ומביא ראי' מהא דמומר לערלו' לא חשיד אשחיטה גם דמילה חמור מ"מ לא נחשד על השחיטה דקיל ממנו, וא"כ י"ל ואפי' מומר דקתני היינו שהוא מומר לאכול דבר איסור כמוהו מ"מ מותר לשחוט ואינו נשמע מערלו' דה"א דלאו אכילה הוא קמ"ל ואפי' מומר לאכילה, או בקל ממנו היינו מן איסור נבילה או כמוהו, אבל כשמומר בשחיטה דשחיטתו פסולה דלאו בר זביחה הוא כלל קמ"ל רבא דינו וצ"ע:
על פי הדיבור שאני הקשה תוס' בלא"ה הי' יוכל להקשות הא מספיקא אסור דבשר שנתעלם מן העין הוא, והי' נ"ל לומר דבלא"ה הי' מקום לומר דאכל פחות פחות מכשיעור וליכא אלא ספק דרבנן דסובר ח"ש מותר מן התורה וגם לפמ"ש פמ"ג בפתיחה להלכת שחיטה דמשום עשה דשאינו זבוח לכ"ע ח"ש אסור עיי"ש מ"מ י"ל דאכל בשר עוף וסובר דאין שחיטה לעוף מן התורה רק צריך נחיר' סמנים ובזה ח"ש מותר למ"ד מותר ובמק"א הארכתי בכל זה, ולכן מקשה כיון שאמר רבא מבי טבחי דאחאב הי' א"כ וודאי איסור הוא וא"כ גם אם אכל ח"ש עכ"פ וודאי דרבנן הוא ואיך אכל, חוץ משנאמר דאז ח"ש לא נאסר, וק"ל:
מכם ולא כולכם להוציא את המומר פי' רש"י דגבי נדר ונדבה כתיב, ונ"ל דרצה רש"י בזה דלא יקשה נמעט מכם מקבלים ולא מאומות אלא דאי אפשר דהא בנדרים ונדבות כתיב ולנדרי' ונדבו':
מרבי' אומת העולם מאיש איש שנודרי' נדרי' ונדבות כישראל וע"כ מכם לומר בכם חלקתי כנ"ל ועי' לקמן י"ג ע"ב דמקשה ומתרץ ש"ס כן וק"ל: ע"ב אדם ובהמה תושיע ה' אלו בני אדם שערומי' בדעת כאדם ומסימי' עצמן כבהמה פי' רש"י שערומי' בדעת כאדם הראשון ומשימי' עצמן כבהמה דמאי רוחו וצ"ע למה לא אמר ומשים עצמו כמרע"ה דקרא מעיד עליו ומשה הי' עניו מכל האדם וכו', ונ"ל לפרש ע"פ דברי הרמב"ן (ויקרא א' ט') והסכימו עונו הראשוני' דענין הקרבת קרבן לכפר הוא שישים אדם אל לבו כי נתחייב להקריב עצמו לה' עבור חטאו ויחשוב בשחיטת קרבן כאלו שחט עצמו לפניו ית"ש ובזריק' דם כאלו נזרק דמו וכן בכולן וזה בעצמו מכפר, והנה מצינו קרבן שמכפר אפי' אין בידו עוד מצוה והוא ריק מכל באשר ידוע דאדה"ר שחטא והקריב שור פר וכיפר עליו' וכתיב וידעו כי ערומי' הם פי' רש"י מצוה אחת היתה להם ונתערטלו הימנה ומ"מ נתקבל קרבנם כמבואר במדרשים, והיינו אדם ובהמה אלו שערומי' בדעת כאדם הראשון היינו שהם ערומים ערטלאים בדעת ומזימה אין יודעי' ה' ואת תורתו כאדם הראשון שהי' ערום וערטלאי מכל ומשימי' עצמם כבהמה דהיינו שמקריבי' קרבן וחושבי' בלבם כאלו מקריבי' עצמם והיינו שמשימים עצמן נקרבי' לפני ה' כבהמה אז תושיע ה' ויכפר לו עליו כנ"ל וק"ל: עוד נ"ל לפרש ע"פ האמור עם ספרי המחקרי' כי צריך אדם לחקור אחר טעמי המצות ולעמוד על בורין וכל אחד לפי שכלו אשר חננו ה' ישכיל ויבין אבל לא יעלה על דעתו כי כיוון האמת ועל דעתו יעשה המצוה כפי התבוננתו בה, כי אם ככה יהי' כל אחד יבנה במה לעצמו ויעשה המצוה באופן אחר ותקוים התורה בהרבה פנים אלא אחר שעמד על המחקר והשכיל בה כשיעשה המצוה לא יעשנה יען שמבין ענינה כי ראוי' לעשו' כן אלא יעשינה כי כן ציוה ה' אותו לעשות ומונח אקרקפתא, ואומר מעתה כי זהו המכוון אדם אלו שערומי' בדעת כאדם הראשון שהבין הכל וידע דעת עליון ומשים עצמו כבהמה דהיינו שבעשותו אחת ממצות ה' אינו עושה על דעתו ורצונו אלא עושה אותה כבהמה שעובדת עבודתה מבלי התבוננת אם נכון לעשות או לא לאלו תושיע ה' כנ"ל והוא נכון וק"ל:
דלמא לא שמע רבי אלא בשאין ישראל עע"ג וכו' עיי' רשב"א וריטב"א שהאריכו במאי דפליגי ר"ז ור"י בר אידי דהוא השיב לו דמי האי מרבנן וכו' מאי למימרא, ונ"ל לולי דברי ראשוני' י"ל פשוט דר"ז סובר דלעולם הי' נאמנים ביוצא ונכנס והי' די בזה משקלקלו ביותר וחששו להם ביותר תקנו שצריך דווקא עע"ג, אבל ר"י ב"א סובר דלעולם הי' צריך עע"ג א"כ מאי למימרא דבלא עע"ג לא כן נ"ל, וי"ל הא דלא רצו ראשוני' בזה דלא ניחא להו למימר דמתחלה הי' מאמיני' להם ביוצא ונכנס ולבסוף כשקלקלו לא ממ"נ למאן דסובר דיוצא ונכנס הועיל בתחלה לחלק בין התם נגע והכא נגע כדלעיל ואיך כשקלקלו ביותר הצריכו עע"ג הלא לא יהי' גרועי' עכ"פ מנכרי דמהני עע"ג וכיון דגם הכא נגע א"כ לעולם מהני יוצא ונכנס וזה י"ב שמיאנו הראשוני' מלומר כמ"ש, ומ"מ י"ל דברי כמובן, אבל לרש"י בוודאי קשה דמפרש למימרא בעי וכי לא פשיטא לן דעל לפני עור וכו' והלא הרבה קמ"ל דצריך עע"ג לאפוקי יוצא ונכנס וצ"ע:
ותהי בה ר"ז ר"י לא שמיע לי' וכו' ראיתי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שנתקשה איך נסתפק דר"י סבירא לי' הא לקמן אמר דר"מ לטעמא דחייש למעוטא, ואנן לא פסקי' ואיך מסתפק בר"י ונ"ל ליישב. הנה הפ"י כתב דלא צריך כלל להא דחייש למעוטא די"ל כפשוטו דגזר ר"מ שאר מקומו' אטו אותו מקום דאם יתירו בשאר מקומו' יתירו גם באותו מקו' הידוע עיי' בו ואם כי דבריו נכוני' אבל דחוקי' בש"ס דלמה קאמר כלל ר"מ לטעמי', ונ"ל דלש"ס הי' קשה כיון שסתם יינם רק דרבנן אסור א"כ במקום הידוע בעצמו שתית יינם רק דרבנן אסור ואיך נגזור כל עלמא אטו אותו מקום, אלא לפמ"ש הר"ן בע"ז (כ"ט ב' ד"ה כפרה) הא דגזרו על סתם יינם משום בנותיה' הלא מדינא אסור ספק שנתנסך לע"ז וכתב כי הוא מעוטא ולא חיישי', וי"ל לר"מ דחייש למעוטא באמת סתם יינם מדינא אסור מחשש דהוא יין שנתנסך לע"ז, וכי שפיר יש לגזור כולי עלמא משו' אותו מקו' שמצאו להם דמות יונה דלר"מ במקומו אסור מדינא דחייש למיעוטא והיינו לשיטת המרדכי בפ' הזרוע דר"מ חייש למיעוטא מדאורייתא וא"ש דקאמר הש"ס ור"מ לטעמא דחייש למיעוטא וכי כן סתם יינם מדינא אסור וגזר שפיר כולי עלמא אטו אותו מקום ושוב אמר ר"ג כר"מ ס"ל לאו לענין חיישי' למיעוטא זה לא צריך דלענין שחיטתם שפיר גם אם לא חיישי' למיעוטי א"ש דגזר כ"ע אטו אותו:
מקו' כמ"ש הפ"י והא דכר"מ ס"ל היינו כענין שגזר שאר מקומו' אטו אותו מקו', וש"ס בע"ז ר"פ כל הצלמי' דג"כ אמר ר"מ לטעמי' דחייש למיעוטא י"ל איידי דהכא קאמר גם שם כן, והא"ש די"ל דר"י סבירא לי' גם דלא חייש למעוטי דלענין גזירת שחיטה דאוריי' ל"צ לזה וכמ"ש עיי' וק"ל: