כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קפג
שיל"ת כאור בוקר ליום ה' לסדר אשר הוא עושה ד' מצליח בידו תרכ"ז לפ"ק:
רב שלומים מגבהי מרומים לכבוד י"נ הרב המופלג בתורה קנקן חדש מלא ישן פרח שושן חריף חרוץ בע"פ המאוה"ג בנש"ק כש"ת מוה' אהרון שמואל אסאד ני' אבדק"ק ס"ה יע"א:
גי"ה קבלתי במש"ק ועד ס"ף השבוע בידוע כי שאול אני לתלמידים המבקשים תפקידם יום יום מלבד ענינים שונים, ולכן לא באתי אל העיון לשום עין על שאלתו עד תחילת לילה זו ע"ד איש יקר אחד מת בכפר בר"ה העבר בחולי רעה מגיפה ר"ל, רחוק ג' שעות מקהילתו אשר שם אביו ובני משפחתו מאז, ונקבר בבה"ק אשר שם מת ולא היה אפשר להוליכו אז לקוברו במקום קבורת בני משפחתו, ועיני כבודו שפיר חזו הנאמר בזה בטוש"ע וציין על תשובת אחרונים ויש מהם שאינם תחת ידי, ונחזה מה דקמן בעזהשי"ת ואשא עיני וראיתי כי יש לעיין בנדון שלנו בשני דברים, א') משום שאסור לפנות המת מקבר לקבר אפילו מבזוי למכובד, ב') שאין מוליכים המת ממקום שיש בו בה"ק למקום קבורת אבותיו כל זה בטוש"ע סי' שמ"ג:
א) בירושלמי ספ"ג דמ"ק דאין מפנין המת והעצמות לא מקבר בזוי לקבר מכובד ובתוך שלו אפילו ממכובד לבזוי שרי שערב לאדם שיהא נוח במקום אבותיו ע"כ, והכל בו נתן טעם שאין מפנים לפי שהבלבול קשה להמתים מפני שמתיראים מפני יום הדין, ונ"ל הא דלא אמר טעם המבואר בש"ס ב"ב דף קנ"ה ע"א משום ניוול וחידש טעם מדילי', ועיין שו"ת חו"י ובח"צ סי' מ"ז ומ"ח ובנוב"י תנינא ח' יו"ד סי' קס"ד, והם נתקשו למה ל"א ר"ע משום חרדת הדין ויצאו ליישב, אבל באמת קשה איפכא מה לו לכל בו לחדש טעם מדילי' שלא נמצא ולא אמר משום ניוול, דיש לומר משום הכי היה מותר מבזוי למכובד הגם דאיכא ניוול ובזיון בחד צד, איכא ג"כ כבודו מרובה מצד אחר ולכן התחכם לתת טעם משום חרדת הדין ואפילו למכובד אסור חוץ לקוברו אצל משפחתו דנוח לו לאדם וכו' כדמצינו בקראי טובא וזה תועלת ונחת רוח לו וכיוצא בו, או די"ל משום דאיתא בירושלמי אין מפנים לא את המת ולא את העצמות, ובעצמות נראה דלא שייך ניוול, ולכן חידש הכל בו משום חרדת הדין וס"ל גם בעצמות שייך חרדת הדין, וע"כ כן הוא דהא בירושלמי מפורש קתני ולא את העצמות, ועיין נוב"י קמא יו"ד סי' פ"ט העלה מכח ראי' דבעצמות בלי בשר ליכא חרדת הדין ודבריו תמוהים הרי בירושלמי מפורש ולא את העצמות ולכאור' קשה מ"ש המת בבשרו מ"ש עצמות, ולהנ"ל אתי שפיר, דהא בעצמות הו"א דליכא חרדות הדין דכתיב בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, קמ"ל גם בעצמות איכא חרדת הדין, או י"ל דכ"ז שבשרו עליו איכא משום ניוול מה שאין כן בעצמות לכן קמ"ל לא מבעיא מת דאיכא משום ניוול אפילו עצמות לחוד דליכא משום ניוול מ"מ אין מפנין משום חרדת הדין מיהא איכא כן נראה לי':
ויש לי להביא ראיי' מזה דאיכא חרדת הדין גם בקטן דאלת"ה קשה מירושלמי דאמר לא את המת ולא את העצמות, ולפמש"כ לא זו כשבשרו עליו דאסור משום ניוול ואפי' בעצמות דמשום חד"ה מיהא איכא ואם בקטן ליכא חרדת הדין ומשום ניוול בוודאי איכא עכ"פ בשהיה גדול בשנים ואינו גדול על פי הדין ואין מפנין את המת היינו אפילו קטן משום ניוול, ואין מפנין העצמות רק בגדול ואיך כייל הירושלמי מת ועצמות וחלוקים הם בדיניהם וע"כ גם בקטן שייך משום חרדת הדין כנ"ל ראיי' מהימנא לפום רהיטא:
והנה לפנות המת והעצמות כדי לחברו בקברות משפחתו אפילו קברוהו סתם, וגם לא צווה מותר ומוסכם מכל הראשונים והפוסקים ויצא מן הירושלמי הנ"ל, וראיתי לאבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס חלק ששי סי' ל"ז טרח ליישב הא דלא הביא ראיי' לדין זה דמותר לפנותו לקוברו בקברת משפחתו מש"ס מכות דף י"א ע"ב תנא מת קודם שמת כה"ג מוליכים עצמותיו על קברי אבותיו דכתיב ישוב אל ארץ וכו' וכתב רש"י ואחר זמן מת הכה"ג הרי מבואר דמותר לפנותו ובח"ס כ' דמשם אין ראי' די"ל דהתנה תחילה, ועדיין יש לי מן הקושיא לכאורה דדין זה דהתנה תחלה מותר לא נמצא רק בב"י בשם רבינו ירוחם שכ"כ מדנפשי' ואין מי שמביאו ראיי' מש"ס מכות דהתנה מותר, אלא דזה לק"מ דבאמת מותר לפנותו לקוברו בקבורת משפחתו כמבואר בירושלמי, שוב אין ראי' מש"ס מכות דתנאי מהני דלקוברו בקבור' משפחתו בלאו"ה מותר ור"י חידש אפילו לקוברו בקבר שאיננו במקום קבורת אבותיו מהני תנאי ולפע"ד בלאו"ה אין ראיי' מש"ס מכות דמשם הי' מקום לומר דווקא עצמות מותר דליכא חרדת הדין כמו דס"ל לנוב"י הנ"ל והא דקתני לקוברו, בקבורת אבותיו דווקא, דאל"כ מה לו לפנותו ולהוליכו אם לא כדי לקוברו אצל אבותיו אבל מת בבשרו לא הגם דבירושלמי מוכח דגם בעצמות שייך חר"ה כמ"ש מ"מ מש"ס דילן אין ראיי' די"ל דס"ל בעצמות ליכא חרדת הדין, ועוד ויותר נ"ל דדווקא עצמות דליכא רק משום חד"ה שרי כדי לקוברו אצל אבותיו אבל כל שהוא בבשרו דאיכא תרתי גם משום ניוול לא, ומירושלמי נשמע הכל אפילו מת ובשרו עליו ג"כ מותר:
ועוד י"ל דבאמת הנוב"י מביא ראיות מבה"ג ורמב"ן דליכא איסור לפנות עצמות, וע"כ דליכא חה"ד בעצמות וראיותיו כראיות מוצקות, ואין לדחותם רק בדוחק אלא דקשה מירושלמי דמפורש ולא את העצמות וצ"ע על ראשונים הנ"ל, ולכן נ"ל דיש לפרש מה דקאמר ולא את העצמות כשפותח הקבר וסייד הבשר בסיד כדי לפנותו למקום קבר אחר וכתב רמב"ן, בתה"א ומובא בטור דנוהגי' לקבור במהמורות ואח"כ לקבור העצמות וכ' הב"י בשם תה"א הטעם שמא יפה לו שיניחו עצמותיו מן הדין ועיין טו"ז ס"ק ג', דמביא קרא בשרו עליו יכאב, כל זמן שבשרו עליו, יכאב מחרדת של הדין:
ובזה נראה כי בעצמות ליכא עוד חרדת הדין, והו"א כיון שעושים לו נייח' אם נתעכל הבשר וכלה מהר, משו"ה מותר לפתחו כ"ז שבשרו עליו, כדי לכלות בשרו ע"י סיד ויהי' רק עצמות הגם דאיכא חרדת הדין בתחילתו, תחלתו יסורים בשעת פתיחה מחרדת הדין וסופו כשכלה בשרו ע"י סיד, שלוה, ומנוחה שינוחו עצמותיו בקבר אשר יקברוהו שם קמ"ל ירושלמי ולא את העצמות מפנים אחר שכלה בשרו אחר הפתיחה ע"י סיד וכדומה משום דאיכא חרדת הדין בשעת הפתיחה, וטלטלו לכלות הבשר, וא"ש דס"ל לראשונים דבעצמות לחוד ליכא משום חד"ה ומותר לפנות מקבר לקבר וכמש"כ הנוב"י נכון ועיין:
ומעתה אין ראיי' מברייתא דש"ס מכות דשם כבר ליכא רק עצמות שהבשר כלה והלך לו מותר לפנותו, שבשעת פתיחת הקבר כבר ליכא בשר, וליכא ראי' דמותר לפנותו לקוברו במקום קבורת משפחתו רק מן ירושלמי כנ"ל, אלא בלאו"ה לא ידענא שום ראי' בש"ס מכות מאן יימר לנו כי ברייתא קאי אחר שנקבר, דלמא כשמת כה"ג עד שלא נקבר, ומ"ש רש"י שמת אח"ז לאפוקי דלא נימא אם מת מוליכים עצמותיו וקוברים אותו שם, היינו דווקא כשלא היה בערי מקלט כלל קודם שמת, אבל כשמת אח"כ ס"ד דמוליכים אותו מיד, ובאמת בריית' מסתם קא סתים ולא קתני ומת כה"ג קמ"ל רש"י ומפרש מת אח"ז היינו אחר זמן מיתתו ושכבר ישב שם, מ"מ דווקא אחר שמת הכהן, ומנ"ל הא מדיליף הבריית' מדכתיבי קראי ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו, איזהו ישיבה שהיא בארץ אחוזתו זו הוא קבורה וקרא אחר מיתת הכהן קאי, ואז ישוב ויקבר בארץ אחוזתו כנ"ל, ואין ראי' מבריית' ולא מפי' רש"י דאיירו אפי' נקבר שמפנים אותו מקברו, ומהא דקתני מוליכים עצמותיו אין ראי' שהי' זמן רב אח"כ שכבר כלה בשרו, והי' נקבר תחילה, דהא גם אביי נקט כהאי לישנא נגמר דינו ומת מוליכים עצמותיו ובזה מוליכי' אותו מיד לקברו שם, ולמה אמר מוליכים עצמותיו, ועכצ"ל שכן נהגו לכלות הבשר קודם שמוליכים משום העיכול עיפוש וריח רע כמ"ש בתשובת רשב"א סי' שס"ט וברמ"א סי' שס"ג, ומה"ט קתני ג"כ בבריית' מוליכין עצמותיו ופשוט:
אלא ברמב"ם פ"ז מהלכת רוצח הלכה ג' כתוב דקוברים אותו וכשמת כה"ג מוליכים עצמותיו וכו' מפורש כ' שקוברים אותו ומ"מ מותר לפנותו כן מן הדין לפי האמת דמבואר בירושלמי דמותר, וביותר א"ש לפמש"כ דבעצמות ליכא משום תד"ה דבוודאי מותר ולא צר"ל דרמב"ם מוסף מדילי', וכותב כאן דין בריית' ומוסיף והולך מה שלא נזכר בבריית' רק מבואר בירושלמי, דבעצמות פשיטא שאין בו איסור פינוי כלל:
המורם מדברינו אלו כי אסור לפנות המת כ"ז שבשרו עליו משום חה"ד וגם משום ניוול ואפי' קטן דבירושלמי סתמא קתני אבל עצמות היינו שכבר כלה הבשר מאליו וליכא בשר מותר לפנותו דליכא חה"ד וגם ניוול ליכא בעצמות ולקוברו בקברת אבותיו או משפחתו מותר אפי' כ"ז שבשרו עליו, ובלאו"ה אסור לפתוח הקבר אפי' רוצים לכלות הבשר ולהוליכו אח"כ הגם שיש בו נייח רוח למת כמו שהעליתי ע"פ ביאורי בירושלמי, וכן מוכח מתשו' רשב"א סי' שס"ט דמותר לכלות הבשר והעלה שם, דמותר להוליכו אח"כ לקבורת אבותיו כבירושלמי, ונראה אבל בלאו"ה אסור לפנותו הגם בנדון שלו היה מכלים ושורפים הבשר שעליו מ"מ אסור לפתוח הקבר לולי מפני שנייח לו להקבר בקבר אבותיו או משום שצוה כמבואר שם:
ב) להוליך מת ממקום שיש בה"ק למקום אבותיו כי בהג"א פא"מ משם או"ז כתב דאסור להוליך, ובש"ך נתן טעם משום בזיון שאר מתים, שאין כבוד לנוח אצלם, ושם נאמר אבל מוליכים אותו מחוץ לארץ לארץ ישראל ובד"מ כ' ב"ד עוד בא"ז דאם צוה המת להוליכו ממקום למקום שרי ומשמע שם דמותר להוליכו למקום שאבותיו קבורים שם עכ"ל והנה בהג"ה לא כ' חוץ מזה רק להוליכו לא"י דאית בי' משום כפרה, כמ"ש הראשונים דמותר לפנותו משו"ה, וכן להוליכו למקום שיש בה"ק מותר מה"ט דלאו משום כבוד אלא משום כפרה הוא, וד"מ כ' דבאו"ז איתא במצוה, צ"ל בא"ז עצמו ראה כן והד"מ הוסיף דמשמע דמותר להוליכו למקום שאבותיו מונחים, נראה דלא ראה כן בא"ז אלא דמשמע לי' להד"מ מסברת עצמו כן כיון דלענין לפנותו ממקום למקום, שווי' אלו ג' דברים להתיר' לא"י או בשמצווה או לקבורת אבותיו ה"ה בזה וכ"כ בהג"א לשו"ע:
ולדידי צ"ע דיש לחלק דווקא לא"י מותר משום כפרה אין אנו חוששים לעכב כפרתו משום בזיון דשאר מתים אבל משום שמצווה להוליכו אפשר לא היינו חוששים לצוויו משום לבזיון המתים דקבורים שם, אלא דד"מ ראה שכ"כ בא"ז, וי"ל דמשום מצוה לקיים דברי המת, צריכים להוליכו ואין חוששין לבזיון קצת דשארי מתים, מלהניח המצוה, דמצוה לשמוע דברי המת, והוא שצוה לא עשה כראוי אבל מ"מ מאחר שצוה על כך המצוה עליו לקיים ופשיטא שאין זה כמו שמצוה לעשות איסור שאין חיוב לקיים, ועיין רשב"א גיטין פ' השולח, באומר פלוני שפחתי עשו לה קי"ר שהקשה הא עבירה הי' וכי מפני שצוה יעשה עבירה, מ"מ הכא לאו עבירה הוא אלא שאין נכון לעשות כן וכיון שמצוה לשמוע דברי המת מותר כן נ"ל, אלא מה שמדמה הרמ"א מילתא למילתא ולמד מזה דמותר להוליכו, בלי צוויו לקבורת אבותיו שהוא משום כבודו ונייח, מנ"ל לחוש לכבודו, ולבזות שאר מתים, משום כבודו וצריך עיון:
וראיתי אחרי רואי בתשוב' כנסת יחזקאל סי' מ"ג שעמד בחקירה זו, דמירושלמי אין ראי' דמותר לפנות מקבר לקבר משפחתו רק בדליכא בה"ק במקומו, אבל בדאיכא, דאיכא בזיון לאחרי' מנ"ל וכ' בנדון שלו שהי' רוצים לפנות אחר המגפה מבה"ק ישנה לקבורת אבותיו אפשר כה"ג לא שרי משום בזיון שאר מתים, ומובא דרמ"א כ' דמותר להוליכו אפשר דווקא עד שלא נקבר דליכא בזיון כ"כ למתים, אבל אם כבר נקבר אצלם דאיכא בזיון גדול למתים דמפנים אותו מאצלם, מנה לן דשרי, אלו דבריו, ויתר דבריו יבואו לפנינו אי"ה:
ובראותי דבריו ז"ל עלה במחשבה לפני לישב בזה מש"כ היש"ש פ"ק דביצה ומובא במג"א, סי' תקכ"ו ס"ק ח', דנראה דס"ל דלא מותר לפנותו כדי לקוברו בקבורת אבותיו רק כשצווה והוא נגד ירושלמי, ומג"א ציין עיי' יו"ד סי' שס"ג, ועיין בח"ס ח"ו סי' ל"ז שמגי' במקום דכ' אלו לא צווה להביא ממקום למקום, צ"ל מעיר לעיר ע"ש מה שהעמיס בכוונת ירושלמי ולולי דבריו הקדושים זצ"ל היה נ"ל בכוונת יש"ש דס"ל מסברא דאין להוליכו ממקום שיש בה"ק למק"א משום כבודו, כדי לקוברו אבל אבותיו דמאי חזי לחוס על כבודו ולבזות המתים אשר כבר מתים אם לא כשמצווה משום מצוה לקיים דברי המת, מצוה זו מוטלת על החיים כמ"ש והסברנו לעיל טעמא דא"ז וזהו שכ' היש"ש דלולי צוואתו לא היה מותר להוליכו ממקום למקום, ואין זו כבודו לחלל יו"ט משום אמרי פיו, ולבסוף כ' אם אי אפשר להניחו כך יקברוהו שם, ואל יחושו לצוואתו, צ"ל הא אפשר לחוש לצוואתו לפנותו אח"כ משם ולקברו במקום שצווה, ונ"ל דס"ל דווקא עד שלא קברוהו ליכא ביזיון כ"כ למתים כמש"כ כנסת יחזקאל לכן מותר כשצווה על זה משום מצוה לקיים דברי המת, דהא, כשמצווה לדבר עבירה אין שומעים לו, וכל זה כשהוא לא צוה רק להוליכו דאיכא בזיון מועט, אבל לא עלה ע"ד לקוברו שם תחילה ולבזות שאר מתים, כל כך כדי להוליכו למקום אבותיו, אבל בשאפשר לשהותו בלי קבורה מוליכים אותו אח"כ בצוואתו משם דמצוה לקיים דברי המת, כנלפע"ד נכון וברור בכוונת היש"ש, והמ"א ציין עיין ביו"ד שם מבואר דמותר להוליכו לקברות אבותיו, אפי' בלי צוואה והיינו להוליכו עכ"פ, כל זה כשלא נקבר ויש"ש סבירא לי' גם להוליכו אסור רק כשמצווה על כך, ועיין:
והנה בתשוב' כנסת יחזקאל שם כ' לאמור דמשמע לי' מתשו' רשב"א סי' שס"ט משואל ומשיב דאיירו, דנקבר שם בין שאר מיתים, ומ"מ הותר לפנו' כדי לקברו במקום אבותיו או בשביל שהתנה, ולא ידעתי שום משמעות הלשון שם, דבהכי איירו ול"כ שם אלא שקברוהו במקום שמת מחמת אונס שלא יכלו להוליכו מיד, אבל שהי' נקבר תחילה במקום שקברו שארי מתים אין שום משמעות אדרבא יש להוכיח מדמביא רשב"א בסוף התשובה ראי' ממעשה שפי' שאחד מת ולא ה' באפשר לקברו מחמת אונס הנכרים בבה"ק וקברו' בשכונה אח"כ פנוהו משם וקברוהו בבה"ק, ואי נדון הרשב"א איירו שקברוהו תחילה בין שארי מתים איך מייתי מהאי מעשה ראי' לנדון שלו דילמא שאני בנדון שלו כיון שכבר נקבר בין המיתים ויש בזיון גדול למתים כבר, ולא שרי לבזות המת אפי' כשמצווה כ"ש כשאינו מצווה, משום כדי לקוברו בקבורת אבותיו, ובהאי מעשה נקבר בשכונת ביתו ולא בין המתים מזה נראה דנידון של רשב"א שקברוהו תחלה בפני עצמו אלא הקשה אם נקבר תחלה בפ"ע, לא היה צריך רשב"א לדין משום כבודו שקוברו בקברת אבותיו או משום שצווה ומצוה לקיים דברי המת, ובלא"ה שרי כיון שאין קבור עכשיו בתוך מתי ישראל מותר לפנותו לקוברו בין מיתי שכיני ישראל כמבואר וכן הוי מעשה שהביא רשב"א, ועכצ"ל דנדון שלו היה דהי' נקבר בין שאר מתי ישראל ומ"מ התיר וצ"ל האי מעשה דמביא לסייעתו היינו דליכא איסור פינוי המת, וכה"ג שהוא לכבוד ומביא מעשה רב, אבל משום בזיון דשאר מתים או דלא ס"ל כלל כא"ז שיש בזה בזיון או דהא מילתא פשיטא לי' דס"ל שהוא לכבודו כדי לקוברו בקבורת אבותיו וכ"ש כשצווה על ככה דאין לחוש לבזיון שארי מתים, היוצא לנו דמוכח מרשב"א אפי' אם קבור בין המיתים מותר לפנותו כדי לקוברו בקבורת אבותיו אפי' לא צווה ע"כ לשונו:
והנה לדינא שכ' הרמ"א דמותר להוליכו לקבר אבותיו גם כשלא ציוה, נ"ל ראי' מהימנא מש"ס מכות י"א ע"ב דמוליכים אותו כדי לקוברו בקבורת אבותיו ובוודאי הי' שם בה"ק במקומו, ש"מ דמותר וזו ראי' מוכרחה אלא דמשם אין מוכח רק עד שלא קברוהו אצל המתים, אבל משקברוהו אין לנו ראי', ולפמש"כ דמתשו' רשב"א מוכח אפי' כבר נקבר אבל מצאנו לו חבר לרשב"א הרמב"ם בהלכו' רוצח שכ' מפורש וקוברים אותו ואחר שמת הכה"ג מוליכים עצמותיו וכו' הרי כתב אפי' אחר שקברוהו מוליכים אותו ממקום למקום, וזה בוודאי אין להעמיס על כוונת הרמב"ם שקברוהו תחילה בפ"ע, וע"כ דכרשב"א ס"ל:
ונ"ל דנפקא לי' לרמב"ם זה, וכבר כתבנו לעיל דמבריית' אין ראי' דקאי בשבכר נקבר, ונ"ל דקרא הכ' משמע ע"פ דרשת חז"ל דאמר אביי דמוליכים אותו דכתיב לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן ואיזה ישיבה שהוא בארץ זה קבורה, ובריית' דריש קרא ואחרי מות כה"ג ישוב אל ארץ אחוזתו זה קבורה, והיינו אחר שנקבר, כבר לשבת בארץ זו קבורה ושב אל ארץ אחוזתו נ"ל מזה הוציא הרמב"ם מ"ש וקוברים אותו ואח"כ מוליכים עצמותיו כנלפע"ד:
ונשובה נא לתשוב' כנסת יחזקאל שטרח למצוא טעם למה נחוש לכבוד של זה או לציוויו במקום שיש בזיון לשארי מתים מה חזית, ולא מצא טעם לשבח רק כיון שמ"ש א"ז לא נמצא בש"ס וירושלמי, והיתר לפנות לקבור בקבורת אבותיו שכבוד היותר גדול לו הוא נמצא בירושלמי לכן שקל הרשב"א זה מול זה להתיר ודוחק:
ולפע"ד יש בו טעם לשבח והענין נכון ע"פ פשוטו דזיל בתר טעמא דיש בזיון לשאר מתים, שנראה שאין כבוד לנוח ונייח במקום שהם שוכבים, וכדי בזיון, וכ"ז כשאין טעם רק משום כבוד ואין כבודו בכך כמו הם, אבל כל שמפנים אותו משום קבורת אבותיו שיש בו הקפדה שיש בו ממש לכל אדם אין זה משום שאין לנוח אצלם אלא שרצה לנוח אצל אבותיו ומשפחתו ואין בזה הורדת כבוד שאר מתים וגם אם המוחים שם יש להם ג"כ קבורת משפחה מ"מ אין בזה הורדת כבוד, לאלו שמניחים שם, והוא נקבר אצל אבותיו, סוף כ"ס לאו משום שאין כבודו לנוח אצלם אלא שמקפיד לנוח עם אבותיו והם אין מקפידין או שאין להם מי שיטריח עמהם וכן כשמצווה ג"כ להוליכו למק"א, אין החיים מבזין המתים לומר שאין כבוד של זה לנוח אתם, כיון דמילתא בטעמ' הוא, שמצווה עליהם לקיים דברי המת, ממילא אין בזה הורדת כבוד המתים והמצווה באמת שלא כהוגן עשה וביזה בצוואתו והעובר עבר, ועכשיו עליה' מוטל לקים צוואתו, לולי בזיון המתים, אלא דממילא כיון דמשום מצוה לקיים הם עושים אין בזה ביזוי והורדת כבוד המתים אשר כבר מתו מן החיים אשר הם חיים עודנה, כנ"ל מילתא בטעמא לשבח וברור בעהי"ת:
וזאת תורת העולה לדינא בנדון שלפנינו דמה"ט לחוד כדי להוליכו לקבורת משפחתו סגי לפנותו ממקום קבורתו בבה"ק הגם שכבר קברוהו אצל שאר מתי ישראל, מצורף לזה מ"ש פר"מ ני' בה"ק של הכפר פרוצה בלי חומה סביב ובהמות מרעי' שם, ואיכא בזיון, והיטב לראות בח"ס יו"ד סי' של"ד והוא מא"ז ומובא בב"י היכא שאינו משתמר ויש לחוש שיגנבוהו נכרים או שיבואו מים, ואפשר דווקא כשיש חשש גניבה או מים, אבל בלא"ה הגם שהוא בלא שמירת חומה משום שמרעי' שם בהמות משום בזוי כזה אפשר הוי כבזוי למכובד וצ"ע, מ"מ יש מזה צירוף וחזי לצרופי לנידון שלנו דמותר להוליכו למק"א ואין לחוש לבזיון דאחרים הקבורים שם אתו, מאחר שמרעים שם בהמות ואינו משומר אין נראה שאין כבודו לנוח אצלם, אלא שלא יהא בבזיון מן המרעים הבהמות ויש לו מי שיטריח בעדו להצילו מידי בזיון זה, ובוודאי גם להם הי' נוח בזה ויש לעיין במק"א אם מותר להוליך ממקום למקום בכה"ג אפילו שלא במקום אבותיו לומר דאין בזה בזיון כיון שיש טעם בדבר, ובנדון שלנו חזי לאצרופי מיהת, הנלפע"ד כתבתי, ולהיות כי דבר זה מלתא דתמוה טובא ולא שכיח, ויש לחוש לעקשות פה ולדבר שפתים, ועיין בח"ס ח"ו סי' ל"ז בסופו, לכן יציע דברינו אלו לפני דייני הקהילה הרבנים מורים כהלכה בהלכה ני', ואחר הדין יתבוננו במועצות ודעת אם לעשות מעשה וה' עמהם ויתקיים בעצה טובה מלפניו, יורינו דרך החיים ויתן לנו וכל ישראל חיים ארוכים ושל שלום השקט ובטח, כל הכתוב לחיים בירושלים, הכ"ד אוה"נ דש"ת חותם בברכת התורה:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: