כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קפב
ראה זה דבר חדש יצא מפי מלך ושריו ירו"ה שלא לקבור בר מינן רק אחר כלות שני פעמים מעת לעת, מטעם המלך ושריו ועי"ז יתארך האנינות עד כלות זמן ההוא ובטלים כ"כ מק"ש ותפלה ויתר מצות ה' אשר אונן פטור ואסור בהם, אם יש לפתוח פתח לכחא דהיתרא בתורה ובמצוות ואמרתי לבוא אל העין פה הנלפע"ד וה' יאיר ענינו:
הנה שאלה כזו ממש נשאלה לפני הגאון בעל נוב"י תנינא, חי"ד והראה פנים לכאן ולכאן ולא עלתה בידו להתיר כי אם בעצה היעוצה לבסוף וגם זה ע"צ הדוחק, ונבוא אל דבריו בעזהי"ת הנה במג"א סי' תקמ"ח סק"ח כן כתוב במקום שיש אונס שלא לקבור כגון שהוא יום אידם או יום אחר לא חל דין אנינות ולכאור' כן הדבר הזה, כיון שיש אונס ע"פ הקפידא שלא לקבור עד זמן המיועד לא חל אנינות כלל עד יום הקבורה, אלא שבדגול מרבבה כתב כי דברי מג"א דווקא ביו"ט שאסור להכין צרכי המת ארון ותכריכין וכדומה אם לא שיוכל לקבור באותו יום, ולכן אם איכא אונס שלא לקבור ממילא אינה טרוד כלל במת ולא חל אנינות כלל, משא"כ בימי חול מ"מ טרוד הוא לכבוד המת להכין צרכי הקבורה ארון ותכריכין ולשכור ספדנים, וביאר ביותר באריכות בנוב"י שם עיי"ש, והנה אם כי בדברי המג"א הנ"ל יש להעמיס כן כי שם בהכי איירו במת ביו"ט אבל מה נעשה למה שכ' המג"א סי' תרצ"ו דאונן חייב בקריאת המגילה כיון שאין קוברים קודם קריאת מגילה וכל עצמו שאונן פטור מפני כבודו של מת, שטרוד עמו ולכן כיון שא"א עד אחר קריאת המגילה שהוא קודם קבורה ממילא חייב במגילה וכן בק"ש ותפילה עיי"ש, נראה דכללא כייל בכ"מ שא"א לקוברו עד זמן קבוע חייב במצות דהא בפורים יוכל להכין שאר צרכי המת כל זמן שקוראין הציבור המגילה בבה"כ, וע"כ דס"ל למג"א דעיקר הטרדות בהוצאות המת לקבורה ודבריו שבסי' תרצ"ו מפרשים דבריו הסתומים שבסי' תקמ"ח ונלמוד סתום מן המפורש אלא באמת המג"א עצמו לא ברירא לי' התם לחיובא והלכה זו עוממת בידו כנראה להמעיין שם, ומ"ש לבסוף כיון שיוכל להחמיר על עצמו כמו שכתב בסי' ע"א לא דני דשם איירי ביש לו שישתדל בשבילו בצרכי הקבורה ורצה להחמיר על עצמו אין מוחין אבל אם אין משתדלים אחרים שמתעסקים עמו פסקי' כתוס' בשם הירושלמי דרק בשיש לו מי שישתדל איכא ספיקא בירושלמי וכמ"ש בטו"ז סי' ע"א ולכן אין מוחים וא"כ בפורים דלא איירי בהא הוי ככל השנה ופטור ואסור להחמיר חוץ משנאמר דכיון דאין מוטל עליו לקברו שאין קוברים רק אחר יציאת בהכנ"ס הוי כשבת ויו"ט אבל אין ענין להא דסי' ע"א, והנה כבר כתבנו דגם לשבת ויו"ט אינה דומה דשם אינה יוכל להתעסק כלל בצרכי הקבורה ובאמת כשרוצה להחשיך על התחום פטור ממצות כמבואר וכן בפורים, ובאמת באלי' רבה חולק על המג"א שם, וכתב דלא יקרא מגילה רק אחר קבורה כיון שזמנה כל היום, ולענין ק"ש ותפלה דינו ככל השנה, ובסי' תקמ"ח ס"ל כמג"א וע"כ דס"ל לחלק כהנ"ל דבפורים כיון שיוכל להכין צרכי המת בזמן שמתפללים הגם שאין יכול לקוברו אין עליו חיוב תפלה וק"ש משא"כ בסי' תקמ"ח לענין יו"ט שני, מודה למג"א היכא דע"פ אונס אינה יוכל לקבור לא חל עליו אנינות וכמ"ש הנב"י הנ"ל:
ומצאתי ראיתי בתשוב' יד אלי' סי' ט"ז במקום שנוהגים שאינם קוברים בע"ש איזהו שעות קודם הלילה שמתפלל האונן מנחה כיון שאין יוכל לקברו כמו שאין המת מוטל עליו לקברו דמי, וכמו מי שמת בתפיסה עיי"ש, ונראה דס"ל כמג"א סי' תרצ"ו הנ"ל דעיקר תליא בקבורה אם אין יוכל לקברו הגם שיוכל להכין צרכי מת מ"מ לא מקרי מוטל עליו, אבל מסתבר דברי הנוב"י דלא גרע ממחשיך על התחום שחל עליו אנינות אפילו בשבת הגם שאין יוכל לקברו וגם חילוק לא ידענו למה בשאינו יוכל לקברו וטרוד בהשתדלות לצורך קבורה יהא חייב במצות דלכל הטעמים ליכא חילוק בין לרש"י ר"פ מי שמתו משום שטרוד במצוה כמו גבי חתן ובין לתוס' בשם ירושלמי כל זמן שאתם עוסקים בחיים אין לחלק ביניהם ואין לזוז מדברי נוב"י בזה, לפע"ד:
והנה בירושלמי נתנו לכתפים כמו שמסרו לרבים דמי וכן פסקינן בש"ע יו"ד סי' שמ"א וביאר רמב"ן שהי' נוהגים אחר שהכין צרכי המת הי' מוסרים לכתפים, והם הוציאו כרצונם ולכאורה גם במקום דלא נהוג הי' ראוי לתקן כן כדי שיפסוק האנינות, אלא דהנוב"י שדא בי' נרגא לפי ספיקות הגהו' מיימני' במוליך המת בעגלה או בספינה, אי דומה לנתנו לכתפים או כיון שהולך עמו פטור, וס"ל להנוב"י כיון שהולך עם המת ומלוהו הוי כמו בעגלה וספינה, ונפליכן לספיקא של המיימני' הנ"ל, והא דמסרוהו לכתפים דווקא במשלח המת חוץ לעיר ואינו הולך עמו, והנה לא עלה על דעת נוב"י לתקן שלא ילוה האונן את המת וימסרוהו לכתפים, דהא כל עצמינו שאמרו פטור מן המצות ואסור להחמיר מפני כבודו של מת היינו שיזמין כל צרכיו ותכריכין ונסרים ויזמין מלוים וספדנים כל צרכו ואיך נאמר שלא ילוה מת וימעיט בכבודו מקום שהולך עמו וזהו כבודו של מת ולכן לא מצא נוב"י עצה על זה רק כמו שכתוב לבסוף:
אבל לפע"ד במח"כ נוב"י אינה דומה לספיקות הגהות מיימוני' במוליכין על הספינה ועגלה דבוודאי במוסרו לכתפי' והם מוציאים המת כחפצם ורצונם בלא שאלת פה האונן והם עושים בזמן המוכשר להם ואין עושים שום דבר למהר ההוצאות רק הכתפים בעלי דברים ומי יאמרו להם מה יעשו גם אם כשיוציאו הכתפים המת ויוציאוהו ילך האונן עמהם וילוה המת מ"מ עד זמן ההוא אינו מוטרד בשום דבר ואינו עוסק בצרכי המת ויושב ומבטל עד זמן שיקראוהו הכתפים בני החברא המיועדים לכך, ועליהם מוטל ולא עליו, אבל במוליך המת בעגלה ובספינה שהוא המוליך המה ועליו מוטל להוליכו ולהביאו אל מקום קבורתו ועוסק ובא בצרכי המת כ"ז שמוטל על הספינה והעגלה וברצונו בעל העגלה והספינה הולך ונוסע והוא עומד על גביו ולולי שמסופק בו הגה"מ לא היה מקום ספק שאינה דומה כלל למוסרו לכתפים שהשליך מעליו כל צרכי המת, והכתפים מתעסקים בו כרצונם משא"כ במוליך בעגלה ובספינה, הוא שוכר בעל העגלה ובעל העגלה מושכר לו לישא משאו ובעליו אתו עמו לכל דבר, אשר יצוה עליו, מתו מוטל עליו לפניו מקרי, והג"מ מ"מ מסופק כיון שבשעת הליכת העגלה וספינה הוא יושב ובטל ואין לו מה לעשות אולי דומה למסרוהו לכתפים אבל במסרוהו לכתפים ממש וכשיגיע זמן הקבורה מלוהו אין ספק כי זהו מסירת הכתפים בירושלמי ושו"ע ול"ל לאוקמי הירושלמי ברחוק מן העיר וחוצה ואינו מלוהו כנ"ל פשוט:
והנה איתא בירושלמי מוסרו לכתפים כמוסרו לרבים דמי ועיין בטור במקום שנהגו שם שהכתפים מיוחדים וכ"כ בשו"ע בלשון הטור, ועיין דג"מ וכ"כ בנוב"י הנ"ל דה"ה וכ"ש דחייב במצות ומביא ירושלמי דאמר רשב"ג אם חיי שעה התרת לך כ"ש חיי עולם, והנה בש"ס דילן ליתא לזה אלא אמר רשב"ג מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן, ונ"ל דעוד יש שינוי בין ש"ס דילן לש"ס ירושלמי בדברי ת"ק דבש"ס דילן איתא וחייב בכל מצות שבתורה ורשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו ולא מצא מה ביניהם כיון דגם ת"ק מחייבו בכל מצות חוץ מתשמיש, אבל בירושלמי הגירסא אוכל כל צרכיו ומזמנין עליו ועונה אמן ועונין אחריו אמן ורשב"ג אומר הואיל והתרת לו כל אלו חייבוה בכל מצות של תורה אם חיי שעה התרתי לו כ"ש חיי עולם ולפי גירסת ירושלמי לא נזכר בדבר' ת"ק דחייב בכל מצות רק שמזמנין עליו כיון שמותר לו לאכול, ומצוה לכבוד שבת, מזמנין עליו ועונין אמן אחריו, והוא עונה על אחרים בברכת הנהנין אבל במצות אין חייב ואסור, וע"ז השיב רשב"ג חיי שעה התרת כ"ש חיי עולם, ולכן לא הקשה בירושלמי מאי ביני' דטובא איכא בינייהו כל מצות חוץ מזימון ועניית אמן, והנה בירושלמי אמר ר"י בן פזי הלכה כרשב"ג ורוב הפוסקים ס"ל כת"ק וכתבו הגם בירושלמי פסק כרשב"ג כיון דבש"ס דילן לא קתני דהלכה כרשב"ג ואי הוי הלכה כרשב"ג הו' אמר דהלכה כוותי' ש"מ דס"ל הלכה כת"ק ועיין בב"י, ולפמ"ש א"ש טפי דלפי גירסת הירושלמי פליגו רשב"ג ות"ק אי חייב בכל מצוה בוודאי מסתבר כרשב"ג דטעמא קאמר אם ח"ש התרת לו מכ"ש חיי עולם ופסק ר"י בן פזי הלכה כרשב"ג, דמסתבר טעמא וגם אפשר לומר דת"ק גם כן הכי ס"ל, ונקיט חיי שעה כ"ש חיי עולם דמותר וחייב, אבל לפי ש"ס דילן דפליגו רק בהיתר תשמיש ובדינא קמיפלגו ועיי' פ"י וצל"ח ביאור הפלוגתא לכן לא פסק בש"ס דילן הלכה כרשב"ג וסתמא כפירושו דהלכה כת"ק וא"ש פסק ההלכה של הראשוני' דנקטו כש"ס דילן דבשבת חייב בכל המצות כגרסת ש"ס דילן ולענין תשמיש הלכה כת"ק כנ"ל ביאור ירושלמי וש"ס דילן וישוב נכון לשיטת ראשונים ופוסקי' ועיין:
והנה הנוב"י למד מדברי רשב"ג דאמר בשבת אם חיי שעה התרת וכו' ה"ה במסרו לכתפים הגם דבירושלמי לא קתני רק אוכל בשר, כ"ש הוא דחייב במצות, לפמ"ש לפי גרס' ירושלמי ת"ק ל"ל כ"ש וקו"ח הנ"ל, מ"מ הא בדבר זה פסק הירושלמי הלכתא כרשב"ג משום דמסתבר טעמי' כי כן הוא דקאמר סתם ירושלמי מיד אחר זה נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין נמסר לכתפים כנמסר לרבים הא דנקט דמותר בבשר ויין ולא קאמר ג"כ דחייב במצות, דכ"ש וקו"ח הוא דחייב במצות, או אפשר משום ת"ק נקיט הכי ולפי דקיי"ל בזה כרשב"ג כ"ש שחייב במצות:
ועלה במחשבה לפני דאפשר יש לומר דלא התיר הירושלמי רק בשר ויין אבל מצות לא, דלכאורה קשה במוסרו לכתפים מה מהני כי עדיין יש לחוש שימעט וימהר בצרכי המת ובכבודו כדי למוסרו לכתפי' כדי שיהי' מותר לו לאכול בשר ולשתות יין, וצ"ל דלא חששו לכך שבשרו ונפשו עליו תאבל כ"ז שצרכי המת עליו ולא ימעט בצרכי המת בשביל תענוגי אכילה ושתי' מאחר שאסור עליו, אבל חששו אם יהי' מותר לו לאכול בשר ולשתות יין מתוך אכילה ושתי' ישכח רישו וימשוך אחר שולחנו וישכר ביינו לכן עשו הרחקה שלא לאכול ולשתות כלל, ומאחר שאסורין עליו יש מקום לומר שימהר מעשיו וימעט בכבוד וצרכי המת כדי לשתות ולאכול כנ"ל, ולפ"ז נ"ל דבעשי' מצות ק"ש ותפילה שתליא בזמן ועבר זמנו מעוות שלא יוכל לתקן הוא, ולפעמים זמנם בהול ימעט בצרכי המת כדי למוסרו לכתפים לקיים מצות ה' ולכן לא התירו רק בשר ויין כן נ"ל:
והנה במי שהי' בתפיסה ומת בתפיסה ולא ניתן לקבורה וכן אם קרובי המת בתפיסה כתבו תוס' וראשוני' ובטוש"ע דאין עליהם דין אנינות דלא קרינן בי' מי שמתו מוטל לפניו, מדסתמו וכתבו שאין עליה' דין אנינות משמע בוודאי שאין עליהם דין אנינות כלל וחייבים במצות ג"כ, ובזה וודאי כ"ש הוא חיי שעה התרת וכו' ואין לחלק כמו שחלק' דיש לחוש שיהי' בהול למצוה שאינה עוברת וממעט בכבוד וצרכי המת כראוי, כיון שלא ניתן לקבורה אין על הקרובים התעסקות בצרכי המת וכ"ש אם קרובי' בתפיסה, ולמדו דין זה מירושלמי דמסרו לכתפים, וכ"כ תוס' וטור ומתוך כך הורה ר"י וכו' משמע דדיניהם שוה, דאין עליו דין אנינות כלל גם במוסרו לכתפים דינא הכי והא דכתב טוש"ע שמותר בבשר ויין לשון ירושלמי העתיקו וסמכו על מ"ש דמזה נלמוד במי שהי' תפוס המת או קרוביו דאין על הקרובים דין אנינות ודי לבא להיות כנדון ונדע כי גם מוסרו לכתפים אין עליו דין אנינות כלל כנ"ל והדבר מוכרח:
וטעמא דבאמת לא חששו שמא ימעט בכבוד וצרכי המת למסור לכתפים נ"ל לומר מלתא בטעמא דהנה בירושלמי איתא התם אמר ר' בון כתיב למען תזכור א"י צאתך מא"מ כ"י חייך ימי' שאתה עוסק בהם בחיים ולא ימים שאתה עוסק בהן במתים תניא אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעים לו, למה מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא משאו, ונ"ל מתוך דברי הירושלמי דמפני כבודו של מת או מפני שאין לו שישא משאו לא הי' פטורים מן המצות כל שהוא ממ"ע דאורייתא ק"ש ותפילי' וכדומה ועיקר הטעם דפטור דנפקא מקרא כמו שאמר ר"ב כל ימי חייך כ"ז שאתה עוסק בהן בחיים אלא מהאי קרא הי' פטור ומותר אם ירצה, ואסרו חכמים להחמיר על עצמו, וע"ז טעמא קאמר או משו' כבודו של מת כיון שפטור אם מחמיר על עצמו נראה כמזלזל בכבוד המת התורה פטרו משום שעוסק במת והוא מחמיר על עצמו ואין חש לכבוד המת, או משום שאין לו מ' שישא משאו, וע"י שיעסוק במצות יעוכב בצרכי המת, וטעמים אלו רק שאין רשאי להחמיר, אבל משו"ה לא הי' פוטרים מעיקרא מן המצות לולי דפטור בלאו"ה מקרא כנ"ל, והא דהקשה ירושלמי והתוס' למה פטור מלולב ותק"ש הגם שאין עוסק בצרכי המת וע"כ משום כבודו של מת, ולפמ"ש עדיין קשה הא משום טעם זה דכבוד המת לא פטרו אלא שאסור להחמיר על עצמו וא"כ עדיין קשה למה ביו"ט פטור, וצ"ל לפי הקושיא עכצ"ל כיון דאיכא משום כבודו של מת לא פלוג ואמרו גם ביו"ט לא יקיים המצוה ומקשה ה"ה בחול כשיש לו מתעסקים משום כבודו של מת אסור להחמיר ע"ע וקו"ח הוא כך הי' צ"ל לס"ד דמקשן, ולמסקנא דמתרץ בטוב משום שזקוק להביא ארון וכו' כדתנן מחשיכים על התחום א"ש במרווח ועיין:
היוצא לנו מדברינו כי העיקר שפטור מן המצות מקרא נפקא, ומשום כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאו לא הי' פטור מעיקרא רק מפני טעמים אלו אסור להחמיר ע"ע, לפ"ז במסרו לכתפים שאין לו אחר מסירה זו שום התעסקות עם המת כי הכל על הכתפים יצא מכלל כ"ז שהוא עוסק בחיים ולא כ"ז שהוא עוסק בהם במתים דהא אינו עוסק כלל במתי' ולפוטרו ולאסור שמא עי"ז יחיש וימהר מלעשות צרכי המת כראוי' כמו שהי' עושה אם הי' אסור לעסוק במצוה אחר שמוסרו לכתפים, מה"ט א"א לפוטרו ולאסרו כיון שלעיקר הדין מחויב במצות עכשיו אחר שמסרו לכתפים שאינו עוסק ובא במתים, לכן כמו שמותר בבשר ויין משום שאין עליו עוד צרכי המת כן ממילא מותר ומחויב במצות כנלפע"ד נכון:
ולפ"ז אומר אני כל זה היכי שמנהג המקום כן הוא שמוסרים למכתפים אחר שהכין כל צרכי המת מאיזה טעם שנהגו כן, ממילא חייב במצוה וכיון שהוא חייב לא פטרוהו משום שמא ימהר ויקדים ולא יעשה כראוי אבל במקום שאין המנהג כן, לנהוג כן כדי שיוכלו האוננים יכולים לקיים המצות, לא נכון הוא שאין אנו אחראים לעשות תקנה שיבוא לידי חיוב כיון שיש לחוש שמא עי"ז ימעט בכבוד וצרכי המת, וכ"ז שאין תקנה וכל עסקי המת עליו פטור מדינא מה לנו לעשות תקנה כדי לחייב שאפשר יבוא עי"ז לידי קלקול, ודייק בלשון טוש"ע שכתב במקום שיש מנהג בלאו"ה מאז, וכ"ש שאין ליחיד לשנות המנהג מקומו להכין כ"צ המת ולמוסרו לבני חברייא קדישא כיון שכולם אין עושים כן נראה לעין כמזלזל בכבוד המת, ומה לו להכניס עצמו לחיובא במקו' פטור כנ"ל:
ובחפשי חופש מחופש מצאתי בספר תשובה מאהבה חלק ג' סי' שמ"א העיד כי כמה פעמים ישבו ב"ד מו"ש ועל גבם ראש גאון ישראל בעל נוב"י זצ"ל לתקן למוסרו לכתפים ויצא מאתם פס"ד מיד ולדורות שאין למוסרו לכתפים ואין לשנות שום דבר משום פקידה הזאת מפני תערובות טעמי' והמשכילי' יבינו עכ"ל שם, והנה הגם כי לא נדע טעמם ונימוקם וסודם לא גילו ולא נגלה לנו, מ"מ מזקנים נתבונן ודי לנו ברמיזת דברים כי חששו לתקלה ומכשול בימים הבאים יזלזלו בכבוד וצרכי המתים, ויקילו באנינות ויבחרו הטוב לגופם ותענוג הגוף, ואת דתי מלך עליון ית"ש לא יעשו, ולכן שוא"ת שלא לעשות תקנה ותיקון בזה עדיף, ואנן מה נענה בתריי' בדור הזה שירד מאז עשר מעלות אחורנית בעו"ה בצירוף טעם שכתבתי עפ"י הדין, ידי אל תהי' בו לתקן תקנה וכ"ש להתיר ליחיד במקום שאין כ"ע נוהגים כן, וה' יורינו דרך נלך בה באור פני מלך חיי', יקיימינו ונחי' לפניו כל הכתוב לחיי' בירושלים, הכ"ד ח"י אלול שנתר"ז לפ"ק פה פ"ב יע"א ובעה"ח:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: