אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה קפא

תשובה קפ

שלומים מרובים כטל וכרביבים, לאיש צדיק הולך בתומו, ה"ה ידידי הרב המאוה"ג המופלג המפורסים, חרוץ ובקי בהוראה כש"ת מה"ו נתן פריידער ני' אבדק"ק טשארנא יע"א:

גי"ה קבלתי, ונפשו היפה בשאלתו מי שמת לו מת בימי הספירה באופן שיהי' אונן כל הלילה וכל היום ואם לא יספור כל הלילה ההוא וכל היום שוב גם בימים של אחריו לא יוכל לברך וכבר ראו עיניו מ"ש בנוב"י קמא חאו"ח סי' כ"ז ומעלתו ני' הרחיב קצת הדיבור ונפשו איותה לדעת דעתי בזה, הנה כבר הורה זקן למעשה שיספור בליל אנינות בלא ברכה, ויש לי להשיב על דבריו והריני גורע ומוסף לקיים הוראתו, הנה מה דחידש מסברא דנפשי' דעד כאן לא נדחה מצוה מפני אנינות אלא מצוה שאיננו נוהג רק בשעת אנינות אז נראה שביטל המצוה הוא מפני כבוד המת, אבל שיבטל המצוה הנוהגת גם לאחר הקבורה זה לא נדחה מפני כבוד המת, וא"כ היה מותר לפ"ז בספירות העומר כדי שלא יבטל המצוה כל ימי העומר אלו דבריו ז"ל:

ואני לא אבין דהא תינח אם הך דינא אם לא ספר לילה ויום אחד שוב אינו יוכל לספור בשארי ימים הכל מודים בו ומעיקר הדין הוא כך י"ל משו"ה לא אסרו מעיקרא לספור באנינות כדי שלא יבוטל אח"כ ממצוה זו אחר הקבורה, אבל באמת רוב ראשונים חולקים ע"ז דכל לילה מצוה בפני עצמה הוא, עיין טור וב"י סי' תפ"ט, ואנן נקטינן כבה"ג אם באחד מן הלילות לא ספר לא יספור בשארי לילות כי כן העיד התה"ד דמביא הב"י שם וכן פסק בשו"ע וכיון דברכה אין מעכבת סופרים בלא ברכה אבל עיקר להלכה כשיטת רוב ראשונים, ולכה"פ ספיקא דדינא הוא הלכה כמאן, ולכן אם הוא מסופק אם ספר ביום או לא כ' התה"ד דיברך בשאר לילות, ועיין פ"ח דהוי ס"ס לדינא דגם אם לא ספר דלמא הלכה דכל לילה מצוה בפני עצמה היא ויוכל לספור, ולפ"ז בוודאי אם ספר בתוך אנינות יוכל לברך אח"כ בשאר הלילות, אבל להתיר לו לכתחלה לספור באנינות כדי שלא יתבטל אח"כ מן מצוה זו אחר הקבורה, זה א"א דהא העיקר הלכה דיוכל לספור אחר כך, ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא הלכה כמאן, ולשיט' דיוכל לספור אח"כ הו"ל מצוה זו דספירת עומר ככל מצות שאסרו חכמים לאונן, ואין לומר כיון דאנחנו לא נדע הלכתא כמאן ונקטינן לחומרא גם אם קמי שמיא גליא דמן הדין יוכל לספור ומעיקרא אסרו עליו לספור כיון שלא יתבטל ממצוה זו אח"כ בשארי לילות מ"מ עכשיו לדידן דמסופקים אנחנו הלכה כמאן יתבטל מן המצוה אח"כ אם לא יספור באנינות שוב הו"ל מצוה זו כבעילת מצוה דלא אסרו, הא ליתא חדא כיון בשעה שגזרו אומר דאונן לא יעשה מצוה להך דיעה דיוכל לספור בשארי לילות מצוה זו דספירת העומר בכלל האיסור גם עכשיו אין אנו יכולים להתיר לו, ועוד והוא העיקר הא מי ששכח לספור פעם אחת סופר בשאר הימים בלא ברכה ויוצא י"ח מצות ספירת עומר דברכה אינה מעכבת כמ"ש הרמב"ם ולהך דיעה דאם לא ספר בלילה אחד מ"מ יוכל לספור אח"כ הרי יוצא המצוה כשסופר בשארי לילות ואם גם בלא ברכה יספור, מ"מ עיקר המצוה יצא, ממילא אין לו היתר גם עכשיו לספור באנינות, זהו מה שנלפע"ד להשיב ולפקפק על הוראה זו:

ונ"ל דלפי סברת הנו"ב דנוכל להתיר לאונן לספור, מהאי טעמא דהנה יש חילוקי דיעות בראשונים אם אונן אסור במצות או רק פטור הוא אבל אם רוצה להחמיר אין שום אסור ובשו"ע או"ח סי' ע"א מביא ב' דיעות ולא הכריע, וביו"ד סי' שמ"א מביא רק דיעה זו שאינה רשאי להחמיר, אלא דמה לו להכניס עצמו בספק לכתחלה לכן סתם ביו"ד דלא יחמיר ועיין בפמ"ג במשבצות שכתב גם במצוה דאורייתא אין לו להחמיר, דהא לכ"ע פטור מה"ת הוא, מה לו להחמיר ולהכניס עצמו בספק איסור דרבנן עיי"ש, ואומר כ"ז אם הספק אם אסור לו להחמיר לעשות המצוה או שהוא פטור, ומותר להחמיר אמרינן מה לו להכניס עצמו לספק, אבל בנדון שלנו דיש ספק אם הוא מחויב במצוה זו מצד עיקר הדין כדי שלא יתבטל גם אחר הקבורה מן הספירה או לא היינו דהוי ככל המצות ופטור ומותר, או אסור, וכיון דמשום ספק שמא אסור או פטור הוי לי' ספק בדרבנן ומותר (דאם גם אסור להחמיר רק מדרבנן הוא אסור משום כבוד המת) אלא מה לו להכניס לכתחלה בספיקא דרבנן, אבל הכא בנידון דידן כיון שיש ספק שמא מחויב במצוה זו לא שייך לומר מה לו להכניס עצמו בספק איסור דרבנן, לא מבעיא לשיט' רמב"ם ודכוותי' וכן משמע נוטה דעת הרמ"א או"ח סי' תפ"ט דמצות ס"ע בזמן הזה דאורייתא, וכיון שיש ספק אם מחויב במצוה זו והאיסור מצד ספק אנינות הוי רק מדרבנן א"כ מחויב הוא לספור משום ספקא דאורייתא ואפילו לשיט' הסוברים דמצוה ספירה בזמן הזה מדרבן הוא מ"מ לא שייך לומר מה לך להכניס עצמך בספק איסור דרבנן כיון שיש ספק שמא מחויב לעשותה הגם דגם חיוב זה ספק דרבנן הוא ולהקל, מ"מ כיון שאם קיים מצוה זו והוא מחויב בה עשה מצוה, בוודאי שרינן לי' להכניס עצמו בספק איסור דרבנן כיון שאפשר מחויב הוא ויעשה מצוה ואפילו העיקר להלכת' דיוכל לספור בשאר הלילות בברכה ממילא ליכא מצוה כלל בליל אנינות לפי סברת הנו"ב מ"מ כיון דעכ"פ לדעת דאינו יוכל עוד לברך בשאר הלילות יש מצוה בספירה זו וגם כדי שלא יבוטל מהברכות בשאר הלילות שוב לא אמרינן מה לך להכניס בספק איסור דרבנן, כיון שרוצה להרוויח לצאת י"ח בלילה זו ולברך בשארי לילות כיון דאנן מחמירים שאם לא ספר בלילה אחת שוב לא יברך והוא רוצה לעשות המצוה בכל לילות בברכה כנלפע"ד נכון והכל לפי סברת הנו"ב:

והנה הנוב"י בעצמו לא מלאו לבו על סברתו שחידש דכל שיתבטל מן המצוה אחר הקבורה לא אסרו ולכן צירף לזה דעת הראשונים דס"ל דאונן מותר במצות עם סברתו דלדעת האוסרים י"ל דכה"ג לא אסרו כיון שיתבטל אח"כ מן המצוה, ולפע"ד י"ל יותר כיון דאיכא דס"ל דאונן מותר ולא מכרעת לן מלתא הלכתא כמאן ולכתחלה אין להכניס עצמו בספק דרבנן כמ"ש הטו"ז וכיון דיש סברא לומר דבכה"ג מחויב הוא במצוה הגם דאינו ברור מ"מ מידי ספיקא לא נפקא שוב מותר לו לספור מספק דספק דרבנן הוא ויש בו צד שמחויב ועושה מצוה שוב לא אמרינן מה לך להכניס עצמך בספק כמ"ש לעיל בסמוך, ועוד י"ל דלענין איסורא הוי ס"ס ספק שמא בכל מצוה לא אמרו איסור רק פטור וכשירצה יעשה, ואם אמרו איסור שמא במצוה כזו שמתבטל אח"כ מן המצוה לא אמרו בה איסור ממילא, חיוב הוא כנ"ל:

אלא דהנוב"י הרגיש דאכתי לא יצאנו מידי ספק ברכה לבטלה שהרי אם הדין דבשעת אנינות פטור ואסור וא"כ מה שסיפר באנינות לא עלה לו כלל, וכאלו לא ספר כלל, וכמ"ש המג"א סי' תרצ"ו ס"ק ט"ז לענין מקרא מגילה שאם שמע בצבור יקראנה אח"כ מכלל שאפילו בדיעבד לא יצא, ומסקנת דבריו כיון שגם באותה הלילה לא ברור לן אם הוא פטור וגם נחלקו הפוסקים אם הוא פטור אם רשאי להחמיר, א"כ לא הפסיד הברכות בשארי הימים משום ספק כמ"ש ב"י או"ח בשם תה"ד בספק אם שכח יום אחד לספור, והנה מ"ש אם הדין בשעת אנינות פטור ואסור מה שספר באנינות כאלו לא ספר כלל, וציי' על המג"א, מדבריו נראה דזה דווקא כשאונן אסור אבל כשהוא פטור ומותר להחמ' יצא במה שעשה באנינות, לפע"ד לא כן הוא גם לדיעות דפטור אבל מותר מ"מ לא יצא דהרי עשה המצוה בשעת שחי פטור מלעשות ועיין ש"ס ר"ה דף כ"ח גבי כפאו שד ואכל מצה, ועיין רמב"ם דלא יצא כיון שעשה בשעה שהי' פטור, ועיין טורי אבן שם באורך ולכן נ"ל פשוט מי שהניח תפילין בשעת אנינות או שהתפלל וכדומה צריך להניח תפילין וכדומה אחר אנינות דלא יצא בשעה שהי' פטור חוץ כשנאמר כיון דמדאוריי' בר חיובא הוא חוץ מדרבנן פטרוהו יצא, ודווקא היכא דאינו מחויב מדאוריי' לא יצא כן י"ל באפשר אבל אין לנו ראי' ומנ"ל לומר כן מעצמינו, האמת דמשמע מתוך דברי המג"א דהא דלא יצא במה ששמע בציבור דווקא לדסוברים דאסור במצות אם כן עשה מצוה באיסור לכן לא יצא אבל לדיעות דפטור ומותר יצא במה ששמע מן הציבור שהרי כתב ולמ"ש בסי' ע"א דרשאי, א"כ יצא במה ששמע מן הצבור וטעמו נראה לדסוברים דאסור הרי עשה המצוה באיסור הו"ל מהב"ע ואפילו בעבירה דרבנן לא יצא כמ"ש רש"י פסחים דף ע"א, אבל לדסוברים דאונן פטור ומותר יצא, כן נראה משטיח' מג"א, אבל ראיתי בלבושי שרד, הנדפס אצל מג"א שמפרש כוונת המג"א, להך דיעה דמותר מחויב לשמוע מן הצבור, ולא יקרא ביחיד אח"כ, וא"כ אין מן המג"א התנגדות למ"ש דכל שעשה בשעה שפטור לא יצא כמובן, וממילא נדחו סיומא של הנוב"י ומסקנתו לדינא כיון דיש חולקים וס"ל דפטור ומותר הו"ל ספק לענין ברכה לפמ"ש גם להך דיעה מה שמברך בשעת אנינות כלא ברך כלל ואין לנו לומר רק דלמא במצוה כזו לא פטרו וחיובא איכא וכיון דהוי לי' כספק הו"ל בשאר הלילות כספק ספיקא לענין הברכות כהא דכ' התה"ד דמברך בשארי לילות דסומכין בספק על דיעות דס"ל דאם לא ברך לילה א' לא הפסיד שארי לילות, ועיין פר"ח טעמא דאיכא ס"ס שמא ברך ושמא הלכה דמברך בלאו"ה בשארי לילות והכל כיון דרוב הפוסקים ס"ל דמברך, רק דנהגו להחמיר כדעת הבה"ג, כל שיש עוד צד וסברא סמכי' על רוב הדיעות לברך בשארי לילות וכ"כ המג"א, א"כ בהאי יש לסמוך על סברת הטוב"י אולי במצוה כזו לא פטרו וחיובא הוא כנלפע"ד כתבתי וחתמתי שמי ידידו דש"ת:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה