כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קפ
גרסינן בש"ס סנהדרין דף מ"ו ע"ב אמר ר"י משום רשב"י מנין למלין מתו שעובר בלא תעשה ת"ל כי קבור תקברנו, איכא דאמרי אמר ר"י משום רשב"י רמח לקבורה מן התורה מניין ת"ל כי קבור תקברנו, ושם איבעיא להו קבורה משום בזיוני או משום כפרה נפקא מינה היכא דאמר לא בעינא דלהוי לי כפרה מאי, ולא אפשטא האבעיא והרמב"ם פ"ב מהלכות אבל הלכה א' אם צוה שלא יקברו אותו אין שומעין לו שהקבורה מצות תורה שנאמר כי קבר תקברנו, והלח"מ הרבה לתמוה כיון דמבעיא לש"ס אי משום בזיוני או משום כפרה, ונ"מ אם מצוה שלא יקברוהו איך כ' הרמב"ם דאין שומעין לו משום דמצוה הוא לטעמא משום כפרה שומעין לו הגם שהוא מצוה, והעלה ישוב לקושי' זו דס"ל לרמב"ם דאבעיא לא הוי רק להך לישנא דאמר רשב"י רוח לקבורה ולהך לישנא אין קבורה מן התורה, אבל ללשנא קמא דיליף קבורה מן התורה, לא מבעיא לן כיון דמצוה דאורייתא לאו כל כמיני' לומר שלא יקברוהו, וכיון שפסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין דמצוה מהתורה הוא, לכן כ' כאן דקבורה מצוה מן התורה הוא אלו דבריו ז"ל, ויש לי לפקפק על דבריו דאם ללשנא בתרא חיוב קבורה רק דרבנן דרמז ואסמכתא בעלמא הוא למה פסק הרמב"ם כל"ק שהוא דאורייתא הגם בדאורייתא בכל מקום בתרי לישנא לחומרא היינו בוודאי דאורייתא וכאן התרי לישנא פליגי אי דאורייתא או דרבנן הוא, ועוד מדאבעיא להו אי משום בזיון או כפרה ונ"מ לדינא ושקיל וטרי למפשט האבעיא ש"מ דהך לשנא בתרא הלכתא הוא:
והיותר נראה לפענ"ד דלכל הלשונות דאורייתא הוא ומבעיא לי' אפילו אם הוא דאורייתא מ"ט הוא אי משום בזיון או כפרה וס"ל לרמב"ם דהאבעיא לא קאי רק לר"י בשם רשב"י שהוא סתם ר"ש דס"ל דרשינן טעמא דקרא להקל לדידי' איבעיא להו אי דרשינן טעמא דקרא משום בזיון או משום כפרה ונ"מ כשמצווה אל יקברוהו לטעמא משום כפרה שומעין לו והולכין להקל ע"פ דרישת טעם התורה וכ"ז לר"ש אבל לפי דקיי"ל בכל מקום דלא דרשינן טעמא דקרא להקל גם כאן אין לנו לדרוש טעמא להקל וליכא למבעיא כלל וא"ש דכ' הרמב"ם דמצוה הוא ואין לנו לדרוש טעמא וא"ש נכון מאוד בעזה"י:
והנה הרמב"ן בספר תהב"א ומובא בכ"מ ובב"י יו"ד סי' שמ"ח דאיבעיא זו לא איפשטא וס"ד להחמיר ונראה דאיכא נפקותא בין רמב"ם לרמב"ן, לשיט' רמב"ם דליכא ספק ובוודאי מחויב לקוברו ובמי שלא צוה שאל יקברוהו צריכים לקוברו אפי' יש הוצאות לצרכי קבורתו כשלא הניח משלו דמוטל על הצבור לקברו גם כשצוה אל יקברוהו אין שומעין לו וצריכין לקיים המצוה בממונם, אבל לרמב"ן דספיקא הוא ומחויבים לקוברו מספק נראה דווקא כשיש לו נכסים משלו לצורך קבורתו או יש לו קבר משפחתו וכדומה, אבל אין צריך הצבור או יורשיו להמציא משלהם דספיקא דממונא הוא, ויש לעיין בזה אם דמי לכל ספק מצוה שיש בה ממון אם דין ספיקא דממונא אית לי' והדברים ארוכים:
וממה שכ' רמב"ן דאפילו אין היורשים רוצים מוציאים מהם אין ראיי' דקאי היכא דכופין א אותו אם לא צוה כגון שירשו מאביהם כופין אותם גם כאן כיון שמשל אביהם באה להם אבל לתת משלהם כשלא ירשו עיין מזה בסוף ספר מנחת יעקב בתשובותיו סי' ח' ובבית מאיר סי' פ"ט אבל היכא שאין ליורשים משלהם שמוטל על הצבור צ"ע לדינא בהנ"ל:
אלא גם מ"ש הרמב"ם אפי' רוצין היורשים נמי דלא לקברו אין שומעים דבזיוני דכ"ע הוא לולי דבריו הי' כ"ל דא"צ לקברו אפי' ירשו ממורישם דזיל בתר טעמא דמי שאמר אל יקברוהו מנכסיו אין שומעין דמבואר בש"ס כתובות דף מ"ח ע"א לאו כל כמיני' להטיל עצמו על הצבור להעשיר בניו כ"ז היכא שהוא רוצה בקבורה אלא שאמר אל יקברוהו מנכסיו לאו כל כמיני' וכו' ועיי' לח"מ פ"ב מהלכות אבל, שכ' משם אין ראי' דאין שומעין לו דמשום בזיוני הוא הקבורה דהתם רוצה שיקברוהו אלא שאמר שאל יהי' מנכסיו, ומובן יותר עפמ"ש תוס' סנהדרין דף מ"ו ע"ב ד"ה קבורה וכ' דטעמא דכפרה בוודאי ג"כ איכא אלא דמבעיא איזהו עיקר, והא"ש כ"ז שלא מחל על כפרתו ולא מצוה על זה אז בוודאי ניחא שיהי' לו כפרה רק דלא בעי שיקברוהו מנכסיו, לאו כל כמיני' להטיל עצמו על הצבור, וכו' כנ"ל וא"ש אבל במצוה שלא יקברוהו כלל ולא ניחא לי' בכפרה וקוברים אותו בע"כ משום בזיוני, גם אם הי' וודאי משום בזיון דחיים אם היורשים מוחלין על בזיונן וליכא רק משום בזיוני דכולי חיים כמ"ש רמב"ן אין ליורשי' לקוברו, ממה שירשו דלא כל כמיני' להטיל עצמו על שאינה רוצה בקבורה ואלו החיים שחסו על כבודם משלהם יקברוהו ויורשים הלא מוחלין על בזיונן וניחא להו דלא לקבור כלל וצע"ג:
והנה הטור כ' אפילו אין לו יורשים, ואומר אל יקברוהו אין שומעין לו דבזיוני דכולי חיים הוא ולא משום משפחתו, לבד, והם סוף דברי רמב"ן כמו שהביא כ"מ, וב"י השמיט מ"ש הרמב"ן דגם אפילו יורשים נמי לא בעי דלקברוהו מוציאים מהם בע"כ, אפשר משום שחולק על הרמב"ן בזה, מטעם שכתבתי דאין להוציא מהם צרכי קבורה בע"כ, היכא דמוחלי' על בזיונן, ולכן נקט רק סיומא של רמב"ן, כשליכא יורשים כלל קוברים אותו משום בזיון דכ"ע כנ"ל, והמחבר כ' ואפי' מי שאין לו ממון שצוה ואומר אל יקברוהו אין שומעין לו נראה כוונתו לא מבעיא יש לו ממון ואמר אל יקברוהו שקוברים אותו מממון שלו, אפילו אין לו, קוברים אותו משל צדקה כמו מי שאין לו ולא הוריש ליורשיו דכ' תחלה, וש"ך כ' משום בזיון דכ"ע הוא, ולא הודיענו חידוש דין של רמב"ן כשיש לו והוריש ליורשים, ויורשים לא בעי למקבר אותו כמו שצוה דמוציאים מהם, והוא חידוש יותר הרבה מאם אין לו ממון דקוברים אותו משל צבור, משום בזיוני דכ"ע הוא שלא ניתן למחילה מה שאין כן היורשים בשל עצמן נראה דלא סבירא ליה כרמב"ן וכמו שכתב שהטור חולק על הרמב"ן בזה אלא דלשון המחבר משונה מלשון הטור שכ' אין לו ליורשים והמחבר נקיט אין לו ממון, וצע"ג בכ"ז לדינא:
ודע מ"ש הרמב"ן בפשיט' שאם היורשים ג"כ לא בעי למקברוהו כמו שצוה או היכא דליכא יורשים מ"מ קוברים אותו דבזיוני דכ"ע הוא ולא בזיון של משפחה לבד, מה דפשיטא לרמב"ן חולקין עליו רש"י ותוס' בסנהדרין במקומו פי' רש"י ד"ה משום בזיוני שלא יתבזה לעין כל וכו', ותוס' כ' דלאו לבזיונא דמת דקאמר כן, אלא בד"ה לאו כל כמיני' כ' דבזיון הוא לקרוביו ונראה מכוונת רש"י דהמת מתבזה לעין כל, וזהו הוא הבזיון לקרוביו שמתבזה קרובם לעין כל ולאו כל כמיני' כן נראה לי פשוט, והרי לך רש"י ותוס' שכתבו שניהם משום בזיון דבני משפחתו דלא כרמב"ן, ותמיה הוא בעיני, שלא הרגישו הטור והמחבר שיש דיעות חולקים על רמב"ן והיה להם להביא על כל פנים, ועיין מגן אברהם רס"י תמ"ז דבכל מקום הלכה כתוס' וצלע"ג:
ומצאתי ראי' מהימנא לשיט' רמב"ן מש"ס סנהדרין דמבעיא להו שם אח"כ הספידא יקרא דחיי או דשכבא נ"מ לאומר אל יספדוני אי נמי לאפוקי מיורשים ועי' רש"י אי יקרא דשכבא כי לא אמר כפינן ליורשים, ואי יקרא דחיי לא כפינן ליורשיו דאמרי לא בעינא, וצריך להבין למה לא אמר נפקא מינה זה גם באבעי' ראשונה כשלא צווה אי כפינן ליורשיו שיקברוהו אי משום כפרה כייפי' ולטעמ' משום בזיוני' דבני משפחה לא כפינן להו לקברו דמוחלי' על כבודם מדלא אמר הכי מוכח כרמב"ן דבזיוני דכ"ע הוא, וא"א ליורשים למחול על כבודם, וזו ראי' מהימנא ועל תוס' ורש"י צריך לעיין:
ולסיים בטוב בחידושי אגדה אמרתי בדרוש לח"ק כתי' רודף צדקה וחסד וכ' במדרש זה אברהם שגמל חסד שנאמר ואח"כ קבר אברהם וכו' וצ"ל וכ' קודם אברהם ואחריו לא קברו מיתיהם, ונ"ל במדרש ועשית עמדי חסד ואמת, זהו חסד שעושים עם המתים שאינו מצפה לתשלום גמול וצ"ל הלא קבורה הוא משום בזיוני לחיים, ואפי' תימא משום כפרה מ"מ הא לא יכחיש אדם שהוא בזיון לחיים ג"כ ותשלום גמול להמתעסק וקובר הוא מיד וא"צ לצפות כי הוא להסיר חרפה ובזיון החיים, ונ"ל כי חסד של אמת הוא שבוחר לו קבר לפי כבודו ורצונו וכדומה מה שעושה צורך המת, זה חסד של אמת שאין בו תועלת לחיים רק להטמינו בארץ שלא יראה קלונו ויהי' לבזיון לחיים, אבל זולת זה הוא חסד של אמת, ויעקב בקש אל נא תקברני במצרים ויקברוהו אצל אבותיו זהו חסד של אמת, והא א"ש מה שאמר יעקב ועשית עמדי חסד ואמת הלא כל קבורה הוא חסד של אמת, ולא הי' צריך לפרש חסד שמבקש הוא של אמת, ולמ"ש, א"ש דסתם קבורה לאו חסד הוא, אבל הוא בקש חסד של אמת שאל יקברוהו במצרים, ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, וכן גמל אברהם חסד לשרה, ובחר קבר לפי כבודה, ולפי צדקתה, וזהו חסד האמיתי וזהו כוונת המדרש רודף צדקה וחסד זה אברהם שעשה חסד של אמת, דכתיב ואחרי כן קבר אברהם, אחרי שטרח ויגע והמציא לה קבר הראוי לה, ימצא חיים במדרש זה אברהם דכתיב ויהיו שני חיי אברהם אשר חי צ"ל בשנבין דכתיב אשר חי למה לי, ונ"ל ע"פ שאמרו חכמז"ל זכה על שנותיו של אדם הקצובים לו מוסיפים עליהם דכתיב את מספר ימיך אמלא, ואברהם עבור שהי' רודף צדקה וחסד הוסיפו לו היינו ויהי שני חיי אברהם אשר חי היינו לא היו שנותיו הקצובים לו משעת לידתו אלא אשר חי שנתוספו לו ע"י מעשיו, ושנים אלו שמוסיפין הם כמציאה שבאה בהיסח הדעת שנים הקצובים לו הם שלו משעת לידתו והיינו רודף צדקה וחסד ימצא חיים, שבזכות צדקה וחסד יתוספו לו וימצא חיים יותר מהקצוב לו וזהו כוונת המדרש ימצא חיים זהו אברהם ואלו שני חיי אברהם אשר חי ע"ד שפרשתי וכתיב כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים, כל הכתוב לחיים בירושלים הכ"ד פה מרחץ מיידלינג כאור בוקר ליום ג' י"ב מ"א תרכ"ז לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: