כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קסט
לדזיו לי' שלם נופך ספיר ויהלום רב חביבי הרב הגאון המופלג המפואר חריף ובקי בעל פיפיות עומד לתלפיות צדיק תמים כקש"ת מו"ה אברהם אהרן ני' אב"ד דק"ק פ"ק יע"א:
גי"ה קבלתי ונפשו היפה לחוות דעתי שואל בהלכה שפסק הרמ"א יו"ד סי' שע"ג כהן השוכב ערום ומת בבית צריך לרוץ חוצה ולא יעכב עד שילביש עצמו תחילה, ובדג"מ שם כ' שיש להקל ולסמוך על שיטת תוס' ברכות דף כ' ע"א, אם יש לסמוך על דג"מ נגד תה"ד ורמ"א, ולעשות רצון מע"כ רב חביבי ני' חפצתי ואחוה לו דעתי העני':
הנה מ"ש בנוב"י באורך דדינו של הרמ"א רק לשיטת רש"י אבל לשיטת תוס' כל טומאת כהן נדחה מפני כבוד הבריות דילפינן מכהן גדול כבר קדמוהו בתשובת פ"מ ח"ב והניח בצ"ע על שלא כתב הרמ"א דתליא בדיעות ותמה שלא התעורר אחד מן האחרונים בזה, והיה נעלם ממנו שכבר התעורר ע"ז בתשובת חוות יאיר וכתב כי תה"ד אחז בשיטות רש"י ומיישב בטוב טעם ודעת קושית תוס' על רש"י ועיין פ"י במקומו:
והנה הרמב"ן בתה"א מביא יש גורסין בש"ס ברכות ויליף מכה"ג ומתרץ שאינו שוה בכל ונזיר איתא בשאלה, והוא דחה גירסא ושיטה זו דא"כ נדחה כל הסוגיא בתרגמא ר"א בטומאת בית הפרס דרבנן ורבא מתרץ בארון שיש בו חלל טפח אבל בטומאה דאורייתא לא, ולשיטה הנ"ל באמת גם טומאה דאורייתא נדחה כמו בכה"ג והכריח כשיטת רש"י וגם הוא אזיל ומתרץ קושית תוס' על רש"י:
וכשאני לעצמי נ"ל ראיי לשיטת רש"י דצל"ע על דמקשה ש"ס ונילוף מלאחותו, ולפי חילוק זה שבין איסור השוה בכל, לאין שוה בכל, היכי נילף מדנדחה מילה אין למילף דאיננה שוה בכל, ומהולך לשחוט פסחו לא יכול למילף די"ל דס"ל לרב כר"ש פסחים דף צ"ג נשים פטורות אפילו מפסח ראשון וא"כ גם פסח איננו שוה בכל אבל באיסור דשוה בכל מנ"ל, וקושיא זו יש לדחות דש"ס רצה לתרץ דרב להלכתא דקיי"ל נשים חייבות בפסח ראשון, אלא דעל ברייתא גופא יש להקשות לכאור' מנ"ל לרבות מלאחותו פסח ומילה דלמא דווקא מילה נדחה מפני שאינו שוה בכל וקמ"ל הגם שיש בו כרת, פסח דשוה בכל מנ"ל דנדחה, וצ"ל דברייתא אתיא כר"ש דנשים פטורות מפ"ר ומה לי פסח ומה לי מילה לכן מרבינן שני' ולזה לק"מ על רב אי ס"ל כר"ש ומרבינן תרתי פסח ומילה מפני ששניהם אינם שוה בכל וכלאים שוה בכל לא ילפינן ואי ס"ל כהלכתא דנשים חייבות בפ"ר באמת לא מרבינן מולאחותו רק הולך למול אבל הולך לשחוט פסחו לא מרבינן כיון דשוה בכל הוא וה"ה כלאים לא נדחה וכדומה וצל"ע:
ולא ידעתי פתר לקושיא זו לשיטת תוס' רק לומר דמקשן שקיל להו במשקולות עשה שיש בה כרת הגם שאינו שוה בכל לא קלה מל"ת ששוה בכל שאין בה רק לאו בעלמא והתרצן השיב שב ואל תעשה שאני או שוא"ת שיש בה כרת קיל מלאו דיש בו מעשה הגם שאין בה כרת או דיצרפו שנים שאין שוה בכל וגם שוא"ת הוא כצ"ל ועיין:
ומצאתי מקום ישוב בזה שיטת הרא"ש בהלכות כלאים דאם הלובש כלאים הוא שוגג אין צריך להגיד לו משום כבוד הבריות ומקשו עליו מש"ס מנחות דף ל"ז מבואר לתרי לישני דצריך להפרישו מאיסור הגם דשוגג הוא, ולדברינו י"ל דס"ל לרא"ש דשוגג לא חמירא עכ"פ משוא"ת במזיד לאינו שוה בכל היכא דיש בו איסור כרת והלובש כלאים בשוגג הגם שיש בו מעשה בשוגג ילפינן שפיר מולאחותו אבל במנחות שם בשוגג דאיסר שבת ששוה בכל ואיסורו חמור ובשוגג יש בו חטאת לא נוכל למילף מדנדחה פסח ומילה בשוא"ת דיש בשבת איסור חמור ושוה בכל והבין:
ולפ"ז אנו צריכים לשיט' תוס' אבל רווחא שמעתתא בלי דוחק לפי שיטת רש"י די"ל דהש"ס הכא לא נחית לחלק בין שוה לאין שוה, והא דלא ילפינן מכה"ג מטעמא דרש"י הוא וביותר נ"ל שעיקר קושי' הש"ס דניליף קאי על ר"א דתרגמא בטומאה דרבנן אבל טומאה דאורייתא לא נדחה ומקשה וניליף מולאחותו דכהן יהא שרי גם לטמאות בטומאה דאורייתא דאינו שוה בכל, והוצרך לתרץ שוא"ת שאני וא"ש על נכון:
ובזה ארווח לן עוד מה דצ"ל דמתרץ שוא"ת שאני וצ"ל דמה שאינו פושט כלאים למעשה יחשב לו, כמ"ש רש"י והיינו דס"ל רב כר"א דהכי ס"ל במכות ע"ב דלא כרב ועיין פ"י שכ' וצ"ל כ"כ האי הו"ל לש"ס לפרושי כיון דאיכא רב דל"ל הכי, ולמש"כ דעיקר הקושיא על ר"א ורבא דס"ל דווקא טומאה דרבנן נדחה מתרץ שפיר שוא"ת שאני והם אמרו בעושה מעשה דווקא בדרבנן ולרב בלא"ה לק"מ דשוה בכל מאינו שוה בכל לא ילפינן, והא"ש ג"כ בזה מה שנתקשה תוס' בשבועות דלא משני גם כשמקשה וניליף מוהתעלמת שוא"ת שאני, ולמש"כ י"ל דרצה לתרץ דרב אפי' אי ס"ל כרב ביבי במכו' ולמסקנא ג"כ א"ש דרב לכ"ע ועיין:
והנה החו"י הוסף דברים כי אתי שפיר דינו של תה"ד אפילו לשיטת תוס' בברכות ע"פ תוס' ב"מ דלכן צריך והתעלמת ולא ילפינן מולאחותו דאין למדין גנאי קטן כמו בזקן ואינו לפי כבודי מגנאי גדול דמת מצוה, ועפ"ז נחית החו"י לחלק בין גנאי גדול דלבוש כלאים לפשטו בשוק דהוא גנאי גדול כמ"ש תוספו' שם ובין גנאי דכהן לרוץ ערום לבית אחר דליכא גנאי כל כך ועיין בו היטב:
ואני אפרש שיחתי ואוסף תוס' מרובה הנה מתוס' בשבועות נראה דלא ברירא לי' לחלק בין גנאי גדול לקטן דכ' עוד שם תירוץ אחר בחבירו עושה מעשה מקרי מעשה ובזה מיושב ג"כ דצריך והתעלמת עיי"ש, וצ"ל לשיט' תוס' ברכות ע"כ צ"ל ולחלק בין גנאי גדל לקטן דכבר הבאתי קושי' הרמב"ן על שיטה זו של תוס' מדתרגמא ר"א ורבא בטומאה דרבנן ש"מ דלאמת גם טומאת כהנים שאין שוה בכל לא ילפינן ולהציל תוס' מקושי' זו צ"ל דס"ל לתוס' דאין דומה גנאי ומניעת כבוד של האבל שהולכים עמו בטומאה בה"פ או לכבוד מלכים לגנאי דמת מצוה והרמב"ן שהקשה לא ס"ל לחלק בין גנאי גדול לקטן ותוס' א"ש הולך בשיטתם בב"מ ובחד תירוצם בשבועות ותי' שני בתוס' שבועות דמשמע דלתירץ זה ל"ש לחלק בין הפרקים אזיל לשיטת רש"י ועי"ש שכתבו בתי' שני כן כמו שכתב רש"י אשה רוצים להנשא שעושים מעשה ולשיטת רש"י בברכות אין אנו מוכרחים לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן והבין:
ועיין רמב"ן הלכות אבל שכתב דכהן מטמא בטומאה דרבנן העתיק תי' זה בש"ס דהלכתא הוא וצ"ל או דס"ל כשיטת רש"י ואין טומאת כהן נדחה מפני כבוד הבריות או דס"ל כתוספ' וס"ל דווקא בגנאי גדול כמו מת מצוה, אבל גנאי קטן כמו לילך עם האבל או מפני כבוד מלך לא אמרו:
המורם מזה דגנאי דאינו גדול כמו מ"מ אי אפשר להקל לדחות טומאת כהנים ממ"נ לשיט' רש"י אין שום טומאת כהנים נדחה רק במת מצוה דכתוב בצדו ולתוס' ע"כ דווקא בגנאי גדול כמו מת מצוה:
והנה מ"ש החו"י דאין בכהן רץ ערום גנאי גדול כ"כ כמו בפושט כלאים בשוק י"ל דתה"ד ע"כ הכי ס"ל היינו דס"ל לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן וס"ל דנדון זה גנאי קטן הוא ומנא אמינא לה מכח קושי' אחת שהקשה בחו"י שם והניחה בצ"ע דנראה מתה"ד דאפילו בשנכנס כהן בבית לא היה שם מה ונכנס בהיתר גמור ואח"כ מת בפתע פתאום צריך לרוץ ערום והקשה הא שב ואל תעשה וציין על תוס' שבועות דף י"ז וכוונת קושי' ע"כ בכה"ג הוא בנכנס בשוגג בשכבר מת הרי כמעשה יחשב כמו כלאים אם בשעת לבישה הוא שוגג וטומאה דומה לו, כמבואר בתוס' שם ועיין פ"י ברכות דף כ', ותמה אני על החו"י שהניח קושי' זו בצ"ע, ולדברינו שכתבנו תחילה דנדון תה"ד גנאי קטן הוא, לק"מ דאין למדין מולאחותו רק בשוא"ת בגנאי גדול ולא בגנאי קטן כמ"ש תוס' בשבועות הנ"ל ולק"מ, ומזה עצמו ראי' שסבירא ליה לתה"ד לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן וסבירא לי' שנדון שלו גנאי קטן הוא, וצ"ע לע"ד:
אלא דיש לי ראי' דל"ל לתה"ד כהנ"ל מדכתב כשהכהן ישן ואינו יודע אין צריך להגיד לו כיון שהוא שוגג ומדמה זה למ"ש הרא"ש ומביא הטור סי' ש"ג דכשהלביש כלאים שוגג א"צ להפרישו ואי ס"ל לתה"ד לחלק בין גנאי גדול לקטן וס"ל שזה גנאי קטן ואינו דומה לפושט כלאים איך מדמה נידון שלא לדין של הרא"ש דלמא דווקא בגנאי גדול מקיל הרא"ש בשוגג וע"כ או דס"ל לתה"ד דליכא לחלק בין גנאי גדול לקטן או דס"ל דנדון שלו גנאי גדול כמו פושט בגדו כלאים בשוק:
ובהתחלת הרעיון היה נ"ל דע"כ ס"ל לתה"ד חילוק בין גנאי גדול לגנאי קטן אלא דס"ל בנדון שלו הוי גנאי גדול כיון דאחז בשיט' הרא"ש כלאים דבשוגג א"צ להפרישו ועיי' ש"א סי' שס"ל בטעמא דרא"ש דס"ל דמה שאינו מפרישו הוי שוא"ת ול"ש סברת תוס' שבועות דמה שחבירו עושה מעשה, מיקרי מעשה, ולפ"ז צ"ל ע"כ דרא"ש ס"ל לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן או מה שחבירו עושה מעשה מקרי מעשה וכיון דרא"ש ל"ס דמה שחבירו עושה מקרי מעשה ע"כ דנחית לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן, ואיך יליף בנדון שלו ממה שכ' הרא"ש בלבוש כלאים, וע"כ דס"ל דנדון שלו גנאי גדול כמו בכלאים ועיין היטב לדינא:
ולפ"ז ע"כ לנו לומר דתה"ד אזיל בשיטת רש"י דלשיט' תוס' כיון דגנאי גדול הוא נדחה מפני כבוד הבריות אלא דכבר הוכחנו דתה"ד ע"כ ס"ל דנדון שלו גנאי קטן מדמחמיר אפילו בשנכנס בהיתר והוא שאו"ת וצ"ע:
אלא דיסוד שיסדנו דרא"ש ס"ל ע"כ דמה שחבירו עושה מעשה לא מקרי מעשה אמת שכ"כ בש"א, וכ' כי תוספ' חולק עליו, ולפע"ד דגם הרא"ש כתוס' ס"ל אלא דס"ל שוגג שאני וקיל טובא כיון שהעושה שוגג הוא קיל טובא ומשום כבוד הבריות א"צ להפרישו, ותוס' שבועות כ' דנחשב מעשה בחבירו עושה במזיד כנ"ל פשוט:
ולפ"ז י"ל שפיר דתה"ד ס"ל לחלק בין גנאי גדול לקטן וס"ל בנדון שלו הוא גנאי קטן ומ"מ יליף מלתא דידי' ממלתא דרא"ש דשוגג קיל ואפילו בגנאי קטן אין להחמיר בשוגג וראי' שהבאתי מתה"ד מכח קושיות חוות יאיר מכרעת דהכי ס"ל:
והנה בזה קיימנו והחזקנו דברי החו"י דגם לשיטת תוס' א"ש דינו של תה"ד, והיינו משום דנדון שלו גנאי קטן הוא אבל במקום שיש גנאי גדול לכהן יש לסמוך באפשר על שי' תוס' אלא מכיון שהרמב"ן בתה"א אחז בשיטת רש"י הרי רש"י ורמב"ן נגד תוס' המה בוודאי לחומרא נקטינן וכ"ז אם בשעה שנכנס היה כבר מת אבל כשמת אח"כ במקום דאיכא גנאי גדול ושוא"ת הוא יש לנו להקל מתרי טעמא חדא הרי איכא שיטת תוס' דבגנאי גדול כל טומאת כהן נדחה אפילו בשיש בו מעשה, ועוד דגם לר"י ורמב"ן כשאין בו מעשה ילפינן מלאחותו דבשוא"ת נדחה:
ועדיין יש לעיין אפילו בגנאי גדול ואין בו מעשה כי הרמב"ם פ' יו"ד מהלכ' כלאים הל' כ"ט כ' ומפני מה נדחה בטומאה דכתיב ולאחותו וכו' ולא העתיק קושי' ותי' ש"ס כמו שהעתיק ת' ש"ס בהשבת אבידה, דלאו בממון הוא, ש"מ דס"ל דאמת גם בשוא"ת אין למדין מלאחותו וכבר טרחי כל חכמי לב ליישבו, ואומר מה שחנני השי"ת ע"פ קושיא חמורה שהקשה פ"י בברכות איך נילוף מולאחותו או מכה"ג דלמא שאני במת מצוה בלאו כבוד הבריות איכא מצות עשה דקבורת מתים ובצירוף גדול כבוד הבריות נדחה מצות עשה דפסח ומילה ומנ"ל בכלאים וכדומה דמשום כבוד הבריות לחוד נדחה לא תעשה ונדחק מאוד:
ולפע"ד ע"פ ש"ס סנהדרין דף מ"ז ע"ב דמבעי לי' אי קבורת מת משום בזיוני או משום כפרה ונפ"מ היכא דאמר אל יקברוהו ולא איפשטא וכ' רמב"ן דלחומרא נקטינן משום בזיוני ואפילו כל המשפחה אומרים אל יקברוהו אין שומעין משום כבוד כל החיים וכן פסקו בטוש"ע סי' שמ"ח ולפ"ז אומר אני דלהך צד דקבורה מ"ע משום בזיוני כל עיקר המצוה משום כבוד הבריות הוא, ובמת מצוה דאין לו קוברים רק כה"ג ונזיר או לדחות פסח הכל הוא רק משום כבוד החיים ושפיר קמקשה ונילוף מיני' ובאמת היה יוכל לתרץ דרב ס"ל משום כפרה וקבורת מתים מ"ע בפ"ע, אלא דלא רצה לפשוט מרב דלא תקשי תפשוט מהכא ומתרץ שוא"ת שאני וכן סוגיון ש"ס בכ"מ ומיושב קושי' פ"י:
והנה הרמב"ם פי"ג מאבל כתב האומר אל יקברוהו אין שומעין לו דקבורה מ"ע הוא דכתיב קבור תקברנו, והקשה לח"מ הא ספיקת ש"ס אי משום בזיוני והי"ל דנקטינן לחומרא ואיך כ' משום דמצות עשה הוא והעלה דרמב"ם ס"ל דתליא בלישנא דלל"ק שם אמר המלין עובר בל"ת דכתיב קבור תקברנו דאורייתא הוא ולל"ב רמז לקבורה מה"ת רק אסמכתא הוא ולל"ב מספקא לש"ס מאי טעמא ולל"ק דאורייתא הוא ככל מצות עשה ואין לנו למיהב טעמא עיי"ש:
וע"פ שיט' רמב"ם א"ש ביותר קושית ש"ס ולא קשה קושית הפ"י דדילמא משום דקבורה מ"ע הוא בלאו"ה דלל"ב אין קבורת מת מ"ע רק מדרבנן הוא ורצה לתרץ דרב אפילו ללישנא בתרא ומתרץ כפשוטו שוא"ת שאני, אבל להלכתא דפסק הרמב"ם כל"ק עיקר דמ"ע הוא בוודאי אי אפשר למילף מולאחותו ויפה עשה שלא העתיק תירוץ הש"ס שוא"ת שאני דבלאו הכי אי אפשר למילף משם אפילו בשוא"ת
ויש להוסיף עוד דאית לי' לרמב"ם ראי' דעיקר כלישנא קמא בסנהדרין דקבורת מתים מה"ת מש"ס שבועות שנתקשו תוס' שוא"ת הוא מזה מוכח דסתם ש"ס התם דקבורת מתים מה"ת ואפי' בשוא"ת אין למדים משם ועיין כי נכון הוא:
ובדרך קצרה נ"ל ע"פ קושי' תוס' ב"מ כיון דכתיב ולאחותו והתעלמת ל"ל, וי"ל דס"ל הרמב"ם באמת היה יוכל ש"ס בברכות לתרץ דלא ילפינן מולאחותו דשני כתובים הם מדאצטרך והתעלמת גילתה תורה דלא ילפינן משם אפי' בממון הקל, וכ"ש באיסור, וש"ס רצה לתרץ דרב אפי' ס"ל ב' כתובים מלמדין אבל לאמת דקיי"ל אין מלמדין אפי' בשוא"ת באיסור לא ילפינן ובממון ילפינן מוהתעלמת דאין גילוי דאין למדין ממנו מדכתיב ולאחותו דלולי לאחותו לא ילפינן איסור מממון הקל, וכה"ג מצינו טובא בש"ס ב' כתובים שם רק ב' כתובים מצד אחד, וא"ש סוגי' סתמא דש"ס שבועות דלענין אסורא אפי' בשוא"ת לא והא"ש דכ' רמב"ם והתעלמת אין למדין דלאו דממון הוא וקיל והא דטומאת מת דנדחה לא ילפינן מממון אלא משום דכתיב ולאחותו ותו לא קשה נילוף מיני' כיון דכתיב בממון ג"כ הוי ב' כתובים ואין למדים מלאחותו כלל כנ"ל ומיושבים כל הדקדוקים שברמב"ם בעהי"ת:
פירות הנושרים מדברינו כי לרמב"ם אפי' בגנאי גדול ושוא"ת ואפי' בטומאה בכהנים אי אפשר למילף שנדחה מפני כבוד הבריות בין לתי' קמא שלי בין לתי' ב' שלי, ולא מצינו מי שחולק עליו בזה להלכתא אלא תוס' שבועות מדהקשה שם ש"מ דס"ל דמסקנא הסוגי' דברכות הלכתא הוא, ז"ז לא מצינו חולק על הרמב"ם וגם לתי' קמא שכתבנו דרמב"ם לשיטתו אזיל, מ"מ גם לשיטת רמב"ן וטוש"ע דנשאר בספק אם קבורת מת משום בזיוני או משום כפרה, וש"ס רצה ליישב להך צד קבורה משום בזיוני מ"מ ניהו דלחומרי נקטינן להחמיר משום בזיוני דלמא היינו טעמא משום בזיוני, אבל למילף להקל מולאחותו דלמא טעמא משום כפרה וקבורת מת היא מצוה בלאו"ה, וא"ש סוגי' ש"ס שבועות ולכן נלפע"ד דאין להקל בשום צד אפי' בגנאי גדול ואפילו ליכא מעשה, והנלפע"ד כתבתי וד' יורינו מתורתו נפלאות ויעשה עמנו לחיים אות לטובה:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: