כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קסד
ישאו הרים שלום, ויזכה לראות מבשר טוב בראשי ההרים ה"ה ידידי הרב המאוה"ג המהולל בקי בהלכה, החכם השלם, מאיר בתורתו לעדתו כש"ת מו"ה בנימין וואלף ני' אב"ד ק"ק ר"ד יע"א במדינת האללאנד:
גי"ה קבלתי ואותיותי' שאלונו, ע"ד א' שמכר פרתו לנכרי ולא נתן הנכרי מעות אבל משכה לביתו ואח"כ ילדה לאחר שנודע לו כי לא הועיל לו מכירתו ע"י משיכה הטיל מום בוולד, ונסתפק פר"מ ני' אם אסור לשחוט על מום זה, דהא דאסור לשחוט ע"י מום שהטיל בידי' קנסא הוא כמבואר בבכורו' ל"ד, ובכור זה מספק הוא דאסור דלמא כסף בנכרי קונה כשיטת רש"י, ואחר שהטיל בו מום הוי ספיק' דרבנן ומותר ככל ספיק' דרבנן, או נימא כיון דמילי דקנסא היא מפני שעבר ועשה איסור כדי להתירו קנסוהו שלא יועילו לו מעשיו גם בספיק' אסור כיון שהוא עשה איסור עכ"פ, ועשה בו מום בדין דלקנסו ולא שייך בזה ס"ד להקל דודאי דרבנן הוא דקנסו הואיל והטיל בו מום באיסור, ואחוה לו לפר"מ ני' דעתי לבאר דין זה באורך קצת כיד ה' הטובה עלי:
הנה מקום ספיקתו לכאור' ג"כ אם מכר לנכרי בכסף ולא במשיכה דהוא ספק בכור והטיל בו מום אם אסור בדיעבד כיון דספק דרבנן הוא, ונ"ל כה"ג בודאי ראוי לאסור, כיון דרוב ראשונים ס"ל כר"י דישראל במעות ונכרי במשיכה, וכן קיי"ל עיקר להלכה, אלא שמחמירים דבעי תרתי וחוששי' לשיטת רש"י דנכרי בכסף, וגם לדסוברי' דאפי' בדיעבד חוששי' לשיטת רש"י עיי' ש"ך סי' ש"כ כ"ז להחמיר, אבל אין להקל כשמכר בכסף והטיל בו מום, משום דס"ד הוא דאין זה ספק השקול, דהרי נקטי' לעיקר כדעת רוב ראשוני' דנכרי במשיכה ואין מקום ספק רק בקנה במשיכה ולא בכסף, או בספק בכור דעלמא בדאיכ' ספק השקול:
שוב עלה בזיכרון טוב לפני, אריכת נפלא של מל"מ הלכות בכורו' פ"ד הלכ' א', ובסופו כ' שאם היה ברור שליח עשה שליחותו ונתן נכרי הכסף אלא שהספק אם כרש"י או כר"ת אם מעות קונה בנכרי היה מקום להקל אחר שהטיל בו מום דשוגג אסו' רק מדרבנן דספיקא דרבנן לקולא, אלא שחוכך להחמי' כיון שתחלה הספק לאו בדרבנן הוא, והספק התחיל בדאורייתא ונתגלגל אח"כ שעכשיו הוא ספק דרבנן לא אמרינן כה"ג ספק להקל עיי' בו, ולמדנו מדבריו תרתי דגם במילי דקנסא אמרינן ס"ד להקל לולי שהספק בדרבנן בא אח"כ, ולולי זה היה מקלינן בספיק' הגם שהוא משום קנס ל"א כיון דעבר איסור של ספק דאורייתא ודאי דרבנן הוא, ולמדנו ג"כ מדבריו כיון שתחלת הספק בדאורייתא לא מקלינן משום שעכשיו הוא ספק דרבנן, ואפשר דוקא בעובדא דידי' דנולד הספק בדאוריי' שנתגלגל הדבר ונעשה דרבנן, אבל בנולד הספק אחר שכבר היה בו מום וכבר הוא דרבנן אזלינן בספיק' להקל וכמדומה לי מסופק הפרמ"ג בזה בסי' ק"י ובסי' קכ"ב כשכבר הוא נטלפ"ג כשנולד הספק לפניו עיי"ש:
אלא מה דפשיטא לי' למל"מ בנדון שלו בשנתן מעות ולא משך והטיל בו מום דהוי ספיק' דרבנן דאזלינן בכ"מ להקל ולולי שבא ע"י גילגול צ"ע דהעיקר כר"ת דמשיכה קונה בנכרי וניהו דמחמרינן כרש"י ואפי' דיעבד היינו לחומרא אבל להקל בנדון שלו משום ספיק' דרבנן אין זה ספק השקול, דלרוב ראשונים קדוש יאמר לו, גם מ"ש עוד שם הגם דאיכא ס"ס שמא לא עשה שליח שליחותו ושמא הלכה כר"ת אין יוכל הכהן להוציא, דבס"ס אין מוציאין ממונא לפענ"ד יש לעיי' בזה, דכיון דרוב ראשוני' כר"ת ס"ל, גם איכא ס"ס בצירו' שני' אפשר גם מאן דס"ל שאין מוציאי' בס"ס כמו ברוב מ"מ כה"ג מודה, ועיי' הרז"ה ורמב"ן כתובות רפ"ב ברוב וחזקה אי אזלינן בתרי' לענין ממון, ובס"ס ורוב אפשר כ"ע מודים וכ"ש הכא דעיקר להלכה פסוקה כר"ת וצ"ע:
ונוראות נפלאתי על המל"מ בעסק ובא בשכבר הטיל בו מום לדון בו משום ס"ד, והרבה בראיו' והארי' דזה שאסו' לשחוט כשהטיל בו מום הוא מדרבנן, אבל הטלת מום דאורייתא הוא, ולכן כ' כיון שתחלת הספק בדאורייתא והדרבנן ע"י גלגול אזלינן להחמיר ולא זכר השר בכל דבריו סוגי' דע"ז י"ג ע"ב דהטלת מום בזה"ז, דרבנן הוא, ועיי' רש"י ותוס' שם ובבכורות ל"ג ע"ב ד"ה בעל מום וברא"ש ב"מ פ' הפועלים סי' וי"ו וצ"ע:
הן אמת דשיטת הרמב"ם בפ"א מאיסורי מזבח דמטיל מום בקדשים בזה"ז איסור דאורייתא הוא ומלקות ליכא וכבר תמה עליו הלח"מ איך אמר רבא דמחזי כמטיל מום, הא מדאוריי' אסור, וגם מדאמר ל"ל בה משמע דליכא איסור כלל, ונדחק כיון דמלקות לית בה לכן אמר דמחזי, ולית לן בה דאמר היינו בערך המלקות, והנה מ"ש כיון דליכא מלקות אמר דנראה, דוחק זה יש לסבול דמשו"ה ליכא מלקות כיון דלא מטיל מום ממש, לכן אין לוקין אבל איסורא איכא אבל מ"ש דבערך המלקות אמר ל"ל בה זה דוחק דא"א לסבול, דאיך שייך ל"ל בה כיון שאסור מדאורייתא, ונ"ל דכוונת ל"ל בה היינו דכל איסור שיש בו מלקות על הב"ד להעניש העובר, משא"ש באיסור זה דלית בו מלקות לית לן בה לעשות ולענוש למי שעבר והוא עוני ישא וא"א אחראי' להענישו, ויותר נ"ל לפי דמסיק דגרע בזה"ז ממטיל מום בבעלי מומין דבבעלי מומי' ניהו דלא חזי להקרבה, לדמי מיה' חזי וכ' רש"י להחליפו באחר ולהקריבו משא"כ בזמן הזה לא לדמי' חזי' ולא לגופא חזי, וי"ל שזה דקאמר לית לן בה שאין לנו בזה"ז מידי בה דלא חזי לכלל כנ"ל:
ונלפענ"ד דרמב"ם מכח הכרח נדחק בלשנא דרבא, דקשי' לי' דרבא אדרבא בבכור' ל"ד ע"ב דאמר רבא ר"א אדר"א קשי' רבנן אדרבנן ל"ק וכו' וקשי' לי טובא דרבנן אדרבנן ל"ק די"ל מתני' בזה"ז קאי וסתמא הכי הוא, ובדרבנן לא קנסו כ"כ לעולם, אבל בבהרת דעבר אדאוריית' קנסו טפי ול"ק על דרבנן, אבל על ר"א קשה מכ"ש מה בדרבנן קנס לעולם כ"ש בדאוריי' וצ"ע, מזה הוכיח הרמב"ם דרבא ס"ל להטיל מום בזה"ז מדאוריי' אסור רק שאין לוקי' ומקשה שפיר דרבנן אדרבנן ל"ק, וע"כ הא דאמר רבא בע"ז דנראה כמטיל צריך לדחוק שאינו מטיל מום דלוקה ובזה"ז אינו לוקה, וי"ל עוד הא דלרבה ור' יוסף ל"ק להו רבנן אדרבנן, דס"ל מטיל מום בזה"ז דרבנן הוא ולכן ל"ק דרבנן אדרבנן רק ר"א אדר"א ורבא ס"ל דאורייתא הוא לכן לא קשי' לי' דרבנן אדרבנן ג"כ:
וליישב שיטת רש"י ותוס' ורא"ש דס"ל דלרבא רק איסור דרבנן הוא דקשי' עליה קושי' הנ"ל צ"ל דקושי' רבא דס"ל מסתמא מתני' בין בזה"ז בין בזמן הבית קאי, ויש להוסיף דהכי קאמר רבא ר"א אדר"א קשי' דרבנן אדרבנן ל"ק דאם תמצא לומר דמתני' בזה"ז לחוד קאי ובדרבנן לא גזרו כולי האי גם ר"א אדר"א ל"ק י"ל כי קנס לעולם בדרבנן דקיל לב"א אבל בדאורייתא לא קיל כ"כ, ועיין כזה בש"ס גיטין פ' הניזקין נ"ג ע"ב דר"י קנס בדאורייתא שוגג אטו מזיד ולא בדרבנן ור"מ ס"ל איפכא בדרבנן קנס שוגג אטו מזיד ולא בדאוריי' וכן י"ל דבהא פליגי ר"א ורבנן מהיפוך להיפוך, ומדקשי' לי ר"א אדר"א ש"מ דפשיט' להו דמתניתי' סתמא בין בזה"ב בין בזה"ז קאי וקשי' דר"א אדר"א מדאוריי' אדאוריי', כן קשי' לרבנן וא"ש עיי', ונדחה ישובי בשיטת הרמב"ם כיון דנדחה הראי' די"ל כהנ"ל:
והמציא לי הש"י ראי' אחרת מש"ס גיטי' מ"ד ע"א ומ"ק י"ב ע"א, דאיבעי אם יקנסו בנו אחרי' ועשה צריכותא דאת"ל בצורם אוזן קנסי' בנו משו' דעביד איסור' מדאוריי', ואי צורם אוזן בזה"ז דרבנן מאין אמר בפשיטות, ואת"ל קנסי' משו' דעבר אדאוריי' הא בזה"ז דרבנן הוא ומתני' בודאי גם בזה"ז איירי, וגם העיקר האיבעי' בוודאי לאו על בזמן המקדש היא והעיקר בזה"ז, אלא ש"מ דגם בזה"ז, איכא איסור דאורייתא וזו ראי' מוכרחת כרמב"ם, וליישב שיטות הסוברי' דדרבנן הוא צ"ל דבעל האיבעי ר' ירמי' דמבעי לי' מר"ז ס"ל דמטיל מום בזה"ז אסור מדאוריי' דל"ל סבר' דרבא דבזה"ז גרע ממטיל מום בבע"מ וס"ל כמ"ד מטיל מום במע"מ מדאוריי' הוא כר"מ דס"ל הכי אבל אנן קיי"ל כרבא דהוא בתרא דאמר דנרא' כמטיל בקדשי' וגרע ממטיל מום בבע"מ כנ"ל:
ורמב"ם נ"ל דהי' לו הגרסא שמביא תוס' בכורו' ל"ז ע"ב ד"ה בעי מיני' ר' ירמי' בסופו, דיש ספרים דכ' במ"ק בעי מיני' רבא מר"נ עיי"ש ואפשר הרמב"ם היה לו גרסא זו גם בגיטין ובבכור', ולרבא ודאי קשי' איך אמר בצור' דהוא דאורייתא, ודוחק לומר כיון דיש בו דאורייתא בזמן המקדש מזה הוכיח הרמב"ם דס"ל לרבא דדאורייתא הוא גם בזה"ז ועכ"צ אנו לדחוק בלשנא דרבא בע"ז כנ"ל יישוב נכון בעזרת החונן לאדם דעת:
ולדינא נראה דנקטי' כשיטת רש"י תוס' ורא"ש דרבי' נינהו נגד הרמב"ם ולא נמצא חבר לשיטתו, ומוקשה, וצרי' לדחוק, ולפמ"ש בישובו דהי' לו הגרסא בעי' מיני' רבא מר"נ כבר דחה תוס' גרסא זו במ"ק מפני סוגי' דגיטי' ובכורו' דקתני ר"י מר"ז, ואפשר הרמב"ם היה לו הגירסא בכל ג' סוגי' אלו רבא מר"נ ואנן בתר גרסא שלפנינו אזלי' בכ"מ ר"י מר"ז בודאי לנו למנקט כוותי' דס"ל דהוא מדרבנן, ועיי' יש"ש חולי' פ' א"ט נ"ז ע"א, כל דפליגי ראשוני' ותלי' בגרסא אין לילך בתר הגדול בחכמה כיון דתלי' בחילופי גרסאות עיי"ש, וכאן נרא' יותר גרסא שלפנינו, כן משמע ונרא' מלשנא דרבא דמחזי כמטיל מום דגרסי בעי מינ' ר"י מר"ז עיקר, ואתי' דברי רבא בע"ז דמחזי כמטיל מום כפשוטן בלי דוחק והכי נקטי' לפע"ד:
והנה לפי שיטת רש"י ותוס' והרא"ש דהטלת מום בזה"ז מדרבנן יש לעיי' ספק בכור אם מותר להטיל בו מום משום ספיקא דרבנן לקולא, או אפשר משו' חומרא דקדשי' החמירו בספיקו, כעין שכ' הרא"ש ב"מ, דאפי' ע"י נכרי דהוי שבות דשבות דאסור משום חומרא, כן אפשר בספק החמירו ול"מ לעשות מום ע"י ישראל דיש ללמוד מהא דרא"ש דלעולם חמור ע"י ישראל מע"י נכרי, ועיי' עירובי' פ' הדר ולא שאני לך בין שבות דאית בי' מעשה וכו' וברבינו יהונתן שם שבות דאית בי' מעשה ע"י ישראל חמיר מעי"נ, ואפי' ע"י נכרי יש מקום לומר דהחמירו משו' חומרא דקדשים או י"ל דווקא בוודאי החמירו אבל בספק לא וצ"ע:
ואחר העיון הנה מקום אתי להביא ראי' להתיר, ומנא אמינא לה ממ"ש רש"י מתני' בכורו' ל"ד ע"א הצורם אוזן בכור וכ' רש"י ובכהן קמיירי, וצ"ע הא אפשר גם בישראל, כגון בספק בכור דא"צ לתתו לכהן דהממע"ה כמבואר, ומשהו ישראל בידו עד שיפול בו מום, מזה נ"ל להוכיח דס"ל לרש"י ספק בכור בזה"ז מותר להטיל בו מום דס"ד להקל ולכן כ' דקאי מתני' בבכור ביד כהן דוודאי מתני' גם בזה"ז איירי' וסתמא קתני ובזה"ז א"א רק בבכור ודאי ביד כהן כן נראה לי בכוונת רש"י:
וכאשר בינותי בספרי' מצאתי שכבר עמד על רש"י זו ברי"ט אלגאז"י ולא מצא מענה והנכון כאשר כתבתי, ומה שהקשה עוד גם בוודאי אפשר שירש מאבי אמו כהן זה לק"מ היינו ביד כהן, ולא בא רש"י רק לאפוקי ביד ישראל מתחלה וזה א"א רק בספק וקמ"ל דבספק מותר להטיל בו מום ומתני' בוודאי בכור, ומהרי"ט אלגאזי מביא שמצא בש"מ בשם הרגמ"ה דכ' דמתני' בין בכור ביד כהן בין ביד ישראל כהן בודאי בכור וביד ישראל ספק בכור דנאכל לו במומו, הנראה לכאורה דס"ל דאסור להטיל מום בספק בכור בזה"ז משום חומרא דקדשים, ויש לדחות אולי הרגמ"ה ס"ל כשיטת הרמב"ם דגם בזה"ז איסור' דאורייתא איכא ולכן ס"ל דאסור להטיל מום בספק או מדאורייתא דס"ל דספק דאוריי' מדאוריי' לחומרא או עכ"פ מדרבנן כנ"ל נכון ועיי':
ואחרי שובי נחמתי כי עשיתי מקום יישוב לרש"י דס"ל ספק בכור בזה"ז מותר להטיל בו מום, דיש לי' ראיי' ממתניתי' דאסור והוא מתני' פ"ב דבכורות י"ז ע"א רחל שלא בכרה וכו' ר"ע אומר משמני' ביניהן והשני ירעה עד שיסתאב, ואי מותר להטיל מום בספק בכור בזה"ז למה ירעה עד שיסתאב יטיל בו מום לכתחלה, ובודאי דוחק לומר מתני' רק בזמן המקדש מיירי, ועיין רש"י שם שכ' דבכהן פשיט' דאינו נשחט עד שיהי' בו מום, דמתני' בזה"ז איירי א"נ בזמן הבית וכו' ומ"ש א"נ בזמן הבית היינו גם בזה"ב מ"מ גם לכהן א"א רק שירעה וכו' דא"א להקריב, אבל בודאי בזה"ז ג"כ איירי, ועכ"פ הא כ' רש"י דמתני' אפשר גם בזה"ז איירי, ומוכח דאפי' בזה"ז אסור להטיל מום בספק בכור, (וי"ל דמשם לא מוכח, רק היכא דא' וודאי בכור כמו התם דיצאו ב' כאחד דא' וודאי בכור רק דלא ידענו איזהו כיון דאקבע בכור וודאי אזלינן להחמיר אפי' בדרבנן ועיי' ש"ך סי' ק"י בדיני ס"ס סעיף כ' וכ"א, ואפי' להחולקי' עליו בזה עיי' במנחת יעקב בקונטרס הספיקות ס"ק ל"ה וס"ק ל"ז מ"מ י"ל משו' חומרא דקדשי' החמירו כל דאיקבע בכור א' ודאי אבל בספק בכור לא אקבע אזלינן בספיקו להקל, וא"ש רש"י במתני' דצור', כי"ל אלא מלבד דעדיי' קשה קצת דאפשר דמתני' דצור' בספק בכור ביד ישראל וכגון דאקבע בכור ודאי כבמתני' הנ"ל, עוד קשה דרש"י בעצמו כ' בסוף מתני' שם זכר ונקיבה אין כאן לכהן כלום, ומיהא ירעה עד שיסת' ואח"כ יאכלנו דספק הוא והא שם לא אקבע א' בכור ודאי, ונ"ל דמשו"ה כ' רש"י ומיהא ירעה עד שיסת' דספק הוא וכו' לכאור' מה רצה רש"י בזה הא כן מפורש במתני' והשני ירעה וכו', י"ל דרצה רש"י דלא תימא דוקא באקבע א' ודאי אסור להטיל בו מום, אבל בסיפא דלא אקבע מותר בזה"ז קמ"ל רש"י דאסור משו' דספק הוא, הגם דלא אתחזק ולא אקבע אסור והיינו דסיי' דספק עכ"פ הוא, וכ"כ רש"י במתני' ר"פ הלוקח עובר פרתו מכאן ואילך ספק כ' רש"י ירעה ויאכל במומו לבעלים הגם דשם לא אקבע מכ"ז נראה דס"ל דאפי' בספק השקול אסור להטיל מום בזה"ז דהא מתני' וודאי בזה"ז קאי כמ"ש לעיל ורש"י עצמו כ' דמתני' בזה"ז ונ"ל דהוכיח רש"י חידוש זה דגם ספק אסור להטיל ואפי' לא אקבע ממתני' י"ט ע"א יוצא דופן והבא אחריו ר"י אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו וכו' מפורש דאפי' לא אקבע וודאי מ"מ אסור להטיל מום וצריך להמתין עד שיסתאבו וכבר כתבנו דמתנ' בודאי בזה"ז לכהפ"ח ג"כ קאי:
וטעמא דמלתא דספק אסור הגם דבכ"מ ס"ד להקל, צ"ל משום חומרא דקדשי' ויותר י"ל דכיון דיש בספק זה לדין בדאוריי' לענין גיזה ועבודה ויש בו דרבנן לענין הטלת מום, וכיון שמה שנוגע לדאוריי' צריכי' אנו להחמיר מספק גם לענין דרבנן צריכי' להחמיר ועיין כעין זה בב"י או"ח סי' תל"ז ושכ"מ בשם מהר"מ לענין ביטול ובדיקה כיון שנולד הספק בדאוריי' וצרי' להחמיר שוב גם לענין דרבנן מחמירי' וכבר עשיתי סמוכי' לזה במק"א, וגם להחולקי' על זה במק"א י"ל דהחמירו בקדשי' מהאי טעמא כיון דיש בו גם כן דאורייתא כנ"ל:
וליישב מ"ש רש"י במתני' דצור' דאיירי ביד כהן נ"ל להחזיק ביישובי דס"ל ספק בכור ביד ישראל מותר, היינו דודאי אסור להטיל בו מום כמו שהוכחנו, אלא אם עבר והטיל בו מום כל כי האי לא קנסו בספק, ואבאר דברי דבאמת היה מקום לומר דלא קנסו בעבר והטיל בו מום רק בזמן הבית דעבר אדאוריי' אבל בזה"ז דהטלת מום רק דרבנן מנ"ל, הגם שמצינו שקנסו רבנן להעובר על איסור דרבנן מ"מ אין מדמי' בקנסו' זו לזו, ועיין גיטין פ' השולח מ"ד ע"א, ונ"ל דפשיטא להו לפוסקי' דגם בזה"ז אסור ועיי' טוש"ע יו"ד סי' שנ"ג משו' דמתני' בצורם אוזן מסתמא גם בזה"ז קאי, ועוד דמוכח ממתני' ל"ה ע"א מעשה בזכר של רחלים וכו', וסיפא דמתני' ובא מעשה לפני חכמי' ואסרו, מ"מ בספק בכור בזה"ז ניהו דאסור להטיל בו מום לכתחלה משו' חומרא דקדשי' אבל בעבר והטיל בו מום, ס"ל לרש"י מסברא כ"כ לא קנסו, וא"ש יותר לפמ"ש הא דהחמירו כאן משו' דיש בו לדון לענין דאוריי' ג"כ שוב אין ראוי להקל בדרבנן דמיחזי כמזלזל בדרבנן, כ"ז כשנתיר לו להטיל מום, אבל בעבר ועשה, אין ראוי לקנסו, ואין בזה זלזול מה שלא נקנוס אותו בעבר והטיל בו מום, ומיושב פיר' רש"י והוא נכון לפענ"ד בעה"י:
פירות הנושרי' מדברינו דמוכח מפי' רש"י דס"ל בעבר והטיל מום בספק בכור בזה"ז דמותר לשחוט על מום זה, וכבר כתבנו דמ"ש בש"מ בכורו' בשם הרגמ"ה דמתני' גם בספק בכור ביד כהן י"ל דס"ל כרמב"ם דמדאוריי' אסור להטיל בו מום בזה"ז, ולכן ס"ל דגם בדיעבד קנסו ואפי' בספק דעבר אדאוריי' דס"ל ספק דאוריי' לחומרא אבל מודה, אי לה היה רק איסור דרבנן אין ראוי לקונסו בדיעבד מסברא שכתבנו, וי"ל דלרמב"ם דס"ל דמטיל מום בזהז"ה דאוריי' י"ל לשיטתו דס"ל ספק דאוריי' מדרבנן לחומרא, אי עבר והטיל מום בספק בכור אפשר לא קנסו דלא קנסו רק היכא דעבר על דאוריי' אבל בספק בכור לא עבר רק על דרבנן, הגם שהוכחנו לעיל ממתני' דגם בעבר על דרבנן קנסו ממתני' ל"ה וממתני' דצורם אוזן, היינו לדס"ל הטלת מום בזה"ז דרבנן, אבל לרמב"ם דדאוריי' הוא לא מוכח מידי, וי"ל בספק בכור דלא עבר רק על דרבנן לא קנסו, ומתני' דצור' אוזן בכור וודאי ביד כהן כפירש"י, וכיון דמלתא דרבנן הוא, יש לנו למיזל להקל, ועכ"פ אין לנו להחמיר בעבר והטיל מום לחוש לשיטת הרמב"ם דגם בזה"ז דאוריי' הוא דאפשר גם לרמב"ם מותר כמ"ש, הגם דאנן קיי"ל ס"ד להחמיר מדאוריי' עכ"פ יצאנו לפי שיטתו דס"ל ספק דאוריי' רק מדרבנן אסור, וכ"ש בח"ל דס"ל לרמב"ם לפי הגרסא שלפנינו דאיסור בכור רק דרבנן, וכעין זה כ' בתשוב' הר"ן סי' ועיי' כזה בבית מאיר סי' ו':
וזאת תורת העולה לדינא א) דעיקר לדינא דהטלת מום בזה"ז דרבנן ב) דבארנו והוכחנו דאסור להטיל מום בספק בכור בזה"ז, ואפילו להסוברי' והוא שיטת רוב ראשוני' דבזה"ז הטלת מום בבכור דרבנן מ"מ גם ספיקו אסור, וכן מוכח מתוכו ממ"ש הטור סי' שט"ו ספק בכור אין הבעלי' צריכי' לתנו לכהן רק ישהנו עד שיפול בו מום, והרי שיטת אביו הרא"ש דהטלת מום בזה"ז דרבנן ומ"מ כ' הטור דישהנו אבל לא יטיל בו מום וכן הוא לשון השו"ע, ג) דווקא לכתחלה אבל אם עבר והטיל בו מום נ"ל דמותר לשחטו על מום זה דלהלכתא נקטינן כשיטת רש"י תוס' ורא"ש, וכפשטות סוגי' ארוכה דע"ז דהוא רק מדרבנן ומותר בדיעבד, והמחמי' ונושא פני הרמב"ם לחוש לשיטתו מפריז על המידה מאחר דגם לרמב"ם י"ל דמותר כמ"ש, ד) מי שמכר בהמתו לנכרי בקנין כסף בלי משיכה ועבר והטיל בו מום נ"ל דאסור כיון דנקטינן לעיקר כשיטת ר"ת ורוב ראשוני' דבנכרי משיכה קונה והא דמחמריני' כרש"י, ולכמה דיעות אפי' בדיעבד, היינו להחמיר אבל לא להקל לעשות מזה ספק השקול ולהקל בעבר והטיל דהעיקר דלא קנה נכרי והמטיל בו מום כעובר וודאי איסור ובדיעבד אסור משום קנסא, ה) מי שמכר בהמתו ועשה משיכה בלי נתינת כסף, קרוב לומר דמותר להטיל מום לכתחלה כיון דעיקר דקנה הנכרי במשיכ' ואנו מחמירי' לחוש לשיטת רש"י היינו בדאוריי' לענין גיזה, אבל לענין הטלת מום דרבנן בזה"ז לא, אלא דמשמעות גדולי האחרונים לא נרא' כן מדלא יעצו עצה בכה"ג להטיל בו מום, לכן לא מלאה לבי אותי לאמר בו היתר, מ"מ לענין דיעבד בוודאי לא מחמריני' כולי האי ואפי' בספק השקול נ"ל להקל מטעמא דכתיבנא, הנלפענ"ד כתבתי להלכה ולמעשה, אם יסכימו עמי מורים בהלכה, ואסיי' בברכה, יוסיף ה' עליו א"פ ככה הכ"ד אוה"נ דש"ת פה באדען אור ליום וי"ו עש"ק ח' מנחם אב תרכ"ו לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: