כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קסב
(תשובה להנ"ל)
שלום וישע רב, יבא ויקרב לאור נערב, ה"ה חביב נפשי צדיק נשגב, הרב הוותיק מלא עתיק המאוה"ג מעוז ומגדול חרוץ ובקי, גן הדסים כש"ת מוה' מרדכי ליב גליקק ני' אב"ד דק"ק יאהני יע"א:
גי"ה הגיע לידי בשבוע העבר ונפשו היפה איותה לדעת דעתי הקלושה בהלכה למעשה, שבא לפניו בענין בכור, ודוחק עלי השעה להשיב כי נחוץ הוא, ולא היה באפשר למלאות רצונו עד שבוע זו התחלתי לעיין בשאלתו, והיום קרבתי אל המלאכה מלאכת הכתיבה ולא אעתיק השאלה כנהוג ותשובתי תסובב על השאלה כפי שהיא כתובה במכתבו ומה' אשאל שיחנני דעה להורות בהלכה כדין וכהלכה:
הנה הנוגע לענין איסור הטלת מום בבכור, פשוט כמ"ש פר"מ ני' דלא הטיל הנכרי המום לדעת ישראל להתיר, ואין למורה בכה"ג, אלא מה שעיניו רואות, והנער מנוער, וסבור שכבר פקע קדושת בכור, וא"צ עוד תיקון, וגם ממעשה נכרי עצמו, נראה שלא התכוין להתיר, מדהמתין לסרס הבכור בין שארי הצאן ולא נתן הבכיר' לבכור להתירו, וע"כ בתומו עשה כמוהו הבכור ככל הצאן, ואין בו חשש כלום ולית דין צריך בשש ואריכות בזה שלא לצורך:
אבל הנוגע להתיר דמי הצמר שגזז הבן בטעותו, ומכר הצמר שתי שנים זאח"ז דא צריכא עיונא רבא בדין חליפי איה"נ דפליגי בה רברבתא רבותינו הראשונים, וצריכים אנו לחקור חמשה חקירות, א) אם הלכה דחליפי איה"נ אסורין למחליף או לא ב) אם חליפי חליפים ג"כ אסורים ג) אם אחר החליף, אם החליפים אסורין לבעלים ד) אם היה המחליף שוגג או מוטעה, אם החליפים אסורים או לא ה) אם גם באה"נ דרבנן חליפים אסורים או מותרים, ונבאר אחד לאחד בעזה"י:
א) אי חליפי איה"נ אסורים, דבר זה מראש צורים אראנו, שיטת רש"י חולין דף ד' ע"ב ובע"ז דף נ"ד ע"ב כתב דחליפי איה"נ אסורים למחליף ולאחרים שרי, ובחולין לא גלה לנו, אם איסור זה מדאורייתא או מדרבנן אבל בע"ז כתב דמדרבנן הוא, וגם שם לא כתב ראייה מנ"ל דמדרבנן הוא דאסור, ולכאורה פשוט הוא ומוכח מתוכו בסוגיא שם דממעט ערלה וכלאי כרם או מדכתי' הוא או מדהוי שני כתובים הבאים כאחד ורא"ש בקידושין פ' האיש מקדש כתב דאסורים מדרבנן ומביא ראיי' מחולין דף ד' דאם הוא מדאוריי' אסור, לא היו עוברי עבירה מרוויחים בחילוף, נראה דס"ל לרא"ש דהיה אפשר לומר דחליפים מדאורייתא אסורים דלא ממעטינן מקרא אלא דשארי איסורים אין תופסים דמיהם, אבל לדידי' לבעלים אסור מדאורייתא שכן נהנה ומשתכר באיה"נ דמה לי הן ומה לי דמיהן, ולאחרים שרי דאין תופסים דמיהם, לכן מביא ראייה מחולין, משם מוכח דמדאורייתא גם לדידי' שרי, וצ"ל ע"כ מדאורייתא הנאה כזו לאו כנהנה מאיה"נ הוה, ולהחליף אסור, אבל הדמים שבאים מהם מותרים או כמ"ש בירושלמי מפני שאינן דמיהם דבמתנה או גזל באו לידו ומדרבנן אסרו כצ"ל, והנה ראי' זו של הרא"ש מחולין, אינה ראיי' כ"כ די"ל דאסור מדאורייתא ומרוויחים פורתא דלאחרים שרי כמ"ש תוס' חולין לפי גרסתם ברש"י או משום דחמירא להו האיסור עצמו מהחליפי' כמ"ש הרשב"א שם, ולכאורה איכא ראי' דמדאורייתא שרי מהא דמכרן וקידש בדמיהם מקודשת, ואי מדאורייתא חליפים אסורים דמקרי נהנה משום דבא לו מאיה"נ הה"נ חליפי חליפי' למה יהי' מותרין, דהא באו לו מאיה"נ והא דפליגי תנאי בע"ז אי חליפי חליפים אסורים או מותרים היינו שיהי' אסורים בעצמם שתופסים דמיהם ואפילו לאחרים והוא גזה"כ וחדוש בע"ז ושביעית ובהא פליגי, אי ילפינן במק"א מקרא ואפילו חליפי חליפין אבל למחליף עצמו אי נימא דחליפים אסורים ה"ה חליפי חליפים דמה לי הן מה לי דמיהם כן י"ל מסברא, וכן ס"ל לרש"י באמת אם חליפי איסור הנאה אסורים מדרבנן ה"ה ח"ח כמ"ש מהרש"ל בחולין ומל"מ בפ"ה מאישות, וה"ה אם חליפים אסורים מדאורייתא ה"ה חליפי חליפים, ואיך קתני קידש בדמיהם מקודשת וכתב רש"י בקידושין הקילו, ואי דאורייתא הוא למה הקילו, וע"כ דכל איסורו רק מדרבנן החליפי' והחליפי חליפים ובקידושין בדיעבד לא אסרו ח"ח, והא"ש דכתב רש"י בע"ז דף נ"ד דאסור למחליף ומדרבנן דשם כ' כן על מתניתין דמכרן וקידש מזה מוכח דרק מדרבנן הוא, אבל בחולין לא ביאר, אם אסור מדאורייתא דס"ל משם לא מוכח מידי די"ל דהעוברי עבירה מרוויחים דיהא שרי לאחריני או דקיל להו איסורא דהחליפים ולכן סתם וסמך לעיקר הדין על מש"כ בע"ז כי שם מקור הוכחתו דדרבנן הוא כנ"ל, והא דלא הכריח הרא"ש מהא דקידש בדמיהם לטעמי' אזיל דס"ל דיש לחלק בין חליפים לח"ח, דחליפי חליפים לא מקרי כ"כ נהנה, ממילא אין ראיי' משם כ"כ ואפשר לומר דעל עיקר הסברא איננו חולק הרא"ש דאם חליפים אסורים מדאורייתא אין חילוק בין ח"ח לחליפים, ומ"ש הרא"ש דחליפי חליפים מותרים דווקא אם חליפים אסורים מדרבנן ומטעם שכ' דאסרו שלא יבא להנות מגוף האיסור, וזו הגזירה לא שייך כל כך בחליפי לחליפים אבל אם היה מדאורייתא ס"ל להרא"ש דגם ח"ח אסורים אלא כיון שאפשר לדחות ולחלק בין ח"ח לחליפים אפילו אי אסורים מדאורייתא ולדעתו ראי' זו מחולין ראי' מוכרחת לכן הביא ראי' מוכרחת יותר מחולין כנ"ל לבאור:
וראיתי לפר"מ ני' שכתב ליישב רש"י בחולין דלא כתב דאסור מדרבנן דתליא באי עביד לא מהני ואי ל"מ ממילא אסור מדאוריי', לא אבין איך תלי' איסור דדמי זביני באי עביד ל"מ וכי מפני שהמכירה בטילה יהי' המעות אסורים ונהפוך הוא, אי המכירה לא מהני, אין אלו החליפים חליפי איה"נ אלא המעות גזל או מתנה הם בידו וכדאמר בירושלמי שהביא ר"ן ורשב"א בחולין ויעיין באורו במל"מ פ"ה מאישות, ואיפכא היה יוכל לומר למ"ד אי עביד לא מהני הדמים מותרים ולמ"ד מהני הדמים אסורין, אלא דלא העלה כלום ביישוב רש"י דחולין דאזיל שם לרבא דס"ל א"ע ל"מ ול"מ המכירה, ואינו דמי חליפין, ולא היה צריך רש"י לפרש, אבל בע"ז אשמועינן רש"י דמדרבנן אסור לכ"ע אפילו למאן דס"ל א"ע מהני חליפים רק מדרבנן אסור דלאו הנאה מדאורייתא מקרי או כירושלמי, שאינן דמיהם, דאיה"נ לאו שלו הוא כן נ"ל עד"פ בעלמא:
והנה רש"י בחולין כ' ראי' דחליפים אסורים דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ודחה תוס' וראשונים ראי' זו בשתי ידים כיון דאסור להחליף לא מקרי דמים לו, ורש"י סובר כיון דיוכל להמציא לו דמים עבורו הגם דבאיסור הוא יכול לומר שהיה עובר איסורא, אבל כשאסרו החליפים אין לו בו זכות דאיה"נ אינו שלו והפקר הוא, וצ"ע יותר מה שהקשה הריטב"א בחולין מה יענה רש"י לסוגיא נדרים דף נ"ה דמספקא לרמב"ח אי חליפים כגדולי' ומדפשט ממכרן וקידש בדמיהן ש"מ בכל איה"נ מספקא לי' וכ"כ ראשונים שם, ותקשה לרש"י הא מוכח דאסור דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח וקושיא זו עצומה על רש"י:
ולחומר הקושיא עלה בדעתי במושכל ראשון יישוב לזה, דס"ל לרש"י דאיבעאת רמב"ח דווקא בקונמות וכן משמע מדהעמיד ספיקתו דווקא במודר לחברו ולא בכל איה"נ, נראה דווקא בהא מספקא לרמב"ח אי חליפי' אסורים די"ל הא דאסרו בכל איה"נ היינו טעמא כיון דמצינו בע"ז ושביעית דאסרה התורה חליפים לכ"ע לכן אסרו חכמים בכל איסורי הנאה עכ"פ למחליף עצמו משום שנהנה ממנו ומשתכר בו וכמ"ש רש"י בחולין, אבל במודר דלא דמי' לשאר איסורי תורה, דאיסור הבדוי ממנו מהמודר הוא, וגם הוא קיל דאיתא בשאלה בכה"ג לא אסרו הנאה בגרמא ומצינו כה"ג דקיל איסור הבא עליו מרצונו, מאיסור הבא מאיליו, ועיין פ' שבועות שתיים וב"ב סוג' דח"ש ובתוס' שם, והא דרצה לפשוט ממכרן וקידש י"ל דלחומרא פשיט לי' מקידש בדמיהן מקודשת ש"מ דחליפי חליפין מותרין כמ"ש הר"ן בפירושו דמסברא גם חליפי חליפים ראוי' שיהי' אסורים והיינו אי הטעם שאסרו משום שנהנה גם חליפי חליפים ראוי' שיהי' אסורים, וע"כ דאין זה הטעם רק משום קנס מפני שעבר והחליף וכולי האי לאסור ח"ח לא קנסו וכיון שזהו הטעם שאסרו, גם במודר הנאה ראוי' לקנוס כיון דעבר אדאוריי' והחליף ונהנה ונפשטה האיבעיא לחומרא וע"ז דחי דלמא דיעבד וכו' והיינו דחליפי חליפים ג"כ אסורים ומשום שנהנה ודיעבד שרי ודוקא בקידושי אשה כמ"ש רש"י בע"ז ותוס' בנדרים שם בפי' הדחיי' ולא איפשטא האיבעיא לחומרא, כן י"ל לחומר הקושיא:
והנה נראה מתוס' חולין הגם דדחה ראיי' רש"י מ"מ לעיקר הדין מסכים עמו וכן נראה דעת הרא"ש בקידושין פ' האיש מקדש ושניהם תוס' ורא"ש מביאים ראיי' מש"ס נדרים דף נ"ה דמסיק סתמא דש"ס על הא דמכרן וקידש בדמיה' לכתחלה הוא דלא וכו' וראי' זו אינני מכיר וצריכא עיונא רבא הא האיבעיא לא איפשטא וכל בדרבנן לקולא אזלינן, ומצאתי ראיתי בקרבן נתנאל בנדרי' פ' הנודר שכתב על מ"ש הרא"ש בפסקים שם דאיבעיא לא איפשטא, ולחומרא וכ"כ הרא"ש בקי בקידושין פ' הא"מ סי' ל"א ודלא כב"י יו"ד סעי"ו דמדברי רבינו אין הכרע, והקשה למה פסק להחמיר בדרבנן, ונדחק מאד, כיון שלענין נדר ראוי' להחמיר דהוי דשיל"מ, לכן מחמיר בכל איסורים וכמה גדול הדוחק:
והיה נר' לפענ"ד דס"ל לתוס' ורא"ש דמוכח יותר דאסור דכן משמעות מתניתי', דמכרן וקידש בדמיהם משמע דוקא קידש דיעבד ולכתחלה לא, וכדרוצה לפשוט בנדרים שם מהך מתני' דחליפים מותרין כתב הרשב"א ור"ן דס"ד אם חליפ' אסורי' ה"ה חליפי חליפים ומדקתני מקודשת ע"כ צ"ל דחליפים ג"כ מותרים וצ"ל דקידש לאו דוקא ה"ה לכתחלה, ואיידי דנקט מכרן נקיט קידש ויש מראשוני' שכתבו דבס"ד ס"ל דקידש לאו דוקא וה"ה לכתחלה ולכן רצה לפשוט וזה דוחק דמנ"ל לס"ד לדחוק בקידש דלאו דוקא הוא, ולפי הר"ן א"ש דהו"א דחליפי חליפים ס"ל ג"כ ראוי' לאסור וע"כ דקידש לאו דוקא דליכא איסור כלל, ולפ"ז כדדחי ה"נ לכתחלה דלא דח"ח מותרים כמ"ש הר"ן, או לשיטת רש"י ותוס' קידושי אשה שאני וכיון דנחתי לחלק בין ח"ח לחליפים או דקידש שאני הדרינן לפשיטת לשון מתניתי' דקידש דוקא מלדחוק דקידשה משום איידי נקיט, ואם אמנם שאינו הכרח כ"כ, מ"מ מסתבר ונוטה יותר מלשון מתני' לאסור מלהתיר לכן נקטו להחמיר כנ"ל (עיי' תשובת כתב סופר או"ח סי' פ"ג):
ונראה לי לעשות סמוכים לזה מלישנא דש"ס בנדרים דתחלה כשרצה לפשוט, מהא דאמר לאשתו קונם וכו' אמר רבא דלמא לכתחלה הוא דלא וכו' ובתר הכי כדרצה לפשוט ממתני' דמכרן וקידש בדמי' וכו' אמר ה"נ לכתחלה הוא דלא ולא אמר דלמא לכתחלה הוא דלא כדאמר לעיל בלשון דלמא והלא דבר הוא, ולפמ"ש א"ש דחידש דיש לחלק בין חליפי' לח"ח ואין ראי' ממתני' להתיר, ונראה יותר לומר דחליפים אסורים מדנקט לשון דיעבד קידשה בדמיהם ולכן לא אמר דלמא אלא ה"נ לכתחלה וכו', ולאמת או דנפשטא האיבעיא במודר להחמיר מהך מתני', או נשאר הספק במודר אולי לא החמירו באיסור נדר כמו בכל האיסורים כמ"ש כבר לעיל כנ"ל, ובזה א"ש מ"ש הב"י סי' רי"ו דמרא"ש אין הכרע, דכ' והאיבעיא לא נפשטה אי ס"ל דאזלינן להקל או להחמיר והק"נ הקשה הא מפורש במק"א בקידושין דס"ל להחמיר, ולמ"ש א"ש בקידושין בכל איסורין ס"ל לרא"ש להחמיר מטעם שכתבתי, דנראה דאסר' מלשון מתניתי' דקדושין, אבל בנדרים סתם וכ' דאיבעיא לא איפשטא, די"ל נדרים שאני ותחלה רצה לפשוט להקל מקו"ח אבל כדדחי דאין ראי' להקל ממתני', י"ל דנדרים קיל יותר כמ"ש וא"ש, וכד דייקת בדברי הרא"ש בפסקי' לנדרי' פ' הנודר דמביא הסוגי' שכ' דבכל איה"נ מספקא לי' לרמב"ח ומבאר ואזיל הספק ואח"כ מביא אר"א ב"מ תא שמע האומר לאשתו וכו' ודחי' רבא דלמא לכתחלה הוא דלא וכו' וסיי' ואיבעיא לא נפשטה, וצ"ל כיון דמביא שקלא וטריא דרצה לפשוט מהאומר לאשתו ודחי' רבא למה לא אסיק שכולה שמעתא דרצה לפשוט ממכרן וקידש וכו' ולפמ"ש א"ש דרצה הרא"ש לסיים דלא איפשט' והיינו בנדרים לא איפשטא אבל ס"ל דבכל איסורים איפשטא או עכ"פ נראה יותר לאסור מלהתיר, ואי הוי מביא מכרן וקידש וכו' והי' מסיים דלא איפשטא הו"א בכל איסורים בספק השקול קיימא ואזלינן להקל, לכן לא הביא רק מה דרצה לפשוט מהאומר לאשתו ודחי' רבא וסיים דלא איפשטא היינו במה דאיירי באיסור נדרי' ובחליפי שארי איסורים שאין שם מקומם סמך על מ"ש בקידושי' להחמיר כנ"ל והדברים נכונים לפענ"ד:
ומלתא דתמיה' לי טובא, מה שראיתי בריטב"א חולין דף ד' כדמייתי ראי' לשיטת רש"י כ' וכיון דדחי לה ולא איפשטו בעיין ואיסורא דאורייתא הוא לחומרא אזלינן עכ"ל, והוא תימא הא אין כאן רק ספק דרבנן כמ"ש רש"י בע"ז בעצמו וגם ריטב"א בעצמו כ"כ אח"כ להחליף לכתחלה אסור מדאורייתא אבל עבר והחליף אין איסורו רק מדרבנן, וסותר דבריו מיני' ובי' ולא ידעתי פתר למו:
ואחר שבארנו שיטת רש"י וההולכים בשיטתו, הלא המה תוס' חולי' והרא"ש בקדושין וכן דעת הריטב"א בחולין פניתי לדעת החולקים המתירי', ומצאתי ראיתי כי רבו המתירים על האוסרים, ואפתח בראש המורים אשר עמודי הוראה נשעני' עליו הוא הרמב"ם פ' ח' הלכות מאכלות אסורות הלכה י"ו כ' כל מאכל שהוא אסור וכו' ודמיהם מותרים מדסתם נראה דאפילו לבעליהם המחליפים מותרים וכמו שכ' הה"מ בכוונתו וסיים וכן עיקר, ושם מביא ג"כ דעת הרמב"ן והוא בחידושים לקדושין ומביאו הר"ן באיזהו מקומן ורשב"א בחולין ומביא לו ראי' מירושלמי ונדחק לפרש איבעאת ש"ס נדרים דאזיל אי מותר למכור ולהחליף לכתחלה וכן פי' הרא"ש בפירושו לנדרים ופי' זה מוקשה דאיך ס"ד דיהי' מותר למכור, וכבר נתקשה בו במל"מ פ"ה מאישות, ונר' שנכנס רמב"ן בדוחק פי' זה דלא לשווי' התלמודים חולקים בהדדי, והרשב"א ור"ן בנדרי' מפרשים הסוגיא בחליפים בדיעבד ואיבעיא לא איפשטא וכתבו שניהם דכיון דדרבנן הוא אזלינן בספיק' להקל, ובריטב"א קדושין כתב דאין איסור בדמי איה"נ וסיים מפי מורי ני', וצ"ל בחולין כ' דעתו דמסכים לרש"י ובקידושי' כ' מפי מורי וחולק על רבו בזה, ובע"ז דף נ"ד ע"ב מביא שיטת רש"י ודחה שיטתו בשתי ידים, והוא סותר שיטתו בחולין ולא עוד אלא שבע"ז סיים ובחולין במקומו הארכתי יותר, ושם כתב נגד מ"ש בע"ז וצלע"ג:
והטור או"ח סס"י תמ"ג כתב מעשה בשפחה אחת שמכרה חמץ וכו' והתיר ר"ת, וקשה על הטור למה פסק בהחלט להתיר נגד שיטות אביו הרא"ש ז"ל דס"ל חליפי איה"נ אסורים ועכ"פ היה לו להביאו, וע"כ צריכין אנו לומר או דהמעשה היה שקנה ממנה, או נתנה לו במתנה אח"כ כמ"ש בהג"ה מהרלנ"ח שם, וזה דוחק דעיקר ההיתר חסר ונראה יותר מ"ש הב"ח דשפחה החליפה שלא מדעתו וכ"ע מודים דמותר בכה"ג, ועיין בפר"ח או"ח שם שכ' דאין צריך לכל זה די"ל דר"ת כשיטת המקילים ומתירים האמת שמר"ת אין הכרע, אבל מדהביא הטור מעשה הזה בלי חולק ע"כ צ"ל כדברי הב"ח:
אבל דקשה לן מ"ש הטור בסי' ת"נ בשם הרשב"א דאסור לקבל דמי התור אחה"פ ואם קיבל כבר מותר דתנן מכרן וקידש בדמיהם מקודשת ועיין ב"י שם וצ"ע איך לא חש לשיטת אביו דלדידי' אם כבר קיבל אסור, והא ס"ל דמכרן וקידש דוקא דיעבד, והב"ח בסי' ת"נ נראה שרוצה להשוות החלוקים דבזה כ"ע מודים שמותר לקבל קודם שהורו ב"ד לאסור ורמז עליו המ"א ססי' תמ"ג ודבריו דחוקים ורחוקי' מאד, ואין להבינם במח"כ:
והנלפענ"ד דס"ל לטור דבאיסור קיל כי האי דחמץ שעבר עליו הפסח, דקנסא בעלמא הוא ומקילין בו טובא לא אסרו חליפים והא דמביא הטור ראי' ממכרן וקידש, י"ל דס"ל אי הטעם משום שכן נהנה ורבנן אסרו הנאה כזו, גם בחמץ אחה"פ אסור כיון שנהנה, לכן מביא ראי' ממכרן וקידש דמותר, ואחז בשיטת אביו דמשם הוכיח דח"ח מותרי' וכ' הטעם שלא אסרו אלא כדי שלא יהנה מאיסור עצמו ובח"ח לא שייך זה, וכיון שהטעם שלא יבא להנות באיסור עצמו א"כ באיסור קיל דחמץ אחה"פ דקנסא הוא לא אסרו משום שלא יבא להנות דכולי האי ואולי, וא"ש הראיי' דמביא הטור ממכרן וקידש דמוכח שאסרו משום שמא יבא להנות הוא ולא משום דמחשב הנאה ממילא בחמץ שעבר עליו הפסח דקיל טובא גם זה מותר כנלפע"ד:
וכשנבוא למנין רבו המתירים ועיין פר"ח סי' תנ"ג שכתב שכן משמע מתוס' פסחים דס"ל להתיר דלא כתוס' חולין, וכן שיטת הרמב"ם ומסתמא כן היא שיטת הרי"ף רבו ועיין סמ"ע ח"מ סי' כ"ה דבכ"מ הלכה כרי"ף חוץ במקום שתוס' חולקים ועיי' מג"א רס"י תמ"ז, וכאן גם תוס' פסחי' ס"ל כן ונקטינן להלכה להקל וכן פסק המחבר ססי' תמ"ג שאם קנה מחמץ דבר אחר מותר ולא כתב שקנתה שפחתו נראה מפורש דאפילו הוא עצמו קנה מותר וכ"כ מג"א דלא כב"ח, וצ"ל הא דפסק המחבר ביו"ד סי' קל"ב סעי' א' דלדידי' אסור והוא מרא"ש בע"ז ר"פ השוכר והרא"ש שם כ' כמו דתנן מכרן וקידש, והלא המחבר ל"ל כוותי' דרא"ש וצ"ל בע"ז מחמיר טפי משום דתופס דמיה, ואפילו אם משך תחילה, דאינו תופס דמיו מ"מ מחמירים לאסור עליו עכ"פ, כיון דבלאו"ה יש חולקים וס"ל כ"ז שהוא ביד נכרי תופס דמיה הגם דנקטינן להקל מ"מ מחמיר המחבר לאסור עכ"פ על המחליף, אבל בחמץ וכיוצא בו, דאינו תופס דמיו שאין לנו רק דעת המחמירים בחליפים והמקילים רבו כמו רבו, לכן פסק להקל כנ"ל נכון, ומ"ש המג"א במשך תחלה דשרי גם לדידי' אף להב"ח דמחמיר, לכאורה אינו מובן, דלאסור בהנאה אין חילוק בין מושך תחלה, ול"נ חילוק זה רק לענין תפיסת דמיו, אבל לענין הנאה מ"ש, וצ"ל דפשר דבר הוא, והיותר נ"ל דס"ל למג"א דוקא כה"ג שאסור בע"ז דתופס דמיו אסרו בכל איסורים עכ"פ לעצמו, אבל היכא שמשך תחלה, וגם בע"ז לא נאסר מדאורייתא גם רבנן לא אסרו בשום מקום אפילו למחליף והבן:
ועיי' ח"י שכ' דגם למחמירים הדמים מותרים דוקא כסות פירות וכלים אסורים והראה לתוס' חולין, ודבריו תמוהי' בעיני הא קתני במתני' מכרן וקידש בדמיהם ותו איך בעי למפשט בנדרי' האיבעיא דחליפים כגדולים המה ממכרן וקידש בדמי' ולא אמר דמיהן שאני, דאינו דבר המסוים וע"כ דלא כתב תוס' רק בחליפי חליפים אבל בחליפים עצמן אין חילוק וצ"ע:
ב) למאן דאוסר חליפי איה"נ אם גם חליפי חליפים אסורים, הנה הח"י סי' תמ"ג כ' דח"ח מותרי', והוא מסתם קסתים לן ולא גלה לנו טעמו, אם מעיקר הדין ס"ל, אפילו לשיטת האוסרים מ"מ ח"ח מותרי' או היא פשר דבר למחמירים כשיטת האוסרים בחליפים מ"מ בח"ח לא מחמירים ודבריו סתומים, ואני בעניי אבאר, הנה מדכתב רש"י בע"ז דף נ"ד דבקדושין התירו נראה דס"ל דמדין היא אסורה לו עד שיקדשנה שנית דחליפי חליפים אסורים וכ"כ מהרש"ל חולין ומל"מ פ"ה מאישות וכן ס"ל לתוס' דנראה דאזיל בשיטתו ומסביר טעמו ש"מ דהכי ס"ל, אבל הרא"ש בקדושין כ' דל"א רק חליפי' אבל לא ח"ח וכ"כ במל"מ הנ"ל דזה כוונתו ואמת נכון הדבר ופשוט, וכ"כ תוס' בנדרים מפורש, והרשב"א שם תמה למה יאסרו ח"ח דל"מ רק בע"ז דח"ח אסורי' וכ' אפשר דאסרו כמו ע"ז דח"ח ג"כ אסורי' ושוב כ' אפשר בשביעית זה יוצא וזה נכנס עיי"ש, והנה מ"ש דשוויה כע"ז תמוה הא קיי"ל בע"ז דחליפי חליפים מותר דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים וצל"ע:
ולפמ"ש י"ל דרש"י ס"ל לאמת דחליפי חליפים מותרים והיינו לפי דקיי"ל דחליפי חליפים בע"ז מותרים, ומשום לתא דשביעית לא אסרו דקיל ודינו משונה זה יוצא וזה נכנס, ומ"ש רש"י בע"ז דבקדושי אשה התירו, היינו לפי דאזל ש"ס התם למ"ד דח"ח אסורי' והוא צריך למעוטי ערלה וכלאי כרם דאם מכרן וקידש בדמיהם מקודשת וע"ז כ' רש"י דמקודשת דיעבד דוקא קדושי אשה וכו' אבל לפי דקיי"ל ב' כתובי' אין מלמדי' והוא למעט ח"ח בע"ז גם רבנן לא אסרו ח"ח כנ"ל, ותוס' בע"ז עשה פי' לרש"י ג"כ כהנ"ל למ"ד ב' כתובי' אין מלמדי' אלא מתוס' חולי' שכ' ומיהא דוקא בקידושי אשה וכו' משמע דס"ל לאמת כן דח"ח אסורי' ואין מוכרח כ"כ:
אבל יש להוכיח דרש"י ע"כ ס"ל לאמת דחליפי חליפים אסורים מדכתב רש"י בחולין דמחליפין אע"פ דגם עכשיו אסור מ"מ מה דמצי למיעבד בהיתר עביד, וקשה לכאורה למה לא נתלה דעבדו בהיתר שהחליפו פעמים והוי ח"ח ומותר לדדהו, וע"כ דרש"י לטעמי' דס"ל ח"ח אסורים וכ"כ בראש יוסף שם דרש"י לטעמי' כהנ"ל ויש לדחות לפמ"ש דרש"י הוצרך לכך לפי דס"ד דברייתא כר"י והוא ס"ל שני כתובים הבאים כאחד מלמדים וח"ח בע"ז אסורים וה"ה שאסרו רבנן ח"ח מדבריהם לדידי' והי' דוחק לרש"י לומר דס"ד דאתי ברייתא כר"י בדין זה, ולא כר"י ממש לענין ח"ח לכן כתב רש"י האמת דמה דמצי למיעבד בהיתרא עבדו כן י"ל, והא"ש מה דנתקשה הרשב"א כדמוקי כר"ש מה מרוויחין בחילוף הא גם תחלה לא היה רק אסור מדרבנן ועכשיו ג"כ מדרבנן, ולפמ"ש א"ש כדמוקי כר"ש בלא"ה א"ש די"ל דמחליפים פעמיים והוי ח"ח דמותר דלהלכתא קיי"ל ח"ח בע"ז שרי וה"ה רבנן ל"א ח"ח כנ"ל עד"פ קצת:
והנה הרא"ש מפורש כתב דחליפי חליפים שרי, ומרש"י ותוס' אין ראי' דס"ל לדינא דאסור כמ"ש, ויש לנו עוד תרי רברבתא דס"ל ח"ח מותרי' דרשב"א ור"ן מפרשים סוגית ש"ס נדרים דרצה לפשוט ממכרן וקידש בדמיהם וכו' דאי איכא איסור ה"ה ח"ח ודחי דלמא לכתחלה לא וכו' היינו דיש חילוק בין ח"ח לחליפים, וא"כ בח"ח ליכא ספק דמותר, דא"א לומר דאסור כדמוכח ממתני' דמותר, ולא נשאר הספק רק בחליפים ואם ננקוט האיבעיא לחומרא דוקא חליפים עצמן ולא בח"ח, והרי לנו הרא"ש רשב"א ור"ן דס"ל דחליפים שאני מח"ח, ואם גם רש"י ותוס' הי' חולקי' היה לנו להקל וליזל בתר רובא, כ"ש לפמ"ש גם רש"י ותוס' אפשר דס"ל להלכה דמותר, בוודאי גם אם ננקוט האיבעיא דוקא להחמיר היינו בחליפים אבל לא בח"ח כנלפע"ד:
ג) אם אחר החליף בלא ידיעת הבעלים, אם החליפים אסורים לבעלים, דבר זה אנו למדין מתורתו של הב"ח סי' תמ"ג שכ' לפרש מעשה דר"ת דשפחה היתה מוכרת בלי ידיעתו והוי כאחר שמחליף שמותר לאחרים ובפר"ח השיג עליו לפמ"ש רש"י בחולה דמשתכר ונהנה מאיה"נ א"כ כשהחליף אחר סוף סוף הוא נהנין משלו, והנה מסברא הנכון אתו, אלא שנעלם ממנו במח"כ דברי הר"ן בנדרים שכ' דוקא למחליף הוא דאסור אבל אחר שהחליף מותר גם לו עיי"ש, וכן נראה מלשון רשב"א שם, שכ' וז"ל, בעבר והחליפן קמבעיא לי' ודוקא לאותו ממש שעבר והחליפן קמבעיא לי' ומדדייק כולי האי אותו שהחליפו ממש, ואי כוונתו לומר דלאחרים שרי כמ"ש אח"כ ומביא ראי' מחולין, לא היה צ"ל אלא דוקא לדידי' אסור, ולאחרינ' שרי, וע"כ דרצה לדייק תרתי דוקא למחליף אסור ולאחרינא שרי, ודוקא לאותו ממש שעבר והחליפן, אבל למי שהחליף בשבילו בלי ידיעתו מותר וכ"כ הכ"מ בפ"ה מנדרים הלכה ט"ו ודלא כפר"ח, וגם מ"ש הטו"ז לחלק בין שפחה לישראל, כוונתו, דלנכרי אין זכיה ושליחות משא"כ לישראל דיש שליחות, גם זה מלבד שמסברא אין לחלק דהא בוודאי לא ניחא לי' בשלחותו לעוותו ולעשות איסור בשלו, וגם אין שליח לדבר עבירה, גם מוכח מכל מה שהבאנו דכל שהחליף אחר מותר, אלא דטעמא לא ידענא למה מותר, הרי נהנה משלו כמ"ש הפר"ח, ונרא' דר"ן ס"ל דטעם האיסור או כמ"ש הרא"ש בקדושין כדי שלא יבא להנות מאיה"נ עצמו, והיינו למחליף עצמו שייך זה, אבל אחר שהחליף והוא לא החליף אין למגזר כ"כ, ויותר נכון לפמ"ש רשב"א בנדרים משום קנס שעבר והחליף אסרו לו ופשיטא דל"ש קנס לבעלים בשביל שעבר אחר והחליף, ואפילו החליף לטובתו, והאמת שכן מצינו במבטל איסור לכתחלה, דאסור למי שנתבטל בשבילו ג"כ, והוא משום קנס, אלא דיש"ש ומובא בטו"ז סי' צ"ט ס"ק יו"ד שכתב דוקא שעשה בידיעתו וניחא לי' אבל עשה בלא ידיעתו כלל שרי לי', דהרי הוא כשוגג, יעיי"ש, וכן במחליף הדין כן, ומינה לרש"י דנראה דס"ל דאסרו משום שנהנה הנכון כמ"ש הפר"ח, וכיון דר"ן ורשב"א ס"ל אם אחר החליף מותר לו וכ"כ בכ"מ וברש"י אין מפורש דאסור נקטינן להתיר כנ"ל, וכבר כתבתי לעיל דע"כ הטור הכי ס"ל דאין מנוס ליישבו רק ע"פ חלוקו של הב"ח:
ד) עבר והחליף בשוגג, דבר זה תלי' ג"כ בטעמא אי אסרו משום שנהנה, א"כ מה לי החליף בשוגג או במזיד סוף כל סוף נהנה משלו ומשתכר מאיה"נ שלו, אבל לפי דס"ל לרשב"א ור"ן דמשום קנסא הוא וכיון דקיי"ל דלא קנסינן שוגג אטו מזיד אם החליף בשוגג מותר, ויש לעיין בנדרים היכא רצה למפשט ממכרן וקידש דחליפים מותרים י"ל לאו ברשיעא עסקינן אלא שמכרן בשוגג ולכן מותר, ואין לומר דהא פשיטא, דטובא אשמועינן דאינו תופס דמים וגם קמ"ל דלא נימא דאסור לדידי' מדאורייתא או מדרבנן משום שנהנה קמ"ל דמקודשת, אבל לעולם אם החליף במזיד אפשר אסור משום קנס, ודוחק לומר דאזיל למ"ד קנסינן שוגג אטו מזיד דסתם מתני' ר"מ דס"ל לא קנסו שוגג אטו מזיד בדאורייתא ואפשר לומר דהכי קפשיט לי' אפילו תמצי לומר בעבר ומכר בשוגג עכ"פ מוכח דאין האיסור משום שנהנה, אלא משום קנס, ומשו"ה בשוגג מותר מוכח עכ"פ דחליפים לאו כגדולים ממש הוא שאסורים בכל אופן משום שנהנה כן י"ל ודוחק וצ"ע, וגם לטעמי' דרא"ש שלא יהנה מאיסור עצמו י"ל דוקא במחליף במזיד ועבר, שהחליף ונהנה חששו כשנתיר לו החליפים יבוא להנות מאיה"נ עצמו, אבל כשהחליף בשוגג דלא שייך חשש זה כמובן לא אסרו:
ה) לדס"ל דחליפים אסור, אם גם באיסור דרבנן אסור, לברר דבר זה צריכים אנו להאריך קצת, הכה כבר נסתפק בזה, המל"מ פ"ה מאישות, ד"ה הכלל העולה וכו' וסיים וכעת לא מצאתי דין זה מבואר עיי"ש, במח"כ לא ראה ולא ידע לשעתו מ"ש הרשב"א בחולין בהקשותו לשיטת רש"י כדמוקי ברייתא כר"ש מה מרוויחים גם עכשיו איסורו מדרבנן כקודם החילוף כרא' לעין דס"ל גם בדרבנן חליפים אסורים, וכן מצאתי לריטב"א בחולין שכ' כדמוקי כר"ש מ"מ מרויחים דמותר לאחרים ומרויחים גם לדדהו דשאני להו בין אכילת חמץ עצמו וכו' הרי רשב"א וריטב"א שניהם ס"ל בפשיטות דגם בדרבנן אסור, וכן משמע דס"ל לתוס' דכתב דהי' לו גירסא ברש"י דמרויחים דלאחרים שרי, ותוס' כ' דאפילו לדדהו מרוויח לס"ד דכר"י אתיא מדכתב ס"ד משמע דגם למסקנא כר"ש אסור, וצ"ל כמ"ש רש"י משום דמותר לאחרים וכן נ"ל ודברי רש"י עצמו לגירסא שלפנינו דמ"מ מרויחים פורתא, וצ"ל הא מרויחים הרבה תחלה הי' אסור מדאורייתא והשתא רק מדרבנן, וכי חילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן, פורתא קריא ליי, וע"כ דרצה לומר דאפילו למסקנא דאתיא כר"ש מ"מ איכא ריוח פורתא או דשרי לאחרים או דחמירא להו החמץ עצמו כנ"ל:
וכאשר בינותי קצת בספרים ובאתי אל שעה"מ הלכו' חמץ פ"א מצאתי כי כבר עמד על המל"מ שנעלמו ממנו דברי רשב"א הנ"ל וכתב דכן משמע מתוס', אבל מם הוא לא ראה הריטב"א, וגם לא עשה דיוק מדברי רש"י כמ"ש, ושם מצאתי מקצת דמקצת מדברינו באות ג' בדברי הב"ח בסי' תמ"ג עיי"ש והמעיין יבחר:
והנה בשעה"מ עשה מחלוקת בין השיטות בדבר זה, אי בדרבנן אסרו ג"כ והוכיח דרא"ש בקדושי' ל"ל כן דשם נאמר ראיי' דאיסור דחליפי איה"נ דרבנן הוא דאל"כ קשיא מש"ס חולין מה מרוי' בחילוף וע"כ דרבנן הוא וקשיא למסקנא דכר"ש אתיא נה מרויחי' והא הרא"ש לנ"ל לומר דמרויפים לאחרינא או דחמירא להו חוץ עצמו וע"כ דס"ל דלמסקנא א"ש דבדרבנן לא אסרו אלו דבריו ז"ל, ולפע"ד להשוות השווים דאין כאן פלוגתא, עפמ"ש כבר לעיל באות ב' לחסוברים דח"ח מותרין בלא"ה לא קשה מה מרויחים דת דתלינן שהחליפו וחזרו והחליפו אלא לשיטתו אזל דס"ל חליפי חליפים ג"כ אסורים ורשב"א וריטב"א הקשו ותרצו לר"ש, היינו ליישב רש"י לפי שיטתו, וקשה לפ"ז הרא"ש דס"ל דח"ח מותרים א"כ ליכא ראיי' כלל דאיסורו רק דרבנן דתלינן דהחליפו פעמים וראיי' הרא"ש צ"ע לכאורה, וי"ל דרא"ש ג"כ ס"ל דאי אסור מדאורייתא וכבר כתבנו באות א' דה"ט משום שנהנה דמה לי הן מה לי דמיהם ה"ה ח"ח אסורים דבאים וכח איה"נ שלו, אבל אם איסורו רק מדרבנן והא ס"ל לרא"ש דאין הטעם משום שאסרו הנאה כזו, אלא גדר גדרו שלא יבא להנות מאיסור עצמו משו"ה ח"ח לא אסרו דגזירה רחוקה היא שיש בין חליפי חליפים ובין חליפים הראשונים ולפ"ז א"ש דהוכיח הרא"ש דאי איסורו מדאורייתא לא מרויחים מידי דאין לתלות בח"ח דגם ח"ח אסורים מדאורייתא וע"כ דרבנן הוא וח"ח שרי וא"ש, וממילא א"ש דלא תיקשי לפי דמוקי כר"ש מה מרויחים דס"ל דתולים שהחליפו וחזרו והחליפו עד דשרו להו לגמרי ואין הכרח דרא"ש פליג על הרשב"א וריטב"א ורש"י ותוס' והבן:
אמנם אם כי דחינו ראיי' שהע"מ, אבל יש ראי' מזה עצמו מדס"ל לרא"ש דח"ח מותרין, ואם גם באיסור דרבנן אסרו החליפ' יהי' ח"ח ג"כ אסורים לא משום איסור הראשון, אלא משום החליפי' עצמן מאחר שאסרו החליפים שוב המה ככל האיסורים דרבנן דאסרו החליפים ויהי' חליפים של חליפים ג"כ אסורים כדי שלא יבא להכות מן החליפים עצמן וע"כ דלא חששו כ"כ לאיסור דדהו שלא יבא להנות וכמ"ש מל"מ מסברא, וזו ראי' ברורה, לפ"ז יש לט הרבה שיטות דהכי ס"ל דהא הר"ן בנדרים וכן רשב"א מפרשים הסוגי' דלמא לכתחלה הוא דלא היינו דמחדש דחליפי חליפים שרי ואפשר דחליפים אסורים ומוכח ממילא דלא אסרו חליפים רק בדאורייתא אבל בדרבנן לא דא"כ גם ח"ח יהי' אסורים כמ"ש וע"כ כהנ"ל ורשב"א וריטב"א בחולין אזלו לשיטת רש"י דח"ח אסורים כתבו שפיר מ"ש:
אלא דטעמא לא ידענא לפי דס"ל לרשב"א בנדרים דטעמא דאסרו משום קנסא שעבר והחליף א"כ מה לי דרבנן מה לי דאורייתא ובמבטל איסור לכתחלה דקנסו בעבר וביטל, ואפילו בעבר וביטל איסור דרבנן ומבטל איסור לכתחלה עצמו דרבנן לרוב הפוסקים וגם מצינו לפעמים שקנסו ביותר לדדהו מבדאורייתא, ונראה לומר כיון דחליפים עצמן שאסורים קנס הוא לא קנסו כולי האי קנסא לקנסא היכא דעבר והחליף החליפים דחליפים עצמן אסורים רק מקנס וקנסא לקנסא לא עבדינן לפ"ז אפשר באיסורי דרבנן אסרו נ"כ החליפי' וכ"ז לטעם רשב"א אבל לטעם הרא"ש אין לחלק בין ח"ח לשארי איסרי הנאה דרבנן ורבים החולקים על הרא"ש הלא המה רש"י ותוס' ורשב"א וריטב"א בחולי' ולפמ"ש גם הר"ן ורשב"א בנדרים י"ל דהכי ס"ל והכי נקטינן כנ"ל, וזהו מה שרצינו לבאר ובארבוה בעזה"י:
ואחרי שהוצעכו כל הוצעות אלו ויצאנו די באר שיטות ראשונים ופוסקים והמסתעפים כבא לדון בנדון שלפנינו, והכה דברי פר"מ כי' באו סתומים ולא נתברר לכו מתוך שאלתו, אם הבן הוא שלוחא דאב, במו"מ ונשא ונתן בשל אב, או לעצמו נושא ונותן והריוח שלו, גם לא הודיע לכו אם הדמים של צמר של שנה זו ושל שנה דאשתקיד כבר נעשה מהם חליפי חליפים או הם בעין, או לא גבה המעות עדיין ונתן הצמר בהקפה, וצריכים אנו לברר הצדדים כן אם כבר גבה דמי זביני לא מבעיא אם כבר קנה דבר אחר בדמים אלו דהו"ל ח"ח ובארנו אפילו למאן דס"ל דחליפים אסורים ח"ח מותרים ואפילו לא הוחלפו הדמי' עדיין והו"ל חליפים הרי בררנו ובארנו באר רחובות דרוב ראשוני' ופוסקי' ס"ל דחליפים עצמן מותרים וכ"ע ס"ל דליכא בחליפים לכל היותר רק איסור דרבנן בוודאי יש לכו לסמוך על דברי המתירים והם רובא דמנכיר, ב) וכ"ז אנו צריכין אם בן המוכר לעצמו מוכר והריוח שלו הוא, אבל אם הבן שלוחא דאב סגם אם עשה בידיעת האב ובשליחותו, אסור לו למדס"ל דחליפים אסורים אבל בן זה הלא עשה שלא בידיעתו ומסתמא שלא לרצונו הוא ואיסורא לא ניחא לי' דליעבד, והוי לי' כמבטל עבור חבירו בלי ידיעתו ובלי רצונו דלא קנסינן למי שנתבטל עבורו והוא שלו וכן ה"ה נמי בנדון שלנו, ועוד ה"ה כער זה מנוער, ואומר מותר ועיין טו"ז יו"ד ס' צ"ט במבטל איסור והוא אומר מותר דהוי לי' כשוגג, ג) אם עדיין לא גבה המעות, עיי' מל"מ פ"א דמכירה דהוי כתחלת מכירה, כיון שעכשיו הוא לוקח הדמים עבור האיסור הו' כתחלת מכירה ומיירי שם בדמים של מחליפי איה"נ, כ"ש דמאיה"נ עצמן דאסור לגבות, ויש לצדד להתיר עפמ"ש תוס' בכורות דף כ"ה גזיזת בכור בעל מום אינו אסור רק מדרבנן בזמן הזה, ובח"ס יו"ד סי' ש"ז טעות הדפוס הוא וכבר הארכתי במק"א דלא נמצא מי שחולק על תוס' בכורות הנ"ל, וכיון דאין כאן וודאי בכור דעדות נכרי לא מעלה ולא מוריד וליכא רק ספק בכור והוי לי' ספק דרבנן ומותר לגבות המעות, הגם דהוי כתחלת מכירת אי"ה שאסור מדאורייתא למכור דנהנה, מ"מ האיסור הצמר רק מדרבנן הוא, והוי לי' ספק דרבנן, ויש לפקפק כיון שבתחלה נולד הספק באיסור דאורייתא אם הוא בכור ועכשיו נתגלגל לספיקא דרבק, ע"י שנעשה בו מום כה"ג לא אמרינן ספיקא דרבנן להקל כמבואר ועיי' מל"מ הלכ' בכורות באורך, ואם מאמין בלבו לנכרי הוי לי' כוודאי בכור כמו בעד א' ישראל אם מהימן לי' כבי תרי, כבש"ס קדושי' וכ"כ בתשובות רשב"א סי' קי"ח ומל"מ פ' כ"ד מאישות, ופר"מ ני' יחקור על כל זה יורה וידין אחר הבירור, ועיונו בדברינו, כ"ז כתבתי לפי שורת הדין להלכה, אבל מהיות טוב שיחלק דמי צמר לעניים למען יהי' לו לכפרה ששגג וגזז הבכור ומכר הצמר וחטאך בצדקה פרוק וכעין זה בתשובת פ"י סי' ד' לענין שגגת חמץ ובח"ס חלק או"ח, ובלאו"ה טוב לעשות כל זה למגדר מלתא כי הדור פרוץ מרובה ומקילין טובא בקדושת בכור, וה' יגדור פרצות עמו, יתהלכו בתומו בניו בכורי ישראל ראשית תבואתו הכ"ד אוה"נ דש"ת:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: