אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה קנט

תשובה קנח

מנחם ציון וירושלם, ישביעהו אורך ימים ושנות חיים, ה"ה ידידי הרב המאוה"ג המופלג בהפלגת חכמים אוצר נחמד חרוץ ושנון כש"ת מו"ה יוסף וו"ב ני' אבדק"ק ה"ב במדינת שווייץ יע"א:

גי"ה בכורי פרי עטו קבלתי ונפשו בשאלתו ע"ד מעשה שבא לפניו בבכור אחד שביד ישראל בעליו שעשה נכרי מום בו לדעתו של ישראל שאסור לשחטו על מום זה, אם מותר לישראל לתנו לכהן והוא ישחטנו במומו, או נימא דגם זה בכלל הקנס שקנסוהו רבנן, ומשמע לי' מדכתב רש"י בכורות דף ל"ד במתני' הצורם אוזן, בכהן קא מיירי מה רצה רש"י בזה, נראה דרצה לומר בישראל שהטיל בו מום יוכל לתתו לכהן כמו קודם שהטיל בו מום ופלפל קצת בזה:

טרם אענה על שאלתו אומר אני דפשיטא דלא קנסו אלא אותו הצורם לבד ולאחרים שרי מדבעי בבכורו' אי קנסינן בנו אחריו, ופשוט דאין קונסים בנו אחריו ולא מיבעי אי מותר או אסור לאחרי' או לדידי' קנסו ולאחרים לא קנסו ש"מ דלאחרים פשיטא דלא קנסו ולא אבעיא להו אלא אם קנסו לבנו דבא מכוחו ויורשו אם לממונא קנסו והניחו האיסור על ממונו ורשות יורש כרשות מורישו, או לגברא קנסו דעביד עבירה אבל לאחרים פשיטא לי' דשרי' ונ"ל הא דמפשיט פשיטא לי' דלאחרים שרי' הגם דמצינו בחמץ דקנסו ואסרו גם לאחרים כמ"ש הר"ן בפסחים דמוכח מסוגיא דפ"ק דחולין סוגיא דמחליפים דקנסו ואסרו לכולי עלמא, ואפשר גם בצורם אוזן קנסו ואסור לכולא עלמא י"ל מדקתני במתני' הרי זה לא ישחוט, מדקתני הרי ז' ה' ולא אמר לא ישחט, יש לדקדק דווקא ז' ה' הצורם לא ישחוט אבל לאחר דלא קעביד איסור לא קנסו וכן משמע מדאמר לא ישחוט ואי הטילו איסור על בהמה זו דלא תשחט, הו"ל לא תשחט מדאמר לא ישחוט נראה דעל גברא דצרם קאי שלא ישחוט, אבל יש היתר לבכור זה כשישחטנו אחר, ולכן איבעא ליה רק אם קנסו בנו אחריו והוא בכח ובכלל אביו שצרם ומשו"ה קתני הרי זה לא ישחוט והוא הוא השוחט ברא כרעא דאבוה כנ"ל:

ולאמת דפשטינן דלא קנסו בנו אחריו פשוט בוודאי מסברא דלא אסרו לכ"ע כל זמן חיי הצורם ולאחר מותו יחזור להתירא שיהא שרי לעלמא כי היכן מצינו דבר כזה שיחזור להתירא אחר שכבר היה נאסר לכ"ע ושם איסור עליו כל ימי חייו, וכיון דפשיטא דלא קנסינן בנו אחריו ש"מ שכ"י חייו גם כן לא היה אסור רק לדידי' ולאחרים שרי, ועיי' חו"י סי' תמ"ח במבטל ולא ביער ומת אסור לבנו אחריו לפמ"ש הר"ן פסחים הנ"ל דחמץ אחר הפסח לכו"ע אסור גם לאחר מותו אסור לכל, נראה דפשיטא לי' הא מלתא כיון דבחייו אסור לכ"ע פשיטא דגם לאחר מותו לא חזר להתירא:

ואיידי דאיירי אומר מה דפשיטא לי' לחו"י מדברי הר"ן הנ"ל דבביטל ולא ביער אסר לכ"ע לכאור' יש לומר דווקא, בלא ביטול אסרו לכ"ע דעבר אדאורייתא אבל בביטול ולא ביער הא פליגי ר"י ור"ל בירושלמי אי קנסו, הגם דנקטינן כר"י אבל כולי האי לאסור לכ"ע מנ"ל, ומסוגיא דחליפים לא מוכח רק אי עבר אדאורייתא אז אסרו לכ"ע, נראה לי דיצא לו כן מסדורו של הר"ן דתחלה מביא פלוגתא דירושלמי הנ"ל, ואח"כ כתב דאחר הפסח אסור משמע דקאי גם על ביטל ולא ביער, והא דפשיטא לי' להר"ן כל זה מסוגיא דחולין דלמא התם משום דחוששים דלא ביטל כל עיקר ביארתי במק"א ואכ"מ, והנב"י קמא חאו"ח סי' ס' היה נעלם ממנו מ"ש חו"י סי' תמ"ח וכתב הוא מדנפשי' מדלא אבעיא בשום מקום אם בחמץ קנסינן בנו אחריו ש"מ דפשיטא לי' דקנסינן וטרח למצוא טעם מ"ש רש"י בכורות ובגיטין דף מ"ד דהאבעיא מה לקנוס בנו אחריו שלא יאכל מבכור זה עולמית הרי ס"ל לרש"י דהאבעיא ודפשיט לי' דלא קנסינן גם לר"א קאי דס"ל דאסור לשוחטו לעולם, ונראה שרצה רש"י בזה דגם לר"א שאסור לעולם מ"מ מספקי' לי' אם קנסו בנו אחריו וכל שכן לרבנן ולאמת אפילו לר"א לא קניס דאין סברא לחלק כחלוקו של הנוב"י, ואפשר רצה לומר דגם לבן בנו של הצורם מבעיא לי' כיון דמכוחו של אבי אביו בא לו בירושה ודין זה רחוק בעצמו להעמיד בכוונת רש"י, והפשוט כמ"ש דלא כנב"י:

וביותר תמה אני על הנב"י שנעלמו ממנו דברי הש"ך סי' שי"ג סק"ב שכתב וז"ל, לדידי' קנסו ולא לבנו לפ"ז נראה אם שחטוהו בדיעבד הבשר מותר לאחרים, כוונתו רצויה דאם היה אסור לאחרים פשיטא דהיו קונסים בנו ולאחרים אחריו כמו בחייו מדשרי לבנו אחריו ש"מ דלאחרים מותר לעולם אפילו בחייו, והדברים פשוטים וברורים:

ומתורתו של הש"ך אנו לומדים דפשיט' לי' אם עבר ושחט הבשר אסור עולמית לדידי' כמו דקנסוהו שלא לשחוט אם עבר ושחט אסור, ונ"ל ראי' לזה ממ"ש רש"י בכורות דף ל"ד ע"ב ובגיטין דף מ"ד ע"א מה לקנוס בנו אחריו שלא יאכל מאותו בכור עולמית, מדכתב רש"י שלא יאכל ולא כתב שלא ישחוט הבכור עולמית, ש"מ דס"ל לרש"י דהצורם הוא גופו אם עבר ושחט אסור לו לאכול, וכן אי קנסינן בנו אחריו ועבר ושחט אסור לו לאכול כמו האב עצמו להך צד דקנסינן בנו אחריו כשם שאסור לו לשחוט כן אם עבר ושחט וכ"ש כשהאב עבר ושחט ומת דאסור לבנו לאכול מאותו בשר כנ"ל:

ויש לעיין בטעמא דהאי מלתא דאסרו כשעבר ושחט אם על העבירה שעשה תחלה שצרם קנסו שיהי' אסור לו כשעבר ושחט הגם שלו ההפסד לעולם, ולא סגי להו בקנס זה שיהי' אסור לשוחטו דליכא אלא איסור במעשה דלא חמירא לי' כולי האי כדי שלא לעבור, וגם האיסור אינו אלא פעם אחד ועיין זה בחולין סוג' דמחליפי' בראשונים שם הא דתלינן דבהיתר עשה שהחליף הגם דגם בזה עושה איסור דאסור להחליף מ"מ כל שאפשר לו בהיתר שלא יעבור באכילת איסור עדיפא לי' עיי"ש, או נימא משום דעבר וצרם סגי לקנסו שאסור לשחוט, אלא מאחר שאסרו לו לשחוט אם עבר ושחט קונסים אותו דאסור לאוכלו משום דעשה איסור ועבר ושחט ג"כ והוסיף חטא על פשע זו שצרם אוזן כבר, ונפקא מיני' היכא דשחטו אחר שלא במכווין ולא ידע דשלו הוא מותר גם לדידי' לאכול הבשר דהא לא עבר ושחט, ואפשר גם להך צד דקנסו בנו אחריו, אם עבר הבן ושחט לא קנסו אותו שלא לאכול הבשר, דלאב עצמו אסרו כשעבר ושחט משום דהוסיף חטא על פשע, בשחיטתו עם צרימת אוזן, שכבר עבר ובצירוף שניהם יחד אוסרים עליו הבשר בדיעבד, ואם מת אחר ששחט אסור גם לבנו דעומד באיסורו שהיה בחיי האב, אבל אם מת קודם ששחט ושחטו בנו, ניהי דאסור לו לשחוט משום קנסא דאבוהא, אבל קנס שני שקנסו משום שעבר ושחט ועשה תרתי והחמירו עליו דאסור לאוכלו זה דווקא באב, אבל בבנו משום דעביד איסור ששחט במקום שאסור לו לשחוט כיון שאיסור זה דשחיטה הוא משום קנס דאב וסוף כל סוף לא עבר הבן רק שעבר על קנס חכמים שקנסוהו משום האב, כולי האי לא קנסו הבן משום דעבר איסור קל והבן:

וממ"ש רש"י שאסור לאכול לעולם איכא למשמע קצת דאם עבר הבן ושחט דאסור לו לעולם כמו אם שחט האב, ואינו מוכרח, וי"ל מ"ש רש"י אסור לאכלו לעולם לא רצה לומר לעולם, אפילו נפל בו מום אחר כר"א אלא לעולם דכתב יש לומר כוונתו בעבר ושחט אסור לאכול לעולם דגם לבנו אחריו קנסו כ"כ דיהא מופסד לעולם לאכול דלא נימא, דהאבעיא רק אי אסור לבנו לשחוט דאפשר שיותר לו ע"י מום אחר, אבל אם שחט האב או הבן לאסור עליו לעולם כולי האי וודאי לא קנסו קמ"ל רש"י דמבעיא לי' גם בזה, וי"ל עוד דרש"י הוכיח כל זה מדקשה לי' לנפשי' דס"ל דנטייבי' ג"כ דרבנן איך פשט משביעית כקושית תוס' בגיטין ומ"ש תוס' דבשביעית דקיל לאינשי יש להחמיר יותר כתב מהרש"א שם משו"ה אין להחמיר יותר בשביעית דרבנן מבכור דאורייתא, מזה הוכיח רש"י דהאבעיא רק בעבר ושחט דקנסינן לי' משום שעבר על קנס דרבנן דאמרי לא ישחוט אם קנסו בנו אחריו, ומה דאמר את"ל במכוין וכו' דאיכא איסורא דאורייתא היינו יש בעיקר צורם אוזן דאורייתא וקנסו שלא ישחוט דבדאורייתא בוודאי קונסים בנו י"ל גם עבר ושחט דליכא רק קנס בדרבנן השוו מדותיהם לקנוס בנו בכל אופן, משא"כ בחול המועד ועבר, ופשיט לו משביעית דקילי ולא קנסו ה"ה דלא קנסו בנו בעבר ושחט, ועוד גם בשביעית איכא אופן איסור דאורייתא שזרע, מ"מ בדרבנן לא קנסו ה"ה בזה, ובחוה"מ ס"ל דרבנן הוא אפילו דבר האבוד וא"ש ויש להוכיח מזה דעבר ושחט משום איסור שחיטה קנסוהו ואם שחטו אחר מותר:

והנה בכל זה ליכא נפקותא לדינא דהא קי"ל, דלא קנסינן בנו אחריו ומותר לשוחטו, אבל מאי דמספקא לן אם בא אחר ושחט, ולא שחט לדידי' אם מותר לאב לאכול ממנו, ואם הטעם דאסור לאכול משום עבירה שצרם גם שחטו אחר אסור, ואם הטעם משום דחזר ועבר ושחט באיסור, אם שחטו אחר שלא במכוין כדי שיאכלנו הצורם מותר לצורם לאכול ממנו, ועיין בטו"ז יו"ד סי' צ"ט סעק"י אם ביטל בשבילו והוא לא ידע ולא ניחא לי' מותר למי שביטל בשבילו:

וכן יש להוכיח מלשון ש"ך הנ"ל דאסר הבשר בדיעבד משום שעבר ושחט, ואם שחט אחר לעצמו ולא בעד הצורם מותר גם לצורם מדכתב הש"ך ונראה אם שחטוהו מותר הבשר לאחרים למה כתב אם שחטוהו ולא אמר דאחרים מותרים לשחטו כמו דלא קנסו בנו אחריו ומותר לשחטו וצ"ע, מזה נראה דס"ל דאם נשחט הבשר אסור לו משום הך עבירה דעבר ושחט, ואם היה אחר שחטו לעצמו מותר הבשר גם להצורם עצמו, קמ"ל ש"ך רבותא אפי' שחטו הצורם מותר הבשר לאחרים, לא מבעיא כשלא עבר ושחט דיש היתר לבשר, זה גם לעצמו כששחטו אחר וליכא איסור על גוף הבשר כלל רק על מעשה שחיטה דילי' דלא קנסו ולא הטילו איסור זה על אחרים, אבל כשעבר ושחט, דנאסר לדידי' הבשר לעולם, ושם איסור על הבשר הו"א דגם לאחרים לא התירו הבשר דשוויא כחתיכה דאיסורא לכ"ע, קמ"ל דגם אם עבר ושחט מותר לאחרים דלא אסרו אלא למאן דעבד איסור, ויש לדחות קצת, וראי' שהבאתי לרש"י היא כראי' מוקצת ועדיין צריך עיון לדינא:

עוד למדנו מתורתו של הש"ך כד נדייק מלשונו דכתב ואם שחטוהו בדיעבד הבשר מותר לאחרים, ולא כתב מותר למכור או ליתן במתנה לאחרים נראה דאסור למכור וליתן במתנה לאחר, ולשיטתו אזיל בסי' צ"ט סעי"ק י"ב דמסכים עם האו"ה שאסור למכור לישראל, ושמוכר ביוקר לישראל מלנכרי, דאהני לי' מעשיו שמרוויח והה"נ כאן בוודאי נותן לו הישראל יותר בשביל בכור שיש בו מום שיוכל לשחטו מיד, מאם מוכר לו בכור דאין בו מום שצריך להמתין עד אשר יפול בו מום ואולי לעולם לא יהי' בו מום:

ונ"ל גם לפר"ח דחולק על הש"ך שם מודה כאן דאסור, הנה הפר"ח חולק על הש"ך, כיון דצריך למוכרו די בקנס זה, שהרי בטלו לעצמו, ומביא ראי' מש"ס ב"מ דף צ' ע"ב דס"ל אביי הכי וקיי"ל כוותי' דמותר למוכרו לנכרי לחרישה דדי שקונסין אותו שצריך למוכרו, וכתב רש"י לצרכו סרסו, והפלתי דחה ראי' זו שם אי לא היה עושה מעשה סירוס היה מותר לו בשחיטה ועכשיו אסור לו אפילו לשחיטה וצריך למוכרו, איכא קנס ממה שהי' מקודם, אבל במבטל איסור, גם קודם הביטול היה אסור לו ואין זה לו לקנס כלל במה שמכרו עכשיו הגם דמעשיו לא אהני לי' גם קנס אין כאן עי"ש, ולפענ"ד נרא' להליץ בעד הפר"ח מאחר שנתערב בהיתר שלו שהי' ראוי לו לאכול קודם שנתערב בו האיסור ועכשיו אנו מצריכים אותו למכור הכל די קנס בזה שאסרו לו לעצמו גם המותר לו שהוא יותר ששים פעמים בלח או רוב ביבש ביבש נגד האיסור ויצא שכרו במה שמוכר עתה האיסור ביוקר ע"י שיוכל למכרנו גם לישראל בהפסידו שמפסיד בהיתר שלו שצריך דווקא למוכרו ולא יכול לאכלו וא"ש נכון:

לפ"ז בצורם אוזן דקודם לכן היה אסור לדידי' עד שיפול בו מום ואינו יודע אם יפול בו ועכשיו ע"י הטלת מום אם יהי' מותר למוכרו בדמים כדי שווי' עכשיו, ליכא קנס כלל דהא הוא כמו שהי', בזה גם הפר"ח מודה דאסור למכור דלא הפסיד כלל כמ"ש הפלתי:

ובזה יתיישב לי דמבטל איסור למה יהי' מותר לתת במתנה לישראל כמ"ש הרמ"א שם והא אהני לי' מעשיו דמחזיק לו הישראל טובה שנותן לו דבר המותר לו, וא' היה נותן לו במתנה קודם הביטול הי' אסור לו לאכול ומותר לו רק בהנאה, ועכשיו יוכל לאוכלו ומחזיק לו הישראל טיבותא יותר בזה ועיין ר"ן נדרים דף מ"ז ע"א ד"ה והוי יודע דהמדיר חבירו אסור ליתן לו מתנה דהרי נהנה ועיי' ב"מ דף ט"ז ע"א ומגילה דף כ"ו ע"ב אי לאו דהוי לי' הנאה מיני' לא הוי יהב לי' וכו' ועי' רא"ש ספ"ק דגיטין וצ"ע:

ולמ"ש א"ש דגם האו"ה וש"ך דס"ל דאסור למכור ביוקר לישראל משמכרו לנכרי משום דאהני לי' מעשיו הגם דקנוס הוא במה שצריך למוכו כיון דמוכר כל התערובות וגם בהיתר דילי' אין לו פסידא רק דלא יוכל לאכול בעצמו, והאיסור עצמו גם קודם ביטול היה אסור למיכל ואם יקבל עכשיו יותר עבור האיסור ממה שהי' שווה תחלה ס"ל לש"ך דלא סגי למקנסי בהם שצריך למכור היתר שלו, ופר"ח ס"ל גם בהכא סגי שיצא שכרו בהפסידו, אבל מותר לתת במתנה דמפסיד טובא האיסור וההיתר, הגם דמחזיק לו מקבל טיבותא דבר זה החזקת טובה דבר מועט נגד פסידו שצריך לתת כל התערובות חנם אין כסף:

לפ"ז נ"ל היכא דישראל קונה ביוקר מנכרי אסור למכור התערובות אפילו מוזיל לגבי דידי' ונותן לו במחיר שקונה הנכרי דהא מחזיק לו טובה עבור שנותן לו בזול הגם דמותר לתתו לישראל במתנה היינו כל התערובות דיצא שכרו החזקת טובה עבור שהתיר לו האיסור בהפסידו שצריך ליתן התערובת בחנם, אבל כשמוכר התערובת ומוזיל גבי' מה שישראל נותן יותר בשביל דבר המותר שנתערב בו אין בזה קנס כלל דהא גם עד שלא עירב לא היה נותן לי' ישראל, יותר, ואין לו פסידא כלל ע"י ביטולו ולא נקנס כלל כנ"ל עיין והבן, וכד דייקת בלשון ש"ך שם שכתב דווקא כשישראל קונה ביוקר אבל כשישראל אינו קונה ביוקר מותר למכור ולא כתב אם מוזיל גבי' מה שקונה ישראל ביוקר נראה דזה באמת אסור, ועוד אי ס"ל לש"ך דגם אי מוזיל גבי' שרי, לא היה צריך לדחוק באו"ה במתנה לאו דווקא, י"ל דמתנה שכתב או"ה היינו דמוזיל גבי' מה שישראל קונה ביוקר מנכרי ואיכא רבותא טפי מאם ישראל קונה תמיד בדמים שווים כנכרי, ומ"ש או"ה במתנה היינו שנותן לו במתנה מה דמוזיל גבי', ע"כ דס"ל לש"ך כה"ג באמת אסור מטעמא דכתיבנא וכנ"ל בעזה"י נכון לדינא:

ולהיות כן כהן הצורם אוזן בכור אסור לו ליתן במתנה לאחרים דהא מעיקרא לא היה ראוי' לו עד שיפול בו מום מאליו במקרה, ועכשיו מחזיק לו המקבל טובה, אם כן הרויח ע"י מעשיו, וממילא דאסור ג"כ למכור פחות מדמים דשווי' עתה דמה שמוזיל נגדו, הו"ל מתנה שמחזיק לו טובה עבורה, ולכן כתב הש"ך דמותר לאחרים, היינו שלוקחים מעצמם אבל הוא לא יתן ולא ימכור:

אבל אחד אני יודע דרך היתר לכהן, והוא דבאמת יש לעיין הא דמותר למכור איה"נ לנכרי בפחות מדמי שווי' הא מהנה לנכרי במה דמוזיל גבי' שווי' איה"נ שבו וכבר נתקשה בזה הפלתי רסי' ק"י הא נהנה מאה"נ במה שנכרי יחזיק לו טובה והעלה דאי אפשר אלא בשכנרי אינו יודע מה ששוה באמת דבר זה והשואל מטעהו ונכרי מאמינו שאינו שוה יותר ממה שנותן לו עבורו, ומשום מתנת חנם ליכא כיון שאינו מתכוין לכך הגם דרשב"א ס"ל גם כדי לצרפו לעשרה אסור לשחרר לעבד משום מתנת חנם רבים מן הראשונים לא ס"ל הכי אלו דבריו ז"ל, ואדם נתפס בגמר דבריו מ"ש משום לא תחנם ליכא דלא מתכוין לכך הגם דרשב"א ס"ל אפי' אינו מתכוין תמוה לי מי הגיד לו והיכן ראה דרשב"א י"ל כן, דלא בא הרשב"א לחלוק אלא במה דס"ל לרמב"ן דלעולם בהם תעבודו הוא משום לא תחנם, ע"ז צווח הרשב"א הא אפילו לגר תושב מותר ליתן מתנת חנם כ"ש לעבד שחייב במצות אבל בהך מלתא דחידש רמב"ן דכל דמכוין ישראל לטובתו ולהנאתו ליכא משום לא תחנם לא פליג הרשב"א, אדרב' מדשתי' לי' בהא ולא פליג על חידוש דין זה ש"מ דמודה לי' וכ"כ הר"ן שם בשם י"מ וניחא לי', אלא לפ"מ שהעלתי בתשובה דרמב"ן לא אמר למלתיה רק בשיחרור כיון דברגע שנותן לו גט שיחרור נעשה ישראל ונהנה ישראל ממתנת חנם, אלא היכא דלא מכוין ישראל לטובת עצמו אסור לשחררו כיון דרחומי מרחם עליו כשהוא עוד עבד לעשות אותו חפשי משעבודו וזה אסור, ולכן כשעושה לטובת עצמו הגם דסוף כל סוף איכא לעבד מתנה בחנם ונהנה מותר דהא כשיהנה ממתנה זו כבר הוא ישראל, וכ"ז בשיחרור דעבד אבל מת"ח לנכרי גם דמכוין לטובת עצמו אסור, דהא סוף כל סוף הוא מהנה לנכרי והנכרי נהנה בחנם, וכן קשה כאן איך נותן לנכרי בחנם גם כשנכרי שאינו יודע שנותן לו בזול מ"מ אסור משום מתנת חנם וצ"ע:

גם צ"ע הא בירושלמי איתי' ומובא בטואו"ח סי' תמ"ח ופסקו בטוש"ע דאסור להשליך חמץ אפילו לכלבי הפקר משום דנהנה גם בזה ואיך שרי לתת במתנה לנכרי גם בלא ידיעת הנכרי, מי עדיפא מכלבי הפקר, אמנם כן במקור חיים סי' תמ"ח מביא מירושלמי עצמו דליכא איסור לתת לכלבי הפקר רק בחמץ דכתיב לא יאכל ועיין פר"ח או"ח סי' תמ"ז דס"ל דחמץ ג"כ מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו וצ"ע מאי שנא כלבי הפקר דאסור בחמץ וצ"ע:

המורם מכל זה דכל שמוכר לנכרי חוץ מדמי איסור או בזול והוא אינו יודע ששוה יותר מותר אפילו באה"נ, כל שכן וקו"ח בדבר המותר בהנאה כמו בכור שהטיל בו מום דאסור למוכרו משום קנס אפילו בפחות מדמי שווי' אבל כשאין הלוקח יודע דשוה יותר מותר, דהא לא יחזיק לו טובה עבור זה ועיי':

ונבוא לנדון שלפנינו, עד כה דברנו אם הכהן עשה בו מום אם מותר למכור או ליתן לאחר קודם או אחר השחיטה, אבל ישראל שעשה בו מום אם שרי לי' ליתן לכהן עדיין יש לעיין כיון דצריך לתנו לכהן כמצווה עליו ואינו נהנה בנתינה זו דמצוה המוטלת עליו הוא דעביד ומה הנאה יש לו, ונרא' לי לחלק בין הפרקים, אם יוכל לכוף לכהן שיקבלנו עד שלא נפל בו מום אז אין לישראל תועלת במום זה, דגם בלא מום יכול לכופו אז שרי לתתו לו, דאין לו הנאה ממום זה וליכא מקום לקונסו בזה כי היכי דלא ליהני מעשיו דהא לא אהני לי' מידי, אבל באופן שאינו יכול לכופו לכהן כגון שפשע ולא עשה בו תיקון כמבואר רסי' ש"ו ובש"ך שם דא"י לכופו, או אפילו לא פשע רק שעשה בו מום תוך למ"ד דאין רשאי הכהן לקבלו עד שיפול בו מום הרי נהנה ישראל במום זה שעכשיו ששם בו מום בוודאי יקבלנו הכהן א"כ אם פשע שאין יכול לכוף לכהן שיקבלנו אסור ליתנו לכהן דהא אהני לי' מעשיו ואם לא פשע מ"מ אסור מיהת לתנו לכהן עד אחר שלושים כנ"ל, ויש לפקפק קצת גם אם לא פשע ואחר שלושים דיכול לכופו, מ"מ אית לי' תועלת דלא צריך לכופו בב"ד והכהן ברצון טוב יקבלו בלי כפיית ב"ד, כ"ש במקום שאין ב"ד דכייפו לי' כהנא וגם איכא החזקת טובה של כהן שנותן לו דבר הראוי' לו מיד ולא נתן לכהן אחר ואיכא משום טובת הנאה וכיון שנהנה וליכא למקנסי' בדבר אחר רק שלא ליתנו לכהן קנסוהו בהנאה מועטת בזה ג"כ ומשום ביטול מצוה הלא אפשר שיאמר מי שירצה יטול, הגם גם בזה יש לו תועלת שיטלו הכהנים ברצון בלי כפיי', אין ראוי' לקונסו כזה לבטלו ממצות נתינה לכהן, ומ"ש פר"מ ני' ממשמעות רש"י דכ' הצורם כהן נ"ל פשוט דדייק לי' לשון מתניתין הרי זה לא ישחוט משמע דקאי על כהן דאי בישראל ל"ש הרי זה דמשמע הצורם עצמו כמ"ש לעיל, והא ישראל זה הצורם בלאו"ה אסור לשחוט:

הנלפע"ד כתבתי אחר עיון היטב בקוצר זמן נכון לדינא, בעזרת החונן דעת ובינה, ומע"כ ידידי שי' ברוחב בינתו יתבונן בדברינו וה' יראנו מתורתו נפלאות, יראנו בקרוב ישועות רבות ונחמות הכ"ד אוה"נ חותם באהבה, פה מרחץ באדען ג' מנחם אב תרכ"ו לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה