כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קנח
נפתלי שבע רצון מלא בתורה, וביראת ה' טהורה, ה"ה י"נ חביבי ב"ע הרב המאוה"ג בעל פיפיות צדיק תמים כש"ת מו"ה נפתלי סופר ני' חובר חבורים מחוכמים אורו יהל, עד ביאת הגואל, אבדק"ק קאדלבורג יע"א:
גי"ה קבלתי ולא היה באפשר אפילו לקרות מכתבו, אפילו כקורא אגרת בעלמא מפני טרדות הרבה דעדו עלי וכולם מלאכת שמים המה והמלאכה מרובה לא ליום ולא לימים, כי אם לימים הרבה, מצוה לדורות להעמיד הדת על תלו וה' יעזור להוציא משפטינו ועלינו להודות לו ולהללו על העבר ולבקש רחמים על העתיד לבוא, בכ"ז דחקתי עצמי ובאתי אל העיון בין הפרקי' בין גברא לגברא בין ענין לענין לעיין בשאלתו ושחר קמתי כיום קדמו עיני אשמורות ומצאתי מנוחה איזה שעות לגמור בכי טוב ובאתי להשיב לפר"מ ני' על שאלתו להורות הוראה בקדושת בכור שאחד מב"ב דקהלתו הי' לו פרה מבכרת ומכר האם לנכרי בקנין כסף בלי משיכה כלל שמבואר בטוש"ע דאנו עושין תרתי כדי לצאת שיטת ר"ת ודעימי' דלנכרי במשיכה, ולצאת יד' רש"י דבנכרי כסף קונה, וולד זה ספק בכור וכבר ראו עיניו מ"ש אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס יו"ד סי' ש"ו ומ"ש לבסוף סי' שי"ז ונפשו איותה לשמוע דעתי העני' בזה והנני למלאות רצון אהוב רודף ומבקש צדק כמותו יב"י:
הנה השואל בחתם סופר סי' ש"ו נכנס לספק אם יש לסמוך על רש"י ותוס' ע"ז דף י"ג ע"ב ובתוס' בכורות דף ל"ג ע"ב דהטלת מום בזמן הזה ליכא רק איסור דרבנן ובספק בכור הו"ל ספק דרבנן להקל או יש לחוש לשיטת הרמב"ם פ"א מאיסורי מזבח דהטלת מום בזה"ז איסור דאורייתא אבל שאין בו מלקות, וכבר עמדתי בספק זה איזהו שנים עד שלא שבעתה עיני בחתם סופר סי' הנ"ל, והארכתי בתשובה אחד ביישוב הרמב"ם ומה ראה על ככה להוציא שטיחת לישנא דרבא בע"ז דף י"ג ממשמעותן, ושם בארה דנקטינן לעיקר להלכה כרש"י ותוס' ויקבל העתק התשובה ויחזו עיניו בו משרים לפע"ד ולא אכפיל הדברי' רק מה שנתחדש לי כעת בדין דלפנינו בספק בכור, הנה עלה במחשבה לפני דיש לצדד דגם לרמב"ם דהטלת מום בקדשים בזה"ז דאוריי' מותר להטיל בו מום בספיקו אפילו לרוב שיטות דסוברים ספיקא דאורייתא מן התורה להחמיר ואפשר אפילו איסור דרבנן ליכא בספק, ואקדים מה שראיתי ברי"ט אלגאזי פ"ה דבכורות שהאריך ביישוב הרמב"ם והעלה ביישוב קושי' הלח"מ מסוגי' ש"ס ע"ז, וגם דקשה על עצמו שכתב מי שעשה מום ובא חבירו ועשה מום אח"כ אינו לוקה מדלא כתב דאיסור דאורייתא איכא כמ"ש בעושה מום בזה"ז ש"מ דס"ל אפילו איסור דאורייתא בעלמא אינו והוא בש"ס ע"ז מבואר דקדשים בזה"ז גריעא דאפילו למ"ד מטיל מום בבעל מום לוקה בזה"ז דלא לדמים ראוי' מודה והעלה הוא דס"ל לרמב"ם דיש מקום לומר איפכא דקדשים בזה"ז כיון שאפשר שיהי' ראוי' כשבן דוד בא ויבנה במה"ק וס"ד דמקשן דמקשה על רבא הוא לכ"ע אפילו למאן דס"ל דמטיל מום בבע"מ דאין לוקה ומותר דבזה"ז דאפשר שיהי' ראו' לכ"ע מטיל מום בבע"מ כזה לוקה, ומתרץ די"ל איפכא דלא לדמי חזי דגרע ממטיל מום בבע"מ ולא אמר מהיפוך להיפוך אלא דיש צד לכאן ולכאן, ומ"מ הך צד דס"ד כיון דאפשר שיהי' ראוי' מכריע יותר דמטיל מום בבע"מ קיי"ל דאפילו איסור דאוריי' ליכא אבל בזה"ז איכא איסור דאורייתא מיהת כיון דאפשר שיהי' ראוי' להקריב הגם שעכשיו אינו ראוי' ועפ"ז מיישב משמעות רבא דליכא אלא איסור דרבנן, היינו בקדשי בדק הבית עיי"ש, והנה מ"ש דבזה"ז עדיפא מחד צד דאפשר שיהי' ראוי' הרגיש ג"כ בח"ס סי' הנ"ל, והקשה זה על רש"י ותוס' ועיין תוס' עירובי' מ"ג ע"ב ד"ה ביום שבן דוד לפ' פיר' ר"ת שראוי לבוא לק"מ כמובן, ומ"מ צדקו דברי הרי"ט דלא דמי כ"כ למטיל מום בבע"מ ונ"ל לפ"ז בספק קדשים דגם אם יבנה בהמ"ק לא יהי' ראוי' להקריב ע"ג מזבח הו"ל כמטיל מום בבעל מום ממש, ואפילו בזמן שבהמ"ק קיים נראה למ"ד דסבר דמטיל מום בבעל מום מותר מדאורייתא גם בספק מותר מה"ת, ובזה"ז דאפילו וודאי קיל דליכא רק איסור דאורייתא בעלמא אפשר שרי לגמרי אפילו מדרבנן דלרמב"ם לא מצינו כלל שאסרו מדרבנן הטלת מום במקום דמדאורייתא מותר חוץ קדשי בדק הבית גזירה משום קדשי מזבח, אבל במקום דגם בקדשי מזבח ליכא דאורייתא לא מצינו שאסרו חז"ל ואפילו אסרו דווקא בוודאי אבל בספק לא, ועכ"פ איסור דאורייתא וודאי ליכא וא"כ ספק בכור גם לרמב"ם ליכא לכל היותר רק איסור דרבנן אפילו אם ספיקא דאורייתא לחומרא, וכ"ש וקו"ח לשיטת רש"י ותוס' ורא"ש דבזה"ז ליכא רק איסור דרבנן משום דמחזי כמטיל מום בקדשים י"ל דווקא בוודאי אסרו משום בזמן שבהמ"ק קיים יהי' מדאוריי' ואפשר שזה בעצמו חוזר ונראה דקיי"ל דאין בע"ח נדחים אבל בספק בכור מותר, לא משום ספק דרבנן להקל, אלא מטעמא דכתיבנא כן עלה במחשבה לפני בתחלת הרעיון:
ואחר התבוננות מעט ראיתי כי יש לחלק בין ספק לספק, והיינו אם הספק לאו ספיקא דדינא אלא ספק חולבת או נתערב וכדומה וכיוצא בו דלעולם לא יתברר, ואינו ראוי' להקרבה כשיבנה בהמ"ק א"ש דברינו, אבל בספיקא דדינא כבנדון שלנו דהספק אם נכרי קונה במשיכה כר"ת או בכסף כרש"י וכשיבוא אלי' ויפשוט כל הספיקות לא יהי' עוד ספק צריכים אנו לחוש שמא יברר הלכה דנכרי קונה בכסף ויהי' אז ראוי' להקרבה ואסור לעשות בו מום עכשיו מה"ת ולתוס' ורש"י מדרבנן ועיין:
והנה מלבד שהעליתי בתשובה דנקטינן כשיטות רוב ככל פוסקים דבזה"ז ליכא איסור דאורייתא בלאו"ה בנדון שלנו כבר יצאנו ידי הרמב"ם לשיטתו דס"ל דקנין נכרי בתרתי בכסף ובמשיכה, עוד יצא לי קולא א' מתוך דברי מהרי"ט אלגאזי בכורו' הנ"ל דתמה על תוס' בכורו' דף ל"ג ע"ב על דפשיט' ל' דמטיל מום בקדשים בזה"ז דרבנן הוא גם לפי' דקיי"ל מטיל מום בבעל מום מותר מדאורייתא דמסוגי' דע"ז י"ל דרבא מתרץ הברייתא כמ"ד דמטיל מום בבע"מ לוקין ולדידי' בזה"ז דגרע דגם ל"ח מדרבנן מיהת אסור אבל להלכתא דמטיל מום בבע"מ שרי מדאוריי' מנ"ל דאסרו רבנן בזה"ז, וכ' דיש קצת הוכחה לכך מדמקשה על רבא ויהי' כמטיל מום בבע"מ הא קיי"ל כרבנן דר"מ וע"כ דס"ל לרבנן דר"מ אפי' איסורא דרבנן ליכא, וע"כ דמתרץ ברייתא לר"מ ולדידי' אסור מה"ת ומתרץ דבזה"ז גרע וגם לר"מ אסור רק מדרבנן ומנ"ל לתוס' דלהלכתא בזה"ז אסור מדרבנן עיי"ש, לדבריו אין מרש"י בע"ז ראי' דלהלכתא מדרבנן אסור, ואין לנו אלא תוס' באיזהו מקומן דס"ל דאסור מה"ת, וכן רא"ש בשם ראב"ד כ"כ בב"מ פ' הפועלי' ססי' ו' הגם דרא"ש משמי' דראב"ד כ"כ מ"מ מדמביאו ושתיק לי' כהודאה דמי' דאסור מדרבנן בזה"ז, ובאמת צל"ע על הראב"ד דשתיק לי' לרמב"ם בהלכו' איסורי מזבח כשכתב דמטיל מום בזה"ז איסור דאוריי' איכא וסותר שיטתו דמביא הרא"ש על שמו בב"מ דבזה"ז הטלת מום מדרבנן, וצ"ל תרי ראב"ד הוא ועיין ש"ך ח"מ רס"י ל"ט וצ"ע, ועיי' יבמות דף קי"ט ע"א מה לי איסור לאו וקיי"ל הכי עיין נב"י קמא חאו"ח סי' כ"א א"כ ליכא ספק אם בשבת החמירו משו' דחמיר דמה לי איסור לאו ואפשר דסקילה חמיר ועיין מל"מ פ"א מהלכות יו"ט הלכ' י"ג לרש"י ניחא וצ"ע:
בכ"ז כיון דתוס' ורא"ש וראב"ד ס"ל דבזמן הזה אסור מדרבנן מיהת וכן פסק בטוש"ע מי ירים ראש להקל בוודאי בכור, אבל בספק חזי לצרופי, ונשית פנינו אם יש להקל בספק בכור משום דהטלת מום בזה"ז בספק בכור ספק דרבנן הוא, ונבא לדברי קדשו של הח"ס זצ"ל סי' ש"ו שכ' דאין להקל משום דסוף כל סוף מחזי כמטיל מום ומבזה קדשים ומביא ראי' ממ"ש הרא"ש ב"מ דאסור להטיל מום ע"י נכרי בקדשים משום חומרא דקדשים יש בזה, דהא כל שבות דשבות מותר באמירה לנכרי וע"כ משום דהוי כמבזה קדשים, כיון דאסור בגיזה ועבודה משום ספק דאורייתא מחזי כמבזה קדשים אלו דבריו הקדושים, והנה מ"ש דהרא"ש כתב דבקדשים החמירו אין זה מדברי הרא"ש אלא מהראב"ד נ"כ דס"ל דלא איפשטי' האבעיא דשם להחמיר ואזלינן להקל דספק דרבנן הוא ושאני קדשים משום חומרא וכוונתו לפי איבעיאת ש"ס שם אם דווקא משום חומר שבת דאית בי' סקילה החמירו ואסרו ע"י נכרי ובאיסורי לאו לא או ל"ש, וכ' הראב"ד דאין למדין מקדשים דחמירו וכמו דלא ילפינן משבת דחמירא כן י"ל דבקדשים החמירו ודבריו מוכרחים, דאל"כ קשה למה לא פשיט לו ממתני' דבכור' דף ל"ה ע"א ומסוגי' ש"ס שם דבזה"ז איירי בוודאי ומבואר שם דאסור להטיל ע"י נכרי ואפילו עושה מעצמו לדעת ישראל, וע"כ צ"ל שזה הוא בכלל האבעיא דבשבת החמירו ה"ה בקדשי' י"ל דהחמירו טפי, וי"ל באפשר לפמ"ש הרא"ש דנפשטה האבעיא ובכל איסורים החמירו חז"ל ע"י נכרי שוב אין לנו דהחמירו בקדשים טפי מבכל מקום, הגם דבס"ד צ"ל דאין למדין מקדשים דאפשר דהחמירו בקדשים יותר אבל לאמת אין אנו צריכין לזה ואין דבר המכריחנו להוסיף חומרא על חומרא להחמיר בקדשים יותר מבכ"מ ולומר דגם בספק החמירו יותר וכדומה, ומה שכ' הח"ס למה אסור בקדשים ע"י נכרי דהא שבות דשבות מקרי י"ל גם אם במלאכת שבת מותר שבות על ידי נכרי משום דמלאכה זו שהיא שבות אי אפשר בשום פעם שתהי' אסורה מדאורייתא כמות שהיא לפנינו ולא היתה מדאוריי' מעולם לא החמירו כ"כ על ידי נכרי אבל הטלת מום בבכור בזמן שבהמ"ק קיים היה דאורייתא וכשיבנה בהמ"ק תחזור לאיסור דאורייתא שתהא הטלת מום בקדשי' אסור על ידי נכרי ככל איסורי לאוין שאסרו עי"נ לכן הניחו הדבר גם עתה שאסור עי"ל והחילוק נכון, אבל תמה אני בתמי' קיימת על דברי קדשו של הח"ס זצ"ל הא גם באיסורי שבת שבות דשבות אסור חוץ לדבר מצוה רבו הדיעות אם דווקא למצות מילה דדוחה שבת התירו שבות דשבות ואפשר דס"ל דהטלת מום בבכור למצוה יחשב להציל ממכשול דגיזה ועבודה ושחיטה וחיישינן לתקלה דמשו"ה בטלו מעשר בהמה בזה"ז, ואם כי העמידו דבריהם בשוא"ת מ"מ עי"נ דשבות דשבות למצוה מותר לרב פפא יש להתיר גם כאן, כן י"ל דברי קדשו ועדיין צל"ע, וה' יורני לירד לסוף דעתו הקדושה:
והנה בתשובה שמועתקת לפני פר"מ ני' יראה כי הבאתי ראיות כראי' מוצקות דאסור להטיל מום בספק בכור בזה"ז ואמרתי מלתא בטעמא, כיון שלפנינו לדון על שני דברים על דאורייתא ועל דרבנן אין לנו להחמיר בדאורייתא ולהקל בדרבנן אחד דמשום דמחזי כמזלזל בדרבנן להקל בדבריהם במקום דמחמיר מדאוריי' ועוד דיש לחוש שיבא להקל בדאורייתא ג"כ ועיין ב"י או"ח סי' תל"ח כעין זה ושם אחר הביטול אין כאן איסור דאורייתא ואין לפנינו לדון רק על ביעור דרבנן, ובמק"א אמרתי אפילו מאן דס"ל התם דסגי כשמבטל ושוב הוי ספיקא דרבנן ואזלינן להקל מ"מ אין לעשות כן במק"א לעשות מדאורייתא איסור דרבנן ולהקל בו דהתם כיון שע"כ לו לבטל וא"א בלאו"ה ממילא נתחלף מדאוריי' לרבנן אבל לעשות במכוון כך כדי שיה' איסור דרבנן כדי להקל בספיקו מחזי כמזלזל טובא כהא דאמרינן דאין עושים ספק וספק ספיקא בידים אפי' בדרבנן ועיין מג"א סי' תס"ז ועיין כעין זה בכסף משנה הלכות ק"ש היכא דחוזר וקורא ק"ש צריך לחזור ג"כ ולומר הברכות הגם שרק מדרבנן ועיין סי' קפ"ו בספק ברכת המזון כשצריך לחזור חוזר גם על ברכת הטוב, ואני בעניי הכינותי כמה יישובים בסברא זו ואנ"מ להאריך, מן האמור מובן לנו דטעמא דהאי מלתא שהוכחנו דאין מקילין בספק בכור בזה"ז להטיל מום הגם דדרבנן הוא כיון שלפנינו לדון על דאורייתא ודרבנן והוי כמזלזל בדרבנן, או משום דיש לחוש שיקל בדאורייתא ג"כ ולא ידע לחלק כנ"ל:
לפ"ז אומר אני דווקא להטיל מום בעצמו, אבל עי"נ דהוא הרחקה שלא יעשה בעצמו, ופשוט ונראה לכל דיש חומרא יותר כשעושה בעצמו מעושה עי"נ אם נקיל לעשות מום על ידי נכרי ליכא זילזול במה שאנו מתירים עי"נ ואוסרים לו לגזוז ולעבוד לשחוט ולאכול, רק דגם אם היה כל זה מדרבנן הי' ראוי' להחמיר יותר במה שעושה בעצמו יותר ממה שעושה עי"נ, ואין בזה הורדת כבוד איסורא דרבנן נגד דאורייתא הנראה לעין, וגם לטעם שכתבתי דיש לחוש שיבוא לידי דאוריי' דיטעה או דקרוב לטעות, ג"כ אין לאסור עי"נ דעל י"נ ליכא אופן איסור דאורי' בכל אלו וגם למטעי לא אתי דידוע דאין לדמות מה שעי"נ לעל ידי עצמו, ועיין רבינו יונתן עירובי' פ' הדר ולא שני לך בין שבות דאית בי' מעשה דחמיר שבות ע"י ישראל, ממלאכה דאוריי' על ידי נכרי, דישראל אפשר שיבוא לדאורייתא משא"כ עי"נ אי אפשר לעולם לבוא לידי דאוריי' עיי"ש, וכ"ש הכא דיש לחלק הכי ועיין:
וכל זה היה נ"ל להלכה, אבל למעשה חס לזרעא דאבא אבוהון של ישראל זצ"ל להקל אחר שכבר גזר אומר והורה זקן זקנן של ישראל בתשוב' סי' ש"ו דאין להתיר אפילו עי"נ וכ"כ בסוף סי' שי"ז ומ"ש שם דרא"ש כתב אפילו בספק בכור בזה"ז אין לומר לנכרי להטיל בו מום, וכ"כ ידיד נפשי פר"מ ני' על שם הרא"ש ועיניו הטעוהו דראה כן בח"ס טעות הדפוס הוא דברא"ש לא נזכר מספק כלל ושם כתב דנמנה עם מי שסומך דכסף לחוד קונה ויתן פרוטה לגוי קטן שיטיל בו מום, והנה מ"ש ויתן לו פרוטה נ"ל כדי שיהי' עושה על דעת עצמו קצת הגם דמשו"ה לא שרינן להטיל מום עי"נ עפ"י ציווי ישראל מ"מ מהיות טוב שיתן לו פרוטה, ומ"ש עי"נ קטן מפורש טעמו בססי' שי"ח מש"ס שבת קל"ט דעדיף קטן ישראל מנכרי דלא מחליף, והיה לו להביא ביותר באותו ענין דהטלת בכור עצמו מש"ס בכור' ל"ה ע"א קטן לא אתי למחליף משא"כ נכרי עיי"ש, והנה בתשובה שבסי' שי"ז נראה קצת דלא סמך רק בצירוף שי"ל דמשום כסף קונה מדאורייתא וכן בסי' שי"ח היה עוד סניף להתיר אבל להתיר בספיקא לחוד דלמא הלכה כרש"י דמעות קונות ובצירוף שיטת הרמב"ם דנכרי מישראל קונה בשניהם לא מצאתי בח"ס ובס' ש"ו משו"ה לא מצא עצה להטיל מום עי"נ קמט, וגם הלא הרמ"א בתשובה ורבים מגדולי האחרונים אשר אתו להלכה כר"ת דמשיכה לחוד קונה בנכרי מישראל ובדיעבד במשיכה לחוד סגי הגם דהש"ך מחמיר בדיעבד במשיכה לחוד זה חומרא בעלמא, וא"כ אין כאן ספק השקול לדון בו דספק דרבנן להקל בכסף ולא במשיכה, ועוד יש לי הרהורי דברים לו יהי' שהוא ספק השקול כיון דנכרי אין יוכל להוציא מישראל גם דהישראל מוחזק הוא ומספיקא דדינא לא יכול להוציא הבהמה מהישראל אם גם קמי שמיא גליא דקונה בכסף מ"מ כיון שאין יכול להוציא הבהמה מהישראל אינו מופקע מקדושת בכור ויש לי תשובה כתובה לפני בענין זה, ואקצר ואומר בזה כיון דמילי דהטלת מום בזה"ז רק מדרבנן הוא אסור ויש מן האחרונים דס"ל דספק זה כסף או משיכה או תרווייהו קונה ספק השקול הוא בין להחמיר ובין להקל נוכל לסמוך להקל להטיל מום על ידי נכרי קטן כמ"ש בח"ס ולתת לו פרוטה, ונ"ל להוסיף עוד שיאמר לנכרי שיאמר לנכרי קטן שיעשה בו מום, דבתשובות חו"י סי' רמ"ט מתיר במלאכת שבת שיאמר לנכרי שהנכרי הזה יאמר לנכרי פלוני לעשות מלאכה דהו"ל אמירה דאמירה, והגאון מו"ה גרשון בסי' רמ"ט דחי לי' ועיין ח"ס או"ח סי' ס' שדחה ראיי' שלו מש"ס שבת דף ק"נ לא יאמר אדם לחבירו נכרי שכור לי פועלים, ויפה השיב דבשבת עצמו איכא איסור באמירה בעצמה משום ממצא חפציך ודבר דבר וכו' אבל בחול ניהי דאמירה לנכרי שיעשה לו המלאכה בשבת אסור, מ"מ י"ל דאמירה הזו לנכרי בחול שיאמר לנכרי אחר לעשות מלאכתו כיון דבחול לא שייך איסור ממצא חפצך ודבר דבר כ"כ לא אסרו, ועיין בית מאיר סי' ה' דבשבת לא שייך שליחות לנכרי להחמיר דקפדה תורה שינוח ישראל והא נח עיי"ש, לפ"ז יש לחלק בין מ"ש החו"י לנדון שלפנינו וכדומה, דבשבת מותר אמירה דלא שייך שליחות כהנ"ל אבל לאמר לנכרי שיאמר לנכרי להטיל מום הוי נכרי ראשון שלוחו ונעשו על ידו, והגאון מו"ה גרשון כתב דמה"ט אסור בשבת לצוות לנכרי שיאמר לנכרי דלחומרא יש שליחות לנכרי, ולא נחית לסברת בית מאיר דבשבת ל"ש שליחות לנכרי, וא"כ יש לחלק כהנ"ל, אלא דיפה השיב הח"ס ע"ז דקיי"ל דאין שליחות לנכרי להחמיר כמ"ש ב"ש, וגם מה שמחלק בין מצוה לו שיאמר לנכרי פלוני או אומר לו סתם שיאמר לנכרי נכון הוא, ויש להקל בנדון שלנו שיצווה לנכרי שיצווה לנכרי קטן לאיזהו שירצה שיטיל בו מום, עוד עלה במחשבה לפני קולא אחת דאפשר לומר דלא אסרו ע"י נכרי רק לעשות מום בידים, אבל לגרום מום על ידי נכרי אפשר כולי האי לא אסרו דלולי דכתיב כל מום הו"א דגרמא שרי עיין בכורות דף ל"ג ע"ב, וי"ל דעי"נ לא אסרו רק כשמצוה לו לעשות בו מום, ויש לחלק גם מסברא כך דכיון דלא אסרו רבנן אלא משום הרחקה לא אסרו רק שלא יצוה לעשות בידים אבל לגרום מום כגון שמניח בצק על אזנו שיבוא כלב, ואם לא יבא כלב ולא עשה בו מום לא עשה איסור, רק האיסור הוא למפרע כשבא הכלב על ידי זה ויעשה בו מום, וכשמצוה לנכרי ליתן בצק על אזנו אין מצוה לו דבר מעשה איסור לשעתו, רק כשיבוא הכלב ויעשה בו מום הו"ל גרמא למפרע, ועל ידי נכרי הו"ל גרמא דגרמא, כולי האי לא אסרו, ועוד י"ל דגרמא ע"י ישראל מרבינן מכל מום וכו' אין בו רק איסור בעלמא דאורייתא דקיל כמו איסור דחצי שיעור דמרבינן מכל ועיין תוס' בכורות דף ל"ד ע"א ד"ה אחד מום, וצל"ע על הרמב"ם דלא כתב דין זה רק בהלכות בכור' פ"ב הלכה ח' וגם שם לא כתב דאסור לגרום מום, אלא אם עשה כן אסור לשחוט על מום זה, ולא כתב דאסור מדאורייתא לגרום מום ולוקין עליו או שיש בו לכהפ"ח איסור דאורייתא וצל"ע, ואם אין בגרמא רק איסור בעלמא בוודאי יש לחלק דלא אסור עי"נ רק מום ממש דחמיר אבל גרמא דלית בי' איסור מלקות לא החמירו על ידי נכרי, הגם דהטלת מום בזה"ז דרבנן ומ"מ אסור עי"נ משום דבזמן בהמ"ק אסור מדאורייתא ולוקין עליו אסרוה חז"ל גם בזמן הזה עי"נ כמ"ש כבר לעיל אבל גרמא דלעולם ליכא רק איסור קל דאתי מריבויי דקרא מנ"ל דאסרו על ידי נכרי וכן משמע לי מרמב"ם שם שכתב וז"ל הרגיל בבכור לעשות בו מום כגון וכו' או שאמר לנכרי לעשות בו מום וכו' מדכתב שרגיל לעשות מום וכתב או שאמר לנכרי לעשות בו מום משמע דע"י נכרי ליכא איסור רק כשמצוה לו לעשות בו מום אבל לצוות שיגרום מום שרי, וכן נראה משטיחות לשון הרמב"ם דכייל הנך שנים גורם מום ועל ידי נכרי דאסור לשחוט עליהם דעי"נ אסור משום דגורם מום עפ"י ציווי שמצווהו, וכיון דגרמא בידיו אסור אסרו רבנן ג"כ לצוות לנכרי שיעשה מום בידים דהוא כגורם, אלא גורם ע"י ישראל דאורייתא ולצוות לנכרי לעשות מום החילוק שזהו דאורייתא וזהו דרבנן, וכן משמע מסוגי' שם, ויש להאריך לעת הפנאי והואיל דמקלעי אורחים תמיד ואין פנאי לשקול דבר זה במאזני שכלי הטוב לע"ע ולא מצאתי לי חבר לא אסמוך להתיר גרמא ע"י נכרי אבל חזי לנו לצרופי אחר צירוף שצרפנו כצרף כסף, לבי בטוח ולא אכסוף להתיר ע"י אמירה דאמירה לנכרי קטן ויתן פרוטה לנכרי ראשון דיעשה קצת על דעתו, הנלפע"ד כתבתי במהירות, וה' יצילנו משגיאות, ויראנו בתורתו נפלאות:
ולחביבותי למע"כ י"נ נ"י אשעשע מעט רגע בדברים שבאו בשולי המכתב באותו ענין שהקשה על רש"י ע"ז דף י"ג ע"ב שכתב על קושית ש"ס ונשחטי' משחט דליכא משום שחוטי חוץ דברייתא בקדשי בדה"ב, וקשי' לי די"ל דקושי' ש"ס דיעקור פרסותי' ומשום דמאריך בבזיון קדשי' מקשה דישחוט ויקרב מיתתו ומשום שחוטי חוץ ליכא דאינו ראוי אחר שעשה בו מום כך הבנתי בקושי' מדבריו שבאו קצת מגומגמים, ולפום רהיטא נ"ל דקשי' לרש"י איך לא ידע אביי דלעקור פרסות מן הארכוב אסור משום מום בבכור בזה"ז וצ"ל עפמ"ש הגאון מהרמ"פ בנוב"י קמא חיו"ד סי' פ"א ופ"ב דהא דהקשה דניעבד עקירה ע"י עקירת פרסות' משום דאיכא צער בעלי חיים טפי ע"י הכנסה לכיפה דרעב קשה מכולם וי"ל אפילו אם בקציצת פרסותי' ליכא צעב"ח כל כך שיהא אסור מדאורייתא מ"מ צעב"ח כולי האי לא שרי ומדאורייתא הוא ועיי' נ"ג ע"א וגם אם שניהם מדאורייתא מ"מ אסורים בוודאי גדול האיסור יותר במה שמצערו ברעב דקשה מכולהו משאר צער דאיננו קשה לה כרעב, ומקשה דטוב יותר לעשות בו מום שאינו רק איסור דרבנן, ומתרץ משום דאיכא בזיון לקדשים טפי ומקשה נשחוט, ואי הקושיא שיעקור פרסותיו תחלה ואח"כ ישחוט א"כ יעשה שני מומים ועושה איסור דרבנן פעמים בוודאי לא סלקא דעתא שיעשה איסור דרבנן פעמים כדי למעט בצעב"ח, ומתחלה הקשה שיעקור פרסותי' ועושה איסור דרבנן רק פעם אחד, ועוד דבחד מעשה עושה שניהם צעב"ח ומום, אבל כששוחט אח"כ ועושה ענין ומעשה בפ"ע כולי האי לא הוה ס"ל להתיר, וע"כ דהקושי' שישחוט ולא יעקור פרסותי' וקשה לתוס' ורש"י שפיר הא עובר איסור חמיר דאורייתא דקדשים בחוץ, דוודאי משום צעב"ח דהוא איסור דאורייתא מ"מ יודחה משום זה איסור כרת וא"ש כנ"ל לפום רהיטא ליישב סגנון הסוג' וקושיתו:
מה שהקשה מש"ס תמורה דף כ"ד ע"ב דמדיוק עולה אין שלמים לא, וכ"ש דאסור להפקיע מקדושת בכור, והקשה דלמא דווקא שלמים לא דמפקיע מתנת כהונה, משא"כ כשעושה מום דאינו מפקיעו ממתנות כהונה והא רב מרי בר רחל נענש בשביל שהפקיע מתנות כהונה בכורות דף ע"ג ע"ב, קושיא זו א"צ לפנים ולק"מ דר"מ ב"ר לא נענש בשביל שהפסיד לכהנים דהא נתנו לכהן ולא הפסידם מידי, אלא משום דהפקיע קדושת מתנות כהונה כמ"ש רש"י שם דאין זה רק כנותן חולין לכהן דוודאי כל מה שנותן לכהן מצוה קעביד, אלא דלאו קדושת מתנת כהונה עלה דהיא מצוה בפני עצמו וכיון דמכח קדושה אתינ' עלה בוודאי מעלה בקדושה יותר שלמים שיש בו מהם למזבח חלק גבוה מקדושת מתנות כהונה וכ"ש דאסור להפקיע קדושת מזבח לגמרי ע"י דמטיל בו מום דלא נשאר רק קדושה קלה דמתנות כהונה, הכ"ד אוה"נ דש"ת נעתק מענין לענין, לגדור גדר, ולחזק הבנין, פ"ב כאור בוקר ליום ד' כ' למב"י תרל"א לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: