כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קנז
שלום וברכה, משונן שמימה, לה"ה ידידי הרב המופלג המפואר המאור הגדול חרוץ ושנון בע"פ כש"ת מוה' יאקב עהרליך ני' אב"ד בק"ק נאדיש יע"א:
זה כשתי שבועות אשר הגיעני יקרת מכתבו, וטרדותי מנעוני מלשום עיני על ספיקותו אשר המה בכתובים במכתבו, והן היום כאור בוקר שמתי מעט עיוני על דבריו הנעימים, ויען הענין יש בו מהצורך להאריך ולהרחיב הדיבור, ואין העת מסכים עמדי כי כעת טרידנא טובא ולהשיב מפני הכבוד אבא בקיצר דברים ועוד חזון למועד לעת הפנאי למלאות רצונו:
הנה נסתפק מעכ"ת ני' אם מועיל הפקר להוציא מקדושת בכור, ובאיזהו אופן יהי' ההפקר אי מועיל אם מפקיר רק להפקיע מאיסורא באופן שמצינו באו"ח סי' רמ"ו ידידי ני' כבר נפתח הדבר בגדולים וכבר הלכו בו נמושות וראש המדברים בתשובת עבודת הגרשוני סי' כ"ה ולדידי' פשיטא לי' דמדאורייתא מהני הפקר להפקיע מקדושת בכור רק מדרבנן רוצה לאסור יען לית לי' קלא, וסברו מלתא בעלמא הוא דעביד כבש"ס בכור' דף ג' ע"ב, ועוד יש לחוש להערמה, כדחיישינן לענין חמץ, ועכ"פ פשיטא לי' דמדאורייתא הפקר מפקיע ואין ראיי' לדבר, ולא עלה על דעתו מקום לספק בו, וחפשתי ומצאתי וראיתי כי נשאלה שאלה זאת גם לפני אבא מאוה"ג זצ"ל והשואל לפניו הביא דברי הטורי אבן בר"ה דף י"ג ע"א דמייתי סייעתא דהפקר אינו מועיל בבכור, דלמה לי' לרב מרי בר רחל בבכורו' דף ג' ע"ב לאטרוחי כ"כ, הוי לי' להפקיר וע"כ הפקר אינו מועיל להפקיע קדושת בכור, דדרשינ' בישראל ולא בנכרי, ודווקא של נכרי פטור, אבל של הפקר חייב, ושם כתב ראיי' מהא דדרשינן קצירכם ולא קציר נכרי, ואם של הפקר ג"כ אינו ראוי' לעומר, והא חזינן בב"מ ב' דבשביעית היה מקריבין עומר ואז הכל הפקר הי', וע"כ דלא ממעטינן רק של נכרי ושוב דחה קצת ראיי' זו, אבל בהא סילק דבבכור ע"כ חייב מהא דרב מרי ב"ר והשואל רצה לדחות קושיא זאת דאולי רמב"ר מדרבנן לא רצה לעשות כן ומדאוריי' מועיל, ודחהו שם אאמ"ו זצ"ל דאיך שייך לומר על רב מרי בר רחל דאולי לא יעשה בלב שלם הלא החמיר ואסרוהו בגיזה וכדומה, ומשום שמא יאמרו מלתא בעלמא הוא דיעבד הלא לא ניצול מזה כמפורש ומבואר בש"ס בכורות שם, ובתשובה יישב קושיא זאת, ויקבל פה ההעתק:
והנה עיני ידידי ני' שפיר חזו, בתוספתא פ"ב דבכורות אשר הביא הרי"ט אלגאזי, סביבהרמב"ן על בכורות הנדפס מחדש דבתוספ' מבואר, וז"ל דבהמת מדבר והקדש וגר שמת בלא יורשים פטורה מבכורה, ומרי"ט אלגאזי האריך שם, ונפקא לי' דהפקר פטור ומדכתי' צאנך ובקרך משא"כ הפקר, ובלתי ספק במקום מעלתו ני' נמצא שם ספר זה הנדפס כעת ברב אלפסי חדשים יעיי"ש:
ומיושב קושי' הט"א א"כ למה לא הפקיר רמב"ר נ"ל בשנבין הא דקתני בתוספת' בהמת הפקר וגר וכבר כתב התומים הנ"ל דרבותא איכא בבהמת גר הגם דהי' לה בעלים תחלה רק בעת הלידה לא היה לה בעלים מ"מ פטורה, אבל צ"ל למה לא קתני בהמה שהפקירה ישראל והו"ל לנקוט סתם הפקר שהכל בכלל, וצ"ל עפ"י הרמב"ם בפ"ב דנדרים דכתב יש דבר שהוא כנדר והוא הפקר ומובא שם בטוש"ע סי' רע"ג ויעיין סמ"ע שם, וראיתי בקצה"ח סי' הנ"ל הוציא מרמב"ם ופירש הב"י שם דמצד הפקר לא נפיק מרשותי' רק צריך לקיים נדרו ואינו חוזר בו מטעם נדר ומחדש חדשות בזה, ואם כדבריו כן הוא א"כ א"ש, דדוקא בגוונא דכתיבא בתוספתא בהמת מדבר והקדש וגר שאין להם בעלים פטורה מבכורה, אבל בבהמה שהפקירה בעלי' אינו פטור מבכורה:
ומזה היה נראה ראיי' לדעת הרמב"ם והקצה"ח שם תמה מנ"ל טעם דהפקר הוא מטעם נדר ולפמ"ש י"ל מזה ראי' מדלא מהני הפקר בבכור כן י"ל ולכאורה צ"ל אם הפקר אינו הפקעת רשות רק שהוא עליו כנדר שלא ימחה למי שרוצה לזכות בו, א"כ איך קתני במתני' פ' אין בין המודר דמניחו על הסלע הלא נוטל את של המודר דעדיין שלו הוא, צ"ל כיון שכל מי שרוצה יוכל לטלו שוב לא מקרי נהנה ממנו כי בע"כ דידי' נוטל, וכל הרוצה יזכה בו, וי"ל כי בזה פליגו ר"י ות"ק דמתני' סובר הפקר כנדר א"כ לא צריך שתבא לידי זוכה וחל עליו ונתפס בדבורו שלא לחזור בי' מטעם נדר, אבל לר"י ל"ל שנדר הוא, רק מטעם דנפיק מרשותו, וכיון דלאו קנין הוא אינו יוצא מרשותו רק בשיזכה אחר והיינו להסובר שם דמדאוריי' פליגי, ולר"י מדאורייתא לא מהני הפקר זה, ולמסקנא גם ר"י מודה, מדאורייתא מהני רק מדרבנן צריך שתבא לידי זוכה, וי"ל קצת מה שעומד ומתמה הקצה"ח על ה"ה וכן במגדול עוז ובהגהות מיימונ' שכתבו על הרמב"ם שכן פשיט ס"פ אין בין המודר וכ' ואנחנו לא נדע משם ראיי' לזה, ולפמ"ש י"ל דראיי' דלמ"ד דר"י סובר הפקר כמתנה ובאמת גם ר"י מודה דלא צריך לבוא ליד זוכה, והא דל"צ באמת לבוא ליד זוכה כמתנה כסברת ר"י לחד מ"ד מזה מוכח דע"כ מטעם נדר כנ"ל:
והקצה"ח הרגיש בעצמו מש"ס שבת, דנר וגיגית אפקורי מפקיר היינו מטעם הפקר ב"ד כמ"ש הרשב"א בחידושיו שם ושוב הקשה מהא דשבת דף קל"א גבי ציצית הואיל ובידו להפקירו ופי' רש"י ואינו ברשותו אי מפקיר לי' ותו לא רמיא חיובא עלי' ולרמב"ם קשה, ודחק שם דנהי דהוי שלו מ"מ אינו ברשותו ואינו חייב בציצית יעוין בו:
ולפענ"ד היה נ"ל לפום רהיטא דהא דכתב הרמב"ם מטעם נדר, היינו במפקיר לפני חד דמועיל מדאורי' אבל במפקיר לפני שלשה סובר הרמב"ם דנפיק מרשותו לגמרי לפי איבעית אימא דש"ס ס"פ אין בין המודר הא דאפקרי' באפי תרי וכו' פי' הר"ן שם דאם לפני שנים או חד דין מתנה יש לו דמפקיר אדעתי' וצריך שיהי' כמתנה שתבא לידי זוכה, משא"כ כשמפקיר בפני שלשה דאוושי מלתא ואדעתי' דכולי מפקיר אז א"צ שתבא לידי זוכה, והפקר דין בפני עצמו יש לו יעיין שם, ואומר כי באמת אנן לדידן דהפקר בפני אחד מדאורייתא לרמב"ם נראה להרמב"ם מהסברא דיהי' רק כמתנה כיון דלא אוושי מלתא ויוכל לכפור בו כשירצה לא מהני רק עד דאתי ליד זוכה, אלא דמועיל שאינו חוזר אבל לאו משום דנפיק מרשותו רק מטעם נדר לא יחל דברו וכדכתב הב"י, אבל מודה הרמב"ם דאם מפקיר בפני שלשה ומפקיר לכל והכל יודעים בו ולזוכה יש עדים בוודאי מיד בהפקירו נפיק מרשותי' ובאמרו הדבר הזה יהא הפקר ויודע שאינו יוכל עוד לחזור בו מפיק ליה מרשותו כנ"ל, והרמב"ם לא היה צריך להוספת דברים דהפקר כנדר רק באופן דמפקיר בפני אחד כן י"ל, והשתא א"ש דהא דשבת גבי ציצית דבידו להפקירו בפני שלשה ויוכל לפטור עצמו לכן אינו דוחה:
אלא דלא תישב דעתי לפרש דברי הרמב"ם דטעמו דהפקר עכ"פ בפני אחד מטעם נדר ולא נפיק מרשותו כלל, איך הטור והשו"ע דכתבו לשונו ודרכו דרכו בקודש בזה, איך פסקו לענין שבת בשביתת בהמתו דיפקיר בינו לבין עצמו ואיך יועיל, הא בהמתו הוא ולענין ביטולי חמץ ג"כ צריך לדחוק וכבר הרגיש קצת בקצה"ח וכתב דבאמת משום זה כתב רש"י דהטעם דביטול מועיל בחמץ משום תשביתו כתיב, ובביטול בעלמא סגי ועדיין אינו מובן, איך יהי' זה השבתה, אבל הו"ל כמ"ש הר"ן ריש פסחי' דמה"ת אינו שלו רק עשאה כאלו ברשותו והיינו שהצריך הכתוב שיגלה דעתו כי אינו רוצה בו כלל ולא מטעם הפקר אתינן עלי' כדין הפקר והשתא א"ש כיון דמופקר הוא ומבטל ומגלה דעתו שאינו רוצה וכל הרוצה לזכות יבא ויזכה די בכך, אבל אין זה משמעות ביטול חמץ ובלאו כל זאת דבר זר הוא וקשה לקבל:
והנלפענ"ד כי כוונת הרמב"ם כך, דבוודאי הפקר מטעם שיצא מרשותו במה שאומר נכסי יהיו מופקרים בין לעניים בין לעשירים וכשמסכים בדעתו כך ושכל הרוצה לזכות יזכה ומוציא דבר זה מפיו יצא מרשותו ואינו חוזר בו, אלא במה יחוזק דברו ויבורר לנו כי רצה להוציא מרשותו ודיבור בעלמא אמר ולא עשה קנין כלל אלא כיון שמצד הדין גם אם אינו מוציא הדבר מרשותו אעפ"כ אינו יכול חוזר בו מטעם נדר ממילא כיון שאמר שמפקירו לכל, דבריו קיימים שלא לחזור בהם, ושוב זה בעצמו הוציאו מרשותו ואינו שלו כיון שבדבור מוציא מכחו שלא לחזור בו שוב ממילא מכח דיבור זה מוציא הדבר מרשותו ואינו שלו, ומיושב הכל כן נראה לי:
שוב מצאתי ראיתי בספר מחנה אפרים הלכות זכי' והפקר פשיט' לי' כי לרמב"ם יצא מרשותו ודלא כקצה"ח הנ"ל והדרן דהפקר שאדם מפקיר בהמתו והוה כמו בהמת מדבר וגר שמת ולתוספתא פ"ב דבכורות יועיל הפקר להפקיע בקדושת בכור, וקושית טורי אבן תקשה לפ"ז וכבר העירותי לעיל, אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל יישב על נכון ומסקנתו כי מהני הפקר בבכור כפשוטו של עה"ג הנ"ל:
אבל הצ"ע מה דתמה מעלתו ני' על לא הביא הרמב"ם ופוסקים הא דתוספתא דבהמת גר ומדבר דפטורה, והיותר תימא דלא הרגישו הגאוני' זצ"ל בזה, והנראה לי די"ל דוודאי בהפקר גם ר"י מודה דפליג בשותפות וסובר כל שיש לישראל חלק בו מרבינן מכל כמבואר פ"ק דבכורו' אבל בהפקר מודה דממעטינן מבקרך וצאנך ופשיט' יותר מבהמה דחציה של ישראל היא דלדידן פטורה הוא, ובתוספתא מפרש בהמת מדבר וגר להמעיין בסידור התוספתא יראה בתחילה מייתי הדברי' שפליג ר"י בשל שותפות ויד נכרי באמצע, ושוב מייתי בהמת מדבר וגר, ולא מייתי פלוגתא בזה דגם ר"י מודה ולזה מובא דין זה, אבל לרבנן אין בו מן הצורך ולכן השמיטוהו כנ"ל ועיין:
והנה אופן ההפקר לפי המבואר בח"מ סי' רע"ג מדאורייתא בפני אחד הוה הפקר ומדרבנן בפני שלשה ובא"ח סי' רמ"ו דמחבר פסק דיוכל להפקיר בינו לבין עצמו וכבר תמה בתוס' שבת הלא מדאורייתא עכ"פ אחד בעי לשיטת הרמב"ם וכן פסק בד"מ ואיך פסק בפשיטות כאן נגד זה ודחק כי באופן שאי אפשר יפקיר עכ"פ לעצמו, ויעיין מחצית השקל תי' באופן אחר דסתם מפקירים וידוע לכל והוי כמו הפקיר בפני אחד כדי שיהי' יוכל לזכות בו ונסתייע מסברת הב"י לר"פ יעוין בו, ותמוהי' דבריו האיך ידוע שהפקיר אולי מכר והקנה לגוי כמו שמבוארים שם תקנות אחרות ולהרב"י ג"כ קשה כהנ"ל ולדידי' יש לדחוק מ"מ טוב לו לפרש כי אולי יחזיקו בו ויחשבו כי אפקרי' משום איסורא ויען כי באמת הפקירו טוב שיפרש דברו שאינו מפקיר רק לשבת, אבל שנינקוט סברא זאת שיחשב כמו שהפקירו בפני א' קשה ואולי י"ל כי הרמב"ם סובר דצריך בפני אחד גם למסקנא הטעם דאם אמר הדברים בינו לבינו הם פטומי מילי בעלמא ולא יוודעו לשום איש וממילא אינו אומר בלב שלם ומדאורייתא לא מהני וחכמים תקנו עוד שיהיו שלשה שנים מעידים ואחד זוכה שלא יוכל להכחיש הזוכה ומדאורייתא מהני בפ"א שיודע בו ויזכה ובאמרו הריני מפקיר מיד יצא מרשותו בדיבורו כיון שזה השומע, יזכה בו חזינן שרצה להוציאו מרשותו ולאו פטומי מילי בעלמא נינהו, וי"ל כי כן לענין אם מפקיר להוציא מאיסורא גם שלא בפני אחד הדברים מוכיחים בעצמם כי מפקיר ומוציא מרשותו ורוצה שיהי' קיום לדבריו להנצל מאיסורא ובפרט דחזי' כי כבר התנה עם הנכרי לשבות בשבת וכ"כ תוס' בשבת גבי גיגית ונר סברא זאת דוודאי מבטל בלב שלם לענין דרבנן דל"צ שלשה וי"ל ג"כ לענין דאוריי' לפי שהסברתי דלא מועיל הפקר דברים רק ביש הוכחה מדבריו כי מוציא הדברים ויודע ורוצה שיתקיימו דבריו ויצא מרשותו והוא בגווני' אלו אז מועיל והנה לתי' התוס' שבת ולתי' מהר"ש לא יועיל בינו לבין עצמו רק בשבת ולפמ"ש כל מקום שרצה לעשות תקנתא לאיסור או היכא דמצוה עושה כמו להפקיע קדושת בכור בזה"ז גם במפקירו בפני עצמו להרמב"ם מהני ההפקר מדאוריי' ולסברת תוס' שבת גם מדרבנן שהצריכו ג' אעפ"כ מהני י"ל דאנן סהדי ומוכחא מלתא כי עבד בלב שלם:
ולפע"ד כי נכון בזה הא דפסק בסי' רמ"ו להפקיר רק ליום זמן שבת בלחוד והלא מפורש ומבואר בש"ס נדרי' פ' אין בין המודר דמפקיר לזמן צריך שיבוא לידי זוכה, ומצאתי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל על מדוכה זה בחידושיו על נדרים, וכתב וצ"ל יען הוא ביד גו' כמו שזכה בו אחר דמי הגם שהגוי אינו מכוין לזכות בו והוא דוחק כאשר הרגיש בעצמו, הלא הגוי אינו רוצה ואינו מכוון לזכות, אבל הנ"ל פשוט עפ"י המבואר, טעמא דבמפקיר לזמן צריך שיבא לידי זוכה כיון שאין דרך להפקיר לזמן חיישינן שמא לא בלב שלם הוא, אבל מדינא מהני בוודאי כמו בשביעית שלא היה רק לשנה ויעיין סמ"ע סי' רע"ג ביאור הדבר, וכי כן במפקיר משום איסור אנן סהדי כי רוצה להפקיר בלב שלם וגם הפקר לזמן מהני וגם במפקיר משום איסורא בוודאי אינו מפקיר רק לזמן משך איסורו ולמה יפקיר יותר כיון שאין רצונו ליתן במתנה רק רוצה להנצל מאיסור בע"כ דידי' להפקיר ממונו, אבל לא יפקיר יותר מזמן איסורו וכדכתב הטו"ר סברא זאת דסתמא ג"כ לא הפקיר אותה רק לזמן כנ"ל:
והנה חזיתי' לדעתי' דמעכ"ת ני' כי יועיל בבכור הפקר שמפקיר ואין אחר יוכל לזכות בו כמ"ש הרמ"א לענין שבת גם במפקיר בפני שלשה אין אחר יוכל לזכות בו, ידידי ני' היתר זה, הוא בדיעבד וגרוע מכל ההתירים ומי יתן ויבינינו סברא וטעם שיועיל הפקר כזה, וראיתי כי ידידי ני' רצה להסביר כיון דהקפידא שישבות בהמתו ויען שהוא מפקירו ואיננו עוד שלו מה לנו אם אין אחר יוכל לזכות בו עכ"פ אינו שלו ובהמתו אינה עושה מלאכה עכ"ד, לא ידעתי מנ"ל הפקר כזה שמחזיק לעצמו ואין אחר יוכל לזכות בו שאיננו שלו הוא ובמאי יצא מרשותו וכבר צווחו בי' קמאי דקמאי, ויעיין חמד משה סי' תמ"ח, ולענין חמץ דנתעורר הט"ז לדעתינו בלאו"ה דלא יועיל כי שמחזיק ומשייר לעצמו שלא יזכה בו אחר, מצוי לך בוודאי מקרי, ועדיף מקיבל אחריות דעובר עליו דנפיק מלא ימצא שיש לו בו מציאות וכן בזה, ומ"ש הטו"ז לענין ריבית ומתנת בית חורין כל שאין יוכל להקדישו זה תליא בשני תירוצי תוס' סוכה גבי מעשה דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה, דלחד תי' מהנה מתנה כזו יעיי"ש ולא אאריך:
והן כבר הבאתי לעיל בתחלה דברי עה"ג דחייש לאסור מדרבנן דחיישינן להערמה כמו בחמץ דחיישינן להערמה כמבואר בירושלמי, והנה בטעם הירושלמי יש לדבר ולהאריך עפ"י אריכת הפ"ח והבאים אחריו אם גם בהפקר ממש בפני שלשה יש חשש הערמה ומאי טעם חשש הערמה ויתחלק הדין על פי הסברא אי הטעם שלא יפקיר ויאמר הפקרתי או אולי לא יהי' בלב שלם, והי' נ"ל גם אם נניח שגם זה הטעם שייך בבכור מ"מ היה מקום שיפקיר הוולד במעי אמו דכשיבוא לעולם יזכה בו הרוצה לזכות, ובזה בוודאי לא חיישינן לשום חשש, דלמה לא יהי' לבו שלם בדבר הזה כיון שאסור לו לעולם בלאו"ה, ובצד ההפקר אם לא יזכה אחר הוא יוכל לזכות בו, ושאני חמץ שיהי' חס על ממונו להפקיר מה שהיה מוכן לפניו קודם פסח ויגיע לו לפעמי' להפסד אלפים משא"כ בבכור מעולם לא יהי' רק הפסד מועט של הוולד וגם הלא העושה כן יען מצוה להפקיע מקדושת בכור בוודאי בלב שלם עושה אבל יש לדון אי מהני הפקר במעי אמו והוי סילק בדבר שלב"ל, וידוע תשובת הר"ן סי' נ"ג ומרדכי ר"פ הכותב ובשו"ע חו"מ סי' ר"ט ובסמ"ע סימן קכ"א ולהרמב"ם דהפקר יש בו מצד נדר א"כ גם אם אינו יכול להפקיע מרשותו כי הוא דשלב"ל מ"מ עכ"פ נדר נדר, ועיין חו"מ סי' רי"ב אם הקדיש דשלב"ל עכ"פ צריך לקיים נדרו, ויש להאריך בפרט זה, וצ"ע לעת הפנאי, אבל כבר כתב העב"ג עוד שם טעם מפני שיאמרו מלתא בעלמא הוא דעבד ואינו דומה למכר, ולפ"ז בהפקיר הוולד בוודאי יאמרו כן כמ"ש תוס' סברא זו בבכורות גבי רמב"ר, ומטעם זה אסר שם בעה"ג ליתן במתנה ג"כ מטעם הנ"ל יאמרו מלתא בעלמא הוא דעבד, וחזיתי למעלתו ני' כי מסופק לענין מתנה וגם לענין מתנה על מנת להחזיר ולהיות רב הטירדות אין בכחי להאריך יותר וכתבתי גם זה בחפזי בהפסק רב בין דיבור לדיבור, ואין הדברי' מסודרים כהוגן, וסמכתי על רוחב בינתו ישים עין עיונו עליו ותו לא רק החיים והשלום כנפשו ונפש אוה"נ כותב בחפזון שיל"ת פ"ב יום ד' פרשת ויחי תר"א לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: