כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קנו
שלום וכ"ט לידידי חביבי הרב המאור הגדול הוותיק מלא וגדוש חרוץ בעל פיפיות, מעולפת ספירים כש"ת מו"ה שבתי ני' אב"ד בק"ק פנ"ד יע"א:
מע"י אצבעותיו הגיענו בזמנו ואחרו פעמי תשובתי עד עתה מחמת טרדות רבות דעדו עלי בעת כזאת, ועיינתי בשאלתו ובאתי אל העיון, והיום באתי להשיבו תשובה מאהבה, ע"ד ישראל שקנה פרה מבכרת מישראל ונתן מעות ולא משך ועד שלא משך מכר הפרה לנכרי בכסף ומשכה הנכרי מבית ישראל מוכר הראשון ונפשו בשאלתו אם יצאה מקדושת בכור כיון דהי' קנין ישראל מישראל רק בכסף ומדרבנן לא קנה ואין בכחו למכור לנכרי מה שאינו שלו או נימא עכ"פ מדאורייתא קנה ומהני מכירתו לנכרי ג"כ מדאורייתא שמכר כל זכות שיש לו בפרה, ונפקע הוולד עכ"פ מקדושתו מדאורייתא ואין בו קדושה רק מדרבנן אלו תוכן דבריו, והנני בתשובה שלימה כיד ה' הטובה עלי:
הנה רש"י ב"מ דף מ"ח ע"א ד"ה קאי באבל וכו' כתב אבל להקנות מדאורייתא ואם קידש בו אשה לר"י הוי קדושין נראה דס"ל לרש"י הגם שאמרו חכמים משיכה קונה ולא מעות מ"מ לא נעקר על ידי תקנתם קנין כסף לגמרי דמדאורייתא קונה ואין כח ביד חכמים לבטל קנין כסף שלא יקנה מדאורייתא ועיין פ"י שם שנתקשה למה לא כתב רש"י נפקותא בין ר"י לר"ל היכא דביתו של מוכר מושכר ללוקח או איפכא, או מכר לו באלו ולפענ"ד לא קשה מידי דרצה רש"י לגלות לנו שיטתו דס"ל אפילו במקום דאמרו הכסף אינו קונה מ"מ מדאורייתא קונה, והנה קשה על רש"י דסתר שיטתו בגיטין דף ס"ז ע"ב דס"ל קנין דרבנן מהני מדאורייתא וכאן בב"מ ס"ל דאין כח ביד חכמים לעקור קנין דאורייתא לומר על ששלו שאינו שלו והח"ס יו"ד סי' שי"ד יישב נכון זה ודבריו דברי אלקים חיים המה, ולדעתי העניה יש ליישב בפשוט בוודאי דיש כח ביד חכמים במילי דממון לחזק קנינם ודבריהם כדאורייתא משום הפקר ב"ד אלא כאן לא עקרו לגמרי קנין כסף דהא קונה לפעמים בשביתו של לוקח מושכר למוכר, או איפכא וכן בקנה לו באלו וכדומה וכיון שלא עקרו לגמרי, וגם במקום דתקנו שלא יהי' כסף קונה משום שמא יאמר וכו' לא חזקו כ"כ דבריהם שלא יהי' קונה מדאורייתא מאחר שלא עקרו לגמרי קנין כסף שלא יועיל בכל מקום ועיין טור ח"מ ס' קצ"ה שכ' דבר תורה מעות קונה ואם קידש בו אשה מקודשת ורבנן תקנו וכו' משמע דגם עכשיו שאמרו משיכה קונה מ"מ קידש בו אשה בכסף מקודשת, ונ"ל דטור אזיל בשיטת אביו הרא"ש ב"ק דמקדש בגזל אחר יאוש כיון דלא קנה רק מדרבנן אינה מקודשת מדאורייתא ולא צ"ל כמ"ש לרש"י, והא"ש דלא כתב רש"י נ"מ אם משך לוקח וקידש בו אשה לר"י הוי קדושין דרבנן ולר"ל קדושי דאורייתא יהא דס"ל קנין דרבנן מהני לדאורייתא דיש כח לאלימא מלתייהו כדאורייתא וגם לר"י מקודשת מדאורייתא אבל מוכר שקידש בכסף ס"ל מהני מדאורייתא דלא רצו לעקור קנין כסף כמ"ש ועיין:
ויש לרש"י ראיי' מדקתני נתנו לסיטון מעל מייתי רב נחמן ראיי' דמעות קונה ואי דעקרו לגמרי קנין מעות למה מעל הא לא קנה מידי, וע"כ דמדאורייתא קונה לו ולכן מעל וכן מדמייתי רבא ראי' לר"ל מדיוקא דר"י ממתני' נתנה לבלן מעל, אבל ספר לא מעל ואי לר"י עקרו לגמרי קנין כסף א"ש מתנ' כר"י וע"כ דפשיטא לרבא דמהני קנין כסף מיהו מדאורייתא לר"י וקצת קשה דהא רש"י יוכל לומר נ"מ בין ר"י ור"ל לענין מעילה לר"י נתנו לספר מעל ולר"ל לא מעל ולמה לו להביא נ"מ מרחוק בשקידש לו אשה ולא קאמר נ"מ דאיתי בסוגיא וי"ל עפמ"ש תוס' בע"ז דף ס"ג ע"א ד"ה הא מחסרא משיכה לחלק בין מעילה לקנין דעלמא ורש"י לא ס"ל לחלק בין קנין למעילה ומיישב קושי' תוס' בע"ז בענין אחר והוכיח מסוגיא דב"מ מדמעל וע"כ דלא עקרו קנין מעות לגמרי מ"מ כתב רש"י נפקותא לענין קדושין ולא לענין מעילה דה"א דוקא לענין מעילה ס"ל לרש"י דמהני קנין כסף כסברת תוס' קמ"ל דגם לענין קנין דעלמא קנה מדאורייתא וא"ש עיין:
והנה תוס' ע"ז חולק על רש"י ב"מ וז"ל, דלר"י נעקר קנין מעות לגמרי ודוקא לענין מעילה מועיל קנין כסף ועיין ביאור כוונת תוס' בלח"מ פ"ג מהלכות מכירה, וצ"ע דתוס' סתר שיטתו בגיטין ס"ז ע"ב דמבואר שם מתוך שיטת תוס' דקנין מדרבנן לא מהני לדאורייתא ועיין ר"ן שם שהקשה על תוס' שם לשמואל מדרבנן קונה מהני אפילו מדאורייתא עכ"פ מבואר דשיטת תוספת אינו כן וכן הוא באמת שיטת תוס' סוכה פ' לולב הגזול דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא דאין כח ביד חכמים לאלימ' מלתא דתהוי כדאורייתא ובע"ז ס"ל דעקרו קנין כסף לגמרי והיינו משום הפקר ב"ד שהפקירו מה שקנה מדאורייתא ואין לו בו קנין כלל ושיטת תוס' סותר זו וצ"ע:
והנה כשיטת תוס' ע"ז שיטת הרמב"ם פ"ו ממעילה הלכ' ד' וז"ל, קנה בו חפץ ולא משך אם מן הגוי מעל ואם מישראל לא מעל ועיין לח"מ פ"ג ממכירה שכ' דרמב"ם ס"ל כיון דתקנו משיכה ל"מ מעות כלל אפילו לענין מעילה ומיושב סוגיא דב"מ שם, והרי ס"ל לרמב"ם כתוס' ע"ז דעקרו קנין כסף לגמרי אלא דתוס' ס"ל דמ"מ מעל, ורמב"ם ס"ל דאפילו לענין מעילה לא מעל עכ"פ ס"ל דיש כח ביד חכמים להפקיר שלא יהי' שלו מה שבידו מדאורייתא ובהלכות לולב פ"א הלכ' י"ד כ' וז"ל ואין נותנין אותו לקטן שקטן קונה ואינו מקנה מדאורייתא נראה דס"ל דכיון דקטן קונה מדאוריי' ואינו מקנה לאחרים מה"ת ל"מ מדאורייתא מה שחוזר ומקנה דקנין דרבנן ל"מ כדאורייתא וסתר שיטתו, ואפשר לומר דס"ל דהפקר ב"ד הפקר מדאורייתא הגם שלא הפקירו לכל עולם מ"מ הוי הפקר אלא שאין בכחם להקנות מדאורייתא ועיין זה בר"ן גיטין שם ובמחנה אפרים ובאבני מילואי' סי' כ"ח ובמקור חיים סי' תמ"ח ולזה א"ש דעקרו קנין כסף לגמרי והפקירו הכסף שיש ביד המוכר שאינו שלו מדאורייתא ולא קנה ולא מעל הנותן לו דלא קנה כלל כי הפקיעו, אבל קטן לא יכול להקנות כיון שמדאורייתא אין בכחו להקנות ורק מדרבנן וע"י דרבנן לא קנה המקבל מדאוריי', ובזה מיושב ג"כ הקושי על סתירת תוס' שהקשתי אלא דצ"ל כיון דהפקר מהני מדאוריי' גם שם למה לא יוכל להקנות מכיון דאתי לידו זוכה מן ההפקר, והארכתי בדבר זה בביאור הסוגי' אשר הערכתי בענין קנין דרבנן אי מהני לדאורייתא:
וכעת נראה לי ביישוב הרמב"ם דס"ל דקנין דרבנן ל"מ לדאוריי' והא דס"ל דקנין כסף ל"מ מידי לאו משום דיש כח בידם לעקור קנין דאוריי' לגמרי אלא כיון שאמרו רבנן דיוכל לחזור בו ומכיון שכן אמרו רשות מוכר ולוקח לחזור בו כשמקבל עליו מי שפרע ממילא אין קנינו שקונה בכסף קנין המועיל דאין קנין לחצאין שיהי' שלו ויוכל לחזור היכן מ מצינו קנין כזה, ומאחר שאמרו חכמינו ז"ל ונתנו כח לחזור כשירצה בטל ממילא קנין דאורייתא דשניהם המוכר ולוקח לא סמכו דעתייהו לקנות רק כל זמן דלא יוכלו למיהדר שום אחד אבל בלא זה ל"מ קנין כזה מדאוריי', וזכר לדבר מ"ש הריטב"א קדושי' דלכן שעבודא לאו דאורייתא דא"א שיהי' שלו לחצאין ועיי' קצה"ח סי' ל"ט ויותר נכון לומר כן בקנין כסף כן נ"ל נכון וישר מסברא ומיושב הרמב"ם וא"ש נמי שיטת תוס' הגם דס"ל קנין דרבנן ל"מ ואין כח בידם לאלימ' מלתא דתהוי כדאוריי' מ"מ קנין כסף לא מהני אפילו מדאורייתא לא רק מכח אלמותם של חכמינו ז"ל:
שבתי וראיתי אם כי סברתי נכונה והיישוב שכתבו בתוס' מיישב דעת, אבל בשיטת הרמב"ם א"א להעמיס כן דבהלכות תרומות פ"ט הלכה י' כתב הרמב"ם וז"ל יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל אעפ"י שעדיין לא משך הלוקח אסור להאכילה תרומה שדבר תורה מעות קונות עד כאן, הרי ס"ל דלא נעקר קנין כסף לגמרי ממילא ובאמת נראה דרמב"ם סתר שיטתו בהלכות תרומה ממ"ש בהלכו' מעילה ושם ס"ל דל"מ קנין כסף כלל ובזכרוני כי כבר עמד על סתירה זו במ"א הלכו' משיכה ומעות ולא מצא מענה ליישב וצריך עיון גדול:
ומצאתי ראיתי לאבא מאוה"ג זצ"ל בחידושיו על פ' השוכר שכתב יישוב לזה והוא דלהאכיל בהמה תרומה בעי תרתי שיהי' קנין כספו של כהן וכהן נהנה וכשנתן ישראל מעות לכהן הגם דלא משך כיון דאם יחזור בו יעבור במ' שפרע ומסתמא לא יחזור ואין לכהן הנאה וטובה במה שמאכילה תרומה לכן הגם דעדיין של כהן הוא דקנין כסף לא קנה לי' לישראל כלל מ"מ אסור להאכילה תרומה משום שאין לכהן הנאה מזה ואם נתן כהן מעות ולא משך אסור להאכילה תרומה הגם שבוודאי תהא לכהן ויש לכהן הנאה מ"מ עכשיו לאו ק"כ הוא אלו דבריו הקדושים זצ"ל:
ולקיים מילי דאבוה אבוהון של ישראל זצ"ל צריך אני להוסיף דברים, דלכאורה דבריו אינם במשמעות לשון הרמב"ם, שכתב טעמא דלא תאכל בתרומה דבר תורה מעות קונות ולפי דברי קדשו של אבא זצ"ל האיסור איננו מטעם משום שקנה מד"ת במעות רק משום שאין הנאה לכהן דבוודאי לא יחזור הישראל מן המקח משום דעובר במי שפרע, אבל קנין אין כאן אפילו מדאורייתא, ונראה לי להוסיף עפמ"ש שם בב"מ פ' הזהב דמקשה הניחא לר"י עובר במש"פ משום דמעות קונות אבל לר"ל קשי' ומסיק דלר"ל נמי כיון דעושה מעשה עובר במי שפרע והרי"ף שם כתב דברים ומעות קאי באבל אבל דברים ומשכון לא קאי באבל ומביא ראיי' לזה ועיין נמק"י וחידושי ר"ן ונראה דס"ל לרי"ף הגם דמתרץ ש"ס לר"ל כל שיש מעשה קאי באבל הגם דלא קני כל זה צריך לומר לר"ל, אבל לר"י דפסקינן כוותי' לא צריך לזה ולא קאי באבל רק כשיש קנין ומביא ראי' לזה מקדושין, ולפ"ז יש לומר הא דכתב הרמב"ם משום דבר תורה מעות קונות כוונתו לא שקונה עכשיו במעות מד"ת דאחר שאמרו חכמים משיכה קונה לא קני כלל אפילו מד"ת דעקרו הקנין לגמרי, אלא כיון דמן התורה קנין הוא, לכן קאי במש"פ ובוודאי לא יחזרו במקח ממילא אין הנאה לכהן כנ"ל לקיים מילי דאבוה במלואו, מ"מ יישוב רחוק הוא להעמיס כ"ז בכוונת הרמב"ם, ועוד הו"ל לרמב"ם לפרש דווקא כשאין מזונותיו על הכהן, דבמזונותיו עליו וודאי מותר אם קנין כספו הוא מדאורייתא ומדרבנן, ועיין ברמב"ם שם הלכה ה' בכהן ששכר פרה מישראל, אע"פ שמזונותיו עליו אסור להאכילה משום דלאו קנין כספו הוא, אבל אי הי' ק"כ שרי הגם שחוזרת לבעלים אח"כ כיון שעכשיו מזונותיו עליו הי' מותר להאכילה, לולי דלאו ק"כ הוא דשכירות לא קניא ועיין ע"ז ט"ו ע"א וברש"י ותוס' שם:
וכשאני לעצמי נ"ל ביישוב הרמב"ם עפמ"ש תוס' ב"מ הא דעקרו קנין של תורה משום שלא יאמר וכו' הו"ל לתקן תרתי בעי כסף ומשיכה, שלא יאמר נשרפו חיטיך בעליי' וכו', ונ"ל דאין כוונת קושי' תוס' שיאמרו דכסף ומשיכה יחד גומרים הקנין, כסף עושה מחצה ומשיכה עושה מחצה דא"כ כבר נעקר קנין של תורה דכסף קונה לבדו לגמרי מה"ת, אלא כוונת תוס' משו' שלא יאמר הא סגי שיאמרו כ"ז שלא משך כל אחד יכול לחזור עד דמשך וכשמשך קנה למפרע משעת נתינת המעות, והו"ל כתנאי שקונה מעכשיו ובתנאי שימשוך לבסוף ויקנה למפרע, ועד"ז לא מעקר קנין של תורה רק תנאי הטילו בו, ותי' תוס' שלא יאמר הלוקח נשרפו חיטיך בעלי' לכן אמרו גם משיכה לחוד מהני, ואומר אני בוודאי כל שלא הצריכו משום תק"ע לעקור קנין דאורייתא לא עקרו, ולכן מי שנתן מעות ולא משך אמרו משום תקנה דשניהם יכולים לחזור עד דמשך, אבל אם משך קנה למפרע משעת נתינת המעות וקנה בקנין של תורה, ואם משך לבד ולא נתן כסף קונה במשיכה לבד, שלא יאמר הלוקח נשרפו חיטיך, אבל כשיש מעות וגם משיכה לבסוף קנה למפרע במעות קנין גמור בין מדאורייתא בין מדרבנן כנ"ל נכון מסברא ישרה, והא דמקשה בע"ז דף ס"ג והא מחסרא משיכה לפמ"ש אחר שנתן לה קנתה למפרע במעות ונאסר שפיר למפרע בשעת ביאה, י"ל דקושי' ש"ס לר"ל הגם דרנב"י בשם ר"ח מתרץ מתני' ובריי' מ"מ מקשה לר"ל מה יענה וא"ש ביותר דמתרץ בזונה נכרית ועיין:
ומעתה א"ש מ"ש הרמב"ם בהלכות תרומה שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אע"פ שעדיין לא משך אסור להאכילה תרומה, משום שדין תורה מעות קונות, אין כוונתו דקונה עכשיו בלא משיכה מדאורייתא מיהת כיון דאמרו רבנן דלא לקני לא קני אפילו מדאורייתא או משום דתקנת חכמים עוקר הקנין לגמרי, או משום דממילא קנין אין כאן לחצאין כיון שיוכל לחזור בו, כמו שכתבנו ממילא לא קני מדין תורה כמ"ש לעיל ומ"מ אסור להאכילה תרומה, דאם ימשוך לבסוף קנוי לישראל למפרע משעה שנתן מעות ואכלה למפרע באיסור ומשום ספק שמא ימשוך לבסוף דקרוב הוא שיגמור הקנין ולא יחזרו בהו משום מש"פ לכן אסור להאכילה וזהו שכ' הרמב"ם אע"פ שעדיין לא משך אבל ימשוך לבסוף ומ"ש אם מכר ישראל לכהן אע"פ שנתן דמים ל"ת בתרומה עד שימשוך הגם כשימשוך תהא למפרע של כהן משנתן מעות כיון דמחוסר עדיין מעשה משיכה חיישינן שמא לא ימשוך ע"י איזהו סיבה ומקרה והאכילה איסור למפרע, דבטלה קנין מעות לגמרי ומ"ש בהלכות מעילה וז"ל קנה בה חפץ ולא משך אם מן הגוי מעל אם מן ישראל לא מעל היינו בשנתן מעות ולא משך לבסוף לא קנה כלל במעות לחוד דנעקר קנין כסף בלא משיכה לגמרי ואפילו מדאוריי' לא קני, ודוק בלשונו שכתב ולא משך ולא כ' ולאמשך עדיין כמ"ש בהלכות תרומה אע"פ שעדיין לא משך ושם ג"כ הי' יוכל לומר בלישנא דהכא בהלכות מעילה ולא משך, ולמ"ש א"ש הכל בדיוק, בהלכות תרומה כתב שאסור אע"פ שעדיין לא משך אבל ימשוך לבסוף וקנה למפרע גם עכשיו אסור, אבל בהלכות מעילה קאי אם נתן כסף ולא משך כלל לא מעל על נתינת המעות, אבל כשעדיין לא משך, ולבסוף משך ונגמר הקנין מעל למפרע משעה שנתן מעות:
והרווחנו בזה ליישב קושית אבני מילואים סי' כ"ח מש"ס יבמות פ' אלמנה לכה"ג ס"ז ע"ב דמבואר שם באיכא בן והדר בת ואם הוולד זכר לא עדיף מהאי דקאי והיינו הגם דמדאורייתא יש לוולד זכר חלק בו ופלפל כיון דמדרבנן הכל לבת אוכל בשביל תקנתא דרבנן דהכל לבת חזינן דמכח דאקנו רבנן מותר לאכול בתרומה עיי"ש ועיי' ח"ס יו"ד סי' שי"ד, ולדברינו ובאורינו א"ש, דמשו"ה כתב הרמב"ם דלא תאכל בתרומה לא משום דמדאורייתא קנוי לישראל הגם דמדרבנן עדיין של כהן היא ל"ת, אלא משום דאחר שימשוך הישראל תהא קנוי לו למפרע משעה שנתן המעות בין מדאורייתא בין מדרבנן ומה שחסר משיכה עדיין אינו חסרון בגוף הקנין רק כתנאי היא וכדכתיבנא וא"ש:
שבתי וראיתי דא"א לומר כן ברמב"ם דהא בפרק ד' מאיסורי ביאה הלכה י"ג כתב בנתן אתננה אח"כ דווקא בנכרי או בחצירה ואי ס"ל דלמפרע קונה כסף גם באין עומד בחצירה אסור וע"כ דל"ל כהנ"ל, י"ל דרמב"ם ס"ל ג"כ כרש"י דכסף קונה מיהת מדאורייתא או משום דס"ל דאין כח ביד חכמים לעקור קנין תורה שלא יקנה מדאורייתא או שלא רצו לעקרו כיון שהניחו קנין כסף בבית של לוקח מושכר למוכר או במכור לי באלו, וכי זהו שיטת הרמב"ם לפי הפשוט ממ"ש בהלכות תרומה, ומ"ש בהלכות מעילה דישראל מישראל שקנה חפץ לא מעל נ"ל כיון דכ"ז שלא משך כ"א יכול לחזור בו ואין לו בקנין מעות מדאורייתא עכשיו שום תועלת, כיון דאיתא בחזרה, וכ"ש ללוקח הנותן אין לו בו רק דמעל ואם יחזור בו אח"כ המוכר כבר מעל דהא מדאורייתא היתה קנוי מה לו ולעבירה הזאת, אנן סהדי דלא ניחא דלקני לי' קנין דאורייתא עד דמשך כדי שלא ימעל ויצא לו הפסד עבירה בשכרו בחפץ שרוצה בו אבל למעול מעל בלי שיש לו בו תועלת אין אדם חוטא ולא לו, ומי שפרע יעבור המוכר גם אם לא קנה כיון דעבד מעשה כבש"ס ב"מ, וכשאין רוצה לקנות במעות בוודאי לא קנה דיוכל להתנות שלא יקנה ועיין מהרי"ט אלגאזי בכורות ספ"ב דזה פשוט מש"ס שם דקבל עליו לדון בדיני ישראל דלא יקנה במשיכה עיי"ש, וכיון דאיכא אנן סהדי ואומדנא דמוכח דאין רוצה לקנות במעות שמביאו לידי מעילה מקודם שהוא שלו בדיני ודייני ממילא לא קני ולא מעל, וכן בש"ס ע"ז בבא עליה ואח"כ נתן לה אתננה אנן סהדי שאין רוצה לקנות רק עד דמשכה לרשותה כדי שלא יאסור משום אתנן זונה, וכיון דלא קנתה מדרבנן ויוכל לחזור בו בטלה זה כ"ז שלא משכה וקני' בביאה שהי' במקום כסף אין פועל לה רק להפסידה שנעשה עי"ז אתנן אנן סהדי דלא ניחא לה בקנין זו, ושקלא וטריא דש"ס ע"ז גם לר"י קאי ופסק הרמב"ם כן פ"ד מאיסורי ביאה הלכה י"ג דווקא נכרי או דקאי בחצירה, אבל בכהן שמכר פרה לישראל אסור להאכילה תרומה דליכא אומדנא דמוכח דלא ניחא לי' דלקני בכסף כדי שתאכל תרומה, וכיון דמדאורייתא קונה בכסף אסורה לאכול, וכן יראה לי כ' כל זה מסברא דנפשי' דנשאר קנין כסף לקנות מדאורייתא מיהת, וא"ש נכון מאד בשיטת הרמב"ם, וא"ש שיטת רש"י דכסף קונה מדאורייתא וקשה מש"ס ע"ז וצריך לדחוק דסוגי' קאי לר"ל ובאמת לרש"י אין זה דוחק כ"כ דהא ס"ל דהלכה כר"ל, מ"מ קשה הא קאי לר"ח דס"ל מעות קונות, ולמ"ש א"ש משום דאנן סהדי דלא ניחא לה דלקני בכסף מדאורייתא, והדברים ברורים בעזרת החונן דעת:
העולה מדברינו עד כה כי לרש"י ורמב"ם לא נעקר קנין כסף לגמרי וקונה עכ"פ מן התורה וכ"כ הטור ח"מ ס' קצ"ה אלא דחלוקים בטעמי', לרש"י דס"ל קנין דרבנן מהני וכדאורייתא יחשב ויש כח בידיהם לאלומי', הא דס"ל דכסף קונה מדאורייתא משום דבכמה מקומות הניחו קנין מעות לגמרי לכן גם במקום דהצריכו משיכה לא עקרוהו לקנין תורה לגמרי, ולרמב"ם מהני כסף מדאוריי' עכשיו דאין כח בידם לעקור לגמרי קנין דאורייתא כמו דלא מועיל קנין דרבנן לדאורייתא לשיטתו, וכן זהו הטעם של הטור דאזיל בעקבות אביו הרא"ש ז"ל דקנין דרבנן ל"מ לדאורייתא ולכן גם כאן מהני קנין כסף מדאורייתא ואין לנו חולק על זה רק תוס' בע"ז ס"ג דס"ל דקנין כסף ל"מ כלל לענין מעילה, והרי רש"י ורמב"ם וטור בחדא שיטה אזלו, ותוס' יחיד נגד רבים, ואחרי רבים להטות:
ועוד עולה למנין, שיטת הרז"ה בב"מ פ' הזהב דז"ל דאם נשרפו קודם דהדר הלוקח פסידא דידי' הוא, ס"ל דלא בטלו חכמים קנין כסף אלא שגזרו אומר כשחוזר בו אחד מהם בטל הקנין משעה ההוא ואז הפקיעו הקנין וכ"ז שלא חזרו בהו קנין של תורה בתוקפו, וכשנשרף ברשותו דלוקח הי' ופסידא דילי' הוא, ולרז"ה אחר שחזר אחד מהם בדבורו ועדיין לא הוחזר, יש לדון אם עדיין שלו הוא מדאוריתא כיון דמדאורייתא אין יוכל לחזור מקנינו, או גם מדאורייתא אינו שלו ותליא אם יש כח ביד חכמים לעקור של תורה לגמרי כדבר שבממון או לא, אבל כ"ז שלא חזר אחד מהם כסף קונה בין מדאורייתא בין מדרבנן, ורבו החולקים עליו ה"ה הרי"ף ורמב"ם ורש"י ג"כ הכי ס"ל ועיין מהר"ם שיף שכתב מדכתב רש"י נ"מ לענין איסור כשיקדש אשה ולא כתב נ"מ אם נשרף עד שלא חזר, ולכאורה יש לדחות ראיי' זו, דרצה רש"י להודיענו אגב דעתו דס"ל דמדאורייתא מיהת קני לר"י, ובאמת היה יוכל לומר נ"מ אם נשרף קודם שחזר, אלא אם רש"י כרז"ה ס"ל פשיטא שיוכל לקדש בו אשה דקנה אפילו מדרבנן כל שלא חזר, ואין לומר דכוונת רש"י בשקדש אחר שחזר בו הלוקח, דמ"מ כיון דמדאורייתא אין יוכל לחזור הוי קדושין מדאורייתא דכל כי האי הו"ל לרש"י לפרושי, וע"כ דל"ל כהרז"ה, והו"א דלא קני אפילו מדאורייתא קמ"ל והבן, אלא דבלא"ה מפורש כתב רש"י דלא כרז"ה "ה כך תקנו חכמים משיכה שאם יראה לוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי הרי דלא כרז"ה, הארכתי בזה מפני שראיתי בחת"ם סופר סי' שי"ד שכתב טעמא דרש"י דמקודשת דס"ל כרז"ה, ולפענ"ד לא זכיתי לירד לסוף דעתו הקדושה בזה, ובעצמו מביא אח"כ כי רש"י בגיטין ס"ל כרמב"ן, עכ"פ עולה שיטת הרז"ה למנין דכל זמן שלא חזר כסף קנה ולרז"ה אפי' מדרבנן, ולרש"י ורמב"ם וטור דווקא מדאורייתא:
ואחר הוצעת דברים הנאמרים נבא לנדון שלפנינו, הנה כבר יצאנו מקדושת בכור מדאורייתא מכיון שקנהו ישראל מישראל מדאורייתא שוב מהני מכירת ישראל לנכרי מדאורייתא דשלו מכר לו רק מדרבנן ל"מ המכירה לנכרי דמדרבנן לאו של ישראל הוא, דהא לא קני מחבירו ישראל מדרבנן עד דמשך, ואיכא כאן קדושת בכור מדרבנן לכאורה, ולאחר העיון נראה לי דגם קדושה מדרבנן ליכא, כיון דעכ"פ מדאורייתא הוא קנוי לנכרי שוב הוי יד נכרי באמצע, ופטור מבכורה אפילו מדרבנן, ומנא אמינא לה דכל שקנה הנכרי מדאורייתא הגם דמדרבנן אינו שלו פטור מבכורה אפילו מדרבנן, נ"ל ראי' לזה מתוס' בכו' רפ"ב "ה קנה וחייבת בבכורה שכתב תוס' דקמ"ל דחייבת דהו"א שקנה ישראל מנכרי מספק או מדרבנן ופטורה מבכורה קמ"ל חייבת עיי"ש, וצריך עיון האיך ס"ד דמדרבנן קנה ופטורה מבכורה כיון דעכ"פ מדרבנן של ישראל היא חייבת מדרבנן וכמו מקדש אשה במעמד שלשתן דמקודשת מדרבנן עכ"פ כמ"ש ב"י א"ע סי' כ"ח ובקדשה בגזל אחר יאוש דקנה מדרבנן שברא"ש ב"ק ובב"י שם וכן במכירת שטרות למ"ד דרבנן אם מקדש בו אשה דכתב הרמב"ן ב"ב דמקודשת מדרבנן מיהת כן ראוי' שחייבת בבכורה מדרבנן, שוב מצאתי שנתקשה בזה במהרי"ט אלגאזי שם ונדחק מאד עיי"ש, ולמ"ש א"ש כיון דמן התורה עדיין של נכרי היא הגם מדרבנן של ישראל הוא עכ"פ לא גרע מה שקנוי לנכרי מדאורייתא מיד נכרי באמצע דפוטר מבכורה, ואין מקום לאסור מדרבנן משום שקנוי לישראל מדרבנן כנ"ל ברור בכוונת תוס', ומשם ראי' לנדון שלנו כיון דקנה נכרי מדאורייתא פטורה מבכורה אפילו מדרבנן ואין כאן קדושת בכור כלל כנ"ל, ואפשר יש לחלק בישראל שקנה מנכרי מדרבנן ומדאורייתא עדיין של נכרי הוא כיון שהיא שלו מעיקרא וגם עכשיו יש לו בה מדאוריי' מקח שלו ולכהפ"ח הוי כיד נכרי באמצע, משא"כ בנדון שלנו, נהפוך הוא שהי' של ישראל בשביל ששל נכרי היא עכשיו מדאורייתא לא נפקעת ולא נפטרה מבכורה ועיין כזה בתוס' פסחי' דף ו' ע"א ד"ה התם ותוס' ב"ב נ' ע"א סוף ד"ה קסבר, כן יש לחלק מ"מ כיון דכבר יצאנו מחשש קדושת בכור דאורייתא ואין לנו לדון אלא אם יש בו קדושת בכור מדרבנן יש לסמוך על סברתינו ועל ראייתינו מתוס' הנ"ל דאין כאן קדושה אפילו מדרבנן:
אלא דכל זה לא יועיל לנו אלא לשיטות ראשונים דקיי"ל בישראל מעות קונה, אבל הרי אנו חוששים לשיטת רש"י דלמא ישראל במשיכה ונכרי בכסף, ולכן בעינן למכור לנכרי במשיכה וכסף כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' ש"ך, ועיי' ט"ז שם בשם תשובות הרמ"א דלא חיישינן לשיטת רש"י רק לכתחלה, ובש"ך שם נוטה דאפילו דיעבד חוששים לשיטת רש"י, מצורף לזה בנדון שלנו שיטתו של תוס' בע"ז שהבאנו לעיל גם אם מעות קונה, עכשיו שתקנו חכמים משיכה עקרו לגמרי קנין כסף דלא קני' כלל, ולזה בנדון שלנו איכא קדושת בכור מדאורייתא דל"ק ישראל מישראל כלל בכסף ממילא לא קני הנכרי כלום ואין ידו באמצע וצריכים אנו לחוש לשיטת רש"י ותוס' בע"ז, ועלה במחשבה לפני, דגם אם נחוש לשיטות אלו, מ"מ אין כאן קדושת בכור, דאמדינן דעת ישראל המוכר הראשון דיהי' ישראל המוכר לנכרי עומד במקומו ושליחותי' הוא דעביד ומסתמא ניחא לי' במכירה זו של הפרה לנכרי כדי להפקיע קדושת בכור דאין לו בו פסידא דמסתמא לא יחזרו ולא יעברו במ' שפרע, ואם יחזרו במכירה והדרה לי' אז וודאי ניחא ל' במכירה זו שיהא הוא פטור מלנהוג בדיני בכורה בוולד זה והרי חוזר וקונה מנכרי אחר שילדה או לא מקנה רק אחד מאברים, וכ"ז ניחא לי' במכירה זו לפטור מבכורה וגם אם לא יחזור אחד מהם מ"מ עכ"פ ל"ל פסידא וניחא לי' שיהי' שלוחו כדי להפקיע מקדושת בכור דמצוה איכא בזה"ז שלא יכשלו בה בני אדם כמ"ש הראשונים וניחא לי' שלא יבא תקלה על ידו, וכל כי האי זכיי' לאדם ונעשה שלוחו שלא בפניו, וכעין זה בתשובת אחרונים דאשה מוכרת להפקיע מחיוב בכור שלא בידיעת בעלה כשאינו בביתו דמסתמא ניחא לי' שתהי' שלוחו וזכיי' לאדם שלא בפניו, ושם מסתמא ניחא לי' משום פסידא דוולד, וכאן אני אומר דזכות הוא לו שלא יבא תקלה על ידו בוודאי ניחא לי' במקום דל"ל פסידא במכירה זו כנ"ל:
אלא לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ע"פ אומדן דעתינו וסברתינו במלתא דאורייתא, לכן שמתי עצות בנפשי להתיר לעשות בו מום דלפי סוגיא דע"ז דף י"ג ע"ב נראה לעין כי הטלת מום בבכור בזה"ז דרבנן, וכן שיטת רש"י ותוס' שם ובבכור' דף ל"ג ע"ב ורא"ש ב"מ פ"ד סי' ו' ואין כאן אלא ספק בדרבנן דלמא כר"ת דקנהו מדאורייתא ממילא ליכא קדושת בכור כמ"ש, וספק כרש"י ותוס' בע"ז, וכיון דהטלת מום דרבנן ספק דרבנן להקל, הגם שבארתי בתשובה במקום א' דאפילו ספק בכור אסור להטיל בו מום ושאני ספק זה דבכור מכל שארי ספיקות דרבנן ושם בארה מלתא בטעמא, מ"מ כאן אני אומר להקל דהרי רבתי בדיעות רוב שיטות דישראל בכסף, וכן פסק טוש"ע חו"מ סי' קצ"ה, ואנו מחמירים לענין בכור כרש"י ונגד המחמירי' אפילו בדיעבד לחוש לשיטת רש"י נ"ל דווקא לענין איסור דאורייתא והיינו לענין גיזה ועבודה, אבל להטיל בו מום ולשוחטו אח"כ שהטלת מום רק מדרבנן כולי האי לא מחמירינן לחוש בדרבנן בדיעבד לרש"י, ואם נחוש לו היינו רק לכתחלה שטוב למכור בכסף ובמשיכה ולא יעשה מום לכתחלה אבל בדיעבד כולי האי לא מחמירי' לענין הטלת מום דרק מדרבנן הוא וגם שיטת תוס' בע"ז דלא קני בכסף מדאורייתא יחידאי היא ולא נחוש בדיעבד בהטלת מום בזה"ז איסור דרבנן, ולרמב"ם דס"ל דהטלת מום בזה"ז דאורייתא עיין פ"א מאיסורי מזבח, הרי לשיטתו דבקנין מעות מדאורייתא הוי קנין וליכא כאן קדושת בכור כלל כמ"ש, וגם לרמב"ם לפי שיטתו בכור בחו"ל דרבנן לכל היותר עיין תשובת שער אפרים סי' ע"ט ולשיטות רוב ראשונים שכתבנו קדושה דאורייתא וודאי ליכא בזה הבכור רק דרבנן וכתבנו מסברתינו דגם דרבנן ליכא, בוודאי סמוכו לנו להטיל בו מום מלבד טעמא שכתבנו, וגם יש לומר אפשר לא אסרו כלל להטיל בו מום, מן כל דין בצירוף כל הדברים שאמרנו נלפענ"ד לאסור בגיזה ועבודה, ולהתיר בשחיטה ע"י הטלת מום שראוי' לשחוט עליו, ומהיות טוב לעשות בו מום ע"י נכרי, הגם בסתם בכור ע"י נכרי אסור, או משום חומרא דקדשי' או משום דקיי"ל שבות ע"י נכרי אסור בכל איסורים שבתורה עיין רא"ש ב"מ פ' הפועלי' סי' ו' מ"מ בנדון שלנו דנלפענ"ד דמותר לישראל להטיל בו מום, וגם בלא מום קרוב לנו דמותר ולעשות ע"י נכרי חומרא יתירא היא ורק מהיות טוב אל תקרי רע, אלא אשרי וטוב לו, מום בו ירצה ויאכלו ענוים וישבעו הכ"ד אוה"נ דש"ס, פה פ"ב יום ג' לסדר ויחי תרכ"ב לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: