כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קנ
ה' ישפות שלומו, יראהו בנועמו, ה"ה תלמידי כבני, י"נ הרב הוותיק, מלא עתיק חרוץ בע"פ, עומד לתלפיות, המאה"ג בנש"ק כש"ת מו"ה שלמה ליפמאן וועלדלער ני' אב"ד דק"ק שעכלאנקא במדינת פרייסען יע"א:
בש"ק קבלתי מכתבו והיה לי לעונג שבת בראותי מתוכו כי בתוך עמו עם ה' אלה, יושב שקט ושאנן עה"ת והעבודה, ושלומי אמוני ישראל שלמים אתו, ויושב בשבת תחכמוני, בין חכמי תורה תלמידי זקיני מאוה"ג מהרע"א זצ"ל וקובע אתם שעות בכל יום ללמוד תורה ברבים, נתתי שמחה בלבי כי הנחהו דרך האמת וצדק, לחזק כל בדק, כן יהי' ה' אלקיו בעזרו וזכות אבותיו זצ"ל יסייעהו ויעמוד לימינו תמיד:
והנה נפשו בשאלתו ע"ד אחד מאנשי קהלתו שאסור במאסר בית האסורים רחוק ממקומו וילדה לו אשתו בן שבעה פטר רחם לאמו שמחויב לפדותו, וא"א בשום אופן לפדותו במקום שהוא שם, וצריך לפדותו ע"כ ע"י שליח, ומסופק מעכ"ת שיחי' אם השליח מברך שהחיינו, ופלפל בחכמה בדין זה, ונפשו איותה לדעת מה דעתי להלכה ולמעשה בדין זה, ודחק עלי השעה להשיבו ואנכי עמוס הטרדות בפרט בעיתים הללו סוף זמן כידוע למע"כ ני' ומ"מ מפני שהענין נחוץ ואהבה דוחקת פניתי בתחלת הלילה, לעיין בשאלתו ונקיטנא בקצרה כל האפשר:
הנה הרמב"ם בפ' י"א מהלכות ברכות הלכה יו"ד כ' וז"ל אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אשר קדשנו לעשות, אבל אינו מברך שהחיינו, אלא על מצוה שעושה לעצמו, וכ' הכ"מ דנפקא לרמב"ם דאינו מברך שהחיינו מש"ס סוכה פ' לולב וערבה וכו' ועל מה שכתב הרמב"ם דעושה לאחרים מברך קודם עשייתה לא הביא מנ"ל לרמב"ם דהשליח מברך, נראה לי דנפיק לי' מש"ס פ"ק פסחים לענין ברכת המילה, דמברך אחר שמל בן חבירו ועוד מן ירושלמי דמייתי הטור סי' תרמ"א עשאו לחברו דמברך על עשיית סוכה, ומביאו המג"א סי' שס"ו סק"כ ובמג"א סי' תל"ב ציון על הטור סי' תרמ"א ועיין מחצית השקל דט"ס הוא במג"א, ובסי' שס"ו מביא ג"כ הרמב"ם דהלכות ברכות ולא ידעתי למה לא מביא הרמב"ם בסי' תל"ב, ונ"ל מירושלמי הנ"ל הוציא הרמב"ם דינו בכל המצות דהעושה לאחרים מברך:
וכשאני לעצמי היה נ"ל דוודאי אם המשלח עומד אצל השליח כשעושה שליחותו בוודאי ראוי יותר שהמשלח מברך דמצוה דילי' היא ושלוחו כמותו, ובשעה שהשליח עושה כמו שהוא בעצמו עושה ומקיים המצוה, ויוכל לברך על קיום המצוה, יותר ממה שהשליח יברך שאינו רק נטפל למצוה, וגם ברכת המשלח מבוררת יותר שמברך בלמ"ד אבל השליח אינו מברך לשיטת הרמב"ם רפ"ג מהלכות מילה בלמ"ד רק בעל, ומ"ש הרמב"ם ואחד העושה אותה לאחרים מברך, היינו כשאין הבעלים בשעת עשיית המצוה, שא"א לבעלים לברך יוכל הוא לברך, משא"כ ברכת שהחיינו לא יברך לעולם כן י"ל, וכן מ"ש בהלכות מילה, דהמל בן חבירו מברך על המילה, ואם מל בנו מברך למול, ג"כ כוונתו, כשאחר מל בן חבירו ואין האב שם או שאינו יוכל לברך מברך המל בעל אבל כשהאב שם מברך האב, אלא מדכתב שם ואם מל את בנו מברך למול משמע דווקא כשמל בעצמו את בנו אז מברך, אבל כשאחר מל, המל מברך על המילה הגם שהאב שם, וי"ל דווקא במצות מילה שאם אין האב מל החיוב על הב"ד ולכל ישראל שימולו, לכן המל מברך הגם שהאב שם בשעת מילה דמצוה דילי' של המל הוא, ועיין ש"ך ח"מ רס"י שפ"ב שהוציא מרא"ש חולין פ' כיסוי הדם דכשהאב איננו מל בעצמו הגם שמצוה לאחר למול מ"מ מצוה לאו דילי' דאב היא ולא אמרינן שלוחו כמותו, ועיין קצה"ח שם שמבאר הוכחת ש"ך ומסיר תלונת התב"ש סי' ב' ודבריו נכונים ופשוטים בכוונת הש"ך, ולכן ס"ל לרמב"ם דאחר המל מברך גם כשאב עומד עליו, ומ"מ מברך בעל הגם דמצוה דידי' הוא כיון שאין האב מל, מ"מ כיון דחיוב יותר על האב, וגם על המל אין המצוה מוטלת לבד אלא על כל ישראל לכן מברך רק בעל כבש"ס פסחים דלא סגי דלאו איהי מל עיי"ש כן הי' נ"ל בהשקפה ראשונה בכוונת הרמב"ם הלכות ברכות אלא בתה"ד סי' ק"מ דמייתי הב"י או"ח סי' תקפ"ה נראה דס"ל בכל המצות שליח מברך אפילו עומד המשלח עצמו אצלו, דהא כתב שם בתוקע לאחר כיון דעיקר המצוה השמיעה, והוא בעצמו מקיים המצוה בשמיעתו ראוי' שהוא בעצמו יברך כמו מי שקושר תפלין לחבירו בוודאי הוא מברך ולא הקושר הגם שע"י השליח נעשה המצוה מ"מ הוא עושה עיקר המצוה ששומע התקיעה ויצא בעצמו, אלו דבריו, מזה נראה בעין דס"ל דבכל שאר מצות כמו מעקה סוכה מילה וכדומה שכל המצוה נעשה ע"י השליח השליח מברך ולא המשלח אפילו עומד עליו בשעת עשי' ונראה דס"ל לתה"ד שכן ס"ל לרמב"ם בכל מצוה שיש בה עשי' ואין המשלח יוצא בעצמו רק בתורת שליחות, אבל בתקיעת שופר וקושר לו תפלין וכדומה שהוא בעצמו מקיים המצוה גם הרמב"ם מודה דמברך בעצמו כי הוא המקיים והעושה, ובב"י או"ח סי' תקפ"ה כ' דשיטת הרמב"ם כשיטת תה"ד, ובכה"ג הקשה הא הרמב"ם ס"ל דשליח מברך, ותה"ד ס"ל דהמשלח מברך בעצמו, ולפמ"ש א"ש דמדכתב תה"ד הטעם בתק"ש משום שיוצא בשמיעה ומקיים המצוה בעצמו, נראה דווקא במצוה זו אבל כל שהמצוה נעשית על ידי שליח והמשלח יוצא ע"י עשייתו, ואין לו בו למשלח רק עשיית השליח, כה"ג השליח מברך וזה כשיטת הרמב"ם, דרמב"ם לא כתב אלא דהעושה לאחרים מברך, היינו בכה"ג, אבל בתק"ש וקושר לו תפלין אינו עושה לאחרים, דאחרים עושים בעצמם והמה רק סניף שעל ידיהם מקיים המשלח המצוה אין זה בכלל מ"ש דעושה לאחרים, וגם הרמב"ם ס"ל בזה דמברך בעצמו, כנ"ל כוונת ב"י, ועיין מג"א סי' תקפ"ה שכ"כ ע"פ כנה"ג ועיין מחצית השקל פירושו בדברי כנה"ג, ולמעיין בכנה"ג יראה דרחוק פירושו בכוונת כנה"ג, ומ"מ דברי מג"א נכונים עפמ"ש, ושכן כוונת ב"י, והחילוק מוכרח בתה"ד דהכי ס"ל:
והנה המג"א סי' תל"ב כתב דלהכי בעושה שליח לבדוק החמץ השליח מברך דמ"מ מצוה קעביד, ומביא ראיי' ממילה דמצוה על אבי הבן, ומ"מ אם אחר מל אחר מברך, ובדג"מ דחה דמיון זה דשם כל שאין האב מל חייבים ב"ד למולו לכן כל אחד יוכל לברך, ונ"ל דס"ל למג"א הא דמצוה על הב"ד היינו בדליכא אב או שאין האב כאן, או אינו רוצה למולו, אבל כשאב עושה שליח מצוה דילי' הוא ושלוחו כמותו, דלא כמ"ש הש"ך חו"מ סי' שפ"ה, אלא כפשיטותו של ד"מ יו"ד סי' רס"ד דס"ל במילה שלוחו של אב כמותו, ודן המג"א מדמברך אחר המל בשליחותו של אב דמצוה של האב לגמרי והשליח איננו רק שלוחו כמו בשאר מצות ואעפ"כ השליח מברך, עכצ"ל שיש לו קצת מצוה, וה"ה בבדיקת חמץ, ונ"ל להסביר כיון שכל ישראל ערבים זה בזה, ולהכי אע"פ שיצא מוציא, ולכן יוכל השליח לברך הגם כי עיקר המצוה של האב, מ"מ גם הוא מקיים המצוה בזה מצד חלק ערבות שעליו, כנ"ל להבין, ועיין ר"ה דף כ"ט ע"א וברש"י שם, ומ"ש דג"מ ראי' מהפרשת חלה ותרומה דשליח מברך יש לדחות דשם גם השליח שייך בגווה דמתקן הכרי ועיסה דבלא"ה אסור לו לאכול ממנו:
והנה בכנה"ג סי' תקפ"ה נתקשה בשיטת הרמב"ם מאי שנא ברכת שהחיינו מאי שנא ברכת עיקר המצוה, וכתב דבעיקר הברכה כיון שהוא עושה מעקה או מל בן חבירו או קביעת מזוזה וכדומה ש שהוא עושה המצוה מחויב הוא לברך בשביל עשיית המצוה, אבל אין מברך שהחינו כיון שאין עושה לעצמו עכ"ל, ודבריו אינם מובנים אם מברך על המצוה משום שעושה המצוה, למה לענין שהחינו לא נחשוב אותו לעושה מצוה, ומ"ש מחצית השקל בכוונתו מלבד שהסברא דחוקה וקשה להסבירה רחוקה היא ג"כ בכוונת כנה"ג, ולפע"ד י"ל בשלמא הברכה על המצוה ראוי' ויוכל לברך כיון שיש לו חלק במצוה מצד ערבות כמ"ש, משא"כ ברכת שהחינו דאינה באה רק על המצוה שבאה מזמן לזמן, וכתב הרמב"ם ה"ה מילה ופדיון הבן, דאינם מצו' ואינם תדירות בכל עת היא ג"כ בכלל מצוה שבאה מזמן לזמן דמברך שהחינו, וכ"ז לעושה מצוה בעצמו, אבל העושה לאחרים שמל ופודה בן חבירו מצוה זו אפשר שתבוא לו בכ"ז ובכל עת שיעשה שליח להרבה ילדים למול דהרבה ילדים ישנם בעולם שמחויבי' אביהם למולם ולפדותם לכן אין בדין שיברך שהחינו כנ"ל נכון:
ואפשר בתקיעת שופר שהמצוה בעצמה באה מזמן לזמן גם שליח ח מברך שהחיינו דשליחות זה באה מזמן לזמן כנ"ל אלא מדסתם הרמב"ם וכתב דשהחיינו אינו מברך אלא כשעושה בעצמו ולא כשעושה לאחרים וקאי שם על מה שכתב תחילה דמברכינן שהחינו כגון שופר סוכה לולב מילה ופדיון, וע"ז כתב חילוק בין הברכות שברכת שהחינו אינו מברך רק מי שעושה לעצמו ולא לאחרים, נראה דקאי גם על ברכת שהחינו של שופר, בשלמא לענין ברכת מצוה עצמה כתבנו שפיר לעיל דמודה הרמב"ם בתוקע לאחרים, הגם דמסתם סתם הרמב"ם מדויק ונשמע מדבריו שכתב בשעושה לאחרים, ובתק"ש אין השליח עושה לאחרים רק השומע ע"י עושה המצוה בשמיעתו ומברך על מצות עצמו שעושה, אבל בברכת שהחינו אין רמז ורמיז' לחלק בין שופר לשארי מצות:
והנה בכנה"ג בסוף דבריו כתב וז"ל אבל בתק"ש אע"פ שכבר יצא מברך התוקע ברכת שומע וברכת שהחינו כיון שהוא שלוחו, ודבריו סתומים ופרושו של מחהש"ק רחוק להעמיס בדבריו שכל כי האי הו"ל לפרש וגם הסברא דחוקה ואין לה מובן כ"כ, והנכון יותר מה שראיתי ביד אפרים שסביב הש"ע סי' תרפ"ה שכ' בכוונתו דלא איירי הרמב"ם רק כשאין המשלח רוצה לצאת בברכתו או ש שאיננה שם, אבל כשמברך לו והמשלח שומע והוי כעונה והוה כמו שהוא עצמו מברך, מזה לא איירי הרמב"ם דיוכל השליח לברך והוא שומע וכאלו מברך בעצמו וזה נכון, ועיין כ"מ הלכות ברכות, ובב"י סי' תרפ"ה נראה כוונתו ג"כ כהנ"ל דכה"ג להוציא המשלח בשמיעת ברכת שהחיינו גם הרמב"ם ס"ל דמברך שהחיינו, ולאו דווקא בתק"ש ה"ה במל וקובע לו מזוזה, ובעלים שומעים ומתכוונים לצאת ברכת שהחיינו יוכל השליח לברך, ומיהא ליודע ובקי בוודאי טוב שיברך המשלח בעצמו דמצוה בו יותר מבשלוחי, ומ"ש הרמב"ם סתם דברכת שהחיינו אינו מברך אלא העושה בעצמו, לא נכלל בזה בסתמא גם שלא יברך להוציאו למי שהמצוה שלו בשמיעה דאז הוא כמברך בעצמו ע"י שמיעת אוזן, ושומע כעונה ואין השליח מברך על מה שהוא עושה לאחרים רק מברך על מי שמחויב במצוה והוא השומע כעונה בעצמו, וגם מ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכות מילה דאב מברך שהחיינו משמע ולא אחר שמל י"ל כהנ"ל דכתב דאב מברך, אבל אחר שמל בן חבירו אינו מברך שהחיינו, אבל כשמל אחר ומברך שהחיינו בפניו והוא יוצא בשמיעה כעונה הוא בכלל אב מברך שהחינו כנ"ל נכון, ולדעת כנה"ג ע"פ פירושו של מחהש"ק דווקא בשופר יוכל השליח לברך שהחיינו בשליחותו, קשה הא הרמב"ם כתב סתם דברכת שהחינו אין מברך רק העושה לעצמו, וקאי על כל מצות שהזכיר תחילה שמברכים שהחינו ובתוכם מצות שופר, אבל לפמ"ש א"ש הכל נכון:
והנה מה שהעלה אבא מאוה"ג זצ"ל בחיוד"ע סימן רצ"ח זצ"ל דבאמת השליח מברך כשאינו עושה המצוה בפני האב ושלא בפני המשלח, יפה כ' מעכ"ת שי' מסתימת ומלשון הרמב"ם הלכות ברכות שכתב מצוה שאין עושה לעצמו אינו מברך שהחינו משמע לעולם אין מברך אפי' המשלח איננו עומד אצלו כיון שאין המצוה שלו היא, ומ"מ י"ל במילה דמצוה שלו היא, יברך שהחינו, וראוי' לו לברך אפילו כשאב עומד עליו, כיון שעיקר המצוה שלו היא, ויש להעמיס כן ברמב"ם שכתב מצוה שעושה לעצמו לאפוקי שאינו עושה לעצמו, ממילא נכלל ונאמר חוץ במל בן חבירו דעושה לעצמו שהוא מחויב בדבר כן יש מקום לומר, אלא מדכתב בהלכות מילה פ"ג דאב מברך שהחינו, אב ולא אחר נראה דאפילו מל בן חבירו אינו מברך שהחינו ואפילו מל שלא בפניו אלא דטעמא למה, כקושי' אבא מאוה"ג זצ"ל דבמילה וודאי קשה, וצריכי' אנו למ"ש לעיל דבברכת שהחינו תלי' במידי דבאה מזמן לזמן או שקבוע לו זמן כשופר ולולב וכדומה, או שבא בטבע לעתים ולזמנים רחוקים כפדיון ומילה, אבל בשליח שאפשר שיבוא לו המצוה הזו כמה פעמים בשנה ואפילו ביום אחד, בכה"ג לא תקנו ברכת שהחינו, ובזה א"ש הכל:
ועוד נ"ל ראי' דלעולם אין השליח מברך שהחיינו, הרב"י בבדה"ב יו"ד סי' רס"ה כתב משם א"ח בשם הרמ"ה שלא אמר הרמ"בם דמברך האב שהחיינו אלא בזמן שמל אותו האב ע"י עצמו דוגמא דפדיון הבן, אבל בזמן שמל אותו אחר, האב אינו מברך שהחינו, והב"י חולק עליו, דאין נראה כן מפשט דברי הרמב"ם עיי"ש, והנה מה דמשמע לי' לאו"ח ורמ"ה דבמילה הדומיא דפדיון מברך היינו ממ"ש הרמב"ם הלכות ברכות כגון פדיון ומילה, וצ"ל דס"ל דאין פודין ע"י שליח וא"א לפדיון אלא על ידי עצמו ויש מזה סיוע לפסק הרמ"א סי' ש"ה, ואפשר י"ל כוונתו דומיא דפדיון כשאב שם ויוכל לברך שהחינו מסתמא פודה בעצמו דמה לו לעשות שליח לפדות משא"כ במילה אפשר שאינו אומן למול, ודומיא דפדיון דפודה בעצמו כן במילה דווקא במל בעצמו, וב"י כ' דמפשט לשון הרמב"ם מדסתם אין נראה כן ומשמעות דורשים איכא בינייהו, ולפמ"ש בח"ס דכל דמשלח אינו מברך, מברך השליח על מצוה שעושה, וכ"ש במילה שי"ל כן כמ"ש א"כ איך ס"ל לאו"ח ורמ"ה דכשאב אינו מל בעצמו אין מברך שהחינו, א"כ איך כתב הרמב"ם דאינו מברך שהחינו אלא על מצוה שעושה בעצמו, ולדעת הח"ס היינו כשהמשלח שם ומברך הוא לדעת הא"ח והרמ"ה דאין המשלח מברך כשאחר עושה למה לא יברך השליח על מצוה שעושה הוא, ולא משכחת דין זה דרמב"ם כלל, וע"כ דשליח לעולם אינו מברך אפי' האב אינו מברך ועיין:
ועדיין י"ל הא דס"ל לאו"ח ורמ"ה דכשאב אינו מל בעצמו אינו מברך שהחינו דווקא במצות מילה ס"ל כן ולא במצוה אחרת, דווקא במילה ס"ל דכל שאינו מל בעצמו אין המצוה שלו, והמצוה של אחר לכן אין ראוי' לעשות שהחינו משא"כ במצוה אחרת כמזוזה וסוכה וכדומה דשלוחו כמותו והוא העושה ע"י שלוחו ומברך שהחינו דומיא דפדיון, או דס"ל דפדיון אי אפשר בשליחות כלל, או דומיא דפדיון דמסתמא פודה בעצמו ובהכי איירי הרמב"ם במילה אבל בפדיון כשעושה ע"י השליח והוא שם האב מברך דמצוה שלו היא, ולפ"ז ליתא לראי' דידי' ממ"ש הרמב"ם דאין מברך שהחינו רק כשעושה לעצמו דאם המשלח אינו מברך למה לא יברך השליח לדעת הח"ס דרמב"ם קאי בשארי מצות חוץ ממילה דמצות מילה יצאה מן הכלל דהא מצוה שעושה לעצמו הוא, ובשאר מצות מודה הא"ח ורמ"ה דהמשלח מברך שהחינו בעודו שם בשעת עשיית השליח כן יש לקיים מילי דאבוה' אבוהן של ישראל זצ"ל, אלא כבר כתבנו מן מה שכ' הרמב"ם בהלכות מילה דאב מברך שהחינו נראה לעולם האב מברך ולא השליח אפילו אין האב שם:
וחס לי' לזרעא דאבא לפקפק על הוראתו אלא שבעצמו כתב דטוב מזה שיברך שהחינו על פרי חדשה, ולא ברירא לו הוראה זו אלא דכתב דשוב מצא כן בפרישה יו"ד סי' ש"ה וע"ז סמך לבו, ועיינתי בפרישה ולא כתב שום ראי', וכ' כן מדנפשי' להלכה פסוקה, ולפע"ד יש לגמגם בה טובא אפילו במל ע"י אחר, וכ"ש בפדיון דליכא מצוה על ב"ד ועיין ש"ך סי' ש"ה ס"ק י"א:
וה' יצילנו ממכשול ויאיר עינינו לתורתו ועבודתו יחיינו ויקיימנו, ויפד' את בניו בכורי ישראל ויביאם אל מקום הקודש במהרה בימינו, הכ"ד רבך אוה"נ דש"ת פה פ"ב כאור בוקר ליום ב' ד' אדר תרכ"ו לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: