אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה קמט

תשובה קמח

שמואל בקוראי שמו, יראה ד' בנועמו, את יד"נ הה"ג המאוה"ג מלא וגדוש בע"פ בנש"ק מאיר בתורתו לעדתו כש"ת מוה' אהרן שמואל אסאד אבדק"ק ס"ה יע"א:

אחדש"ה הנני עתה באתי דרך ארוכה להוסיף תוספות מרובה על תשובתי הקצרה ביותר לפי מסת הפנאי שהשבתי לו בהיותי בוויען בעיון מעט מזעיר כשעה חדא נמעט רוב ע"פ הזכרון ואותיות מחכימות, ואחרי בואי למקומי רבו הטרדות והיום שמתי עיני ולבי שנית על שאלתו והיא ע"ד אשה אחת מבכרת שילדה ב"ז אחר שכבר הפילה אחר ז' או ח' שבועות וקרא למילדת וא"א לעמוד על בוריו של דברים אם היה מרוקם או לא, פעם אומרת כך ופעם כך, ונראה מתוך דבריה שאיננה בקיאה או שלא נתנה דעתה על זה היטיב בשעת מעשה, והדבר בספק, ועיני כבודו ראו מ"ש מהרי"ק שורש קמ"ג ומובא ברמ"א סי' ש"ה, וגם ראה ראיי' שני' בח"צ סי' ק"ד לסתור דינו של מהרי"ק מש"ס נדה דף כ"ט דאמר ריב"ל דרוב נשים וולד מעלי' יולדות ונדחקו בכוונת מהרי"ק וגם לבו ראה הרבה חכמה בספרן של צדיקים את אשר גזרו אומר כי קיימו וקבלו דברי מהרי"ק כפשוטן, ה"ה הגאון מהור"ש לנדא זצ"ל בנב"י תנינא חיו"ד סי' קפ"ח, ומתורת משה רבינו אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס חיו"ד סי' רצ"ט וסי' ש"ח, והנה אחר אחרון אני בא היא תשובה אחרונה שכ' בח"ס בענין זה כמה שנים מאוחרת לתשובה שבסי' רצ"ט, והיא בסי' ש"ח אני בא בתחילה, מה שכתב שם אפילו נימא דמהרי"ק אחז בשיטת הריב"ש סי' שע"ח דרוב לא עדיפא מב' חזקות, מ"מ גם אין ב' חזקות אלימא מרוב, ואיך ס"ל למהרי"ק דצריך לפדות ומוציאין ממון ע"פ שני חזקות, והנה מם דפשיטא לאבא זצ"ל דמודה הריב"ש דלא אלימו ב' חזקות מרוב נ"ל דמוכרח הוא, דאי ב' חזקות אלימו מרוב עכצ"ל הא דרוב עדיף מחזקה לא כמו ב' חזקות אלא דיש עדיפות להרוב מחזקה דהרוב הוא למשל כמו חזקה ומחצה ומדסמכי' על הרוב נגד חזקה עכצ"ל דסמכינן על עדיפות של הרוב במה שעדיף יותר מהחזקה הגם דעדיפות זה אינו כחזקה, וזה ליתא דלא סמכינן אלא על רוב גמור או חזקה אלימא ולא על ענין כזה שיצא מן הרוב ולכלל חזקה לא באה:

ועוד לי ראיה מוכרחת ממתני' דגיטין דף כ"ח ע"ב דעלה קאי הריב"ש והתם קתני נותני' עליה חומר' מתים בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה ואם ב' חזקות עדיפא מרובא כ"כ עד שסומכים על עדיפות זה להקל ולהוציא ממון למה נותנים עליה חומרת מתים ולא מתירים אותה לאכול בתרומה משום אותן שני חזקות שיש על היתר אכילת תרומה חזקת אשת איש וחזקת חי וע"כ דלא אלימו ב' חזקות מרוב או דשווים הם או דעדיפותא דשני חזקות אין בו כח כ"כ כדי שנסמוך עי"ז להקל:

ונ"ל להוסיף ולהוכיח דרוב עדיף משני חזקות אלא דס"ל לריב"ש דאין בעדיפות הרוב נגד השני חזקות כל כך שנסמוך על עדיפות זה כמו שסומכים על חזקה דסומכי' עליה דקשה לי על הריב"ש דחזקת חי וחזקת אשת איש הגם דתלוי' בהדדי ואחוזים יחד ואי אפשר לזה בלא זה מ"מ כל אחד בפ"ע לחזקה יחשב דלא כנוב"י קמא ח' א"ע סי' מ"ג, הלא איכא כאן ג' חזקות לענין תרומה חזקת חי וא"א וחזקת היתר לתרומה, ועיין פ"י גיטין דף כ"ח ע"א מ"ש מחזקת היתר לתרומה והוא כ' אפילו חזקת חי אינה חזקה, מ"מ איכא חזקת היתר לתרומה, ודבריו תמוהים כיון דחזקת חי ליכא דעשוי' להשתנות כל שעה, ממילא גם חזקת היתר לתרומה ליכא דעשויה להשתנות כל שעה דתלוי' בחזקת חי דבעל, אבל בזה צדקו דבריו, דלאמת דאזלינן בשר חזקת חי איכא תרתי חזקת חי וחזקת היתר לתרומה לשיטת הריב"ש הנ"ל דחזקת חי וחזקת א"א לב' חזקות יחשבו שהסכים עמו הפ"י בקונטרס אחרון לכתובות סי' מ"ו ד"ה ועל ארבעה וכו' ומביאו בנוב"י הנ"ל, לפ"ז קשה למה נותני' עליה חומרת מתים הא איכא שלשה חזקות כהנ"ל וצ"ע, וע"כ צריכים אנו לומר דרוב עדיף משני חזקות אלא דעדיפות' דרוב לא עדיף כ"כ כמו חזקה אלא פחות ממנו והוא למשל במשקל כב' חזקות וחצי, והא"ש דנותנים עלי' חומרת מתים הגם דאיכא שלשה חזקות עדיפות' דשלשה חזקות על הרוב ליכא רק כחצי חזקה דלא סמכינן עליה להקל והיא ראי' מהימנא לפע"ד:

ולהיות כן לא הועיל לנו מ"ש בח"ס די"ל שיטת המהרי"ק דאיכא ג' חזקות, מלבד שלא אמרה מהרי"ק ורחוק להעמיס כ"ז בכוונתו, לפמ"ש גם כי איכא ג' חזקות קשה דשלשה חזקות לא אלימו כל כך עד דיש לסמוך להקל על עדיפותא דג' חזקות על הרוב כמ"ש:

והנה הח"ס מכח קושיתו על מהרי"ק ועל הריב"ש מסוגי' ש"ס העלה דש"ס מיירי מהוחזק האשה והבהמה מעוברת היינו הוכר עוברה ממש אחר שליש ימי עוברה שהיא חזקה גמורה דאורייתא וכה"ג שני חזקות ליכא ורובא איכא ומהרי"ק הא איירי אחר שני חדשים דלא הוכר עוברה כלל כה"ג שני חזקות איכא ורוב ליכא, וכעין זה בנוב"י תנינא, וכבר קדמוהו בתשובת יעב"ץ ח"ר סי' מ"ט, ודברי תלתא גברי רברבי זצ"ל עולין בקנה אחד, אלא שאין מתנבאין בסגנון אחד, אבל מתאחדים לדינא והיו לאחדים בידינו:

שהוסיף משה אבא מאוה"ג זצ"ל מדעתו דנ"ל ג"כ בלא הוכר עוברה אלא שהוחזקה בשארי סימני' לנשים והוא חזקה פחותה מהוכר עוברה כגון שפסק לה אורח כנשים וכדומה, וכ' עוד דמהרי"ק איירי שלא פסק לה האורח, והנה מסתימת מהרי"ק לא משמע דבעי כל התנאים האלו דהו"ל לפרש כל זה, ובכה"ג דווקא יש לסמוך על ב' חזקות אבל הא מלתא דדווקא כשלא הוחזק מעוברת ע"י היכר אחר שליש הזמן לא צריך לפרט דהא עובדא דידי' הוי דלא הוכר עוברה הוי דאחר שני חדשים אחר שנבעלה היה, וכן משמע דהוחזקה מעוברת דאיירי ריב"ל היינו ע"י היכר שהיא מעוברת דומיא דבהמה שיצאה מלאה דמקשה הש"ס על ריב"ל ואמאי הלך אחר הרוב ורוב בהמות וולד מעליא מולידות, הרי הגם בהוכר עוברה דבהמה שיצאה מלאה ס"ד דלא כריב"ל דגם כה"ג ליכא רובא, או משום דמנגדות ב' חזקות לרוב לא אזלינן בתר רוב, ומתרץ הברייתא אליבא דריב"ל משום דרוב יולדות ומטנפות, ולולי כן הוי אזלינן בתר רובא, והטעם דכה"ג כבר איתרעו שני חזקות כמ"ש בח"ס אבל כל שלא הוכר עוברה אלא שיש סימנים מנ"ל דאיכא רוב אלים לדחות ב' חזקות, והא ס"ד דאפילו ביצאה מלאה לא סמכינן על הרוב, מנ"ל לומר למסקנא דריב"ל אפילו בלא הוכר עוברה ס"ל דרוב ב"ק יולדת, ואי משום דאי ריב"ל בהוכר עוברה איירי פשיטא הא חזינן דס"ד דאפילו יצאה מלאה ליכא רוב אלים עכ"פ לדחות החזקות, מן כל דין נ"ל עיקר כמ"ש יעב"ץ ונוב"י דריב"ל דווקא בהוכר עוברה, וגם בח"ס לא כתב רק בדרך א"נ, שי"ל גם ע"י סימנים ליכא ב' חזקות ונראה מדבריו דסימנים הלכה למשה הוא דלא בריר' לי' אלא שכך י"ל ונקטינן להלכה כוודאי של גאונים קמאי הנ"ל כנלפע"ד, אלא דכל זה אינו שוה לנו להעמיד דינו של מהרי"ק על מכונו, ניהי דמהרי"ק קאי בלא הוכר ולא אתחזק עוברה וליכא רוב ואיכא ב' חזקות עדיין קשה, הא קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, ואיך מוציאים ממון על פי חזקה דלא אלים כרוב, ועיין כתובות דף י"ב ע"ב, א"נ הכא איכא חזקה דלהך תי' מוציאים ממון ע"פ חזקת הגוף היינו דווקא דברי ושמא דאיכא מאן דס"ל ברי ושמא ברי עדיף בלי חזקה, ולכן גם למ"ד דלאו ברי עדיף מ"מ בצירוף חזקת הגוף מודה דברי עדיף, אבל היכא דשניהם טוענים ברי לא מהני חזקה אפילו למ"ד דהולכים בממון אחר הרוב, ועיין כתובות ר"פ האשה שנתארמלה דמבואר שם דלא ס"ל לר"ג דמהימנא על פי חזקת הגוף רק בברי ושמא, אבל בברי וברי לא, וכי כן בעובדא דמהרי"ק דאיכא שמא ושמא איך מוציא ממנו הכהן ע"פ החזקה וצ"ע, שוב מצאתי ראיתי שהרגיש בזה בתשובת יעב"ץ והוא מקצר ועולה, וכ' דס"ל לר"ג דמוציאים ממון ע"פ חזקת הגוף הגם דהתם ברי ושמא הוא וכאן רק שמא ושמא הוא מ"מ כאן איכא שני חזקות אלו דבריו ז"ל, וקיצר במקום שהיה לו מקום וחיוב להאריך, הנה מ"ש דהיכא דאיכא שני חזקות לכ"ע מוציאים ממון אפילו היכא דליכא ברי ושמא, כ"כ הרז"ה ז"ל כתובות ר"פ האשה דקושית ש"ס שם גם לשמואל כיון דאיכא רוב וחזקה והתם ברי וברי הוא, וגם הרמב"ן דחולק עליו היינו במ"ש דהתם איכא חזקה חזקת פנוי' עם הרוב ע"ז חולק הרמב"ן דחזקת פנוי' לאו חזקה אלימא הוא, והוכיח כן מדמקשה ש"ס ב"ב ר"פ המוכר רק לרב ש"מ דלשמואל ניחא דלאו חזקה היא, אבל מודה להרז"ה דכל היכא דאיכא חזקה עם הרוב לכ"ע מוציאין ממון גם בברי וברי, ותוס' דהתם דמפרש קושי' ש"ס אליבא דרב י"ל ג"כ דהכי ס"ל אלא דס"ל כרמב"ן דחזקת פנוי' לא אלים כ"כ, ועיי' פ"י שם, הכלל היכא דאיכא ברי ושמא וחזקה מסייע למוציא מוציאין ממון לכ"ע, וצ"ל הא דס"ל לשמואל דאין מוציאין ממון ע"פ רוב היינו דווקא בברי וברי עיין פ"י בק"א כתובו' סי' מ', והיכא דאיכא חזקה עם הרוב מוציאין ממון אפילו בברי וברי, וי"ל דס"ל למהרי"ק ה"ה בדאיכא שני חזקות, הו"ל כרוב וחזקה, הגם די"ל דווקא רוב וחזקה דרובא עדיף מחזקה בזה מוציאים ממון אבל בשני חזקות גרידא דלא אלימו כרוב וחזקה מנ"ל, דמוציאים גם בהם ממון מ"מ ס"ל דאין לנו להוסיף על דשמואל דלא נמצא דפליג עם רב רק ברוב לחוד, אבל ברוב וחזקה, וה"ה בב' חזקות מנ"ל לעשות פלוגתא רחוקה כ"כ בין לשמואל כן י"ל:

וצריכים אנו לומר עוד דמהרי"ק בשיטת הריב"ש קאי דרוב לא עדיפא מב' חזקות דאי ס"ל דעדיפא וכן ס"ל לשמואל דלא אזלינן בתר רובא כ"ש וקו"ח דלא אזלינן בתר שני חזקות, וע"כ דס"ל כשיטת הריב"ש דרוב לא עדיפא משני חזקות, אלא דקשה לפי שהוכחנו לעיל דגם הריב"ש ס"ל דרוב עדיף מב' חזקות אלא דעדיפותא דיש לרוב על שני חזקות אין בו כמו חזקה ואין מכריע להקל נגד ב' חזקות, מ"מ ס"ל לשמואל דאין הולכין אחר הרוב כ"ש דאין הולכין בתר שני חזקות דגריעו מרוב וצל"ע:

ומצאתי מקום יישוב לקושיתי ע"פ מ"ש הפ"י ס"פ המדיר ד"ה תוס' בד"ה כל הנולד וכו' שהעלה שם דווקא בברי וברי אין מוציאים ע"פ חזקה, אבל בשמא ושמא מוציאין כמו בברי ושמא, וה"ה דהולכים אחר הרוב בשמא ושמא עיי"ש, לפ"ז א"ש שיטת מהרי"ק דס"ל בשמא ושמא אזלינן בתר רוב לחוד וה"ה בתר חזקה והא דכתב דאיכא שני חזקות משמע דווקא משום שני חזקות מוציא הכהן לאלומי מלתא כתב דאיכא ב' חזקות אבל ה"ה דאפי' בחזקה אחת מוציאין:

אמנם כן בתוס' ב"מ ס"פ קמא דף כ' ע"ב ד"ה איסורא מממונא וכו' מבואר דגם בשמא ושמא אין הולכין בממון אחר הרוב ואפילו ליכא דמוחזק ועיין פ"י שם, ויותר מזה כ' תוס' בכורות רפ"ג כ' ע"א ד"ה ור"י דבשמא ושמא אפי' רב מודה דלא אזלינן בתר רובא וכ"כ הרא"ש שם, ועיין רא"ש קדושין דף מ"ה ע"ב שסתר שם דבריו שבבכורות, דשם כ' לרב הולכין בממון אחה"ר, הגם דשמא ושמא וצ"ע ועל סתירה זו עוררני ת"ח א', וצ"ל דבבכורות עיקר סמיכתו על מ"ש ועוד דממון שאין לו תובעין היא וצ"ע, ופשוט דבוודאי לא אזיל הרא"ש בקדושין בתר איפכא ממ"ש בבכורות דשמא ושמא גרע מברי וברי, ולדידן דלא אזלינן בתר רובא בברי וברי, כ"ש וקו"ח בשמא ושמא, וכן מוכח שהוא שיטת רמב"ן פ"ג דבכורות דכ' דמסתברא דאין חוששין לטינוף רק לענין איסור, אבל לאפוקי כהן מבעלים לא דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב עיי"ש, והרי שם איכא רוב וחזקה דלא ילדה כמ"ש תוס' שם וסותר שיטתו בכתובות ר"פ האשה דכל דאיכא רוב וחזקה מודה שמואל, ועכצ"ל דס"ל לרמב"ן דווקא בברי וברי מהני רוב וחזקה אבל בשמא ושמא לא דגרע מברי וברי, ומה שכתב דקיי"ל אין הולכין בממון אחה"ר דמשמע דלרב גם בשמא ושמא מוציאין היינו לרב אבל לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחה"ר בברי וברי ה"ה בשמא ושמא אפילו ברוב וחזקה, וי"ל דגם לרב ס"ל לרמב"ן דבשמא ושמא לא אזלינן בתר רובא לחוד, אבל בתר חזקה ורוב יחד אזיל אפילו בשמא ושמא כיון דבברי וברי ס"ל דאזלינן אפי' בתר רוב לחוד, אבל לשמואל דס"ל דאפילו בברי וברי אין הולכין אחר הרוב בשמא ושמא אפי' בתר רוב וחזקה לא כנ"ל:

היוצא לנו דשמא ושמא גריע מברי וברי דלא כמ"ש פ"י ס"פ המדיר הנ"ל, וקמה קושיתי על מהרי"ק וקשה ביותר אפילו תימא דב' חזקות עדיפו מרוב הרי אפילו בתר רוב וחזקה לא אזלינן בשמא ושמא כ"ש בתר שני חזקות וצלע"ג:

אם לא שנאמר דמהרי"ק אזיל בשיטת תוס' פ"ק דסנהדרין דף ג' ד"ה מה דיני נפשות וכו' דווקא גבי רובא לרדיא לא אזיל שמואל בתר רוב דרוב גרוע הוא, ועיין ב"ח סי' רל"ב מ"ש לפרש דברי תוס', וכבר הקשה על דברי הב"ח ופירושו בקונטרס הספיקות כלל ו' סי' א', ועיין שב שמעתתא שמעת' ד' פ"ו מ"ש בכוונת תוס' עפמ"ש רמב"ן במלחמות קדושין פ"ב בסוגי' דסבלונות דלא אזלינן בתר רוב המנהג וכ"כ בריטב"א קדושין, ומה"ט רובא דלרדיא גרוע דבמנהגא תליא עיי"ש, ואני בעניי כבר העלתי במק"א ביישוב קושית הבית מאיר ובאבני מלואים שם על רמב"ן מר"פ המוכר פירות דרובא דתליא במנהגא הוא ואזיל רב בתרי' לפע"ד לא קשה מידי עד כאן לא אמר רמב"ן אלא במנהג דליכא טעמא להנוהגים כן כמו רוב מסבלי והדר מקדשי דליכא טעם לאלו דמסבלי תחלה, ולמיעוט דמקדשי והדר מסבלי איכא טעם כמ"ש הר"ן שם דאין לבם בטוח לתת לה סבלונות שחוששים שמא תחזור בה לכן לא מסבלי עד דמקדשי תחילה, ורובא דמסבלי תחילה אין חוששים לזה, אבל אין להם טעם להיפוך לסבל תחילה דוודאי בטוח יותר לקדש תחלה ומנהגא בעלמא הוא רוב כי האי רוב גרוע הוא דמשתנה מזמן לזמן ע"פ דיעות בני אדם אבל רובא לרדיא מלתא בטעמא הוא שנהגו כן דצריכים רדיא בכ"מ וזמן בוודאי רוב גמור הוא, וכן יש להוכיח מדברי רמב"ן שם שלא כתב הא מלתא דרוב גרוע רק במנהג דמסבלי והדר מקדשי ולא ברוב דמקדשי והדר מסבלי עיין היטיב ותמצא כי טובים דברינו בעזה"י ושם בארה:

גם מסוגית ש"ס ב"ב נראה דאפילו ברוב גמור ס"ל לשמואל דאין הולכין אחר הרוב ועיין ביש"ש שם, וגם אם נאמר דמהרי"ק כתוס' הנ"ל ס"ל עדיין לא אתי שפיר מנ"ל לומר בפשיטות דאפילו בשמא ושמא ס"ל לשמואל דאזלינן בתר רוב גמור וכ"ש בתר שני חזקות דלא אלימו כרוב כמ"ש:

ועלה במחשבה לפני ליישב דינו של מהרי"ק דפשיטא לי דבנידון של מהרי"ק וכדומה צריך לפדות ולתת לכהן דמי פדיונו במתנה על מנת להחזיר דיוצא בו מעיקר הדין ואין בו רק איסור דרבנן על הכהן משום דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות ומשום ושחתם ברית הלוי כמבואר פ"ק דקדושין, וכ"ז כשיש חיוב וודאי שצריך לתת לכהן בדליכא כהן שרוצה לקבל על מנת להחזיר אז אסור לכהן לקבל ע"מ להחזיר, אבל כאן אם לא יקבל על מנת להחזיר לא צריך האב לתת לשום כהן במתנה גמורה כה"ג מותר לכל כהן לקבל במתנה ע"מ להחזיר דאם לא יקבל על מנת להחזיר לא צריך ליתן כלל כנ"ל פשוט, וכי כן בוודאי מחויב האב לעשות כל טצדקי להמציא לו כהן שיקבל ממנו עמ"ל ומצוה על הכהן לקבל ממנו כדי שיקיים האב המצוה כנ"ל פשוט וברור, ואקדים עוד מה שחידש לנו תוספ' בכורות רפ"ג בד"ה ר' יהושע ובד"ה לקולא לא חייש כיון שאנו מחזיקין הרוב ודנין על פיו לענין איסור וכוודאי מיחשב לנו גם לענין ממון אזלינן בתרא, וי"ל דאזיל מהרי"ק בשיטת תוס' וכיון שהנחנו דמחויב האב לפדות במתנה עמ"ל מכח שני חזקות ממילא מחזקינן חזקות אלו גם לענין ממון, ומחויב לפדות את בנו להיות הממון לכהן לחלוטין כשלא נמצא לו כהן שרוצה לקבל מתנה עמ"ל, כיון שכבר החזקנו וחייבנו אותו לפדות ע"פ חזקות אלו, (ולפי זה אסור לשום כהן לקבל במתנה על מנת להחזיר כיון שאם לא יקבלו הכהנים מהאב במתנה עמ"ל מחויב ליתן דמי הפדיון לחלוטין לכהן אם כן שייך בזה שחתם ברית הלוי כמובן ויש לדחות):

אמנם כן הרא"ש שם לא ס"ל כתוס' דהא מתרץ שם כתי' תוס' דלענין ממון לא אזיל ר"י בתר רוב וחזקה דאין הולכין בממון אחר הרוב, ולא דחה כדדחי תוס' כיון דלענין איסור אזלינן בזה בתר רוב ה"ה לענין ממון, ש"מ דלא ס"ל כתוס', וכן מבואר מרמב"ן בכורות שכתב דווקא לענין איסור ללקות כגון על לאו דגיזה ועבודה ולהקריב למזבח לא חיישינן למיעוטא אבל אין צריך ליתנו לכהן דלא כתוס', וכבר הרגיש בזה מהרי"ט אלגזי שם דרא"ש ורמב"ן לא ס"ל כתוס' עיי"ש:

ויש לי לעשות סמוכים לשיטת רמב"ן ורא"ש מכתובות דף י"ב ע"ב דלא אזיל ר"י בתר חזקת הגוף להוציא ממון, ולמ"ד מקח טעות הרי יש לנו לדון גם לענין איסור א"א, ולענין איסור אזיל ר"י בתר חזקת הגוף כדאמר רבא לקמן פ' המדיר דף ע"ד ע"ב כי לא אזיל ר"י וכו' הרי דס"ל הגם שאנו דנין באותו דבר לענין איסור מ"מ לענין ממון לא דנינן אותו ענין כך, ואין לומר משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קידושין דכבר כתבו האחרונים דשם לא שייך אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות שא"א לו לברר עד שבעל, ועיין בבני אהובה, וכה"ג קשה מלקמן פ' המדיר סוגיא דמומין דמתרץ ר"א רישא ר"י והא ברישא שם וודאי יש לנו לדון גם לענין איסור ולר"י אזלינן בתר חזקת הגוף לענין איסור, ולענין ממון לא אזיל בתר חזקת הגוף מכל זה ראי' לרמב"ן ורא"ש דלא כתוספות:

ובחדושי לסוגיא דמומין העלתי עפ"ז תי' לקושית תוס' על ר"א דאמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו רישא ר"י וסיפא ר"ג למה נקיט לר"י נמצא בבית אביה הו"ל לאשמועינן רבותא יותר לר"י בשנכנסה לרשות בעלה ולר"ג הו"ל לאשמועינן יותר בעודה בבית אביה, ולמ"ש י"ל עפמ"ש פ"י והפלאה דבסיפא אין לדון כלל לענין איסור דאין אדם עושה בב"ז דקיי"ל כרב דבעי גט מתורת ודאי, ולשמואל עכ"פ מספק עיי"ש, והא"ש דרישא קמ"ל רבותא לר"י הגם שדנין גם כן לענין איסור ומחזקינן אותה בחזקת הגוף מ"מ לענין ממון לא אזלינן בתר חזקה זו, וסיפא קמ"ל רבותא לר"ג הגם שאין לנו לדון לענין איסור ולא החזקנוה בחזקת הגוף מ"מ מוציאין ממון על פי חזקת הגוף וא"ש נכון:

ומובן בזה המשך דברי רבא לא תימא כי לא אזיל וכו' דטרחו הראשונים והאחרונים ליישב מה רצה רבא בזה, ועל מה ומי קאי, ולמ"ש יובן דהשמיענו רבא דלא נוכיח מדלא אזיל ר"י בתר חזקת הגוף ברישא לענין ממון דגם לענין איסור לא אזיל בתר חזה"ג, דאל"כ גם לענין ממון הוי אזיל בתר חזקת הגוף מאחר שאנו מעמידין אותה על חזה"ג לענין איסור, ש"מ דלא אזיל אפילו לענין איסור בתר חזה"ג כמ"ש תוס' בבכורות דתמוה הדבר דלענין איסור נהי' מחזיקין אותה ולא לענין ממון באותו דבר ובאותו ענין עצמו קמ"ל רבא דלא תימא משו"ה דלא אזל ר"י כלל אפילו לענין איסור בתר חזה"ג אלא כי לא אזיל דווקא לענין ממון וכל כך אלים לי' חזקת ממון דאפילו כי האי גוונא שהעמדנו על חזקת הגוף לענין איסור מ"מ לענין ממון לא אזלינן בתרה, וא"ש דברי רבא דקאי על אוקימתא דר"א, ועל שיטת תוס' בכורות קשה כהנ"ל:

וליישב שיטת תוס' נראה או דס"ל דווקא התם דאיכא חזקת פנוי' מנגדת כמ"ש תוס' שם בהא ס"ל לר"י דלא אזלינן בתר חזה"ג לענין ממון הגם שהחזקנוהו כוודאי לענין איסור, ויותר נ"ל דעד כאן לא כתב תוס' כיון דלענין איסור אזלינן בתר רוב לא נאחז החבל בב' ראשין ואזלינן גם לענין ממון בתר רוב דזה דווקא התם דהחזקנו הרוב להקל להתיר להקריב ע"ג המזבח, וכן להחמיר דלוקין על גיזה ועבודה, והחזקנוה לוודאי שהוא מן הרוב אבל בשמארסתני נאנסתי ובנמצאו בה מומין שבפ' המדיר, דגם אם לא נחזיק אותה בחזקת הגוף דוודאי כן הוא מ"מ צריכה גט מספק ולא גזרנו אומר על פי חזקה זו דוודאי כן הוא דגם מספק צריכה גט, הגם שיש נפקותא בין ספק לוודאי אם קבלה קדושין מאחר דאינה צריכה גט דבר זה אינו לפנינו עתה שנדון עליו וגם אינו שכיח שתקבל קידושין מאחר, ועיין תוס' גיטין דף י' ע"א ד"ה כי קתני וכו' דכ' דלא שכיחא שתקבל קדושין מאחר כיון שסבורה דמקודשת, מכ"ש כאן שהיא אומרת שברשות בעלה נולד בה דלא תקבל קדושין מאחר, (ועוד דאם תקבל קידושין מאחר אזי ממעשיה מוכחת שנולדו לה המומין בבית אביה שמחזקת הקידושין למקח טעות ושלדעתה איננה מקודשת ומקבלת קידושין מאחר) ואין אנו דנין על פי חזקת הגוף רק שאסורה לכ"ע מספק, משא"כ בבכור שמתירין להקריב ע"ג מזבח ודנין ע"פ הרוב להשוותו לוודאי בכור בזה מסתבר לתוס' דלענין ממון ג"כ אזלינן בכה"ג בתר הרוב ועיין:

המורם מדברינו דרמב"ן ורא"ש ל"ל כתוס' בכורות, וגם תוס' לא ס"ל רק היכא דהחזקנו הרוב ודנין עפ"י להקל או להחמיר מכח וודאי, לפ"ז נסתרו דברינו במ"ש ביישוב המהרי"ק דהא ע"י מה שמחייבים האב לפדות במתנה על מנת להחזיר לא החזקנו החזקות לוודאי דגם מספק צריך לפדות כל שאין לו בו הפסד ממון, וגם בהסתלקות החזקות צריך לעשות כן, והדר' קושיתינו והנה קמה וגם נצבה:

שבתי וראיתי כי יש קיום לדברינו, כאשר נוסיף אומר ודברים, דיש לנו לדון על חזקות אלו לענין ברכה היינו כשפודה בע"מ להחזיר כמ"ש, ואם מחויב לפדות מוודאי יוכל וצריך לברך, ויש לנו לדון לענין הברכה אם מחויב מוודאי או מספק, ואזלינן בתר חזקה שצריך ומותר לו לברך, ועיין טו"ז או"ח סי' ס"ק דחידש מדעתו לענין לאו דלא תשא לא אזלנן בתר חזקה, אבל המג"א והב"ח דטרחו ליישב הא דלא אזלינן שם בתר חזקה נראה דלא ס"ל כט"ז דלאו דל"ת חמיר ובמק"א העלתי לשיטת תוס' ר"ה דבברכה לבטלה ליכא ל"ת מדאורייתא א בוודאי אין מקום לומר דמחמירים בספק ברכה יותר מבאיסור או ביטול מ"ע דאורייתא ולשיטת רמב"ם דדאורייתא הוא עיין מג"א סי' קפ"ו יש מקום לומר כטו"ז אבל אין מוכרח, דמה דדייק הט"ז מדכתב המחבר דיבדוק הציצית משום ברכה לבטלה ולא כתב משום ביטול מ"ע דגדילים תעשה לך, י"ל ע"פ שיטת המרדכי בשבת שאין יכול לעשות ציצית אין בו ביטול מצות עשה לפ"ז מותר ללבוש בשבת בלא בדיקה דממנ"פ אם ימצא פסול וא"א לתקנו אינו עובר בעשה, ולכן התחכם המחבר וכתב משום ברכה לבטלה וצריך שיבדוק הציצית גם בשבת, וכיוצא בו בחול היכא שא"א לו לתקן יבדוק משום ברכה לבטלה והבן:

והנה מלבד שאין דברי טו"ז מוכרחים, וב' ומג"א ל"ל כוותי' יישבנו לשון המחבר גם לטו"ז, י"ל דווקא על חזקה אחת לא סמכינן לענין ל"ת אבל על שני חזקות סמכינן גם לענין לא תשא וגם הטו"ז מודה בזה דאיכא ב' חזקות דמצריכין אותו לפדות עמ"ל, בברכה, וכיון שאנו דנין ע"פ שני חזקות לענין הברכה, ומחזיקין אותו לוודאי בכור, שוב גם לענין ממון אזלינן בתר שני חזקות אלו בשלא נתרצה לו כהן לפדות ע"י מעמ"ל, דצריך לפדותו בשלא על מנת להחזיר ול"מ לשיטת רמב"ם דעובר בלא תשא מדאורייתא וכיון שהוחזקנו על ידי שני חזקות אלו להתיר ספק איסור דאורייתא דמוציאין ג"כ ממון ע"פ שני חזקות אלו ואפילו לתוס' דאינו עובר בברכה לבטלה רק ל"ת מדרבנן, מ"מ כיון שא"צ לברך מספק, ואנו מצריכים ומחייבים אותו לברך משום דמחזיקין אותו ע"פ שני חזקות לוודאי גם לענין ממון אזלינן בתרי' כנ"ל:

וי"ל גם רמב"ן ורא"ש בכורות דל"ל כתוס' שם מודים כאן, דשם לענין היתר הקרבה למזבח ומלקות בגיזה ועבודה ענין חלוק הוא ממצות נתינה לכהן דאינם אדוקים זה בזה לכן מה שנוגע לענין איסור כדינו, ולענין ממון כדינו, אבל בנידון של מהרי"ק דבאותו מעשה מצוה עצמו אנו הולכין ומחזיקין ע"פ שני חזקות לודאי שיפדה ויברך אם כן גם לענין חיוב ממון שבו לא נשתנה דינו כנ"ל והבן:

ויש לשדו' נרגא במ"ש דע"י שמברך החזקנו אותו לוודאי בכור, לפמ"ש הד"מ או"ח סי' ח' דעל טלית קטן מברכים על מצות ציצית ובד"מ שלפנינו חסר טעמו ומביאו בשלימות בטו"ז ביאור טעמו דעל לא קאי על מעשה שעושה עכשיו, אלא שמברכים להשי"ת שנתן לנו מצוה זו אע"פ שאינו מקיימה עכשיו כתיקונה עיי"ש וזה נ"ל ג"כ כוונת הרשב"א בתשובה דמייתי פר"ח יו"ד סי' י"ג דמברך על שחיטת בן פקועה ונ"ל טעמו כיון דמברכים על השחיטה, דקאי על כלל מצות שחיטה שצונו ה' ולא על מעשה זה שעושה עכשיו, וכיון שצריך לעשות בבן פקועה מעשה השחיטה משום מראית עין או חשדא ראוי' שיברך על מצות שחיטה שציונו ה' הגם שאינו כהוגן ואינו מקיים עתה המצוה בעצמותה ועיין טו"ז יו"ד ס' א' ס"ק י"ז, ולמ"ש אין מזה סתירה למ"ש הר"ן שבת פ' במה מדליקין בחצר שיש לו שני פתחים דאינו מברך כשמדליק ברוח השני כיון שאינו מדליק רק משום חשדא, דשם מברך להדליק דקאי על מעשה זה שעושה עתה וכיון שאינו רק משום חשדא אין ראוי' לברך, ודינו של רשב"א ושל ר"ן מתאימות, דלא כפר"ח, ועיין פלתי שם שכ' לחלק דבנ"ח דכבר ברך ל"צ לברך שנית משא"כ בשוחט בן פקוע, ועיין מג"א סי' תרע"ו סק"ד במ"ש ויש לחלק נ"ל כוונתו כהנ"ל דבסי' תרע"א כבר ברך, משא"כ אכסנאי, ועיין ש"ך יו"ד סי' שכ"ט סק"ז ובמג"א סי' ק"ע סק"ב ויש להאריך, היוצא לנו דברכת על יוכל לברך גם אם אין עושה מצוה כהוגן או שאינו עושה רק משום חשדא, כ"ז שהוא מחויב נקיים המצוה משום ספק שיוכל לברך בעל דמברך על כללית המצוה, ואין כאן חשש ברכה לבטלה, וברכת הפדיון שהיא בעל פדיון הבן כמבואר שלהי פסחים לא החלטנו ולא החזקנוה לוודאי בכור ע"י ברכה שמברך על פדיון דגם על הספק יוכל לברך ברכה כזו, שהיא בעל, ואפשר דס"ל למהרי"ק כשיטת הרמב"ם הלכות בכורים דבכור שפודה עצמו מברך לפדות, ועיין ב"י יו"ד סי' ש"ה ובמחבר שם, ולא מיבעיא כשפודה עצמו דמצריכים לפדות ולברך לפדות דע"כ החזקנוה לוודאי בכור ה"ה לענין ממון מיחזק ועומד לוודאי בכור כמ"ש, גם כשאב פודהו י"ל כיון דאנו דנין עכשיו על וולד זה ומחזיקין אותו לפדיון ולברכה כבכור וודאי, בין כשיפדהו האב בין שימות אב או מסיבה אחרת שיפדה עצמו כשיגדל שמברך לפדות ומחזיקין אותו לוודאי בכור גם כשפודהו האב הולכין בממון אחר שני חזקות אלו, ועיין הפלאה כתובות ספ"ק דחידש מדנפשי' דכל שיש ברוב זה לדון גם לענין איסור הולכין גם בממון אחר הרוב, והיה בהעלמה ממנו לפי שעה במח"כ תוס' בכורות הנ"ל, ומדבריו למדנו הגם דאין לפנינו מעשה כזה שהיינו דנין עליו והחזקנוה שהוא מן הרוב, מ"מ כיון שאפשר שיהי' ומוחזק אצלינו לכל דבר איסור כי הוא מן הרוב ומחזיקין אותו לענין איסור כוודאי ה"ה דהולכים גם בממון אחה"ר, וכן י"ל בנידון של מהרי"ק כמ"ש, אלא כ"ז לא יועיל לנו לפי מנהגינו דכ' רמ"א דגם כשפודה עצמו מברך על פדיון הבכור הדר נפל דינו של מהרי"ק בבירא, להלכה ולמעשה לפי מנהגינו, שאין לנו לדון כלל בשום פעם אם הוא בכור בוודאי במה שנוגע לענין פדיון ובברכת על הפדיון:

אמנם כן י"ל ניהי דמשום ברכה על פדיון לא החזקנוהו לוודאי בכור, אבל משום ברכת שהחינו ע"כ צריכים אנו להחזיקו לוודאי בכור, דמספק אינו רשאי לברך שהחינו, ועיין ח"צ סי' ק"ו בסופו דמי שרוצה להחמיר כמהרי"ק לא יברך על הפדיון ולא שהחינו, והוא אזיל לשיטתו דמדין אינו חייב לברך דרוב מנגד לחזקות והוא בחזקות פטור, ועיין ח"ס סי' רצ"ט, שכתב מי שרוצה לחוש לדברי הח"צ לא יברך בשם ומלכות ולא יברך שהחינו, ויברך הכהן ויוציא האב, וזו עצה נכונה, מכ"ז נראה דמספק לא יברך שהחינו, וכ"ז במקום ספק אבל אם ברור לנו ע"פ שני חזקות של מהרי"ק כשאין הרוב מנגד באופן שבארנו לעיל דבהכי הי' נדון המהרי"ק על פי שני חזקות אלו מצריכים לברך שהחינו כשפודה בע"מ להחזיר שוב מחזיקין הרוב גם לענין ממון שחייב לפדות גם שלא עמ"ל כשאין הכהן רוצה בע"מ להחזיר, ויגענו והגענו למקום יישוב ליישב דינו של מהרי"ק על מכונו בעזה"י:

וכ"ז נלפע"ד אחר העיון היטיב הדק להלכה, אבל למעשה לא ימלא לבי להורות למעשה שיברך בשם ומלכות על הפדיון ושיברך שהחינו, כי לא מצאתי לא' מן חוברי חבר קמאי ובתראי דבר זה שיברך השני ברכות וגם מהרי"ק לא נזכר מן הברכות, ובתשובת דרכי נועם דמסכים עם מהרי"ק כתב אבל לא יברך, וכ"כ בספר תפארת למשה, שצריך לפדות כתשובת מהרי"ק אבל לא יברך, וכתב שהסכימו עמו בעלי הוראה, וכ"כ בתשובה מאהבה ח"ר ומביא תשובת אמרי נועם ותפארת למשה, הגם כי נלפע"ד דאין להחמיר יותר בברכה משארי איסורים וכ"ש במקום דאלימו כ"כ רוב וחזקה עד דמוציאין ממון כאשר בארנו באורך, וקו"ח בברכה דאב על פדיון הבן, מ"מ לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה במה שכבר הורו זקני וחכמי ישראל, והם לחומרא ואנו להקל, אלא כיון שא"א מחזיקין ודנין ע"פ שני חזקות לענין הברכות גם לפדות שלא על מנת להחזיר אין לחייבו כיון שנפל היסוד שיסדנו נפל, הבנין, והנה לענין ברכת שהחינו מלבד מ"ש בח"ס דכהן יברך ויצא האב בברכת שהחינו של הכהן, יש לנו עצה אחרת שילבש האב בגד חדש בשעת פדיון ויכוין גם על הפדיון, ואפשר עד"ז יש לצרף ב' ברכות יחד שיברך בשם ומלכות שהחינו וקימנו ואשר קדשנו במצותיו וציונו על פדיון הבן, ושם ומלכות קאי אתרווייהו ולא הוציאו שם ומלכות לבטלה כן נ"ל לולי דהוא מלתא חדתא ולא מצאתי לי חבר לברך ע"ד זה מ"מ להיות דנלפע"ד עיקר דיוכל לברך שני ברכות כל אחד בפני עצמו הסומך ועושה ע"ד שכתבתי לא הפסיד, ויש לו שכר מעשה ושכר ברכה, וה' יצילנו משגיאות, ויראנו מתורתו נפלאות, ויפדה עמו בקרוב מצרות ותלאות, ויעשה עמנו לטובה אות, הכ"ד אוה"נ דש"ת הרמה פה פ"ב כאור בוקר ליום ה' ט"ז אדר תרל"א לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה