כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קמח
יעקב איש תם, יפה פרי תואר קרא ה' שמו, ה"ה בני חביבי תלמידי צמידי הרבני המופלג בתורה, וביראה טהורה חרוץ בע"פ העדני העצני מלא ברכת ד', כש"ת מוה' יעקב עקיבא סופר ני' ולמחברתו כלתי הצנועה המשכלת מרת מלכה תחי' לאי"ט:
הנה ברך לקחתי ליום מולדתי א' דר"ח אדר שהגעתי בעזה"י לשנת חמשים, והודיתי להשי"ת ברבים על שהחינו וקימנו לזמן הזה וברוך ית"ש הנותן ליעף כח ללמוד וללמד, כן יעזרני למען שמו ותורתו, עד זקנה ושיבה אל יעזבני ואל יטשני, ויהי' עמי כאשר היה עם אבותינו הקדושים זצ"ל להגדיל תורה ולהאדירה, ולגדור פרצי התורה אשר רבו בעו"ה, ויציל אותנו ממוציאי דבה על תוה"ק, ועלינו יציץ נזרו, תרוממנה קרנות צדיקים:
ועשיתי ביום ההוא זה היום עשה ד' לי סיום למס' פסחים, ואמרתי ביום אדר"ח בע"מ וויען ברבים בסיום המסכתא וביום שלאחריו פה לפני ב' ואסיפת לומדי תורה, ואעלה פה בקצרה, הנה הצל"ח יצא ליישב סוגי' ש"ס דקאמר פשיטא על פדיון הבן אקב"ו ע"פ הבן, אבי הבן מברך, ע"פ מה שבריב"ש נתקשה, למה מברכין עפ"ה כיון דא"א בשליח והש"ך בנקה"כ העלה דפודים על ידי שליח וא"ש דמברכין בעל, ופשיטא לי' לצל"ח דשליח אינו מברך שהחיינו, ומה"ט עלה ספק בלב בעל האיבעי' אי כהן מברך שהחינו שהוא לעולם יוכל לברך שהחינו משא"כ האב כשפודה עי"ש, ולכן מקדים פשיטא דמברך על פדיון, מדמברך בעל ש"מ שפודים עי"ש, ולכן יש לספק מי מברך שהחינו, אלו דבריו בקיצור, ועדיין לא יצא ליישב אריכות ושפת יתר אבי הבן מברך פשיטא דאב מברך, לא הו"ל להקדים אלא פשיטא דמברכין על פדיון הבן דמזה מוכח דפודים עי"ש, ונ"ל להוסיף בשאומר מלתא בטעמ' למה מצוה שנעשי' עי"ש מברכין בעל ושאינה נעשי' עי"ש מברכין בלמ"ד, נ"ל עפמ"ש הד"מ באו"ח סי' ח' דברכה דעל קאי על כללות המצוה ולא על עשית המצוה עכיו ולכן מברכי' על טלית קטן על מצות אבל ברכה בלמ"ד קאי על עשית המצוה שעושה עכשיו עיי"ש בט"ז, ונ"ל לכן מצוה שנעשי' עי"ש ושליח מברך ובאמת אין ראוי' לו לברך כיון שאינו מחויב, ועיין מג"א סי' תל"ב לכן תקנו בעל דקאי על כללות המצוה, וכיון ששליח זה עושה המצוה בשליחו' המשלח ועוסק ובא במצוה זו, וגם לו קצת מצוה ראוי' ה לברך אבל מברך רק בעל, אבל מצוה שא"א עי"ש מברך בלמ"ד כי הוא מחויב בעשיית המצוה ועליו מוטלת כנ"ל נכון:
והא דלא תיקנו כשעושה עי"ש יברך השליח בעל, וכשעושה בעצמו יברך בלמ"ד צ"ל דלא רצו לתקן על מצוה א' לפעמי' בלמ"ד ולפעמי' בעל, ותקנו שתהי' תמיד בנוסח א', וי"ל לכן הקדי' באיבעי' על פדיון הבן אבי הבן מברך היינו אפי' כשהוא פודה בעצמו ומברך, מ"מ מברך בהי משום דלא רצו לחלק בין פדיון לפדיון בין כשעושה בעצמו או עי"ש, מזה נצמח האיבעי' בברכת שהחינו, אם כהן מברך כיון שהוא יוכל לברך לעולם שהחינו, והאב כשפודה עי"ש אין יוכל השליח לברך שהחיינו או נימא מ"מ האב מברך וא"ש כנ"ל להוסיף תוספ' מרובה ועיי':
והנה דברי הצל"ח עולים יפה לפי שיטת ש"ך דפודים עי"ש, אבל לשיטת ריב"ש ורמ"א סי' ש"ה וט"ז דא"א לפדות עי"ש, לא א"ש דבריו גם מה דפשיטא לי' דשליח אינו מברך שהחינו עיין הגה' דרישה סי' ש"ה, ועיין ח"ס יו"ד ס' רצ"ח, ובלא"ה עוד פש דקדוק א' מה שהקדי' על פדיון הבן אקב"ו וכו' אבי הבן וכו' זו עפ"ה וכו' ספת יתר הוא הא על זה קאי, לא הול"ל רק פשיטא אקב"ו וכו' אב הבן וכו':
הנה הרמב"ם בה' בכורי' כ' כשפודה עצמו מברך בלמ"ד לפדות וכשאב פודה מברך בעל והריב"ש בתשובה טרח למצוא טעם מ"ש אב מ"ש עצמו שפודה, ועיין בב"י ש"ה שמביאו, גם למה מברכין בעל טרח למצוא טעם, ולפעד"נ לתת טעם לשבל, ע"פ מתני' בכורו' מ"ט ע"א מת לאחר למ"ד אע"פ שלא נתן יתן, ובטור סי' ש"ה כ' כיון שכבר נתחייב, נ"ל מלשונו כי וודאי אינו מחויב לפדות בנו מת אלא כיון שכבר נתחייב מחויב ליתן, שכבר נתחיי', וכן משמע מלשון מתנ' אע"פ שלא נתן יתן דאינו מחויב לפדות בנו מת, מ"מ אע"פ שלא נתן, ועכשיו ליכא חיוב, מ"מ יתן מפני שכבר נתחייב, כנ"ל, ולפי"ז יש מקום לומר דלא יברך כיון שאין עכשיו מצוה רק שמחויב ליתן לכהן מה שכבר נתחייב לו, אלא דבברכ' על שהוא על כללת המצוה, וכל שעושה קצת מצוה יוכל לברך בעל כל שעוסק ובא מחמת מצוה זו שנצטוינו בה, ולכן גם האב שפודה את בנו מת יוכל לברך בעל כיון שדבר זה שעושה עכשיו מחמת מצות פדיון דרמו עלי' באה, ונ"ל להטעים טעם לכן תקנו שלעולם יברך בעל שלא לחלק באב בין פודה חי או פוד' מת, וא"ש הרמב"ם דאב מברך בעל מה"ט, אבל בן שפודה עצמו שא"א רק בחיות מברך בלמ"ד כנ"ל נכון ועיין:
ואחר הוצעה זו אומר אני בטח שמיושבים כל הדקדוקי' שבסוגי' זו, ואקדים עוד דבתוס' ורא"ש בכורות שם מספקא להו בפודה בנו מת אי מברך שהחינו דמזכיר צערו לא יברך משום דמצוה קעביד, עיי"ש ונ"ל משרה מספקא להו, אי כהן מברך משום דמטי לי' הנאה או האב מברך דקעביד מצוה, וצ"ל איך ס"ד דכהן יברך הא האב מצוה קעביד והוא העיקר כדפשיט להו באמת בבי מדרשא, ועיין בצל"ח שכ' כיון דמצוה נעשי' ע"י וגם הוא הכהן עושה המצוה, והעיקר חסר דהול"ל כיון דכהן ג"כ מצוה קעביד, ונ"ל דמשו"ה מספק' להו כיון דאב לא יוכל לברך שהחינו כשמת הבן משום צערא, אבל כהן דמטי לי' הנאה בלי צער כלל או הנאת הממון שמקבל או הנאת מצוה קצת, עכ"פ צער' ל"ל, משא"כ האב,לכן ראוי' לכהן שיברך ומספקא לש"ס אי מ"מ האב יברך כיון דקעביד מצוה כמ"ש תוס' ורא"ש, דגם דאית לי' צערא מצד שמת, מ"מ יברך שהחיינו על עיקר המצוה או כהן יברך ולא הוא, וממילא ראוי' שיהי' כהן לעולם מברך שהחינו אפי' כשפודה חי משום לא פלוג, או דפשיטא במת הבן האב לא יברך משום צערא, ולא מספקא רק בחי אם הכהן מברך כיון שבמת אין האב מברך לכן תיקנו תמיד בכהן, או נימא בחי עכ"פ, האב יברך כנ"ל:
והא"ש דהקדים פשיטא עפ"ה, היינו כל פעם שפודי' הבן בלי חילוק כל שפודה אקב"ו עפ"ה אבי הבן מברך, היינו שאבי הבן מברך אפי' מת, ולכן אבי הבן דווקא מברך בעל כיון שמברך ג"כ כשמת ואז א"א לו לברך רק בעל כמ"ש, ודווק' אבי הבן אבל הבן מברך בלמ"ד, מכ"ז מוכח דעפ"ה כל שפודה אפי' מת מברך, ומזה עלה ספק ברכת שהחינו מי מברך אי הכהן דהוא יוכל לברך לעולם אפי' מת, או האב מברך או דמברך שהחינו גם במת, או בחי הגם שבמת א"י לברך מ"מ תקנו ברכת שהחינו לאב בפי כי לו היא העיקר המצוה ולו נאה לברך כנ"ל ומיושבי' כל הדקדוקי' עד"נ בעזה"י:
עוד פש גבן דקדוק א' עצום דמסיק והלכתא אבי הבן מברך ב', צ"ל בכ"מ מקשה הלכתא מכלל דפליגו, וכאן ליכא פלוגתא רק מספקא להו, ולר' שמלאי לא הוי בידו ושלחו לבי מדרשא אבי הבן מברך ב' ואיך מסיי' הלכתא וזה דקדוק עצום דבעי יישוב, והעלתי בתשובה א' יישוב לזה עפמ"ש הריב"ש בטעמ' דמברכי' בעל והבן בלמ"ד משום דקיי"ל אב לפדות ובן לפדות האב קודם דעיקר מצותו לפדות עצמו ואב כשלוחו, ולכן מברך בעל כן נראה כוונת דבריו עיי' בב"י סי' ש"ה, ונ"ל מה"ט מבעי' לי' אי הכהן יברך שהחינו כיון דבאב אין עיקר המצו' ועיקרה בעצמו, משא"כ בכהן לעולם שוה שנעשי' המצוה עמו וע"י, וא"ש דמקדי' פשיטא דעפ"ה אקב"ו עפ"ה אבי הבן מברך היינו המברך בעל, ודווקא אבי הבן כיון דעיקר המצוה לפדות עצמו, וכשפודה עצמו בוודאי הוא מברך שתים, ואין הספק רק אב שפודה אי כהן מברך או האב, ושלחו מבי מדרשא אבי הבן מברך שתים ויש מקום לומר דמשו"ה ס"ל דמברך אבי הבן דס"ל כר"י במתני' בכורו' מ"ט דהוא לפדות ובנו לפדות בנו קודם, נראה דס"ל דעיקר מצוה על האב לפדות, ומה שמחויב לפדות עצמו הוא רק תשלומין על שלא פדהו אביו, וכן משמע בקדושין דף כ"ט ע"א דלולי ריבוי דפדה תפדה ה"א שמצוה רק על האב, ועיין רש"י שם כ"ט ע"ב דלאמת ר"י ס"ל דעיקר המצוה שהאב יפדה בנו ועיין פ"י שם, והו"א דבי מדרשא הכי ס"ל, לכן פשיטא להו דאב מברך שתים לכן מסיים ומסיק והלכתא הגם דקיי"ל הלכה רווחת כת"ק דהוא קודם דעיקר המצוה שיפדה עצמו דלכן מברך בפודה עצמו לפדות ובפודה בנו בעל כמ"ש, מ"מ הלכתא אבי הבן מברך שתיים וא"ש:
ובתשובה ההיא העלתי הגם דהלכתא דאב מברך שתים היינו דגם הכהן מחויב לברך שהחינו כיון דמטו הנאה לידי' וגם הוא במצוה זו, וגם חביבה עליו ממון שזיכה לו התורה, אלא דפשטו לי' דאב מברך שתים ולו משפט הבחירה בבכור שלו ומוציא הכהן, והאיבעיא מעיקרא לא הוי רק מי מברך ומוציא לאחר אם הכהן מוציא לאב או אב מוציא לכהן, ויש לבאר מקום הספק כיון שהאב מברך ברכה אחת תקנו לכהן ג"כ ברכה אחת שהחינו, כדי שיזכו כל אחד בברכה, ולאמת האב מברך שתים, וכעת הוספתי נופך דא"ש המשך הא דר' שמלאי המובא בש"ס על מתני' ברכת הפסח פוטרת את הזבח, ורשב"ם נדחק, ולמ"ש יש לבאר ע"פ קושית הצל"ח במתני' כיון שהפסח נאכל על השובע איך יפטור פסח את של זבח היינו חגיגה שקודמת באכילתה לאכילת הפסח ונדחק דמיירי במי שאוכל פסח גם אחר אכילת חגיגה, וזה דוחק דהא מצות אכילת כזית פסח ראוי' שיהי' נאכל על השובע, ונ"ל כך באופן שבני חבורה אוכלים ביחד כדינא, וא' אכל כבר הזבח ואוכל פסח, ואחד אוכל עכשיו חגיגה ואח"כ הפסח ברכה זה שמברך חבירו על הפסח פוטרת אותו מברכת הזבח כנ"ל, הגם בכ"מ ראו' שיברך כל אחד לעצמו, מ"מ כאן שבני חבורה שייכי' במצוה זו להדדי שנמנים על פסח א' ושלוחים המה זה לזה בשחיטה, ובשעת אכילה שייכים להדדי בחבורה אחת, לכן זה מוציא את זה ופוטר בברכת הפסח את חבירו מברכת הזבח כנ"ל, והא"ש דשייך הא דר' שמלאי בברכת שהחינו דאב וכהן כיון דשייכי' יחד במצוה זו של פדיון אם האב מוציא כהן או כהן האב למתני' דברכת הפסח וכו' דמיירי גם כן כה"ג:
ומצאתי ראיתי בתשובת רשב"א סי' של"ח דהקשה לו השואל הא דאסיקנא אבי הבן מברך שתים למה לא יברך ג"כ הכהן שהחינו דקא מטי לי' הנאה, והשיב הרשב"א דכהן לא יברך דהוי כשאר מתנות כהונה, דאין מברך הכהן עליהם ועוד דבענין אחד התלוי' בשנים כגון זה שאב פודה וזה מקבל פדיונו אין מברך אלא אחד עד כאן, ולכאורה נראה מזה דכהן א"צ לברך שהחינו כלל דהרי מדמהו לכל מתנות כהונה, אלא דנראה כיון דמספקא להו דווקא בפדיון אי כהן מברך ולא מספקא לי' בכל מתנות כהונה, ש"מ דווקא בפדיון מספקא לי' דיש מקום לומר שיהי' כהן מברך, ועכצ"ל דפדיון שאני מכל מתנות כהונה, וי"ל כיון כשפודה האב בכלים שמחויב בלאו"ה לברך עליהם שהחינו ככל קונה ומקבל כלי חדש, לכן מספקא לי' אפשר שתקנו אם פודה האב בדמים שמברך גם כן הכהן שהחינו, כיון שמצוה נעשית ע"י וקמטי לי' הנאה שחביבה עליו שזיכהו השי"ת בזה משא"כ בשאר מתנות כהונה שא"א שיהי' אופן שיהא מחויב עליהם שהחינו, יותר מכל מקבלי מתנות בשר או פירות וכדומה, או יש לומר מקום ספיקתו הוא כיון שהאב מחויב לברך שהחינו, וכדי שיהי' כל אחד זוכה בברכה הכהן כמו האב, לכן יש צד לומר שתקנו הברכה על הכהן להוציא האב, והעיקר כמ"ש הרשב"א כיון שהמצוה נעשי' ע"י שניהם, לכן אין מברך רק אחד שהחינו, מזה נראה ה דגם לכהן ראוי' לברך באמת, רק שאין שנים מברכים במצוה אחת שנעשית ע"י שנים, וכי כן צריך הכהן לשמוע ברכת שהחינו מהאב ולכוין שיהא יוצא בו והאב יכוין להוציאו ואם אין האב מברך שהחינו, כמו במת הבן דפסקינן בסי' ש"ה דמספק לא יברך האב שהחינו, בזה נ"ל דכהן בוודאי ראוי' לברך שהחינו דקמטי לי' הנאה, ומצוה היא בלי צער לו, ויברך בקול להוציא האב, כנלפע"ד והעלתי מאז בתשובה, והוספתי עתה תוספ' מרובה נכון לדינא, (יעוין ר"ן ריש פרק האיש מקדש דתנ' האשה מתקדשת בה ובשלוחה דקמ"ל מצוה בה יותר מבשלוחה הגם שהיא אינה מצווה בפרי' ורביה מ"מ כיון שמסייעת למצוה ובלעדה א"א לקיים המצוה שייך גבה גם כן מצוה בה יותר מבשלוחה וה"ה הכא):
ואמרתי מלתא בטעמא דהלכתא דאבי הבן מברך שתים, ולא הכהן, ניהי דגם הכהן עושה מצוה וע"י נעשית ויש לו הנאה, אבל יען כי יש לו הנאה גופניות ראוי' יותר שיברך האב שהחינו לעשות מצות השי"ת שזיכהו במצוה זו ואין לו בו הנאה גופני' כלל אדרבה יש לו הוצאה, משא"כ הכהן יש לו גם הנאה גופני':
השי"ת יאריך ימיכם ושנותיכם עם צאצאיכם, אך טוב וחסד כי"ח, ותזכו לראות בנים וב"ב עוסקים בתורה ובמצות, ויתקיים בנו כי לא ימושו מפיך מפי זרעך וזרע זרעך עד העולם, הכ"ד אביכם ד"ש חותם בברכת אהבה פה פ"ב כאור בוקר ליום ג' ג' אדר תרכ"ה לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: