אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה קמז

תשובה קמו

שלהי מס' פסחים אבעי' מיני' וכו' שהחיינו כהן מברך דקמטי הנאה לידי' או האב מברך דקעביד מצוה ופשטו בי' מדרשא דאב מברך שהחיינו, והלכתא דאבי הבן מברך שהחיינו, ונסתפקתי אם לאמת אין הכהן מחויב כלל בברכת שהחינו, או דמחויב הוא, אלא דאבעי' היה מי מינייהו מברך אם הכהן ומוציא לאב, או האב ומוציא לכהן דשומע כעונה ופשטו בי' מדרשא דהאב מברך ומוציא לכהן דלו ראוי' לברך דמצוה קעביד וראוי' יותר לברך שהחינו לעשות מצוה מלברך על הנאה דאתי לידי' דכהן, ולכן האב מברך ומוציא לכהן, ואי לא שמע הכהן ברכתו של אב או לא התכוין לצאת צריך לברך בפני עצמו או לא:

ומה שהבאנו לבית הספק אם הכהן מחויב לברך שהחינו, מפני שצ"ל באמת איך עלה על דעת בעל האבעי' אי כהן מברך מה נשתנה מכל מקבלי מתנה דאין מברך רק בנתנו לו כלים ובגד חדש ולא במקבל מעות מתנה ועיין טוש"ע או"ח סי' קכ"ב דמבואר והוא מירושלמי דקונה כלי חדש ומי שנתנו לו מתנה נראה דווקא בכלי חדש כמו הקונה והעושה ב"ח ולא במעות, דדווקא בדבר חביב וחשוב ומתקיים מברך שהחיינו, משא"כ מעות דלאו מילי דחשיבי נינהו, ולהוצאה ניתנו ועומדים להוציאם כנ"ל, וא"כ למה זה יברך הכהן בקבלת דמי פדיון, וראיתי שהרגיש הצל"ח בזה והוא קיצר, וכ' כיון דכהן מסייע למצוה וע"י נעשית המצוה ראוי' לו לברך, עיין בו, ולדידי נראה יותר דמעות שזיכה הי"ת לו לכהן חביב לכהן ולכן יש מקום שיברך, וכ"ז הוא סברת בעל האבעי' אבל כדפשוט דהאב מברך י"ל מה"ט דס"ל דאין חיוב על הכהן כלל לברך כמו כל מקבלי מעות מתנה, או דבהך סברא קיימינן לאמת גם כן אלא דס"ל דהאב מברך מפני שהוא מברך על המצוה וכהן על הנאה הגופני, ולכן לו משפט הקדימה לברך בפה מלא ולהוציא הכהן י"ח, והא דלא יברך כ"א בפ"ע כמו בכל מקום דעדיף שיברך כל אחד לעצמו ולא לצאת בברכת חבירו, חוץ בשאינו בקי, נ"ל הכא שאני דברכת שניהם ממעשה אחד בא ע"י פדיון הבן שבין אב לכהן, לכן אחד מברך ושני יוצא:

והי' נ"ל דמסתבר יותר דהאיבעי' לא הי' אם כהן מחויב לברך, ופשיטו לי' דאינו מחויב, אלא דהאיבעי' הי' מי מוציא את מי, ופשטו לי' דאב מוציא לכהן, דאם הספק אם הכהן מחויב מעיקרא ומברך הוא, איך אמרו בפשיטות דהאב מברך, הא תינח בשפודה במעות, אבל בשפודה בשוה כסף ובכלים וכיוצא בו אז נ"ל פשוט דמחויב לברך שהחינו ככל המקבל מתנה דחייב לברך, או הטוב ומטיב, או שהחינו, או תרתי עיין בטוש"ע או"ח סי' קכ"ב, ובוודאי שלא יגרע מכל קונה או מקבל דבר חשוב וחביב עליו, וא"כ בכה"ג יברך הכהן, ומדפשטו סתם אב מברך שהחינו וכן הלכת' נראה דלעולם אב מברך ולא הכהן וע"כ הטעם דראוי' לו לאב יותר לברך ולהוציא הכהן נשמע דכן הוא האבעי' מעיקרא מי מברך אם הכהן או האב, אבל על עיקר חיובא דכהן לא מבעי' ל', ועל דאבעי' לי' פשטו לי' דאב מברך ומוציא הכהן אבל בעיקר החיוב גם הכהן מחויב דזה פשיטא לי' כנ"ל:

ויש לדחות דמעיקרא מבעי' לי' אם הכהן מברך היינו בכה"ג שמחויב לברך היכא דמטי הנאה חשובה לידו כגון פודה בכלים חשובים דמחויב לברך בהא מספקא לי' מי מהן מברך ומוציא אידך וע"ז פשיט לי' דאב מברך אבל היכא דפודה בכסף דבכ"מ אין המקבל מברך גם הכהן פשיטא שלא יברך ואז בוודאי האב מברך אבל יש לפקפק דא"כ הי' האבעיא קשה לפי זה אם כן דלאב ראוי' לתקן שיברך שהחינו ולא הכהן, דהא שהחינו של האב בכל פעם איתא דקעביד מצוה משא"כ של הכהן רק לפעמים הוא כשפודה בכלים דחביבי לי' וזה לא שכיח ואין מקום ספק דוודאי ראוי לתקן ברכת שהחינו לאב ולהוציא הכהן, וע"כ דסובר בעל האבעיא דחייב הכהן בכל פעם לברך שהחיינו ונסתפק מי נתלה במי האב בכהן או הכהן באב, ונ"ל הא דמספק' להו אם הכהן מברך דלפי המושכל לאב ראוי' לברך כיון דמברך על מצות השם שזיכהו לכך, נ"ל כיון דאב זוכה בברכה על גוף המצוה ברכת אשר קדשנו וכו' לכן מסופק אולי זיכהו מתקני הברכה לכהן שגם הוא יברך ברכה ופשיטו לי' דהאב מברך שתיים דמצוה קעביד ולו נאה יותר לברך ולהוציא לכהן, והא"ש בזה דמקדים פשיטא דעל פדיון הבן אבי הבן מברך ועיין צל"ח דמקדק הא ללא צורך הקדים הש"ס ובעל האיבעיא זו המימרא פשיטא לי' ולפמ"ש א"ש לכן הקדים פשיטא ליה דעל פה"ב אב מברך אשר קדשנו ולכן יש ספק שמא שהחינו כהן מברך שיברך כל אחד ברכה אחד כיון דמצוה ע"י שניהם נעשה ונגמרה כנ"ל:

היוצא לנו דמסתבר לומר דכהן מחויב לעולם בברכת שהחינו, אלא שהאב מוציאו, ומסתעף לנו עוד חקירה אחת לדינא כשמת הבן קודם פדיון אחר למ"ד דפודה ומברך, אלא בברכת שהחינו נסתפקו הראשונים עיין טוש"ע סי' ש"ה, וכ' הרמ"א והוא ממהרי"ק דמספק לא יברך שהחינו, ולפמ"ש דכהן מחויב לברך שהחינו אלא שתקנו על האב שהוא העיקר, אבל בכה"ג דא"א לאב לברך, יברך הכהן ויוציא לאב כנלפע"ד ועדיין צ"ע:

ודווקא בפודה בכסף ונותן דמי פדיונים מסתפקינן דתליא אם כהן מחויב לברך שהחינו בכה"ג, אבל בפודה בכלים חשובים לכהן שכתבנו דפשוט דכהן חייב לברך, אלא שהאב מוציאו, ובכה"ג שמת הבן, נ"ל פשוט דראוי' דהכהן יברך בקול שהחיינו ויכוון להוציא להאב והאב יכוון שיצא בברכת הכהן ולכן טוב בכה"ג שיפדה בכלים אם אפשר לו כנלפע"ד להלכה:

ודע בפודה במתנה עמ"ל יש מקום לספק אם הכהן יברך שהחינו כיון דצריך להחזירו לאח"ז, או כיון דנותן לו במתנה גמורה רק מתנה תנאי עמו על מנת שיחזירהו לו צריך לברך ככל מקבל מתנה, וספק זה בכל מקבל מתנה על מנת להחזיר ומסתברא יותר דלא יברך כיון דתליא בהנאתו וחביבותי':

ומדי עיינתי בענין זה בש"ס שלהי פסחים עלה ברוחי ליישב דקדוק הצל"ח שכבר הזכרנוהו לעיל למה הקדימו מה דפשיטא להו על פדיון הבן אבי הבן מברך ובצל"ח שם מיישב עד"פ, ובכל דבריו שם לא יצא י"ח, באריכ' שלא לצורך דאיכא שם בלשון בעל האיבעי', לדבריו הול"ל פשיטא דמברכינן על פדיון הבן דלדבריו הכל תלוי בעל או בלמ"ד ומה לו להאריך "דאבי הבן מברך" דזה פשוט דאב מברך דאם אין האב מברך עפה"ב מי יברך חוץ ממנו ברכת על פדיון הבן בעל או בלמ"ד, ולא הי' לי' להקדים אלא פשיטא שמברכינן על פדיון ולא לפדות, והנלפע"ד ביישוב כ"ז עפמ"ש הריב"ש ומובא בב"י סי' ש"ה ובבאר הגולה דלכן מברך האב על דעיקר מצוה על הבן אלא בקטנותו אי אפשר אלא ע"י האב, וכ' ב"י שם דזה טעמא דס"ל דאם פודה עצמו מברך לםדות כי הוא העיקר עיי"ש, וי"ל לפ"ז דלכן מבעי' לי' אי הכהן או האב משום דאין עיקר מצוה באב והוא רק שלוחו של הבן אבל הכהן הנאה דילי' ושוה לו לעולם בין אב שפודה או פודה עצמו, אבל בבן שפודה עצמו לא מספקא להו דוודאי לפודה עצמו ראוי לברך, והא"ש דהקדים פשיטא דעל פדיון הבן היינו מה שמברכין על האב מברך היינו דווקא האב מברך כן, ולא הבן דהבן מברך לפדות והטעם דמברך בעל איננו משום דאפשר ע"י שליח כמ"ש הר"ן ריש פסחים, דא"כ גם הבן אם פודה עצמו יברך ג"כ בעל, וע"כ הטעם כמ"ש הריב"ש דעיקר מצוה דבן הוא ולכן יש מקום ספק שהחינו מי מברך כהנ"ל, ומיושב כל האריכו':

ובהא ארווח לנו ליישב דקדוק חמור שיש לנו בזה, דמסיק שם דשלחו מב"מ אבי הבן מברך שתיים והלכתא וכו' וצ"ל הלא ליכא דפליג ולא שייך הלכתא וכה"ג בש"ס טובא הלכתא מכלל דפליגו ולפמ"ש א"ש דבמתני' בכורות מ"ט ע"א פליגי ת"ק ור"י הוא לפדות ובנו לפדות ת"ק ס"ל הוא קודם לבנו ור"י אומר בנו קודם שמצותו על אביו ומצות בנו עליו, ועיין ברש"י שם, נראה ת"ק ור"י פליגי במי עיקר המצוה דר"י ס"ל דעיקר מצוה מוטלת על האב ואם לא פדה האב יפדה עצמו בתשלומין של אביו ולכן פדיון בנו קודם, ות"ק ס"ל דהוא קודם ומזה הוציא הריב"ש וכ' דעיקר על הבן עצמו רק בקטנותו א"א ולכן מברך על, ולפ"ז לר"י האב מברך לפדות דעיקר מצוה בו באב ולכן הוא מברך, אבל להלכתא דקיי"ל כת"ק ואב אינו עיקר הו"א כהן מברך ולכן מסיק והלכתא דפסקינן כת"ק מ"מ אב מברך שתיים כנ"ל, פה פ"ב יום ד' פ' ח"ש תרי"ז לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה