כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קמו
אלי' זכור לטוב, יתברך בכל הטוב, ה"ה תלמידי הרב המופלג בתורה ויראה וותיק מלא עתיק חרוץ בע"פ כש"ת מוה' אלי' א"ש ני' רב בק"ק דערעטשקא יע"א:
יקרתו קבלתי והי' לנחת באשר בשרני כי הקרה ה' לפניו מקרה טהור בתוך עמו יושב השקט ושלו, כן יהי' ד' עמו, יגדלהו וינשאהו ויהי' דבריו נשמעים לתורתו ולעבודתו:
והנה נפשו בשאלתו לחוות לו דעתי בעובדא שבא לפניו, והוא באחד מאנשי קהלתו שלא הי' לו מט מטבעות של כסף לפדות בנו אבל הי' לו שוה כסף, וגם הוא מן המהדרים אחר כהן עשיר שמחזירים על פי הרוב כסף הפדיום, ובא כהן א' עשיר ואמר שילוה לו מטבעות הצריך בכסף מלא והתנה עמו שיפדהו על ידו, וכשבא הדבר לפניו לא התיר לפדות עד"ז, והי' במחשך מעשיהם ולא שמעו לו והי' הפדיון כהנ"ל, ומסופק מעלתו אם מועיל הפדיון וישוטטו רעיוניו ונבוכו עשתנותיו באיז' דברים בזה הענין כאשר יבואר לפנינו ולהיות כי עצומות טרדותי מכל צד לכן אקצר כל האפשר ואחוה דיעה ומתוך דברינו ימצא תשובה על דבריו:
ואען ואומר שזה פשוט מאוד שאם הכהן רוצה יוכל לתבוע חובו מאב הפודה מאחר שלא הזכיר כלל בשעת הפדיון מן החוב ולא יוכל לומר האב שהכהן מחל לו החוב וקבל הפדיון בשביל בנו והחוב מחול, ודבר זה מבואר לכל רואה בש"ס קדושין דף י"ג ע"א וברשב"א ור"ן שם, באמר כנסי סלע שאני חייב לך וחזר ואמר לשם קידושין לשיטת רמב"ם דמפרש שאמר שבזה תקבל החוב ותהית מקודשת והיא נתרצית ואמרה שמחלה החוב, משום שפי' והזכיר החוב תחילה, ושוב אמר התקדשי לי בו, אבל כשלא הזכיר כלל החוב הגם שנתן לה סלע שהוא חייב ואמר התקדשי לי בו, לא אמרינן מדנתן כמו שהוא חייב דכן דעתו שיהי' פטור מחובו, והא דחטף סלע מידה וקדשה דס"ל לרש"י לקמן דף נ"ב ע"א כיון דקבלתינהו אחילתי' הגם שלא הזכיר כלל מהשבת הגזילה, שאני התם כיון דסלע שלה היא וגזילה בידו ואי אפשר לקדשה בו אם לא דמוחלת לי' שיהי' שלו, בזה ס"ל לרש"י דאמרינן כיון שנתרצית בקידושין וסלע שלה הוא ע"כ דמחלתה, וירושלמי ס"ל דצריך ליתן לה סלע אחר דלא מחלתה הסלע לגמרי בסתמא אלא שיהי' הלואה בידו שיוכל לקדשה, אבל לא שיהי' מחול לו לגמרי, ועיין ר"ן שם, אבל בהלואה כ"ע מודים דבסתמא לא אחלתה רק כשמזכיר החוב, ויש לנו אריכות בסוגיא הנ"ל, ולא צריכנא כאן להאריך כי דבר זה פשוט ומבואר שיוכל הכהן לתבוע חובו, וכן פשוט אשה שהלותה לאיש סלע לקדשה בו, וקבלה קידושין שהחוב קיים:
ומאחר שבארנו דהכהן יוכל לתבוע חובו ממילא אסור למיעבד הכי דאית בזה איסורא דריבית כמו כהן שמלוה על מנת שיתן לו תרומות ומעשרות שלו דכתב ב"י סי' ק"ס דמוכח מרא"ש פ' א"נ דאיכא איסור ריבית ועיין בשו"ע סעי' כ"ג ועיין בט"ז שם שחולק על פסק השו"ע ומודה דבכהן המלוה איכא איסור ריבית ובספר חוות דעת מפרש בטוב טעם ודעת דאינו דומה להא דעל מנת שתמכור לי השדה דמייתי הט"ז דשם כך כוונתו אם ימכור שדהו ימכרנו לו בדמי הלואה, ומעות מהשתא דמי זבינא בידו, וכ"ז לא שייך בכהן המלוה או באומן שמתנה שיתן לו כל מלאכתו, דוודאי הי' נותן פרוטה שיבטיח לו ע"ז, ואי טובת הנאה ממון הוי ריבית קצוצה ממש ויוצאת בדיינים ואי טובת הנאה לאו ממון מ"מ אסורא איכא והדברים אמתיים:
והנה מעלתו ני' התעורר על איסורא דריבית אבל ציין על מ"ש הש"ך סי' קס"ו סק"א בשם יש"ש שלא יקנה הלוה למלוה גלילה או עליה, ואולי ידע או ראה הא דסי' ק"ס לא הי' מביא מהנ"ל דיש"ש רק לאיסורא בעלמא אמר משום אוושא מלתא ומחזי כריבית אבל בנידון שלפנינו ריבית גמור איכא, והנה הרמ"א בסי' קע"ב כ' די"מ להלות על מקומות בהכ"נ כדי לישב עליהם דמותר להלות בריבית לצורך מצוה, והוא מירושלמי מ"ק דלווים בריבית לצורך סעודת מצוה וקידוש החודש וציין עליו במג"א ריש הלכ' שבת ועיין ש"ך סק"ח דריבית קצוצה אסור, וציין על היש"ש ב"ק וסיים שם דווקא מגוי בריבית קצוצה ומישראל בריבית דרבנן, ופשוט דכ"ז בשיש מצוה בשניהם במלוה ולוה כגון להלות על מקום בהכ"נ דכיון דלוה ע"כ צריך למשכן מקומו בבהכ"נ ומותר למלוה שישב עליו גם לו יש מצוה שע"י עושה המלוה מצוה, ומלוה מותר לקבל ריביתא הנ"ל כיון שעושה מצוה, ועיין ט"ז סי' ק"ס ס"ק כ"א, ובמחצית השקל ריש הלכ' שבת, ובזה סרה תלונת מעלתו על הש"ך סי' קס"ו דשם המלוה לא עביד איסור בקבלת ריבית דמצוה קעביד, אבל הלוה עושה איסור דהא יוכל להחזיק המצוה לעצמו ויש לו מצוה יותר ממה שמכבדו למלוה שעושה מצוה ע"י, משא"כ בממשכן מקומו או ספריו שבע"כ לוה עליהם ובטל ממצוה שיוכל לעשות בעצמו לכן מותר לו להרוויח למלוה שיעשה בהם מצוה כנ"ל והדברים פשוטים:
והנה בנידון שלפנינו גם לפ"א של מהרי"ל דאפילו ריבית קצוצה מותר לצורך מצוה היינו דווקא שאי אפשר לקיים המצוה רק עד"ז, אבל כאן הלא יש לו שוה כסף והי' יכול לפדות בלא הלואה מכהן זה או הי' יוכל ללוות מאחר, וגם הכהן עביד איסורא דעליו אין מצוה כלל כמ"ש הטור יו"ד סי' ש"ה והוא מהרא"ש דתמה על תקנת גאונים שכהן מברך עיי"ש, וממילא גם האב עובר בלפני עור, הכלל דיש בזה איסורא דריבית ויפה הורה שלא לפדות ע"ד זה:
ומעתה אומר אני עוד כי לא יצא ולא אהני מעשיו שפדה באופן הנ"ל כיון דעם עשיית מצוה כשנותן כסף הפדיון לכהן עביד איסורא הוי מצוה הבאת בעבירה דפסקינן דלא יצא וגרע מגזל לולב וכיוצא בו דעבירה כבר נעשית, אבל כאן עם המצוה עושה עבירה ואין עבירה מצוה, ונ"ל אפילו לרבי יוחנן דל"ל מהב"ע לא יצא עיין ר"פ לולב הגזול, וברז"ה שם דס"ל דר"י פליג לגמרי על רשב"י ודלא כתוס' שם דס"ל דווקא ביו"ט שני פליג ומשו"ה פסק הרז"ה דמהב"ע יצא, ואין כן דעת רוב הפוסקים להלכתא כמבואר, ונ"ל בכה"ג כולי עלמא מודים דלא יצא כיון דעם המצוה נעשה עבירה, ובזה נתיישב לנו מה דנתקשה בשאגת אריה סי' צ"ח מפ"ג דר"ה דף כ"ח דאמר רב יודא בשופר של עולה לא יתקע אם תקע לא יצא ורבא פליג עלי' משום מצוה לאו להנות ניתנו ואי ליהנות נתנו לא הי' יצא וע"כ הטעם משום דהוי מהב"ע, ש"מ דס"ל מהב"ע לא יצא וכיון דר"י ורבא דבתראי הכי ס"ל הכי נקטינן אלו דבריו ז"ל, ולפמ"ש אין ראי' משם די"ל שאני התם דעם עשי' המצוה עושה עבירה, וכי כן בנידון שלנו לכ"ע לא יצא, ואנן דפסקינן אפי' בגזל דלא יצא מכ"ש בכה"ג ואפילו לא הי' כאן רק ריבית דרבנן לא יצא דאפילו בעבירת דרבנן לא יצא כמבואר, ועיין שעה"מ פ"ח מהלכו' לולב הלכ' א' ד"ה שבתי וראיתי, ובהלכ' ה' ד"ה אין ממעטין מכ"ש שיש כאן ריבית דאורייתא אי ט"ה ממון:
ולפי שבארנו דלא יצא נ"ל עוד דהכהן צריך להחזיר דמי הפדיון כיון דלא נתן לו רק לקיים המצוה והרי לא קיים, ועיין פ' הגוזל דף ק"י ע"ב ש"מ כסף מכפר מחצה עיי"ש, וכ"ש וקו"ח כאן שמפורש נתן לו לפדות בנו דכהן צריך להחזיר לו, אלא שיוכל לעכב משום חובו, אבל לא משום דמי הפדיון כנ"ל:
והנה אם כי הדבר פשוט לכאורה, אבל יש לי מקום עיון בבכורות דף נ"א במתני' איתא כתב לכהן שחייב ליתן לו חמשה סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי, ובש"ס שם ע"ב דאפילו נתן אינו פדוי, ופי' רש"י במתני' כתב לו שחייב לו בשביל פדיון בנו, נ"ל דס"ל לרש"י דאפילו במפרש לו שמשום פדיון בנו חייב לו אינו פדוי, נ"ל שיצא לרש"י זה מש"ס כתובות ר"פ הנושא דף ק"ב ע"א דמקשה לעולא למה אינה פדוי' ועיין בתוס' שם ד"ה אמאי אינו וכו' דהקש' הא לר"י חייב לו מדין שמחייב עצמו ליתן חמשה סלעים דמשמע אפילו במפרש לו שהוא משום פדיון בנו או דסתמא כפירושו עיי"ש, וא"ש דמפרש רש"י בבכורות דהלכתא כר"י דאיירי במפרש בשביל פדיון בנו דאל"ה פשיטא שחייב ואינו פדוי כנ"ל וכן פסק בשו"ע סי' ש"ה בכותב חייב אני בשביל פדיון בני משמע שמפרש כן שחייב בשביל פ"ב, וצל"ע למה לא יהי' הכהן צריך להחזיר כיון שלא התחייב רק לצאת ידי פדיון וכיון שלא יצא למה לא יחזיר לו ולמה ילקה האב בנתינה שתי פעמים, וכמדומה שהט"ז הרגיש בזה וכ' בס"ק כיון שמדאורייתא יצא רק רבנן אמרו דאינו פדוי שלא יאמרו פודין בשטרות, נראה כוונתו דמשו"ה חייב כיון דמדאורייתא יצא בנתינה זו:
ולפ"ז יש לדון בנדון שלפנינו דכתבנו דאינו יוצא משום מהב"ע אם מדאורייתא אינו יוצא צריך להחזיר לו ואם רק מדרבנן אינו יוצא אינו צריך להחזיר לו כמו בהא דבכורות והנה בש"א סי' צ"ז מסופק בזה אי במהב"ע מדאורייתא אינו יוצא או מדרבנן, לכאורה הדבר מבואר בתוס' ר"פ לולב הגזול דהקשה למה הצריך קרא דאין יוצאים במצה של טבל תיפוק לי' דהוי מהב"ע, מוכח דס"ל לתוס' דמהב"ע מדאורייתא אינו יוצא, אלא בתוס' סוכה דף ט' ע"א העל' די"ל דמהב"ע לא יצא רק מדרבנן, וכ"ז הי' בהעלם במח"כ מש"א הנ"ל, אלא דתוס' כתב דלר"ת מוכח דמדאורייתא אין יוצא ותוס' דחה שם שיטת ר"ת, ובגיטין דף נ"ה בתוס' שם מוכח דבין לר"ת ובין לשיטת ר"י טעמא דעולא משום מהב"ע, אלא דלר"ת גם אי יאוש כדי קני הוי מהב"ע, ולר"י משום דקונה ע"י שינוי השם עיי"ש דמוכח ע"כ דמצוה הב"ע דאורייתא ומ"ש בתוס' סוכה כיון דקני בשינוי השם לא מקרי קרבנו בשעה שמקדיש, דבר זה לא כ' תוס' בשום מקום רק שם נרא' דס"ל לתוס' בכ"מ דמהב"ע דאורייתא לא יצא, וגם לפי דעת תוס' סוכה די"ל מדרבנן לא יצא, היינו הא דלא יצא במהב"ע רבנן אמרו, ואסמכי' אקרא דוהבאתם את הגזול, מ"מ י"ל מדאורייתא תא לא יצא כיון שאמרו לא יצא, ועיין זה בתוס' סוכה דף ג' ע"א בסופו דמבואר כן, ומתוספות סוכה דף ט' הנ"ל משמע דלא ס"ל כן דא"כ לא מביא ראי' דלשיטת ר"ת ע"כ מהב"ע דאורייתא הוא והיינו מדאמר עולא דברי תורה וכו' לא יצא ולתוס' סוכה דף ג' ע"א הנ"ל י"ל דרבנן אמרו לא יצא אלא ממילא לא יצא ידי חובתו מדאורייתא ואפשר דלשון עולא ד"ת משמע לתוס' שהוא מעיקר דין תורה, ועיין שעה"מ הלכ' לולב אריכת נפלא' בכלל זה, אי מה דאמרו רבנן לא יצא גם מדאורייתא לא יצא, וכמדומה לי לא הביא מתוס' סוכה דף ג' הנ"ל, ומכל מ"ש, ובמקום אחר הארכנו בענינים אלו:
היוצא לנו מדברינו דפודה בעבירה קרוב לוודאי אפילו מדאורייתא לא יצא וצריך להחזיר כסף הפדיון כמ"ש לעיל, ועוד נ"ל דאפילו נימא דמדאורייתא יצא מ"מ נ"ל דצריך להחזיר דגם בזה אומדין דעתו שלא נתן לו רק שיצא חובתו כדין ואפילו לצאת ידי דרבנן, ולא באנו מעיקרא לחילוק זה בין אם מדאורייתא או רק מדרבנן לא יצא אלא משום דקשי' לן הא דבכורו' בכותב שחייב לכהן ה' סלעים שבנו אינו פדוי ומ"מ א"צ להחזירו, אבל טעמא לא ידענא הא אין לך אומדנא גדולה מזו שלדעת' דהכי שלא יצא מדרבנן לא נתן לו, ולכן מוכרח אני לומר ולהסביר טעמ' בהא דאמרו בנו אינו פדוי לא אמרו שלא קיים המצוה כתקנה ולא יצא י"ח מצוה מדרבנן מיהת, אלא כדי שלא יאמרי פודים בשטרות חייבו את האב לפדות שנית, ואם לא קיים פקודת חז"ל, מ"מ מצות פדיון קיים בשלימות, ואין מגרעת במצוה עצמה משו"ה, אלא שלא עשה מה שהטילו חכמים עליו לתת שנית דמי הפדיון משום שלא יאמרו פודין בשטרות, ולכן אין הכהן צריך להחזיר כ' המצוה נגמרת בשלימות ואדעתא דהכי נתן לו, והא דקתני במתני' ואין בנו פדוי לא שלא נתקיים בו מצות פדיון, אלא מפני שהפדיון הוא ע"י נתינת דמים וחייב לתת שנית דמי פדיונו אמרו דאינו פדוי שצריך לתת עוד כמו שנתן, אבל בוודאי המצוה בעצמו קיים כנ"ל:
ואם כנים דברינו אלו, אם פודה בעבירה גם אם מהב"ע רק מדרבנן לא יצא ומדאורייתא יצא ורק מדרבנן לא קיים המצוה יוכל לומר אדעתא דהכי לא נתתי לך רק שאקיים המצוה כתקנה לצאת ידי דרבנן ג"כ ואומדנא דמוכח הוא כנלפע"ד:
ולענין הברכה נלפע"ד פשוט דצריך לברך שנית גם אם מדאורייתא הי' יוצא, מ"מ חייב לברך כשפודה שנית דמדרבנן לא קיים המצוה, אבל בכותב חייב אני לך שכתבנו בסמוך דמצוה יצא אפילו מדרבנן רק שהטילו עליו החיוב לפדות עוד משום שלא יאמרו, לכאורה נראה דא"צ לברך שנית כמו בנר חנוכה דכ' הר"ן בפ' במה מדליקין ומובא בש"ע סי' תרע"א ברמ"א כשמדליק בחצר שיש לו שני פתחים משום חשדא בחצר השני כיון שהוא רק משום חשדא א"מ, כן בזה לפמש"כ דאין צריך לפדות שנית רק משום מראית עין שלא יטעו הרואים ויאמרו פודין בשטרות, אלא הפר"ח ביו"ד סי' י"ג כ' דמתשובת הרשב"א נראה דחולק על הנ"ל דכ' בשוחט בן פקועה בן תשעה שהפריס על גבי קרקע מברך, ובפלתי שם כ' לחלק בין מה שהוא משום מ"ע ובין מה שהוא משום חשדא, ודוחק, עוד כ' לחלק דבנ"ח כבר יצא וברך משא"כ בשוחט בן פקועה ובחילוק זה נ"ל שהרגיש המג"א סי' הרע"ז סק"ד עיי"ש, ומאז אמרתי תי' יותר נכון לפע"ד עפמ"ש הט"ז בה' ציצית סימן ח' ובה' שחיטה דאם מברך בעל לא קאי על מעשה מצוה שעושה עתה רק על כללות המצוה אלא שמברכים כך בשעת עשיית המצוה אבל ברכה בלמ"ד קאי על מה שעושה עכשיו, ולפ"ז א"ש בשחיטה דמברך על דקאי על המצוה בכלל ולא על מה שעושה עתה, לכן כששוחט בן פקועה הגם דאינו מצוה רק משום מראית עין מ"מ ראוי' לברך אותה ברכה דמשום שניתנה מצות שחיטה שוחט עתה משום מראית עין אבל בנ"ח דמברך להדליק דקאי על מה שעושה עכשיו וכיון שאינו עושה עכשיו מצוה כשמדליק רק משום חשדא אין ראוי' לברך כנ"ל נכון, והארכתי במק"א ושם בארה, ולפ"ז גם בפדיון שמברך בעל יוכל וראוי' לברך גם כשאין בו מצוה רק משום שלא יאמרו כנלפע"ד:
היוצא מדברינו אלו דבנדון שלנו צריך לפדות שנית ולא יצא בפדיון זו מדאורייתא דנ"ל עיקר דמהב"ע מדאורייתא לא יצא, ואפילו אי מדרבנן מ"מ עכשיו שאמרו רבנן לא יצא ואפילו מדאורייתא לא יצא, וגם אי רק מדרבנן לא יצא מ"מ חייב לברך והכהן צריך להחזיר הדמים אם לא יחזיק הדמים בשביל חובו:
וכל זה אם עומד ותובע חובו ורצה להרוויח בהלואה זו דמי פדיון, אבל אם אינו מבקש עוד ואינו תובעו, הרי לא רצה בהרווחת דמים רק שיכבדו בפדיון כדרך כהכים שמהדרים אח"ז, וא"ת כל זה לא יועיל לנו מה דעכשיו מוחל על חובו כלל דבשעת פדיון אמר שמלוה לו ועשו איסור ריבית ממילא לא יצא ידי חובתו, הא ליתא מכיון שהכהן והאב רוצים בפדיון, ואגלאי דהכהן לא להרוויח ממון של פדיון התכוין, מה הרווחה לשניהם שיעברו על איסור ריבית ומכ"ש שעי"ז מפסיד המצוה, אמדינן דעתם שמעיקרא לשם מתנה נתן לו הכהן היינו שיהי' שלו מעכשיו כשיפדה ע"י, הגם שאמר בתורת הלואה כדי שיפדה ע"י ויהי' דמי פדיון פרעון חובו, מפרשי' כוונתו דאלו ידע שיש איסור וליכ' מצוה ניחא לי' במתנה מעכשיו כשיפדה ע"י, שרוצה באופן המועיל כמ"ש הרא"ש קדושין דף י"ג ופסק בשו"ע סי' כ"ח גב' טבעת שאולה דאנן סהדי שרוצה באופן המועיל, ומה התם דאם לא יועילו הקדושין ולא נעשה איסור אמרינן כיון שרוצה להטיב עם חבירו שיקדש בו לשם מתנה נתן לו, קו"ח וכ"ש כאן שאם יהי' בהלואה עבדו איסורא דנאמר שלשם מתנה נתן לו, וכן הדעת נוטה:
ובוודאי לכתחילה לא שרי לעשות כן שיתן הכהן במתנה לפודה, כדי שיפדה על ידו דאית בי' משום ושחתם ברית הלוי, כמו במתנה על מנת להחזיר דאית בי' איסור לכתחילה, אבל בדיעבד יצא כנ"ל, ומ"מ מהיות טוב שיחזור ויפדה בלא ברכה ויוכל לפדות במתנה עמ"ל, או ע"י שיתן לו הכהן במתנה כהנ"ל, ואין בפדיון זה משום ושחתם ברית הלוי כיון שכבר פדה רק מהיות טוב אנו אומרים שיפדה שנית, ואינו דבר הרגיל לא שייך שלא ירגילו כך ויפסידו הכהני', ועיין בח"ס סי' רצ"א, ובמק"א תמהתי על כל ספק מתנות כהונה דמספק א"צ ליתן דהמוציא מחבירו עליו הראי' דספק ממונא הוא, יתן במתנה עמ"ל דיוצא בו ידי נתינה ולא שייך ושמתם ברית הלוי, דאי לא יקבל בד"ז על מנת להחזיר לא צריך ליתן כלום וצל"ע, (חוץ אם נדחוק דעיקר כוונת התורה במתנות כהונה זרוע והלחיים והקיבה לא משום מצות הפרשה דהא לא טבלי כמו תרומה דטובל דאיכא מצוה בהפרשה וגם כהן בעצמו צריך להפריש הגם שאין שום הנאה לכהנים בזה ורק הקפידא במתנות כהונה שיהי' לכהנים לאכול וכיון שאם נותן במתנה ע"מ להחזיר אין לו לכהן בו כלום פטור להפריש גם כן כיון שאין מזה לכהן כלום):
בהא סלקינן דאם הכהן תובע חובו לא יצא כלל י"ח, וצריך לפדות שנית בברכה, וכהן זה לא יה' לו פי שנים כי בדמי הפדיון לא זכה רק משום חובו, אבל אם אינו תובע כלום, ואמר יאמר שלא התכווין להרוויח, ואשר כן נרא' כי הי' זה המכוון מעיקרא כפמ"ש מעלתו ני' שכל עצמו של האב שהי' מהדר אח"ז כדי להרוויח ממנו כדרך המון עם, יפדה מ"ו שנית בלא ברכה ע"ד שכתבתי כנלפע"ד נכון להלכה וד' יורנו דרך האמת, הכ"ד אוה"נ דש"ת פה פ"ב נגהי ו' י"א שבט תרט"ז לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: