אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה קמה

תשובה קמד

במפתח בבא, מזלא טבא, לכהן שדעתו יפה, ה"ה ידידי הרב המאוה"ג חריף ובקי משנתו זך ונקי בעל פיפיות, עומד לתלפיות כקש"ת מהו' דוד הכהן ני' ביסטריטץ אב דק"ק מילכדארף יע"א:

יקרתו מן וי"ו מרחשון בא לידי שבוע זו במקרה שהי' א' מבחורי ביתי אצל גיסי הרבני מהר"י גינס ני' ומצא שם מכתבו והביאו אלי, ושכחה הי' מלפני גיסי ני' לשלחו אלי, ולולי זאת כבר השבתי לכבודו:

והנה נפשו היפה איותה לדעת דעתי בנידון פנוי' א' שהרתה לזנונים וילדה זכר ודיימי מבועל מעיר פעזינג ולא דיימי מעלמא וצוה ידידינו הרב המאה"ג אב"ד דשם שיעשה הבועל שליח במקומו במקום הולד לפדותו וליתר שאת צוה על מעלתו וב"ד שיפדו ג"כ בתורת ב"ד לחוש שמא אפקרה נפשה נמי לגבי אחרינא וכשבא הדבר לפניו פקפק על הוראה זו דאם אמנם אין זה יתר שאת כי מצד הדין צריך הבן לפדות א"ע כשיגדל מחשש שמא זינתה עם אחר ג"כ כשיטת הרמב"ם ופסקינן בש"ע א"ע סי' קנ"ו דלענין חליצה חיישינן לכך, אבל מסופק אולי י"ל דפטור אולי אחר הי' כהן הגם שרובא דעלמא לאו כהנים נינהו הלא אין הולכין בממון אחר הרוב, וכ"כ צ"צ בנידון כזה סי' קכ"ה באם האם מסופקת אם היא לוי' או כהנת פטור מפדיון דאין הולכין בממון אחר הרוב, והאריך מעלתו בזה למעניתו ויבואו דבריו לקמן בתוך דברינו אי"ה:

והנה אי קמאי דידי הוי עובדא אחר העיון היטיב היה נ"ל שלא יפדה הבועל כלל ולא יעשה שליח רק הב"ד יפדו בתורת ב"ד מטעמים שאבאר, הנה וודאי אין לחייב הבועל לפדות דלשיטת הרמב"ם ספיקא איכא אי לא אפקרה לאחר ומספק א"צ לפדות, דהוי ספק ממון והמוציא מחבירו עליו הראיי' כמו כל הספקות שבש"ע יו"ד סי' ש"פ, חוץ אם רוצה לפדות מרצונו הטוב, ואז צריך לעיין לענין הברכה מה דינו, לפי שיטת הרא"ש פ' כיסוי הדם וכן פסקינן בש"ע יו"ד סי' כ"ח דעל ספק מצוה לא יברך, לכאורה גם בנידון זה לא יברך, אלא די"ל דלפי תי' הב"ח ומביאו ב"ש סי' קנ"ו וסי' ד' דהא דפסק הרמב"ם לענין תרומה דל"ח דאפקרא לאחרינא היינו דווקא לענין תרומה דרבנן, ולשיטת תוס' ר"ה דהא דעובר בברכה לבטלה לא תשא איננו רק אסמכתא א"כ י"ל דשפיר מברך אם רוצה לפדות דמשום ברכה לבטלה יש לסמוך דהולד מיניה הוא, ולשיטת רמב"ם דל"ת דאורייתא לא יברך ועיין מג"א סי' רי"ו, ולהלכתא נ"ל מדפסק רמ"א או"ח סי' י"ז דאשה תוכל לברך על מצות עשה שהזמן גרמא וכן טומטום ואנדרוגינוס מברכין במצות עשה שהזמן גרמא מספק דלא גריעי מאשה, ש"מ דס"ל דברכה לבטלה רק מדרבנן הוא, ורמב"ם באמת ס"ל מפורש דאשה אינה מברכת ועיין, ומ"מ פסקינן בספק חיוב מצוה לא יברך, ועיין מג"א סי' תרפ"ח ס"ק ו' אם כן גם כאן נגד איסור דרבנן יש לסמוך דיברך כמ"ש:

וכ"ז לפי תירוצו של הב"ח דבאיסור דרבנן סמך הרמב"ם על דיימי מיני' ולא מעלמא אלא דבאמת תירוצו דחוק ברמב"ם דכ' סתם תאכל בתרומה וגם צריך לידחק בסוגי' ש"ס יבמות דמייתי רבא ראי' ממתני', ולהנ"ל י"ל מתני' בתרומה דרבנן ועכ"פ הי' לאביי לקיים דבריו דמתני' כמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן, ועדיף לתרץ כך מלדחוק ולאוקמי בשנים חבושים, ומה שהקשה ב"ש ספק ממזר ג"כ דרבנן נכון אשר תי' בס' בית מאיר עיי"ש, והנה שערי תירוצים לא ננעלו עיין נוב"י תנינא סי' שכ' דבתרומה נאמנת על עצמה ולא על אחרים, וצ"ע דאיך יפרנס סוגיא דיבמות הנ"ל, ועכצ"ל דלאו דווקא שהיא אוכלת אלא שמאכילה בנה ומשמש ע"ג מזבח וכ"כ הרא"ש בתשובה, והנלפע"ד יותר נכון ממה שראיתי בספרן של צדיקים זצ"ל דהנה כללא בידינו דאשה מזנה מהפכת ומזנה וזו שנתעברה ע"כ יצאה מן הרוב ולא הפכה ובוודאי כל שנוכל לומר שהיא מן הרוב אמרינן שהיא מן הרוב, לכן בבא כהן עלי' ונתעברה הגם שיש לחוש שזינתה גם עם אחר, מ"מ אמרינן שקרוב לוודאי שמכהן נתעברה דבוודאי מהפכת, רק מכהן רצונה שתתעבר כי יצא הפסדה בשכרה שהבן יאכילנה בתרומה, ולכן לא הפכה כשנבעלה לו כדי שתתעבר ותאכל, אבל אם נבעלה ג"כ לאחר היתה מהפכת דאינה רוצי' שתתעברה ממנו ואולי לא נתעברה מכהן ותתעבר ממנו, וגם כדי שתדע אם נתעברה מכהן כדי שתאכל בהיתר בתרומה מה תאמר שמא מכהן אחר נתעברה ולא הפכה שגם זה מאכילה, ועכ"פ הוולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה זה דרבנן וסמכי' על דדיימי מיני' ולא מעלמא, וגם י"ל דל"ח שמא לאחר נבעלה כי כל עיקר שזינתה י"ל כדי שתרוויח ותאכל בתרומה ועם אחר לא זינתה כלל, ועכ"פ יש סברא גדולה לתלות הוולד בכהן ולא בישראל והא דמביא רבא ראי' ממתני' לארוס וארוסה י"ל דבארוס וארוסה יש כמה סברות דלא ניחוש חדא כמ"ש דלכ"ע אסורה, וגם כמ"ש הב"ח כיון שמיועדת ומיוחדת לו יש לתלות בו יותר, וגם י"ל האי סברא בעצמה שאם לאחר נבעלה היתה מהפכת שלא תתעבר משא"כ מארוסה, ומכח כל הנ"ל מדמה רבא ארוס וארוסה למתני' ועושה קו"ח, והא"ש דאמר רבא לכ"ע אסורה ולדידי' שרי והרגיש הריטב"א גם לדידי' איכא איסור וכתב שרק מדרבנן אסור וקשה למה לא אמר כמ"ש הב"ח שהיא מיועדת לו ויש לתלות יותר בארוס, ולהנ"ל ניחא דסברא זו צריך שיהיה בשוה עם מתני' דשם ג"כ איכא סברא למיתלי בכהן יותר כמ"ש לכן נקט הך סברא דלהאי איסור שיהי' קו"ח:

ולפ"ז א"ש פסקי רמב"ם בארוס וארוסה ובתרומה מטעמים הנ"ל, משא"כ לענין חליצה דליתא לכ"ז פסק להחמיר, ועפ"ז מיושב קושית פ"י ריש סוגיא דראוה מדברת דקשי' לרמב"ם ממתני' מאי מועיל עדות לר"י שמא זינתה עם אחר עיי"ש, ולפמ"ש ניחא דמתני' אמרה איש פלוני וכהן הוא ואם יש עדים שוב ל"ח לאחר הפסול דהיתה מהפכת וגם אמרינן שמעיקרא לא זינתה רק עם כהן כדי שתתעבר ויאכלנה ולא משום שאין מעצור ברוחה להיות פרוץ בזנות וכמ"ש, ומיושב דקדוקו של שמ"י דנקיט פלוני וכהן, ובסוגי' הארכתי עוד בזה עד"פ ואכ"מ, ועכ"פ יישוב זה נ"ל נכון, וי"ל קצת ג"כ הא דש"ע סי' ג' דנתקשה בו בח"מ ולהנ"ל י"ל בכהן ל"ח והיינו במקום שיש ריוח אכילת תרומה:

ולפי האמור י"ל אולי גם לענין דרבנן לא סמכינן על דדיימי מיני' ולא מעלמא כמובן ולפי"ז לענין ברכה לא יברך מספק אלא דמ"מ יש לסמוך אפוסקים הרא"ש והרשב"א בתשובה דפליגו על הרמב"ם וס"ל לעולם ל"ח לאפקרה נפשה, ואם הרמב"ם אולי גם בדרבנן מחמיר, מ"מ יש לסמוך להקל בדרבנן כפוסקים הנ"ל כנ"ל:

והנה ספק זה גם בפדיית ב"ד הוא דמאחר שכבר פדהו הבועל ואולי אביו הוא וכבר נפדה שוב פדיית ב"ד רק ספק וג"כ יש לדין לענין הברכה מה דינו, והגם דהברכה אינה מעכבת, מ"מ היה טוב מזה שלא יפדה הבועל כלל, והבן מחויב בוודאי לפדות עצמו דממ"נ הוא חייב בפדיון כמו שאבאר ושפיר יברכו, ואם הבועל רוצה לקיים בדווקא המצוה מספק, טוב שיתן ממעותיו לב"ד ויעשה שליח לפדות במקומו אם הוא האב, ואם לאו יזכו לבן בתורת ב"ד ויברכו שפיר בשעת הפדיון ויפדו על תנאי זה ושום אחד לא הפסיד כנ"ל:

ואפרש עוד שיחתי טעמי ונמוקי במ"ש דפשיטא לי דאם הבועל לא פדה שחייב הבן לפדות עצמו לכשיגדל או הב"ד יפדוהו בכח ב"ד, ולכאורה עומד נגדי תשוב' צ"צ סי' קכ"ה דמייתי מע"כ ני' דיש לחוש למיעוט כהנים ולוים דאיכא בעלמא וכן כאן, הנה מעלתו ני' הביא התנגדות הקצה"ח בקונטרס הספקות כלל וי"ו סעי' ה' דהשיג על תשובה הנ"ל דבממון עניים ומתנות כהונה מבואר בחולין קל"ד דהיכא דאיכא חזקה דמסייע לעניים חזקת חיוב דקמה מחייב בממון עניים מכ"ש היכא דרוב מסייע ומתנות כהונה וממון עניים דין אחד להם, ומעלתו ני' חזר והשיג עליו דמהרי"ט בח"א סי' ל"ט כ' דמתנו' כהונה ל"ל דין הנ"ל ודווקא במתנות עניים, אני לא מצאתי כן במהרי"ט ולא ידעתי איך אפשר לומר כן וסוגי' דפ' הזרוע ס"ל דדמיא להדדי דמקשי' על מתני' דמתנות כהונה מספק קמה, ומ"ש דנעלם ממנו מ"ש תוס' רפ"ג דבכורות ד"ה ר"י דבממון שאין להם תובעין גם רב מודה לשמואל וכ"כ רמב"ן בכורות ומל"מ פ"ד דבכורי' בסוף התשובה, לא ידעתי השגה בזה הא כל היכא דחזקה מסייע לעניים מתחייב בממון גם בממון שאין להם תובעין כ"ש רוב דעדיף בכ"מ מחזקה:

ובמק"א עשיתי סמוכים לתוס' ורמב"ן הנ"ל, מדצל"ע מתני' חולין דף קל"ב בכור שנתערב במאה וכו' למה פטור כ"א ליתן הלא רוב אינם בכורים ולשמואל ניחא ולרב קשה, והגם דמייתי ש"ס ר"פ המוכר פירות פלוגתא דתנאי למה לא מייתי מתני' הנ"ל נגד רב ומקשה שם ממתני' ר"פ האשה שנתארמלה, וע"כ דבממון שאין לו תובעין גם רב מודה וכהנ"ל, ובלמדינו מס' חולין מצאתי קושיא זו ג"כ בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל והניח בצ"ע, ולהנ"ל ניחא, ובח' שם כתבתי ליישב גם אינך פוסקי':

ומ"ש עוד מעלתו ני' ע"פ מ"ש שעה"מ הלכות מעשר פ"ט דהיכא דהספק אגברא אם הוא בר חיובא לא אמרינן צדק משלך ותן לו, א"כ לתני' לדברי קצה"ח דבנידון צ"צ ספק אגברא, הנה השעה"מ לא כתב רק דרך אפשר לחלק, ובאמת סברא זו אם כי כתובה ג"כ בספר חת"ם סופר סי' ט"ש מכח קושיא מיבמות צ"ט מ"מ מפוקפקת אצלי כיון שמספק צריך לקיים כל המצוה דלא תליא בממונא וכספק נכרי ספק ישראל וכיון דגילתה תורה שבמתנות עניים ובמתנות כהונה כאיסור יחשב ולא כספק ממון, מ"ש אם הספק אגברא, וגם אאמ"ו זצ"ל לא כ' כן רק לחומר הקושיא ואם היו מתיישבים בזה כל הקושי' בענין זה היינו צריכים לקבל חילוק זה, אבל באמת קשה מתייש הבא על הצבי' ומהא פלוגת' דר"ע ור"ט דפ"ק דבכורות דנתקשה בו ג"כ השעה"מ, ואנו אין לנו דבר המתקבל ומתיישב בענין זה, אלא הכרעת מוהרש"ח דמביאו הקצה"ח בקה"ס סי' א' סעי' ט' דווקא היכא דליכא חזקת מריה קמא אמרינן צדק משלך משא"כ היכא דאיכא חזקת מרא קמא ובקמה ליכא חזקת מ"ק, ועפ"ז מיישב ומפשר השיטות דעמד עליהם הש"ך יו"ד סי' רנ"ט וכן הסכים עמו הקצה"ח שם, והוא נכון ומאיר עינינו בענין זה, ולדבריו אולי י"ל גם הקושי' מהא דיבמות דף צ"ט, ומתייש הבא על הצבי' דאיכא חזקת מ"ק במתני' דכל זמן שהבהמה חי' הי' שלו ויוכל למוכרה הבהמה כולה, אלא דקשיא מבכור דלירא חזקה מרי' קמא, ובמתני' דיבמות קתני שירעו עד שיסתאבו, וי"ל דאיכא חזקת מ"ק בעוד העובר במעי אמו וכעין שכתב תוס' חולין סוג' דרוב, ובמעי אמו יש לוולד חזקה שאינו בכור עיי"ש, ומהא פלוגתא דר"ט ור"ע כבר כ' הקצה"ח שי"ל ע"פ הנ"ל, ולפמ"ש י"ל דממעי אמו הי' בחזקתו:

אלא דלכלל זה בוודאי היה ראוי' לפטור מפדיון בנידון צ"צ מטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב, ומשום ממון עניים הלא איכא חזקת מרי' קמא ומספק אין מוציאים וצ"ע על בעל קונטרס הספקות שלא כתב מזה כלל, ואחר שובי נחמתי כי הדין עמו דדחה תשובה הנ"ל, אבל לא מטעמיה רק כאשר אבאר, הנה נ"ל להסביר דברי מוהרש"ח הנ"ל דבמקום דאיכ' חזקת מרי' קמי' לא אמרינן צדק משלך, לכאורה אין זה אלא הכרע ופשרה, ולפע"ד מסברא ודינא הוא, דלפי הנראה דחזקת מ"ק הוא כשני חזקות אחד חזקת ממון ואחד דמוקמינן הענין על חזקתו כמו שהי', כן הוא עוד עתה, וכמו דסמכינן על חזקה בכל איסורין להקל ולהחמיר, וכבר חקר על זה בעל קה"ס סי' א' סעי' ה' וי"ו ואם אמנם כי לא נראה לו כן, הרי מביא פי' ומשמעות רמב"ן שכן הוא ומלתא דמסתבר הוא ונראה לענ"ד ולפ"ז י"ל הא דגזרה תורה צדק משלך היינו נגד מתנות עניים לא יהי' דין הבעלים כמו בכל בעלים בממונם שקשה להוציא מן המוחזק והמוציא עליו הרא'י, אלא יש לזה דין איסור וספק מצוה שצריך לקיימו, וכ"ז נגד חזקה המוחזק, אבל נגד חזקת מרי' קמא שחזקה זו מהני בכל האיסורין ודיני תורה לאוקמי הדבר אחזקתו שהי' ואין כאן ספק למה לא יועיל לדבר זה הא גם באיסור מועיל חזקה, מכ"ש בזה דאיכא ג"כ חזקה כנ"ל נכון:

ומעתה אומר אני בטח בממון עניים היכא דאיכא חזקת מ"ק לבעלים והרוב מנגד אותם אזלינן בתר רובא ול"א אין הולכין בממון אחר הרוב דהא נגד חזקת מ"ק דהיא חזקה ככל חזקות שסומכין לענין איסור מועיל רובא, דרובא עדיף מחזקה רק לענין להוציא ממון אמרינן כח ממון עדיף, ואין להוציא מן המוחזק הדרי' לזה דבממון עניים וויתרה התורה ע"ז ולא נשאר רק חזקת מ"ק והיא ככל חזקות כמו החזקות לענין איסור ורובא עדיף מחזקה כנ"ל ועיין, ולפ"ז בנידון צ"צ חייב לפדות דל"א בזה אין הולכין בממון אחר הרוב, וכן בנידן דידן אי לא פדה הבועל צריך לפדות עצמו ממ"נ אם מזה או מאחר הוא, ומשום מיעוט דכהנים ולוים אינו פטור משום צדק משלך, אבל כשכבר פדה הבועל יש לפוטרו דאולי זהו אביו וכבר פוטרו בפדייתו, וגם לרמב"ם דס"ל דחיישינן לדאפקרה נפשה מ"מ מידי ספיקא לא נפקי דמני' ודידי' הוא וקרוב יותר דממנו הוא, וכן הבועל פטור לפדות מספיקא, דאין כאן משום צדק משלך כיון דאיכא חזקת מ"ק כמ"ש:

והנה הגאון בקה"ח כתב דמסתבר כהכרעת מוהרח"ש, דאפי' היכא דליכא חזקת חיוב מ"מ איכא משום צדק משלך, דחזק' קמה לאו חזקת חיוב ממש הוא עיי"ש, ובאמת לפי הנראה מר"ן נדרים זי"ן ס"ל ע"כ דחזקה זו חזקה ממש הו' וכן מורה לשון ש"ס וכבר הקשו דיוקים אהדדי, דקאמר ש"ס פרה בחזקת פטור קיימא וקמה בחזקת חיוב, או דל"צ חזקת פטור או דל"צ חזקת חיוב, ונ"ל ע"פ קושית המרדכי הלא רובא של בעה"ב, ותי' דבממון עניי' אין הולכי' אחר הרוב, וכבר תפס עליו אאמ"ו זצ"ל, בח"ס סי' ט"ש הלא אפילו דזקת פטור מועיל כ"ש רובא דעדיף, ונלפע"ד דס"ל למרדכי דהא ארובא עדיף מחזקה העדיפות של רוב אינו כמו רוב או חזקה, אלא דמכריע רובא לחזקה דעדיפא קצת מחזקה ומכריע, וס"ל דוודאי היכא דאיכ' חזק' חיוב מנגדו לבעה"ב הגם בכ"מ רובא עדיף מחזקה, אבל בממון עניים לא אזלינן בתר זה העדיפות לפוטרו כנ"ל ביישוב המרדכי, ולפ"ז א"ש סגנון ש"ס דלא הי' סגי דהכא איכא חזקת פטור איכא רוב ולהכי הוצרך דבקמה איכא חזקת חיוב מנגד לרוב כנ"ל, ולפי"ז היכא דליכא חזקה לחיוב ג"כ שייך צדק משלך, ואפי' היכא דאיכא קצת סיוע לבעה"ב היינו רוב נגד חזקה וכדומה, רק היכא דחזקה גמורה מסייע כנ"ל, ועפ"ז א"ש שיטת מוהרח"ש דאפי' דליכא חזקת חיוב אמרינן צדק משלך רק במקום דאיכא חזקת מ"ק לא ומטעם שכתבתי זהו הנ"ל בדין הלז:

נחזור לדברינו דעפ"ז אין לפטור הבן כ"ז שלא פדה הבועל, ובלאו הכי נ"ל שאין לפטור מטעם שאין הולכין בממון אחר הרוב, עפמ"ש הפלא"ה סוף פ"ק דכתובת דהא דלא אזלינן בממונא בתר הרוב היינו היכא דאין לנו לדון רק לענין ממון, אבל כשאנו צריכים לדון על רוב זה לענין איסור והיתר וכדומה ומחזיקים הרוב כוודאי גמור, שוב גם לענין ממון הדין כן, עיי"ש שהוכיח כן מכמה ראיות מוכרחות, וכדבריו נראה מתוס' בכורות רפ"ג ד"ה ר"י דמסיק דקשה לומר בכל דברים הוא בכור משום רוב ולא לענין ממונא עיי"ש, ותוס' שם אזיל דמחמירים מכח הרוב, מ"מ ס"ל דממילא לנו להקל להוציא מבעליו מכ"ש היכא שאנו מקילין וסומכין על הרוב דמחזיקין אותו כוודאי שיש לנו להקל להוציא, וא"כ כאן בוולד זה לא נחוש לרוב לישא גרושה ולטמא למתים ומיד סמכינן ע"ז בקטנותו, שמצוה להפרישו מטומאת מתים וסומכין על הרוב, כן בואו ונסמוך על הרוב לפדות עצמו לכשיגדל או שהב"ד יפדוהו כנ"ל:

ועוד רגע א' אדבר' הנה שאלתו באה סתומה דדיימי מיני', ולא כ' אם הודה שבא עליה כמה פעמים או פעם אחת, והרא"ש בתשובה כ' כי באופן שמיוחדת לו או בא עליה איזה פעמים הרמב"ם מודה, ודומיא דא"א נקיט דלא בא עליה אלא במקרה, עיי"ש, ומביאו הרמ"א סי' קנ"ו ועיי' ב"ש שם, ובס' ד' כתב דאפילו במיוחדת לו אינו יורשו, ובח"מ נתקשה בזה, והב"ש כ' דדווקא באינו מודה, אבל במודה דינו מבואר סי' קנ"ו, ודברים הללו דחוקים ואין לשון השו"ע מורה כן, ופשיטא דבשאינה מודה שמיוחדת לו שאינה יורשו, והנה כשיטת הרא"ש בתשובה כ' ג"כ תוס' ישנים בכתוב' סוגי' דראוה מדברת, והפלא"ה שם הקשה מסוגי' דיבמות למה דחק אביי בשהיו שניהם חבושים לא הול"ל אלא שהיא חבושה משעה שבעל אותה, דא"א לספק באחר, ובלא"ה צ"ל פשיטא כשא"א דאחר הוא שאוכלת, ונ"ל הא דחיישינן דאפקרה נפשה לאחרינא הגם די"ל דמתחילה לא נתיחדה עם זה להפקיר נפשה רק לפריצות בעלמא ושוב היה אש בוערת וזינתה עמו, אבל לאחר לא אפקרה, ועכצ"ל שאמרי' כמו שהתיחדה עם זה ולא חששה לנפשה עד שלא הי' מעצור ברוחה, כן התיחדה עם אחר לפריצות עד שהי' אש בוערת ונבעלה לו ולפ"ז אומר אני בשהיו חבושים בבית אסורים ביחד באונס ושם נבעלה ל"א כשם דאפקר' נפשה, דשם הי' ביחד באונס ואין אפוטרופס לעריות, משא"כ עם אחר לא התיחדה ולא זינתה, והן הן דברי אביי כשהיו שניה' חבושין שם זינתה עמו הגם שאח"כ יצאה ואפשר שנבעלה לאחר וממנו נתעברה להא ל"ח כנ"ל, והא"ש דלא אמרינן שנבעלת כמה פעמים דאין זה רבותא כ"כ, בכ"מ אמרינן רוב בעילות אחר הבעל כן נ"ל ליישב ע"ד נכון בעזה"י:

ונ"ל דרמ"א דפסק להא דתשובת הרא"ש בסי' קנ"ו היינו לאיסורא סמכינן ע"ז כיון שמיוחדת לו ונבעלה ממנו איזה פעמים רוב בעילות ממנו, וקרוב שממנו נתעברה, אבל לענין ירושה לענין ממון י"ל לא סמכי' גם ע"ז דלא עדיף מרוב דאין הולכין בממון אחר הרוב, ולא עדיף האי כמו רוב בעילות אחר הבעל, בכ"מ דאיכא חזקת המנהג וחזקת צדקת מסייע, ולפ"ז א"ש דפסק בסי' ד' דאפילו במיוחדת איננו יורשו כנ"ל:

ולפ"ז בנידן דידן לענין פדיון ג"כ היה מקום לומר גם כשנבעלה לו איזה פעמים או מיוחדת לו שאין צריך הבועל לפדות, דממון חמיר, אלא לפמ"ש לעיל דהיכא דאיכא רוב מסייע לכהן מוציאים ממון אפילו נגד חזקת מ"ק א"כ גם בזה הדין כן, ועוד נ"ל לפמ"ש לעיל דהיכא דדנין על רוב זה גם לאיסור שוב סומכים על הרוב לענין ממון, כן בזה כיון שבנו הוא לענין חליצה וכדומה שוב גם היכא דנוגע לממון הדין כן:

פירות הנושרין מכל האמור שביארנו היטיב, דהי' ראוי' שהבועל לא יפדה רק הב"ד בתורת ב"ד ובתנאי שאם ממנו הוא המה שלוחי הבועל ומברך הפודה בלי פקפוק, ויצא ידי הכל, כנלפע"ד בעיון נמרץ, ישים מע"כ ני' עין עיונו עליו, ואם יש את נפשו להראות דברינו אלו לידידינו הרב המאוה"ג דפעזינג ני' דין הניין לכנ, ועל שארי ספקותינו לא לקחתי פנאי לעיין עליהם, כי לא רציתי לעכב, להיות כי נתעכב ע"פ סיבה כ"כ, ובעל הסיבות יברך את עמו ישראל בשלום, ויפדה עמו מכל צרה ויגון וישלח לנו גואל צדק ויעמוד הכהן לאו"ת הכ"ד אוה"נ דש"ת חפץ בהצלחתו פה פ"ב יום ו' עש"ק פ' וישב תר"ט לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה