אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה קכה

תשובה קכג

ממעל יושפת שלומו, לאיש הולך בתומו, ה"ה חביבי תלמידי, בן עירי, הרבני המופלג הוותיק מלא עתיק מורג חרוץ, ברק השנון, למד ושנה הרבה יראת השם היא אוצרו כש"ת מו"ה משה הערצפעלד ני':

יקרתך קבלתי שבוע זו עם המוסגר ולא היית צריך להתנצלות כל כך כי גם אם ה' קפידא בדבר כאשר חשבת על כל זה תכסה האהבה, ובמכתבך כתבת קצת ח"ת, ואין דרכי להשיב מאפס מפנאי, ובקושי אני משיב בדבר הלכה, ושבוע זו הי' חכם גדול אצלי ובתוך שעשועים דאורייתא שהי' בינינו, באנו לאותו ענין שכתבת בו בברכות דף מ"ז ע"ב בהא דאמר ריב"ל תשעה ועבד מצטרפין ובסוגיא דר"א שחרר עבדו, ונזכרתי כי כתבת לי בענין זה, ואמרתי הואיל ואתא לידן האי ענינא אשעשע עמך ועברתי על דבריך במרוצה ומצאתי בהם נחת כי דבריך שכליים המה בישוב קושית מג"א סי' צ' על הי"מ שבר"ן בגיטין דף ל"ח והוא ברשב"א שם בשם הרמב"ן דקאמר דטעמא דאיסור שחרור הוא משום לאו דלא תחנם והקשה המג"א מסוגיא דברכות דף מ"ז ע"ב דמקשה מצוה הבאה בעבירה היא, ואם הטעם משום לא תחנם וכל שעושה להנאתו ליכא משום ל"ת לא מקשה הש"ס מידי הא, מהב"ע היא הא ר"א שחררו לצרכו להשלימו לעשרה כיון שלא מצא שם עשרה בבית הכנסת, והעלת יישוב לפי מה דמתרץ שם הש"ס אליבא דריב"ל דאמר תשעה ועבד מצטרפין דתרי הוי שחרר חד ונפק בחד עכצ"ל דהי' אוהב לעבד אחד יותר מחברו ואיכא לא תחנם ובזה מיושב דלא מקשה הש"ס גם כן בגיטין שם הא מהב"ע היא כמו דמקשה הש"ס בברכות דאזיל שם להלכתא דלא כריב"ל ומעשה דר"א היה בעבד אחד וליכא משום לא תחנם אלו דבריך ועל אדני השכל הטבעו (ועיי' תשוב' יד אלי' סי' ז' שכ' כן) אבל יש לזה פירכא כיון דסוף כ"ס עושה להנאתו ולא משום טובת העבד וכיון שגוף השחרור מותר לו שוב ליכא איסור במה שמשחרר לזה מפני שאוהב אותו יותר מחבירו כיון דלאו מש"ה משחרר אותו והטיב עמו אלא לטובת עצמו, ועוד הא אפשר שעשה גורל בין שניהם ושחרר לזה שנפל הגורל עליו ואין כאן חנינה לאחד מהם ועיין ר"ן כתובות דף פ"ד ע"ב גבי נכסי לטובי':

וכשאני לעצמי נ"ל בישוב קושית המג"א דמ"ש הרמב"ן דאיסור שחרור הוא כעין לא תחנם כמו שאסור לתת מתנת חנם לנכרי תינח לרבי יודא דס"ל דאסור לתת מתנת חנם לנכרי אבל לרבי מאיר דאפילו לנכרי מותר ליתן כל שכן לעבד וא"א לומר בטעמא דלעולם בהם תעבודו משום מתנת חנם ועכצ"ל דגזירת הכתוב הוא ואנחנו לא ידענו טעמא דקרא, והא"ש סוגיא דגיטין דמתרץ מצוה שאני ולא סיימא מצוה דרבים שאני דאזיל להלכתא כר"י דאסור לתת מתנת חנם לנכרי וה"ה לעבד, ושפיר י"ל דטעמא דאסור לשחרר משום לא תחנם כרמב"ן וכיון דעושה משום מצוה משום הנאת עצמו אינו עובר על לא תחנם ומותר לשחררו, וסוגיא דברכות מקשה מהב"ע היא ומתרץ על זה מצוה דרבים שאני לרווחא דמלתא רצה לתרץ אפילו אי ס"ל לר"א כר"מ דאפילו לנכרי מותר ליתן מתנת חנם וע"כ גזה"כ הוא ולא משום ל"ת הוא וגם לצורך מצוה להנאת עצמו אסור לשחררו א"כ מצוה הבאה בעבירה היא ומתרץ מצוה דרבים שאני:

והנה הרשב"א תמה על הרמב"ן הא לכ"ע אפילו לגר תושב מותר מתנת חנם כ"ש לעבד שמחויב במצות כאשה, ונ"ל עפ"מ שכתבו בתוס' ע"ז דף כ' ע"א דלא יחלוק ר"מ על הא דנכרי לא מעלים ודווקא מתנה שבלא"ה היה יוכל לחיות מותר אבל להחיותו להציל נפשו ממות לא עי"ש, י"ל כעין זה דווקא מתנה מועטת כנתינת נבילה התירה תורה לגר תושב ואסרה לנכרי אבל מתנה גדולה כזו משחרר אותו ויוצא משיעבוד לגאולה אסרה תורה גם לעבד וכ"ש לגר תושב, וא"ש הא דקיי"ל דיוכל לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך משום דימצא מרחמים על עבדא ויתנו לו להחיותו ונראה משם דלכ"ע מותר לרחם על עבד ופליגי שם אי מרחמים עלמא על עבדא עיין גיטין ד' י"ב ע"א וצ"ע משם על רמב"ן הא איכא משום לא תחנם (וי"ל דאם אמר לו רבו עשה עמי ומעשה ידיו לרבו עשה עמי ואיני זנך אם כן על כרחך מת ברעב ופשיטא דמחויבים להחיותו מכש"כ מגר תושב דכתיב וחי עמך וליכא בזה לא תחנם רק בדבר שיש בו רק משום חנינה לבד ופליגי שם אי דרך העולם שמרחמים על עבדא או לא) ולמ"ש א"ש:

לפי זה גם לר"י י"ל טעמא דלעולם בהם תעבודו משום ל"ת הוא הגם לדידי' אף לנכרי שרי ליתן מ"ח היינו דווקא מתנה מועטת בעלמא אבל לא להוציאו לחירות וליתא למה שכתבנו לעיל וי"ל לר"מ דס"ל דהשיחרור חוב הוא לעבד (גיטין דף י"א ע"ב) א"א לומר דמשום לא תחנם אסור לשחררו דהא חוב הוא לרוב המשתחררים חוץ למי שמגלה דעתו שחפץ ורוצה בשחרור, אבל לרבנן דזכות הוא לו ורוב המשוחררים מסתמא חפצים ורוצים בכך יש לומר דהוא משום ל"ת ויש להאריך, ויותר נ"ל דמ"ש רמב"ן דאיסור שחרור משום ל"ת וממילא כל שיש לו טובה מותר הניחא לרבי שמעון דמפרש טעמא דקרא להקל אבל לפי דקי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא להקל איך נדרוש כאן טעמא דקרא דהוא משום לא תחנם ולהקל עי"ז היכן שעושה להנאתו, וסוגיא דגיטין י"ל מתרץ הש"ס דר"א ס"ל כר"ש וסגי במה דמתרץ מצוה שאני ורמב"ן מתרץ ומפרש הסוגיא דגיטין וסוגיא דברכות י"ל רצה לתרץ הש"ס ר"א אליבא דהלכתא דלא דרשינן טעמא דקרא להקל, ולכן מקשה מהב"ע היא ומתרץ מצוה דרבים שאני (ולהלכתא סמך הש"ס דגיטין על קושית ותירוץ הש"ס דברכות) ולהלכה באמת אסור לשחרר רק למצוה דרבים כמו דר"א וכמו דעבדו בה אינשא איסורא, (בגיטין דף ל"ח) וכן נראה דפסק הרמב"ם פ"ט מהלכות עבדים שכתב לצורך מצוה כמו לשחרר לצרפו לעשרה או משום דנכשלים רבים ע"י מותר לשחרר עיי"ש ובלח"מ:

ודע דנ"ל פשוט לפי דברי הרמב"ן דאסורא דשחרור משום ל"ת הוא ליכא איסור בחצי עבד וחצי בן חורין דהא חצי ישראל נהנה בשיחרור זה ורחמנותו על חב"ח שבו, הגם שעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום א' מ"מ ביום של רבו חצי בן חורין עמל ויגע במלאכת רבו, ונוח לו לאדם לעבוד עבודה לעצמו כרצונו מלהיות תלוי בדעת אחרים לעבוד עבודתו מה שירצה ובעת שירצה האחר ומשו"ה סברי רבנן דר"מ דזכות הוא לו שיוצא מעבדות לחירות הגם דכל אדם עושה מלאכה לעצמו, לכן כשמשחרר חצי עבד וחצי בן חורין ליכא משום ל"ת דמרחם על חב"ח שבו כנ"ל:

אלא דלכאורה קשה לפ"ז על הרמב"ן מדמקשה שם ומשום איסורא לא מהני מעשה דחצי שפחה וחב"ח לפמ"ש בחצי בן חורין ליכא איסורא, אבל אחר התבוננות קצת לק"מ דהא להאי טעמא משום לא תחנם כמו כשעושה לטובת עצמו ליכא משו' לא תחנם כן בשעושה להציל אחרים ממכשול כיון שאינו עושה לטובת העבד מותר יהי' מאיזהו טעם וענין שיהי' בין לתועלת אדון עצמו בין לתועלת אחרים לא שייך בו ל"ת ובס"ד דאביי ס"ל משום איסור לא, ע"כ דלא ס"ל דטעם איסור שחרור משום לא תחנם ושפיר מקשה משום איסורא לא מחצי' שפחה כיון דל"ל דטעם איסור שיחרור משום לא תחנם הוא א"כ בחצי' שפחה וחב"ח איכא ג"כ איסור דשחרור ולמה התירו לשחררה אלא עכ"ח משום איסורא מותר וטעמא דאיסור שיחרור משום לא תחנם הוא וכיון שעושה משום איסורא שלא יכשלו רבים ליכא בו משום ל"ת ומסיק דגם אביי הכי ס"ל אלא משום דאפשר דיוכל למסרה לעבד ובאמת בחצי' שפחה וכו' ליכא איסור בשיחרור ואפילו אין בשיחרור הנאה ותועלת לאדון ולא לשום אדם מותר דחונן ומרחם על חב"ח כדכתיבנא והבן:

והיה מקום אתי ליישב קושית העולם על הרשב"א בשבת דף ד' ע"א ליישב הא דתנן במתני' בחצי עבד וחב"ח דכופין את רבו לשחררו ולעשות איסור, והעלה הרשב"א דבחצי עבד ליכא משום לעולם בהם תעבודו משום חצי בן חורין שבו, ורבים ראו כן תמהו מדהקשו על אביי מהאי מעשה דחציה שפחה וחב"ח והא בחצי שפחה וחב"ח ליכא משום לעולם בהם תעבודו, ולמ"ש י"ל דטעמא דרשב"א דבח"ע וחב"ח ליכא איסור דזיל בתר טעמא משום ל"ת ובחצי ב"ח רחומי מרחם על החצי בן חורין הגם דהוא חצ' עבד ג"כ והנה הוא אינו מרחם בלבו רק על חב"ח, ולא קשה מדמקשה לאביי וחציה שפחה כמ"ש לעיל ביישוב רמב"ן, אלא דהדרנא בי דהא הרשב"א בשבה לא כתב זה בשם י"א, אלא מדכפשי' בתר דמביא תי' אחרים על מתניתין כתב ולי נראה, ומשלו הוא, והוא חולק על רמב"ן דמטעים דמשום ל"ת הוא טעמא דאיסור שיחרור הנ"ל בחידושיו לגיטין וצוח כי כרוכיא עליו וא"א להעמיס דכוונתו בחי' שבת למ"ש רמב"ן:

ושמעתי מפני קדשו של אבא מאוה"ג זצ"ל כד הוינא טלי' יישוב לקושית העולם הנ"ל דאמר טעמא דמלתא דרשב"א דבחצי' עבד וחצי בן חורין ליכא משום לעולם בהם תעבודו, משום דאסור לעבוד בישראל עבודת פרך כדכתיב ובאחיכם ב"י וכו' וחצי עבד זה גם ביום שעובד את רבו חב"ח הוא ואסור לאדון לעבוד בו ע"פ משום חב"ח שבו וכיון שלא יוכל לקיים לעולם בהם תעבודו כראוי וכאשר יש רשות להאדון על עבדו כה"ג לא אסרה התורה לשחרר זהו טעמו של הרשב"א, והא"ש לפי המבואר בב"מ פ' א"נ דף ע"ג ע"ב דבאינשי דלא מעלי מותר לעבוד עבודת פרך דדרשינן לעולם בה' תעבודו ובאחיכם וחצי' שפחה זו דעבדי אינשי בה אסורא והיא הכשילתם מאינשי דלא מעלי היא ומותר לעבוד בה ע"פ וכיון שמותר לעבוד בה עבודת פרך גם בחצי' בן חורין שלה הרי היא בכלל דלעולם בהם תעבדו אלו דברי קדשו זצ"ל:

ואני בעניי הכינותי זה זמן זמנים טובא יישוב לקושי' הנ"ל בנתינת טעם למה בח"ע ובחב"ח ליכא משום ל"ב תעבודו מזה יצא לנו ישועה ליישב קושי' הנ"ל:

ביישוב איזהו דקדוקים שיש להרגיש דאביי אמר אי לאו דאמר רב יודא אמר שמואל המשחרר עבדו וכו' היה כופה וכו' וצ"ל מאחר דאמר שמואל וס"ל לאביי כוותי' מה לו לומר אי לאו דאמר שמואל היה כופה מה לנו מה שהי' אם לא היה אומר שמואל גם יש לדקדק על מה דאמר רבינא מודה שמואל משום מלתא דאסורא, למי מודה למאן דס"ל ל"ב תעבודו רשות וליכא איסור כלל אין בזה הודאה דהא לדידי' ליכא איסור כלל ולמאן דאמר חובה איכא איסור ול"ש כה"ג ומודה, וכל זה בעי יישוב ובאתי אל מקום יישוב ע"פ מה שהעיר במהר"מ שיף דנ"ל לומר דלא אסרה תורה לשחרר כיון דעי"ז יהי' מחויב במצות כישראל גמור, ולא אסרה תורה רק להפקירו ונשאר עבד לענין אסורא ותורה ומצות וכתב דמשו"ה לא מקשה הש"ס אדר"א די"ל דלא אמר ר"א חובה רק שלא להפקירו או למחול לו אבל לשחררו שר' ולכן מקשה על ר"א מדאמר שמואל כל המשחרר עבדו דנעשה מחויב במצות כישראל ואעפ"כ עובר בעשה אלו דבריו זצ"ל, ואמר עפ"ז דלולי דשמע אביי משמואל כל המשחרר הי' ג"כ ס"ל דלעולם ב"ת חובה דהלכה כרבי עקיבא מחבירו כמ"ש הרי"ף דלכן קיי"ל כר"י, אלא דהיה אביי סבור דליכא איסור רק להפקירו אבל לשחררו מותר והיה כופה האדון לשחררו, ומדשמע לשמואל דמשחרר עבדו עובר בעשה לא רצה לכופו ומדייק לשנא דרבינא מודה שמואל וכו' ולפמ"ש לולי דשמואל הו"א דלא אסרה תורה לשחררו כיון שעי"ז יבא לידי חיוב כל מצות ומשמואל נשמע דגם לשחררו אסור והטעם שהרי ליכא עתה עליו חיוב רק לכשישתחרר ולא התירה תורה לשחרר כדי להביאו לחיוב מצות שאין עליו שום חיוב בזה עתה ואין חיוב לנכרי ועבד להביא עצמם לכך, אבל מודה שמואל משום אפרוש מאיסורי' לא אסרה תורה וכ"ש להציל רבים מעון דבכה"ג לא אסרה תורה לשחררו כיון שהוא אפרושי מאסורא שמחויבים עלה ואסורא דקעבדו וה"ה לעשות מצוה, וא"ש נכון:

והנה צ"ל באמת מנ"ל דאסרה תורה לשחררו, והפ"י למה שקיים מדנפשי' מ"ש מהר"מ שיף, הקשה מנ"ל דאסרה תורה אפילו לשחררו בשלומא לשמואל לשיטתו דמפקיר עבדו יוצא לחירות וא"צ גט שיחרור מוכח שפיר דאין אופן הפקר רק שיצא לגמרי מעבדות לחירות עולם, אבל להלכתא דהלכה רווחת דמשחרר עבדו עובר בעשה וקיי"ל דמפקיר עבדו צריך ג"ש מנ"ל והניח בצ"ע:

ולפע"ד נרא' דנפקא מקרא, בשאומר מלתא דפשיטא דאין לחלק בין מפקיר לשחרור רק בעבד דאחר שחרור יתחייב בכל מצוה שאיש מצווה, אבל בשפחה גם לאחר שחרור לא תהי' מצווה במצות יותר דלא תתעלה בשחרור טפי מאשר היתה מקדמת דנא ועיי"ש מנחות דף ע"ג ע"ב היינו אשה היינו עבד פירש"י כיון שברך שלא עשני עבד היינו אשה דעבד ג"כ מחויב במצות כאשה, ומשני דעבד זילא טפי, וכ' רש"י אפ"ה מזולזל עבד טפי מאשה, ובוודאי משום הני דמזלזל טפי לא יהי' מותר לשחרר, ובאמת פירש"י דחוק, ולולי פירש"י היה נ"ל דזיל טפי מאשה דהיא מזרע האבות, משא"כ עבד כנ"ל, וכ"ז אשה ישראלית יש לה מעלה מעבד אבל שפחה שנשתחררה אין לה מעלה נגד עבד ושפחה שלא נשתחררה, וכן ה"נ אין לה למשוחררת מעלה ממה שהיתה בשפחותה מקדמת דנא כנ"ל ברור, ומ"מ א"ש מ"ש ביישוב הדקדוקים דאמר אביי אי לאו דאמר שמואל היה סברא לומר דמותר לשחרר היינו עבד, אבל בשפחה לא ס"ד, אלא כיון דהיה ס"ל דמותר לשחרר משום שנתחייב במצות אח"כ מכ"ש דמותר לאפרושי מאסורא וכ"ש איסור שרבים נכשלים בה, אבל אחר דאמר שמואל משחרר עבדו עובר בעשה הגם שיהי' מחויב במצות ה"נ אין כופים משום איסורא, ורבינא אמר דמודה שמואל, הגם משום דיבא לידי חיוב מצות, לא ס"ל לשמואל דמותר, אבל משום אסורא דעכשיו מודה כמ"ש לעיל:

היוצא לנו מזה דגבי שפחה אין מקום לומר דמותר לשחררה יותר מלהפקירה, לפ"ז אומר אני דמוכח מקרא דיש איסוף בשחרור עבד ג"כ דהא בקרא כתיב מהם תקנו עבד ואמה וכו' ועם שניהם מסיים לעולם בהם תעבודו וכמו באמה לעולם וכו' אפילו לשחרר לגמרי לא, כן בעבד נמי ומבואר בקרא דינו דשמואל כנ"ל נכון בעה"י:

ואחר הוצעת דברים אלו נבוא לתת טעם לשבח במ"ש הרשב"א בח"ע וחב"ח ליכא משום לעולם בהם תעבודו, לפמ"ש דלולי דילפינן מקרא עבד דומיא דאמה, בכל זה נאמר דווקא כדי להביא אותו למצות שאין מחויב בהן עכשיו לא התירה תורה לשחררו משום זה אבל אם א"א לקיים מה דמינח אקרקפתי' ואנוס הוא מפני שמשועבד לרבו כה"ג וודאי מסתבר דלא אסרה תורה לשחרר אותו, והרי למ"ד כופים אותו לשחרר כדי שיוכל לקיים פרי' ורביה וזה מתקנתא, אבל גם התורה לא הכריחו לאדון שיעבוד בו שיהי' מבוטל עי"ז ממצוה שמחויב צד ב"ח שבו זהו טעמו של הרשב"א ליישב המתני' בח"ע וחב"ח, וכ"ז בעבד אבל בחצי שפחה תליא בתנאי לרבי יוחנן בן ברוקה דגם אשה מצווה בפ"ו גם בחצי' שפחה ליכא איסור, אבל לפי דקיי"ל דאשה איננה מצווה בפרי' ורבי' וליכא ביטול מצוה גבה איכא איסור לשחררה, ומיושב קושית העולם דמקשה שפיר מח"ש דאיכא איסור לשחררה, אם לא שנאמר משום מלתא דאסורא מותר:

ויש להוסיף דברים ממקום שהקשו על הרשב"א, יש קצת ראי' לדבריו דיש להבין למה מקדים למה דאמר ר"נ מנהג הפקר נהגו בה והיינו דל"ת דס"ל כריב"ב דאשה מצווה על פו"ר, קמ"ל כמ"ש רש"י, וצ"ל גם אם היו מפרשים דכפו את רבה משום מצות פו"ר ג"כ קשה ומשום אסורא לא, דלאפרושי מאיסורא חמיר ממצות עשה והא עדיפא טפי משום מלתא דאסורא להפריש שלא תעשה בידים איסור, ממצות עשה בשב וא"ת, מכש"כ ממצות יחיד של חב"ח שמחויב בפו"ר ואסורא היא דשייך לרבים דרבים נכשלים בה, ועיין תוס' גיטין ד"ה המשחרר וכו' דכתבו הא דמתני' בחציה עבד משום מצוה רבה דלשבת, והרגיש מהר"מ שיף, הא דלא כ' תוס' מהך מעשה דכפו משום מלתא דאסורא בזה פשוט לתוס' לאפרושי מאסורא וודאי דמשחרר אבל מח"ע לקיים רק מצות עשה הוצרך תוס' לומר דמצוה לשבת מצוה רבה היא ויכול לשחררה משום זה ודקדוק שדקדקנו בעי יישוב, ולפי דברינו שיטת הרשב"א א"ש דבלא ר"נ דאומר דס"ל דאין אשה מצווה בפו"ר ומשום מלתא דאסורא כפו לשחררה לא היה מקשה הש"ס כיון שמצווה בפו"ר ליכא אסור לשחרר כמו חצי עבד וחב"ח ולכן כפו רבה לשחררה, ולכן מקדים דאמר ר"נ משום דנהגו בה מנהג הפקר שחרר אותה ולא משום פו"ר דאיננה מצווה ממילא שפיר מקשה, ומזה ראי' לרשב"א ועיין:

ויש לדחות ראי' זו דבמהר"מ שיף הקשה דלמא ס"ל להנהו דכפו דל"ב תעבודו רשות ונדחק דהא נקטינן להלכה דחובה הוא ולפע"ד נראה עפמ"ש תוס' לקמן לשיטת ריצב"א דאשה מצווה על לשבת יצרה הא דהוצרך ר"ח לומר משום דנהגו בה מנהג הפקר תיפוק לי' משום מצוה דלשבת צ"ל כיון דאין כופים עלי' שמא לא תקיים מצוה, גם אח"כ, ונ"ל להסביר כיון שיש איסור לשחרר ואומרים לו חטא באיסור זוטא בשביל מצוה רבה הלזו היינו אם בוודאי יקיים המצוה אבל כשיש ספק שמא לא יקיים לא נאמר חטא בוודאי באיסור זוטא משום ספק דמצוה רבה דאין ספק מצוה רבה מוציא וודאי איסור זוטא כנ"ל, ומיושב קושית מהר"מ שי"ף מדאמר ר"נ משום מנהג הפקר נהגו בה ולא ניחא לי' משום דמחויבת בלשבת יצרה וצ"ל דס"ל משו"ה לא היו כופי' את רבה שיעשה איסור כמ"ש, וע"כ דס"ל דלעולם בהם תעבודו חובה הוא וא"ש:

ממילא נדחה ראי' דידי לסיוע לרשב"א דהא הוצרך להביא דר"נ דאל"ה ל"ק מידי דאולי ס"ל לעולם בהם תעבודו רשות, ואי משום דהלכה כר"ע מחבירו אולי לא ס"ל כלל זה ועיי' עירובין ע"ב ועוד אולי ס"ל דווקא מפקיר עבדו אסור ולשחררו מותר ועיין:

ולהיות כי נפשי יודעת מאוד כי ערבים עליך דברינו כמים קרים ע"נ עיפה, ושתיה בצמא דברינו כאשר היית עומד ומשמש לפנינו בישיבה, לתשלום הענין אציע פה מה שצל"ע בענין זה הנה בתוס' פסחי' דף נ"ט ע"א איתא דעשה דחמירא דוחה לל"ת גם שלא בעידנא ומביא ראיי' מהא דשחרר ר"א עבדו משום מצוה הגם שלא היה בעידנא ע"כ משום דהוא עשה דרבים וחמירא עיי"ש כי ע"פ תוס' הנ"ל מובן לשון הש"ס ברכות מהב"ע היא היינו כמו מצוה הבאה בעבירה שנעשה העבירה תחלה ואח"כ המצוה, כן בזה כבר נעשה העבירה קודם שעשה המצוה הגם דלא דמי אהדדי, מהב"ע דפליגי בי' היינו בדיעבד וכבר עשה, וכאן מקשה האיך עביד הכי לכתחלה, לשון מושאל וקלילא נקיט והכוונה שכבר עבר האיסור קודם שעשה המצוה והוי שלא בעידנא, ותשובת נב"י קמא בסופו כ' בשם חתנו הרב ז"ל מ"ש וקלסי' במחכ"ק תורתו אהבה קלקלה השורה ואמר קלוס:

אלא דראי' זו של תוס' תמוה לי דהא אפשר שיהי' בעידנא כגון שנתן גט שחרור שלא יחול עד שיצרפהו לעשרה והוי בעידנא דיכול לחזור בו עד שלא צרפו לעשרה ובשעת שמצרפו חל ואז המצוה והעבירה באים כא' (ואיני מבין דהיאך מיקרי זה בעידנא דווקא גבי כלאים בציצית ומילה בצרעת דמעשה המצוה היא מעשה העבירה דחתוך המילה היא חיתוך הצרעת וכן הציצית שלובש היא המצוה וע"י מצוה זו לובש כלאים כגון סדין בציצית אבל הכא לא מעשה השחרור הוא מעשה מצות ונקדשתי רק באותו רגע שמקיים המצוה עובר גם כן איסור אחד שמשחרר עבדו ודומה למי שעושה מצוה בידו הימנית ובאותו רגע עושה עבירה בידו השמאלית חוץ אם נדחוק דקרא אותו לתורה ועבד שקרא לפני רבו ג' פסוקים יצא לחירות להמפרשים דעתה בקריאתו לתורה מפקירו ומשחררו וקונה את עצמו לעצמו ולא בעי גט שיחרור) ל"מ לר"י ר"פ האומר בקידושי' בקדשה לאחר שלשים דתוכל לחזור כיון דתלי' בזמן גם במשחרר לזמן יוכל לחזור ולרא"ש שם בחד תירוץ הוא גם לר"ל יוכל לחזור ולא פליג אלא אם היא תוכל לחזור בקבלת מעות הוי מעשה לדידה, ועיי' בהפלא"ה טעמא דמלתא וה"ה במשחרר לזמן והיינו שיחול בזמן שקבע האדון יוכל לחזור גם לר"ל, ואפי' אי ס"ל לר"ל דגם הוא א"י לחזור בו, ואפי' לרב זביד שם אפי' לר"י א"י לחזור בכה"ג, מ"מ כאן שתולה במעשה צרוף כ"ז שלא צרפו ליכא שחרור ותלי' במעשה דידי' ועד שעשה מעשה בזמנו יוכל לחזור לא יצרפו ולא יחול לשחרור והוא בעידנא לכ"ע ועיין:

ואם נאמר דלא ניחא לתוס' לומר דשחרור כה"ג דהו"ל לגמרא כולי האי לפרש מצוה היא ובאופן זה שחררו דא"כ גם אם בעשה דרבים לא בעי בעידנא קשה עדיין דהא פשיטא גם במצוה דרבים כל שאפשר לעשות בעידנא בעי בעידנא דווקא דהא בכל מקום שאפשר לקיים שניהם לא דחי עשה לל"ת וכיון דהיה אפשר לר"א לשחררו באופן שיהי' בעידנא איך שחרר בשלא בעידנא ועכצ"ל באמת ששחרר ע"ד שהיה בעידנא וש"ס לא מפרש כ"כ, א"כ ראי' התוספות מעיקרא דמצוה חמורה לא בעי בעידנא ליתא דע"כ באופן שיהי' בעידנא שחרר וצלע"ג, (עיי' תשוב' יד אלי' סי' ז':)

ועיין רמב"ם פ"ה מהל' עבדים שכתב דמותר לשחררו לצורך מצוה אפילו למצוה דרבנן כגון לצרפו לעשרה, וכן כ' בטוש"ע וצ"ל דגם דאינו בעידנא מצוה דרבים שאני וקשה כיון דאפשר שיהי' בעידנא צריך דווקא לשחרר באופן שיהי' בעידנא שלא יחול השחרור רק כשמצרפו:

ומלשון הרמב"ם דכ' ולמצוה שרי ואפי' למצוה דרבנן כגון לצרפו לעשרה, ועיין לח"מ במ"ש כגון וכיוצא בו הודיע לנו דווקא למצוה דרבים כדש"ס ברכות, וצ"ל למה כתב תחלה למצוה שרי ושוב כתב אפילו למצוה דרבנן הול"ל ולמצוה אפילו למצוה דרבנן שרי לשחררו, נ"ל דס"ל למצוה דאורייתא שרי אפילו ליכא מצוה דרבים ולמצוה דרבנן דווקא מצוה דרבים כבש"ס ברכות דבדרבנן לצרפו לעשרה לתפלה מיירי כמ"ש הרא"ש ברכות שם, אבל קשה ניהו דמצוה דאורייתא חמירא הא בעי בעידנא אפילו במ"ע דאורייתא והא לאו בעידנא הוא וכן קשה על ש"ע סס"י רס"ז דמעתיק לשון הרמב"ם וצל"ע:

ומדי דברי עיינתי בפנים יפות פ' בהר משמ' דאחיו הגאון מהר"י ז"ל שכ' דאפשר לשחרר ע"י שמצרפו לעשרה כמו עבד שקראו רבו לתורה והניח תפילין עי"ש, ודבריו נפלאו ממנו למעיין שם לא שקריאה והנחה עשה שחרור אלא ע"י שעושה מעשה אשר לא רגילים עבדים, בה מגלה האדון כי כבר שחרר אותו ומ"מ בעי גט שחרור דלענין איסור לא סמכינן עיין רמב"ם הלכות עבדים וטוש"ע סי' רס"ז, וכיון דר"א ידע בדנפשי' דלא שחרר אותו מקודם איך יוצא ע"י שמצרפו לעשרה לחירות ועיי' ח"ס חאו"ח בתשובה אחרונה ע"ח ע"ב ד"ה ועוד בהגה' ודברי קדשו קצרים אבל ברורים דכוונתו כמ"ש, וי"ל ע"ד פלפול דתליא בפלוגתא אי מפקיר עבדו ל"ב ג"ש אפשר ע"י שקוראהו לתורה מגלה דעתו שאינו רוצה בו עוד והוה כמפקירו, וי"ל דש"ס גיטין דאזל ומקשה לשמואל דאמר משחרר עבדו עובר בעשה לדידי' שפיר מתרץ מצוה שאני ולא קשה מהב"ע היא ע"ד שפירשנו קושי' דש"ס ברכות דעבירה קודם למצוה דלאו בעידנא י"ל לשמואל דס"ל מפקיר עבדו אין צריך גט שחרור והוי בעידנא, אבל בברכות אזיל להלכתא דמפקיר עבדו בעי' ג"ש מקשה שפיר, וי"ל יותר דבברכות הסוגיא קאי אליבא דריב"ל והוא ס"ל דמפקיר עבדו בע' גט שחרור כמפורש ב בירושלמי דמביא הרשב"א גיטין דף ל"ח ע"א, וכן מבואר מדאמר ריב"ל דף ל"ט נתייאשתי. מפלוני עבדי אותו העבד אין לו תקנה אלא בשטר שיחרור דס"ל דלא כשמואל, ועיין תוס' יבמות דף מ"ח ע"א ד"ה אלא עבד איש שהוכיחו דריב"ל פליג על שמואל ושפיר מקשה הש"ס בברכות דקאי על ריב"ל והא מהב"ע דהא לאו בעידנא הוא כנ"ל ע"ד פלפול להקים דברי הגאונים זצ"ל גברא רבא אמר מלתא נקיים יתיה ובלי ספק לא הוציאו דבריהם לבטלה:

וכעת נ"ל ליישב סתירת הסוגיות לומר דנראה דהך מלתא אם איסור שחרור משום ל"ת הוא תליא בפלוגתא דרבנן ורשב"ג דף ל"ו ע"ב לרבנן דס"ל דליכא מצוה לפדות עבדים הרי ס"ל דעבד גרע טובא י"ל דאסור לתת לו מת"ח, אבל לרשב"ג דס"ל כשם שמצוה לפדות בני חורין כך מצוה לפדות עבדי' ואמר כשם משמע כזה כן זה כיון שמחויב במצות כאשה, וכשם שמצוה לפדות אשה כן עבד בוודאי רחוק לומר שאסור לתת לו מת"ח, והנה לאביי שם רבנן ס"ל ממנעו ולא פרקו דליכא מצוה לפדות עבדים, אבל לרבא ליכא פלוגתא ולא ניחא לי' לומר דפליגי רבנן על רשב"ג מהאי טעמא ועיין תוס' שם ד"ה אי לפני יאוש וכו', וי"ל דסוגי' דגיטין מתרץ מצוה שאני ומשום דכל לטובתו ליכא ל"ת דס"ל דר"א ס"ל כרבנן דרשב"ג שאין מצוה לפדות עבדים, וי"ל הטעם דאיסור שחרור משום ל"ת הגם דאינו מוכרח דיש לחלק מ"מ י"ל כן וממילא אין יכול להקשות עליו ושם הסוגי' סובבת הולכת ומתחלת מאביי דאמר אי לאו דאמר שמואל, וכל הסוגיא ממה דאמר בשם שמואל אזלי ולאביי לשיטתו י"ל דר"א כרבנן, דליכא מצוה לפדות עבדים והטעם דשיחרור משום ל"ת וכיון דעושה להנאת עצמו משום מצוה ליכא ל"ת ושפיר משני מצוה שאני אבל בברכו' אזיל להלכתא כרבא דמוקי לאחר ייאוש דס"ל דלית מאן דס"ל דליכא מצוה לפדות עבדים כ"ש דאין לומר דאית בי' משו' ל"ת שפיר הדר מקשה מהב"ע היא, וי"ל עוד הא דריב"ל תשעה ועבד מצטרפין תליא נמי אי מצוה לפדות עבדים, ולרבנן דליכא מצוה כ"ש שאין ראוי' ליצרף ומיושב דקדוק צל"ח שם, הקצרתי ועיין, הנלפענ"ד כתבתי הכ"ד ד רבך אוה"נ דש"ת פה פ"ב כאור בוקר ליום ו' עש"ק פ' וישב תרט"ז לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה