כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קכג
במוצאי מנוחה, תשיגו ששון ושמחה, שפעת ברכות הצלחה והרוחה, ה"ה תלמידי חתני כבני י"נ הרבני המופלג בתורה, וביראת ה' טהורה, חדת מלא עתיק החרוץ הקצין כש"ת מו"ה יעקב ליב כ"ץ שטראססער ני' ולמחברתו בתי הצנועה המחוכמת מ' שרל תי' לאי"ט:
קראתי לשבת עונג כאשר הגיעוני שורותיך הנעימים והחביבים עלי:
והנה שלחת לנו מעט צרי פלפלת שפלפלת בחכמה ועברתי על בתרי דבריך, ונעמו לי וראוי' למ' שאמרם המה והנני לשעשע אתך במקצת מדבריך על מה שכתב הב"י בבדה"ב ביו"ד סי' רס"ה דמביא בשם הרמ"ה דרמב"ם לא אמר דאב מברך שהחיינו, אלא במל בעצמו דומיא דפדיון וב"י כ' דמפשט הרמב"ם לא משמע כן אלא אפילו מל אותו אחר מברך אבי הבן שהחיינו, ואתה הראת לדעת משמעות לשון הרמב"ם פי"א מהלכות ברכות הלכה יו"ד אשר ז"ל אבל אינו מברך שהחיינו אלא העושה מצוה לעצמו עכ"ל, משמע דווקא כשעושה המצוה, ועושה לעצמו, אבל כשאינו עושה המצוה, רק ע"י שלוחו אינו מברך המשלח שהחיינו, אלא דממ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכות מילה שהאב מברך שהחיינו ולא כתב האב שמל מברך שהחיינו וקודם לזה כתב נוסח הברכה דמשתנה באב המל או אחר שמל, וכן לענין ברכת להכניסו וכתב וסתם דאב מברך שהחיינו ולא דין וכתב אב המל נראה דאב מברך שהחיינו אפילו אחר מל אלו דבריך, והנך יפה ראית שני ראיות בדיוק לשון הרמב"ם דסתרי אהדדי, ויש בידי ליישב קצת, כמ"ש הרמב"ם בהלכות ברכות אבל אינו מברך ע"י שליח אפילו אינו עושה מעשה המצוה רק ע"י שלוחו ולא דק לפרש שאב מברך אפי' אינו עושה בעצמו דסמך על מ"ש שם מקודם הלכ' ט' וכן מצוה שאינו תדיר וכו' כגון מילת בנו ופדיון הבן וכו' כ' מילת בנו ולא כ' המל את בנו, בזה הודיע לנו הרמב"ם דעתו דלאו דווקא כשמל בנו אלא כל שהוא מילת בנו מברך שהחיינו, ולכן לא דייק במ"ש אח"כ בהלכה יו"ד שאינו מברך שהחיינו אלא על המצות שעושה אותה לעצמו, ולהיות כי ממ"ש פ"ג מהלכות מילה ומה שכתב בפי"א מהלכות ברכות הלכה ט' משמע דלאו דווקא כשמל בעצמו, שבקינן למשמעות דבריו ממ"ש שם בהלכה יו"ד בפרט שיש ליישב ולהסכים דבריו בהלכה יו"ד כמ"ש וכשיטתו של הב"י בשיטת הרמב"ם עיקר, הגם שב"י דחה שיטת הרמ"ה בדברים בעלמא, מ"מ כיוון האמת, ובש"ע מביא ב' דיעות בזה ועיין ב"י או"ח סי' תקפ"ה ובמג"א ס"ק ג' וביאור דבריו במחצית השקל:
והנה הרמ"ה מדייק מדכתב הרמב"ם מילת בנו ופדיון הבן במילה דומיא דפדיון מיירי שמל בעצמו, והנה מה דפשיטא לי' דבפדיון הבן כשפודה בעצמו מיירי, נראה משום דמסתמא כשאב במקום ובשעת הפדיון אינו פודה ע"י שליח וכשעומד שם ומברך שהחיינו מסתמא הוא פודה בעצמו, אבל במילת בנו אפשר שעומד שם וא"י למול, ומשמע לי' לרמ"ה דמילה דומיא דפודה דווקא כשמל בעצמו, ועוד יותר אפשר לומר דס"ל לרמ"ה דפדיון א"א ע"י שליח עיין זה ברמ"א סי' ש"ה וט"ז וש"ך ונקה"כ שם ופדיון הבן דכתב הרמב"ם ע"כ כשפודה בעצמו הוא ה"ה מילת בנו כוונתו כשמל בעצמו, ואי ס"ל לרמב"ם דפדיון איתא בשליחות אין לדייק כלום מדכייל מילה ופדיון בחדא מחתא:
והנה הגה"מ בשם ר"ש וראב"י שהמל בנו בעצמו מברך שהחיינו משום שעושה מצוה המוטלת עליו משמע דווקא האב שנקטו בלשונם שהמל בנו בעצמו לשלול שאם אחר מל אין כאן ברכת שהחיינו כלל לא האב ולא המל מברך שהחיינו, וכן כתב המחבר לדעת ראשונה, והרמ"ה ס"ל דגם זה שיטת הרמב"ם, ובשיטת הרמב"ם כבר בארנו דהנכון עם הב"י, ונ"ל דגם הרא"ש והרמ"ה והראב"י לא ס"ל כן רק במילה, אבל בשארי מצות שנעשים ע"י שליח ס"ל דהמשלח מברך שהחיינו, ואמינא מלתא בטעמא דס"ל דאם אין אב מל אינו מברך שהחיינו דס"ל כשיטת הא"ז שבד"מ סי' רס"ד, והיא שיטתו של הש"ך ח"מ סי' רפ"ב דמצוה שעל האב למול בנו ליתא בשליחות ואם עושה ע"י אחר בטל מ"ע שלו שמוטל על האב יותר מעל אחר לפ"ז כשאין האב מל בעצמו איך יברך שהחיינו והרי לא קיים המצוה לא בעצמו ולא ע"י אחר דאחר שמל הוא עושה ומקיים עיקר מצות מילה ושלו היא, והא דאחר אינו מברך כיון דמצוה דילי' היא וראוי שיברך נ"ל כיון דאין מברכים שהחיינו רק על מצוה הבאה מזמן לזמן או דלא שכיחי כ"כ כמ"ש הרמב"ם דרק על מצוה שאיננה מצוי' בכל עת דומיא למצוה שבאה מזמן לזמן מברכים שהחיינו, ובמצות מילה אינה מצוי רק בכל פעם אחר זמן עיבור ולידה וכ"ש פדיון הבן כ"ז לגבי האב אבל שליח של האב לגבי דידי' לא תליא בזמן הנ"ל ומצוי' הוא דאפשר שיהי' מצוי' לו בכל יום שליחות כזה ולא תליא בזמן מן הזמנים לכן גם אם יקרה מקרה שלא היה לו שליחות מצוה כזו לזמן זמנים טובא, מ"מ אין דומה לאב המל ולשאר מצות הקבועים לה זמן, והיינו טעמא דראשונים דס"ל דווקא אב המל בעצמו מברך ורמב"ם ס"ל דמצות האב למול אפשר בשליחות כדס"ל לד"מ שהקשה על הא"ז, ועיין תב"ש סי' כ"ח שהשיג על הש"ך וכ' גם הא"ז לא התכוין לזה וכיון דאפשר בשליחות ומקיים המצוה ע"י שלוחו כמותו ניהי דברכת המילה אינו מברך כיון דחיוב ברכה על העושה מעשה המצוה וכן תיקנו מעיקרא ומברך בעל על כללית המצוה ולא על קיום מצוה זו, מ"מ ברכת שהחיינו אין ראוי' לשליח לברך כיון דלאי מצוה דידי' ולא שמחה היא לו וגם איך יברך שהחיינו לזמן הזה ועיין מחצית השקל סי' הנ"ל אבל האב מברך שהחיינו אפילו מל ע"י אחר דהמצוה של האב ע"י שלוחו כמותו, וגם החולקים וס"ל דווקא אב המל בעצמו מברך מודים לרמב"ם במצות אחרות דאיתי' בשליחות, ולא פליגי רק במילה דס"ל דליתא בשליחות, כנלפענ"ד נכון, ובענין שליחות במילה וכיסוי בארתי בתשובה (לעיל תשובה קכ"א):
ומה דקשיא לך על מ"ש הרוקח דאין מברכין שהחיינו כלל שמא אינו בר קיימא והוי ברכה לבטלה, מה יענה לברכת המילה וברכת להכניסו, כבר עמד בקושיא זו אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס חיו"ד סי' רמ"ז ומיישב בטוב טעם ובדעת זכותו יגן בעדני, ולולי דבריו הקדושים היה נ"ל עוד דס"ל כשיטת רוב הראשונים דבין האב המל ובין אחר מברך בעל וברכה בעל קאי על כללית המצוה ולא על מצוה זו, וליכא משום ברכה לבטלה ועיין ד"מ או"ח סי' ח' וט"ז יו"ד סי' וא"ש דברכה על המילה ליכא חשש כ"כ משום ברכה לבטלה משא"כ, בברכת שהחיינו לזה"ז (פי' לזמן הזה שמקיים מצוה זו) כשאינו בר קיימא ואינו עושה מצוה ברכתו לבטלה היא, ובברכת להכניסו י"ל ס"ל כרא"ש פ"ק דפסחים ובמסכ' שבת פראד"ם דברכת להכניסו לא קאי על שמקיים מצוה זו עכשיו אלא על כללית המצוה לאפוקי לשם הר גריזים ולכן מברכים אותו אחר המילה עיי"ש וליכא בברכה זו חשש ברכה לבטלה ורמב"ם דפשיטא לי' דמברך שהחיינו ולא חשש להאי חשש לשיטתו דס"ל דאב המל מברך למול כס"ד דש"ס פ"ק דפסחים מדמברך האב למול ולא חיישינן לברכה לבטלה אלא סומכים על הרוב ה"ה בברכת שהחיינו:
ויש לעיין בפ"ק דפסחים כדמקשה ומפרק למה מברכים על המילה ומתרץ דאיתי' ע"י שליח ושוב מקשה אב המל ה"נ דמברך למול עיי"ש, וקשה דלמא לעולם מברך על המילה בין אב בין אחר, משום חשש שמא אינו בר קיימא לכן טוב שיברך בעל, וגם לפי שהשיג הרשב"א בתשובה דאין מברך שהחיינו דילמא נפל הוא הא בחשש זה סומכים על הרוב דב"ק הם, ומברכים ברכות מילה מ"מ בוודאי מוטב לברך בעל מלסמוך על הרוב וצל"ע כעת:
ועיין טו"ז או"ח סי' ט' דלענין ברכה לא סמכינן על חזקה דחמירא לאו דלא תשא עיי"ש והיינו לפי שיטת הרמב"ם דל"ת בברכה לבטלה דאורייתא היא אבל לשיטת תוס' בר"ה שהיא דרבנן בוודאי אין להחמיר בספיקו יותר מבכל איסורים דסמכינן על הרוב וחזקה וי"ל דרוקח ס"ל כרמב"ם וכט"ז הנ"ל, ולק"מ קושית רשב"א בתשובה (ואינני מבין דל"ת חמור משאר לאווין ונכלל עם חייבי כריתות מדוהלים בשבת וסמכינן על הרוב דאיסור ל"ת חמיר טפי ומב"ד כמבואר בפירוש בגמר' מסכת שבועו' וכיון דסמכינן על הרוב לענין שבת דאיסור סקילה מכש"כ וה"ה לענין ל"ת מדמוהלים בשבת וסמכינן על הרוב דאיסור דל"ת חמיר טפי וגוף דברי הרשב"א דמביא ראיי' מדמוהלים בשבת צ"ע דמוהלים בשבת ממה נפשך וכדמתרץ ראב"א וממה נפשך לית כאן חילול שבת וצריך לדחוק דגם בממה נפשך איכא איסור דרבנן דאי נפל הוא מחתך בבשר מוקצה דתינוק דהוא וודאי בן ח' הוא כאבן ואסור אפילו לטלטלו כדאיתא ברמב"ם פרק א' הלכה י"ג מהל"מ ובש"ע או"ח סימן ש"ל סע"ח ומכש"כ לחתך בו דאסור דחמיר מטלטול בעלמא ומדסומכין על הרוב ומוהלין ה"ה לענין ברכה דרבנן וזה יפה מדחה אותו דברכה חמורה משום דעובר ל"ת מן התורה:)
ולענין ברכת מילה נ"ל כיון דברוב נימולים יש ספק זה מעיקרא הכי תקנו ברכה זו, והא מצוה הוא עושה דצריך למול ביום השמיני מספק וליכא משום ברכה לבטלה וברכת שהחיינו י"ל יותר כיון דמקיים עכ"פ מצוה מספק דחיובא הוא עליו מברך שפיר שהחיינו לעשות מצוה זו שמחויב לעשות והבן:
והנה הרשב"א בתשובה סי' רמ"ה דחה טעם י"א דאינו מברך שהחיינו משום דאית לי' צערא לינוקא דטעם זה לא שייך אלא במברך בשהשמחה במעונו דבמקום דאית לי' צערא לינוקא האב מצער ג"כ ול"ש לברוכי שהשמחה במעונו, אבל ברכת שהחיינו אינה תלויה בשמחה אלא תליא בדבר שמגיע לו תועלת ואע"פ שמתערב בה צער ואנחה שהרי אפילו מת אביו ונפל לו ירושה מברך שהחיינו וקשה על הגה"מ שמביא טעם זה מ"ש מירושה, ונ"ל דיש לחלק בחלוקא רבה, בין שהחיינו דירושה לשהחיינו למילה, דירושה ענין בפ"ע ואפשר לירושה שתבוא לו ממק"א בלי מיתת האב וב' ענינים הם שמברך שהחיינו על הנאת הירושה, והצער מצד מיתת האב, אבל ברכת שהחיינו על המילה, המצוה גורמת לו הצער וא"א למצוה זו בלי צערא דינוקא ואין ראוי' לברך שהחיינו, ועיין תוס' ורא"ש בכורות פ' יש בכור כשמת הבן אחר שלשים דחייב לפדותו ולברך, ומסתפק הר"י אם יברך שהחיינו כיון שמזכיר צערו, או מ"מ מברך כיון שזוכה לקיים המצוה, ועיין בטוש"ע סי' ש"ה, ונ"ל להך צד שמברך שהחיינו בפדיון כה"ג היינו טעמא דאין מצות פדיון גרם לו הצער, אלא מקרה קרה לאב שמת הבן, משא"כ במילה דמצוה עצמה גורמת לו הצער, ועוד י"ל במצות פדיון שע"פ הרוב אין בפדיון צער כזה ותקנו לברך שהחיינו, גם כשמת יש מקום לומר דמברך משא"כ במילה בכולם יש צער מעיקרא לא תקנו לברך שהחיינו, ולהך צד שאינו מברך שהחיינו בפדיון כה"ג כיון שמזכיר צערו צ"ל מאי שנא מירושה דמברך הגם שמת אביו, וכבר הרגיש הש"ך ס"ק סי' י"ז וכ' דשאני התם דזוכה לירושה, משא"כ הכא, כוונתו רצויה התם הגם דאית לי' צער מן הצד, גם שמחה והרוחה יש לו מצ"א דזוכה לירושה ע"י מיתת האב, משא"כ בפדיון שאין מיתת הבן גורמת לו שום תועלת וריוח, ואין לו ממיתת הבן רק צער ואנחה, יש לצדד דלא יברך שהחיינו לזה"ז, דזמן הזה זימנא דפרענותא היא לו, ועיין או"ח ס"י תקנ"ב דלא יברך זמן בין המצרים דזמן פורענותא היא הגם שיש לו הנאה מפרי חדשה שאוכל ואין הצער בא מחמת הפרי, נגד זה זמן פורענותא וצער הוא, ואין הזמן גורם לו שום הנאה דפרי חדשה, ועוד התם תליא הצער בזמן וזמנא קגרים ואין ראוי' לברך שהחיינו לזמן הזה ועיין מג"א שם ס"ק מ"ב שכתב דהטעם משום דהזמן זמן פורעניות ולא משום אבילות דלא מצינו שהאבל אסור לברך שהחיינו ועיין בט"ז:
והנה הרשב"א בתשובה הנ"ל כתב דהטעם דאין מברכין שהחיינו במילה מ"ש מפדיון מפני דמצות מילה מוטלת על הב"ד אינה כפדיון דמוטלת על האב דווקא עכ"ל, וטעם זה צריך הסבר דמאי שנא אם מוטלת על הב"ד או על האב כשיש אב יברך האב שהחיינו וכשליכא אב יברך הב"ד שהחיינו, ונראה או דס"ל דלא על כל מילת בניו מברך שהחיינו רק על הראשון דלא כרמב"ם דכ' דאב מברך על כל מילת בניו, ולכן מצות מילה שהוא ג"כ על הב"ד בדליכא אב או כשאין האב רוצה למוהלו, וב"ד אין ראוי' שיברכו שהחיינו, הגם שבן זה ראשון לאב, לגבי ב"ד לאו ראשון הוא, ועוד אפילו לרמב"ם דעל כל מילת בניו מברך שהחיינו וכ' הטעם פי"ג מהלכות ברכות כיון דלא שכיחי לו כמצות דקביעי להם זמן דמיא, וכבר כתבנו לעיל כיון דא"א בכל זמן דיש ירחים ויש זמנים טובא ירחי לידה דמפסקי מהדדי וכ"ש בפדיון וכ"ז לגבי אב עצמו אבל לגבי ב"ד לא תליא בזמן הנ"ל דהא אפשר בכל יומא דיתרמי להו מצוה זו וכיון דלפעמים אינו מברך שהחיינו כשמוטלת על הב"ד לכן לא תקנו שהחיינו כלל שלא לחלק בין מילה למילה, אבל פדיון מוטל על האב, כוונתו דפדיון בדליכא אב ליכא מצוה על הב"ד כמו מילה, וא"א לפדיון בלא שהחיינו, דכשאין האב פודה או מת לא נפדה רק ע"י עצמו וגם הוא מברך שהחיינו וכיון דלעולם לא יהי' פדיון בלי שהחיינו, תקנו ברכת שהחיינו בפדיון כנ"ל:
ונשמע טובא מתשובה הנ"ל דס"ל לרשב"א דאם מת האב, אין ב"ד מחויבין לפדות וגם א"א לפדות בשליחות הבן עד שיגדל דלא כש"ך ונקה"כ בסי' ש"ה אלא כט"ז, אלא דנשמע ג"כ דס"ל דאב א"א לפדות ע"י שליח דאל"כ הלא אפשר לפדיון בלי שהחיינו כשיפדה האב ע"י שליח, ושליח אינו מברך שהחיינו כמ"ש הרמב"ם פי"א מהלכות ברכות דברכת שהחיינו אינו מברך אלא העושה מצוה לעצמו, אבל השליח אינו מברך שהחיינו, ואפשר דרשב"א לא ס"ל כרמב"ם בזה אלא דשליח כמו שמברך על המצוה כן מברך ג"כ שהחיינו בשביל האב בשליחותו אלא במילה כיון דמוטלת על הב"ד והיא מצות הב"ד ובדדהו לא תליא בזמן לא דמיא למצוה הבא מזמן לזמן לכן לא מברכו שהחיינו ועל כן לא תקנו כלל ברכת שהחיינו למילה, משא"כ בפדיון דאין חיוב על הב"ד הגם שאפשר בשליחות האב או כשאין האב בשעת הפדיון מברך השליח שהחיינו בשליחותו כן נ"ל ועיין ותן לחכם ויחכם עוד:
ומדי דברי אציע פה דבר בעטי בעת דברי אגדה, המושכים הלב משוכים בקסת הסופר, כתובים לפני מאז במגילת סופר בחידושי אגדה לפרש קרא כדכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אותו אלקים וכבר הרגישו חז"ל כאשר צוה אותו אלקים מיותר, וכבר פרשנוהו בדרכים שונים, ודרך אחד מהם הוא דמצות מילה היא מצוה חמורה ושקולה ככל התורה, והיא קשה מאד בעצמותה לקיימה, ודרשו חז"ל כי עליך הורגנו כל היום זו מצות מילה שיש בה סכנה, ואיכא צערא לינוקא וצערא לאב כמ"ש הרשב"א בתשובה הנ"ל ובטבע קשה על האדם לקיימה יותר מכל מצות וכ"ש לקיימה בשמחה וישראל קדושים מוסרים נפשם ונפש בניהם לה' וששים על אמרותיו כמוצא שלל רב, ודרשו חז"ל שש אנכי על אמרותיך כמוצא שלל רב זו מילה, ונראה כוונתם הגם כי קשת לקיימה ממש יותר מכל המצות אשר דרכי' דרכי נועם וכו' בכל זאת אמר דהע"ה שש אנכי על אמרתיך, ואמר למנצח על השמינית על מילה שנתנה בשמיני שאז ילד רך ונמול לשמונה, מ"מ שש ושמח עליה, ומרומזת מצות מילה במלת אמרותיך, כי מצות מילה נתנה לאברהם ורק מצות חיתוך ולא פריעה שניתנה במתן הורה ויש צערא דינוקא בכפילא בחיתוך ובפריעה והיינו שש אנכי על אמרותיך, לשון רבים מצוה שנתנה לנו בשני אמירות א' לאברהם מצות חיתוך ואח"כ במ"ה מצוה פריעה ושש על שניהם, כמוצא שלל רב ששש ושמח הגם שאפשר שתתוודע למלכות הרישעה שגזרו גזירה על המילה ותהי' לו לרעה, כדאמרו ז"ל (ברכות דף ס') לגבי מציאה שמצא הגם שאם יתודע למלכות יקחו ממנו כל אשר לו דמ"מ מברך שהחיינו כיון דשמחה היא לו לשעתה, כן שש אנכי על אמרתיך לעשות רצונך אלקי חפצתי, ואין עולה במחשבה לפניו שאפשר שיחלה ויסתכן עי"ז כעין ששש המוצא שלל רב, והנה כשאמר השי"ת לאברהם התהלך לפני והי' תמים במצות מילה, ובן שמונת ימים וכו' קיבל בשמחה לעשות כמצווה עליו, והקבלה קלה ממעשה עצמה לחבול בילד רך ולסכנו, והו"א דבשעת מעשה לא עשה כל כך בחדוה ובשמחה, כאשר שש ושמח בשעה אשר ציוהו השי"ת קמ"ל קרא וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים ילד רך וענוג לשמנת ימים בשמחה כאשר צוה אותו אלקים, כמו בשעה שציוהו השי"ת שקיבל בשמחת כן מל אותו ושש אל אמירתו, ועד"ז אמרתי מה שאמרו המלאכים לאאע"ה כן תעשה כאשר דברת שנתקשו המפרשים וכי זו היא דרך אורח הגון לתפוס לבעה"ב המזמין אותו בדבריו לאמור לו כן תעשה כאשר דברת, נ"ל כי לפעמים אדם נותן לבו או מבטיח לעשות דבר זה, וכשיגיע לידי מעשה תקשה עליו, מקיים דברו אבל לבו בל עמו, וכאשר ראו המלאכים שמפציר בהם אמרו כן תעשה ברצון ובעין טוב כאשר דברת, כאשר היה רצונך הטוב בשעת הדיבור, ועד"ז פרשתי וילכו ויעשו בני ישראל וכו' ומסיים כן עשו, היינו כמו וילכו ויעשו שפרש"י שקבלו עליהם בשמחה לעשות, הגם שהבינו שמכניסים עצמם לסכנה לזבוח תועבת מצרים, והודיענו שבחם של ישראל, שקבלו עליהם לעשות ועשו בשמחה כשהגיע הזמן כמו שקבלו עליהם:
ודורשי רשומות אמרו, מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת שם הוי"ה ב"ה, נ"ל דרמוז בזה אפילו מצות מילה שהיא נגד הטבע מ"מ קרובה אל האדם בפיך ובלבבך לעשותו, כל הבא לטהר ולעשות המצוה מוצא את עצמו נעזר מהש"י, ואיתא במדרש שהיה אאע"ה נרתע לאחוריו סייע כביכול הקב"ה על ידו וזה דכתיב וכרות עמו הברית וכ"ז רמוז בר"ת וס"ת, לא בשמים היא חוץ לטבע לאמר מי יעלה לנו השמימה אפילו מצות מילה, כי השי"ת עומד על צדו וקרוב אליו הדבר לעשותו, כנ"ל:
ומדרש אני דורש ומפרש זה ינחמנו מעצבונינו, במדרש תנחומא ילמדנו רבינו קטן לכמה נימול, כך שנו רבותינו קטן נימול לשמונה מה טעם כשם שנימול יצחק אבינו, ארשב"י בא וראה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו והוא מל אותו וכ"כ למה אמר רנ"ב שמואל כדי לעשות רצון בוראו, היא רואה בנו שופך דם ממילתו ומקבל עליו בשמחה, אמר ר"ח ולא עוד אלא שמוציא עליו הוצאות ועושה אותו היום יום של שמחה מה שלא נצטווה הה"ד ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתיך, עכ"ל, והוא כולו מוקשה מתחלתו ועד סופו, ואומר דרשוני וחיו, ונ"ל ע"פ שאמרו ז"ל למה תנוק נימול לשמונה שלא יהי' כל בני אדם שמחים ואביו ואמו עצבים, ואמרו ז"ל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל ביום ה'ג' מל שמל בשמיני וצ"ל דשמחה מה זו עושה במצות מילה יותר מכל המצות, כדי להראות שלא יכאב לבו שרואה בנו שופך דם ממילתו אלא שש ושמח לעשות רצון בוראו הנשמה שלו והגוף פעלו, נפשו וגופו מסורים להשי"ת ולכן עשה אברהם משתה גדול, וכמו שאמרו חז"ל שהיו שם גדולים ושרים שם ועבר ואבימלך להראות לעין כל כי שש ושמח במצוה זו, וממנו ילמדו וכן יעשו בניו אחריו, ומצות זו שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושים אותה בשמחה לתכלית כוונה זו, וכדי שלא יהיו אביו ואמו עצבים ע"י התרעות, ציוותה תורה ביום השמיני ימול שלא יהי' עצבים כמאמר חז"ל, ואחר הוצעה זו מבוארים דברי המדרש, דאמר לכמה נימול לשמונה מה טעם לשמונת דווקא כשם שנימול יצחק אבינו שנימול בשמחה ובטוב לב משתה גדול, מהאי טעמא נימול לשמונה כדי שלא יהיו אביו ואמו עצבים בטבע ומפרש והולך וכ"כ למה היינו למה יש קפידא כל כך שתהי' מצוה זו בשמחה כדי לעשות רצון הבורא ית"ש להראות בזה שעושה אותה ברצון ובנפש חפצה למסור נפש בנו לפני בוראו י"ל יותר כי מי שעושה דבר לפני מלך בו"ד שאין רואה אלא מעשה הגלוי גם אם לבו בל עמו מעשיו רצויה כי אינו יודע מחשבות לבו, אבל השי"ת יודע מחשבות צופה נסתרות ורואה ללבב, ויבוא על כל נעלם אם טוב בטוב לב או ברע הוא והיינו כ"כ למה, למה עושין שמחה ומשתה, כדי לעשות רצון בוראו להראות כי לבו לב שמח וירצה לפני בוראו כי בוחן לבות השי"ת היוצר יחד לבם המבין אל כל וכו' ואחר שרואה בנו דם שופך ממילתו ומקבל עליו בשמחה ולא עוד אלא שמוציא עליו הוצאות ועושה אותו היום של שמחה מה שלא נצטווה וכו' תחלה אומר והוא מל אותו היינו שהוא בעצמו מהדר למול אותו, הגם שאפשר ע"י שלוחו מ"מ עושה בעצמו הגם שקשה יותר לאב לשפוך דם בנו בעצמו מ"מ מל אותו בעצמו להראות כי לא קשה עליו לשפוך דם ממילתו ושמח בו ושוב מוסיף והולך שמוציא הוצאות ועושה אותו יום של שמחה מה שלא נצטווה, דיש כמה שאינם יכולים למול בעצמם ומוהלים ע"י אחר, במה יודע כי שמח במצוה זו וההכרח לא ישובח, לכן אמר ולא עוד אלא שמוציא הוצאות, ועושה אותו היום של שמחה מה שלא נצטווה, הה"ד ואני תמיד איחל היינו שאני תמיד איחל אל מצותיך וטוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף שאדם יושב ומצפה מתי יבואו לידי כן, ויותר טוב לי תורת פיך, ובמה יודע איפה כי כן הוא ע"י שמוסיף על המצות מה שלא נצטווה, והיינו והוספתי על כל תהלתך, ומבוארים כל דברי המדרש באר היטיב בעזרת הטוב והמטיב, והוא היטיב ויטיב לנו בזכות אבותינו הקדושים, מוסדי דור ודור זצ"ל, ויקוים בנו, ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך הכ"ד רבך וחותנך כאב את בן ירצך, חותם באהבה רבה, ובברכה מרובה, פ"ב מש"ק לסדר ואת הבנים תקח לך למען יטב לך תרט"ו לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: