כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קיד
אלי' זכור לטוב לפני ד' ה"ה תלמידי חביבי כבני הרבני האברך מופלג בתורה ויראה טהורה מורג חרוץ בע"פ מלא ברכת ד' כש"ת מו"ה אלי' הערצפעלד מילדי קהילתינו יושב בשבת תחכמוני בק"ק שאמלוי יע"א:
מע"י אצבעותיך הנעימים קבלתי ולשמחת לבבי ראיתי מתוכה כי שלום ושלוה וכל טוב אתך אין טוב אלא תורה כי היא חיינו וכו' ויהי' בית מכירך חותנך הנגיד היקר ברוך ממקור הברכות שובע שמחות נצח:
והנה ידעת מאז יצקת מים על ידינו כי עצומות טרדותי מכל צד, ועכשיו ביותר ע"י המתחדשים אשר מקרוב באו, ד' יתקנינו בעצה טובה מלפניו להסיר מכשול למען שמו ותורתו ויחזקינו וישמחנו בישועתו קרובה לבוא, ובכל זאת לקחתי מעט פנאי היום כאור בוקר לשום עיון על שאלתך בענין קבלת צדקה מן שר נכרי, אשר לא מבני ישראל הוא והנני להציע לפניך מה אתי בדין זה בעיון מעט מזעיר ומתוך דברינו תלמוד לדון בנדון אשר לפניך הנוגע לך לצאת ידי שמים להשקיט רגשת לבך:
הנה מקור דין יוצא מש"ס פ"ק דב"ב יו"ד ע"ב דר"א לא רצה לקבל ואיקפד על רבא דקיבל משום דכתיב ביבוש קצירה וכו' וצריך להבין הא מייתי ש"ס קודם לזה כמה תנאים דדרשו חסד לאומים חטאת חסד שעושים חטאת הוא להם ונצטערתי בזה ולא מצאתי יישוב עד שראיתי בדרישה יו"ד סי' רנ"ד שהרגיש בזה וכ' דצ"ל מ"מ זכות יש להם אלא דנגד צדקה של ישראל מחשב שלהם חטאת, ודוחק, ואפשר י"ל ע"פ הרוב אינם עושים אלא להתיהר אז חטאת יש להם, אבל בוודאי יש ויש שאין עושים להתיהר רק למצוה משום דכתיבא מצות צדקה באורייתא או אפשר גם אם נותן מרחמנות לצדקה יחשב להם, ועיין רמב"ם הלכו' מלכים פ"ח ה' י"א, לכן אסור לקבל אולי נותן זה מכוון למצוה ועדיין לא נתיישב היטיב ומוכח עוד שם דאפילו כשנותן לנכרי יש לו זכות קצת דאל"ה למה הוצרך לומר דרבא משום שלום מלכות קבלם כיון שרבא חלקם לנכרים גם בלא שלום מלכות שרי, ומשום אסור לתת מתנה לנכרי הלא מפרנסי' עניי נכרים עם עניי ישראל משום דרכי שלום (והי' יכול רבא לתת לעניי נכרים בשעה שפרנס עניי ישראל) ע"כ דגם כשמחלקים לנכרים יש לו שכר וזכות קצת, אלא כמשחלקים לישראל יש לו זכות טפי, ולכן חלקם לנכרי, (ועדיין אינני מבין הא לא ע"י רבא הי' לו זכות זה דאי גם לא ה' רבא מקבל ממנו הי' הוא בעצמו מחלק לעניי נכרים והיתה לו ג"כ זכות זה ואם דווקא ע"י רבא נתן לחלק כדי להתיהר בעיני רבא א"כ כיון דעשה לההיתר אין לו אפילו קצת זכות בפרט אם הוא הי' מחלקם לעניי ישראל כאשר שלח באמת לרבא לחלק לע"י אם כן רבא שחלק לעניי נכרים היה מגרע זכותו אם כן ובמה עשה שלא כהוגן) ועיין רמב"ם הלכות מלכים פ"י הלכה יו"ד דכתב עכו"ם שנתן צדקה מקבלים ממנו ונותנים אותה לעניי נכרים ועיין כ"מ שתמה עליו דנראה אפילו בלא שלום מלכות מותר לקבל לחלקם לנכרים והוא נגד ש"ס בבבא בתרא ואפשר י"ל דרמב"ם ס"ל הא דאמר תחלה מפני שלום מלכות עד דלא אסיק דחלקם לנכרים מתרץ משום שלום מלכות הוצרך לקבל ולחלק, והקשה ור"א לית לי' משום שלום מלכות ומתר' דהי' לי' לחלק לנכרים דבזה ליכא איסור ורבא נמי כן עשה ור"א לא סיימו' קמי', ובאמת לחלק לנכרים גם היכא דליכא משום שלום מלכות מותר, ואתי שפיר נמי דלא מפרש טעמא דר"י משום שלום מלכות דר"י נכרים פדה כמ"ש תחלה בתוס' דף ח' ע"א בד"ה יתיב והב"י סס"י רנ"ד כ' מסתימת הפסוקים דלא ס"ל כרש"י ותוס' וא"ש, אלא הא הרמב"ם בעצמו כתב בהלכות מתנות עניים פ"ח הלכה ט' דווקא מלך או שר ששלחו מקבלים מהם ומחלקים לעניים, ועכצ"ל דס"ל להרמב"ם גם למסקנא דווקא משום שלום מלכות קבל רבא, ואל"ה לא קיבל אפילו לחלק לנכרים וצ"ל דגם לנכרים יש לו זכות או כיון דיש גם בזה גניבת דעת קצת, כמו שהרגיש הט"ז סימן רנ"ד סעק"ב דהא שלחם לחלקם גם לישראל וכ' דשב וא"ת הוא היינו שאין בזה גניבת דעת כ"כ כמו במעשה, ולכן אי לא הי' מוכרח משום שלום מלכות לא הי' מקבל לחלק לנכרי, וצ"ל דרמב"ם בהלכות מלכים סמך על מ"ש בהלכות מתנות עניי כ"כ הלח"מ ומל"מ שם ועיין:
והנה הדרישה הקשה מש"ס סנהדרין פרק זה בורר דף כ"ו ע"ב מוכח דבצנעה ליכא איסור לקבל מנכרי רק בפרהסי' משום דמבזה נפשי' ובתחלה היה נ"ל די"ל דהא דר"נ באופן דליכא איסור לקבל עפמ"ש הרמב"ם פרק יוד מהלכות מלכים ב"נ דמקיים ז' מצות או לכהפ"ח שאינו עע"ז מקבלים ממנו צדקה ומחלקים לעניי ישראל הואיל והוא ניזן מישראל ומצוה להחיותו, ונ"ל מ"מ מאן דמקבל מתנות בפהרסי' ומבזה נפשו פסול לעדות ואיסורא איכא לבזות עצמו לפני ב"נ כי האי, והא דכתב הרמב"ם מקבלים ממנו היינו בצנעה, או באופן ששולח לגבאי ישראל לחלק דליכא ביזוי וכדומה והא"ש ש"ס סנהדרין דקאמר אוכלי דבר אחר וכו' ה"מ בפהרסיא כה"ג דליכא איסור בצנעה רק בפהרסיא משום דמבזה נפשו כולי האי ויש חילול השם בדבר כמ"ש ש"ך רס"י רנ"ד ויש מזה סיוע לרמב"ם הלכו' מלכים ואפשר מהתם נפקא לי':
אלא דרמב"ם בעצמו בהלכו' עדות פי"א הלכה ה' כתב וז"ל ומכלל אלו האוכלים צדקה של עכו"ם בפהרסיא וכו' והא כתב מפורש עכו"ם והיינו עע"ז שכ' בהלכו' מתנות עניים שיש איסור לקבל ממנו, ובהלכות מלכים כתב היכא דצריך לקבל מחלקים לנכרים והדרא קושית הדרישה על מ"ש הרמב"ם בה' עדות הא יש איסור לקבל מעכו"ם אפילו בצנעה, אלא דמש"ס סנהדרין משמע דווקא בפהרסיא פסול לעדות ולא בצנעה בלא"ה לק"מ, לפוסלו לעדות דווקא בפהרסיא משום דמבזה נפשו בפהרסיא חשוד ג"כ שיעיד שקר להנאתו כל דאפשר לו לקבל בצנעה ומקבל בפהרסיא כדאיתא בגמרא שם ועיין נמק"י בבא בתרא שכ' כיון שמשום צער מועט להמתין עד שילכו הרואים מבזה נפשו כן יש לחוש שיעיד שקר להנאתו, וכ"ז לעדות בעי בפהרסיא אבל איסורא איכא אפילו בצנעה ומשום איסור כזה לא נפסל לעדות והוא פשוט, וראיתי שכ"כ מעלת תלמידי שיחי' והטבת לראות, אלא לכאורה קשה על הרי"ף דהעתיק הא דר"נ בסנהדרין בב"ב יו"ד ואין שם מקומו לענין פסול עדות, ונראה דהודיענו דאסור לקבל מנכרי בפהרסיא וקשה הא איסור איכא אפילו בצנעה, וכן יותר קשה על הרמב"ם הלכות מתנות עניים דכתב דאסור לקבל צדקה מעכו"ם בפהרסיא הא גם בצנעה אסור וגם בזה יש לתרץ דהך דינא קאי בשאין ישראל יכולים להחיותו ומוכרח ליטול מנכרים אלא אם אפשר לו ליטול בצנעה ומשום צער מועט להמתין עד שילכו הרואים נוטל בפהרסיא זה אסור ונפסל לעדות חוץ כשאי אפשר לו באופן אחר, וכן מוכח דאין ישראל יכולים להחיותו דהא אמר וה"מ דאפשר לו בצנעה אבל בא"א מותר דחיותא הוא מדקאמר "חיותא" ש"מ שא"א לישראל לפרנסו וא"ש:
אלא אי קשיא כד דייק' בסידור דברי הרמב"ם הלכות מתנות עניים שכ' וז"ל אסור לקבל מעכו"ם בפהרסיא ואם אינו יוכל לחיות בצדקה של ישראל וא"א לקבל בצנעה וכו' והתנה שא"א לו לחיות מישראל בסיפא ש"מ דמ"ש תחלה דאסור לקבל מעכו"ם בפהרסיא אבל בצנעה שרי אפילו אפשר לחיות בצדקה של ישראל, אלא לקבל מנכרי בפהרסיא היכא שאינו יוכל ליטלה מן העכו"ם בצנעה התנה תנאי שאינו יוכל לחיות בצדקה של ישראל, ולזה קשה הא כל שאפשר לו לחיות בצדקה של ישראל גם בצנעה אסור לקבל מנכרי והטור וש"ע כתב כלשון הרמב"ם וקשה כהנ"ל וצ"ע:
ובט"ז שם כתב לאמור דהא דר"נ וטוש"ע דנותן מצד רחמנותו לכל הפושט ידו ואינו מקפיד בין נכרי לישראל ליכא זכות כ"כ והא בגמרא בבא בתרא דשולח לחלק לישראל דעיקר כוונתו לחלק לישראל אסור, ויפה הוספת תוספת מרובה על חלוקו של הט"ז כשבא העני בביתו נותן לו מפני הבושה או כדי להסיר צער מלבו, אבל בשולח לגבאי לחלק שאין הצער לפניו, מכוון למצוה ויש זכות יותר, ולדידי נראה כעין מ"ש הט"ז היכא דאין הנותן מכיר שהוא ישראל בשעה שנותן לו רק שאינו מקפיד וכל הפושט ידו נותן לו ואינו מכוין בשעת נתינה לישראל כי אינה מכירו שהוא ישראל כה"ג מותר בצנעה ובפהרסיא אסור דמבזה נפשי' דרואים מכירים אותו או אפי' אין מכירים בו, מ"מ הענין בעצמו ליטול מנכרי שחרפתם מרובה ואפשר לו ליטול בצנעה חשוד לעדות ואסור לבזות נפשו כולי האי בפני נכרים, אבל בצנעה ליכא חרפה ובזיון כ"כ ואיסור ליכא דהא אין הנותן מכוין לישראל, משא"כ בב"ב דמכוין לתת לישראל אם נותנים ומחלקים לישראל נפיש זכותי' ואסור, כן י"ל כעין תי' הט"ז ונראים דברינו מדבריו:
וכיון שע"כ מוכרחים אנו לעשות פשר דבר בענין זה ולחלק יצאנו י"ל עוד היכא דנתפרנס מן צדקו' ישראל שיוכל לחיות בו בלחם צר ונוטל מן הנכרי כדי לחיות בריוח יותר, צדקה כזו שנותן הנכרי לא נפיש זכותי' כ"כ ומותר לטלנה בצנעה אבל בפהרסיא אסור חוץ כשאין לו כדי חיותו מצדקת ישראל וא"א לו מן הנכרי בצנעה אז מותר מנכרי אפילו בפהרסיא, והא"ש מ"ש הרמב"ם וטוש"ע שהתנו שאין לו לחיות משל ישראל וגם א"א לו בצנעה דמשמע בצנעה מותר אפילו יש לו לחיות משל ישראל היינו כיון שאפשר לו לחיות משל ישראל ונוטל (מישראל), ואינו נוטל מן הנכרי רק לרווחא ליכא איסור לקבל מנכרי בצנעה כמ"ש, ובב"ב דשלחו לגבאי צדקה ואם מחלקים לעניי ישראל היינו לכל עניים ובהם הרבה הצריכים כדי חיותם כדי שיוכלו לחיות בדוחק בזה נפיש זכותי' דמקיים נפש מישראל ולכן חלקם לעניי נכרים, כן י"ל לפע"ד ועיין:
וזה לי כעשרים שנה ויותר בעובדא שבא לפני פה, יצאתי לדון בדין זה בעיון מעט מזעיר ועכשיו העמקתי ביותר קצת והי' קשה לי מה הרוויח רבא שחלקם לעניים נכרים הא הנותן עשה שלו ששלחם ליד גבאי דעניים כד' לחלק לישראל, ואם הוא מחלק לנכרים מ"מ הנכרי יקבל שכרו על מחשבת לבו הטוב ועל המעשה שעשה לתתם לגבאי לחלק לעניי ישראל ונגמרה מצוותו ומה לו לעשות עוד, ודוחק לומר מ"מ נתמעט זכותו, (כדדרשו חז"ל זרעו לכם לצדקה וקצרו וכו' קצרו לפי חסד שבו וכל כמה דנעשית חסד יותר עם ממונו כך קוצר הנכרי יותר לכן חלקם לעניים נכרים שיתמעט חסדו) וי"ל עפמ"ש רש"י דידוע דמחלקים גם לעניים נכרים ומעיקרא אדעתא דהכי שלחום ונכנסו לספק אולי יחלקו מנדבת לבה רק לעניי נכרים כי יקרה מקרה שיהי' בחלוקה זו נכרי' ויקבלו את שלהם לכן אם מחלק לנכרים אין לנותן זכות כאלו נותן לישראל, כיון שבגבאי תליא מלתא והיא גם היא שלחה אדעתא דהכי, ולפ"ז לק"מ מה שנתקשה בו רש"י מהא דר"י דף ח' ע"א דפדה בו שבוים ישראל כיון דאין פודים שבויי נכרים ואדעתא דישראל דווקא שלחם והוצרך לקבל משום שלום מלכות גם אם יפדה שבויי נכרים או יחלקם לנכרים מ"מ לא נתמעט זכותה עי"כ כי התכוונה לישראל ועשתה כל אשר לה לעשות לכן פדה שבויי ישראל כיון שאין ממעטים בזכותה גם כשיחלק לנכרים, אלא מדכתב רש"י ותוס' דהי' אסור לו לשנות משום דאסור לגנוב דעתו של נכרי, נראה דאי לאו משום גניבת דעת היה צריך לפדות שבויי נכרים או לחלק להם, וע"כ דלא נחתו לחלק כמו שחלקתי וס"ל דאפילו כה"ג צריך לחלק לנכרי אי לאו משום גניבת דעת, וצ"ל למה הלא לא מרוויחים מידי במה שמחלקים לנכרי, ולכן צ"ל גם אם נותן הנותן ע"ד לחלק או לפדות ישראל דווקא כיון שאין הגבאי מתכווין מעיקרא לזכות בשביל עניי ישראל ודעתו מיד לחלק לנכרים וכן עושה נתמעט זכות הנותן (כדאיתא בקידושין דף ל"ט ע"ב בתוספו' ד"ה מחשבה שבעע"ז אין הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה וכיון דגבאי מיד לא זכה בעד עניי ישראל לא נשאר להנכרי רק מחשבתו טובה במעות שנתן ולא מחשב כמעשה ולית ליה זכות כלל) וכן עשה רבא, (ולפ"ז אסור לגבאי לכוון לזכות בשביל ישראל שלא יהא להנכרי זכות ואפשר לומר כיון שברצון הגבאי תליא זכותה ממילא אין לה זכות בכל גוונא) וכן הי' ר"י יוכל לעשות, לולי דיש משום גניבת דעת נכרי, ולפ"ז היכא דגבאי כבר קיבל ע"ד לחלק לישראל דלא ידע דאסור לקבל שוב א"צ לחלק לנכרים כי אין מרוויחים מידי שכבר זכה בשביל עניי ישראל וזכו העניים דגבאי יד עניים הוא, ממילא כיון שאין צריך לחלק לנכרי' אסור לו לשנות ולחלקם לנכרים שגוזל עניי ישראל ואסור לו לשנות כל שכבר זכה לעניים ידועים של העיר כמבואר כנ"ל:
ומינה נכרי שנתן לעני ישראל ושוב נודע לו לישראל שיש איסור לקבל מן הנכרי אין לו לתת מתנה שקיבל לנכרי שאין מרוויחים בו כיון שכבר עשה הנכרי שלו ושכרו משלם מה מרויח אם יתן לנכרי, ופשוט מי שנותן צדקה לעניים, והעני נותן אח"כ לנכרי או מאבדו ואינו נהנה בו שזכות ושכר הנותן משלם הוא כמו שהי' העני נהנה ממנו, וכן הדבר הזה, וגם אם העני קיבל תחלה מנכרי כדי לתת לנכרי כי ידע שאסור לקבל רק הי' מוכרח לקבל ממנו, מ"מ כיון שנכרי זה מסר מיד ליד לעני עצמו ועשה מעשה הצדקה שלם הגם דבמוסר או שולח לגבאי כה"ג שמכווין הגבאי מעיקרא לחלק לנכרים, צריך לחלק לנכרים, דווקא גבאי אבל בנותן לעני עצמו לא אתי מחשבת העני שבלבו לבטל מצות צדקה של הנותן לידו ממש וצדקה תחשב לו גם אם יתן לנכרי כנ"ל, (איני מבין ובפרט לפי דרשת חז"ל קצרו לפי חסד שבה, וגם ירמיה התפלל הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים מוכח דעיקר זכות הוא לפי מה שיעשה לאיזה צורך יוציאו מעות צדקה הנ"ל) ועפ"ז הורתי בעובדא שבא לפני ששלחו אלי מכומריהם שאשלח לעניי ישראל שיש לו מעות לחלק ויתן גם להם לעניי ישראל והייתי מוכרח לשלחם שיקבלו, וכיון שהי' מוכרחים לקבל מיד ליד שוב אין מוכרחים לתתם לנכרי גם אם יחשבו מתחלה שלא לזכות במתנה זו:
וכעת נ"ל עוד לשיטת רש"י ותוס' כל שיש בו גניבת דעת אסור לשנות ולחלקם לנכרים ולכן פדה ר"י שבוי' ישראל, ורבא חלקם לנכרים משום דיודעים דמפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל וכו' א"כ בנותן לעני ישראל מיד ליד, אם מכוין ישראל המקבל מיד שלא לזכות במתנה לתתם לנכרי', או לאבד' אסור דיש בו גניבת דעת דלא שייך שיודע שמפרנסים עניי נכרים וכו' דזה דווקא בשולח לגבאי לחלק אבל בנותן לעני עצמו לו התכווין ואסור לו לעני ישראל לכיון מעיקרא שלא לזכות בו ולתת לנכרים כדי שלא יהי' לו זכות כנ"ל:
והנה המחבר השמיט חילוק זה של רש"י ותוס' משום שכתב בב"י מדסתמו הפוסקים ולא הודיענו חילוק זה ש"מ דלא ס"ל וע"כ דר"י פדה שבוי' נכרים כמ"ש תוס' בתחלה דף ח' ע"א, וצ"ל הגם שיש בוודאי גניבת דעת מ"מ משום שלום מלכות הוצרך לקבל ומותר לו לגנוב דעתו כיון שא"א בלא"ה דלפדות שבויי ישראל אסור משום ביבוש קצירה וחמיר' מאיסור לגנוב דעתו כצ"ל ויש לי להביא ראיי' לשיטה זו דאי כרש"י ותוס' צ"ל משום שלום מלכות מותר לקבל הגם דמוכרח לחלק או לפדות שבוי' ישראל כדעשה ר"י ומוטב שיהי' עושה איסור לקבל צדקה מהם מלגנוב דעתו, ולהחזיר לו איכא משום שלום מלכות דחיישי' משום שלום מלכות כל כך עד שעוברים על איסור זה לקבל צדקה מהם, ונרא' להוכיח נגד זה דכל דא"א לחלק לנכרי אין חוששים משום שלום מלכות ומחזירי' מנא אמינא לה מדלא קיבל ר"א והחזיר לה וקפיד על רבא ומסיק דרבא שפיר עביד שחלחי לנכרים ור"א לא סיימ' קמ' דהכי עביד וקשה למה לא עביד ר"נ הכי משום שלום מלכות לחלק לעניים נכרים וצ"ע, ולא מצאתי מקום יישוב לזה עד שמצאתי ראיתי במהרש"א ח"א שנתקשה בזה, וכ' דצ"ל דלא הי' במקום ר"א עניים נכרים כדי לחלק להם, ולפ"ז מוכח היכא דא"א לחלק לנכרים מותר להחזיר ולא חיישינן משום שלום מלכות, וא"כ קשיא ר"י דלא הי' אפשר לו לפדות שבויי נכרים הי' לו להחזי' כדעבד ר"א, (ודוחק לחלק להחזירם אח"כ איכא קפידא והורדת כבוד המלכות משלא לקבל מיד ור"י הי' סבור דיהי' לו שבויי נכרים לפדותם ולא מצא וחשש להחזירם ופדה שבויי ישראל) ועכצ"ל דר"י באמת פדה שבויי נכרים ולא חש משום גניבת דעת משום שלום מלכות אבל אם לא הי' לו שבוי' נכרים הי' מחזיר כמו ר"א, ולשי' רש"י ותוס' דפדה ישראלים משום דאסור לשנות ולגנוב דעתו קשה הי' לו להחזיר מקודם שנעשה איסור זה דאסור לקבל מנכרי כמו ר"א וצ"ע, ולשיטת רש"י ותוס' אפשר לומר דר"א ג"כ הי' מקבל משום שלום מלכות, (וכן מוכח בגמרא דמקשה ור"א משום שלום מלכות ומתרץ דמיבעיא ליה למפלגינהו לנכרים ולא קאמר דסבירא ליה דאסור לקבל משום שלום מלכות מוכח דלא פליגי בזה) אלא דידע אם לא יקבל היא תשלח לרבא והוא יקבל ויחלק לנכרים, וכיון שסוף כ"ס יקבל גבאי אחד ליכא קפידא במה שהוא לא קבל, ואפשר הוא משום טרדא ואפיסת הפנאי לא קבל, וכששמע דרבא קבל וחלקם ולא סיימ' קמי' דלנכרים חילק איקפד עליו כן י"ל בדוחק:
ויש לי ראיי' מהימנא לשיטת רש"י ותוס' דאי נימא דפדה שבויי נכרים ושנה מדעת המשלח, למאי טרח ר"י ועיין בה מאי מצוה רבה כיון דסוף כ"ס לא עשה כדעת המשלח לפדות שבויי ישראל וע"כ לו לשנות ולגנוב דעתו מה לי אם יחלק לעניים נכרים או יפדה אותם בו, וגם מה שבחר לפדות שבוי' דפ"ש מצוה רבה הוא זה לדידן דמקרא ילפינן (ופירשו המפרשים דהיינו אחר מתן תורה משום ביטול תורה ומצוות) ולגבי דידהו אפשר לאו מצוה רבה הוא, והיא ששלחה ליעבד מצוה רבה היינו מה דלגבי דידן מצוה רבה הוא וגבי דידן מצוה רבה לפדות שבויי ישראל ולא שבויי נכרים, וכיון שע"כ לא עשה מצוה רבה כרצונה למה טרח ועיין מה מצוה רבה וע"כ דפדה שבויי ישראל ולכן עיין בה:
והנה הב"י מוכיח מדסתמו הפוסקים ולא פרשו דר"י פדה שבויי ישראל ש"מ דלא ס"ל לחלק, והב"ח כ' דלא נניח פשיטותו של רש"י ותוס' שמפורש כתבו להתיר משום סתימת הפוסקי' ואפשר מדלא מפרש ש"ס הא דר"י בשל ישראל גם הם לא פרשוהו, ולפענ"ד י"ל דסתם הרי"ף ולא כתב דר"י של ישראל פדה משום דמוכח מתוכו מדר"י עצמו דיתיב ועיין מאי מצוה רבה וכתבנו בסמוך מדעיין בה ש"מ שרצה לעשות כמו שצותה לו ש"מ דשבויי ישראל פדה, והרי"ף מעתיק עובדא דר"י כצורתה גם הא דיתיב ועיין בה ממילא נשמע חידוש דין זה דשל ישראל פדה, ועוד נ"ל עפמ"ש הב"ח דאסור לפדות שבויי נכרים דמורידין ולא מעלי' ול"ד להא דמפרנסים עניי נכרים משום איבה ושלום וזה לא שייך בפדיון שבוי' א"כ מוכח דר"י ע"כ שבוי' ישראל פדה, וא"צ הרי"ף לפרש דממילא נשמע, ויש הוכחה דס"ל לרי"ף דר"י שבויי ישראל פדה דאי של נכרים למאי הביא הרי"ף הך עובדא דר"י דליכא חידוש דין מעובדא זו, דאי להודיענו דפדיון שבוי' מצוה רבה הוא, לא הו"ל להביא רק הא דאמר אביי דפדיון שבוי' מצוה רבה הוא, מה לו להעתיק עובדא דר"י כצורתה, ואין לומר דקמ"ל אפילו היכא דאיכא משום גניבת דעת משנים ומחלקים או פודים נכרים דווקא, הא לא מפורש בעובדא דר"י מי פדה, וע"כ דס"ל לרי"ף דשבויי ישראל פדה וסמך דנדע זה משום דיתיב ועיין בה או משום דאסור לפדות שבוי' נכרים וקמ"ל הרי"ף טובא בהעתקתו כל דברי ר"י דהיכא דאיכא משום גניבת דעת מותר לתת לישראל כנ"ל ועיין:
ויש לעיין היכא דמשלח הנכרי לחלק לישראל דווקא אפשר מוטב לחלק לנכרי ולגנוב דעתו מלחלק לישראל כמו דס"ל לתוס' תחלה ומר"י אין ראי' הגם דהוכחנו דישראלי' פדה מדעיין בה, משום שאסור לפדות שבויי נכרים משו"ה פדה שבויי ישראל דאסור לפדות שבויי נכרים ושלא לעבור על איסור שלא לפדות שבוי' נכרים הוצרך לבחור לפדות שבויי ישראל, אבל משום גניבת דעת לחוד אפשר מוטב ביותר לשנות ולגנוב דעת מלתת לישראל, אך זה אינו דהי' לי' לר"י לחלק לנכרים ולא לפדות לישראל וליכא רק משום גניבת דעת ש"מ דגם משום גניבת דעת לחוד מוטב לפדות שבו' ישראל (שהיא מצוה רבה שאין כמוה) כ"ש לחלק לעניי' ישראל היכא דמפרש הנותן שיותן לישראלים דווקא או נותן לחברא שידוע שאין נותני' ממנה רק לעניי ישראל, וכדומה היכא דמחויבים לקבל ממנו כגון מלך ושר ודכוותי' דיש לחוש לאיבה ושנאה ולהיזיקא דרבים מבני ישראל, ועיין תוס' דף ח' ע"א, שבתחלה כתבו שפדה ר"י שבויי נכרים, ואח"כ כ' וא"צ לזה וכו', וכיון שאמר לו ליתן למצוה רבה לא הי' אפשר לחלקם לעניים נכרים דאסור לגנוב וכו', ויש לדקדק דפתחו בפדיון שבוים נכרים ומסיימים שלא הי' אפשר לו "לחלקם" לעניי נכרים, ולפמ"ש א"ש דתחלה כתבו שפדה בו נכרים דהי' עיין מה מצוה רבה, ואח"כ כשדחה תוס' זה כ' שלא הי' אפשר לחלקם לעניים נכרים היינו לא מבעי' דאסור לפדות שבוי' נכרים דיש בו תרתי דאסור לפדות שבוי' נכרים וגם משום גניבת דעת, אלא דקשה הי' לו לחלק לעניים נכרים לכן כ' דגם זה אסור משום גניבת דעת נכרים ומוטב ליתן בעד שבויי ישראל מלחלק לנכרים, כנ"ל ועיין:
אמנם כן הגם שכתבנו דאין מסתימת הרי"ף ראי' דל"ל כשיטת רש"י ותוס', והוכחנו איפכא דאזיל בשיטתי' אבל מן הרמב"ם איכא ראי' דל"ס כוותייהו דלא מביא כלל עובדא דר"י וכתב בהלכות מת"ע דפ"ש מצוה רבה היא ומדלא כ' חידוש דין זה דר"י ש"מ דס"ל דר"י פדה שבויי נכרים דלא כרש"י ותוס' והרי"ף, וקשה עליו ממה שכתבתי דמוכח מר"י דפדה שבויי ישראל וגם ע"פ הרוב שיטתו כשיטת הרי"ף רבו דרבו דיצאו לחלק וכ"ש כי תוס' ורי"ף בחד שיטה אזלו, ועיין מג"א רס"י תמ"ז בשם סמ"ע וכן פסק הב"ח ומביאו הש"ך, והב"ח לא ביאר להכריע להלכה רק מטעם שכתבנו לעיל בשמו ואנחנו בארנו והכרענו והוספנו על הענין בעזה"י:
מכל מ"ש תוכל לדון בנדון שלפניך אחר העיון בדברינו ומ"ש לפרסם נדבת השר ע"י עלי צייטונג ולתת לו הודיה הוי כמקבל צדקה בפהרסיא אינו מן הדומה שם ע"י פרסום מבזה נפשו טובא ויש ח"ה משא"כ כאן אין בקבלה זו בזיון וקלון לעם ד', אדרבה לכבוד הוא בפני המונים, אך יש לכתוב שנתן מרצונו בלי שבקשו מאתו להלביש במעותיו נערים ערומים דלא יהי' נשמע לת"ת ללמוד, וד"ל, הכ"ד רבך אוה"נ שש בהצלחתך חותם בברכת אהבה פה פ"ב כאור בוקר ליום ו' עש"ק פ' וארא תרכ"ז לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: