כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קיב
רב ברכות, ושובע שמחות, בשורות טובות, ישועות ונחמות, לראש ידידי וחביבי הרב המאוה"ג בקי בחדרי תורה, קולע אל השערה, צדיק ונשגב שמו, כקש"ת מוה' מרדכי שלאנק ני' בשבת תחכמוני בק"ק אמסטערדאם יע"א:
גי"ה קבלתי, ולעשות רצונו חפצתי, והנה הוציע לפני ספק א' משמי' דהנהו אחים צנתרא דדהבא הצדיקים הגבירים המפורסמים ני' והוא באחד שצוה בחוליו לי"נ הרב הצדיק חריף ובקי מו"ה עקיבא לעהרן ני' לעשות פדיון נפש עבורו ולחלק ארבעים זהובים למי שירצה, והצדיק הנ"ל הלך בתומו וצוה לעשרה לומדים שילמדו ויאמרו תהלים כנהוג שם וחלק להם אח"כ מעות סכום הנ"ל, ופקפק עלי' י"נ אחיו הרב הגדול החסיד מוה' צבי הרש לעהרן ני' כי לא יצא ידי חובתו בזה כי להלומדים הנ"ל צריך ליתן שכר בטלה והוי פורע חובו ממעות צדקה שהופרש לפדיון נפש והשיבו הרב מו"ה עקיבא ני' כי שכר בטילה אינו דין רק שאסור ליטול שכר לימוד וחושבים שנוטלים עבור בטילה ובסתמא א"צ ליתן ולא הוי פורע חובו ועוד אמר כי לא הוי פ"ח כיון שלומדים עבור הטובת הנאה שינתן להם חלוקה הזאת ולא יתן לאחר, (וטובת הנאה מותר בצדקה כמו מעשר עני שמחל' בביתו) כן התווכחו האחים הצדיקים והרבנים ני' ביקשו מאת כבודו ני' להציע לפני ואחוה דעה גם אני, הגם כי ידעתי כי לא לדידי צריכים מ"מ לעשות רצון צדיקי' שמתי מעט עיוני על הספק ואשיב מפני הכבוד:
ואומר פקפוק של הרב מה"ו צבי הרש ני' לכאורה נכון הוא דהוי פ"ח ממעות צדקה כי צריך לשלם שכר בטילה, ומה שדחה אחיו הצדיק ני' כי שכר בטילה אינה חיוב לא ידעתי למה והלומדים בוודאי הלכו ללמוד ובטלו ממלאכתם כדי לקבל שכר המותר להם ובטילה דמוכח הוא ולא יוגרע מפועל בטל, אבל מלבד כל זאת תמה אקרא על שגגה היוצאת מלפני האחים הצדיקים ני', וגם ממעלתו ני' במח"כ אין הדמיון יפה ואינו מן המדומה שאסור ליקח שכר הלימוד שבש"ס נדרים ל"ז ע"א דשם הענין כי צריך כל א' מישראל היודע ספר ללמוד עם חבירו בחנם וילפינן מראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני מה אני בחנם אף אתם בחנם יעיי"ש, אבל באופן נידון דידן החולה הרוצה שיהי' לו זכות תורה ומצוה ושוכר לומדים שילמדו עבורו וזכות לימוד זה נותנים לו או במתנה או בשכר כמו יששכר וזבולון המבואר ביו"ד סי' רמ"ו סע"א בהג"ה ואין צריך הלומד ליתן לו בחנם זכות ושכר למודו שלמד אם כן ממילא פ"ח ממש כדברי הרב מה"ו צבי הרש ני' לכאורה:
אבל נ"ל כי נכון את אשר דיבר הרב מה"ו עקיבא ני' כי זה אינו פרעון בצדקה רק לומדים בטובת הנאה (דהיינו שיותן להם מעות צדקה) ונכון הוא כי מה איכפת להו לאלו שלמדו איזה מעות נותן להם עכ"פ הם יקבלו המעות וכדי שיותן להם ולא לאחרים לומדים פרק משניות או הלכה ויפה עשה, אלא דיש חלוקי דינים בזה, כי באמת סברא הלז כבר כתובה בט"ז יו"ד ס' רמ"ט ס"ק א' לקנות מצות בבהכ"נ ממעות מעשר מותר כיון דט"ה ממעשר לבעלים אלא דמחלק שם אם היה דעתו מיד בעת קניית המצוות שיהי' ממעות מעשר, אבל כשלא היה בדעתו כן ושוב נמלך הוי כפ"ח ממעות מעשר יעיי"ש, וכן נימא אם היה דעתו מיד ממעות שמפריש לפרוע ללומדים יוכל לפרוע להם משא"כ כשאח"כ נמלך ולדעתי מסתמא חישב כן מיד דכן הנהוג שעושים פ"נ ושוב נותנים המעות ללומדים או במקומינו להמתפללים ואומרים תהלים עבור החולים, וסתמא כפירושו, והרי לא היה להרב מהו' עקיבא ני' רשות לחלק עוד מעות חוץ ממ' זהובים וממה יפרע עבור הלימוד ומסתמא ליתן להם מעות זה נתכוון, באופן שגם אם כבר יצא מלבו מחשבתו בעת ההיא ויעיין תוס' שבועות ר"פ שבועות שתים ד"ה לישנא דאתקיל לי' מ"מ יצא חובתו וכדין עשה:
ובאמת צל"ע דינא של הט"ז, דע"כ קאי באופן שמעות אלו הנגבים מקוני המצוות לקופה מתחלקת לעניים שבעיר, וכ"כ בכנה"ג דאל"כ מפסיד (ממעשרו) חלק העניים וגוזל אותם, וא"כ עדיין איכא פסידא אולי היה האחר נותן כמו הוא (אפילו פחות ממנו רק שהי' משלם דבר מה בעד מצות) עבור המצות וכמה פעמים כן הוא שהי' רצון אחר ליתן (גם כן בעדם) ורק כמו זה ולא יותר והיו העניים מרוויחים כי היו נוטלים מקופה של צדקה והוא הי' צריך לחלק מעשרו לעניים למי שירצה, והי' קשה לי הדבר, ובינותי בספרים ומצאתי ראיתי בספר אלי' רבה סי' קנ"ו סק"ב בשם של"ה דווקא במה שמוסיף על חברו יוכל ליתן ממעות מעשר, אבל מה שגם חברו רוצה ליתן לא יתן מהמעשר, וסיים אלי' רבה ויש לדחות, ועיינתי בשל"ה בסוף עמוד הצדקה כתב באמת בקיצור, וכוונתו כמ"ש והנכון אתו, וצריך הקונה מצות במעות מעשר להזהר בכל הנ"ל ורבים נכשלים בזה:
ויעיין במג"א ס' תרצ"ד בשם של"ה והוא מתשובת מהרי"ל, דממעות מעשר לא יתן מתנות לאביונים, ועיינתי בפנים בתשובה וז"ל השואל כיון דהמעשר בלא"ה שלהם לא יצא דנותן להם משלהם או דלמא עיקר תקנה כדי לשמחן ויוצא במתנות לאביונים ג"כ כי אביונים אינם מקפידים אם נותן להם ממעשר, וט"ה של בעלים הוא ושמחה הוא לאביון שנותן לו ולא לאחר, והשיב מהרי"ל כיון דתקנתא דרבנן הוא הוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין וט"ה ליש סוברים אינו ממון וגם אם ממון מ"מ דבר שבחובה הוא ועיין בו, ולפענ"ד יש לפקפק לפי הנראה היה כוונת השואל דאין חיוב מתנות לאביונים שיתן מממונו ויחסר מכיסו, רק לשמוח ביום פורים נפשות אביונים במתנות וכיון ששמחה הוא לאביון כשיתן לו מה לי אם מעות מעשר הוא עכ"פ כבר יצא הנותן המצוה שעליו ואין זה דומה לכל דבר שבחובה דאינו באה אלא מן החולין כיון שהחיוב עליו להביא שתים משא"כ כאן קיים המצוה לשמח האביונים במה שנותן לו ומשמחו ביום השמחה, והבן:
אבל מה שלבי מהסס בדבר זה, שאין זכות הצדקה גדולה כ"כ יען אין בזה נדבת לב כל כי האי דהא אי לא הפריש מעות לצדקה אם היה רוצה בזכות התורה היה צריך לשלם מדמיו, הגם כי קיים נדרו ולא הוי כפורע חובו, וכאשר כתבתי ואשרתי וקיימתי סברת הרב מהו' עקיבא ני' כי לומדים עבור ט"ה, אבל ליכא נדבת לב וכמעט מרוויח (שיש לו תחת מעותיו זכות התורה) כמו שהוציא מממונו וזכות גדול יותר לנותן ומחלק אם אין לו בו שום דבר עבורו רק שכר צדקה, ובנדון דידן החולה לא צוה רק לחלק בסתם ולא אמר ללמוד ולחלק א"כ כבר היה לבו שלם עם ד' וזכות הצדקה יגן בעדו, אבל תא חזי מאי עמא דבר, (וצ"ל כיון שנותן בשעת חליו כדי שיחי' אם כן רוצה חיים בעד ממונו ה"ה שיחי' בזכות תורה חלף ממונו ובין בזה בין בזה הוא צדיק גמור) ומעשים בכל יום כי העושים פ"נ שוב מחלקים למתפללים ואומרים תהלים כנהוג פה:
הנלפע"ד כתבתי בעיון מעט וסמכתי כי מע"כ ני' ומעלת האחים הרבנים המופלגים ני', יתנו עיניהם על דברי, והיה זה שלום כנפשו ונפש אוה"נ מקוה לבשרו בבשורות טובות פה פ"ב יום ד' פ' יתרו תר"א לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: