אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה קטז

תשובה קטו

שלום תנינא, מאת שוכן מעונה, להרב המאוה"ג, מעוז ומגדול, מלא עתיק חרוץ בע"פ כש"ת מו"ה ר"ש נ"י:

שני כתובים, הבאים בענין אחד מאתו קבלתי ע"נ, ועל הראשון שבא ביום הושענא רבא בשעה שאין הלבלר יוצא בקולמסו להורות הוראת שעה, מצאתי עצמי מוכרח לצאת בעטי למהר להשיבו מה שנ"ל למעשה וסמכתי על פר"מ ני' כי הוא מרא דאתרא ודעובדא שלא יעשה מעשה עד יעיין היטב, והנה אחר שכבר עשה מעשה להתירא כתב לי שני טעמים ונימוקו, ופלפל בחכמה שמתי תמול עין עיוני על הנדון עצמו ועברתי על בתרי דבריו, ואוסיף כפלים לתושיה על מ"ש ואוסיף מיא וקמחא כיד ה' הטובה עלינו:

הנה פר"מ ני' שאל כהלכה, בדבר הלכה ולמעשה, שבא לפניו תינוק א' שנולד מהול, אם מותר להטיף דם ברית ביט"ש של ימים אחרונים של חג שאז זמנו הוא, יום השמיני וודאי, וכדי להשיב תשובה שלימה בנדון שלפנינו צריכין אנו לבאר, א) אם מותר למול ביום טוב שני של גליות ספק בן שמונה או בן תשעה ימים, ב) לבאר דין נולד מהול להטיף ממנו דם ברית בשבת ויו"ט אם יש בו חשש איסור דאורייתא או דרבנן ואח"כ נבוא למטרת כוונתינו וה' יאיר עינינו:

א) הנה מתניתין דשבת דף קל"ז ע"א למדנו שני דברים דספק בן שמנה או בן שבעה ימים או ספק בן תשעה ימים אין מוהלין אותו בשבת דוודאי מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת וה"ה ספיקו, עוד למדנו ממתני' דמילה שלא בזמנה איננה דוחה יו"טא, וגם יו"ט שני דראש השנה איננה דוחה ומפורש שם במתניתין דספק אינו דוחה שבת ומכש"כ וודאי משלב"ז וגם דוודאי מילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט, אבל שספק מילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט לא נשמע משם, ורמב"ם פ"א מהלכות מילה הלכה ט"ו כתב וז"ל וכל מי שאינו דוחה את השבת אינו דוחה את היו"ט וכו' נראה דקאי על כל מ"ש בהלכות שלפנינו שכללם יחד ספק וודאי וא"כ ספק משב"ז איננה דוחה יו"ט כמו שאיננה דוחה את השבת, וטור ססי' רס"ו מעתיק לשון הרמב"ם, ובשו"ע כתב המחבר מפורש וכן אינו דוחה יו"ט מספיקא, ולא מצאתי מי שמראה מקום לדין זה היכן מפורש, ונ"ל דמקורו הוא בברייתא דש"ס חולין דף פ"ד ע"ב דאמר ר' יוסי, מה מילה שוודאי דוחה שבת אין ספיקו דוחה יו"ט והיינו בספק נולד בה"ש ועיין רש"י שם מפורש דס"ל לר' יוסי דאין ספק דוחה יו"ט:

אלא דצל"ע למה לא יהי' ספק דוחה יו"ט כיון דספק הוא מחויב למוהלו בספק שמיני ספק תשיעי מספק מדאורייתא דמצות עשה היא שימול ביום השמיני דווקא ומצוות היום היא שא"א לאחרה דעברה מצות עשה של וביום השמיני ומעוות שאין יכול לתקון הוא, ומשום איסור יו"ט, נימא מתוך שהותר חבורה לצורך וכו' הותר נמי שלא לצורך והא איכא צורך קצת דמצות היום מיקרי צורך קצת, ומצוה הגם שאין בה הנאת הגוף צ"ק הוא כמבואר במתני' דביצה דף י"ב ע"א דאין מוציאין את הקטן ולא את הלולב וכו' וב"ה מתירין ומסקנא התם דמשום מתוך מתירין ב"ה ועיין כ"מ פ"ג מחמץ ומצה הלכה ח' כיון דליכא הנאה לגוף לא מיקרי צורך קצת דברים אלו נפלאו ממתני' ומתוס' שם דפי' דהמצוה מיקרי צ"ק ואחר זמנים טובא מצאתי כי כבר התפלא הפלאה ז"ל בכתובות דף ז' ע"א על כ"מ הנ"ל וצע"ג, (ולחומר הקושיא י"ל דהכ"מ מפרש שם בר"ח דדווקא מצות אלו שרי דהוו גם הנאת הגוף דמצות מילה עדיין עושין אותו בשמחה כמו שקבלו אותה בשמחה כדאיתא ר"פ ר"א דמילה ובלולב כתיב ושמחתם ובס"ת כתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב והוי תרתי מצוה והנאת הגוף) ועיי' תוס' פסחים דף כ"ב ע"א דמצות ביעור חובת היום הוא, (יעוין בכ"ס או"ח תשובה ע"ד בד"ה אלא דדברי וכו') ועיי' מג"א סי' תמ"ו, וכאן בוודאי מצות היום הוא של יום השמיני (כמו שפירש בתוספות ביצה שם בד"ה ה"ג בשם ר"ח דלהוציא הקטן למולו מיירי) וצ"ע למה יהי' ספק אסור למולו ביו"ט ראשון (לרבא דיליף מילה שלא בזמנה מדכתיב לבדו לאו קושיא דלא משום מלאכה אסור משלב"ז אלא גזירת הכתוב הוא וספק אסור מגז"ה דילמא לאו זמנו היום אבל לרב אשי שם שבת כ"ה ע"ב דמסיק דטעמא משום דיו"ט עשה ול"ת הוא ומשום מלאכת יו"ט וכן פסק הרמב"ם פרק א' מהל' יו"ט הלכה ב' ופ' ג' הל' ח' קשה ובזה י"ל קושית התוספות דבביצה דף ח' ע"ב משמע דגם רבא סבר דיו"ט עשה ולא תעשה הוא י"ל דמצד עול"ת הוה מילה שבזמנו מותר מצד מתוך ואתיא לבדו לגזה"כ ובאמת גם ספק משלב"ז מיקרי צורך היום דהא כל שעה ושעה מחויב למולו ועושה איסור בכל רגע בעיכובו דהא בקטן שחלצתו חמה ממתינין שבעה ימים מעת לעת ואי כלו באמצע היום צריך למולו מ"ד ומעכבו מלאכול בפסחו כדפסק הרמב"ם בה' קרבן פסח ובזה ניחא הירושלמי הובא באור זרוע על מתניתי' אין מוציאין את הקטן ה"ה גדול ומפרש האו"ז דמיירי למולו הגם דהוה משבז"מ מ"מ צורך שעה הוא אך קשה מאי איסור בהוצאת גדול הא חי נושא את עצמו ודוחק דמיירי בהחזרה לביתו):

והנה הבאתי דדבר זה מפורש אמר ר' יוסי, ויש לדחות אולי ר' יוסי ס"ל כר"ש ור"ע דל"ל מתוך, ולהלכתא דקיי"ל כב"ה במתוך א"כ מנ"ל ומה טעם יש בה לאסור, וע"כ צריכים אנו לומר דס"ל לרמב"ם וטוש"ע דספק מצוה לא מיקרי צ"ק הגם דמחויב מדאורייתא מספק, וכן ס"ל לתוס' שם בד"ה תקיעת שופר וכו' דכתבו בתירוץ ראשון דאם האדרגינוס אשה הוא הוציאה שלא צורך דל"א מתוך רק בצורך קצת והא בספק איש ספק אשה מחויב מספק דאורייתא ע"כ דס"ל מספק לא מיקרי צ"ק, והוא נגד מה שכתב תוספות בכתובות דף ז' ע"א דאפילו מצוה דרבנן מקרי צ"ק, ולתוס' בכתובות שם צ"ל כתירוץ שני של תוס' חולין, ועיין, עכ"פ יש לנו תוס' בתירוץ קמא דס"ל דספק מצוה לא מיקרי צ"ק, ובאמת קשה להסביר למה לא יהי' ספק מצוה צ"ק, וכבר עמד בש"א סי' ק"ס על דברי תוס' הנ"ל, וכאן בספק מילה בזמנו קשה יותר דבשופר איכא ספק שמא אשה הוא וליכא מצוה (ובר חיובא מעיקרא) כלל, אבל כאן (בספק בן שמונה או בן תשעה) איכא מצוה וודאי גם אם הוא מילה שלא בזמנו חיובא הוא למוהלו, אלא שלא בזמנו אינו דוחה יו"ט, וכיון דאיכא ספק שמא בזמנו הוא למה לא יהי' עכ"פ נחשב לצורך קצת, ולא מצאתי טעם הגון לזה אבל מוכרחים אנו לומר כן בשיטת רמב"ם וטוש"ע ונ"ל דיצא לרמב"ם חידוש דבר זה מר' יוסי הנ"ל דאי ס"ל כבית שמאי דל"ל מתוך הו"ל לש"ס ביצה דף י"ב ע"א להביא דר' יוסי ג"כ ל"ל מתוך ולא מצא רק ב"ש ועיין תוס' שם שהקשה דלא מביא דרבי עקיבא ל"ל מתוך וכתבו כיון שאינו מפורש כך בדברי ר"ע להדיא ועיין פ"י וצל"ח דאין מוכח כל כך מר"ע די"ל כיון שאפשר לבער קודם יו"ט לא הוי צורך היום כ"כ, אבל מר' יוסי מוכח יותר דוודאי מצות היום הוא כמ"ש, ועוד מדאמר ר"י בפשיטות ואין ספיקא דוחה יו"ט משמע דמעשים בכל יום הוא וכן עמא דבר דדוחין ספק מילה שלא בזמנה ביו"ט, ואין מלין ועוד הרי הלכה כרב יוסי דנמוקו עמו:

ועוד נ"ל להביא ראייה על דרך פלפול קצת דר' יוסי ע"כ ס"ל מתוך ומשום דספק מילה לא מיקרי צ"ק הוא דאסור, הנה תוספות ד"ה תק"ש בחד תי' כתבו דספק אשה אסור להעביר השופר דספק לאו צ"ק הוא, ותי' זה מוכח דספק מצוה לאו צ"ק הוא וי"ל דרמב"ם וטוש"ע נקטו כתי' זה דתי' שני מוקשה כמ"ש מהרש"א שם, ואין לומר דאמרו לו לר' יוסי ור"י גופא ל"ל מתוך דאי ל"ל לרבי יוסי מתוך אם כן גם וודאי לא יתקע ביו"ט משום שמא יעבירנו שלא לצורך וע"כ דוודאי מותר משום מתוך וספק אסור משום דליכא צ"ק נשמע מינה דספק מצוה לא מיקרי צורך קצת אלא דכבר כתבנו שאין מזה ראיי' לספק מילה שלא בזמנו דאינו דוחה יו"ט דבמילה וודאי מצוה קעביד והספק אם בזמנו הוא ודוחה יו"ט או לאו בזמנו הוא ואיננה דוחה יו"ט וכיון דוודאי מצוה איכא ורק ספק אי זמנו הוא דדוחה יו"ט מנ"ל דלא מקרי צ"ק, אלא כיון דמוכח מדאמרו לו לר"י שאין ספק תק"ש דוחה וכו' אית להו מתוך להשיבו לר' יוסי נראה דר' יוסי מודה בתק"ש דהי' ראוי' דאין ספיקא דוחה יו"ט משום שמא יעבירנו, ואמרו לו מודי' דספק מילה אין דוחה יו"ט גם דאית להו מתוך משום דספק מילה ל"מ צ"ק:

ולהבין דברינו יותר אעתיק מה שאמרתי מאז ביישוב קושיו' שעה"מ הלכות יו"ט וש"א סי' הנ"ל על התוס' דס"ל דגם ביו"ט במקום דיש לחוש לשמא יעבירנו חוששים לו א"כ תקשי לר"ש ור"ע דל"ל מתוך וכ' לא היו תוקעין ביו"ט משום שמא יעבירנו וכ"ת משום שלא יכלו לעקור כל המצוה מכל וכל ועיין סברא זו במג"א סי' תקפ"ח בשם מהמ"פ, א"כ גם בשבת היו תוקעים לבית שמאי (דלדידהו אין חילוק בגזרת שמא יעבירנו בין שבת ליו"ט וכי היכי דביו"ט לא גזרו ה"ה בשבת דמאי שנא) ולא לשתמיט בשום מקום דלב"ש היו תוקעים בשבת וע"כ צ"ל ביו"ט דקיל לא גזרו, משום שמא יעבירנו, רק בשבת דהוא איסור סקילה גזרו אלו דבריו ז"ל והקושיא עצומה על התוספ', ואני בעניי הכינותי יישוב לקושיא זו בהקדם מה שדקדקתי בסידור ולשון תוס' תחלה מקש' בפשיטות הא טעמא בשופר בשבת משום שמא יעבירנו והא לא שייך ביו"ט שמא יעבירנו ולא כתבו למה לא שייך ביו"ט ש"י והפשוט משום דביו"ט א איכא מתוך, ובתירוצם האריכו וכתבו דאם אשה הוא אסור להוציא השופר ביו"ט ואין להתיר מטעם הואיל והותרה הוצאה לצורך וכו' הא הקושיא מעיקרא היה שביו"ט שרי משום הואיל שהותרה וכו' לא היה להתוס' לומר בתירוצם רק משום דאיכא ספק שמא אשה היא וספק ל"מ צ"ק, עוד הרגשתי בדקדוק עצום דבקושיא כתבו התוס' דאסור בשבת משום שמא יעבירנו ארבע אמות ובתירוצם כתבו שמא יוציאנו ומשום הואיל דהותרה להוציא לצורך אין להתיר וכו' כל עין רואה יראה דיש כאן שינוי דבקושיא כתבו משום שמא יעבירנו ד' אמות, ובתירוצם כתבו שמא יוציא השופר היינו מוציא מרשות יחיד לרה"ר וצ"ע:

וליישב כ"ז נ"ל בהקדם מה שחידש לנו הגאון פלתי בספרו בינה לעתים על הלכות יו"ט דביו"ט ליכא איסור של מעביר ארבע אמות מדאורייתא דהלכה היא בשבת ואין למידין מהלכה ולא גמרינן מינה ביו"ט, ולכאורה מוכח כאן מתוס' דלא כוותי' דהא כתבו דחיישינן בי"ט בספק שמא יוציא כמו בשבת, ונ"ל אדרבא מכאן איכא סייעתא לחידוש דין זה דעפ"ז א"ש כל דברי תוס' בדקדוק נכן, ואומר מ"ש תוספות בקושיא בפשיטות, דביו"ט לא שייך גזירה שמא יעבירנו ולא כתבו טעם משום מתוך, דלא צריך לזה דביו"ט ליכא איסור דמעביר ארבע אמות מדאורייתא ולכן כתבו בפשיטות ביו"ט לא שייך זה, ולפרש תירוץ תוס' צריך אני להקדים מ"ש הפ"י בפ"ק דמגילה ובביצה סוגיא דטבילת כלי' דהו' אמינא לומר דחששו לשמא יעבירנו דווקא גבי מצוה משום שיטעה הטועה דמותר להוציא לצורך מצוה, אלא דמוכח דלא חששו משום זה הטעם מדאמר רבה שמא יעבירנו ולא אמר שמא יוציאנו מרה"י וכו' וכתבו התוס' הטעם דמרה"י לרה"ר יש לו היכר ע"י מחיצות הרה"י ונזכר ואי הטעם שיטעה בדין שיסבור שמשום מצוה מותר להוציא לא מהני היכר וע"כ דלא חששו שיטעה אלא הטעם שיהי' בהול וישכח שהוא שבת עיי"ש, ונ"ל הא דלא חששו באמת שמא יטעה בדין, כי אין לחוש לזה במקום שאין לו מקום לטעות ולהתיר לעצמו ע"פ דמיונו כי כולי עלמא לא יעבירנו ולא יוציאנו הלולב והשופר בשבת מהיכי תיתי יעלה על דעתו שמותר להוציאו או להעבירו וכ"ז בשבת אבל ביו"ט דמותר להוציא לצורך מצוה דצ"ק הוא, אלא שספק זה הגם שמחויב לתקוע מ"מ אסור להוציאו מספק, דלגבי דידיה לאו צ"ק הוא, אבל הוא יטעה, ולא ידע לחלק בין וודאי לספק ויוציא כמו שאחרים מוציאים וחשש קרוב הוא שמא יוציא מהר"י לרה"ר ולא מועיל לו היכר דמוטעה הוא בדין דסבור משום מצוה מותר להוציאו, והן הן דברי התוס' בתירוצם דיש לחוש שמא יוציא היינו מרה"י לרה"ר כיון דכ"ע מוציאים יש לחוש שיטעה ויוציא ויסבור שמותר להוציא והוצאה מרה"י לרה"ר גם ביו"ט אסור מדאורייתא כמו בשבת ומזוקקים דברי התוס' שבעתיים, ומיושב הקושיא של שעה"מ על התוספ' מדתוקעים ביו"ט לב"ש דל"ל מתוך אלמא דלג"ז ביו"ט משום שמא יעבירנו ולא קשה דהא משום מעביר ד"א ליכא ביו"ט דמותר להעביר שלא לצורך מדאורייתא ומשום שמא יוציאנו ליכא דאיכא היכרא ומשום שמא יטעה בדין ויוציאנו דידמה בדעתו שמותר להוציא משום מצוה כיון דלב"ש אסור לכ"ע להוציא לא יהי' מקום לטעות בדין דמותר וא"ש נכון בעזה"י:

וע"פ דברינו אלו מוכח דאמרו לו ס"ל מתוך, גם אם נדחוק לב"ש דבוודאי לא גזרו ביו"ט דקיל משבת אבל בספק מודה לרמב"ם בספיקו דביו"ט עצמו דאין ספיקו דוחה יו"ט דספק מצוה לא מקרי צ"ק כ"כ, י"ל דווקא במקום איסור מלאכה דאורייתא לא מיקרי ספק דאורייתא צורך קצת ועיי' ש"א כי תמה על תוס' כתובות דף ז' ע"א דסברי דאפילו מצוה דרבנן מקרי צ"ק, איך מצוה דרבנן ידחה איסור מלאכה דאורייתא כיון דמדאורייתא ליכא צורך כלל, ותמיהתו אינו של קיימא, דסוף כ"ס יש בו צורך ולא גרוע מדבר רשות ועיין, כמעט י"ל דמצוה דרבנן עדיפא, ע"פ שיטת הרז"ה דמצוה דרבנן להנות ניתנה, ועכ"פ נחית לחלק בין מלאכה דאורייתא לדרבנן דבמלאכה דרבנן לא הי' ניחא לי', דתיחשב מצוה דרבנן צ"ק, כ"ש דנוכל לחלק דמשום ספק מצוה דאורייתא לא מיקרי צ"ק להתיר מלאכה וודאי דאורייתא, אבל להתיר במלאכה דרבנן וכש"כ ספק מלאכה דרבנן י"ל דמותר משום צורך קצת דספק מצוה דאורייתא כנ"ל:

עוד אני אומר עד כאן ס"ל הרא"ש דביום טוב שני של גליות נדחה מילה שלא בזמנו ומתני' דשבת לאו דווקא נקט ב' י"ט של ראש השנה דה"ה כל יט"ש ש"ג, שוה ליט"ר לדבר הזה, משום דלא ליתי לזלזולי ביט"ש י"ל דווקא בוודאי שלא בזמנו דאפשר שיהי' כדבר הזה בתינוק אחד ביט"ר ויט"ש כבמתני' דשבת (דנולד ערב שבת ביהש"מ דביום א' וביום ב' הוה וודאי משלב"ז) ואם נדחה המילה ביוט"ר ונמולו ביט"ש יש זלזול הניכר ונראה בחד גופא ובחד מעשה, וכיון דאיכא זלזול לכך החמירו ודחו המילה, אבל ספק בזמנה דא"א בחד תינוק שיהי' ספק ביט"ר וביט"ש דאם הוא ס' ח' ספק ט' ביט"ר ביט"ש הוא וודאי שלא בזמנו שאין מוהלים אותו, ואם הוא ספק ביט"ש ביט"ר לא הוי ספק דוודאי קודם זמנו הוא ואם מוהלים אותו ביט"ש ליכא זלזול דהא ביט"ר וודאי לא היה זמנו וליכא אופן רק בשני גופים בשני ימים או בב' ימים טובים נפרדים וליכא זלזול כ"כ מודה הרא"ש דמשו"ה לא ידחו מצות מילה כנלפענ"ד נכון בטעמא אשר ישבחוהו רבנן, (ואינני מבין בקוצר דעתי דהא יוכל להיות בחד תינוק שיהא ספק בזמנו בשני הימים כגון דיו"ט היה ג' וד' ונולד בשבוע העברה ביום ג' לעת ערב בביהש"מ הנכנס ליום ד' אם כן יום ג' הבא שהוא יום ראשון של יו"ט הוא בן ז' ספק בן ח' והוה ספק משלב"ז ולמחרתו ביום ד' שהוא יום שני של יו"ט הוא ספק בן ח' ספק בן ט' והוי ג"כ מילה שלא בזמנה וצריך ליישב דבענין כזה ג"כ לא מינכר הזלזול דיאמרו הא דלא מלו אתמול ביו"ט ראשון לאו משום ספק זמנו הוא דבספק זמנו גרידא מוהלין אותו ביו"ט מצד איסור מלאכת יו"ט רק בזה כיון שהוא ספק יום שביעי אין מוהלין דאולי יום ז' הוא והוה מילה קודם זמנה דלא יצא המצוה כלל כדאיתא בש"ך יוד"ע סי' רס"ב סעק"ב ואין יכול לקיים עוד בו מצות המילה כלל משא"כ בספק בן ח' או ט' דעכ"פ מקיימים בו מצות מילה מותר למהלו גם ביוט"ר):

והנה המחבר כתב דה"ה בספק מילה בזמנו אפילו ביט"ש ש"ג נדחת וכתב כן ע"ש הרא"ש משום דדימה המחבר מלתא דוודאי שלא בזמנו וספק שב"ז ביוט"ש כמו ספק וודאי משלב"ז ביט"ר דאסור כן ביט"ש ולמ"ש אין לדמות מלתא דוודאי למלתא דספיקא, ובדגול מרבבה כ' עוד דאיכא ביט"ש ס"ס וכ' דמחבר ס"ל בדאורייתא לא אזלינן בתר ס"ס בדשיל"מ, ומאז תמהתי על דבריו שכתבתי בגליון ש"ע שלי כיון דספק א' שמא יום שמיני הוא לא שייך בזה דבר שיל"מ שיכול לימול אחר יו"ט דאם יום שמיני היום ביוט"ש מצות היום הוא מעוות שלא יוכל לתקן הוא אחר יו"ט, ובנב"י קמא סי' למ"ד כ' כיון שחוזר לאיסורו ביו"ט אחר לא מיקרי דשיל"מ כמו חמץ בפסח, ויפה דחה דבריו אלו אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס חיו"ד סי' ק"נ ודבריו הקדושים דברי טעם המה, וגוף הסברא קיימתי מנפשאי במק"א, ויעיי' שם בחת"ם סופר דדעתו נוטה שלא להחמיר, ביט"ש ש"ג, דוודאי אין לדחות ספק מצוה דאורייתא משום ספק איסור קל דדבריהם:

ב) הנה שיטת הרי"ף וממש רוב ראשונים וראשי המורים דנולד מהול ספק ערלה כבושה היא והפשוט דספק דאורייתא הוא, ופר"מ ני' הביא לנו שיטה חדשה הוא בעל הלבוש דכתב סימן רמ"ג דרק מדרבנן הוא דחייבו להטיף דם ברית כדי להכניסו בבריתו של אאע"ה, נראה מדבריו דס"ל דלאו משום דחששו שמא ערלה כבושה היא, אלא מצוה חדשה מחודשת מדרבנן היא, ועיין מהרש"א שבת קל"ה שרצה לומר כן אפילו לב"ש, ובאמת משטיחת הסוגיא והראשונים לא משמע הכי אלא דספק דאורייתא היא, הלא הרי"ף כתב דמברכינן מספיקא דסבר מברכינן על הספק והא הרי"ף ס"ל דאין מברכים בשום מקום על ספק דרבנן ש"מ דס"ל דדאורייתא הוא וכן נראה למעיין בצדק מלשון יתר ראשונים:

ופר"מ נ"י הביא לו חבר לבעל הלבוש מהשגות הראב"ד פ"ג ממילה, הלכה ו' דמשיג על הרמב"ם שכתב דאין מברכין על מילת אנדרוגינוס משום דהוא רק ספק דאורייתא ולא השיגו על מ"ש הרמב"ם בדין הקדום דבנולד מהול אין מברכין ש"מ דס"ל לראב"ד דנולד מהול רק ספק דרבנן הוא ופשוט שאין מברכים עליו, ראי' זו יש לדחות משום שיש סברא לומר דס"ל לרמב"ם כן לכן לא השיגו רק השיגו על מ"ש באנדרוגינוס, שאין מברכין עליו מספק אבל נ"ל ראיי' ברורה לכאורה מן מ"ש הרמב"ם באנדרוגינוס דאין מברכים על מילתו משום דספק זכר הוא, ולא כתב טעם זה בנולד מהול מפני שהוא ספק ש"מ בנולד מהול בלא"ה אין מברכים שאינו רק מצוה מדרבנן או ספק דרבנן:

ואחר בינותי דחיתי ראיי' זו די"ל דס"ל לרמב"ם דלא תיקנו ברכה בפ"ע בנוסח אחרת בנולד כשהוא מהול, דא"א לברך ברכה על המילה, אלא ברכה בנוסח אחרת להטיף דם ברית וכיון דכל עקרו של הטפת דם ברית בנולד מהול משום ספק ערלה כבושה הוא, משום ספק לית מאן דס"ל שיתקנו ברכה חדשה דאיננה בוודאי מילה, ולמאן דס"ל דגר שבא להתגייר והוא נימול כבר מאז דצריך להטיף ד"ב א"כ נתקנה ברכה זו להטיף דם ברית על הוודאי, א"כ למאן דס"ל דמברכים על ספק מצוה גם בנולד מהול מברכים להטיף כיון שכבר תקנו ברכה בנוסח זו, אבל למאן דס"ל דבגר כה"ג אין צריך להטיף דם ברית, ליכא אופן לברך ברכה להטיף דם ברית, רק בנולד מהול, שהוא ספק, משום ספק לא תקנו ברכה חדשה, והנה הרמב"ם מצריך להטיף ד"ב בגר שמל כבר בגיותו, וכ' הרמב"ם דמספקא הלכה כמאן, אי כמ"ד דצריך להטיף ממנו דם ברית או לא ולחומרא נקטינן להטיף מספק אבל לא לברך, ולפי הצד דא"צ להטיף בגר לא תקנו ברכה זו להטיף כלל דמשום נולד מהול שהוא ספק לא תקנו וכ"ע מודים בזה, והא"ש דלא הוצרך הרמב"ם לתת טעם בנולד מהול דלכך לא יברך משום דעל הספק אין מברכים דס"ל לרמב"ם דגם מאן דס"ל דמברכים על הספק מודה בנולד מהול מטעם שכתבנו, לכן כתב מלתא בטעמא ואנדרוגינוס דהי' יכול לברך ברכה שמברכים בוודאי מילה ממש, נקט הטעם דאין מברכים על הספק משום דאיכא רבותא יותר דאין מברכים אותה ברכה שכבר נתקנה על ספיקא וקמ"ל רמב"ם בהלכה זו לא זו אף זו וא"ש, וא"ש במרווח יותר, הא דלא השיג הראב"ד בנולד מהול דמברך דבנולד מהול מודה הראב"ד דאינו מברך מטעם דכתיבנא והוא נכון לפענ"ד:

ובמאי דכתיבנא אתיא לן שפיר מה שצ"ע להסוברים דאין מברכים בנולד מהול ברכת לה להטיף ע"כ ס"ל דלא מברכים על הספק ולמה סבירא להו דמברכים ברכה דלהכניסו בבריתו של אברהם אבינו מאי שנא להטיף דלא מברכים ולמ"ש א"ש דס"ל דמברכים על הספק כמו על הוודאי והיינו ברכה זו עצמו שמברכים על הוודאי והיא ברכה להכניסו, אבל ברכה להטיף דלא תקנו על הוודאי, ועכ"פ ספק הוא לנו אם תקנו על הוודאי דתליא בספק אם גר צריך להטיף דם ברית או לא, לכן אין מברכים בנולד מהול להטיף דם ברית כמ"ש לעיל, לפ"ז מאן דס"ל דאין מברכים על המילה באנדרוגנוס והטעם משום דעל ספק אין מברכין ה"ה גם להכניסו אין מברכים ועיי' ש"ך סי' רס"ה סק"ח:

עוד הביא לנו פר"מ ני' ראיי' וסמך ללבוש דנ"מ מהול רק מדרבנן צריך הטפת ד"ב מדפסק הרמב"ם הלכות תרומות פ"ז הלכ' י"א דנולד מהול אוכל בתרומה ואנדרוגינוס אינו אוכל שהוא ספק, ש"מ דנולד מהול א"צ להטיף מספק דאורייתא רק מדרבנן, ואני מוסיף והולך ומביא ראיי', הנה דין זה שכתב הרמב"ם דנולד מהול אוכל בתרומה מברייתא יבמות דף ע"ב ומברייתא זו מוכח דס"ל דנולד מהול א"צ להטיף ד"ב, וצריך טעם למה לא זכר מברייתא זו בש"ס שבת דף קל"ה, דסתם ברייתא ס"ל א"צ להטיף, מזה ראיי' דמאן דס' דצריך להטיף אינו אלא מדרבנן ואינו מעכב לאכול בתרומה משו"ה לא מביא ברייתא ביבמות דין דלהטיף דם ברית וזו ראיי' ברורה לכאורה, וראיתי ביש"ש יבמות שם דכתב דברייתא זו ע"כ ס"ל דא"צ להטיף דם ברית, וכיון דש"ס יבמות שקיל וטרי בה והיא במקומה הכי נקטינן דלא כשיטות הפוסקים וראשונים עיי"ש, ובמח"כ לא יצא ליישב הא דלא מובא ברייתא זו בסוגיא דש"ס שבת, וגם תמיהתו קיימת על הפוסקים דלא כסתמא דברייתא זו והיא במקומה מכ"ז נראה דאין מברייתא הכרע דאפשר דס"ל כמ"ד דצריך להטיף ד"ב, אלא מאן דס"ל הכי אינו רק מדרבנן:

וכבר כתבנו לעיל דפשטות הסוגיא דשבת לא אזלא הכי ומוכח דרי"ף ס"ל דהוא מדאורייתא ולא נמצא לאחד מן הראשונים דאמר הכי דהטפת דם ברית אינו אלא מדרבנן, וקשה מברייתא זו דס"ל דא"צ להטיף ד"ב ומדלא מייתי ש"ס שבת ברייתא זו מוכרחים אנו לומר נולד מהול שאני גם אם צריך להטיף ד"ב (מדאורייתא) אינו מעכב מלאכול תרומה, ופסח, דמשונה ערלה זו בתולדה ולא ממועט מקרא דמעכבא, ולא ממעטינן אלא ערל גמור ולא נולד מהול ועפ"ז א"ש הכל, והא"ש דפסק הרמב"ם להאי ברייתא הגם דפוסק דצריך להטיף ד"ב דמוכח מדלא נזכר מברייתא זו בסוגיא ש"ס שבת שמע מינה לכ"ע אינה מעכבת בתרומה, ומוכח דזהו טעמו של הרמב"ם מדלא כתב בנולד מהול דאוכל בתרומה משום שאינו מעוכב הטפת דם ברית רק מדרבנן כמ"ש בהלכה ה' במושך ערלתו, ש"מ דבנולד מהול צריך להטיף מדאורייתא וטעם אחר איכא דלא מעוכב מלאכול בתרומה כדכתיבנא:

והנה מ"ש לרמב"ם נולד מהול צריך להטיף מדאורייתא מספק הגם דס"ל לרמב"ם ספק דאורייתא מן התורה לקולא, כבר כתוב ע"ס חו"ד רסי' ק"י דלא דברה תורה על הספק דבספק נבילה וכדומה מותר מטעם דוודאי נבילה אסרה תורה ולא ספק, ונהפוך בחיוב המצוה דדברה תורה על הוודאי שצריך שיהי' יודע שיצא בוודאי ידי חובתו עיי"ש, וכן השריש לנו אבא מאוה"ג זצ"ל מדנפשי' ואמת נכון הדבר, אלא שיש לעיין אולי דווקא אם הוא בחזקת חיוב מצוה זו בוודאי, וספק אם קיים מצוה זו, אבל אם הספק הוא אם מחויב מעיקרא במצוה זו כמו בנולד מהול דנולד הספק מעיקרא, אם יש בזה חיוב למוהלו מדאורייתא, אפשר ספק כהנ"ל גם במצות עשה להקל ובמקום אחר הארכתי ואכ"מ:

העולה מדברינו כי הטפה ד"ב בנולד מהול ספק הוא ומדאורייתא צריך להטיף ד"ב מספק, ולפ"ז קשה לי טובא לפי דס"ל לרמב"ם הלכתא כמ"ד מקלקל בחבורה פטור, ומילה תיקון הוא, היינו קיום המצוה עצמה היא התיקון כדס"ל לתוס' שבה דף ק"ו, א"כ למה לא יטיף דם ברית בנולד מהול בשבה מכח ממ"נ אי צריך להטיף דערלה כבושה היא, והוא מתקן בהטפהו, הרי עושה המצוה, ואי לאו הוא מקלקל בשלמא בספק מילה שלא בזמנו אי בן ח' או בן ט' הוא ל"ק דהא עושה וודאי מצוה ומתקנו, אלא שאם אינו בזמנו אינו דוחה את השבת, וכיון דאיכא וודאי מצוה מתקן הוא בוודאי ואולי אינו בזמנו ואינו דוחה שבת, לכן אסור למוהלו בשבת אבל מספק דנולד מהול קשה, (ואיני מבין לפי סברת אבא מאה"ג זצ"ל לעיל בד"ה וכבר כתבנו וכו' דצריך הטפת דם ברית מן התורה ואעפ"כ מותר לאכול בתרומה דלא ערל כזו מיעטה התורה מלאכול בתרומה ה"ה לא מילה כזו התירה התורה בשבת החמורה דווקא מילה ממש המעכב' מלאכול בתרו' ולא הטפת דם ברית וסברא זו דלא ניתנה שבת לדחות בהטפת ד"ב איתא בש"ך יוד"ע סימן רס"ב סעק"ב):

והנה באמת קושיא כזו מקשים העולם על קושית הש"ס שבת דף קל"ו ממהל היכי מהלינן, הא איכא ממ"נ הנ"ל ומצאתי ראיתי בחידושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכתב דקושית ש"ס הוא הא מוצצין אח"כ וכל אומנא דלא מייץ מעברינן ליה דסכנתא הוא וכו' ומציצה תיקון גמור הוא, גם אי ליכא מצוה ושם בארה ליישב סוגיא דשבת דף ק"ו דמילה בעצמה תיקון הוא או דמקלקל חייב לא התירה תורה למול ולדחות השבת משו' מציצה שאפשר למול סמוך לחשיכה ולמצוץ בלילה מיד, וזה לא יועיל לנו להא דפסק הרמב"ם דנולד מהול אין מטיפים דם ברית בשבת הא איכא ממ"נ ומשום מציצה ליכא בהטפת דם ברית, ומאנדרוגינוס לא קשה לי, די"ל משום מציצה, אבל מנולד מהול קשה וצ"ע:

ומתחלה הי' נראה לומר דרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י ורשב"א בשבת דף ק"ו דתיקון דמילה הוא משום שעושה אותו גברא שלם שיוכל לאכול בתרומה ופסח, ולטעם זה כיון דנולד מהול מעוכב לאכול בתרומה ופסח מספק איכא תיקון אפילו קמא שמיא גליא דא"צ הטפת דם ברית, מ"מ כיון דאנחנו לא נדע וצריכים להטיף ד"ב, ועד דלא הטיפו מעוכב בפסח ותרומה, הו"ל מתקן וודאי, ומצוה ספק:

אלא הא הרמב"ם ס"ל דנולד מהול אינו מעוכב מתרומה ופסח וע"כ דס"ל דתיקון מילה הוא משום המצוה עצמה וליכא ממ"נ וגם נ"ל להביא ראיי' דס"ל דמצוה עצמה הוא התיקון, הנה הטור יו"ד ס' רס"ו מביא בשם ר"א אם יש מוהל אחר לא ימול האב בשבת ועיין תה"ד סי' רס"ז דס"ל דתיקון מילה משום דעושה גברא שלם ודווקא אב, אבל אחר לא איכפת ליה והוה פסיק רישיה דלא ניחא ליה עי"ש, וצ"ע ממתני' שבת דבנולד בה"ש בע"ש התינוק נימול לעשרה, למה תודחה המילה עד לאחר זמנו לגמרי ימול אחר בשבת דאולי בזמנו הוא ובאחר ליכא מתקן, וצ"ל דתנא דמתני' סבר כמ"ד מקלקל בחבורה חייב ורמב"ם דפסק דנדחה המילה בשבת בספק זמנו ופסק מקלקל בחבורה פטור קשה דימול אחר בשבת, וזה בוודאי דוחק לאוקמא מתניתין דמיירי בליכא אחר, וע"כ דס"ל דקיום מצוה הוא התיקון וליכא חילוק בין אב לאחר דבאחר ג"כ איכא מצוה ותיקון כמ"ש בתה"ד שם באורך, א"כ הדרה קושיתי על הרמב"ם, דבנולד מהול נימול בשבת ממ"נ וביותר קשה על המחבר דלא פסק כש כשיטת ר"א שבטור, דאם יש אחר לא ימול האב, וע"כ דס"ל דקיום מצוה הוא התיקון, וקשה נולד מהול למה לא מטיפים דם ברית בשבת משום ממ"נ, עוד קשה לי מש"ס שבת דף קל"ה דמקשה על רב א אדא בר אהבה דאמר דעבר על דרב ועל שמואל לא עבר מספק לא היה לו לחלל שבת, דלמא ס"ל מקלקל פטור ואיכא ממ"נ הנ"ל:

וקושיא זו י"ל על דרך פלפול עפמ"ש לעיל דמקשים כקושיא זו על קושית ש"ס דף קל"ו ע"א הא מוהלים ממ"נ, וישוב אבא מאוה"ג זצ"ל, דמקשה היכי מהלינן ומוצצין ג"כ, ודבריו א"ש בקושית ש"ס, אבל על תירוץ רב אדא בר אהבה דמוהלי' ממ"נ, אי' לאו בר קיימא מחתך בבשר בעלמא הוא משמע דבא לתרץ על דמוהלים "ומחתכים" בבשר, קשה, וצ"ל דר"א ב"א ס"ל מקלקל בחבורה חייב, והי' קשה לי' מחיתוך עצמו, ומתרץ דמחתך בבשר בעלמא הוא ולא הוה חבורה, והא"ש דמקשה בדף קל"ה על ר"א ב"א לשיטתו מדשמואל לב"ק:

ובשיטת הרמב"ם וש"ע לא ידעתי פתר, רק כיון דמקלקל פטור, אבל אסור מדרבנן העמידו דבריהם, ולא התירו משום ממ"נ ויש ראיי' מכח קושית עולם הנ"ל בקושית הש"ס דף קל"ו דמקשה על רשב"א היכא מהלינן, וכן מקושי' ש"ס על ר"א ב"א דף קל"ה ע"א דהעמידו דבריהם במקום איסור דרבנן דמקלקל ועיין:

וזאת תורת העולה בנדון שלפנינו, דאית לנו ב' צדדים היתר להטיף דם ברית, ביט"ש ש"ג, א) לפמ"ש ש באות א' דספק ח' ספק ט' גם הרא"ש מודה דמוהלין ביט"ש ש"ג, הה"נ נולד מהול דמותר להטיף ד"ב, בין לטעם ראשון שכתבנו דא דאיכא צ"ק דספק מצוה מיקרי צורך קצת דמהני באיסור דרבנן שייך ג"כ בנולד מהול, דספק זה שמא צריך להטיף צ"ק מקרי, וגם לטעם שני שכתבנו דמודה הרא"ש משום דא"א שיהי' בגוף אחד ביט"ר וביט"ש וליכא זלזול דיט"ש כ"כ, הא איתא נמי בנולד מהול דא"א שיהי' מחמירים ביט"ר ולהקל ביט"ש ש"ג בגוף אחד דאם הוא ביט"ר בזמנו א"כ ביט"ש כבר עבר זמנו, ואם הוא ביט"ש בזמנו (דיאמרו) שלא היינו מחמירים ביט"ר משום ספק, אלא משום דשלא בזמנו הי', ב) נוסף ע"ז אפילו לשיטת המחבר דספק בזמנו אין מוהלים ביט"ש הא דנולד מהול עדיפא טובא ממה שבארנו באות ב', בשבת עצמו הא דאין מטיפים ד"ב אין בו רק משום ספק איסור דרבנן שמא אין צריך להטיף והו"ל מקלקל בחבורה דאסור מדרבנן וה"ה דאסור בי"ט, אבל ביט"ש ש"ג בוודאי אין לדחות מצות מילה (הטפת דם ברית) משום ספק מלאכה דרבנן דיט"ש דקיל טובא, ועוד הרי איכא ס"ס שמא צריך להטיף ואת"ל א"צ שמא לאו יו"ט הוא, וב' ספיקות בדרבנן (הוא במלאכה דרבנן) והדגו"מ כתב דמחבר מחמיר בס"ס דספק אחד דאורייתא הוא דילמא היום יו"ט ולמ"ש ב' ספיקות בדרבנן הם, וכיון דבספק מילה בזמנו הדעת נוטה להתיר, וכבר הורה אבא מאוה"ג זצ"ל להקל מטעמי' דידי' ואנן הוספנו ביאורים וטעמים לשבח שיש לנו להקל גם בנולד מהול, די"ל גם המחבר מודה, ומשבח אותנו, כי טוב לנו שלא לדחות מצות מילה מספק יו"ט של גליות, וה' יגאל אותנו בקרוב הנלפענ"ד כתבתי להלכה אחר שכבר נעשה מעשה בעזרת אומר ועושה, הכ"ד פה פ"ב יום ב' ג' חשון כת"ר לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה