אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה קו

תשובה קה

תיתי שלמא רבא, לגברא רבא, ה"פ אחי ידי"נ הרב הגאון הגדול מעוז ומגדול חריף ובקי בתורה, משנתו זכה וברורה ע"ה פ"ה כקש"ת מה"ו שמעון סופר ני' אבדק"ק קראקא יע"א:

מ"ק קבלתי והנה דבר זה דשבועה בכתב נפתח בגדולים והלכו בו נמושות בתשוב' גאוני קמאי ובתראי, ואחר אחרון דחביבא עלי אני בא הן המה מילי דאבוהן ורבן של ישראל אבינו מאוה"ג זצ"ל בח"ס חיו"ד סי' זכ'ר' עשה בנפלאותיו שהפליא לבאר כל חמירא בענין זה, וכל דבריו שם דברי אלקים חיים המה למוצאיהם, ומסקנת דבריו לדסוברים דעדות בכתב אפילו ראוי' להגיד בפה לא מהני י"ל דווקא להגיד לאחרי' דיותר מובן כשיאמר בפה מאם יגיד בכתב אבל בשבועה לעצמו דלא שייך זה איפכא מסתברא דמה אם בפה נתפס בשבועתו כ"ש וקו"ח במעשה ידי אצבעותיו אבל לר"ת דס"ל דכל שראוי' להגיד בפה מהני עדותו בכתב, אבל אלם שאינו ראוי להגיד בפה ממעטי' מעל פי שני עדים מפיהם ולא מפי כתבם לית ליה האי טעמא ע"כ גזירת הכתוב הוא ה"ה בשבועת בטוי דכתיב לבטא בשפתים לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה דווקא בפה אבל בכתב לא אלו דבריו הקדושים זצ"ל:

ולפ"ז לפמ"ש הסמ"ע סי' כ"ח והעיד שראה מורי הוראה סומכים על הר"ת דמשמע מתוס' ורא"ש ומרדכי דס"ל כר"ת, ואם סמכו על הר"ת להקל בממון להוציא ממון ע"פ עדות שבשטר כ"ש דיש לסמוך לענין איסור' על הר"ת ולשיטתו לפי דברי קדשו של אבא זצ"ל לא מהני שבועה באלם בכתב:

ולולי שאיני כדאי היה נלפע"ד דגם לר"ת ודעימי' מהני שבועה בכתב אפילו באלם כאשר אבאר, הנה שיטת ר"ת דמחלק בין יוכל לדבר ובין אין יוכל לדבר קשה להסביר הכי בכ"מ ובכל דבר נאמר כל הראוי' לבילה כו' ותוס' בכתובות דחאו ג"כ הא מפורש כתיב ע"פ שני עדים ודרשינן ולא מפי כתבם ומה לי אם יוכל לדבר מ"מ כשכותב לא על פיהם הוא אלא ע"פ כתבם:

עוד צל"ע טובא על הר"ת דסתר שיטתו דבגיטין ר"פ מי שאחזו כ' הרא"ש בשם הר"ת דנפקא ל' מן התוספת' דכותב כתבו ותנו נ"ל לא מהני וכ' הרא"ש דצ"ל דהרכנה דבגוף הוא עדיפא מכתיבה, ושם הוכיח ר"ת דאפי' בפקח שיוכל לדבר הדין כן ולא מחלקים בין יוכל לדבר או לא, ומ"ש מעדות דס"ל לר"ת לחלק בין יוכל לדבר לאין יוכל לדבר, וכי משום לשמה גרע מעדות דמפורש על פי שני עדים, ומנ"ל לר"ת לומר כן בלי סברא, והיה לי' למילף מתוספתא כמו לענין שליחו' וכתיבה לשמה ע"פ הבעל בעי דווקא בפה ולא בכתב ואפי' יוכל לדבר כן בעדות וכ"ז צלע"ג:

ולכן לבי אומר לי דר"ת מלתא בטעמא קאמר לחלק בין יוכל לדבר או לא, דס"ל דוודאי מסתבר יותר שיהיה מהני בכתב יותר מבפה דהוא מעשה יותר, אלא בעדות היינו טעמא דלא מהני בכתב דבידוע שבקל לאדם לכתוב שקרים וכותב כזב, מלהוציא שקר בפיו, ואם מוציאו מגמגם בלשונו וניכר שקרותו והוא דבר ידוע ומנוסה, ולכן מיעטה התורה שצריך עדות דווקא בפה ויאמנו שנים בעדותן בפה מלא, אבל לא בכתב כנ"ל, וס"ל לר"ת כל שאפשר לו לדבר ולהוציא מפיו מה שהוא כותב ויש לו לחוש שיושאל על עדותו איזה פעם שיגיד בפה ולולי שמשער בנפשו שיוכל להוציא מפיו מה שהוא כותב לא הי' כותב אותו, שכאשר יבקשו הב"ד ממנו שיאמר בפה מה שכתב בספר ולא יוכל להוציא מפיו יתראה קלונו ושקרותו, לכן ע"כ שמוכן להוציא מפיו וזה עדות נאמנה כי האמת אתו, ופומיה רצונו מה שמוכן להוציא מפיו יגיד על כתבו כי אמת הוא מה שכתב כמו שיוציא מפיו ולכן ס"ל לר"ת דשולח עדותו לב"ד נאמן פן ואולי הב"ד עדות יבקשו מפיהו, ואם לא עכשיו אולי לזמן מן הזמנים, אבל אלם לא יפתח פיו לעולם ואין בו רק כתב זה בקל לו לשקר כזב כותב ולא האמינהו תורה והא"ש דאיננו ממועט יוכל לדבר אם אינו מדבר מעל פי שנים דזה שמאמינים לו על פי כתבו היינו דמשום שעל פיו אנו סומכים שאנו משערים אלו לא היה אפשר להוציא מפיו כמו שכתב לא הי' כותב גם כן והיינו על פי, והא דכ' הר"ת כל הראוי' לבילה אין כוונתו כמו בכל כל הראוי' לבילה, אלא כיון דמסברא ס"ל בעדו' דמהני מטעם שכתבתי נקיט לשון המורגל בש"ס למשל ולמליצה כל הראוי' לבילה:

והא"ש דל"ק קושיתי מהא דאי' כותבין גט לאשתו עד שמשמיע קולו או מרכין בגופו לאפוקי בכותב כתבו ואפי' בפקח שיוכל לדבר, דשם לענין לשמה דס"ל לתוספת' דכל שצוה בכתב לא הוי לשמה אין להסביר כמו שהסברתי בעדות, אלא כל שלא מוציא בפ"ו ממש לאו לשמה הוא שוב אין לחלק בין ראוי' להגיד בפה או לא כמו בעדות דחילוק רב מאוד ביניהם כמ"ש כנ"ל, והדברי' ברורי' לפע"ד ועיין:

וע"פ דברים הדברים האלו מצאנו מקום יישוב לסתירת הרמב"ם שעמד עליהם בכ"מ דבפ"ט מה' עדות כתב הרמב"ם דבעי שיעידו בפיהם או ראוי' להעיד נראה שיטתו כשיטת ר"ת דשולח עדותו לב"ד כל שראוי' להעיד בפיו, ובפ"ג כ' כל שטרות דרבנן משום ל"ת דלת בפ"ל אבל בקנסות ומלקו' וגלות דווקא מפיהם ולא מכתבם הרי ס"ל דאפילו ראוי' להעיד בפה לא מהני ועיין בלח"מ שכתב דכוונת הרמב"ם כשאין העד קיים רק מדרבנן הכשירו, וכ"כ בתומי' סי' כ"ח ביתר ביאור מדנפשיה ולא ראה שכבר קדמוהו בלח"מ, ולפע"ד דחוק ורחוק לומר כן בכוונת הרמב"ם דהרי מתחיל מדאורייתא בעי מפיהם דכתיב על פי כו' ומסיים אבל בקנסות ומלקות וכו' דווקא מפיהם, ולפי' הלח"מ הי' לו לומר כשאין העדים קיימי' לא ולמה תלה בפיו ובכתב והלא כשהן קיימים אפילו ע"פ כתבם כשר כל שראוים להעיד בפה, ועיין נב"י ח"ר חיו"ד סי' ס"ו שהעלה דס"ל לרמב"ם כל שכותבים שלא בפני ב"ד ושולחים לב"ד או שטר שבא לפני ב"ד הוי כמעיד שלא בפני ב"ד דבשעת כתיבה אז הגדת העדות והוי כמעיד שלא בב"ד, והיינו דבפ"ג דעדות ובפ"ט איירי בכותב בפני ב"ד אלו דבריו ז"ל, וקיימתיה מאז מעצמי, ולדבריו צ"ל הא דאלם אפילו בב"ד לא מהני משום דאינו ראוי' להגדה כלל בפה וממועט מעל פי כמו לר"ת, א"כ הא דפקח שלא בב"ד לא מהני לא ממועט מעל פי אלא משום שאינו מעיד בב"ד ולא עדיפא מהגדה בפה שלא בב"ד, שאיננו מועיל וזה בוודאי אין להעמיס בכוונת הרמב"ם ובלשונו בפ"ג דכ' משום דבעי' מפיהם ולא מפי כתבם והא בראוי' להגיד בפה אין הטעם משום על פי אלא משום דכותב ומעיד שלא בב"ד וזה ענין בפ"ע, וגם סיום דבריו של הרמב"ם מ"ש בעדות קנסות וכו' דבעי דווקא בפה לא מתפרש כלל:

ולכן הנלפע"ד עפמ"ש לעיל להטעים טעם דלא מהני עדות בכתב שבקל לכתוב שקר מלהגיד בפה מלא וזה הטעם ג"כ שצריך להעיד בפניו כל שאפשר כדי שלא יעיז לשקר כמבואר, וכתבנו דס"ל לר"ת כל ששולח עדותו בכתב ויוכל לדבר הוי כמעיד בפה שירא שמא ישאלוהו פעם להגיד בפה, ובהא חולק הרמב"ם וס"ל מסברא כל שמעיד בשטר או שולח עדותו לב"ד אולי אינו ירא ואינו חושש שמא פעם ישאלוהו להגיד בפה כיון שהולך לו ושולח כתבו ע"י שליח אבל בשעומד לפני ב"ד להעיד ודרך העדות להגיד בפה ואם יקרה מקרה שרוצה לכתוב או אקרי וכתב בוודאי הסברא אלימא לולי שיוכל לומר בפה לא הי' כותב דחש לנפשי' שישאלוהו באותו מעמד שיאמר בפה מה שכתב כאן ויחקרוהו וידרשוהו יותר בוודאי הוי כתבו כמעיד בפה מלא והיינו ע"פ פיו ולא ע"פ כתבו, והא"ש דבפ"ט עוסק ובא במעיד לפני ב"ד כ' שצריך שיהיה מעיד בפיו או ראוי' להעיד דכל שראוי' להעיד בפיו היינו על פיו כמ"ש לאפוקי חרש או אלם אפי' בב"ד לא דאין ראוי' ואין עדות שלו רק לסמוך על כתבו וזה לא מהני, אבל בפ"ג כ' דשטרות לא מכשרו מדאורייתא אפי' ראוי' להגיד בפה כיון שלא נעשו בב"ד וה"ה שולח עדותו לב"ד ולא כתבו בב"ד דאינו רק עדות בכתב, דמה שיוכל לדבר אינו מסייע כלל להאמינו כיון שלא כתב בב"ד ומסיים אבל עדות קנסות ומלקות כו' דווקא בפה ולא בכתב היינו כל שיש להאמינו ע"פ ובכלל כשכותב ויוכל לדבר וכותב בפני ב"ד הוי עדותו בפה כמ"ש, אבל בכתב היינו שאין להאמינו רק ע"י כתבו כגון אלם לא דבעי' על פי (ממש) שנים עדים ודברי הרמב"ם מדוקדקים ומזוקקים בעזה"י:

ויש לעיין לדברינו שאלם שחותם בשטר (לא מהני) דאפשר לא תקנו בשטרות דווקא בפקח שיוכל לדבר הגם שלא בב"ד הוי בכתב ואין מה שיוכל לדבר מעלה מ"מ כיון שעכ"פ מתכשר עדותו בכתב בפני ב"ד הכשירו משום נע"ד גם שלא בב"ד, וגם י"ל דגם שלא בב"ד איכא קצת להאמינו שירא לכתוב שמא ישאלוהו כדס"ל לר"ת באמת כמ"ש, הגם דרמב"ם ס"ל דאין זה סברא דאוריי' מ"מ מדרבנן הכשירו, אבל אלם שאין עדותו באפשרו' לעולם לא הכשירו בשטר דחילוק רב בינו לבין יוכל לדבר, וכיון דל"ש להכשיר עדות אלם משום נע"ד דהרי יש פקחי' מדברים טובא לא הכשירו בעדותו שטרות וצ"ע לדינא:

ומאחר שבארנו שיטת הרמב"ם נ"ל עוד דגם רש"י אפשר ס"ל כשיטתו, דכ' בנימוקו בחומש ע"פ שני' עדים לאפוקי שולח עדותו בב"ד דלא כר"ת נ"ל דווקא שולח עדותו ס"ל דלא מהני דלא כר"ת, אבל כותב בפני ב"ד י"ל דמודה דמהני כשיטת הרמב"ם ע"פ שבארנוהו, והכי מוכח מדלא כ' ע"פ שנים וכו' לאפוקי כותב עדותו ולמה פרט כותב ושולח עדותו, נראה לעין דס"ל דווקא שולח עדותו בכתב פסול אבל בכותב בב"ד כשר וכנ"ל ועיין:

ובש"ע ח"מ סי' כ"ח עדים ששלחו עדותן לב"ד בכתב אינו עדות לפמ"ש יש לכוון פסק הש"ע עם שיטת הרמב"ם דווקא אם שלחו לב"ד וכתבו חוץ לב"ד, אבל בכותבים בפני ב"ד וראוי' להגיד בפה כשר, הגם דכסף משנה לא נחית בשיטת הרמב"ם למ"ש, ורמיא דידי' אדידי', ומביא גרסת הטור ברמב"ם פ"ט מעדות, מ"מ הרווחנו דלא מפורש בש"ע להדיא להלכה דבפני ב"ד לא מהני עדות בכתב ומאן דפסק השתא הכי לא עשה מעשה נגד הש"ע ועיין:

המורם מדברינו אלו כי הטעמנו טעם לשבח למסבר שיטת ר"ת וגם לדידי' הא דפסול עדות בכתב לאו גזה"כ מלתא בלא טעמא הוא, וכן לשיטת הרמב"ם לפי גרסא שלנו בפ"ט מעדות וכ"ז לא שייך בשבועה בכתב וא"כ לכל השיטות בין יוכל לדבר או אלם מהני שבועה בכתב, ולדברינו י"ל גם שיטות הסוברי' דלא כר"ת ודלא כרמב"ם ואפי' במעיד בכתבו בב"ד אפילו יוכל לדבר לא מהני, מ"מ בעיקר הסברא דפסלה התורה עדות בכתב משום דבקל לשקר לא פליגו אלא דבהא חלקו דלית להו מה שכתבתי כיון דאפשר בפה ירא לשקר בכתב הא לא ס"ל, ועכ"פ לכ"ע מהך סברא יש חילוק לכל השיטות בין עדות לשבועה מלבד סברת אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס הנ"ל ועיין כנלפע"ד:

עד כה דרכתי בדרך ובעקבות אבי הקדוש זצ"ל אשר דרכו בקודש לחלק מסברא בין עדות בכתב ובין שבועה בכתב ולמסברא קרא למה בעדות פסול, ויש מקום שאלה מנ"ל למדרש טעמא דקראי ולחלק ע"פ טעמינו בין עדות לשבועה:

וכשאני לעצמי עלה ברוחי רוח אחרת, להראות פנים מסבירות, בגופא דדרשת חז"ל אשר ז"ל מפיהם ולא מפי כתבם, לפי הפשוט דרשו ופרשו על פי שנים עדים כו' שיהי' על פה של עדות ופי כמו פה, וצ"ל איך אמרו מיד ולא על פי כתבם מה פה יש לכתב, והרמב"ם תיקן לשונו וכ' ולא ע"י כתב, ולפי האמור בש"ס באיזהו מקומן ולא ע"פ כתבן צ"ע:

ולכן נ"ל דלא דרשו ע"פ כלל מלשון פה דעל פי היינו כמו ועל פיהם יהי' כל ריב וכל נגע, היינו מכחם ופעולתם דעתם ורצונם וכן מתפרש בכ"מ ע"פ פשוטו (כמו לפיהן ישיב גאולתו וכו' וכן על פי הגורל כפשוטו של מקרא) וכן ע"פ שנים עדים אלא הכי דרשו דבעי' שיהי' עדות נשמע או נראה לב"ד מעדים עצמם כשיוצא מפיהם ולא יראו עדותם כתוב על הכתב והיינו בוודאי גדול כח המעשה של כתיבה ממעשה של פה והוצרכו לומר עקימת שפתיו הוי מעשה ודומה למעשה ומעשה ידי אדם הוא מעשה יותר וכ"כ בח"ס מסברא, אלא דמעשה הכתיבה הרואה כותב אינו יודע ממעשה אצבעות הכותב כלום רק אחר שכתוב על הספר וכבר נפרד המעשה מן העושה לכן עדים שכותבים עדותן לא נשמע ולא נראה העדות מגוף העדים בשעה שיוצא מגופו רק אחר שכבר נפרד מהם ואפילו עומדים אצל הכותב ורואה בשעה שמצייר אותיות אינו יודע מהו עד שיראה על הנייר והגוויל ואין זה מפי עדים ממש אלא מפי כתבם, וזהו שמיעטו די"ל ע"פ שנים עדים מפיהם שיהי' העדות דומה ליוצא מפיהם שנשמע מהם עצמם וה"ה אי הי' אפשר לראות או לשמוע ממעשי ידיהם הכל חד מה לי אבר הפה או היד (וכגון שרואים ומבינים מהולכת האצבעות (ועם הקולמס) ציור כל אות ואות וניכר מהולכת אצבעות היד לבדו תמונות וצורות אותיות ומבינים העדות מזה אבל הב"ד רואים רק הכתב אשר כבר כתוב וממנו קוראים ויודעים העדות והכתב הזה אשר על הגויל שקוראים ממנו כבר נפרד מגוף העדים) וכדומה, אבל כתב נקרא ונראה אחר שנפרד מידי הכותב כנ"ל, ובהא אסברא לן מ"ש הרא"ש גיטין פ' מי שאחזו לר"ת זצ"ל דיש חילוק בין הרכנה שהיא בגופו ובין כתב וקשה הלא זה ג"כ בגופו שכותב בידיו ועיין ח"ס אע"ז חלק ראשון ולמ"ש א"ש דהכתב נראה אחר שכבר נכתב ונפרד מן הגוף הכותב וא"ש:

אלא לפ"ז אלם והי' יוכל להעיד בהרכנה שלו דנראה עדותו מגופו, מהני עדותו אלא דהרכנה בלא"ה אין בו עדות כלל (גם) בלא דרשא דע"פ דאין הוא מגיד כלל אלא שאחר יאמר בפניו והוא מרכין אין זה הגדה כלל, (ועדיין א"מ דהרי הוא יכול לצייר המעשה ממש כמו שהוא) ועיין תוס' גיטין ע"א ע"א ד"ה אמר ר' זיר' וכו' וד"ה קתני מיה' עדיות ותבין:

ומעתה לפמ"ש כ"ז ל"ש בנשבע לעצמו וכותב בידיו דבשעה שכותב האותיות ותיבות הוא נשבע בגופו ומה לי פיו או יד הגם דכתיב לבטא בשפתים לאפוקי הרהור בלב מ"מ מה לי נשבע בפה או ביד, ובעדות ג"כ אין חילוק (רק שא"א להעיד] (שהוא אינו מעיד) ביד רק כתב הנפרד מן היד כמ"ש כנ"ל נכון מאד בעזה"י:

אלא דברינו אלו לא יוצדקו לשיטת ר"ת ודעימי' דכל שראוי' להגיד בפה אין הגדה מעכבתו ומהני כתב ג"כ, ולמה דכתיבנא אין לו טעם לשיטה זה כמובן, ולשיטה זו אני חוזר ע"כ לדברי' הנתני' מלמעלה והבן:

והנה שו"ת שב יעקב סי' מ"ט הוכיח מש"ס מגילה י"ח ע"ב אלימא דקמסדר פסוקא פסוקא וכתבה והנה במתני' לא קאמר רק הי' כותבה ובגמ' מוסיף דמסדר פסוקי פסוקי היינו דאמר תחלה על פה וכתב, ואי יוצא בכתיבה הול"ל אי דכתב פסוקא פסוקא והרי כתיבה כדיבור ול"ל קריאה בע"פ כלל, ועוד מדמסיק אלא דמנחא מגלה קמיה וקרא ממנה והוה קורא מתוך הכתב ל"ל קריאה כלל הרי יצא בכתיבה דהוי כדבור דכי כותב מהמגלה דמנחא קמיה הוי כקורא ממנו דכתיבה כדיבור וע"כ דכתיבה לא הוי כדיבור אלו דבריו ז"ל:

והיתה לבאר הא דנתקשה מתחלת שקלא וטריא דקאמר דמסדר פסוקי פסוקי וממסקנת ש"ס דמנחא קמיה וקרא מתוכה, ולא מאמצעיות דאמר אלא דכותב פסוקי פסוקי וקרי לי' למה צריך קריאה כלל בס"ד דלא בעי כתובה כולה קמיה הא יצא בכתיבה נ"ל דהא ל"ק לי' לבעל שב יעקב כיון דכבר הקשה הא קריאה בעל פה לא יצא א"כ לא עדיפא כתיבה זו מקריאה בע"פ דלא יצא עד שיקרא מן הכתב וא"כ כותב זה שלא מן הספר בשעה שכותב והוא כמדבר בעקימת ידים בשעה שכותב זה וא"כ רק בע"פ הוא אומר ולא יצא, ולכן ל"ק לי' רק כדהקשה מתחלה אלימא דמסדר פסוקא והיינו דיצא בע"פ למה לי קריאה כלל בע"פ בכתיבה עצמה יצא וכן למסקנא דכבר ידע דבע"פ לא יצא קשיא ליה למה לי' דיקרא מן המגלה המונחת קמיה הלא בעיון בה תחלה והדר כותב תסגי דכיון דכותב מתוך הכתב הוי כקורא מתוך הכתב כן ס"ל ע"כ, אלא לפע"ד י"ל קורא מתוך הכתב היינו שיביט בכתב בשעה שמוציא התיבה מפיו, ולא סגי כשראה והביט בתוך הכתב ואח"כ קורא בע"פ, ולפי"ז כשמביט בכתב וכותב אח"כ, ניהי דכתיבה כמדבר מ"מ הוי כמדבר בע"פ כנ"ל ברור:

ולא נשאר עלן אלא מדמוסיף בתחילה דמסדר פסוקי פסוקי עד דלא ידע דבע"פ לא יצא הי' יוכל לומר דכתב פסוקי פסוקי והיא קושיא חמורה לכאורה וראיתי בתומים סי' צ"ו שדחה קושיא זו בדברים במח"כ דכ' דמה ענין שבועה לזה שהצריך התורה קריאה לפרסם הנס, וא"כ סופר שכותב פ' קריאת שמע יפטר מק"ש למען דס"ל דל"צ להשמיע לאזניו והנה מה שכתב שצריך קריאה לפרסם הנס תינח כשקורא בציבור בוודאי בעי לקרות בפה כדי שישמעו ואפילו אינם רוצים לצאת מ"מ לעצמו איכא פרסום הנס ע"י שישמעו אחרים סיפור הנס, אבל כשקורא ביחיד לעצמו בדוד בחדרו (כרוב הפוסקים דגם ביחידות חיי' לק' המגי' דלא כר"ג הובא במרדכי דרק ביו"ד קריאת המגלה אבל יחיד בפני עצמו כלל לא) מה איכא בין כתיבה לדיבור, ורמוזים דברים אלו בתוך דברי ח"ס ד"ה ומה שכ' הגאון וכו' (הגם שנ"ל כאן שעיקר חיוב קריאת המגלה לכ"ע לא תקנו רק בצבור כמבואר מגילה ד' ע"א וצריך לקראה בפה ה"ה ביחיד) ומ"ש וא"כ סופר שכותב פ' ק"ש יפטר מק"ש למאן דלא בעי השמיע לאזניו, לא ידעתי מנ"ל דלא דלמא באמת יצא דמה לי דובר ומה לי כותב, ומ"ש למ"ד דלא בעי השמיע לאזניו, נראה מדבריו דמ"ד דבעי שמיע' האוזן בוודאי כתיבה לאו כדיבור, ולדידי נרא' דגם למ"ד דבעי שמיע' האוזן ויליף מדכתיב שמע השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך, היינו כל שמדבר י"ל מקרא דשמע דאין דיבור בלא שמיעה דכל היוצא מפיו הוא השמע לאזניו, ומינה יליף קריא' דמגילה ובהמ"ז וכדומה כיון דדרך הדיבור להשמיע לאחרים, וס"ל דה"ה שיגיע לאזנו לכהפ"ח שזהו ענין הדיבור הנשמע, אבל גם בכתיבה סגי דענין הכתיבה לאו בשמיעת אוזן תליא אלא בראי' שאחריה והוא עצמו רואה מה שכתב כאן, וסגי בראיה מה שכתב והוא רואה בשעה שכותב, ואי נימא כל דתליא בשמיעה בוודאי לא הוה כתיבה במקום אמירה בפה א"כ יש חילוק פשוט בין עדות לנשבע דהגדת עדות הוא שישמעו הדיינים עדותו להכי לא סגי בכתיבה דראיה לאו במקום שמיעת הדיינים הוא, אבל נשבע לעצמו מוצא שבועה בפיו לא בעי שישמע לאזניו (הגם דכתיב לבטא בשפתים מ"מ לא כתיב ביה שמע דבעי דיבור הנשמע לאוזן ואדרבה יש לומר "לבטא בשפתים" ממעט שמיעת האוזן כדי שלא נטעה לילף גם שבועת ביטוי מק"ש כמו דילפי' בהרמ"ז) לכן גם כתיבה סגי ומדלא נחתו לחלק בהכי ש"מ דמה לו שמיעה בדיבור ומה לי ראיית הכתב אי לאו דבעי פה דווקא והבן:

והיה נ"ל לפום רהיטא להביא ראיי' ממתני' דפ"ג דמגילה דחרש אינו מוציא וכר"י דצריך להשמיע לאזניו וכיון שא"א להשמיע לאזניו אינו בר חיובא במצוה זו ואינו מוציא לאחרי' כל שאינו מחויב בדבר אין מוציא רבים ידי חובתן ואי כתיבה כדיבור, ולפמ"ש דגם דבעי שמיעת אוזן אי כתיבה כדיבור סגי בכתיבה וראיית עיניו במקום שמיעה א"כ חרש בר חיובא וקיום מצוה זו דהא אפשר לו לכתוב ולצאת לעצמו וכיון שהוא בר חיובא במצוה זו ממילא יוציא אחרים י"ח ובקריאה הגם שהוא אינו יוצא בקריאה זו שאין נשמע לאזניו מ"מ לא גרע ממי שיצא מוציא כיון דב"ח הוא כמבואר בש"ס ר"ה דף כ"ח ע"א והיה מוכח לכאורה דכתיבה לאו כדיבור (ולפי מה שאיתא לעיל ליישב התומים דמגילה שאני דעיקר מצותה נתקנה רק לקרותה בע"פ לא קשה מהנ"ל ונשאר הסברא על קיומה ומעמדה) או כל דבעי שמיעה בוודאי לא יצא בכתיבה כדעת התומים, אלא דהא ליתא דהא כבר כתבנו לעיל דלאמת דקריאה בעל פה לא יצא אי אפשר לצאת בכתיבה ואפי' קורא (וכותב מתוך מגילה דבשעה שכותב עיונו רק על התיבה שכותב והוי כקורא בע"פ וכיון שרק ע"י כתיבה הוא יכול לצאת והרי בשעה שכותב אינה כתובה כולה לפניו דהרי כותבה ורק ע"י כתיבה זו יוצא והלכה שתהא כתובה כולה לפניו ואפילו למאן דאמר שרק מאיש יהודי צריך לקרותה כדאיתא מגילה דף ע"א) ועיין:

ומ"ש עוד שם בתומים כיון דכתיב נזכרים ודרשינן זכור בפה לא תשכח בלב שם דף י"ח ע"א וכיון דזכירה בפה פשיטא דכתיבה ל"מ, גם זה לא אבין דעל זה אנו דנין מנ"ל זכור בפה דלמא לאפוקי בלב אבל ה"ה בכתיבה (ובפרט לפי המבואר לעיל דמעשה הכתיבה חשוב יותר מדיבור פה וא"כ כש"כ כתיבה דמועיל אך הקושיא לפ"ז מנ"ל דזכור מהני בפה דילמא דווקא ע"י כתיבה דחשוב יותר מאמירה בפה) ואולי כוונתו דאין זכירה היטיב רק כשמוציא מן הפה ולא בכתב, וכ"כ בח"ס על פי דרשת חז"ל כי חיים הם למוצאהם למוציאיהם בפה, ונ"ל להבין בזה דרשת חז"ל זכור בפה לא תשכח בלב והיכן רמוז בתיבת זכור שהוא בפה ולא תשכח בלב, נ"ל שע"י שהוא מוציא בפה ממילא לא ישכח מלבו והיינו זכור בפה שהוא גורם הזכירה ולא תשכח מלבו אח"כ, משא"כ על ידי כתיבה לא יזכור בלבו נהפוך הוא שכתוב בספרים דכתיבה גורמת השכחה בטבע ומה"ט דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכתובה בכתב:

ואאמ"ו זצ"ל בח"ס כתוב לאמור, עפמ"ש תוס' גיטין ע"א דאמירה בוודאי דווקא בפה, ובמגילה הא דרשינן אמר עם הספר אמרה מבעי ליה אלא, יאמר בפה מ"ש בספר (דף ט"ו ע"ב) וכיון דכתיב אמירה במגילה בעי דווקא אמירה ולא כתיבה והנה באמת רק דרשת חכמז"ל הוא ואסמכת' על הקרא דפשטות דקרא לא מתפרש הכי כמובן, (ואי"מ לו יהא רק תיקון רבנן דבתראי דתקנו אמירה ואסמכוה אקרא ולא מעיקר תקנת כנה"ג מ"מ אתיא הכל שפיר כיון דחייב באמירה מדרבנן וכל המשניות וגמרא בתר דתיקנו אמירה וצ"ל דהוה דרשה זו רק כמו מדרש אגדה ואין למידין מן האגדות):

והנה נתקשה שם במ"ש הרמב"ן על התורה ויאמר יתרו אני חותנך יתרו, וכתב רמב"ן על ידי כתב דע"י שלוחו ל"ש אני חותנך וע"כ כתב שלח לו הרי מצינו אמירה בכתב ובאמת אין מזה תפיסה על הרמב"ן אולי ס"ל כתיר' שני של תוס' גיטין ע"א דילפינן בחליצה מוענו הלוים עיי"ש, ובתי' ראשון מפרש תוס' הא דויאמר יתרו כפי רש"י בחומש ויאמר ע"י שליח (ולא כרמב"ן), ומצאתי במדרש דפליגו בי' תנאי ר"א ור"י אי ויאמר ע"י שליח כרש"י או בכתב כרמב"ן, אלא דרמב"ן מייתי ראי' מקרא דויאמר חירם מלך צור בכתב אל שלמה הרי מצינו אמירה בכתב ולכאורה מזה קושי' לתי' ראשון של תוס', ולק"מ דשם מפורש ויאמר בכתב (אבל צ"ע למה לא ילפינן מהכא דהיכא דכ' אמירה סתם גם בכתב מקרי אמירה ומויאמר המן בלבו דגם בלב מיקרי אמירה ועוד גבי ויאמר בלבו גלי לן שפיר דהרהור בלב מיקרי ג"כ אמירה אבל בכתב דגבי חירום למה כתיב ויאמר ליכתוב ויכתוב דהא הכתיבה הוה מעשה יותר מאמירה) אבל סתם אמירה בפה הוא, ומשו"ה נמי לק"מ מהא דויאמר המן בלבו, ויאמר עשו בלבו דמפורש בלבו אמר אבל סתם אמירה מוציא דווקא בפה, וכה"ג אמרתי אני אל לבי דקהלת וכה"ג טובא:

ועוד נלפע"ד דמהא דחליצה לק"מ מכל הנך דוודאי סתם אמירה שמדבר אחד אל חבירו כשעומד עמו פנים אל פנים הוא אמירה בפה דאין דרך לכתוב בפניו כל שיוכל לדבר, אבל שני בני אדם המרוחקים זה מזה ורוצה לדבר עמו ולגלות לו רצונו מדברים על ידי כתב, ולכן בחליצה דכתיב ועמד ואמר וכו' ועלתה יבמתו השערה וכו' וירקה בפניו ואמרה ואמר שלו היינו בפני ב"ד פה אל פה בוודאי אמירה זו סתמא בפה כמדבר איש אל רעהו פא"פ, אבל ביתרו שהיה מרוחק ממשה והודיעו שבא אליו אי אפשר אלא בכתב והיא היא האמירה שבין ב"א המרוחקים זה מזה מדברים ואומרים זה לזה ע"י הכתב, וזה ג"כ כוונת רש"י בגיטין ע"א שכ' ול"ד לשטר שחותמים ביומו דאורחיי' בהכי כוונתו רצויה כיון דאורחיי' בהכי היינו עפ"מ שרגילים להעיד לעדות ולראיה לימים רבים שיהיה ביד הקונה או המלוה בשטר משא"כ להגיד בפני ב"ד על דבר שהוא מאז כיון שעיקר עדות בפני ב"ד דרך להעיד בפה כנ"ל נכון:

וכשאני לעצמי מה אני אומר ביישוב קושית שב יעקב ממגילה, דנ"ל מסברא דאין כתיבה כמדבר כי כתב אשר נכתב אם אינו מנוקד ומצוין בציונים אין לו ביאור והבנה לפי פשוטו רק המבין יבין בשכלו לקוראו ולהבין הענין ע"פ שכלו אבל אין נקרא מאליו, והמדבר דובר בשפה ברורה ועל פי תנועתו והפסקתו בין תיבה לתיבה ונתינת רווח בין הדברים מובן הענין לשומע קולו, ואפשר מה"ט דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרו בכתב והיה אפשר למטעם טעמא דעדות פסול בכתב כי כתב הכתוב ומונח לפני ב"ד עדיין לא הגידו הגדה שמובן ממנו מה הם אומרים רק ב"ד הקוראים משכלם יבינו ויפרשו הענין ויבינו במקרא שיקראו ואין זה הגדה שלימה של העדים כמו אילו היה אומרים בפה מלא, אלא לפ"ז כשמנקדים האותיות והתיבות כראוי' ויסמנו ויעשו ציונים עד שמובן מתוך הכתב כמו דובר בפיו יהיה כשר וזה לא שמענו ועוד יהיה אלם ראוי' להגיד כה"ג וע"כ דאין זה טעמא ומ"מ נראה גם לר"ת דס"ל כל הראויה להגיד גם בכתב כשר דגזה"כ הוא דווקא רק כשאינו ראוי' להגיד בפה או מטעם שהסברנו לעיל מ"מ דווקא בניקוד עד שיובנו דבריו שבכתב מאיליו כנ"ל ודין צריך תלמוד עדיין וצ"ע:

ואומר מעתה מי שכותב המגילה כמו שהיא כתובה לפנינו בלי ניקוד והפסק במקראות בין תיבות דלא שייכי' להדדי ומתוך הכתב אין להם הכרע ע"ד שאמרו חז"ל ג' מקראות אין להם הכרע אינו מספר מעשה הנס ע"י כתיבתו שאין מובן ע"י כתיבה כמו שדובר בפה, (כמו והמן נפל דאילו קרא נפל בקמץ נשתנה הענין ולא יצא רק צ"ל נופל בחולם כדאיתא במג"א תר"צ סעקט"ז וזה ע"י כתיבה בלי ניקוד איננו מוכרע לקרות כך) והא"ש דקאמר ש"ס אילימא דמסדר פסוקי פסוקי ולא אילימא דכותב פסוקי ויוצא בקריאה דכתיבה כדיבור דסתם כתיבה דמתני' היינו בלא ניקוד הגם דמגילה שנקדה כשרה כמבואר בשו"ע או"ח הלכ' מגילה סי' תרצ"א ס"ט מ"מ סתמא איננה נקודה והיה צ"ל אילימ' שכ' פסוקי ונקדה דאל"ה בלא"ה אינו יוצא בכתיבה כמ"ש ולכן מקשה בקיצור אילימא דמסדר פסוקי וכתבה כדרך הכותבים מגילה בלי נקודות, הא הוי על פה, ולאחר דאסיק דבע"פ לא יצא שוב גם כותב ומנקד לא יצא דכותב הוי רק בעל פה ולא מתוך הכתב ואפי' כותב ומביט (בשעת כתיבה) במגילה אחרת הוי בע"פ כמ"ש לעיל כנלפע"ד נכון ועיין והבן:

שוב הראוני כי כוונתי במ"ש דמביט ומעיין בספר וכותב אח"כ הוי בע"פ שכוונתי בזה לדעת הקדושה של אאמ"ז מאוה"ג זצ"ל בתשובותיו המכונה תשובת רע"א סי' כ"ט ולמ"ד ול"א ואמרתי שישו בני מעי כי כוונתי לדעתו הקדושה, אלא דמצאתי כתוב עוד שם דכל דיש קפידא בשמיעה ל"מ כתיבה בוודאי ונסתייע בסוף סי' ל"א מתומים סי' צ"ו וכבר כתבתי הנלפע"ד:

ועיין בתומים סי' צ"ו דמייתי קושיא בשם ש"י מהא דממעטינן אלם משבועות עדות דכתיב אם לא יגיד ואינו ראוי' להגיד אי שבועה בכתב לא הוי שבועה איך אפשר שישבע כלל וכתב כי היא קושיא עצומה לכאורה להוכיח מינה דמהני שבועה בכתב, ולפע"ד י"ל עפמ"ש הנוב"י קמא חי"ד סי' ס"ז דאפשר לישבע ע"י שליח, וכי כן אפשר שעושה שליח לשבע עבורו שבועת עדות או יאמר אמן עבורו והרי שליח יוכל לעשות בכתב כמ"ש הרא"ש גיטין פ' האומר סי' כ' דכל דלא בעי לשמה בוודאי יוכל לעשות ע"י כתב דסגי בגילוי דעת ושפיר אפשר לשבועת עדות באלם לולי דאי אפשר להעיד בכתב וקרא בראוי' להעיד מדבר, ובעדות בוודאי ל"מ שליחות להעיד דהוי עד מפי עד ועוד שלוחו ג"כ מפי כתבו יודע ולא מהני כנ"ל, ועיין בס' בית מאיר סי' ק"כ סעי' ד' מ"ש על נוב"י הנ"ל ובתשובה א' קיימתי דבריו:

והיתה לבאר דלא קשיא עלן אלם שא"א לשבע בכתב איך יעשה שליח לשבע עבורו הא כל דאיהו לא מצי עביד שלוחו לא מצי משויא הא לק"מ דהא איתא בשבועה ובחיובא אלא דפומא הוא דכאיב ליה וא"א לו לדבר שפיר עביד שליח לדבר במקומו, וכה"ג אית' בש"ס בדוכת' טובא, (אינני מבין דאם האלם לא יכול לשבע בכתב וגם לא בפיו היאך איתא בשבועה ובחיובא רק משום דיכול לשבע ע"י שליח והלא על זה אנו דנין אם יכול לעשות שליח לשבע בעבורו כיון דהוא איננו יכול לשבע איננו בשבועה):

עוד שם בתומים מייתי ראי' דא"א לשבע בכתב מירושלמי פ' כה"ג דהקשה וימנה אנטלר ותי' ואם יתחייב שבועה וכי אנטלר ישבע וקשה ישבע בכתב וישלח כתבו לב"ד ואין כאן בזיון כלל וע"כ דלא מהני והיא ראיי' עצומה לכאורה ונלפע"ד דאין כאן ראיי' כלל ע"פ המבואר דעיקר שבועה היא שתהי' בפני בעל המשביעו או בפני העד המחייבו שבועה ויודע בירור הדבר וגם צריך איום ב"ד קודם השבועה עיין כ"ז ח"מ סי' פ"ד סעי' כ' וכ"ג, הגם דכ"ז אין מעכב בדיעבד, מ"מ איך ידיינוהו כשיתחייבו שבועה לחייבו לשבע שבועה שאיננה כתקנה לכן אין דנין אותו כלל, וע"כ אתה צ"ל כן דאל"ה קשה למה אין דנין אותו שמא לא יתחייב בשבועה ועכצ"ל כיון שאם לא יתחייב רק ע"י שבועה לא יהי' אפשר להשביעו ע"י אנטלר לכן אין דנין בו כלל כיון שא"א לדונו כראוי' כן נאמר שאם יתחייב שבועה א"א לעשות בו כל עיקרי דיני שבועה אין משביעים אותו כלל כיון שא"א בפני בע"ד ואיום ב"ד דאיום בכתב אינו דומה לאיום בע"פ ועיין רמב"ם פ"ט מעדות דלכן חרש המדבר פסול לעדות כיון שאינו שומע איומן של ב"ד, וקשה יכתבו בכתב האיומים וע"כ אינו דומה איום בפה שנכנס אל הלב ופועל מורא יותר מאיום בכתב וא"ש ועיין:

עוד שם בתומים ראיי' א' מהא דאמרינן כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו סיץ ממקלל חבירו בשם מנ"ל דלמא ע"י כתב, וכתקשה בזה בח"ס ביתר ביאור והעלה דזיל בתר טעמא של איסור זה משום דמבזה השם שמוציא לבטלה או לשוא ולקללה תה אינו שייך בכתב עי"ש, וכראה להוסיף הלא חזיכן דאיכא יותר קפידא להוציא השם ככתבו בפה תלכתבו באותיותיו, כדדרשו ז"ל (פסחים מ"ג ע"א) זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר לא כינו שאני נכתב אכי נקרא ה"ה וה"כ מוציא ש"ש לבטלה ולשוא דילפינן מלא תשא דווקא בפה ולא בכתב כנ"ל וכן יש למשמע מלשון הקרא לא תשא כי לא ינקה ה' את אשר ישא, ועיין רמב"ן תשא מלשון הרמת קול ישא ביום ההוא עיי"ש, וקרא בכסבע בפה, וא"א למילף דהיה בכתב דמצינו חילוק בכבוד ה' בין כותב להוגה בפה כמ"ש ובתשוב' זקני נתקשה אם כתב כדיבור איך מותר לכתוב השם, ולא זכיתי להבין הרי התירה ההורה לכתוב ולא להוגה בפה (ומותר בכתיבה של מצוה ושאיננה לבטלה כמו שמותר להוציא ש"ש בתפלה וברכה ובמקום שאין לבטלה ולכתבו בחנם לבטלה יש לומר דאסור באמת כמו הזכרה בפה לבטלה) ובוודאי יש חילוק רב בהא בין כתיבה לדיבור לענין כבוד ה' הסתר בפה ולא בכתב, אבל לענין מעשה כתיבה עדיף והדבר פשוט לפע"ד:

והלום ראיתי בתשובת דודו של זקני הקדוש זצ"ל סי' כ"ט תשובת אדוני דודי מאור ישראל מו"ה וואלף איגר זצ"ל אשר נקרא שמי עליו דמביא ראיי' דכתיבה לאו כדיבור מהא דחמשה לא יתרומו וא' מהם אלם ומבואר הטעם בגמרא משום הברכה שאינו יכול לברך והרי יוכל לברך בכתיבה ע"כ דלאו כד"ד, ועיי"ש מה שהשיב עליו בסי למ"ד כבוד ב"א זקיני זצ"ל משום דלכתחילה צריך להשמיע לאזניו, וכבר פלפלנו בזה לעיל, והעיקר נ"ל דכל שהוא ברכה ושבח ותפלה ל"מ ע"י כתיבה דידוע דהוצאת התיבות מפיו מעורר הכוונה והתלהבות הלב ועיין שו"ת חו"י סי' קצ"ו מ"ש מתועלת הבל פה וכ' מ"מ בשבועה ל"ש זה עיי"ש, והיינו טעמא דברכה וכיו"ב דעיקרה הכוונה והתעוררת ומשו"ה כ' הרב"י בברכות דכל מידי דתפלה ושבח לכ"ע בעי כוונה דעיקר הכוונה וע"י הוצאת הפה מתעוררת הכוונה שפיר, משא"כ ע"י כתב, ולכן אין ראיי' מאלם דלא יתרום ומ"ש עוד שם מהא דכ' תוס' דתרומה ניטלת על ידי מחשבה דאל"ה תיפוק לי' דאלם לא יוכל לדבר ולהפריש ואי כתיבה כדיבור יוכל להפריש בכתב, בקל יש לדחות דמתוך הכתב לא ניכר ולא כראה כי כותב על כרי זה לפוטרו, וכה"ג כ' בח"ס ד"ה אחר זה עיי"ש, ולפ"ז מ"ש עוד שם אי יוצא בספירת עומר בכתב כיון שאינו יוכל לברך בכתב ע"כ צריך לברך בפה ולכתוב אח"כ המספר, ויש לחוש לברכה לבטלה שמא יתטושטס הכתב בתוך הכתיבה דזה שכיח וכעין זה כתבו המפרשים דלכן לא תקנו ברכה לזבה שמא תסתור, (תוס' כתוב' ע"ב ע"א דה וספרה) וכמו דבתענית יחיד לא יאמר ענינו בשחרית שמא לא יגמור תעניתו ועיין כ"ז בח"י סי' תרפ"ט אבל לענין עיקר הדין כמו דשבועה מהני ע"י כתב כן הדבר חזה:

ומצאתי כתוב בגליון תשוב' זקני זצ"ל כ"י של אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל ואעהיקו פה לתשלום הענין אשר זה לשונו הטהור, לפע"ד מדאמרינן ביומא כ"ג ע"ב המונה ישראל עובר בל"ת דלא ימד ולא יספר שמע מינה אפילו כותב ולא מוציא בפיו עובר דאל"ה למה ליה בזק וטלאים לשאול המלך (כדכתיב ויפקדם בבזק ויפקדם בטלאים) ויואב כמי אמאי לא מכם בכתב וכן הקשה רמב"ן בחומש ו"ו לא מנה השקלים שהרי הי' הדבר כתעב בעיני יואב עיי"ש, ה"כ קשה מ"ט לא ספר בכתב אע"כ לעולם עובר בלאו, ומדלא יספר משמע אפילו בכתב א"כ ע"כ עמוד וספור נמי בכתב מדרמי התם קראי כתיב והי' מספר וכתיב אשר לא יספר ולא תי' והי' מספר ע"י כתב אע"כ אין הפרש, ואפי' אי בעלמא כתיבה לאו כדיבור דמי לענין שבועה וברכה וברכת התורה מ"א לענין ספירת העומר יוצא אי נתכווין לצאת בזה עכ"ל הזהב, וחוט המשולש זכות שלושת אבות הקדושים הנזכרים למעלה כי רבה יגן בעדי עדי עד:

וזאת תורת העילה מדברים האמורים למעלה:

א) כי קיימתי מילי דאבוה זצ"ל אשר הסכים לדינא עם החי"י, נשבע בכתב הוי שבועה והוספנו תוספ' מרובה דפסק זה עולה יפה אפילו באלם אפילו לר"ת ודעימי':

ב) אלא דסדית בי' נרגא מתוך דברינו דאפשר כל דאינו מנוקד ומסומן האותיות ותיבות עד שעל ידי זה מוכרח פירושו כמו המדבר לא הוי כדיבור ואפילו כותב לעצמו ובמחשבתו מכוין פירושו שכותב, ומ"מ אין מעשה הכתיבה כמעשה האמירה שאין הכתיבה בלא ניקוד מפורש ושום שכל כמו הדיבור ומה שמהרהר בלבו פירושו הוי דברים שבלב ובהרהור הרי לא יצא, (ואם לבו ופיו שוין רק שאינו מפרש היטב באמת הוי שבועה מצד יד לשבועה ודווקא אם יכול לפרשו לשני דברים לא הוו ידים מוכיחות ול"ה ידים ומותר אבל אי רק איננו מפורש לגמרי הוי שבועה משום יד דכתיבה כדיבור דמי):

ג) קריאת המגילה אינו יוצא ע"י כתיבה אפי' מעתיקה ממגילה הכתובה לפניו אם לא יקרא תחלה הפסוק ממגילה כשירה ואפילו מנקד הכתיבה שכותב דהוי קורא בע"פ, ולא מקרי קורא מתוך הכתב עד שיביט בשעה שקוראה בכתב שקורא ממנו וזה א"א בכתיבה:

ד) אבל כותב פ' ק"ש יוצא בכתיבתו כשמנקד הפרשה בקריאתה, (ומנקד מיד על כל אות ואות דאם כתב תחלה הפרשה או פסוק אחד הוה כאלו כבר קרא אותו בגמגום בלי הבנה וכשאח"כ מנקדו הוה כמפרש פירוש הקרא שקרא ועל אופן זה בקריאה וודאי לא יצא) ואפשר מ"מ לכתחילה לא לדעת התומים ואא"ז זצ"ל מה דתליא בשמיעה כתיבה לאו במקום דיבור הוא ובטלה דעתנו נגד דעתם, (ורק לכתחלה לא דהא פסקינן אם לא השמיע לאזניו בדיעבד יצא) ואפשר בפ' ק"ש דכתיב ושננתם צריך שיהי' משוננים בפיו וכתיב למען תהי' ת תורת ד' בפיך דווקא בהוצאת הפה תלי' דע"י כתיבה לאו משוננת ומורגלת בפיו כמובן:

ה) הגם דשבועה בכתב מהני בין בשבועת ביטוי בין לענין שבועת ממון, מ"מ לא יאות שישבע בכתב במקומו וישלח כתב שבועה לב"ד מתרי טעמא דצריך שיהי' הב"ד מאיימים עליו וגם צריך שיהי' בפני התובעו או העד שמעיד נגדו כמבואר:

ו) לענין עדות בכתב יצא לנו מתוך דברינו דרמב"ם ורש"י נקטו שיט' ר"ת במקצתו דכל שיוכל לדבר וכותב בפני ב"ד מהני, וכן יש להסכים פסק הש"ע שאינו מתנגד לזה, אלא נגד זה שדיתי בי' תנאי מתוך דברינו דווקא כשמנקדי' הכתיבה שאז מעשה הכתיבה כדיבור דמיא ואין בו חסרון רק לענין עדות, ומטעם שכתבתי שיתאמתו הדברים ע"י שמתירא שישאלו עוד העדות מפיו וכל שמעיד בפני ב"ד מעיד על פה מקרי כמ"ש באורך, ד' ירחיב דעתינו, ויאיר עינינו, בזכות אבותינו, אחיך אוה"נ בלונ"ח חותם בברכה יום ה' לסדר וכל העם הזה על מקומו יבוא בשלום שנת בכת"ר לפ"ק פה פ"ב יע"א:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס וצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה