אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה קה

תשובה קד

טוב שם משמואל, לו יד ושם בתורת יקותיאל, ה"ה תלמידי בן אחותי הרב המופלג מלא וגדוש חרוץ בע"פ המפורסם לשבח כש"ת מוה' שמואל עהרענפעלד ני' בשבת תחכמוני קהילתנו פ"ב יע"א:

שורותיך הנעימים הגיעו לידי ושמתי עין עיוני על דבריך, והנני בקוצר אומר מה שהעלתה מצודתי בעיון נמרץ על דברי ספיקתך במי שנשבע שלא יאכל פירות שבעה ימים קודם שימות שמספק אסור לו לאכול מיד דלזמן מרובה לכ"ע חיישינן שמא ימות, אם יש היתר לנדרו מיד שמא לא ימות וליכא עדיין חלות הנדר ואין מתירין הנדר עד שיחול אלו קצורי דבריך:

טרם אענה על ספיקתך אומר לך מה דפשיטא לך כי שבעה ימים הוא זמן מרובה דחיישי' שמא ימות, הנה חלוק בין זמן מועט למרובה נפקא מתוס' גיטין כ"ו, ולא הודיע לנו תוס' שיעור וגבול מהו זמן מועט או מרובה ועיי' פ"י שם, ועיין רא"ש נדרי' ג' ע"ב דמבואר שם דשלשים יום זמן מרובה וחיישינן, ועיי' מג"א סי' תקס"ח סקי"ג ובמחה"ש, ומשם לא נדע עדיין ד"ב אפשר פחות מלמ"ד יום ג"כ זמן מרובה, ובגליון ש"ע שלי שם כתבתי לעיין בסוכה כ"ד דמוכח דז' ימים זמן מועט מדמקשה שם לר"מ דחייש שמא תמות הבהמה ול"ח לשאם תבקע הנוד, ע"כ דפשיטא לש"ס דז' ימים דסכה זמן מועט ואדם ובהמה שוים בזה כדמוכח שם דמקשה ומדמת חשש מיתה בבהמה לאדם דאסורה לאכול מיד עיי"ש, ועיין פלתי סי' ס"א וס"ט שכ' דמסתמא חזקת חי בבהמה כמו באדם ולא כתב ראיי' מש"ס סוכה ועיין:

ומאז עשיתי פשר דבר לענין ברכת שהחינו בין המצרי' דמביא מג"א סי' תקנ"ח פלוגתת ס"ח והאר"י אם לברך בשבת ולא הכריע וכתבתי בגליון ש"ע שלי דהט"ז כ' דיש לחוש למיתה, ולפמ"ש דז' ימים זמן מועט, ויותר אין לנו ראי') ונראה דכל ימים שבין המצרים זמן מרובה הוא דהא שלשים יום זמן מרובה הוא, ה"ה פחות וקרוב לשלשים, ואם נרצה להחמיר שלא לברך כל בין המצרים איכא זמן מרובה ויש לחוש למיתה, ולכן הטוב טוב לנו לבחור זמן המוכשר עכ"פ יותר שהוא יום שבת מימי חול ומשבת לשבת זי"ן ימים ל"ח למיתה, כנ"ל הכרעה נכונה וכן אנו עושים ומורים לאחרים:

ואבוא לספקתך בשנשבע לזמן מן הזמנים שהוא זמן מרובה דחיישי' למיתה שלא יאכל זמן כזה קודם שימות אז וודאי אסור לו לאכול מיד שמא עכשיו הוא זמן זה ופשוט שיוכל להתיר לו מיד מכח ממ"נ שמא מעכשיו אסור לו לאכול, ואם לא הא מותר בלא התרה, וכ"כ בעצמך, ומ"ש דבכל פעם שיאכל צריך התרה שמא תחלה לא היה חלות הנדר שעדיין לא הגיע הזמן נ"ל דתוך הזמן למשל אם נדר בתוך שלשים למיתתו אם הותר לו נדרו פ"א מותר לו לאכול עד כלות שלשים מכח ס"ס שמא ימות בתוך שלשים להתרתו ושמא לא ימות אחר שלשי' שאוכל עתה, ול"צ התרה שניי' רק אחר שלשי' של התרה ראשונה, ולשיטו' הסוברי' דס"ס בדשל"מ לא מהני, גם תוך שלושים צריך התרה, דהא אפשר למיתשל מקרי דשיל"מ כמבואר בש"ס נדרים ועיין:

ומה שהקשית מסוגי' דנודרת דנדירנה על דרך זה וצריכ' התרה על כל פעם, וכיון שצריכה התרה בכ"פ שתאכל תו ליכא למיחש אלו דבריך, לא אבין הרי אזלינן כשאין צריך לפרט, היא לא תודיע לחכם שנדרה לטובת אחרים ויתיר לה כל פעם והיא לא תחוש בכל פעם לאיסור לכתחילה ובדיעבד מהני:

ונלפע"ד אפי' למ"ד צריך לפרט מ"מ א"א להדירה כה"ג, לפמ"ש תוס' שם הא דל"מ שתשבע על ככר ותאכל לאלתר לפנינו דמשום פ"א אינה חוששת רק לאיסור כל יום ובכה"ג אם תאכל פ"א בזמן שקצבה לשבועתה לשלשים או פחות ותאכל אח"כ אחר שלשים כשתעשה כן כל ימי חייה בטוח לבה שלא עברה רק פעם אחד על איסור בל יחל ולפעם אחד אין חוששת הגם שאסור לה להכניס עצמה בספק כל פעם ועיין ב"י יו"ד סי' קפ"ג כי דאורייתא הוא, מ"מ אין צריכים היתומים לסמוך עלה בזה שמא לא תחוש לאיסור קל כזה אפי' כ"פ, ואין סומכים עלה רק באיסור גמור וכשהיא באיסור כל ימיה כמ"ש תוס', ועוד נ"ל לפום רהיטא דמ"ש ב"י שם דאיסור דאוריית' שלא להכניס בספק היינו אם אגלאי למפרע שחזרה וראתה לא נדון כשוגג ואונס כיון שהכניס עצמו מתחלה לכך והיה לו לחוש שמא תראה וממילא אסור לו להכניס עצמו לכך שמא יבוא לידי איסור כרת שיהיה נדון למפרע כעובר איסור במזיד ולא כשוגג ואונס, אבל כשלא ראתה לא עשה איסור למפרע כנ"ל, ולפ"ז בנדרה כה"ג אין עלה בשום אופן רק איסור פ"א כשלא כלה בתוך הזמן שקצבה רק פעם אחת כנ"ל והבן:

ונחזור לדון בנדון שלפנינו לענין התרת הנדר דמה שכתבת לעיל דלא סגי בהתרה חדא, אלא שצריך התרה כל פעם שיאכל, עכ"פ אחר שלשים יום מהתרה ראשונה, דבר זה תלי' בשיטות, לשיטת הר"ן נדרים דף פ"ט ע"ב דבתולה בזמן יוכל להתיר קודם שהגיע הזמן כן הכא נמי סגי בהתרה חדא דאפילו אם לא הגיע הזמן מהני, אבל לשיטת הרמב"ם פי"א מה' שבועות דאפי' בתלת בזמן א"א להתיר רק בהגיע הזמן בעי הכא התרה כ"פ כמ"ש:

גם לשיטת הרמב"ם לא ברירא לי הא מלתא לפמ"ש הר"ן בתשובה סי' נ"א ומובא בב"י סי' רכ"ח ובש"ך סקל"א מי שנדר שלא יהי' בשבת בעיר ובערב שבת סמוך לבה"ש נתחרט יוכל להתיר קודם שבת סמוך לו דמכלל שבועתו הוא מחויב שיצא מן העיר קודם שבת ולפיכך ע"ש עם חשיכה חל הנדר מקרי, ולמעיין בתשובת הר"ן כ' שם דדין זה בספק אם צריך לצאת קודם השבת דתליא בפירושי' בש"ס פ"ק דפסחים באך ביום הראשון תשביתו, ועיין ט"ז סקכ"ה, וכ' הגם דספק הוא מ"מ כיון דספק דאורייתא לחומרא הוי חלות הנדר אז, כיון דמספק צריך לצאת, ולפ"ז גם בנדון שלנו כיון שאסור מספק מיד הוי כחלות הנדר, ואפי' לרמב"ם דבתליא בזמן א"א להתיר רק בהגיע הזמן, מ"מ כאן יוכל להתיר כיון שאסור מספק מיד, והר"ן כ' שם לרמב"ם דספק דאורייתא רק מדרבנן להחמיר לא מקרי חלות הנדר מספק, ונ"ל כאן גם לרמב"ם הספק דאורייתא מדאורייתא לחומרא לפי שהעלה מהרי"ט בתשובה דהיכא דאפשר שיתברר שעשה איסור גם הרמב"ם מודה דאסור להכניס עצמו בספק מדאוריית' וכאן יתברר בוודאי שעשה איסור כשימות בהגיע קצו גם לרמב"ם אסור מדאורייתא מספק ומקרי חלות הנדר מיד:

אלא למעיין בתשובת הר"ן יראה דלא ברירא לי' הא מלתא דמשום שאסור מספק מקרי חלות הנדר ולא סמוך לבו ע"ז שכ' בסוף התשובה אע"פ שיש לפקפק ע"ז כוונתו על מה שחידש דספק מקרי חלות הנדר, מ"מ סמוך לבו על שיטת עצמו דלזמן מקרי חלות הנדר מיד, ולסניף בעלמא לצאת ידי כל השיטות צירף סברתו כל שיש ספק הוי כחלות הנדר, ואנן דנקטינן כשיטתו של הרמב"ם דאפילו נודר לזמן אין מתירים רק עד שיגיע הזמן כמבואר במחבר סי' רכ"ח סעיף י"ז אנו אין לנו לסמוך על תשובת הר"ן משום דאסור מספק שהוא בעצמו לא החליט ולא מלאו לבו הרחבה לסמוך על חידוש דבר זה וכ' שיש לפקפק, ועלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה:

ואחר עיון מועט עלה במחשבה לפני בנדון שלפנינו יש לצדד ולומר דגם הרמב"ם מודה בכה"ג דמקרי חלות הנדר, דר"ן בנדרים כ' אחר שתביא שיטת הרמב"ם דמסתבר לי' שיטתו, ובתשובה כ' דכן נראה מסוגי' דלא לשתמיט להשמיענו רבותא זו דאפילו תלוי' בזמן ל"מ התרה עד שיחול, ונ"ל דרמב"ם ס"ל דגם בתלה בזמן אין וודאי שיהי' חלות הנדר ויהי' בבל יחל, אפשר שימות קודם שיבוא הזמן, ולא יבוא לעולם לבל יחל גם אם נדר לזמן קצר מאוד כמו עובדא דתשובת הר"ן שעומד סמוך לשבת מ"מ כיון שאפשר שימות לא מקרי חלות הנדר היינו שיהי' בוודאי כיון שאפשר שלא יהיה, אבל בנודר לזמן בנדון שלפנינו שתולה שלשים יום קודם מיתתו שא"א שלא יחול הנדר פעם כי מי גבר יחי' וכו' בכה"ג מודה הרמב"ם דאפשר להתיר מיד, ומוכח דמודה לזה מכח קושי' הר"ן בתשובה דהו"ל להשמיענו רבותא יותר דאפילו בתלה לזמן, וי"ל דס"ל לרמב"ם דכיון דמחוסר זמן ג"כ אינו וודאי שיבוא דלמא ימות אין בו רבותא יותר מתולה במעשה, אבל בנודר ותולה בזמן שיבוא וודאי אם גם בכה"ג ס"ל לרמב"ם דאין להתיר בוודאי רבותא גדולה היא, וכל כי האי לא לשתמיט להשמיענו, וע"כ דמודה הרמב"ם בכה"ג כנ"ל מסברא ישרה נכון מאוד לפע"ד:

ועוד אומר אני בעניי לפי הנראה ממחבר סעי' י"ח דאינו מחליט לדינא כשיטת הרמב"ם עיין ט"ז ס"ק כ"ה, לפ"ז בנדון שלפנינו כשהתיר לו חכם פ"א מותר לו לאכול מיד מכח ס"ס שמא מהני התרה בנודר לזמן קודם שיגיע הזמן כר"ן, ואת"ל כרמב"ם שמא אין שלשים למיתתו, (פי' יותר משלשים) ומשום אין עושים ספק ספקא בידים ליכא עיין מג"א סי' תר"ז דהא מה שנשאל על נדרו פעם ראשון לא משום ס"ס מותר אלא מכח ממ"נ אם זמנו הוא מהני התרה, ואי לא ז"ה מותר בלא"ה, וכשהתיר לו החכם ממילא איכא אח"כ ס"ס, אלא לשיטות דבדשיל"מ ל"מ ס"ס יש לעיין, אלא דדבר זה דל"מ ס"ס בדשיל"מ אינו ברור ותליא בשיטות עיין יו"ד סי' ק"י ובמג"א סי' (תצ"ז סעק"ד) וכל כי האי בוודאי יש לנו לסמוך על סברתינו דגם הרמב"ם מודה בנדון שלנו כנלפע"ד נכון לדינא:

ואיידי דאיירי בהאי ענינא אומר לך מה שנ"ל ביישוב הרמב"ם ספ"ו מה' שבועו' בנשבע שלא אוכל ב' פעמים שלא אוכל היום נשאל על השניי' חייב על הראשונה ונשאל על השלישי' חייב משום שניי' וראשונה, וס"ל דיוכל לשאול על השניי' ושלישית קודם שחלו, ועיין ט"ז סי' רכ"ט ס"ק ו' מה שכ' בשם מהר"ל חביב כיון ששבוע' שניי' ושלישית בעולם רק שלא מצאו מקום לחול עד שנשאל, ותי' זה דחוק ואין לו מובן כמעט, ויש לי לתת תבלין ולהטעימו כיון דמצוה לאתשולי כאלו אתשל עלה דמי כבש"ס נדרים נ"ט ובר"ן שם, וכיון שאם נשאל על הראשונה שניי' נכנסת תחתיה, הוי שניי' כאלו חלה עכשיו דאין מחוסר מעשה שאלת ראשונה, כיון דמצוה לאתשולי ועומד לכך, ולא דמי להא דנדרים צ' קונם שאני נהנה לפלוני והרני נזיר כשאשאל עליו דשם הגם דמצוה לאתשולי מ"מ שני' לא חלה למפרע מעכשיו רק אחר שאלה, אבל בשבועה על שבועה שני' נכנסת תחת הראשונה כבש"ס שבועות שלא אוכל שלא אוכלנה וכרש"י שם, ושיטת הרמב"ם מוכרחה מדלא קתני בברייתא נדרים דף צ' יותר רבות' בשבועה על שבועה דנשאל על ראשונה תחלה ש"מ כרמב"ם, ולר' נתן דבעל אין מיפר עד שיחול, גם בשבועה על שבועה אינו מיפר שניי' עד שהפר ראשונה דבעל מיגז גייז, אלא דבש"ך בשם מהר"י מקינון סי' רל"ח ס"ק פ"ז דבעל דגייז ל"א שחלה שניי' אח"כ, ואין מוכרח, והארכתי בדין זה של מהרי"מ בתשובה א' ואכ"מ:

ואני בעניי הכינותי תי' נכון לפי המבואר בש"ס יבמות באין אחע"א מ"מ איסורא איכא, ונ"מ לקוברו בין רשעים גמורים, א"כ בנשבע והדר ונשבע ניהי דאין שבועה חלה ע"ש, מ"מ איסור איכא מיד והוא בבל יחל לאיסור מיהת ולכן מהני לי' התרה משא"כ בשנשבע באם יהי' או לזמן דליכא איסור עכשיו כלל, כנ"ל נכון וברור:

ועיין ט"ז שהוכיח דהרא"ש וטוש"ע ורא"ש בתשובה פליגו על הרמב"ם בזה, ונ"ל לבאר הפלוגתא עפמ"ש בטעמא דרמב"ם משום שיש איסור מיד, דבר זה לא ברירא, דמש"ך סי' רל"ח ס"ק ה' נראה דס"ל דליכא איסור כלל שכ' שא"צ להתיר שבועתו, ובאמת בפמ"ג באו"ח בפתיחה שלו להלכ' פסח חלק ב' פ"א סעי' ט"ז, תמה על הש"ך הא איסור' עכ"פ איכא כבש"ס יבמות, ובאבני מלואים בתשובותיו בסוף הספר סי' י"ב העלה יישוב נכון לש"ך דשבועה שאני כיון דבטלו אמרי פיו ליכא איסור כלל, משא"כ באיסורים שאסרה תורה דשם איסור א"א וחמותו ובדומה איכא בעולם, ובמק"א הארכתי והראיתי פנים לכאן ולכאן, וכאן אני אומר דבהא פליגו הרמב"ם ורא"ש וטוש"ע דרמב"ם ס"ל כפשיטותו של פמ"ג, ורא"ש וטוש"ע ס"ל וכמו שמיישבו האבני מלואים דבשבועה על שבועה ליכא איסור כלל, ולכן ס"ל דא"א להתיר שניי' עד שנשאל על הראשונה כנ"ל ועיין, וש"ך דס"ל דליכא איסור כלל מכוון לדינא ע"פ שיטת רא"ש וטוש"ע, והדברים ברורים בעזה"י, הכ"ד דודך אוה"נ פה פ"ב ה' פרשת וארא תרכ"ה לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה