כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קד
כהן שדעתו יפה, יפה פרי תואר קרא ד' שמו, יתברך מעמו, ה"ה חביב נפשי הרב הגאון חריף ובקי, סיני ועוקר הרים צדיק נשגב כש"ת מוה' דוד כהן ביסטריטץ ני' אבדק"ק מילכדארף יע"א:
שבוע העברה הגיע לידי גי"ה בעת שהייתי עוסק ובא בעסק עגונא דאתתא, ולא היה באפשרותי למלאות רצונו אף כי דחק השעה להשיבו, ובסוף שבוע זו לקחתי לי מעט פנאי כפי האפשר לשום עין על דבריו, ועברתי בין בתריו, ואשיב בקצרה כל האפשר אחר שפר"מ ני' האריך בבקיאותו וכמעט לא הניח מקום אשר לא העלה והביא, והוא ביאור רחב על קצורו של הש"ך יו"ד סי' רל"ב ס"ק כ"ו דתנאי היה בלבי היינו שהוציא מפיו בלחש והראה על הכ"מ פ"ב מהלכות שבועות והוא בהלכה יו"ד ופר"מ ני' פתח בחכמה דדינו של הכ"מ הנ"ל תליא לכאורה בב' דעות שבב"י סי' רי"א ובש"ע סעי' א' דלי"א אפי' אמר בלחש הוי דברים שבלב, ושוב כ' היינו לדעת הב"ח בטעמו של הרא"ש וטור משום דכל שלא השמיע לאזניו הוי כדברים שבלב, אבל לפי פירושו של הש"ך בשיטתו של הרא"ש י"ל דכל שהוציא בשפתיו הגם שלא השמיע לאזניו לא הוי כדברים שבלב והביא ראיה דכן עיקר הדין ויבואר לפנינו אי"ה:
ובהשקפה הראשונה היה נ"ל איפכא דלדעת הש"ך י"ל דלכ"ע כל שלא השמיע לאזניו הו' דברים שבלב ולא מהני לבטל השבועה ונדרו, דלדעת הב"ח בכוונת הרא"ש דהוציא הרא"מ שברא"ש דינו דבלחש כזה הוי דברים שבלב וסגי ליישב הקושיא דלא מתרץ מתני' בשהתנה בלחש מזה מוכח דהוי דברים שבלב, ומדלא תירץ הר"ן ורשב"א ודעימיה כתי' הרא"ש ש"מ דס"ל דכל שהוציא בשפתיו גם שלא השמיע לאזניו יצא מסוג דברים שבלב, אבל הש"ך דכ' דגם אם נימא כן מ"מ קשיא עדיין הוי ליה לש"ס לתרוצי באופן שהשמיע לאזניו ולא שמע חבירו וס"ל דאפשר בקל בכך וזו עצה הגונה למדיר, י"ל דגם הר"ן ויתר ראשונים דלא תירצו כהרא"ש משום דקשיא להו עדיין מי ניחא הוי לש"ס לתרוצי שהשמיע לאזניו ולא לאזני חבירו ובהא פליגו על הרא"מ שברא"ש דס"ל דבעי שיבטל תנאו בלבו בשעת שנודר לפי שהתנה תחלה בפרסום ועי"ז איכא אומדנא דמוכח כמ"ש הש"ך זה לא ס"ל דא"צ שיהי' בלבו התנאי בשעת הנדר ולסמוך נדרו על תנאי כן י"ל, וכן נראה לי קצת מלשון הרא"ש שכ' הא דלא משני שביטל בלחש כדי שלא ישמע חבירו, מדכ' שביטל בלחש מובן שלא שמע חבירו, ומדהאריך וכתב שלא ישמע חבירו נראה דזה וודאי ל"ק שביטל בלחש כ"כ עד שלא שמע גם הוא בעצמו דזה לא מהני מידי דהו' דברים שבלב דפשוט דל"מ מידי בכ"מ, אלא דקשי' לי' דביטל בלחש עד ששמע הוא ולא שמע חבירו ולזה הוצרך לתי' מהר"מ שחידש דבעי שיסמוך על תנאו בשעת הנדר ומה שבלבו בשעת הנדר הוי דברים שבלב לולי שביטל בפרסו' ששמע חבירו ואז הוי אומדנא דמוכח, וכן לשון הר"ן ג"כ דה"ד דהי' יוכל לתרץ דאמר מדיר בחשאי שלא ישמע המודר והיינו ג"כ כהנ"ל דלא שמע גם הוא לא היה יוכל לתרץ משום דהוי דברים שבלב אלא שלא שמע המודר כנ"ל, וכן נראה שהיא שיטתו של הטור שסתם וכ' אבל אם חשב בלבו או שאמר כן בלחש וכו' ובטור לא הזכיר כלל שצריך שיהיה תנאו בלבו בשעת הנדר עד שנאמר משו"ה ל"מ אמירה בלחש עד שיוציא בקול כדי שישמע לאחרים ונראה דבהא לא ס"ל כהרא"מ אף שהביאו אביו ז"ל ונקוט מיהא הך דינא דבלחש הוי דברים שבלב ובלחש כעין חשב בלבו שלא נשמע מן הפה לאוזן אלא לב יודע כי ביטה דברים אלו בשפתיו, וכן נראה מסתימת הש"ע שכ' וי"א אפי' אמר בלחש, ולא כ' כלל שצריך שיהיה התנאי בלבו, ונראה דכוונתו משום דכל שבלחש כ"כ הוי כדברים שבלב, וי"ל כ"ע מודי' בזה כמ"ש דגם הר"ן ורשב"א אין חולקים ע"ז, והא דכ' י"א כן דרכו כיון שלא נמצא דבר זה מפורש רק בטור על דעתו של אביו בשם מהר"מ, אלא שבב"י משמע דס"ל דר"ן ורא"ש חולקים בדין זה:
היוצא לנו אם כי בוודאי מפירושו של הש"ך אין לנטות ימין כי אמיתי הוא כי כל מעיין בצדק ברא"ש יראה שכן כוונתו דצריך דווקא שיוציא בשפתיו להשמיע לאחרים דלולי כן הוי מחשבת לבו בשעת נדרו דברים שבלבו לבד, וליכא אומדנא דמוכח בלב כל אדם, ודלא כדס"ל לב"ח בכוונת הרא"ש, אבל מ"מ י"ל דדינו של הב"ח אמת דכל שלא הוציא בשפתיו עד שלא הגיע לאזנו עצמו הוי כדברים שבלב לענין זה שא"א לבטל דיבור היוצא בקול עד שנשמע לאחרים דאלים טובא ולא אתי דיבור גרוע ומבטל דבור חזק ואלים, ונ"ל כ"ע מודים בזה ואין כאן מחלוקת וכמ"ש:
ומ"ש הכ"מ ספ"ב מה שבוע' דתנאי היה בלבו היינו שאמר בלחש כן, יש לפרש שהשמיע לאזניו רק מי ששמע נדרו ומעיד עליו שנדר והוא מתנצל עצמו שהתנה תנאי תוכ"ד שלא שמע חבירו והיינו הי' בלבי שנשמר בלבו ולא ידעו בו אחרים, ונגד גוף נדרו שהשמיע לאחרים ויודעים בו זולתו שייך על זה שהעלים מאחרים לשון שהי' בלבו, ולבו יודע ולא זולתו:
וכן יש לפרש האי מעשה דר"ע במסכ' כלה דנשבע בשפתיו ומבטל בלבו שכ' המרדכי בפ"ג דשבועו' ומובא בב"י סי' רל"ב דבלחש דבר ולא שמעה היינו דביטל בלבו שלא שמעה היא רק הוא יודע בלבו שביטל השבוע' מיד וכן משמע מלשון המרדכי דבלחש דבר ולא שמעה היינו היא לא שמעה אבל הוא שמע לאזניו, אלא בזה יפה ראה פר"מ ני' ברמב"ן ובר"ן וריטב"א קדושין נו"ן ע"א בשם הרמב"ן דמעשה דר"ע היה שביטל בלחש ולא השמיע לאזניו מוכח דס"ל דגם שלא השמיע לאזניו עצמו מהני, והנה הרמב"ן מביא דמיון דבלבו היינו כל שלא השמיע לאזניו מדאמרו ז"ל לא יברך ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא היינו שבירך בלבו והוציא בשפתיו ולא השמיע לאזניו ומצינו שדברי חכמינו חכמי הש"ס בלשון הזה שקראו לדבור בלחש כ"כ שאמר בלבו, וי"ל דכל שמדבר בעדו כמו מברך בהמ"ז לעצמו, כל שלא השמיע לאזניו ואפי' הוא עצמו לא שמע היינו שמברך בלבו היינו גם הוא אינו יודע מה שאמר רק לבו יודע שכיוון להוציא משפתיו דברים אלו ולשון קולמס הלב, אבל מי שמדבר עם חבירו ומשמיע לאזניו, ואומר בלחש כדי שלא ישמע חבירו דברים שדבר מקרי שמדבר ומבטל בלבו נגד חבירו שאין שומע רק הוא טמון בלבו ולא לזולתו, ושייך לשון זה גם במשמיע לאזניו, ולא היה צריך הרמב"ן בקידושין לומר דר"ע לא השמיע לאזניו אלא שלא השמיע לה, והיינו שביטל בלבו, אלא דזה קשה לצמצם שישמיע לאזניו והיא לא תשמע ואולי תרגיש, ולכן כתבו שגם לאזניו לא השמיע:
ונ"ל דגם ר"ת דתי' תי' אחר לא דחולק על דינו של הרמב"ן אלא דלא משמע לי' לר"ת לפרש ומבטל בלבו ע"ד הנ"ל כיון דמפורש נשבע בשפתיו ומבטל בלבו משמע דביטל לא היה בשפתיו כלל רק בלבו ממש דאלו משום שלא השמיע לאזנו קרו לי' בלבו אין זה היפוך מנשבע בשפתיו, ומ"ש פר"מ ני' דסיום דברי רמב"ן צריכים תיקון שכ' דהתם עוקר מה שהוציא בשפתיו לגמרי ואפ' במקום אונס ל"מ, ולדעתי א"צ תיקון ולחלוק על תי' ר"ת בא דמדמה לאונסי' דבאונסי' אין מה שבלבו נגד מה שאמר בפירוש אבל לבטל מה שהוציא ל"מ בלב, וכ"כ הראשונים בנדרים גבי נודרי' לנהרגים וכ"כ רשב"א קידושין שם דלבטל מה שאמר בפירש ל"מ אומדנא דמוכח, וכי כן ר"ע שביטל שבועה שהוציא בפיו ל"מ בטל בלב ודלא כר"ת, והר"ן נשמר מזה כשמביא תי' ר"ת שהיה בלבו איזה ענין עה"ב שיש לכל ואין בלב סותר לגמרי הוצאת פיו רק מה שיש בו סתמא כפירושו כמו בנהרגי' ואונסים כנ"ל:
ובמ"ש סרה קושי' פר"מ ני' על הב"ח מן מה דכ' הרא"ש נדרים ע"ז ע"ב בשם הרא"ם וצריך שיבטל בלבו היינו שיאמר בלבו אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם כי האי דפ' היה קורא לא יברך בהמ"ז בלבו וכו' והרי מפורש דבלא השמיע לאזנו מהני הפרה, האמת שגם בב"י סי' רל"ד כשהביא דברי הרא"ש בשם הרא"מ הוסיף הב"י שהוציא בפה ולא השמיע לאזניו וכ"כ הלח"מ, אבל לפע"ד י"ל דכוונתו שהשמיע לאזנו רק היא לא תשמע שלא יאמר בקול כדי להשמיע כמו שרגיל בחול, ולכן צריך שיאמר לה טלי ואכול, וראי' דמייתי היינו דדברו חז"ל בלשון זה דקרו בלבו גם שהוציא בשפתיו רק שלא דיבר כדרך המדברים, והכל לפי הענין במברך בהמ"ז בלבו שמדבר לעצמו כל שלא השמיע אפי' לעצמו היינו בלבו, ובמדבר לאחר כל שאינו משמיע עד שישמע האחר היינו בלבו, ולכן בהפרה שמיפר לה והיא לא תשמע הפרתו רק טלי ואכול קרו לי' הא שאינו משמיע לה ומעלים ממנה לשון מופר לך מיפר בלבו שלא ידעה היא רק לבו יודע וצפון אתו ושמור בלבו, ויעיין בנמק"י שם שכ"כ שלא ישמיענה רק הוא מוציא בשפתיו, ולא כ' כלל שלא ישמיע לאזניו, ומ"ש הר"ן פ"ב דפסחים ומובא בפר"ח סי' תל"ד דהא דאמרו מבטלו בלבו היינו לאפוקי שא"צ להשמיע לאזניו והיינו בדבר שבינו לבינו שמבטל בפ"ע וא"צ לבטל בפני אחרים כמ"ש הר"ן ריש פסחים, ולכן מבטל בלבו שולל שא"צ להשמיע לאזניו ואין כאן קושי' על הב"ח, ומ"מ נהי דכל שמוציא בשפתיו לאו כדברים שבלב בלא הוצאת שפתי' הוא אבל לבטל דבור גמור דאתי דבור ומבטל דבור צריך דבור אלים כמו שהי' דבור הראשון שבא לבטלו וכן בהפרה כל שהי' הנדר בפה מלא עד שנשמע מפה לאוזן צריך דבור כמוה להפר וכן בהתרת הנדר ע"י החכם ועיי"ש:
ויעיין ש"ס ברכות ל"א ע"א יכול ישמיע קולו בתפלתו כבר מפורש ע"י חנה וקולה לא ישמע ושם כתיב וחנה מדברת אל לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע וע"כ מדברת אל לבה היינו שהשמיע לאזנה רק קולה לא ישמע לאחרי' עד שחשבה עלי לשיכורה והא ילפינן מינה לתפלה ומותר להשמיע לאזניו וצריך לכתחילה, וע"כ משום שלא השמיע לאחרי' קרו לה כמדברת על לבה וכן מפרשי' מפרשי קרא יעיי"ש, מוכח כדברינו וזו ראיה מהימנא:
וממ"ש תוס' ב"ק קי"ג דמייתי הב"ח ג"כ אין ראיה נגד זה דכוונת תוס' דיבטל בלחש בל ישמע למשביעי' אבל ישמיע לאזניו וכן ס"ל להב"ח בכוונת תוס' דהרי מביאו ונסתייע ודן מינה:
וכשאני לעצמי נלפע"ד ראי' מהימנא דתוס' ורא"ש ס"ל דהפרה בלחש בלי השמעה מפה לאוזן המפיר מהני, ומנא אמינא לה מן מה דכ' תוס' גיטין פ' השולח ל"ה ע"ב, דלכן א"א להפירה בב"ד ובעלה יקיים לה בב"ד שמא יפר לה בלחש וכ"כ הרא"ש בחד תי' שם, ואין לומר כוונתם שיפר בלחש עד שלא ישמעו ב"ד אבל ישמע לאזניו כמ"ש ש"ך סי' רי"א כד דחי לדינו של הב"ח, דהתם במדיר לחבירו שאינו מדקדק אחריו כ"כ וכ"ש קודם שהתחיל לדבר אליו להדירו משלו אפשר לצמצם להנמיך קול שלא ישמע רק לאזניו, אבל בעל העומד בפני ב"ד וחוששי' לו שיעשה ככה בערמה בוודאי חושש הבעל וירא שלא יהי' אפשר לו לצמצם קולו שלא ישמע רק לאזניו ולא לאחרינא, וגם הא אפשר לב"ד להרכין ולהטות אזנם כדי שישמעו קול נמוך המגיע לאזניו, וע"כ דס"ל לתוס' ורא"ש דגם בהוצאת פה בלי השמעת אוזן כלל סגי להפר, וה"ה להתרת חכם וכיוצא בו ביטול נדר קודם שנדר כהא דסי' רי"א, ודוחק ורחוק לחלק בין הפרה והתרת חכם, ובין ביטול הנדר בעצמו על ידי שהקדים ביטולו קודם נדרו, יעיין ח"ס חיו"ד סי' רכ"ז בד"ה ותלמיד וותיק א' וכו' ומאחר שהראנו לדעת כי תוס' ורא"ש הכי ס"ל דביטול שפתים בלי השמע' לאזניו מהני לבטל דבור הנשמע מפה לאוזן, וכן דעת הרמב"ן ור"ן וריטב"א בקידושין, הגם שכתבנו דמשמעות הטור אינו כן מסתימת דבריו וגם שטיחות לשון המחבר רסי' רי"א שכ' וי"א לא משמע הכי, מ"מ אין לנו אלא המפורש בראשונים רמב"ן ור"ן וריטב"א, וראייות שלי הן הן יתנו עידיהן ונלמוד סתום שבטור ושו"ע מן המפורש דכוונת טוש"ע משום דבעי שיבטל הנדר בלבו בשעת נדרו ג"כ, ולכן צריך שיהי' דבור מפורש עד שישמע לאזניו כמ"ש הרא"ש בשם הרא"ם וכמ"ש הש"ך שיהי' אומדנא דמוכח לכל אבל לולי זה היה סגי בהוצא' שפתים בלי השמע' אוזן כלל ונלפע"ד דהכי נקטינן:
ומינה במי שמבטל נדרו ושבועתו תוכ"ד אחר שנדר ונשבע כמ"ש רמב"ם ספ"ב מה שבוע' ובטוש"ע סי' ר"י מהני גם כשלא השמיע לאזניו, וכן נראה גם מלשון הרמב"ם הלכה י"ט שם נשבע וחזר תוכ"ד בלבו אינו כלום וכו' עד שיוציא בשפתיו נראה מדבריו דכל שהוציא בשפתיו מהני ודווקא חזר בלבו לבד ל"מ:
ויש לי מקום עיון בהך דינא של הרמב"ם דמהני ביטול שבוע' תוך כדי דבור י"ל דווקא בנשבע לאסור על עצמו מכאן ולהבא וכל שחוזר תוכ"ד כדבור דמי וכ' הרמב"ם הלכה י"ז וז"ל התיר מה שאסור ונעקרה השבוע' וזה דומה לטוע', אבל בנשבע לשקר על העבר שהיה כך או על ההוה שזה חייב לו כך וכדומה בוודאי ל"מ מה שחוזר תוכ"ד דל"ש שטעה וחוזר כיון שבמכוון נשבע וידע שנשבע לשוא ושקר, ועיין רמב"ם פ"ב דנדרים הלכה ו' יש מן הגאונים וכו' ויש מי שמורה שדין שבועות ונדרים אחד, וכן יש לו להקדים תנאו לשבועתו וכו' ועיין ב"י סי' ר"י בסופו וב"י סי' רל"ט ובש"ע סי' רי"א סעי' ד' דנקטינן דגם בשבועות מהני תנאי לבטלו קודם שנשבע נראה לי כ"ז בשבועה שיאסר עצמו בו כמו נדר אבל מה שישבע לשקר בוודאי ל"מ ביטול ותנאי על לעתיד ומתשוב' מהר"א ר"י ב' דמייתי ד"מ סי' רי"א אות א' וש"ך ס"ק ה' משמע דגם בשבועה שישבע מהני רק בשבועת נקיטת חפץ לא אתברר לי' וצ"ע, וכן במבטל שבועתו אחר שנשבע תוך כדי דיבור מסתברא דלא מהני ביטול דל"ש בזה חזרה, מש"ס נדרים פ"ז ע"א חוץ ממגדף וכו' משמע דווקא מגדף דחמיר ל"מ חזרה תוכד"ד, אבל כל שנשבע בשם לשוא ושקר מהני חזרה תוכד"ד, ולפמ"ש הר"ן שם דשאני אלו שנותן לב קודם שעושה או מוציא מפיו משא"כ מה שחוץ מד' אלו יש להסביר קצת דמועיל חזרה תוכד"ד של שבועות שוא ושקר וכ"ז צ"ע וחיפוש, ועיין ש"ך יו"ד סי' רל"ב ס"ק ל"א ובט"ז ס"ק כ"ז, ואינו ענין לזה כמובן:
ועוד עלה במחשבה לפני מקום ספק אם מהני ביטול תוך כדי דיבור במושבע מפי אחר לטובתו, דהנה הר"ן בנדרים כ' בשם תוס' ומובא בב"י ססי' רי"א דמושבע ומודר מפי אחר ל"מ ביטול קודם וכן פסק בש"ע שם סעיף ד' וא"כ אפשר ה"ה שאינו יוכל לבטל תוכד"ד בחשאי, ויש לחלק דזיל בתר טעמא דכתב הר"ן דכיון דאחר מדירו או משביעו עקר לתנאי דמעיקרא דמסתמא על דעתו ש"א נשבע, אבל כשמבטל שבועתו אח"כ לא שייך עקירה מה שמבטלו תוך כדי דיבור נגד דעת ורצון המשביע, וכן מוכח לכאורה מן מה שכת' רמב"ן ור"ן וריטב"א בקידושין במעשה דר"ע שהיה מבטל השבועה בלבו היינו שהיה אומר בלחש ובטלו בפה והיינו אחר שנשבע, הגם דבמסכ' כלה מבואר דהיא אמרה לו שישבע לה ולר"ן כל שאחר משביע על דעתו נשבע, ומ"מ היה ר"ע מבטל השבועה אח"כ מיד אחר שנשבע, וע"כ דאחר שנשבע כבר יצא מדעתו של המשביע לדעתו של עצמו כנ"ל, אמנם במרדכי פ"ג דשבועות שהעתיקו הב"י סי' רל"ב הוסיף דברים כשמביא יש מתרצים דר"ע דאומר בחשאי הוסיף וכתב ולא על דעתה ולא ע"ד המקום השביע' אותו אלא על דעת עצמו, ונראה דס"ל אם הי' נשבע על דעתה לא היה יוכל לבטל השבועה אח"כ, וצ"ל דמרדכי לא ס"ל הא דר"ן נדרים דכל שחבירו משביעו על דעת חבירו נשבע הגם שלא אמר לו מפורש שמשביעו, אעפ"כ ע"ד משביעו ועיין בספר מחנה אפרים הלכ' שבועו' סי' א' שהאריך למעניתו בשיטתו של הר"ן נדרים הנ"ל, ולפע"ד מן מרדכי פ"ג דשבועות נראה דחולק על הר"ן הנ"ל:
המורם מזה דלמרדכי ס"ל כל שנשבע על דעת חבירו לא יוכל לבטל השבועה אח"כ בלחש, ור"ע על דעתו נשבע וכן י"ל לרמב"ן וריטב"א דהכי ס"ל, אבל הר"ן לפי שיטתו דסתמא על דעת חבירו נשבע ע"כ צ"ל דס"ל דשאני ביטול לפני השבועה מלאחר השבועה, ולדינא הגם דבש"ע סי' רי"א סעי' ד' פסק דכל שנשבע ע"פ חבירו ל"מ תנאי שקדם לשבועתו מ"מ אי מהני לבטל השבועה תוך כדי דיבור לא אתברר אי עיקר כמרדכי דס"ל דל"מ כמ"ש או כהר"ן דע"כ ס"ל דמהני, נהי דקיי"ל בהא כר"ן דכל שמושבע מחבירו סתמא על דעתו נשבע, מ"מ לא מוכח מהאי מעשה דר"ע דמהני ביטולו אחר שנשבע, דהא יש לנו לומר במעשה דר"ע תרוצו של ר"ת:
והיה נ"ל ראיה דלא מהני ביטול שבועה ונדר אחר שנשבע במודר ומושבע מאחר' דקשה לכאורה איך מדירין האלמנה בלא נשאת דלמא תבטל השבועה אח"כ תוכ"ד בלחש על דעת שכ' תוס' ורא"ש שבעל יפר בלחש, וע"כ כיון שמושבעת מיתומים על דעת' נודרת או שאומרים לה ע"ד או על דעת ב"ד ושוב ל"מ ביטול בלחש וזה דלא כר"ן כמ"ש וצ"ע על הר"ן, ויש לדחות דמיד אחר שנדרה בלי הפסק תאמר עוד דברים אחרים עד שיוציא' מכד"ד של הנדר ותו ליכא למיחש למידי, אבל בהפרת הבעל כ' תוס' ורא"ש שפיר דלא שייך כל זה כנ"ל, וצ"ע לדינא בכ"ז:
והנה באתי מעיון לעיון מענין לענין באותו ענין לאשר יש בו צורך גדול לנדון של פר"מ ני', ולאשר מצא פר"מ ני' טוב להסתיר דבר השאלה קיצר כ"כ עד שלא יכולתי להבין הענין מתוך קצורי דבריו וראשי תיבות שכ' ומ"מ ימצא מתוך דברינו לדון בנידון שלפניו אחר עיונו היטב, ואם יש אתו להשיב יודיעני כי אני לא סיימתי עיוני מאפס הפנאי ורב טרדות שהפסקוני, ואם לעצתי ישמע יסלק עצמו ואל יכנוס עצמו בענין כזה וכיוצא בו, והוא בכלל חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו וכו' ח"ו בפרט בעתים הללו עת לחשות, וכ"ש שלא לגלות בפני המונים וכבוד ד' הסתר דברים כאלו, והי' זה שלום כנפשו ונפש אוה"נ פה פ"ב כאור בוקר ליום ה' ער"ח א"ר תבר"ך לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: