כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה צא
רץ כצבי לעשות רא"ש, וגבור כארי בתורה, ללחום מלחמת ד' שערה, ה"ה חביב נפשי ב"ג, הרב המאוה"ג מעוז ומגדול, חריף ובקי סיני ועוקר הרים, מעולפת ספירים, צדיק תמים, כש"ת מו"ה צבי הרש ווייס ני' אב"ד דק"ק סרעדנא יע"א:
אחד"ש הטוב הנני עתה באתי להודיעו שבא יקרתו אלי תשובה ארוכה בענין עמוק, ולהיות לעת בא יקרתו אלינו לא היה אפשר לי להשיבו ויצא הדבר מלבי ובחפשי במכתבים בא מכתבו לידי חשתי ולא התמהמהתי לעיין עליו בין הפרקים ומצאתי ק"ר בדבריו הנעימים מיוסדים על אדני השכל והיושר, ומעלת ידידי נ"י הרחיב הדבור מענין לענין באותו ענין, ולאשר אני בעל מלאכות הרבה אין לשער, לכן לא אצא חוץ ממה שצריך לשאלה עצמה שנשאלה לפניו וזה תוארה:
אשה א' אשר ראשה כואב לה ויצו עלי' הרופא להניח לה רטי' ותחבושת על צדעי', ומשפט הרטיה להדבק במקום הנחתו כמשלש ירחים למרק החלאה, ובמשך הזמן הנ"ל בלתי אפשר להפרד הרטיה ממקומו, ואולי ע"י רופא אומן תוכל להסירו ואפשר ע"י עצמה ע"י יסורין וכאב מרובה, ואחר תום הזמן הנ"ל תפול הרטי' מעצמה, ונשאל מה תעשה האשה בהגיע תור טבילת' האם הרטי' הנ"ל חוצצת בטבילה עכ"ל השאלה, ומדבריו נראה כי רב אחד כבר הורה בה להיתר ולא גילה לנו טעמו של המתיר, ופר"מ ני' צידד להחמיר, ונקיטנא בקצרה כל האפשר לחוות דעה גם אני כיד ד' הטובה עלי:
הנה דין רטיה שע"ג מכה מבואר במתני' מקוואות פ"ט משנה ב' דחוצץ, ופסקה הרמב"ם וטוש"ע יו"ד סימן קצ"ח סעי' בלי חולק, ובתוספתא דמקוואות פ"ו חוץ מקרום שע"ג המכה ואגד שעג"מ, וקשקשין שע"ג השבר ושירים ונזמים וכו' אוצין חוצצי' רפוי' אין חוצצי', וכ' הרמב"ם בפרק ב' דמקוואות דאגד שע"ג השבר וקשקשים חוצצין אם הם אוצין, ומפרש הך דחוץ מאגד וקשקשין וכו' דקאי לענין חציצה, וכ"פ הטור וש"ע סעי' כ"ג, והר"ש מפרש התוספת' דחוץ מקרום ואגד וקשקשים לא קאי לענין חציצה רק לענין טומאה, ובב"י כ' דכן נראה מרא"ש ורשב"א דלא העתיקו הא דאגד וקשקשים לענין חציצה דמפרשי' כר"ש, ונדחק הב"י מאוד, למה פסק הטור כרמב"ם דיחידאה הוא, וכ' דנראה לטור הגם דבתוספת' לא נזכר מזה לענין חציצה מ"מ ממילא נלמד מדין השירים והנזמים, והוא דחוק ורחוק דאם ס"ל דאגד וכו' דומה לשירים ונזמים למה לא מפרשה התוספתא כמו שפרשה הרמב"ם דמן אגד וקשקשים מתחיל דין חציצה, לכן נ"ל דס"ל לרא"ש ורשב"א דמן אגד וקשקשים מתחיל דין חציצה, והרבותא בזה דיש סבר' לומר כיון דמשום רפואה הוא, וכל הצריך לרפואה זו ניחא לי' בכך ואינו מקפיד שיהי' עליו דאנוס הוא מן השמים שצריך לרפואה זו, ודרך כל מי שצריך לרפואה זו שאינו מקפיד בכך, וה"א דהוה כמיעוט שאינו מקפיד קמ"ל דחוצץ, ובשירים ונזמים וכו' איכא רבותא הגם דתכשיט הוא לה ומרצונה בא לה מ"מ הוי חציצה כיון שלפעמים מסירה בשעת לישה כמ"ש רשב"א ובכל א' איכא רבותא שיש בזו מה שאין בזה, וזו וצ"ל זו היא, וכיון שהרבותא דאגד וקשקשים דלא נימא דכל שהיא לרפואה לא מקפיד ואינו חוצץ, וכיון שכבר הביאו הא דמשנה מפורשת רטי' שע"ג מכה חוצץ כבר נדע שה"ה אגד שע"ג מכה וקשקשים שע"ג השבר דכל אלו משום רפואה הם ומ"ש כנ"ל:
והא דהעתיק הרמב"ם הא דאגד וקשקשים הגם שכבר הביאו הא דמתני' דרטי' חוצץ נראה דלאמת משום הך חידושא דכל שלרפואה חוצץ ידענו מרטי', אלא שבא להודיענו החילוק בין חזק' לרפו', והרשב"א ורא"ש וסמ"ק שלא הביאו דין דאגד בין רפוי' יש לדחוק דסמכו שנלמד זה מהא דשירים ונזמים דיש חילוק בין רפוי' לחזקה, אבל מ"ש ב"י דנלמד עיקר הדין דאגד וקשקשים חוצץ מהא דשירים ונזמים יש לפקפק דאין למדי' זה מזה די"ל דכל שהוא משום רפואה אינו חוצץ כמ"ש:
אבל מכ"ז לא יועיל לנו לפירוש הר"ש דדין חציצה מתחיל משירים ונזמים, מי הגיד לו דבר זה בפשיטות דפי' התוספתא כך הוא, וע"כ דס"ל מסברא דאין באגד חציצה וכן בקשקשים, וצריך טעם למה, ואי משום דכל לרפואה אינו חוצץ הא מבואר במתני' דרטי' חוצצת, ולר"ש אין כל מדברינו, ואין לנו רק לומר דס"ל דבאגד וקשקשים גם ברפוי' לא נכנס בהם מים כראוי', וכ"כ הב"ח מסברתו דלר"ש ורא"ש ורשב"א ודכוותי' דלא נזכר בתוספת' אגד וקשקשים לענין חציצה, י"ל גם ברפוי' הוי חציצה, דלא עיילו בהו מיא שפיר ומובא בש"ך, והב"ח כ' מדנפשי' שי"ל כן, ולפמ"ש מוכרח דר"ש ס"ל כן, לכן מפרש בפשיטות דאגד לא לענין חציצה נזכר אבל מרא"ש ורשב"א אין מוכרח דס"ל הך חומרא דב"ח דנ"ל דמפרשי' תוספת' כרמב"ם, וטעם שהשמיטו דין זה הוא כמ"ש לעיל:
ונ"ל לבאר יותר די"ל דמ"ש הב"ח דבאגד וקשקשים אפי' ברפוי' חוצצי' דלא עיילו בהו מי' שפיר תלי' בפלוגת' דרבי ורבנן בתוספת' שהביא הר"ש סוף מקוואות גבי חץ תחוב דפליגו רבי ורבנן בשל מתכת דרבי מקיל, וכ' הר"ש דאפשר בשל מתכת נכנסים בו מים יותר מבשל עץ, והנה רבנן דפליגו בוודאי לא במציאות פליגו, וי"ל דפליגו בהך סבר' אי בעי שיכנסו מים שפיר דרבי ס"ל כל שאפשר שיכנס בו מים מעט שוב אינו חוצץ ורבנן ס"ל דבעי שיכנסו בו מים שפיר וקיי"ל כרבנן כסתם מתני' שם, דאינו מחלק בין של עץ למתכת, וכ"ז לחד פי' של הר"ש, אבל לפי' שני דרבי מקיל משום סכנה, אין הכרח לומר דבמתכת נכנס מים קצת יותר מבשל עץ, וכ"ע ס"ל דכל היכא דנכנסי' מים הגם דלא עיילו שפיר מ"מ לא מקרי חציצה, וי"ל לפ"ז דרשב"א ורא"ש וסמ"ק דלא העתיקו הא דאגד וקשקשים דסמכו על מ"ש דין רטי' שע"ג המכה דמינה נשמע דכל שהו' משום רפואה שייך בו משום חציצה ומשום חילוק בין רפוי' לחזק לא הביאו דין זה דס"ל דלרבנן דרבי בתוספתא גבי חץ אין חילוק בין חזק לרפוי' באגד וקשקשים דלא עיילו בהו מיא שפיר ותוספתא כרבי שם דמחלק בין מתכת או דמפרשי' כל התוספתא כמו שפי' הר"ש כדי שלא לאוקמי התוספתא דלא כהלכת' כרבי וכן טעמו של הר"ש דס"ל לעיקר כפי' הראשון בפלוגת' דרבי ורבנן גבי חץ תחוב אבל הרמב"ם ס"ל כפי' השני של ר"ש בתוספת' דחץ משום סכנה וליכא פלוגת' אי בעי שיכנסו בהו מי' שפיר ולכן מפרש התוספת' דאגד לענין חציצה ופסק כמות' בכ"ז לחלק בין רפוי' לחזק ודבוק כנ"ל לבאר ועיי':
היוצא לנו דבהא כל השיטות שווי' דאף כל שהוא לרפואה ובדמק' מ"מ חוצץ ולא פליגו רק בפירוש התוספת' ע"ד שכתבנו וא"כ בנדון דידן ג"כ התחבושת חוצץ לכאורה אלא כד נעיין שפיר נראה דיש לחלק דצריך לחקור למה באמת יהי' כל שלרפואה חוצץ דכל דכאיב לי' כאיבי' אזל לבי אסי' ועושה לו רפואה ואינו מקפיד על רטי' ותחבושת ואגד וכיוצא בו ורובם ככולם הכי הוא להניחו עד זמן ויצוה עליו הרופא כפי הצורך ולא יקפיד ולמה יהי' חוצץ וע"כ צריכי' אנו לומר כיון שכל רטי' או אגד לפעמים מסירי' אותם כדי לראות אם נרפא המכה או לתקן הרטי' והאגד וקשקשי' וכיוצא בו וזה מן הידוע וכיון שלפעמים מסירים אותו לזמן מן הזמנים לכן הכניסו אותו בכלל המקפיד עליו להסירו ודומה להא דשירים וטבעות שמסירים אותם בהכרח בשעת לישה הגם שיש לחלק מ"מ מן המבואר אנו למדי' שזה טעמ' של רטי' ואגד וכדומה, ולפ"ז בנדון שלנו שמניחי' התחבושת על הצדעים לירחים ולא יוסר משם בנתיי' עד שיפול מאליו וזו הרפואה וסימן לרפואה כשנופל משם שכבר עשה תחבושת שלו י"ל בכה"ג לא מקרי חציצה אם כי ראי' אין לנו אבל מסתבר בעצמותו מ"מ לא נסמוך על סברתינו בלי ראיה:
אבל נ"ל יותר בנדון שלנו להקל מטעם אחר דהנה בב"י סימן קצ"ח בשם סמ"ק וז"ל הרגילו הנשים להסירו מעליהם כל גרב וכל שחין אע"פ שמה"ד לא היה צריך לפ"ז אין לאסור לטבול אשה שיש לה חטטין בראשה עכ"ל ובשם המרדכי כ' וז"ל אפילו תצטער אם תסיר הגלד מן המכה או אבעבועות שחין שאין דעתה להסיר עתה נקרא אינה מקפדת מ"מ רגילות להסיר הכל או שתמתין עד שתתרפא ותסיר הכל עכ"ל מבואר בסמ"ק ומרדכי כל שמצטערת ואין דעתה להסיר עתה הגם שבדעתה להסיר אח"כ כשיתיבס הרבה ובקל להסיר או יפול מעצמו כל שעתה יש לה צער לא מקרי מקפיד אלא שרגילות להסיר מחומרא וכן הביא ב"י באו"ח סי' קס"א בשם סמ"ק דכל החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה וכו' וגלד וגרב יבש שאין מצטער בנטילתו וכו' וכן פסק הרמ"א שם משם סה"ת ועיי' מג"א ס"ק ט' מכ"ז מבואר דמעיקר הדין כל שמצטערת בנטילתו ליכא חציצה רק דהחמירו על עצמן בטבילה ולא בנטילה:
ונ"ל להטעים טעם שרגילות להחמיר ולהסיר הכל משום דצער זה להסיר גרב ושחין וכדומה אינו שוה בכל ואינו באופן א' תדיר דיש שאין מקפידי' ומרגישים בצער ב"ד בהסר' הגלד ושחין והכל לפי מה שהוא אדם ענוג ואסטניס וגם לפעמים מתיבש הגלד והשחין מהר ולפעמים לימי' מרובי' הכל לפי הזמן קור וחום כידוע ודבר זה צריך אומד יפה ותור' כ"א בידו לכן החמירו תמיד בלא פלוג להסיר הכל וזה נ"ל טעמו של מהר"ק שבט"ז ס"ק י"ד וכן הר"ש מקוצי שהחמירו כ"כ הגם שהיה מצטער' ולכן עמד עלי' משום שהיתה רכה וענוגה והרגישה בצער מועט והקפידה עליו מה שאינו ברוב הנשים שאינן מעונגים כ"כ ובכה"ג מעיקר הדין צריך להסיר דכמעט בטלה דעתה של זו שמקפדת כ"כ על צער מועט כ"כ ול"ש דכל הענוגי' מקפידות דל"ש כ"כ, וראיתי בסדרי טהרה ס"ק כ"א ד"ה ועוד קשה לי על הש"ך וכו' דמביא כל הנך שיטות דס"ל כל שמצטער לא מקרי מיעוט המקפיד וכ' מיהא לאו כל פוסקים ס"ל כן מדהחמירו הר"ש מקוצי ומהר"ק כ"כ ש"מ דמעיקר הדין הוא ולפמ"ש אין ראיה וי"ל עוד הא דתנן כל גלד שע"פ המכה אינו חוצץ ושחוץ למכה חוצץ וכ' בס"ד או דסתמא דמלתא כל שע"פ המכה אף שחוץ למכה מצטערת ואינו חוצץ או דמתני' דווקא באינה מצטערת וכ' אח"כ דפשטו' דמתני' לא משמע דתלוי' במצטערת אלא אף במצטערת חוצץ ומ"מ יש להקל במיעוט עיין בו ולפמ"ש י"ל דאף אם בגלד ושחין לא מחלקים בין מצטער מעיקר דין דמתני' ה"ט משום דלאו כל אנפי' שווים אין כל השחין ובעלי השחין שווים בצער ההסרה לכן החמירו חז"ל במתני' אבל דבר שידוע שמצער לכל אדם וא"א להסיר בלי כאב וצער אין משמעות מתני' נגד הסמ"ק ומרדכי וי"ל כל הפוסקים מודים בכה"ג לא מקרי מקפיד ואפי' מחומרא א"צ להסיר ולא להמתין כנ"ל:
ויש לעיין לפי שיטות אלו מ"ש באגד שע"ג המכה וקשקשים שע"ג השבר דמקרי חציצה דמקפיד בל"ס יש צער בהסרתן ומ"מ חוצץ וצ"ע לכאורה וא"ש עפמ"ש כבר לעיל דאגד וקשקשים דמסירים לפעמים כדי לראות אם נתרפא או לתקן האגד וקשקשים לכן מקרי מקפיד וחוצץ משא"כ בגלד ושחין וא"ש:
אלא דראיתי בסדרי טהרה ס"ק כ"ו ד"ה ומ"מ לדינא נכונים דברי הש"ך וכו' דמהא דחץ תחוב מוכח דלא כמרדכי וסמ"ק וסה"ת דכל שמצטער אינו חוצץ דהא בוודאי מצטער' בנטילת חץ ומ"מ חוצץ וכ' כדי שלא יהיו נגד משנה ערוכה ע"כ צ"ל דס"ל לחלק בין דבר היוצא מן הגוף ובין דבר אחר החוצץ אלו דבריו ז"ל והנה הרגיש בעצמו כי מסברא אין לחלק בין יוצא מגופו ליוצא ממק"א אלא שמוכרח לחלק בכך מכח קושיתו נלפע"ד דלק"מ דבחץ התחוב דמכאיב כ"ז שתחוב באדם ולפעמים כשלא יוציאו יבוא לידי חולי וסכנה ולכן הגם שההוצאה בוודאי מכאיב טובא ואפשר ביותר ממה שמכאיב לשעה כ"ז שתחוב בו מ"מ מקפיד להוציא בכאב ויסורין גדולי' שלא יכאב לו תמיד ויגרום יסורים גדולי' ומכ"ש בירכו שמעכבו בהליכתו ותנועותיו ואין לו חילוק אם יוציא עכשיו או לאח"ז לכן חוצץ משא"כ בשחין וגלד דלאח"ז כשיתיבשו בקל להסירם ועכשיו בקושי ובצער ס"ל לראשונים דכל שמצטער' עכשיו לא קפיד להסיר עכשיו רק לאחר זמן לא מקרי חציצה לשעתו כנ"ל נכון וברור:
אלא דקשי' לן מהך תוספת' שבר"ש סוף מקוואות בחץ התחוב דמחלק רבי בין עץ למתכת וכ' הר"ש דבשל מתכת איכא סכנה להוציא ואינו מקפיד ורבנן דפליגו וקיי"ל כוותייהו ע"כ ס"ל הגם דאיכא סכנה מ"מ חוצץ מכ"ש בדבר שיש בו צער בהסרתו דיהיה חוצץ וקשה על ראשוני' דס"ל דכל דמצטער אינו חוצץ דאינו מקפיד מקרי וצ"ע חוץ משנאמר לחלק בין יוצא מגופו בין ד"א דחוצץ כמ"ש סדרי טהרה וסברתו דחוקה ורחוקה בעיני וביותר תמה אני על הס"ט דמסיי' כל שיש סכנה בוודאי אפי' אינו יוצא מגופו אינו חוצץ כדמוכח מהך דחץ תחוב ודבריו נפלאו דהא רבנן פליגו עליה דרבי וקיי"ל כרבנן ולאידך פירושי' דר"ש דמשום דבמתכת נכנסים מים טפי י"ל דבמקום סכנה כ"ע מודים דלא חייץ אלא דראיה ליכא לפי פירוש זה דבמקום סכנה ל"ח אפי' ביוצא שלא מגופו ודבריו תמוהים, ועל שיטות הסמ"ק וסה"ת ומרדכי י"ל דס"ל כפי' הראשון של ר"ש ואין ראי' משם נגד שיטתם ולפמ"ש כבר בתחלת דברינו דרמב"ם ס"ל עיקר כפי' השני של הר"ש וממילא ל"ל כשיטת הסמ"ק ומרדכי בזה אבל הרשב"א ורא"ש ור"ש עצמו שכתבתי לעיל דס"ל עיקר כפי' ראשון של ר"ש אפשר ס"ל בשיש בו סכנה ואפי' במילי דמצערים לא מקרי מיעוט המקפיד ואינו חוצץ כנ"ל ועיי':
ועוד ויותר נ"ל דאפי' לפי' השני של הר"ש אתי שפיר כ"ז להלכת' דבאמת צ"ל אי איכא סכנה בהוצא' חץ מתכת לחוץ איך ס"ל לרבנן דמקרי מקפיד וחוצץ והוא נגד השכל והמוחש דבוודאי כ"ע אין מקפידי' במידי דאיכא משום סכנת' וראיתי שמע"כ י"נ ני' התעורר בזה וכ' דצ"ל משום לא פלוג בין של עץ למתכת ס"ל להחמיר דחוצץ כמ"ש הב"י בפלוגת' דרבי ורבנן דגזרו משוקע אטו אינו משוקע דאתי למחלף ולא ידקדקו היטב אם הוא משוקע או לא והכל בדבר אחד אבל למגזר מתכת דאינו מקפיד אטו של עץ דאינו סכנה זה גזירה אינו מקפיד אטו מקפיד במיעוטו הלא ע"ז אמרו בסוכה ובדוכת' טובא דמייתי דר"י דל"ג כולי האי גזירה לגזירה ואטו משום דהכל שם חץ יש לו מצאו מקום לגזור טפי זה רחוק ודחוק:
ולכן הנלפע"ד דוודאי לאו סכנת' ממש קאמר הר"ש דוודאי בהא לא יחלקו רבנן אלא שיש קצת סכנה בהוצאה ומכאיב טובא הרבה במתכת יותר מהוצאה של עץ והנסיון ילמדינו שמוצאי' של מתכת וכוונת הר"ש שיש חשש סכנה וע"כ כוונתו כך הוא מדכ' וז"ל א"כ במתכת איכא סכנה טפי כשמוציאו האי לשון טפי משמע שגם בעץ יש סכנה וזה אינו כידוע ועוד אי הוה סכנה קצת מ"ט דרבי דבעץ לא אטו בעי סכנה גמורה שיש בה סכנות נפשות לדבר זה אלא ע"כ שאין כוונתו סכנה ממש אלא שמכאיב טובא וחשש סכנה טפי מבשל עץ או טפי שכ' היינו יותר משנשאר בתוכו דג"כ כאיב טובא ואיכא למיחש לסכנה קצת ובהוצאה איכא טפי והדבר מוכח מעצמו וידוע דאין בו סכנה אלא ע"צ חשש ולמאן דקפיד ושומר נפשו ע"צ הרחוק וי"ל דרוב לא קפדו בהכי אלא מיעוט והיא מקפד' ואקדים עוד דברשב"א תה"א כ דר"א ורבנן במתני' דמווקאות בקלקנ' שעל הראש וכו' פליגו אי אזלי' בתר זה שדנים עליו אם מקפיד או אזלינן בתר רובא דעלמא דרבנן ס"ל דאיש המקפיד בטלה דעתו ואשה שאינה מקפדת בטלה דעתה ור"א ס"ל א' האיש וא' האשה כל שמקפיד אזלי' בתר דידי' וקיי"ל כרבנן אלו דבריו יעיי"ש ומהתימא על הב"י רס"י קצ"ח כשעשה פלוגת' בין הראשונים אי אזלינן בתר המקפיד כ' אבל מרשב"א אין נראה כן וכו' יעיי"ש ולא הביא דברי הרשב"א אלו שמפורש כ' דבפלוגת' תלי' והלכת' כרבנן דאזלי' תמיד בתר רוב שמקפידי' וצל"ע עכ"פ יש לפנינו פלוגת' בזה ונ"ל בהא פליגי רבנן ורבי רבי ס"ל כיון דקפדה משום חשש קצת סכנה בתר דידה דמקפדת אזלינן, ורבנן סבירא להו דאזלינן בתר רובא המקפידי' ורובא אינם מקפידים ומחזירי' להוציא גם בשל מתכת ושוקלי' כאב הגדול כ"ז שתחוב בו נגד חשש סכנה וקיי"ל כרבנן אבל היכא דרוב מקפידים במקום שיש חשש סכנה גמורה ואפי' במצער לבד י"ל כ"ע מודים ובזה סרה תלונת הרב שהביא פר"מ ני' על מ"ש אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בח"ס חיו"ד סי' קצ"ב שכ' דבמקום סכנה לא מקרי קפדו מהך דחץ תחוב ותמה הרב הא קיי"ל כרבנן נ"ל לדברינו א"ש כנ"ל ועיין:
והנה במרדכי סוף הלכ' נדה בשם ראבי"ה בנשים שנעשה להם קליעו' בשערות ע"י שד וסכנה לגלחן דלא חייץ וכ' שם ג' טעמים וטעם האחרון משום דאיכא סכנה לגלחן היינו רביתיי' כבש"ס יבמות ע"ח ע"ב ונראה לכאורה מדלא כ' בפשיטות כיון דאיכא סכנה לא קפדו רובא דעלמא דאית להו קליעות כאלו ומשו"ה לא חוצצי' מוכח דס"ל דלולי דהיינו רביתיי' שהוא דבר דמתהוה מגופו לכן אין חוצץ אבל משום סכנה הוי חציצה ומלבד שהוא נגד השכל שיהי' זה מקרי קפיד גם הוא סותר עצמו דכבר כתבנו לעיל דשיטת המרדכי אפי' במילי דמצטער להסיר לשעתו לבד לא מקרי קפיד ואינו חוצץ קו"ח במידי דאית בי' סכנה וא"א להסירו ומיאש להסירו לעולם דאינו חוצץ וצ"ע ויפה כ' פר"מ ני' די"ל דהמרדכי לשיטתו אזיל דאחז בשיטה זו דהשער מיחשב בפ"ע למיעוט ורוב חוץ הגוף והנהו שערות אי היה ברובם לא סגי בטעמ' משום סכנת' לכן אמר משום דהיינו רביתיי' אלא שמעלתו י"נ ני' כ' עוד דס"ל כטעם הראשון של הר"ש ולא ס"ל דבסכנת' ליכא חציצה זה א"א לפי שהראיתי לדעת דאפי' במילי דמצער ס"ל דאינו חוצץ כ"ש בסכנה וע"כ משום רוב שער שביק לטעם דסכנת' וגם י"ל דרצה לומר דהיינו רביתיי' אפי' נעשו בכל השערו' מ"מ משום היינו רביתיי' מהני אפי' בכולי כמבואר בש"ס יבמות שם יעיי"ש:
והנה בעל הלבוש כ' בטעמ' דהך דינא דמרדכי משום דאיכא סכנה ומיאשת לחותכה לעולם ונראה דלא ניח' לי' בטעמ' דמרדכי דהיינו רביתיי' כמו בש"ס יבמות דיש לחלק דשם הוא מתולדה וכולן כך יצרו משא"כ בקליעות הנעשים במקרה הגם שהם בטבע שלא ע"י אדם, מ"מ לא מקרי דרביתיי' בכך ולכן התחכם לתת טעם דמסתבר לו יותר כנ"ל אלא דראיתי אחרי רואי בתשובת פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ו שתמה עליו הא בסעי' ה' אחז בשיט' זו דשערות הראש חלוק מגוף ואם רוב קשור חוצץ מדאוריית' ואח"כ כ' בטעמ' דקליעת הראש משום סכנה דאין מקפידי' תינח במיעט שערות אבל ברוב שערות לא יספיק טעם זה דרוב ואינו חוצץ מדרבנן אסור והתמיה רבה מאוד וצ"ע:
ולהסיר חרפה ולעשות לו כסות עינים לבעל הלבוש היה נ"ל דס"ל הא דגזרו רבנן ברוב שאין מקפיד אטו מקפיד בוודאי גזירה רחוקה היא וקרוב יותר לגזור מיעוט מקפיד אטו רוב המקפיד כיון דנחתי' לשיעור רוב או מיעוט אבל לגזור אינו מקפיד אטו מקפיד לכאורה אין טעם ונ"ל כיון שמקפיד ואינו מקפיד היא הסכמ' ב"א ואיכא דקפדו ואיכ' דלא קפדו ואזלי' בתר רובא דמקפידי' ומיעוט דמקפידים ולר"פ אפי' הוא קפיד אינו חוצץ מדינא ואתי למחלף וגזירה קרובה לבוא רוב אינו מקפיד אטו מקפיד כיון שכ"ז יש ויש שמקפידים במקום שאין דרך להקפיד ולכן גזרו וכ"ז בדבר דתלי' בדעת והסכמת ב"א אבל כל שיש בו סכנה אין מי בעולם שאינו מקפיד ומי פתי יכנוס עצמו לסכנה אין מקום למגזר אטו מקפיד שאין לו במציאות מאן דקפיד וס"ל ללבוש דבכה"ג לא גזרו כן י"ל:
ויש פנים לזה מסוגי' דיבמות ע"ח בסופו אמאי א"צ טבילה וכ"ת משום דר"י וכו' וצ"ל הא ברוב שאינו מקפיד מדרבנן חוצץ אטו רוב מקפיד ועדיין קשה אבל לפמ"ש א"ש כאן דכל וולד שבבטן אמו אינו מקפיד בכה"ג ל"א אטו רוב מקפיד כנ"ל ליישב אבל מדהוקשה לרש"י שם הא ברוב שא"מ גזרינן וכ' דאוקמי בכאן אדאוריי' ובריטב"א שם כ' משום דלא שכיח ולא כתבו משום דכ"ע אינו מקפיד ש"מ דל"ל לחלק דלעולם גזרו רוב א"מ אטו רוב דמקפיד ואנו ליישב דברי הלבוש באנו ולדינא אינו כן כדמוכח מרש"י וריטב"א דלעולם גזרו ועיין:
ואחרי דברים הדברים אלו נבוא לנדון שלפנינו דנלפע"ד להקל מתרי טעמא א') דכל שהו' משום רפואה ונתון על מקומו לזמן קצוב בל יסור בנתיי' עד זמן הקצוב נכנס בגדר לא קפדו ושאני רטיה שע"ג המכה ואגד וקשקשים שעל השבר שמסירים לפעמים לתקנו ולראות אם כבר עלה רפואה עליו וכן הוא בכחול שע"ג העין שאם בא לרפואה שמחליפ' הכחול מזמן לזמן וזה נראה שהוא ג"כ דעת תשובת פמ"א ח"ב סי' קמ"ו שכ' בנדון שלו דאם ע"י רופא מומחה רובם אין מקפידים כדי שתעלה להם רפואה אינו חוצץ במיעוט שערות ובסדרי טהרה תמה עליו מ"ש מרטיה ואגד דהם משום רפואה ומ"מ חוצץ וצ"ל כיון שאפשר להסיר ולפמ"ש א"ש דשאני הנהו שמסירים בנתיים משא"כ בנדון של הפמ"א וכן בנדון שלנו, ב') כיון שא"א להסיר עכשיו רק ע"י כאב גדול מרובה ונאמר לי כי כמעט א"א להסירו רק כשידבק ויתלוש מן העור שבמקומו וכבר הארכנו בביאור שיטות סמ"ק ומרדכי וסה"ת דכל דאיכא צער לשעתו לא מקרי מיעוט המקפיד מעיקר הדין וכתבנו טעם שהחמירו להסיר כל גלד וחטטי' וכ"ז ל"ש בנדון שלנו דכל אנפי' שווים דמכאיב טובא לכל אדם וזמנו קבוע לכל עד שיפול מאליו:
וראיתי למע"כ י"נ נ"י שכ' דכל שאינו קבוע לזמן מרובה כשנה ושנתיי' חוצץ מהא דהראב"ד שכ' דבר המקפיד עליו אלא אם בזמן מן הזמנים מקפיד עליו חוצץ א"כ ה"ה בנדון דידן אלו דבריו והרי הראנו לדעת שיטות הראשונים דכל שיש צער עכשיו אפי' אפשר להסיר בקל אח"ז אין חוצץ ונ"ל דראב"ד לא פליג בזה דכל שאח"ז הקבוע יסיר ועכשיו אינו ראויה להסיר אינו חוצץ וכוונת הראב"ד אע"פ שעכשיו בשעת טבילה מקפיד עליו אלא כל שבזמן מן הזמנים היינו לפניו ולאחריו אינו מקפיד חוצץ אבל כל שזמנו קבוע שמקפיד להסירו ועד הזמן ההוא אינו מקפיד להסירו אדרבה מקפיד שיהי' עליו מודה דאינו חוצץ וכן מורה לשון ש"ע בסימן קצ"ח כל שדרך ב"א לפעמים להקפיד אע"פ שעכשיו אינו מקפיד ובש"ך כיון דאיכא זמנ' וכו' אע"פ שרוב פעמים אינה מקפד' נראה דר"פ אינה מקפד' וזמני' דקפיד לפני הטבילה ואח"כ אבל כמו בנדון שלפנינו דל"ק רק אח"כ לעת קצוב לאו קפדא הוא ואפשר אפי' אין צער להסיר וכ"ש היכ' דמצערא טובא שבנדון שלפנינו:
ויש לי ראיה לזה מש"ס יבמות ע"ח בעובר דאמר תחלה משום דר"י דרובא שאינו מקפיד א"ח מדאוריית' והא לא"ז כשזמנו לצאת מקפיד שלא יהי' אמו חוצצת וע"כ דכיון דזמנו קבוע ועד זמנו הקבוע אינו מקפיד א"ח וז"ל הריטב"א ביבמות שם והכא וודאי אין הוולד מקפיד על אמו אדרבא ניחא ל' בזה כל זמן שלא הגיע זמנו לצאת לאויר העולם עכ"ל נראה דבא להסביר ולהטעים דמקרי אינו מקפיד הגם שמקפיד לאח"ז מ"מ עד שיגיע זמנו לצאת אינו מקפי' אדרבא ניח' לי' ומשום דהוא רביתיי' לא ידע עדיין עד דאסיק לבסוף ועיין:
וכאשר בינותי בספרים מעט מצאתי לי חבר בראיה זו בתשוב' זכרון יוסף סי' ט' ויו"ד והו' ראש המדברים בנידון טבעת שבתוך האשה אי חוצץ ושם כ' דכל שאין ההסרה רק לזמן ידוע אינו חוצץ ומפרש דברי הראב"ד וש"ע כמ"ש ומביא ראיה זו מיבמות ושמחתי כי כוונתי לדעת גדול כמוהו זצ"ל שוב ראיתי בספר חכמת אדם שהניח בצ"ע ברטי' שא"א להסיר אם חוצץ דמ"ש מכנים שא"א להסירם דאינם חוצצי' ומע"כ י"נ ני' הרגיש בראיה זו מכני' והלך לדרכו בין נטלי' לזמן מרובה או לזמן שאינה מרובה כ"כ וכבר הארכנו בזה ומ"ש די"ל דהיינו רביתיי' לא נ"ל דל"ש זה רק בשערות וכיוצא בו שהם מגוף אדם עצמו ולא בד"א כמו כנים הללו דמזיע' באים וכיוצא בו וגם על דמיון המרדכי עצמו שמדמה שערות קלועות להא דיבמות גבי עובר יש לפקפק כמ"ש לעיל:
ולהיות כי מיעוט המקפיד רק חומרא דרבנן מגזירה ושקלו וטרו האחרונים בקצת דברי' לילך בספיקו להקל לולי דאוקמי' אחזקת טומאת היה נ"ל לסמוך על כל מ"ש להקל בנדון שלנו להלכה אבל איני מחליט למעשה לאשר לא עיינתי בהענין רק איזה שעות לפרקים ומעלת חביבי נ' ישים עיניו על כל מש ואשר יבחר יקרב. הכ"ד אוה"נ חפץ ביקרו והצלחתו חותם בברכת אהבה. פ"ב יום ד' כ"ד שבט תרטו"ב לפ"ק:
אחר חותם המכתב קודם שלחי אל הב"ד מאת ד' היתה זאת לי כי חפשתי עוד בארגז ספרים שלי ובא לידי ספר תשוב' מאהבה ח"ג בגליון בסי' קצ"ח כ' וז"ל נשאלתי באותה רטי' שהמציאו הרופאים שצ"ל ע"ג ארבעה ושלשת חדשים רצופים ואח"כ נופלת מעצמה אבל בתוה"ז הזה א"א בשום אופן להסיר משם כ"א בקריע' עור ובשר עמה ואשה אומרת שכבר רגילה ברטי' זו ואינה מקפדת כלל והוריתי דהלכה רטי' שע"ג המכה חוצצת אינה זזה ממקומה ולא חילק ולא בילק שמענו, וגוף תשובה שפלפלתי בה אינה תח"י וכו' ושמעתי ששאל השואל אחרי להה"ג בעל אור חדש ולהה"ג מו"ה ניסן שידליב מקעלין ולהה"ג מהר"ל פישלס ז"ל וכולם הסכימו עמי שחלילה להקל עכ"ל שם:
ולהיות כי כבר הורו זקנים אלו זצ"ל להחמיר בנדון שלנו ממש הגם שאין אתנו ידיעה על מה אדניה' הטבעו וטעמ' ונימוקם לא נתגלו לנו בכל זאת חס לי להקל בהוראה שהחמירו בה גאוני קמאי בדור שלפנינו קדושים אשר בארץ החיים המה וידי מסולקת מלהורות להקל וד' יצילנו משגיאו' ויורנו מתורתו נפלאות כי רפאות היא לשרינו ושיקוי לעצמותינו והוא ית"ש האמת יורנו כי הוא חיינו ואורך ימים:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: