כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה פג
כהן שדעתו יפה מחמד לבי חביב נפשי חתני תלמידי כבני הרבני המפואר המופלג בתורה ויראת שמים חריף ובקי שואל כהלכה כש"ת מו"ה יעקב ליב כ"ץ שטראססער ני' בשבת תחכמוני בקהל טאב יע"א:
בסוף שבוע זו האירו מול פני דבריך הנעימים והיקרים לי מפז ונפשך היפה בשאלתך אם מותר למכור לעכו"ם לפני חגיה' שמן למאור ולבונה להקטיר ונרות ונקנים תמיד ע"י שמש שלהם בידוע שקונה כ"ז למשלחיו וכמה סוחרים בעיר א' מוכרים דברים כאלו ולא נמצא לקנות רק אצל סוחר ישראל ועלה במחשבה לפניך דקטור' להקטיר אין בו איסור מה"ד דהוא לפני דלפני כיון שאין הקונה מקטיר אלא הכומר והבאת מ"ש הרמ"א סי' קל"ט מפסקי מהר"י כ"ז דמותר למכור לעכו"ם ספרי' פסילו' שמזמר הכומר לע"ז דהוא לפני דלפני ונראה דעת רמ"א כן הוא שכ' המחמיר תבוא עליו ברכה ולדינא נקיט לעיקר כפסקי מהר"י אבל נרות ושמן שמדליק המשמש הקונה איכא משו' לפני ממש אלא דהי' נרא' לך גם שמן ונרות מותר למכור לו כיון שמצוי לו לקנות במק"א דליכא משום ל"ע כבש"ס ע"ז דווקא בתרי עברי דנהרא איכא משום ל"ע והטבת לראות ברמ"א סי' קנ"א שכ' ונוהגי' להקל כסברא ראשונה כל היכא דיוכל לקנות במק"א שרי אלא דעלה ספק בלבך אפשר זה דווקא כשיוכל לקנות מנכרי אחר אבל היכא דליכא רק מוכרים ישראלי' הגם שהם מוכרים ביודעי' ובלא יודעי' שיש חשש איסור בזה אפשר כה"ג אסור אלו דבריך בקיצור ונפשך איוותה לדעת דעתי בזה בקרוב האפשר ואחר עיון לפי מסת הפנאי אשיב לך תשובה מאהבה תשובה שלימה כיד ד' הטובה עלי ואשיב על ראשון ראשון וכו':
הנה בפסקי מהר"י מדמה מלתא למלתא דאמור בש"ס ע"ז י"ד בקונה למסחר מותר דהוא לפני דלפני והב"ח ומביאו הש"ך סי' קל"ט חולק על תה"ד ועיינתי בפנים והוא דחה ראי' זו מש"ס ע"ז דשם קונה למסחר ואולי לא ימכור לע"ז אבל בנדון תה"ד שיודע שימכור לכומר והחפץ עומד לכך לא הוי כלפני דלפני וכ' עוד דתה"ד בעצמו הרגיש בסי' רצ"ד במוכר לנכרי וידוע שיסרס ע"י נכרי אחר או שלוחו הוי לפני דלפני ומביא ראי' מש"ס ע"ז הנ"ל ומסיי' אמנם יש לחלק דלא דמי להא דלבונה הלא הרגיש בעצמו שיש לחלק אלו דברי הב"ח ולכאורה צ"ע על התה"ד שבפסקי' מדמה בפשיטות מלתא ללבונה שבש"ס ע"ז ובתה"ד כ' דיש לחלק ונלפע"ד דלא התכווין בתה"ד סי' רצ"ד לחלוקו של ב"ח אלא שם יש לחלק חילוק אחר שאין נדון שלו דומה להאי דע"ז התם מוכר לאחד והוא ברשות הקונה ויוכל למכור לע"ז או לד"א ישראל זה כשמוכר לו יצא מרשותו ונכנס לרשות הקונה נכרי שיוכל לעשות בו כרצונו וכן במוכר ספרי' שמזמרי' בו לע"ז ברשות הקונה הוא ויוכל למכור שלא לזמר בו הגם שידוע שימכור ס"ל לתה"ד דהוי כלפני דלפני אבל במוכר בהמה לנכרי וידוע שמסרס כל מה שקונה הגם שעושה זה ע"י אחר מ"מ זה שמוכר לו הוא שקונה לסרס ונשאר שלו וברשותו רק שמעשה הסירוס נעשה ע"י אחר וע"פ נעשה לא דמי ללבונה שקונה למסחר ולכן כ' התה"ד אמנם יש לחלק דלא דמי ללבונה ולא משום חלוקו של הב"ח כנ"ל ברור בכוונתו:
והנה הרמ"א בי"ד סי' קל"ט מביא ב' דיעות דעת האוסרי' ודעת פסקי רי"ו להתיר ובא"ע סי' ה' סעי' י"ד כ' אם אין הנכרי מסרס בעצמו רק נתנו לאחר לכ"ע שרי וציין על תה"ד סי' רצ"ד בלי חולק ותמוה' לי איך כ' בפשיטות דלכ"ע שרי והרי רבים החולקים על תה"ד וביו"ד כ' והמחמיר תע"ב ובא"ע כ' בפשיטו' דמותר ולא כ' דמחמיר. תע"ב והתה"ד בעצמו כ' במוכר בהמה לנכרי דיש לחלק ואפשר משום דבלא"ה רוב ראשוני' ס"ל דאין איסור סרוס כלל גבי נכרי ונקטי' להחמיר לאסור למכור לנכרי וחוששי' למיעוט האוסרי' לכן סמוך לבו של הרמ"א להקל כשאין הנכרי מסרס בעצמו כן י"ל אלא דלשון של רמ"א שכ' לכ"ע שרי לא א"ש ומהתמי' שלא הרגיש אדם בזה וצלע"ג:
ובנדון שלפנינו דנכרי הקונה הוא שליח של כומר שמקטיר לע"ז נ"ל דגם התה"ד מודה דלא דמי כלל ללבונה דבש"ס ע"ז כיון שהוא קונה בשליחות משלחו גם אם דאין שליחות לנכרי מ"מ מוכרח הוא לעשות שליחותו ולמסור לידו מה שקנה עבורו לא הוי כלפני דלפני ואין לו דמיון כלל ללבונה שקונה למסחר וגם לדינו של פסקי מהרי"ו ותה"ד אינו דומה כמובן כנ"ל ועוד הרי התה"ד סי' רצ"ד כ' שיש לחלק וכ"ש בנדון שלנו והב"ח פסק לדינא דלא כפסקי מהרי"ו כ"ש שאין לנו להקל בנדון שלנו דיש לחלק חילוק רב כמ"ש:
ועוד בה שלישית והיתה לבאר הנה בתשובת משאת בנימין ומובא בש"ך ח"מ סי' רמ"ג בלי חולק ועיי' מג"א סי' תמ"ח דנכרי לנכרי יש שליחות ובב"ש סי' ה' כ' דתה"ד חולק על המ"ב מדכ' אפי' ע"י עבדו ושפחתו דאין שליחות לנכרי וראיתי באבני מלואים שכ' דאין ראי' מתה"ד שחולק על המ"ב אדרבא נראה דכוות' ס"ל והוא מן מה דכ' אפשר בנכרי ג"כ אין שליח לד"ע ואפשר דכ"ש הוא דהא קיי"ל בעלמא אין שליחות לנכרי ומדכ' דאין שליח לד"ע מקו"ח דאין שליח לנכרי ולא כ' בפשיטות דאין שליחות לנכרי נראה דס"ל נכרי לנכרי יש שליחות אלא דאין שליח לד"ע לזה כ' דכ"ש הוא מישראל דאין שליחות לנכרי היינו נכרי לישראל כ"ש דאין שליח לד"ע אפי' נכרי לנכרי:
אמנם המג"א סי' תמ"ח סס"ק ד' מביא מירושלמי דנכרי לנכרי ליכא שליחות דלא כמ"ב ועיי' מל"מ פ"ב משלוחי' ושותפי' הלכ' א' שחולק על המ"ב דבירושלמי רפ"ו דדמאי ובפ"ק דתרומו' מפורש דלא כמ"ב ועיי' יו"ד סי' קס"ט אם יש שליחות לנכרי לחומר' ועיי' תשובת חו"י סי' קפ"ה שתופס לעיקר דיש שליחות לנכרי לחומרא ואפשר נכרי לנכרי כ"ע מודי' דיש שליחות לחומרא ובסי' קס"ט בנכרי וישראל קאי ועיי':
ולכן בנדון שלנו דאין השליחות נכרי לנכרי לד"ע דהא בקנין זו ליכא עבירה ולתשוב' מ"ב ותה"ד דנכרי לנכרי יש שליחות ליכא לפני דלפני דהוא כמו שמוכרו למשלחו והוי לפני ממש ולחולקי' על המ"ב מ"מ איכא משום דיש שליחו' לנכרי לחומרא עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ולפמ"ש לעיל אפי' תימא דאין שליחות לנכרי אפי' לחומרא מ"מ כיון שבשליחות' עושה ומוכרח לקיי' רצון משלחו לא דמי ללפני דלפני איכא וודאי איסור לכן אין להקל כאן למכור לו לבונה משום דהוי לפני דלפני והיינו אם המשמש הקונה הוא שליח של הכומר אבל אם הוא שליח של העם הדרים בעיר ובעד מעותי' קונה ואין לכומר שותפו' בו ומשלחי' יכולי' לעשות בלבונה כרצונם שלא לתנו לכומר אפשר יש לדמותו לדינו של פסקי מהרי"ו אלא דהרמ"א כ' והמחמיר תע"ב וב"ח כ' דמעיקר הדין אסור וש"ך העתיקו נראה כי דעתו נוטה לב"ח לכן לא נ"ל להקל מהא טעמא דלפני דלפני הוא ועיי':
ונשובה נא ונחקורה אם יש להתיר משום דימצא לקנות במקומו אצל סוחרי' ישראלי' אחרי' דעוברי' ונכשלים ומוכרים ואם לא ימכור לו זה יקנה במק"א הנה במושכל ראשון נראה דאין חילוק בין ימצא לקנו' מנכרי או מישראל אחר מ"ש כיון שבלא"ה יקנה ויעשה איסור מה לי אם יקנה מישראל או מנכרי כיון שאין אנו מביאין לידי איסור ואין נותן לפניו מכשול וכן פשיט' ליה לתשוב' פני משה ח"ב סי' ק"ה בלוה בריבי' היכא דהלוה חזי דהמלוה הוי מלוה בריבי' הני דמים גופייהו לישראל אחרינא ליכא משום דלפ"ע וכו' כהאי דאמרי' פ"ק דע"ז דווקא דקאי בתרי עברי דנהרא וכו' אמנם במל"מ פ"ד ממלוה ולוה ה' ב' חולק על הפ"מ מסברא דשאני התם דאיסור מעשה נעשה גם אם לא הי' מושיט לו הכוס ולכן אף אם הושיט אינו עובר בל"ע אבל גבי ריבית אם לא ילוה הוא יהי' הלוה אחר עובר על ל"ע משו"ה לא נפטר גם הוא מל"ע ועוד יש לחלק ולומר דלא הותר ללוה זה ללוות דאפשר דלוה אחר יחזור בו ולא ילוה ונמצא איהי דקא מכשיל למלוה ע"כ והנה סברא ראשונה דמל"מ מ"ש דכיון דלוה אחר יעבר בל"ע לא נפטר זה מל"ע ולא ידענא להסביר מה לי אם האחר יעבור בל"ע כיון שילוה לאחר ויעבור המלוה ולוה כל מה דעובר עכשיו ע"י שילוה הוא ממנו ולא הוא גורם לו שיעבור דבלא"ה יעבור ממילא הוא הלוה זה אינו עובר בל"ע דגם בלעדו יכשל המלוה וכן בנזיר אם ישראל אחר מושיט לו מותר לזה להושיט ומ"ש עוד אולי יחזור בו הלוה ולא ילוה נראה כוונתו כיון דעושה הלוה איסור אם ילוה איכא ספק שמא יחזור בו ולא ירצה לעשות איסור ומשו"ה לא כ' המל"מ שמא יחזור המלוה ולא ירצה להלוות לאחר רק לו כיון שמלוה לו ואינו חש לאיסור ה"ה שלא ימנע מלהלוות לאחר משו' איסור רבית לכן כ' דלוה האחר יחזור בו ולא ירצה להלוות ברבי' ואפשר שכן הוא כדבריו ואין תפיסה בזה על בעל פ"מ דאמר דינא היכא שידוע שלא יחזור שעשה כן הלוה האחר כ"פ ולוה ממנו ברבית או עומד לפניו שילוה לו ברבית:
והנה המל"מ מביא ראי' לדבריו מתוס' חגיגה י"ג ע"א ד"ה אין מוסרי' ד"ת לנכרי שכ' דמשום ל"ע ליכא דנכרי שלומד תורה חייב מיתה דקמ"ל היכא דליכא משום ל"ע כגון כשנכרי אחר עמו מדכ' תוס' נכרי אחר ולא כ' ישראל אחר ש"מ דכה"ג איכא משום ל"ע כיון שגם האחר עובר בל"ע ולפענ"ד ראי' זו בקל יש לדחות דתוס' נקיט דרך קרוב יותר דנכרי אחר מלמדו מלומר דישראל אחר מלמדו באיסור ועובר על ל"ע ולא שכיח ופשוט:
עוד מביא ראי' מש"ס ב"מ ע"ה ע"ב ערב ועדים אין עוברים אלא משום לא תשימו עליו נשך וכ' תוס' ד"ה ערב ועדי' זמנין דעברו נמי על לפ"ע כגון שלא היה מלוה בלא ערב ועדי' אבל לא תשימון פסיקא לי' וכו' אבל ל"ע זמני' דלא עבר כגון שהיה מלוה לו בלא"ה כמו במושיט לו כוס וכו' ואם היכא דמלוה אות' מעות לישראל אחר אין לוה זה עובר א"כ גם בלוה לא פסיק' דעובר בל"ע וע"כ דליתא, והנה לפמ"ש מל"מ בטע' שני דמסתבר יותר שמא יחזור בו הלוה קשה גם הערב והעדי' יש לחוש שמא יחזור בו המלוה והמל"מ הרגיש בעצמו בזה ונשמר מזה קודם שמביא ראי' זו וכ' בערב ועדים אם יחזור המלוה גם בערב ועדי' לא ילוה ולא אבין דלמא יחזור המלוה ולא ירצה להלוו' בלא ערב ועדים שאינו בטוח, ולא ירצה רק בערב ועדים, ויש לקיים דבריו עפמ"ש דל"ח לחזרה אלא שיתחרט לעשות איסור, משא"כ בערב ועדים ל"ח שיחזור המלוה דמשום האיסור לא ילוה כלל ומשום שיהיה בטוח יותר ל"ח שמא חוזר בו כיון שיודעים שהיה רוצה להלוות בלא"ה כן י"ל, אלא לפ"ז לא הועיל בהוכחתו נגד הפני משה ומשום שמא יחזור לוה אחר ולא ירצה לעשות איסור עדיין קשה דלא פסקיה כגון דילוה לאחר ובידוע שלא יחזור שלוה כ"פ בריבית או דלוה מאחר ברבית עכשיו ואף אם הוא לא לוה ממלוה זה הא מלוה שלוה מאחר עכשיו בריבית והבן:
אלא דראי' מל"מ במח"כת י"ל דזה ודאי מילתא דלא שכיח דימצא מלוה זה לוה אחר שעובר באיסור דלא תשיך ואיסור דל"ע לכן נקיט לוה דעובר בל"ע דע"פ הרוב כן הוא וכמילתא דפסיקא הוא, אבל בערב ועדים שכיח כגון שהיה מלוה בלא"ה כמו דלא מלוה לו בלא"ה, דמלוה ולוה כ"א עוברים באיסור דשייך בי' בין מלוה ע"י ערב ועדים או מלוה בלא"ה ודייק בלשון תוס' דכ' זימני' דמלוה דוקא בערב ועדים וזמני' דמלוה בלא"ה ושניהם שווי' דשכיח זה בלא זה לכן לאו מלתא דפסיקא הוא שיעברו בל"ע, ועוד דבמלוה ג"כ לא פסיקא שיהיה עובר בל"ע כיון שיש ללוה ללוות במקום אחר מן ישראל, ואם לא ילוהו הוא ילוה מישראל אחר, ואינו עובר בל"ע אלא אם אין ללוה ללוות מישראל אחר כן הלוה כה"ג שאין למלוה ישראל אחר שילוה ממנו ברבית שפיר אמר אביי מלוה עובר בכולן לוה עובר וכו' ובלפני עור באופן דמלוה עובר בכולן כן לוה עובר אבל ערב ועדי' רק בלא תשימון כמו דמלוה ולוה באיסור דשייך בהו אבל בל"ע לא פסיקא דאפשר דמלוה ולוה עובר בל"ע והם אין עוברי' כגון שהי' מלוה בלא"ה וא"ש:
ויש לי ראי' מהימנא כי עכצ"ל בכוונת תוס' כ"א ע"ב דחיות שדחינו ראי' מל"מ והוא דקשי' לי טובא על מ"ש דלא פסיקא בערב ועדים שיהי' בל"ע אבל במלוה ולוה מלתא דפסיקא הוא לפי המבואר בב"י ורמ"א יו"ד סי' ק"ס דמותר להלוות ברבי' לצורך פ"נ ועיי' בט"ז היינו דמותר ללוה אם לא יוכל להלות מנכרי או מישראל מותר לו ללות מרשע זה שאינו רוצה להלות אלא ברבי' אבל המלוה וודאי עובר שמלוהו לו ברבית והוא פשוט ונ"ל פשוט דמלוה עובר משום איסור ריבי' אבל בל"ע אינו עובר דמכשיל ללוה דהא הלוה אינו עושה איסור כלל דהותר לו לפ"נ וכי כן לא פסיקא איסור דל"ע במלוה כה"ג דלוה אינו איסור וצ"ע:
וע"כ צריכי' אנו לומר חדא מתרתי או דענין זה שילוה הלוה לצורך פ"נ לא שכיח משום ל"ש לא הוי מלתא פסיקא כמו בערב דשכיח זה כמו זה או דמלתא דפסיקא הוא דנקיט כל היכא דלוה עובר באיסור דשייך בי' כן המלוה והיכא דלוה עובר המלוה והלוה שניהם בל"ע ג"כ אבל ערב ועדי' איכא אופן דמלוה ולוה עוברי' בל"ע והם אין עוברי' כגון דהלוה בלא"ה ומוכרחי' דברינו וראי' מל"מ דחוי' מעיקרא ואינה חוזרת ונרא' לפענ"ד:
מאחר שדחינו ראיותיו של המל"מ בטוב טעם ועשינו סמוכי' והבאנו ראיו' לדברינו מסברא מסתבר כפשוטו של הפ"מ וגם לפי סברת מל"מ השני שיש לחוש שמא יחזור בו ולא ילוה באיסור בנדון שלפנינו דמוכרי' סוחרי' ישראלי' בכל שנה או ביודעי' ואין חשי' בזה לאיסור דל"ע או שהם שוגגי' ומוטעי' ולא ישמעו ולא יאזינו לקול הורי' לאסור ומוטב שיהי' שוגגי' וכו' א"כ ליתא לטעמא של המל"מ דוודאי יקנה מסוחרי' אחרי' ישראלי' ואם באמת אפשר כשנודע להם שיש איסור בדבר ימשכו ידיהם ולא ימכרו בוודאי חיובא איכא להודיעם ממילא לא נמצא ממי יקנה והמוכר עובר על ל"ע:
ומ"ש חתני שי' כי איזהו ימים לפני חגם שאפשר שימצאו להם ממק"א ממוכרי' נכרי' טובא לדעתך מותר למכור להם דדומה ממש להא דמושיט בליכא עברי דנהרא מה דפשיטא לך מספקא לי' טובא דבש"ס ע"ז מתרץ כגון דאית לי' לדידי' ונ"ל דווקא נשאית לי' ואין לו טורח ליכא ל"ע דאם לא ימכור לו יקריב משלו אבל בלית לי' וצריך לקנות אפשר גם שמצוי' לו לקנות איכא ל"ע שמא לא ירצה להטריח או לא ישווה במקח עם אחר וכן משמע קצת מדמתרץ שם דקאי בתרי עברי דנהרא הא יוכל לילך בעצמו ליקח משם ודוחק דאין באפשרותו לילך לשם נראה כיון שיש לו טורח אולי לא ירצה להטריח איכא משום ל"ע אלא דרמ"א סי' קנ"א כ' אבל אם יכולי' לקנות ממק"א מותר למכור להם כ"ד ויש מחמירי', והנה יש מחמירי' שכ' הוא משום מדרבנן משום מסייע אבל ל"ע ליכא והמרדכי ס"ל דליכא איסור כלל ובמרדכי לא כ' רק ביש לו משלו ורמ"א הוסי' אם יוכל לקנות ממ"א וצל"ע וא"ל בפשיטות כן דבש"ס לא נמצא רק ביש לו ומדלא קמ"ל רבותא יותר דנפקא מני' ביוכל לקנות ממ"א משמע דווקא כשיש לו, ויש לדחות דקמ"ל דמשום הרווח' איכא גם כשיש לו ונ"ל גם הרמ"א לא אמר רק כשיוכל לקנות ממק"א היינו ממוכר אחר ובמקום שדר בו אבל כשלא נמצא במקומו וצריך לאטרוחי טובא לילך למרחקי' איכא משום ל"ע וצ"ע טובא ובנדון שלנו כיון דקונה המשמש לצורך רבי' בוודאי יהדרו ויטריחו טובא אם לא ימצא לקנות במקומם דא"א להם בלא"ה כמובן ולדעת המל"מ אם אפשר לקנות מישראל אחר דאיכא משום ל"ע גם שיש לו לקנות חוץ לעיר מנכרי נ"ל דאסור דוודאי לא ילך למק"א כיון שימצא לקנות במקומו מישראלי' שמוכרי' לו ואין חוששי' לאיסור בזה ממילא אסור למכור למי שחושש לו מחטא של ל"ע ולא כתשוב' פ"מ אלא דכבר כתבנו דלעניית דעתינו מכרע מילתא לדינא כתשוב' פ"מ ואפי' היכא דלא נמצא לו ליקח ממקום אחר מנכרי מותר כ"ש כשיצטרף לזה כשיוכל לקנות במק"א מנכרי ובמקומו מישראלי' דליכא משום לפ"ע כנלפע"ד:
ואחר שבארנו באורך כל הצורך דליכא כאן משום איסור דלפני עור דאורייתא נעיין אם איכא איסור דרבנן משום מסייע ידי עוברי עבירה הרא"ש ותוס' פ"ק דשבת ג' והגה' מרדכי כתבו בפשיטות בשיוכל לעשות עבירה בלעדו דליכא משום לפ"ע מ"מ איסורא דרבנן איכא דאפי' קטן או"נ ב"ד מצלה"פ כ"ש גדול שלא לסייע לו וקו"ח זה לא ידענא דקטן מצווי' להפרישו ולהצילו מן האיסור אבל גדול זה שהוא עושה מדעתו ולא ישמע לו וא"א להפרישו מנ"ל דאסור לסייעו לו כיון שבלא סיעתו יעשה ויעבור ואם הרא"ש קאי בשוגג פשיטא שמצווה להפרישו כ"ש שלא יסייעוהו ולא הי' צריך לדון קו"ח דהרי בנדה ובהלכו' כלאי' סי' י"א מביא הרא"ש ירושלמי ברואה כלאי' בחבירו צריך להודיע ועיי' נב"י קמא חאו"ח סימן ל"ה, ולדעתי דבר זה דאורייתא הוא מהוכח תוכיח וגם בלא דעת נפש לא טוב וכן בדוכתא טובא בש"ס מוטב שיהי' שוגגי' ואל יהיו מזידי' ובלא"ה היכא שישמעו צריך להגיד כדי לאפרושי מאיסור שוגג ועיי' מנחות ואי הרא"ש קאי המוציא מזיד הוא וא"א למחות ע"י מנ"ל דאיכא איסור מקו"ח דמצווי' להפרישו כשאפשר להפריש להצילו מן האיסור אבל כשיעשה האיסור וא"א למנוע מנ"ל דאסור לסייעו מדרבנן וצל"ע:
והנה תוס' פ"ק דע"ז ורא"ש כתבו היכא דליכא ל"ע מותר לתת למומר הגם שידוע שיאכל וסתרו שיטתם שבפ"ק דשבת ובדרכי משה שלא נדפס אצל הטור כ' וז"ל המרדכי פ"ק דע"ז בשם ר"י שמותר להלות בגדי' לכומרי' שמזמר' לע"ז כיון שיש להם אחרינא בלא"ה והר' אליעזר מפי' מתיר למכור להם ספרי דתם כיון שיש להם אחרינא אבל ר"ן פ"ק דע"ז אוסר להושיט איסור מדרבנן אע"ג דיוכל ליטלו בלא"ה דאסור לסייע ידי עוברי עבירה ובתוס' שם משמע כדברי המרדכי דבאפשר ליטלו מותר אפילו לישראל אבל בהג"ה ותוס' ורא"ש פ"ק דשבת משמע כדברי הר"ן עכ"ל הד"מ ועפ"ש מביא בהג"ה ב' דיעות כשיש לו משלו או יוכל לקנות במק"א יש מתירי' וציין על המרדכי ויש מחמירי' וציין על הר"ן פ"ק דע"ז ותוס' ורא"ש והג"ה פ"ק דשבת, והנה מ"ש כשיוכל לקנות במק"א יש מתירי' מזה לא כתוב במרדכי כלום אלא כשיש לו משלו מותר להלות או למכור לו אבל כשאין לו רק שאפשר לקנות ממק"א אפשר ס"ל למרדכי לסייע להקל מעליו שלא יצטרך לילך לקנות ממק"א סיוע הזה אפשר דמודה המרדכי שאסור וכן משמע מדלא כ' רבותא יותר דמותר להלות ולמכור היכא דיכול לקנות או להלות בלא"ה וכבר כתבנו מזה לעיל לענין לפ"ע דאורייתא וכ"ש שיש לומר כיון שצריך לילך לטרוח ולקנות שאסור מדרבנן מיהת משום מסייע וכן בתוס' ורא"ש לא אתפשט רק שמותר להושיט לו שלו היכא דליכא כמו תרי עברי דנהרא ודוקא שיוכל ליטלו בכל עת אבל היכא שיוכל לקנות לא מבואר מדברי' דס"ל דמותר והרמ"א מדמה מלתא למלתא ה"ה כשיוכל לקנות ודעתו רחבה מני ים מ"מ קשה שכ' זה ע"ש המרדכי וצל"ע:
והנה הש"ך מזרע דאהרן קאתי עביד עובדא דאהרן לעשות שלום בין הראשונים דלא פליגו דתוס' רא"ש והגה"מ פ"ק דשבת ור"ן פ"ק דע"ז דווקא לסייע לישראל אוסרי' דמצוה להפרישו אבל בנכרי ומומר דליכא מצות פרישה מותר לסייעו, והוכיח חילוק זה דאל"ה סתרו דברי הרא"ש בפ"ק דע"ז עם מ"ש פ"ק דשבת וע"כ כהנ"ל, והנה מ"ש הש"ך בנכרי ליכא מצוה להפרישו אמת נכון הדבר דאין אחריות הנכרי עליו במה שהוא מצווה להפרישו והוכח תוכיח את עמיתך וכל ישראל ערבי' זה בזה ולא עם נכרי' והר"ן בפ"ק דע"ז בוודאי רק בישראל אמר דהרי כ' משום דמצוה להפרישו אבל בנכרי ליכא איסור ועיי' מג"א סי' שמ"ב שכ' בשיטת הר"ן פ"ק וספ"ק דע"ז דלנכרי ליכא איסור לסייע וכוונתו מדכ' הר"ן משו' דמצוה להפרישו וכן בספ"ק בשם רמב"ן דמותר לעשות שותפו' עם הנכרי נראה דאפי' איסור מסייע מדרבנן ליכא ומרדכי בע"ז ג"כ אינו מתיר רק לנכרי, ויש ראי' דבנכרי ליכא משום מסייע מדקאמר ש"ס בע"ז נ"מ אי משום הרווחה או לפ"ע באית לי' משום ל"ע ליכא וקשה הא איכא איסור דרבנן דמסייע כמו משום הרווחה דאינו אלא דרבנן, וע"כ בנכרי ליכא משו' מסייע, אבל י"ל דווקא יש לו מותר אבל לא יוכל לקנות הוי מסייע יותר ועי', אבל מ"ש ביישוב תוס' ורא"ש דכתבו דמותר לתת למומר את שלו דאין מצוה להפרישו הוא תמוה הא הוא כישראל לכל דבר, כבר עמד עליו כזה בתשובת חו"י סי' קפ"ח, ומה שהקשה עוד שם הא בריית' קתני כוס לנזיר ואמה"ח לב"נ משמע דשניהם שווי' נכרי וישראל ונדחק, קושי' זו לא קשה מידי הא ברייתא דר"נ אמר מניין שלא יושיט כוס לנזיר ואמה"ח לב"נ דכתיב לפני עור וכו' הכי איירי מאיסור דאורייתא דל"ע ובזה שניהם שווי' היכא דאיכא ב' עברי דנהרא ולכן נקיט שלא יושיט אבל ליתן מיד ליד ליכא לפ"ע בשני' ומשום מסייע ענין אחר איסור דרבנן הוא ומזה לא איירי ופשוט אבל קושי' ראשונה חמורה וכן כ' בדג"מ דוודאי מומר דין ישראל גמור יש לו, ומ"ש הדג"מ בכוונת ש"ך לחלק בין שוגג דצריך להפרישו ובין מזיד מלבד כי מעייל פילי וכו' בדברי הש"ך, גם לעצמינו א"א לומר בכוונת הרא"ש דבשוגג קאי כמ"ש לעיל, וגם סברא לא ידענו למה באמת א"צ להפרישו אדברא מצוה לענשו ולעכבו כל האפשר במזיד יותר הרבה מבשוגג:
וליישב קושי' ש"ך העצומה בסתירת דברי הרא"ש ותוס' ור"י נלפענ"ד דיש לחלק בין הא דפ"ק דשבת לפ"ק דע"ז דבפ"ק דשבת העני המוציא או מניח לידו של הבעה"ב אז היא אתחלת' דעבירה כשמוציא מידו או גמרה כשמניח בידו והוא מסייע קצת בשעת עבירה הגם שאין בסיוע צורך שאפשר בלא"ה מ"מ אסור מדרבנן ודן ולמד זה מדמצווי' לקטן להפרישו כשרואי' שעושה איסור כ"ש שאין לסייע בסוף קצת כשמתחיל או גומר האיסור על ידו, אבל בנותן איסור שלו למומר הגם שידוע שיאכל מ"מ בשעת נתינה עדיין ליכא כאן שום אתחלת' דאיסור ואינו מסייע לו כלום בשעה שעושה האיסור כנ"ל והוא חילוק נכון:
ויש סיוע לזה דגרוע סיוע בשעה שעושה איסור ממסייע שלא בשעה שעובר ממתני' גיטין ס"א משאלת אשה וכו' אבל לא תבור ולא תטחון וכ' רש"י מפני שאסור לסייע ידי עוברי עבירה בשעת עבירה, אבל משאלת לה נפה וכברה כיון דשלא בשעה שעושה עבירה היא, וסיימא לפי שאין מסייעי' ידי עוברי עבירה וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום, וכולם שהתירו להשאיל כלים ולשאלם שלא בשעת עבירה מפני דרכי שלום הרי מבואר דיש לחלק בין שעת עבירה לשלא בשעת עבירה דבשעת עביר' החמירו יותר לסייע משלא בשעת עבירה, ועפ"ז א"ש מ"ש בסתירת הרא"ש, ולא תיקשי הרי גם שלא בשעת עבירה אסור לסייע ומפני דרכי שלום דווקא התירו י"ל שאני התם להשאיל כלים נפה וכברה ותנור ורחיי' או לברור ולטחון כלם סיוע שיש בה ממש הם שצריכו' לאכילה וא"א בלא"ה, וצ"ל דאפשר לה להשאיל ממק"א דאל"ה הוי לפ"ע, ומ"מ אסור משום סיוע שצריכי' לטחינה ואפיה וכדומה ולולי משום דרכי שלום גם זה אסור, וסיוע בשעת איסור דחמיר לא התירו, אבל בנותן למומר שלו ויוכל לקחו בלא"ה אין בסיוע זו צורך ותיקון ותועלת לאכילה עצמה סיוע כזו מותרת ובשעה שעושה האיסור ס"ל לרא"ש ותוס' גם סיוע כזו מקו"ח דחיוב להפרישו כשרואי' כשעושה איסור כ"ש דאסור לסייע בשעת איסור אפי' סיוע כ"ד ועיי':
וכ"ז לישראל דאיכא מצוה להפרישו כ"ש דאסור לסייע סיוע כזו הגם שאין בו צורך ותועלת אבל בנכרי שרי לתת לידו שלו דליכא מצות פרישה לגבי נכרי ואפשר לתת אמה"ח שלו לתוך פיו מותר ועיי' רש"י ע"ז נ"ה ומג"א סי' שמ"ז כ' דמרש"י נראה דאפי' בנכרי איסור לסייע ועיי' מחצית השקל שם ולמ"ש י"ל דווקא התם שמסייעו בשעה שדורך כשעובר עבירה וסיוע שיש בה ממש היא בזה ס"ל לרש"י אם הי' נכרי עושה איסור הי' אסור לסייע לו אבל היכא דליכא בסיוע תועלת הניכר וכ"ש בשעת שאינו עושה העבירה גם רש"י ס"ל דליכא משום מסייע אפי' בישראל וכ"ש בנכרי כנ"ל והבן:
ועוד פש גבן לברורי מ"ש הרא"ש בפ"ק דשבת ודן דין עצמו דיש איסור לסייע ע"ע מדמצוי' להפרישו והא מבואר דאסור לסייע ומפורש במתני' דגיטין דמשאלת הנ"ל ולפמ"ש א"ש דשם שאני דסיוע מסייע דבר לגוף הדבר והם אבות מלאכות שא"א בלא"ה משא"כ הוצא' או הכנסה לידו ועוד שם בשבת לאו מידי קעביד אלא שידו פתוחה ואינו סוגרו ולא דמי למתני' דגיטין דמעשה קעבדה לכן כ' הרא"ש ודן קו"ח מדמצווי' להפריש קטן מכ"ש דאסור לסייע בשוא"ת דגרע מרואה ושותק ועיי' סברא כזו בט"ז או"ח רס"י שכ"ח ובמג"א סי' י"ו וא"ש:
וזאת תורת העולה מדברינו בביאור השיטות לדעתנו א) שיטת תוס' ורא"ש והגה"מ דסיוע כמו בפ"ק דשבת שמסייע בשע' שעושה עבירה בתחלתה או בסופה אפי' בשוא"ת אסור לסייע לישראל דאיכא דמצוה להפרישו ובנכרי דליכא מצוה להפרישו מותר אפי' לסייעו אפי' בשעה שעושה העבירה ולרש"י בע"ז נ"ה כשמסייעו לנכרי בשעה שעושה עבירה ובסיוע שיש בה תועלת בגוף הדבר אסור גם לנכרי ואפשר כ"ע מודי' לרש"י בזה ב) סיוע שלא בשע' עבירה ואין בה תועלת אפי' לישראל ומומר שרי כמו לתת לידו דבר איסור ובידוע שיאכל וכדומה וכיוצא בו אבל בסיוע שיש בה עיקר לגוף הדבר אפי' שלא בשעת עבירה אסור אם לא היכא דאיכא מפני דרכי שלום כבמתני' דגיטין ג) שיטת הר"ן דאסור לתת איסור לישראל וה"ה למומר משום דמצוה להפרישו אבל לנכרי וודאי שרי וכן נראה שהוא דעת המרדכי בע"ז שם דמותר להלות או למכור לנכרי כל מה שיש לו בלא"ה ורמ"א מוסי' אפי' אין לו רק שיוכל לקנות במק"א ועיי' תשובת חו"י סי' פ"ה חלוקי' דיני' דווקא כשמצוי' לו ואם קונה בהקפה דווקא כשאחר יתן לו ג"כ בהקפה עיי"ש באורך ורוחב פרטי דיני':
והנה הרמ"א כ' ונוהגי' להקל וש"ך מביא לשון ד"מ מטעם דמקילי' להשתתף עמהם וציין על או"ח סי' קנ"ז ונ"ל הא דכ' רמ"א וכל בע"נ יחמיר לעצמו משום שלדעתו איכא פלוגתא בי' ראשוני' גבי נכרי ג"כ ורבו האוסר' ונהגו להקל משום דמקילין להשתתף עם הנכרי ולכן כ' בעל נפש יחמיר לעצמו ולא יסמוך עכ"ז אבל לפי דעת הש"ך או לפי עניית דעתינו דבנכרי כ"ע שווי' דליכא משום מסייע ידי עוברי עבירה כה"ג נראה דאפילו בעל נפש א"צ להחמיר דאין מקום טעם להחמיר במקום דכל הדיעות שוות והיינו ביש לו משלו אבל באין לו רק שיוכל לקנות ממק"א ויש בו טורח לקנות ממק"א או שרגיל כבר לקנות אצל זה יקשה לקנות כעת ממק"א כנלפע"כד דוודאי בע"נ מחמיר לעצמו והיכא דיש לחוש לאיבה שקונה מזה תדיר ויש לחוש לאיבה ומצערו לאחרי' עיי' תשוב' חו"י הנ"ל דיש להקל דהרבה הקילו משום איבה וכ' אפשר משו"ה נהיג להקל עיי"ש:
סוף דבר הכל נשמע כי מעיקר הדין אין בו נדנוד איסור אבל להיות כי בעל נפש אתה שמע לעצתי איעצך ויהי' אלקי יעקב בעזרך ויודוך אחיך הכ"ד חותנך רבך אוה"נ מברכך באהבה רבה:
פ"ב כאור בוקר ליום ו' עש"ק בא תרכ"ט:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: