אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה פב

תשובה פא

שלומים מרובים, כטל ורביבים, לתלמידי הרב, עוסק בחוקי חורב, המופלג בתורה וביראה טהורה, מורג חרוץ מלא ברכת ד' יפ"ת כש"ת מו"ה משולם רובינשטיין ני' רב בק"ק קיש קורעש יע"א:

זה איזה ימים אשר קבלתי מע"י אצבעותיך בעידנא דטרידנ' טובא והנחתי מכתבך מן הצד ויצא מלבי עד אתמול וראיתי כי שאלת כהלכה בהלכ' למעשה ע"ד איש אחד שיש לו כבשים הרבה בעדרו ומהם שוחט ומוכר ע"י משרת נער עברי ולהיות כי רבים אומרים למע"כ ני' כי בעל הכבשים בורר לשחוט אותם שיש להם מים במוח צוה על השוחט לבדוק אחר מים במוח ופקודתו שמרה רוחו ויחפש וימצא והטריף ושאל מדעתו למשרת הנ"ל שמפשיט ומנתח לנתחים אלו הנשחטים אם לא מצא פעם מים במוח ואמר שמצא, ומלתא דלא רמי' עלי' הוי, ולא ידע כי יש בזה חשש טרפות, לכן לא הודיעו ונמכר מן הכבש הזה לאחרים ונפשו בשאלתו אם ע"א זה נאמן נגד הרוב כמו דא"נ נגד החזקה כ"ש נגד הרוב דעדיפ' מחזקה:

ואחר עיון מעט מזעיר אשיב לך כיד ה' הטובה עלי, אבל טרם אני אענה על ספיקתך אם נאמן נגד הרוב או לא, אני מדבר ובא, אם שא"נ נגד הרוב אם יאומן המשרת משום שהיה בידו וקיי"ל כרבא אפי' היה בידו נאמן וכאן לא שייך כיון של"א לי' בפעם ראשון, דהא לא ידע שיש חשש איסו' ונפקותא בדבר עד ששאלוהו השוחט, והנה בטעם דכל שבידו או היה בידו נאמן נראה מפי' רש"י פ' הנזקין נ"ד ע"ב שהוא משום מגו שבידו לעשות עכשיו כמו שאומר וכן שיטת רשב"א ותוס' מובא בב"י ר"ס קכ"ז ועיין ש"ך שם, ורא"ש הקשה הרי אם יעשה בידים יצטרך לשלם והפ"י כתב דיוכל לומר שוגג אני, והרא"ש מכח קושי' זו ומכח ראיו' אחרות העלה דכל שבידו לאו משום מגו הוא אלא כל שבידו לעשות הו"ל כבעלים דנאמנים על שלהם וכן הוא בש"ס יבמות כאן שבידו להפריש, ונ"ל הא דלא ניח' לרא"ש דאיכ' מיגו שאמר שוגג אני כמ"ש פ"י דס"ל כמ"ש חי' הר"ן לעיל בסוגי' דמטמא וכו' בקושי' ש"ס על חזקי' מזיד נמי כדי שיודיעוהו, והקש' הא יוכל לומר שוגג אני ומתרץ דירא שיבוקש וימצא שמזיד היה, ולזה הקשה הרא"ש דחייב לשלם וירא הוא לומר שקר ששוגג היה שמא יבדקו אחריו ויתברר כי שקר בימינו, לכן טוב לו לומר נטמאו ואם אפשר שיבורר שקרו הרי לא הפסיד, ועוד י"ל כיון שבידי שמים חייב לשלם ועכ"פ מדרבנן, והוא אינו רוצה שלא לשלם במקום שמחויב ע"י מעשה שלו ולכן טוב לו לומר נטמאו שאינו אלא גורם:

ובאמת קשה לי על רש"י ועל הרא"ש איך אפשר משום מגו, הוא אינו יודע אם יאמינו לו הבעלים ואם לא יאמינו לו יהיו נכשלים על ידו, ולא נתקיימה מחשבתו לצער ולהפסיד שלו שאינו מאמינו וחטא להכשיל לכן טוב לו לומר נטמאו וכו' והוא שקר ואם לא יאמין לו לא יהיו הבעלים נכשלים וקשה על רש"י ורשב"א דס"ל משום מגו, ועל הרא"ש דלא דחה משו"ה, ואפשר די"ל דזהו כוונת הרא"ש דיצטרך לשלם והיינו אם יטמאו שלא בפני בעלים א"י אם יאמינו לו ויכשל באיסור, ואם יעשה מעשה בפני בעלים או עדי' הרי יצטרך לשלם, וא"א לו לומר שוגג הייתי, אבל על רש"י ורשב"א דס"ל משום מגו צל"ע:

והנה הרא"ש מכח קושיותיו בחר לו דרך לעצמו דלאו משום מגו אלא כל שבידו הו"ל כבעלים, וכ' הש"ך ר"ס קכ"ז בשהי' תח"י יין מבושל לרא"ש הגם שאין בידו לנסך, וכוונת הש"ך מבואר בדג"מ דאיירי כשנמס' מבושל שלא היה בידו מעולם לנסך נאמן שנתנסך קודם שמסרו לידו, וכן כתוב בתשוב' ח"צ סי' ע"ט שזהו כוונת הש"ך והסכים על ידו, ונכון הדבר בכוונת הש"ך:

אבל לעיקר הדין, אם כי איני כדאי, מ"מ לא אכחד לפע"ד בכה"ג שאיירי הש"ך גם הרא"ש מודה דאינו נאמן, אב"א סברא למה יאומן ולמה יחשב כבעלים כיון שהיה בידו החפץ ולא היה בידו לעשות כמה שאמר, ואב"א גמר' מפורשת, ונראה מש"ס יבמות דמביא הרא"ש ראיה דלאו משום מגו הוא, דאטו בשופטני עסקינן שיפריש מטבלו על של חבירו, אלא כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו, והרי בש"ס יבמות שם מפורש בתורם משלו על של חבירו משום שבידו לתקנו ול"א משום שתחת ידו הוא, וכן דייק הרא"ש וכ' משום שבידו לתקנו הו"ל כבעליו, אבל כל שאין בידו לעשות כמה שאמר משום שהחפץ בידו משנמסר לידו יין מבושל משו"ה אינו כבעליו שהחפץ אינו שלו כבעלים שהחפץ שלהם ואדם נאמן על שלו, והא דנאמן משום שבידו לעשות כמה שאמר נ"ל להסביר בטוב טעם כיון במקום דליכא חזקה מנגדתו נאמן, ונגד חזקה לא אלים נאמנותו, לכן כל שבידו לעשות כמו שרוצה ליכא חזקה דהוא כמו שהי' דהא לפנינו שחפץ ורוצה שיהי' אסו' שבידו לאסרו, שוב ליכא חזקת היתר דהרי בידו לשנות ורוצה בשינוי זה מהיתר לאיסו' הוי כחזקה שעשויה להשתנות ונסתלקה החזקה, וכיון שנסתלקה ממילא נאמן ככל עד אחד שנאמן היכא דלא איתחזק איסורא כנ"ל:

ודבר זה למדתי מתורתו של מהרי"ק שורש ע"ב בתוך התשובה שכ' כל שבידו הוא כלא איתחזק והוי כפלגא, וכיון דע"א נאמן היכא דלא איתחזק לכן נאמן ג"כ באתחזק והוא בידו אלו דבריו ז"ל, וצריכים הסבר איך מדמה מלתא למלת' ואיך תלי' זב"ז ולפמ"ש מוסבר ומובן היטיב, וכן נ"ל כוונת רש"י ריש מס' גיטין שכ' דילפינן דע"א נאמן בלא איתחזק משחיטה ותרומה, ותוס' הקשה הא שחיט' בידו ואפי' אתחזק נאמן, ובחי' הר"ן כ' לאמור דשקיל רש"י לא אתחזיק ואין בידו לאיתחזק ובידו, וכ' א"כ הוא פשר דבר, ולמאי דכתיבנא לאו פשר דבר הוא אלא מעיקר דין בטעם וסבר' דומים ממש להדדי והבן:

ונחזור לדברי הרא"ש דשיטתו מוסבר היטיב ומדויק בלשון ש"ס יבמות ובלשון הרא"ש, אבל זאת צריך אני לבאר מ"ש הרא"ש ראיה דלאו משום מיגו מהא דס"ת ביד לבלר דנאמן אי הי' בידו שלא כ' אזכרות לשמה הגם שכבר נכתבו, ולפמ"ש עדיין קשה, ונ"ל דרשב"א דחה ראיה זו דעדיין בידו למחוק כל האזכרות ונראה דלא היה זה נעלם מן הרא"ש, אבל ס"ל דאין זה מגו לעבור כמה וכ"פ איסו' דמחיקת השם וגם הוא טורח גדול ואין זה מגו, אבל בוודאי אפשר ובידו הוא לעשות אם ירצה וכל שבידו לעשות מעשה זה הוא כבעלים על המעשה ויצא מחזקת היתר או פועל עושה אומנתו כתקונו, והא"ש ניהי דמגו ליכא אבל בידו לעשות כמו שאמר איכא:

והיוצא לנו שאין מן הרא"ש ראיה דסבירא ליה כל שבידו היינו החפץ ולדידן המעשה צריך שהוא או היה בידו, ובמסר לו יין מבושל מעיקרא בשעת מסירה גם להרא"ש אינו נאמן, ומה שהביא הש"ך דמרדכי ס"ל כרא"ש, דבריו נפלאו ממני ואני בער ולא אבין דלמעיין במרדכי יראה דס"ל דכל שבידו הוא משום דהמני' כיון שמסר לו לשמרו סמך ועליו, והאמינו לכל מה שיאמר כיון דמסרו לידו לשמרו, והפ"י כיוון לדבריו מדנפשי' וכן נ"ל לכוון בדעת תוס' שכתב שמסר לידו לטהר יינו או ששלחו למרתף, כיון שמסרו לידו ובידו לנסכו ולאסרו והאמין לו בכל זה כשאומר שנסכו הוא או אחר נאמן, ודווקא כשמסר לידו דבר ששייך בו נאמנות בענין זה, אבל בדבר שאין בידו לאסור ולהתיר רק שהחפץ בידו לא ס"ל למרדכי דנאמן, ויש קולא למרדכי מן הרא"ש אם הבעלים אתו עמו שלא האמינו אינו נאמן ולרא"ש נאמן, ויש עוד נפקות' להקל ולהחמיר והקצרתי, אבל במסר לו יין מבושל בתחילה בין לרא"ש בין למרדכי אינו נאמן כנלפע"ד נכון לדינא, לולי שאיני כדאי, ובינותי בספרים ומצאתי לי חבר תנא דמסייע לי, בספר חוות דעת ר"ס קכ"ז שחולק על הש"ך, והוא הולך בדרכו בכוונת הרא"ש משום דהמני', ולפע"ד קשה ורחוק להעמיס כן בכוונתו, ודרכינו ברא"ש דרך מרווח וסלול יותר, והוא כ' דהמני' משם פ"י, וכבר אמור במרדכי, ומ"ש שם להסביר מדנפשי' לולי דבריהם ז"ל משום ע"י בידו נסתלקה החזקה הלא הראנו לדעת כי כ"כ במהרי"ק והוא שיטת רש"י, ולפע"ד יש להוסיף עוד דאפשר דרש"י מעולם לא התכוון לומר משום מגו, ולא נזכר תיבת מגו ברש"י רק משום שבידו לעשות כוונתו כיון שבידו הוי כבעלים על המעשה או משום דהמני', כמ"ש המרדכי וגם הרשב"א שכ' מגו י"ל שיגר' דלישנא הוא וכוונתו כיון שבידו לעשות הו"ל כבעלים וכן בס"ת דבידו למחוק אבל הר"ח בשם רשב"א ע"כ ס"ל משום מגו מדהקשה מס"ת ועיי', ואף כי נראים דברינו מדברי החוות דעת, אבל לעיקר הדין אין חוצץ שכל שאין המעשה בידו הגם שהחפץ בידו לכ"ע אינו נאמן ואמת נכון הדבר:

ובנדון שלנו שנמסר ביד המשרת להפשיט ולנתח ואין מעשה טרפות בידו, להטריפו בשום טריפות אז בין לרא"ש לפמ"ש שכל שבידו נסתלקה החזקה ובין למרדכי משום דהמכי' א"נ דהא לא היה המעשה בידו ולא הימני' על ענין טריפות כלל, והו"ל כמוסר לו יין מבושל ומעיד שנתנסך קודם שבא לידו, וכתבנו שא"נ ועיין:

ונבוא לספיקת מע"כ תלמידי הרב נ"י אם ע"א אינו נאמן נגד הרוב כמו שא"נ נגד החזקה ונראה לך מסברא דא"נ דרוב עדיף מחזקה הנה בחקירה זו אם ע"א נאמן נגד הרוב כבר עמדו עליו הפ"י בקידושין פ' האומר ס"ג ע"ב והעלה ממעשים בכל יום שלוקחי' בשר מן המקולי' שידוע שיש רוב טרפות ע"פ ע"א שזו היא מכשירה וכן בשומן בחלב ותקשי הא הוי נגד הרוב וע"כ כל שבלא"ה בלא דברי העד איכא ספק נאמן להעד נגד הרוב מכ"ש נגד החזקה כה"ג והא דא"נ נגד החזקה דוקא חזקה דלא אתרע ובלא העד ליכא ספק חזקה כזו עדיף מרוב ולבסוף הניח הדבר בצ"ע כי באמת לומר חזקה דלא אתרע כלל עדיפ' מרוב מלת' חדת' היא ואין משמ' כן בראשונים:

ומאז אני בעניי העמדתי דבריו ולא מטעמו ולחלק יצאתי בין רובא דאית' קמן ללית' קמן והיינו ברובא דאית' קמן דאיכ' תערוב' טריפו' עם כשירות ורוב טריפו' ואין אנו יכולין לברר הכשירו' מן הטריפו' מחסרון הכרתינו איזהו טרפה ואיזהו כשירה לכן עד זה שמעיד שמכיר אותה בטוב ע"י סימן או ט"ע או לא העלים עיניו אין זה מעיד לנו נגד הרוב והא גם אנו יודעי' שיש מיעוט כשרות כאן רק מחסרון הכרתינו אין אנו יכולים לברר המיעוט מן הרוב והוא יודע ומכיר לברר וזהו מעשים בכל יום במקולי' וכדומה וכיוצא בו אבל ברובא דלית' קמן כגון שמעיד שזה פרוש ממיעוטא דעלמ' או בתערוב' ופירש א' במקרה וההיא אומר שמכיר דחתיכה זו שפירשה במקרה ממיעוט דכשרי' פירשה כה"ג הוא מעיד נגד הרוב דמסתמ' מרוב' פרוש והוא מעיד נגד הרוב כה"ג אינו נאמן מקו"ח דא"נ נגד החזקה כנלפע"ד נכון וברור:

והבאתי לי ראיה מהימנ' לזה מתוס' וראשונים כתובת י"ג ע"ב שכתבו טעמ' דר"ג דאינו דומה לשבויה ואפי' ברוב פסולי' אצלה משום דחזקה דבודקת ומזנה והקשה פ"י מלקמן י"ד דאמר לר"י בודקת ונשאת אמרינן בודקת ומזנה לא אמרינן הרי דליכ' חזקה דבודק' ומזנה ועוד אי כתוס' איך קאמר ש"ס לר"ג אלי' לי' ברי הלא לא מצד אלמות ברי נאמנת אלא משום חזקה בודק' ומזנה עוד הקשה דלמ' נאנסה וא"א לה לבדוק וכוונתו הגם דרוב ברצו' הא רוב גרוע הוא ורוב פסולי' עדיפא ויש לחוש שנאנסה משנאמין לה נגד הרוב שהיא מן המיעוט כשרים וקושיותיו בזה עצומות ותרצתי מאז עפמ"ש בסמוך והוא וודאי דחזקה דבודקת ומזנה ליכא כדקאמר ש"ס אליבא דר"י אבל מ"מ בוודאי איכ' סברא דבודקת שלא תפסל נפשה ויש מקום לומר שבודקת וספק מיהא הוי דבודקת לפ"ז אינו דומה לשבוי' שהקשה לו ר"י לר"ג דהתם רוב אלים איכא דרוב נכרי' פרוצים וכשאומרת שלא נבעלה מעידה נגד הרוב שבמקרה קרה לה נכרי דהוא מן המיעוט שאין פרוצי' אבל באומרת לכשר נבעלתי אפילו אי רוב פסולים אינה מעידה נגד הרוב דאפשר שבודקת דדרך לבדוק כדי שלא תפסל וכיוון שבמכוון בדקה ובררה מיעוט כשירים מתוך רוב פסולי' אינה מעידה נגד הרוב כי גם אנחנו יודעים שיש מיעוט כשירים והיא במכוין בדקה והכיר' לברר הכשר מן הפסול וממילא לק"מ קושיותיו של הפ"י דחזקה בודקת ליכא אבל ספק שמא בדקה איכ' דראוי' לה לבדוק דיש בו מלת' בטעמ' לבדוק כדי שלא תפסל נפשה לכהונה וכן א"ש מה דקאמר לר"ג אלי' לי' ברי לולי דאלי' לי' ברי לא היתה נאמנת דחזקה בודקת ליכא רק שאפשר להאמין לה שאינה מנגדת הרוב כמ"ש והוה ספק השקול ולולי דאלי' לי' ברי דיד' לא הוי מאמינין לה בספק אלא משום דאלי' לי' ברי ובצירוף חזקת כשרות ולא קשה נמי קושיתו דלמא נאנסה דאונס לא שכיח כמו רצון ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא שברצון היה ובודקה וכיון דאפשר ושקול הוא שוב אינה מעידה נגד הרוב ונאמנת משום דאלי' לי' ברי שלה לר"ג בצירוף חזקת כשרות וא"ש ונכון הוא ושם בארה ואין כאן מקומו יותר אלא מה שיש לנו מדברינו אלו ראיה למ"ש דכל דתלי' בהכרה או במכוון לברר המיעוט מן הרוב לא כמעיד נגד הרוב הוא אבל להעיד דפריש מן הרוב שלא במכוון אלא במקרה א"נ מכח כ"ש דחזקה:

ואחר זמן זמנים ושנים טובא הראו לי כי כבר קדמני בחילוק זה בין רובא דאית' קמן ודלית' קמן בשב שמעתת' שמעת' ו' פרק ז' ושמחתי בו שכוונתי לדעת גדול כמוהו בעזה"י ואנחנו הוספנו על דבריו תוס' מרובה שביארנו וקיימנו ראי' מהימנ' ונכון הדבר לדינא:

ונבוא לנדון שלפנינו שהמשרת קצב מעיד שמצא בו מים והוא נגד הרוב היינו שהכבש הזה שהי' תחת ידו מן המיעוט הוא פרוש ולפמ"ש פ"י נאמן הוא ולפמ"ש בש"ש ואשר בעניי הכינותי לחלק בין רובא דאית' קמן ללית' אינו נאמן בכאן כן היה נ"ל לפום ריהטא:

ואחר העיון ראיתי כי יש לעיין בנדון שלנו לפי אשר רבים אומרים לנפש של בעל הכבשים כי בוחר לשחוט ומברר אלו שיש להם מים במוח ומוסרם לשחיטה א"כ משרת קצב זה שמעיד שמצא מים במוח אין מעיד נגד הרוב שבמקרה בא לידו ונשחט כבש מן המיעוט שיש בהם מים במוח ואין לדחות עדותו משו"ה ואפשר שבעל הכבש במכוון ברר כבש שיש בו מים הגם שאם לא היו רבים אומרי' שכך דרכו לברר אלו שיש בהם מים במוח לא הי' תולים שכך היה כדי לקיים עדות המעיד אבל להיות כי בלא"ה כבר קודם עדותו של זה רבים אומרים עליו כי כן דרכו בוודאי יש לתלות שבמכוון ברר המיעוט עד שאין העד המעיד מנגד לרוב וגם אם עדות זה אין ברורה כדי להאמין עליו ואפי' ע"א לבד אמר שכן דרכו לברר המיעוט שיש בהם מים הגם שאינו נאמן מ"מ אפשר הוא שוב אין לנו לדחות עדותו של זה שמצא בו מים ומשום דאין ע"א נאמן להשוות לחבירו רשע ליכא דאפשר שבעל הכבשים אינו יודע שיש בזה איסו' טרפות ולאו כ"ע דינא גמירי והרי גם הקצב אמר שלא ידע שיש קפיד' בדבר וכן בעל הכבשים והא דמברר אלו שיש בהם מים שחולים הם ויש בו לכל היותר רמי' במו"מ בזה אבל לא שרוצה להכשיל אחרים הכלל נרלפע"ד שאין כאן רוב נגד עדותו של זה ועדותו נאמנה גם לפוסקים דס"ל דאין ע"א נאמן נגד החזקה וכמה וכמה רבוותא' דס"ל דע"א נאמן אפי' נגד חזקה ועיין ש"ך ס' קכ"ז שכ' שכן דעת הרמב"ם ושכן דעתו ובארנו כ"ז בביאור השיטות והלכה במק"א ואין כאן מקום להאריך וקרוב לומר דגם הפוסקים דס"ל דנגד חזקה נאמן מ"מ נגד הרוב י"ל דמודו דא"נ דרוב עדיף מחזקה ולכן אם עדותו היה נגד הרוב לא היה לנו לחוש לשיטות דס"ל דנאמן במקום חזקה דאפשר דנגד הרוב ס"ל ג"כ דא"נ ואין לנו בנדון שלנו רק מ"ש דאינו מעיד נגד הרוב שיש לתלות וקרוב הוא שבעל הכבש שביר' המיעוט מן הרוב וליכא לא התנגדות רוב ולא חזקה לכ"ע נאמן שמצא מים במוח וכיון שזה בירר לנו ע"פ עדותו שוב חוששין שמא היה באופן שנטרפה בו כמ"ש הד"מ בסי' ל"א וברמ"א בסי' נ':

ולהיות דלפי הנראה משאלתו כי הבשר כבר נאכל והשאלה משום הכלים שנתבשל בהם בשר הכבש שמעיד עליו ועכשיו בוודאי ליכא נפקות' רק לענין הכלים נלפע"ד דיש להקל והנה הש"ך סי' נ' מתשובת מהרמ"ל דמחמירין בנמצא מים במוח ואין אומרים בו ספקו להקל דנשחטה הותר' משום דשכיח שאין המוח מקיפו ובתב"ש סי' כ"ט מעיד דלא שכיח עכ"פ יותר להטריף מלהכשיר וכ' לקיים פסק של רמ"א שיצאה מן הרוב שרוב אין להם מים במוח והו"ל ספק השקול ובחוות דעת בסופו משיב דברים נכוחי' ואינו דומה להא דריש פרק האשה שנתארמלה דשם רוב בתולות ורוב אית להו קלא מנגד זה לזה ויפה דבר והארכתי במק"א בכל זה והעיקר כמ"ש החוות דעת ע"פ הרשב"א ועיי"ש, היוצא לנו דאין כאן רק ספק השקול ויש להקל אחר ששהו הכלים מעל"ע דהו"ל ספיקא דרבנן להקל לולי שכייל לנו מהרל"ח דכל שנולד ספק בדאוריית' ונתגלגל ונעשה דרבנן לא מקילינן ועיי' ש"ך סי' פ"ד ועיי' פמ"ג ס' ק"ג שכ' היכ' דנולד הספק אחר ששהו הכלים מעל"ע יש להקל משום ספקא דרבנן ועי' מל"מ הלכות בכורות בספק בכור לפ"ז אחר ששהו הכלים מעל"ע יש להקל כיון שספק הוא אם הוקף המוח או לא ועוד י"ל גם אם נתבשל בכלים בנתיי' ולא שהו בין בישול האחרון מעל"ע אבל הם מעל"ע מבישול הראשון יש להקל ולהתיר הגם דנקטינן כל שהוחמו מים בנתיי' צריך מעל"ע מבישול האחרון והטעם משום דמה שנתבשל נעשה נבלה ונקטינן לחומר' בכל איסורי' דנעשה נבלה כ"ז מדרבנן ומדאוריית' סגי מעל"ע מבישול ראשון של איסו' שוב הוי ספק דרבנן וגם לדעת הש"ך סי' צ"ד משום נ"ט בר נ"ט דאיסור' צריך שיהוי מבישול אחרון גם זה אינו ברור שהוא דאוריית' ועיי' פמ"ג ובראש יוסף סוגי' דנ"ט בר נ"ט, מכל זה נלפע"ד דאפשר להקל בכלים וכל המקיל לא הפסיד הנלפע"ד כתבתי בחפזי לפי מסת הפנאי:

וה' יראנו מתורתו נפלאות ויצילנו משגיאות ויעשה עמנו לטובה אות, הכ"ד רבך אוהב נפשך חפץ בהצלחתך ושלוותך פה פ"ב כאור בוקר ליום ו' עש"ק כ"ג כסליו ברכות לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה