אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה פא

תשובה פ

שלום וכ"ט מאל הטוב, להרב המופלג בתורה ויראה חרוץ בעל פיפיות העצני עדני כש"ת מו"ה ישראל גאלדשטיין ני' יושב באוהל תורה בישוב מעדיעש יע"א:

מכתבו קבלתי לא ידעתיו אכנהו, ואם מעטתי בתואריו ימחול על כבודו, גם מקומו לא שמעתי מעודי, אבל כבר אמרו אין המקום מכבד האדם ומכותלי מכתבו ניכר מעלת תורתו ושואל כהלכה אמרתי לעיין בשאלתו ע"ד א' שקנה חבית יי"ש מחבירו ישראל שבמק"א ובא א' אצלו ושתה מיי"ש זה, וידע שקנהו ממי שקנ' ואמר שיודע שעירב המוכר יי"ש של טרעבערן, ונסתפק מעלתו אם נאמן זה המעיד לאסור חבית זה מכיון ששתה ממנו משים עצמו רשע בעדותו ואין אדם משים עצמו רשע, או נימא בדרבנן משים עצמו רשע אלו דבריו בקוצר:

ואני טרם אענהו על ספיקתו בנאמנות להשים עצמו רשע בדרבנן אומר לפי דפסק טוש"ע יו"ד סי' קכ"ז כשיטת ר"ת ודעימי' דאין עד א' נאמן רק בשתיקת הבעלים, ואמר לי' העד אתה ידעת ואיכא רגלים לדבר ולא זולת זה א"כ אין כאן מקום ספק בנידון דידן דאינו נאמן, דא"א לי' לבעלים לידע וליכא רגלים לדבר ואפי' בשתק ולא אמר לי' אין העד המעיד נאמן, ובאמת הרמב"ם סוף פסולי מוקדשים דכ' גם במקום דאין ע"א נאמן מ"מ ראוי לחוש לדבריו וכ"כ עוד בהלכות מעשר, אבל המחבר סי' קכ"ז לא הזכיר מזה כלום אלא כשהוא נאמן עליו כבי תרי ומאמין לו בלבו אבל בלא"ה א"צ לחוש לדברי העד, ונ"ל שלכן דייק המחבר בסעי' ג' ע"א נאמן להתיר אבל לא להחמיר כ' להחמיר ולא כתב ולא לאסור, ונ"ל שרמז לנו בזה דאפי' להחמיר א"צ ע"פ במקום דיש חזקת היתר, ורמ"א בהג"ה שם שכ' היכא דלא אתחזק נאמן אפי' לאסור שינה לשון המחבר ולא כ' להחמיר, דרבות' איכא אפי' לאסור נאמן ולא רק חומר' בעלמ' כנ"ל:

ונלפע"ד לומר דרמב"ם לשיטתו לפי דהעיד הש"ך ס"ק י"ו דהרמ"בם ס"ל כשיטת רוב ראשונים דע"א נאמן בכל איסורים, והא דסוף פסולי מוקדשים צ"ל פועל גרע כמ"ש ראשונים בגיטין פ' הניזקין ולכן ס"ל דראוי' לחוש לדבריו כיון שבכ"מ ע"א נאמן רק פועל אינו נאמן מכח הוכחה דלא פשע או דאשכחי' ולא אמר לי' ומשום הוכחה זו דחינן לדברי העד מ"מ ראוי לחוש לדבריו אבל המחבר דפסק כר"ת דבכ"מ אין ע"א נאמן נגד חזקה לכן ס"ל דא"צ להחמיר כלל עפ"י דברי העד והנה הרמב"ם הוציא זה מש"ס גיטין שורת הדין אינו נאמן משמע דראוי להחמיר עיין כ"מ סוף פסולי מוקדשין וצ"ל דהמחבר ס"ל כמ"ש חי' הר"ן בגיטין שם דלכן אמר שורת הדין אינו נאמן אם הוא מזיד ולדידן דהיזק שא"נ חייב משום קנסא נאמן מתוך שנאמן על שלו ועיי"ש:

והנה כי כן לשיטת הש"ע אין כאן בית מיחוש כלל ואין אנו צריכין לחוש לדברי העד ואולי באיסו' דרבנן גם הרמב"ם מודה שאין צריך להחמיר כלל ולחוש לדברי העד האוסר אלא דהש"ך ס"ק י"ו האריך הרחיב הדיבור ומביא חבל ראשונים דל"ל כר"ת וכנרא' מדבריו מכח הקושי' שהקשה על שיטת הר"ת ודעימי' דעתו נוטה להחמיר ואם אמנם כי יישבתי במק"א רוב קושי' הש"ך בטוב טעם ודעת בעזה"י מ"מ לא מפני שאנו מדמי' נעשה מעשה להקל נגד הש"ך בפרט במקום שרוב ראשונים להחמיר כאשר מנה אותם הש"ך אחת לאחת לכן טוב לנו לעמוד על העיון אם גם לדעת רוב ראשונים יש מקום להקל בנידון דידן:

והנה מע"כ נ' חתר לו מקום היתר שלא להאמינו דע"פ עדותו משים עצמו רשע אלא דהא גופא מספק' לי' טובא אם גם בעשה איסור דרבנן אינו נאמן והראי' שמביא דגם בדרבנן אינו נאמן ממ"ש הר"ן בכתובת פ' המדיר ע"ב ע"א בשם הראב"ד הא דלא תי' הש"ס דידע ע"פ הודאתה דאין אדם מ"ע רשע והלא כתמי' דרבנן ואינ' נאמנ' להשים עצמה רשע בזה אלו דבריו, הנה שגה ברואה כי הר"ן בשם הראב"ד קאי על קושי' הש"ס מאכילתו שאינו מעושר מנא ידע ולא על קושי' ש"ס במשמשתו נדה ובאמת משמשתו דה לא מקשה ש"ס מנא ידע והי' יוכל לתרץ בזה קושי' תוס' למה לא מקשה ש"ס במשמשתו נדה מנא ידע די"ל בשאמרה היא שמשמשתו נדה היינו שראתה כתם ונאמכת בזה אבל ממאכילתו שאינו מעושר הקשה שפיר כמ"ש הראב"ד, אלא דיש להקשות עדיין למה לא תירץ ש"ס במאכילתו שאינה מעושר היינו מעשר ירק דרבנן ונאמנת על עצמה וקמה ראיתו דמעלתו ני' לכאורה וי"ל דראב"ד ס"ל דווקא במאכילתו איסור דאוריית' אז יוצאת בלא כתובה ולא גרס בתי' ש"ס פלוני חכם טיהר לי הכתם כמו שגרס הרי"ף ורמב"ם אלא כמו הגרסא שלפנינו טיהר לי הדם וס"ל במכשילתו באיסור דרבנן אין יוצאת שלא בכתובה ועיין ב"ש וח"מ רס"י קט"ו או י"ל גם אם גרס פלוני חכם טיהר לי הכתם מ"מ ס"ל דווקא בכתם וכדומה שא"א לו להנצל ממנה וצריך לסמוך עליה משא"כ במעשר דרבנן וכדומה שיוכל להפריש דווקא במכשילתו בדאוריית' יוצאת שלא בכתובה ולא בדרבנן ועיין סברא זו בח"מ שם והיותר נ"ל דש"ס לא רצה לומר דמתני' דווקא במעשר דרבנן כיון דקתני עוברת על דת משה אפי' לרמב"ם ודעימי' דת משה לאו דווקא גם דרבנן בכלל אבל לא לומר דאיירי דווקא בדרבנן כנ"ל א"כ אין משם ראיה כלל כמובן:

ועוד נ"ל מקום עיון דנ"ל המכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר אלפני עור דאוריית' כיון שלדידי' מכשול היא ולא נעלם מנגד עיני מ"ש תוס' ע"ז כ"ב ע"א ד"ה תיפוק לי' דמוכח כר"ת דגם בדרבנן איכ' לפני עור משמע דאיכא ה"א דלא יהי' לפני עור בדרבנן מ"מ י"ל דבאמת איכא בדרבנן איסור דלפ"ע דאוריית' כיון שמכשילו בדבר איסור ובמק"א הארכתי בזה ואכ"מ ולפ"ז ליכא ראי' כלל משם דהכשילתו באיסור דרבנן ג"כ אינ' נאמנ' דעשתה איסור דאוריית' דלפ"ע באיסור דרבנן דאוריית' הוא וצ"ע:

ונחזה אנן הנה לחלק בין איסור דאוריית' לדרבנן עיין בהה"מ פ"א מאישות הלכה ד' דבאיסור דרבנן ליכא חזקה כ"כ דקילא לאינשי טובא ועפ"ז י"ל דווקא שעבר איסור דאוריית' אינו נאמן על עצמו אבל שעבר איסו' דרבנן אפשר שנאמן וכ"נ דס"ל לב"ח וב"ש סי' קנ"ב ס"ק י"ג דנאמן ע"ע שחתם בלא ציווי הבעל משום דאין משים עצמו רשע בזה וב"ש הקשה על הב"ח דעובר אדאוריית' וכ' ואפשר משום דע"ח רק דרבנן נרא' דמודה לו בדרבנן נאמן:

ונראה ראי' לזה ממ"ש רש"י כתובת י"ח ע"ב פסולי עדות היינו כ' רש"י קרובי' או משחק בקובי' וקשה טובא הא למסקנ' אינם נאמני' ברישא רק אנוסי' מחמת נפשות דא"א משים עצמו רשע ואיך כ' רש"י במתני' משחק בקובי' וע"כ דס"ל דווקא מחמת ממון דעברו עבירה דאוריית' א"נ אבל משחק בקובי' דרבנן נאמנים ויש לדחות דווקא התם דאיכא ברישא הפה שאסר בזה ס"ל לרש"י דווקא בעבירה דאוריית' א"נ מכח הפה שאסר אבל משחק בקוביא עבירה דרבנן נאמני' משום הפה שאסר וכו' או אפי' במגו דעלמ' דמגרע מהפה שאסר אבל היכא דליכא מגו אפשר אפי' בדרבנן ס"ל לרש"י דא"נ ועיין:

ועוד אני אומר דיש ראיה דס"ל לרש"י לאמת אפי' במקום דאיכא הפה שאסר א"נ שעבר איסור דרבנן דדברי רש"י סותרים בסוגי' דלקמן כדקאמר ש"ס בשלמא רבנן כטעמי' משום הפה שאסר כ' רש"י ופסולי עדות קרובים או עבדים ושביק למשחק בקובי' נרא' דס"ל דמשחק בקובי' א"נ וכבר הרגיש בש"מ בסתיר' זו וכ' דרש"י במתני' כס"ד דרמב"ח דבמגו נאמנים אפי' אנוסי' היינו מחמת ממון ולקמן פי' רש"י למסקנא דרמב"ח ואפי' איסור דרבנן א"נ ולפ"ז ס"ל לרש"י לאמת אפי' במגו א"נ שעבר איסור דרבנן כ"ש בלא מגו:

אלא תירוץ הש"מ דחוק ורחוק שמפרש רש"י במתני' כס"ד דרמב"ח קאי ארישא מה לרש"י לפרש במתני' לס"ד גם קשה לס"ד גם באומרים גזלני' היינו נאמנים והש"מ הרגיש בזה וכ' היינו אנוסי' היינו מחמת ממון גם ע"ז יש לפקפק הא אנוסי' מחמת ממון היינו בעדות זה וגזלנים היינו היינו מכבר, והנלפע"ד ביישוב סתירת רש"י בשניישב ג"כ מה שהרגיש הש"מ עוד הא דנטר רש"י בפירושו פסולי עדות קרובים או עבדים עד דקאמר ש"ס בשלמא לרבנן וכו' ולא פי' כן כדמסיק דרמב"ח אסיפא קאי דפסולי עדות היינו דרישא קרובים או עבדים וליישב כ"ז נקדים קושי' סמ"ע סי' מ"ו למה נאמנים לומר קרובים היינו הרי עשו עולה שחתמו ועדותם בטלה ויבואו לידי הפסד והא שטר אמנה הוא ואינם נאמנים ומ"ש דהמעשה עכ"פ אמת כבר דחהו הטו"ז שם ומ"ש עוד דסבורים הי' שיחתו' עוד עדים ג"כ דוחק כמובן והט"ז כ' דאמרו דסמכו כי ידעו הכל דקרובי' הם גם תירוצו דחוק מנא ידעו כ"ע כי הם קרובים למלוה או קרובים זל"ז, ולפענ"ד נראה יותר דסמכו כי המלוה ידייק אחר עדים ויחקור עד שיתוודע לו כי קרובים לו או קרובים זל"ז כדמתרץ ש"ס לר"מ מלוה גופא מעיקר' מידק דייק אלא לר"מ חזקה זו אלימא כ"כ עד דאין נאמנים אפי' במגו דהפה שאסר ולרבנן לא אלימ' כ"כ ונאמנים דהיו קרובים ולא דייק אחרי' אבל לכ"ע כך דרכו של מלוה לדייק בתר עדים וסמכו על זה והוא לא דייק ואפסיד לנפשי' כנ"ל נכון וברור:

אלא דיש להקשות עדיין כדקאמר בשלמא לרבנן משום הפה שאסר ועדיין לא אסיק מהא דמלוה מעיקר' מידק דייק איך א"ש לרבנן למה יאמנו שחתמו בעולה במקום שיצא הפסד למלוה ולקוחות ונ"ל דיש לפרש באופן שאומרים קרובים היינו למלוה או להדדי ולא ידעו בשעה שחתמו שהם קרובים למלוה וגם בקרובים זה לזה תרי גיסי וכדומה אפשר שלא הכירו זה את זה ושכיח כי האי טובא שאין מכירים קרובים זא"ז בהכר' פנים ואח"כ נודע להם ולפ"ז א"ש גם בס"ד דלא ידע ממלוה מעיקרא דייק וא"ש:

ולפ"ז א"א לפרש קודם שידע דמידק דייק פסולי עדות היינו משחק בקובי' גם אם נאמנים על עצמן שהם משחקי' בקובי' דאינו רק איסו' דרבנן מ"מ לא יאמנו כי חתמו כשהי' משחקי' בקובי' מאחר שעדותם פסולה ולא הי' חותמים להפסיד לבעליה' ובזה לא שייך דלא ידעו מפסוליה' הרי ידעו בנפשם כי פסולי' הם והכריזו עליה' ככל פסולי מדרבנן דצריכי' הכרזה אבל למסקנא דמלוה מידק דייק א"ש דנאמנים משחקי' בקובי' היינו דסמכו שיתברר למלוה אחר שיחקור עליה' דהא כבר הכריזו עליהם כדי שיתגלה ויתוודע כי פסולים המה והא"ש דכ' רש"י מתני' פס"ע משחקי' בקובי' דנאמנים על עצמן דעברו על דרבנן ומשום שחתמו בפסול נאמנים דסמכו דידייק המלוה אחריהם וניח' לרש"י פי' זה כדמסיק לרמב"ח דארישא קאי אבל כדקאמר ש"ס בשלמא לרבנן כטעמייהו משום הפה שאסר עד דלא ידע דמלוה מידק דייק הוצרך רש"י לפרש פסולי עדות קרובים או עבדי' היינו ומעבדים ל"ק איך חתמו והא ידעו דעבדים פסולי' על עבדים ליכא חזקה כי לא יעשו עולה כי הם גרועים ופחותי' כמ"ש בטור י"ד סי' א' ועיין ש"ך שם ושפיר נאמנים עבדים היינו ואז ליכא חזקת כשרות כ"כ וא"ש ומיושבים כל הקושי שעל רש"י ע"ד נכון בעזה"י:

העולה מדברינו כי ס"ל לרש"י לאמת דנאמנים על עצמן דהם משחקי' בקובי' דאינו אלא איסור דרבנן אלא דרוב ככל ראשונים פליגו על רש"י הרא"ה רמב"ן רשב"א וריטב"א וכולם כאחד עונים דלמסקנא דרמב"ח ארישא קאי צ"ל פסולי עדות דמתני' קרובים ותפסו על רש"י דכ' משחק בקובי' ועיין ש"מ דמביא להקת ראשונים אלו דפשיטא להו דאא"נ על עצמו שעבר אפי' איסור דרבנן ויש מן הראשונים לומדים זכות על רש"י דשאני משחק בקובי' דליכא איסור כלל רק מדרבנן פסולים משום שאין עוסק ביישוב העולם אבל בעצמיות הדבר אפי' איסור דרבנן ליכא ועיין פ"י במתני' שהתכווין לזה מדנפשי' וא"כ ליכא ראי' כלל מרש"י דס"ל דנאמן שעבר על דרבנן אפי' במגו ושוה דרבנן ממש לאיסור דאוריית' שא"נ אפי' במגו ואפי' בפה שאסר לא ורוב ראשונים ס"ל אפי' משחק בקובי' א"נ הגם שאיסור בעצמותו ליכא ובהא חולק רש"י עליהם ועיין:

ונראה ברמב"ם ובטוש"ע סי' מ"ו שכתבו פסולי עדות קרובים ולא כתבו משחק בקובי' נראה דס"ל אפילו משחק בקובי' דאינו איסור ממש דרבנן רק פסול דרבנן אין נאמנים על עצמן דלא כרש"י ומהתימא על הב"ח בח"מ בסי' מ"ו שכ' דווקא קרובי' אבל פסולי' בעבירה אפי' משחק בקובי' א"נ ובא"ע סי' קנ"ב נראה דס"ל בכל איסור דרבנן נאמן ע"ע וצ"ע:

ובנדון שלנו דמעיד על עצמו שעבר על איסור דרבנן ממש וגם ליכא מגו בוודאי כ"ע מודים דא"נ להשים עצמו רשע ממילא בטלה עדותו וא"נ לאסור היין שרף וכ"ז כשמעיד שיש בו תערובת איסור כשיעור שנאסר כולו בשעה ששותה ממנו אבל אם מעיד כ"ז אחר שכבר כלה לשתות דנאמן דאולי בשעה ששתה לא שם על לבו או שכח כי יש בו תערובת איסור ואח"כ נזכר הגם שהוא אומר שהי' בזכרון לפניו כל זה כששתה ושתה באיסור כה"ג פלגי' דיבורי' דנאמן שיש בו תערובת איסור וא"נ דהוי אדעתי' בשעה ששתה ושני ענינים ושני דברים הם ולכ"ע כה"ג פלגי' דיבוריה כנלפעכ"ד:

ואחר העיון נ"ל גם כשמעיד אחר שכלה לשתות א"נ דיש בו תערובת איסור דמשים לחבירו המוכר רשע שהכשיל הקונה למכור לו דבר איסור ואין ע"א נאמן להוציא חבירו מחזקתו ועיין רמב"ם פ' י"ב מהלכו' מעשר הלכ' י"ח המוכר פירות לחבירו ואחר שיצאו מתח"י אמר פירות שמכרתי לך טבלי' הם היין יי"נ הבשר בשר בכור הוא וכו' שורת הדין שאינו נאמן והוא מתוספת' פ"ב דתרומה ובכ"מ ציין על מ"ש בסוף ה' פסולי מוקדשי' ובמל"מ ציין על הלכו' משכב ומושב ובתוספת' שם טהרות שעשיתי עמך וכו' שבש"ס גיטין סוגי' דע"א נאמן ונראה דמחד טעמ' הוא הא דא"נ פירות שמכרתי לך טבלים כמו שא"נ טהרות שעשיתי עמך דא"נ אחר שהוציא מידו דהי' לי' להודיעו מיד כשהוציאה מידו שלא יכשל בו וכן בפירות שמכרתי לך טבלים הם חזקה דלא מכר לו דבר איסור מבלי הגיד לו דאסור הוא וכמו שא"נ על עצמו דמכר דברים האסורים מבלי הגיד לו כן אין העד נאמן על חבירו כי מכר דבר איסור בחזקת כשרות וגם אם העד א"י כי לא אמר ללוקח דאסורא הוא מ"מ הא הקונה יודע שלא אמר לו ממילא אין להאמין לע"א דאסורא הוא ואין לומר דלמא שכח המוכר מלהודיעו או שוגג הי' בשעת מכירה א"כ למה לא יהי' נאמן על עצמו נתלה דבשוגג מכר לו דשכח או הי' חילוף וטעות ש"מ דלא תלינן בהכי וגם אם אמור יאמר כן א"נ ועיין ש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ה שכ' במוכר דבר איסור דלא תלינן בשוגג דסתמא מזיד הי' אלא להוצי' ממון ממנו א"א כשטוען שוגג הייתי אבל לענין איסור' א"כ דשוגג הי' דסתמ' ידע ובמתכווין לא הודיעו וממילא דה"ה וכ"ש דאין אחר נאמן לומר שמכר חבירו דבר איסור ולא הודיעו ועיין יו"ד סס"י א' התם איכא חזקת איסור עיי"ש:

ומ"מ נ"ל אם המוכר בעצמו יאמר שיש בו תערובת איסור ושוגג הי' הגם דא"נ על עצמו שעשה במזיד וגם כי שגג או שכח א"נ זה דווקא כשמעיד לבד אבל אם יש עוד ע"א דמעיד שיש בו תערובת איסור ואיכ' ב' עדים כל כי האי לא אמרינן מסתמ' מזיד היה להכחיש ב' עדים שא"נ על עצמו וגם העד א"נ לשווי' רשע בוודאי אם אמור יאמר המוכר דמזיד היה א"נ דאינו משים עצמו רשע אבל כשאומר שוגג היה משום דלא שכיח שישכח וישגה אין אנו מכחישים ב' עדים וודאי לא שכח ושקר בימינם דאין בו איסור כלל כל כי האי לא אמרי':

ועוד קאמינא הנה בתוספת' שם ר"י פליג על ת"ק ואמר לא נחשדו ישראל על כך היינו לשקר כדי להפסיד לחבירו ות"ק ס"ל דיותר יש לומר דמשקר להפסידו לצערו מלהאומינו שמכר דבר איסור ועבר בלפני עור ואפשר טעמא דר"י דלא נחשדו ישראל שיעשו עולה כלל לכן תלינן דשכח להודיעו ות"ק ס"ל דזה רחוק ששכח דהי' לו ליזהר ולדקדק ולזה י"ל היכא דמוכר ועוד א' מעיד שמכר לו איסור לחשוד ולומר דרוצים להפסיד לזה על מגן ושני' עשו עולה ביותר אנו תולים דמוכר עשה עול ומכר דבר איסור מבלי הגיד לקונה או עכ"פ לא שם אל לבו כ"כ ולא הי' אדעתי' בשעה שמכר דאיסורא הוא וגם ת"ק מודה בתרי דאמרי' לא נחשדו ישראל על כך לחשוד ב' שמכווני' להפסיד בחנם ביותר יש להאמין דהמוכר עשה שלא כהוגן ועיין:

ואם כנים דברינו דאם המוכר יודה לדברי העד המעיד דנאמני' יש לעיין אם צריך לברר ולשאול פי המוכר אולי יאמר כדברי העד הנה תוס' קידושין ס"ה ע"ב בשם ר"ת סוף ד"ה ותנא וכו' וז"ל בדבר שיוכל להתברר כגון שאמר יש שרץ בטהרותיך או נכרי מנסך יינך בא ואראך האיסור בהא וודאי יש לחוש לדבריו כדאמר לקמן ס"ו ע"ב שלח ואחוי וכ"כ תוס' ס"ו ע"ב ד"ה שלח מכאן יש להוכיח דכל דבר שיוכל להתברר ע"א נאמן עליו ואפי' עד אחר מכחישו והרמ"א סי' קכ"ז סעי' ג' כ' וז"ל מיה' י"א בדבר דאיכא לברורי כגון שאמר לו א' בא ואראך נכרי מנסך יינך צריך לחוש לדבריו וש"ך תמה מ"ש הרמ"א בשם י"א הא ש"ס ערוך הוא בש"ס קדושין שלח ואחוי ומבואר שם יותר דאפי' בע"ד מכחישו נאמן בדבר דאיכא לברורי ותוס' הוסיף שם ואפי' עד א' מכחיש וקשה על הרמ"א למה לא כ' חידוש דין זה אפי' בע"ד וע"א מכחישו:

וקושי' אחרונה נ"ל ליישב דבאמת צ"ע על הר"ת כיון דאביי מתרץ שם די"ל במכחישו וכגון דאמר שלח ואחוי משמע דרבא דאמר אי במכחישו מ"ט דנאמן דל"ל כאביי דס"ל באמרו שלח ואחוי דנאמן ובכ"מ קיי"ל כרבא נגד אביי ועיין ח"ס יו"ד סי' ג' שהקשה כן על ר"ת וי"ל משו"ה לא נקיט רמ"א ככל מ"ש תוס' דאפי' בע"ד או עד אחד מכחישו דצריך לברר אלא במקצתו היכא דליכא דמכחיש דבזה נ"ל גם רבא מודה ולא פליג רבא על אביי רק במכחישו ויש קצת ראי' דרבא מודה בליכא דמכחיש מכח קושי' ראשונים על הר"ת דס"ל בשתק משום שתיקה כהודאה קשה לרבא דמוקי הא דמקוה ובעל מום בשתק הא במקוה לא שייך שתיקה כהודאה ולפמ"ש א"ש דס"ל לרבא דנאמן משום דאיכא לברורי ודווקא היכ' דליכא דמכחיש וע"כ לאו במכחיש איירי ומדלא נאמן בן גרושה וב"ח דאיכא שתיקת הבעלים הוכיח רבא דע"כ דלא מהני שתיקה בדבר ערוה וא"ש והא"ש דפסק רמ"א רק בליכא דמכחיש דמודה רבא כן י"ל:

וקושי' ראשונה של הש"ך הא ש"ס ערוך הוא ג"כ א"ש עד"ז דבאמת רבא ל"ל דאביי אלא די"ל דרבא מודה לו בליכא דמכחיש ועכ"פ לאו ש"ס ערוך הוא, אלא דבאמת מ"ש ר"ת ותוס' בפשיטות מסוגי' דשם דכל דאיכא לברורי נאמן וצריך לברר, כמו בא ואראך נכרי מנסך יינך, ומדמהו לשלח ואחוה, דמיון זה צל"ע בשלח ואחוה דיש בו מום או המקוה חסר הוא מדע"ל בכל שעה וכללא בידינו מדע"ל לא משקרי אינשי, ולכמה שיטות דאוריית' הוא ואפי' אינו רק חזקה דרבנן, מ"מ כע"א המעיד במדע"ל צריך לברר מה"ט דקרוב שאינו משקר בכה"ג במום ומקוה, אבל כשאומר בא ואראך נתנסך יינך לאו מדע"ל הוא, דאם לא ימצא הנכרי שם לא יתגלה שקרותו, אולי בנתיים הלך לו הנכרי או כבר פסק מלנסך, וליכא רק משום דאפשר לברורי להחמיר כשנכרי נמצא שם בשעה שמנסך, ומנ"ל לר"ת דצריכי' לברר ומשלח ואחווה אין ראי' וצ"ע לכאורה:

ונ"ל אחר העיון דראי' ר"ת נכונה דהא באיכא דמכחיש הבעל דבר או ע"א אחר דמכחישו גם למכחיש איכ' האי חזקה מדע"ל לא משקר כשיחופש וימצא כי יש בו מום או יתוודע כי שקר ענה ורצה להכשיל ואיכא בכ"א חזקה מדע"ל לא משקרי, וליכא רק משום דאיכא לברורי אולי ימצא כדבריו ויליף ר"ת שפיר כשאומר בא ואראך נתנסך יינך וכדומה כנ"ל נכון ועיין:

ובמאי דכתיבנא מיושב קושי' ראשונים על ר"ת שהבאנו לעיל רבא דל"ל משום שלח ואחווה מ"ט נאמן במקוה הא לא שייך שתיקה כהודאה, ולמ"ש א"ש דוודאי רבא ס"ל בכ"מ מדע"ל לא משקרי ובמכחישו לא שייך משום דע"ל דגם למכחיש איכא חזקה זו ומשום דאיכא לברורי לא ס"ל, אבל באין מכחישו ס"ל דנאמן אפי' במקוה דל"ש שתיקה משום מדע"ל לא משקר וא"ש, ומיושב ג"כ קושי' הרשב"א שם על תי' אביי כגון דאמר שלח ואחוי הא במקוה ליכא לברורי דאם ימצא חסר אולי עכשיו חסר ומוקמי' על החזקה עד עכשיו עיי"ש, ולמ"ש לק"מ דבאמת יש להאמינו משום מדע"ל ל"מ אלא שכתבנו במכחישו איכא ג"כ חזקה זו לגבי המכחיש וזה דווקא במעיד בעל מום הוא זה איכא גבי' המכחיש ג"כ משום מדע"ל ל"מ דאם יבוקש וימצא מום נתוודע שקרותו אבל במקוה כשמכחיש דלא היתה חסרה אם יבוקש וימצא חסר יאמר עכשיו חסרה וליכא מדע"ל בעד המכחיש ובעד המעיד עביד' לגלוי' כשיומדד ולא תמצא חסר גם עכשיו לכן נאמן ולא הוקשה לרבא מעיקרא אי במכחישו מ"ט דנאמן רק במעיד בעל מום הוא דבשני' איכא מדע"ל אבל ממקוה ל"ק לרבא מעיקרא והשיב אביי שפיר דאמר שלח ואחוי דמתורץ בבעל מום דאפשר לברר להחמיר וממקוה דא"א לברר כקושי' רשב"א בלא"ה א"ש במכחישו משום מדע"ל לא משקר וא"ש נמי הא דאמר אביי דאמר שלח ואחוי ופי' תוס' תרגום של והפשיט ושלח וצ"ל למה נקיט אביי כהאי לשנא דקאי רק על עדות בעל מום שלח שיפשיט בגדיו והא גם ממקוה קשה וצ"ל דאמר שימדדו המקוה ואחוי ולמ"ש א"ש ממקוה בלא"ה לק"מ דהוי מדע"ל וא"ש נכון ועיין:

ויפה עשה רמ"א שכ' בשם י"א דבאמת אינו מבואר כ"כ בסוגי' די"ל כקושיתו משום מדע"ל נאמן וזה לא שייך בבא ואראך נכרי מנסך יינך שכ' רמ"א אלא דר"ת כ"כ מתוך הסוגי' ועכצ"ל כמ"ש ועכ"פ לאו ש"ס ערוך הוא:

ונבוא לנדון שלפנינו דאין להאמין לע"א משום מדע"ל דלמא ישאל את המוכר ויכחיש אותו דאין זה בגדר מלתא דע"ל ל"מ אינשי דהא לא יתברר ששקר ענה דליכא רק הכחשה של א' והוא בע"ד ואפי' בע"א המכחיש דעלמא ליכא מדע"ל כה"ג דלא נדע בירור הדבר האמת עם מי הגם דלדינא ע"א בהכחשה לאו כלום ומוקמי' הדבר על חזקתו מ"מ כן שורת הדין אבל לא יתברר שקרותו לעין כל כמו במעיד באשה שמת בעלה או אחוה דמתנא הוא ובעדות קהח"ש וכדומה וכיוצא בו וכ"ז פשוט, אבל מה שיש לעיין דעכ"פ צריכים אנו לשאול פי המוכר ע"י עדות ע"א ומועיל עכ"פ שצריכים לחוש לברר כל האפשר אולי יודה המוכר ומפי שניה' יהי' היי"ש אסור בבירור ע"פ עדות שנים ומתחלה היה נ"ל הדבר פשוט דצריך לברר מש"ס קדושין הנ"ל אלא דכד דייקת בלשון אביי דמוקי כגון דאמר שלח ואחוי משמע דווקא כשאומר העד כן עי"ז שהוא בעצמו אומר כן מחזק דבריו ונותן להם מקום צריכין אנו לחוש לדבריו אבל כשאין העד אומר כן אין ראיה משם דצריכי' אנו לחוש לדברי העד ולברר אולי נמצא כמו שאמר אלא מצד הסברא מעצמינו ראו' לאמרו דהא בכ"מ בחזקה להיתר צריך לברר הגם דאין חזק' מנגדת עיין מג"א סי' ח' וכאן בע"א דמעיד נגד חזקה למאן דס"ל דא"נ דלא אל' עדותו נגד חזקה ואפילו ספק אינו עושה להחמיר ולאסור ע"פ עדותו עכ"פ לא עדיפ' מחזקה לחוד דלא סמכינן בכל דאיכא לברורי דאיכ' מקום ספק וע"פ עדותו של ע"א באנו למקום ספק אלא דמוקמי' על חזקה הראשונה ועכ"פ צריך לברר כנ"ל והא דאמר אביי דווקא כשאומר שלח ואחוי משום דמיירי דע"א מכחישו וע"א בהכחשה לאו כלום הוא כה"ג א"צ לתת מקום לדבריו רק כשמחזיק דבריו ואומר שלח ואחוי אבל היכא דליכא הכחשה אפי' אינו אומר כן צריך לברר כל האפשר ועוד י"ל דאביי מוקי כשאמר שלח ואחוי אז צריכים לחוש לדבריו לברר ואפי' היכ' דאיכא טרח' יתיר' לברר הדבר וכן משמע לשון פסולו ביחיד משמע שנאמן לפסול ואפשר ואפי' היכא דא"א לברר עכשיו צריכים לפסלו משום שאמר העד שלח ואחוי בשעה שהעיד אבל לברר כמו בכל חזקה להיתר דצריכים לברר בלא טרחא והפסד היכא דאפשר גם בשאינו אומר שלח ואחוי י"ל דצריך לברר, ובאמת מלשון תוס' ס"ה ע"ב בשם ר"ת משמע דווקא בשאומר בא ואראך צריך לחוש לדבריו ולבדוק ובלא"ה לא אלא ממ"ש תוס' לקמן ס"ו ע"ב מכאן יש להוכיח דכל דבר שיוכל להתברר ע"א נאמן עליו משמע אפי' אינו אומר שלח ואחוי מדלא התנה וכ' היכא דאמר כמ"ש לעיל בשם ר"ת ש"מ דאפי' ל"א הכי נאמן שצריך לברר אלא דקשה מנ"ל הא הלא אביי אמר דווקא כשאמר שלח ואחוי הגם שלעצמינו נוכל לומר דבכ"מ צריך לברר והא דאמר אביי כשאמר שלח ואחוי משום דע"א מכחישו הא תוס' מסיים ואפי' עד אחר מכחישו ומה שכ' מכאן יש להוכיח ומכאן אין מוכח רק בשאומר שלח וע"כ צ"ל דכוונת תוס' מכאן מוכח במאי דאיירי בסוגי' בשאומר שלח ואחוי דווקא וכ"כ הרמ"א דווקא באומר בא ואראך וכו' ובלא"ה לא, אבל טעמא לא ידענ' מ"ש מכל חזקה דצריך לברר ולכן מה שכתבתי באין העד אומר בא ואראך דצריך לברר צריך עוד תלמוד אצלי וצל"ע:

ולכן בנדון שלנו דליכא רק איסור דרבנן ומספקא לנו לדינא אם כשאינו אומר שלח ואחוי אם צריך לברר וגם יש לעיין קצת בש"ס כתובת כ"ג ע"א עדים בצד איסתן ובב"ב קל"ה ע"א לכן אין להחמיר ומ"מ אם בקל לו לשאול פי המוכר בלי טורח והוצאה יתירה מהיות טוב יברר וישאל פי המוכר אולי יתברר לו וכ"ש אם העד בעצמו אמור יאמר שלח ויתברר לך, הנלפע"ד כתבתי וד' יצילנו משגיאות ומטעיות ויראנו מתורתו נפלאות הכ"ד דש"ת חותם בברכה:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה