כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה עה
יצו ד' את הברכה שמורה בכל וערוכה לי"נ הרב הגאון המאוה"ג מעוז ומגדול חרוץ ובקי גל אגוזים וגן הדסים צדיק תמים כקש"ת מו"ה יצחק נתן פייטל ני' אבדק"ק מאדא יע"א:
גי"ה קבלתי בעידנא דטרידנא טובא ולעשות רצון צדיק ואוהב אהוב כמותו יב"י פניתי סוף השבוע לשום עין על דבריו והנני בתשובה שלמה לפי מסת הפנאי בקוצר אומר ע"ד סוחרי ארץ כשהם על הדרך שופתי' קדירותי' עם קדרות הנכרים ביחד וקדירותי' מכוס' וסומכ' על מ"ש הש"ך סי' קי"ח ס"ק ל"ו דמ"ש הרמ"א אפי' בשני קדירות דאיכא משום נצוצות ובמכוסים שרי אמנם הט"ז שם כ' עפמ"ש הד"מ בשם המרדכי משום אחלופי וס"ל לטו"ז דה"ה בב' קדירות מה"ט הוא לפ"ז גם בקדירות מכוסים אסור הנה כבר עמד במנחת יעקב כלל ל"ב אות י"ז ע"ז וחולק על הש"ך וכ' הגם דבמרדכי לא נזכר רק שאין צולין משום אחלופי ה"ה בב' קדירות שייך משום אחלופי ומ"ש הרמ"א אפי' ב' קדירות היינו דלא שייך כ"כ משום נצוצות מ"מ אסור משום אחלופי ולפע"ד דמוכח הוא דהא המרדכי מביא ראיה מסוגיא דפסחים דאין צולין ב' פסחי' משום תערובות ומסיק משום תערובות גופים ובב' קדירו' או כעין ב' קדירות הרי גם בב' או כעין ב' קדירות דאיכא מחיצה של תל גדול שייך משום אחלופי אלא דקשה למה לא קמ"ל המרדכי רבותא זו דאפי' בב' קדירות שייך משו' אחלופי וצ"ל דס"ל דאין לחלק בין צליי' בשפוד או צליי' ובישול בקדירה ואפשר י"ל דנקיט שאין צולין בב' שפודים דהיה מקום לומר דלא חיישינן לאחלופי רק בב' או כעין ב' קדירות כיון דל"ש כ"כ שיתחלפו שיש היכר הפסק של תל בין איסור להיתר או הכרת קדירה כ"א במקום שפיתתו לא יזהרו הבעלים כ"כ ומשו"ה לכתחילה אסור אבל בב' שפודים שבקל שיתחלפו יזהרו הבעלים שלא יתחלף קמ"ל דמ"מ אסור והראיה לזה דהא ללוי לא איירי הבריית' בכעין שתי קדירות ומ"מ חיישינן לאחלופי וש"מ תרתי מלוי דאפי' בב' שפודים חיישינן לכתחילה שלא יהי' נזהרים ואתי לאחלופי ולרב מוכח דאפי' בכעין ב' קדירו' דרחוק שיתחלפו מ"מ חיישינן לשמא יתחלפו כנ"ל:
והנה חשש אחלופי באו"ה לא מצינו בראשונים רק במרדכי הנ"ל ומדמה מלתא למלתא דברייתא דאין צולין משום חשש אחלופי ועשיתי לו סמוכים מן מ"ש רש"י בפסחים בעבד לוי עובדא שנצלה מזה ס"ל לתוס' דלרש"י ס"ל דללוי לכתחילה אסור משום ריח והקשה עליו מקושי' ש"ס ללוי הא ברייתא לכתחילה איירי והראשוני' הוסיפו להקשות על שיטה זו מרבא בע"ז בבת תיהא דמתיר אפי' לכתחיל' ובעין, עוד קשי' קצת על רש"י מדכ' לקמן גבי האי בניתא דס"ל ר"מ ואי ס"ל דלוי רק בדיעבד מתיר י"ל האי בניתא לכתחילה אסור כמ"ש הרי"ף ולכן נ"ל דמ"ש רש"י בעבד עובדא דדיעבד היה דס"ל דיש לחוש לכתחילה משום אחלופי כמו בגדי וטלה דניכר מ"מ חיישינן זמנין דלאו אדעת' כן יש לחוש בגדי וד"א משו"ה בוודאי לא התיר לוי לכתחילה ועובדא הוי בדיעבד ולק"מ קושי' תוס' וקושי' ראשונים מרבא וקושיתי:
ונ"ל דגם מתוס' לא נעלם דס"ל בכוונת רש"י משום חשש אחלופי ומ"מ הקשה שפיר דבאמת צ"ל בלא פי' רש"י הא אפשר לומר דלוי לא מתיר רק דיעבד דהא ל"א רק שצלו ולא צולין כדמדייק הרי"ף ומהרש"א כ' לתוס' צ"ל דנקיט דיעבד משום דרב אבל בוודאי נ"ל דלוי רק דיעבד קאמר ומנ"ל לש"ס בפשיטות דלוי לכתחילה מתיר עד דמקשה מברייתא והרז"ה בהקשותו על הרי"ף הרגיש בזה וכ' דידע ש"ס דעבד לוי הוי לכתחילה לכן צ"ל דס"ל לתוס' דהוכיח דלא כרש"י דע"כ צ"ל דש"ס ידע דעובדא הוי לכתחילה ושפיר הקשה לרש"י דמפרש דעבד לוי בדיעבד גם אם כוונתו משום אחלופי ולא משום איסור לכתחילה דריח עכ"פ דעובדא בדיעבד הוי וקשה מנא לש"ס להקשות על לוי מברייתא הא י"ל דס"ל ללוי דלכתחילה אסור וע"כ צ"ל דידע דעובדא דלוי לכתחילה הוי וס"ל דאפי' לכתחילה ליכא לא משום ריח ולא משום חשש אחלופי וכד דייקת בתוס' לא כ' משמי' דרש"י דלוי אוסר לכתחילה משום ריח די"ל משום אחלופי וקושי' תוס' כמ"ש ועיין:
ולפמ"ש בכוונת קושי' תוס' י"ל בקל קושיא זו על רש"י דבאמת היה יוכל לומר דלוי ס"ל דריח לכתחילה אסור ועובדא דעבד בדיעבד והא דלא מתרץ כן משום דרבא מתיר בב"ת אפי' לכתחילה ורבא כמאן וגם לרבא עצמו קשה מברייתא ותוס' לשיטתו דס"ל בע"ז דרבא אפשר דס"ל כרב ושאני בב"ת משום דמזיקו הקשה שפיר דאי לא ידע דעבד לוי לכתחילה הוי מנ"ל דלוי ס"ל דריח אפי' לכתחילה שרי ולרש"י לשיטתו דס"ל דרבא ולוי חדא מלתא הוא לק"מ קושי' התוס':
היוצא לנו מזה דס"ל לרש"י דעבד לוי עובדא בדיעבד דווקא משום אחלופי אלא תוס' לשיטתו דהוכיח דעבד לוי עובדא ידע הש"ס דלכתחילה התיר ע"כ צ"ל דלא חייש לוי משום אחלופי וצ"ל מ"ש מא"צ ב' פסחים כא' דחיישינן לאחלופי אפי' בגדי וטלה וצ"ל דבגדי וד"א רחוק יותר חשש אחלופי מגדי וטלה וזה דוחק:
והנה הרי"ף כ' דלוי לא מתיר רק בדיעבד ודייק כן מדאמר שצלאו ול"א צולין ש"מ דלכתחילה אסור וצ"ע דלמא משום דלכתחיל' חיישינן משום אחלופי לכן נקט דיעבד ומנ"ל משום איסור דריח עד דכ' דפת שאפאה והאי בניתא גם כלוי אתיא והא רב ולוי בבשר שחוטה ונבילה איירי שלימות וחתיכות דוודאי יש חשש אחלופי יותר מגדי וטלה וצ"ע:
והנלפע"ד דיש לחלק ולומר דאין למילף חשש אחלופי ממה דחוששי' לאחלופי בב' פסחי' והוא ע"פ סוגי' ש"ס בערובין ג' ע"א דחלק בין סכה חציה למעלה מעשרה ובין קורה סכה דיחיד מזדהר בי' ובין קורה דרבים נינהו ולא מזדהרי בי' והיינו דאמרי אינשי קדירה דבי שותפא לא קרירא ולא חמימא ועיין רש"י שם סכה דיחיד דא"א לו למסמך על אחר שיתקנו ל"ח שמא לא יתקן אבל קורה דרבים נינהו יסמוך הא' על חבירו ע"ש וכן יש לחלק בחשש אחלופי בבני חבורה שצולין פסחים יסמוך הא' על חבירו כי כ"א צריך לעמוד על המשמרת שלא יתחלף פסחו בשל חבירו כמו חבירו והוא כקדירה דב"ש ויסמוך זה ע"ז ולכן חיישינן לאחלופי אבל באו"ה ל"מ בישראל ונכרי שהיתר של ישראל והאיסור של נכרי שאין לו לישראל לסמוך על הנכרי אפי' בב' ישראלי' שהיתר של א' והאיסור של א' שאין לו לבעל היתר לסמוך על חביר' בעל האיסור דאין לבעל האיסור להיות משמר שלא יתחלף לו האיסור שלו בהיתר של חבירו וע"כ לבעל היתר להיות עינו פקיח' שלא יתחלף היתר שלו באיסור של חבירו וכ"ש בששניהם של ישראל א' שאין לו על מה ועל מי לסמוך דחשש חילוף רחוק מאוד ולא דמי כלל לחשש חילוף של ב' פסחים וא"ש דהוכיח הרי"ף דס"ל ללוי דאסור לכתחילה משום ריח ולא משום חילוף ותוס' הקשה על רש"י והוכיח דללוי לכתחילה מותר וע"כ דל"ח לחילוף רק כמו ב' פסחים כנ"ל נכון:
ונ"ל עד"פ ליישב קושי' ראשונים מדמקשה ש"ס מברייתא על לוי וגם הא רבא ס"ל אפילו לכתחילה מותר י"ל דעיקר ראי' ר"א מהא דרבא מפרזק' דעבד עובדא והוא בתרא וס"ל כרב ומבריית' דר"כ בלא"ה ליכא ראיה כמ"ש ר"ן דלוי תנא ופליג ובלא"ה פליגי תנאי בר"מ ועיקר הראי' מדתיר' ר"כ להאי בריית' ש"מ דהכי ס"ל וי"ל דהם ס"ל דלוי אינו מתיר רק בדיעבד ורבא ס"ל אפי' לכתחילה מתיר אלא צ"ל במאי פליגו והא הרי"ף דייק כן מדאמר לוי רק שצלו ולא קמ"ל טפי דצולין לכתחילה י"ל דרבא ס"ל כמו דחיישינן בברייתא בב' פסחים כן חיישינן בכ"מ לאחלופי ול"ל לחלק כאשר חלקנו בין האי דפסחים לאיסור והיתר דעלמא והוא ע"פ ש"ס דעירובין דמחלק כעין זה וכה"ג והתם רבא מפרזק' חידש לחלק בין סכה לקורה ומחלק בין רבים ליחיד ולל"ק שם ליתא לזה ולל"ב ר"ה לא נכנס לחלק בכך וגם קצת משמע דרבא לא ס"ל לחלק אלא או דגזרינן בשניה' או דל"ג כלל עיי"ש היטיב ונ"ל רבא ס"ל דאין לחלק כחלוקא הנ"ל וס"ל כמו דחיישינן בב' פסחים לאחלופי כן חיישינן בכל או"ה ומה"ט ל"א לוי צולין לכתחילה משום אחלופי אבל משום ריח אפי' לכתחילה מותר ולכן מתיר בב"ת אפי' לכתחיל' כלוי אבל רבא מפרזקי' דס"ל ג"כ כלוי לשיטתו בערובין מחלק ג"כ בחשש אחלופי כמו שחלקנו וס"ל לנפשי' דבאו"ה כמו בשר נבילה ושומן של א' או של שני' ל"ח וע"כ דיעבד דנקיט לוי ע"כ דלכתחיל' אסו' משום ריח ופסק כוותי' לכן י"ל ס"ל לר"כ ולכן נקיט כבריי' פת שאפאה עם הצלי ויפה כ' הרי"ף דאין מעובדא דרבא מפרזק' ומר"כ ראי' דס"ל כרב דהם הוכיחו דלוי ס"ל לכתחילה אסור ורבא בהא פליג עמהם כמ"ש והא"ש דמקשה מבריית' ללוי משום דרבא ס"ל אפי' לכתחילה מתיר ללוי וקשי' לרבא אליבא דלוי ומיושבי' הקושיות ע"ד פלפלא טבא חריפתא:
אבל פלפלת כ"ש לא חזי לדינא דמפשוטת דברי הרי"ף נראה דס"ל מדיוקא דאמר לוי שנצלו דאוסר משום ריח לכתחילה ול"ל משום אחלופי ליכא למיחש ול"ד להא דא"צ ב' פסחים כמו שחלקנו ולתוס' מכח קושיתו על רש"י ג"כ צ"ל דמוכח דל"ח לאחלופי רק בב' פסחים וכיוצא בו וגם לרש"י אין הכרח דמפרש עבד לוי עובדא בד בדיעבד משום אחלופי אלא משום דריח לכתחילה אסור ומשום קושי' תוס' וראשונים מרבא כל קושיא יש לה תירוץ מלבד מ"ש רמב"ן לחלק בין בעין לבא תוך המאכל יש לתרץ וליישב כל הקושי' וכתוב לפנינו בחידושינו בסוגי' ואנו אין לנו אלא מאן דס"ל לחוש לאחלופי בב' שפודים א' של היתר וא' של איסור אלא המרדכי שמביא הד"מ בסי' קי"ח דמדמה הא מלתא לבריית' דאין צולין ונ"ל דגם הרמ"א לא פסק לדינא כמרדכי הנ"ל משום דלא מצא חבר לו בזה והוא מחודש דיש לחלק כמו שחלקנו ויש ראיה לחלוקינו כמ"ש לכן כ' רק דיש לזהר וצ"ל הלא עיקר דינא הוא איסור לכתחילה כבריית' דאין צולין ב' פסחי' ומזה נרא' דס"ל דאין ראי' משם מ"מ כ' יש לזהר כנלפע"ד:
וכ"ז כתבנו לפי הבנת ט"ז במרדכי דחיישינן לאחלופי כמו דא"צ ב' פסחי' מפני תערובת גופין, אבל למעיין יראה דאין כוונת המ"כ שבמרדכי דחיישי' לחלופי דהא כ' דאביי אמר דל"ח דמהדר אפי' אבל אי מהדר אפי' חיישינן, וראי' מא"צ ב"פ דחיישינן לאחלופי, ולכן א"צ ב' שפודים א' של היתר וא' של איסור זה אצל זה, וצ"ע כיון דמביא ראיה דחיישינן לאחלופי כמו בב"פ א"כ אפי' ל"מ אפי' ניחוש משום אחלופי כמו בב' פסחים, ועוד קשה הא מבואר בסוגי' שם דל"ח משום אחלופי דהא לא חשו חכמים לדבר זה וצ"ע, וראיתי בריטב"א ע"ז שם שהקשה איך ס"ד דאביי לדמות דלא חשו חכמים דמהדר אפי' הא ל"ח שיחליף רק במקום שנהנה וגם ביושב ומשמר ל"ח כלל, וכ' דכוונת אביי דהיה לנו לחוש דמהדר אפי' ויטעה הנכרי ויתן בקדירה של ישראל וסבור שנתן בקדירה שלו, ורבא ס"ל שזהו חשש רחוק שיטעה שקדירה שלו הוא דמכיר קדירתו אלו דבריו ז"ל, וי"ל שזהו כוונת י"א שבמרדכי שס"ל דל"ח דמהדר אפי', אבל אי מהדר אפי' אסור, והטעם משום דחיישי' שמא יטעה הגוי דקדירה שלו הוא ויתן נבילה בתוכו, ומביא ראיה דחיישינן לאחלופי היינו לטעות דא"צ ב' פסחי' כא' משום אחלופי ה"נ חיישי' כדמהדר אפי' לטעות נכרי והא בדלא מהדר אפי' ל"ח לאחלופי כמו בב' פסחי' י"ל שאני התם דיסמוך א' על חבירו, משא"כ בנכרי וישראל, אין לו לישראל על מי שיסמוך, אבל כד מהדר אפי' חיישינן לטעות נכרי כהנ"ל ואין ישראל רואה, ולא מביא ראי' מא"צ ב' פסחי' אלא דיש לחוש לחילוף בטעות, ומסיים לכן אין צולין ב' שפודים א' של שחוטה וא' של נבילה זה אצל זה, צ"ל כוונתו ג"כ היתר של ישראל ואיסור של נכרי כמו בשפיתת ב' קדירות דאיירי בי' וכשמהדר לישראל לאפי' דחיישינן לטעות נכרי, ומ"ש דאין צולין הא כבר כ' זה דבמהדר אפי' אסור, וגם למה שינה וכ' שא"צ ב' שפודי', נ"ל דהיה מקום לומר דווקא בב' קדירות חיישינן לטעות נכרי שיתן בתוכו נבילה, וסבור דבשלו הוא נותן אבל בב' שפודים דלא שייך שיתן נבילה אצל של ישראל וסבור דשלו הוא דזה שייך בקדירה שמוסיף על הקדירה עוד בשר נוסף על שנתן תחלה ולא ניכר ונראה לישראל, אבל בב' שפודי' רחוק קמ"ל דגם זה אסור דחיישינן במהדר לישראל אפי' לאיזה טעות שיחליף שלו בשל נכרי, וישראל לא ירגיש כמו בב' פסחי' דחיישינן לאחלופי ולאו אדעתי' להכיר כ"א שלו, וצ"ל דס"ל למ"כ שבמרדכי דרבא לא פליג על אביי משום דס"ל דחשש רחוק הוא, שיטעה ולא יכיר קדירתו כמ"ש הריט'"בא, א"כ למה פסק כאביי, והא הלכתא כרבא לגבי אביי בכ"מ, אלא דס"ל דנאיד רבא מדאביי דזהו חשש רחוק שמא מהדר אפי' ושמא יטעה כ"כ האי וודאי אין לחוש ואין לדמות לאידך אבל כד ידענו דמהדר אפי' גם רבא מודה כנ"ל לבאר בכוונת המרדכי:
ולפ"ז מ"ש הרמ"א דיש לזהר ואפי' בב' קדירות, צ"ל ג"כ כוונתו נכרי וישראל וכדמהדר אפי' וזה דחוק ורחוק להעמיס כן בכוונתו וכן בת"ח ל"מ הכי, ואפשר משו"ה כ' ויש לזהר דאינו אלא חומרא וזהירות בעלמא או משום אחלופי או משום נצוצות, ועדיין צ"ע:
שוב מצאתי ראיתי אחרי רואי מ"ש בספר חות דעת סי' ק"ח ונתקשה בדברי המרדכי ומפרשו כמו שפרשנוהו, וחידש מדנפשי' במהדר אפי' יש לגזור לטעות נכרי, והרי הראנו לדעת כי כבר כתובה גזירה זו בריט"בא ופרשנו כוונת המרדכי ע"פ זה בתוס' ביאור בתוס' על מ"ש בחו"ד, ומ"ש בחו"ד לחלק בין ב' פסחי' דלא מזהר בי' דהיתיר' הוא ומדמה למ"ש הב"י סי' צ"ז וש"ך סי' פ"ח אין מן הדומה, מלבד דבני חבורה זריזים הם ביותר גם לא שייך בזה דלא בדילי מיני' כמו דלא בדילי מבשר וחלב כ"א בפני עצמו, ועשו הרחקה טפי בב' פסחים באיסור שיש בחילוף הפסחים משום שאוכל שלא למנויו ובטל ממ"ע דאכילת פסח ל"ש דל"ב כמובן, והנכון אתי כמ"ש ועדיין צ"ע:
תבנא לדינא דבארנו דרי"ף ותוס' לא ס"ל הך חשש באיסור והיתר וגם במ"כ שבמרדכי לא מבואר היטיב דס"ל בכל האיסורי' חיישינן לאחלופי אדרבה נראה מדבריו דל"ח רק בנכרי וישראל כשמהדר אפי' ורמ"א לא כ' רק יש לזהר לכן אין להרעיש ע"ז ומוטב שיהיו שוגגים וגם החו"ד ס' ק"ח מעיד שאין נזהרים בזה ותמה הלא עיקר הדין הוא ונחה דעתו בביאורו דאינו איסור רק דיש לזהר כמ"ש רמ"א:
הנלפע"ד כתבתי בחפזי ופר"מ ני' ישים עין עיונו היטיב והיה זה שלום כנפשו היפה ונפש אוה"נ דש"ת חותם בברכת התורה:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: